הליכות עולם (ישועה בן יוסף הלוי)/שער שני

הקדמה

השער השני בדרכי הגמרא וחילקתיו לשני פרקים:

• הפרק הראשון בהוראת המלות והלשונות, אשר בסוגיות הגמרא שונות.
• הפרק השני ברגילות קושיות על נכונה, ומשאו ומתנו באמונה, ומוצאיו ומובאיו וכל ענייניו, דבר דבור על אופניו.

פרק א [הוראת המלות והלשונות, אשר בסוגיות הגמרא שונות]

כל מתיבי ורמינהי ומתקיף והוי לשון קושיא הם אלא שהם מתחלפים בענין.

שלשון תיובתא שייך כשהמקשה משיב על האמורא מכח משנה או ברייתא כי האמורא אין לו כח לחלוק על התנא. ומצינו לשון תיובתא על התנא מן הפסוק, במסכת ע"ז פרק אין מעמידין במחלוקת ר' אליעזר ורבנן מתיבי ויאמר משה גם אתה תתן בידינו וגו'. וכן בהרבה מקומות אחרים תמצא כלשון הזה.

ולשון רמיא כשמקשה ומשליך משניות וברייתות הסותרות זו לזו, וכן שייך האי לישנא כשמקשה פסוקים זה על זה רמו קראי אהדדי בהרבה מקומות.

ולשון אתקפתא שייך כשמקשה ומשיב האמורא את חברו מכח פלפול וסברא בעלמא ולא מכח משנה וברייתא. וכן כלשון הזה ענין ופריך ומגדף נמצא בגמרא בהרבה מקומות כגון: פריך רב אחאי בפרק החולץ ומגדף רבי אבהו בפרק אין מעמידין.

ומפני שנוי וזרות הלשון שלא נמצא כן בחיבוריהם של האמוראים רבינא ורב אשי, יש מי שאומר דהנך רבנן רב אחאי ורבי אבהו לאו אמוראי נינהו אלא מדרבנן סבוראי הם, שהוסיפו קצת תוספות בגמרא כגון בריש קידושין שכל הגמרא עד כסף מנא לן מהדברים שהוסיפו הוא וכמו שהזכרתי בפרק ראשון מהשער שעבר בס"ד.

ומצינו מתקיף שאינו מקשה לשום אדם אלא לעצמו שהוא תמה בעצמו על דבר משנה ויודע שהוא אמת אלא שמתמה לדעת טעמו, כגון בריש המפקיד מתקיף לה רמי בר חמא הא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם וכו'. ופירש רש"י ז"ל מתקיף לה רמי אמתניתין קא מתמה והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. והדין עמו לפרש כן שהרי לא דבר אמורא לפניו ועל כרחין המשנה אמת. ומיהו הכריתות רוצה ליישב השיטה כשאר מתקיף דעלמא אומר דרמי מקשה על לשון הגמרא דעביד התם צריכותא אי תנא בהמה הוה אמינא בהמה הוא דמקני ליה כפילא אבל כלים דלא נפיש טרחייהו אימא לא מקני ליה כפילא וכו' כלומר הבעלים לא מקנו ליה לשומר כפל וכו' א"כ תלי טעמא בקנין ועל זה מתקיף והא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ואמתניתין גופה לא קשה דה"א טעמא דמתניתין דקתני נמצא הגנב משלם למי שהפיקדון אצלו דלא תלו בקנין אלא בתקנת חכמים הוא כמו ההיא דלעיל השוכר את הפועל ילקט בנו אחריו. ועוד האריך וזהו מכוון דבריו בקצרה.

ולשון הויה הוא סוגית הגמרא ומשא ומתן בדברי המשנה כדאמרינן בעלמא הויות דאביי ורבא, הוי בה רבי אבהו, הוי בה רבי יוחנן, והוינן בה, והרבה כיוצא בהן.

כל היכא דאיתמר והתנן, והתניא קושיא היא ולפרוכי קאתי. ופעמים תמצא והתנן והתניא סיוע, וההפרש שיש ביניהם שאותו שהוא קושיא כתיב בלא אל"ף ובתמיה קרינן ליה, ואותו שהוא סיוע כתיב באל"ף ובניחותא קרינן ליה. וכן אומר רש"י ז"ל בפ"ק דב"ק והא תניא בניחותא גרסינן ליה. וכן בהרבה מקומות והכי קאמר והא תניא והא לך סיוע וסעד מדתני וכו'.

ופעמים רבות תמצא בגמרא לשון תנן בלא ה"א ובלא אל"ף קושיא, וזה כשמקשה ממשנה שאנו עומדים בה, ותמצא זה בהרבה מקומות אין מספר.

כל קא סלקא דעתך שבגמרא הוא לגלות היסוד אשר בנה עליו המקשה קושיתו. וקא סלקא דעתך רוצה לומר דעת המקשה ובמסקנא לא קאי הכי, וזה תמצא בריש פסחים קא סלקא דעתך מאן דאמר נגהי נגהי ממש. ואסיקנא כולי עלמא אור אורתא הוא. וכן תמצא גם בריש מסכת ברכות קא סלקא דעתך בני אדם היינו עניים וכו' ומסיק בני אדם לאו היינו עניים ודכותייהו בכמה דוכתין.

וקרוב לזה הוא וסברוה במסכת מציעא בפרק אלו מציאות וכן בהרבה מקומות, ורוצה לומר וסברוה בני הישיבה שהקשו ושאמרו דבר זה. ורוב וסברוה שיש בגמרא לא קאי הכי במסקנא, אלא שבקצת מקומות יש וסברוה דקאי הכי, בפרקא קמא דבתרא סברוה מאי מחיצה גודא וכו' ומסקנא נמי עומד כך, ודכוותה טובא.

וכל דקארי להא אמאי קארי לה לשון קושיא הוא, ועניינו לתת התלות סברא למקשה שאין הקושיא פשוטה כל כך כאשר נראית, והכי קאמר ודקארי לה אמאי קארי לה, ואותו שהקשה קושיא זו מה עלתה על רוחו להקשות וכי לא ידע ולא ראה שאין הקושיא כלום. וכן פירש רש"י בכתובות פרק אלו נערות וכל זה יתכן שהוא דברי בעל הגמרא רוצה לומר מסדר הגמרא. ויש מי שאומר שהוא מתוספת רבנן סבוראי כאשר כתבתי בזולת זה.

כל איבעיא להו הם החכמים בני הישיבה שהיו נושאים ונותנים באותה הלכה ויצאה זו השאלה מביניהם.

כל היכא דאיכא במאי (קא) קמפלגי להודיעך העיקר על מה שנחלקו אותם החכמים בו שאחד מקיימו ואחד מבטלו ומאותותיו נחלקו בתולדותיו עד שאמר זה אסור וזה מותר זה טהור וזה טמא זה פטור וזה חייב. ולשון במאי קא מיפלגי רוצה לומר באיזו סברא פליגי.

והיכא דאיכא מאי בינייהו, איכא בינייהו בא להודיע הנפקותא שיש בין שני הטעמים לענין הדין, כי הא דריש גיטין מאי טעמא אמר רבה: לפי שאין בקיאין לשמה ורבא אמר: לפי שאין עדים מצויים לקיימו ואמרינן מאי בינייהו איכא בינייהו וכו'. והכי קאמר בין למאן דאמר הכי ובין למאן דאמר הכי הדין שוה לשניהם א"כ מאי בינייהו, ומה להו לאיפלוגי בטעמא אם לא שיש הפרש בדין בין האי טעמא להאי טעמא? ומהדר, איכא בינייהו, והגמרא מלאה מזה על כל גדותיה.

כל תסתיים בא להוכיח הא דלא ידעינן עד השתא מאן אמר הא אלא חד אמר וחד אמר אמרי ולא מסיימי, ודקאמר תסתיים דפלוני הוא דאמר, היא מכח מימרא אחרת נמצאת לאחד מהם.

כל לימא כתנאי ר"ל מי לימא דהני תנאי פליגי במילתיה דהך אמורא או בפלוגתייהו דהנך אמוראי, ודחיקא ליה מילתא שיאמר האמורא דבר סתם דלא ככולי עלמא הוא ומשום הכי קא מתמה. ואומר לימא כתנאי כלומר מר דאמר כפלוני ומר דאמר כפלוני ואתי כל חד וחד דלא ככולי עלמא. ומה שיש לדקדק בשיטה זו אכתבנו בפרק הבא בעז"ה.

כל מאי הוי עלה קושטא דמלתא ומסקנא דהלכתא קא בעי, דעד השתא לא פסיקא לן הלכתא כמאן והכי קאמר סוף סוף מאי הוי עלה דהלכתא.

כל היכא דאיכא איני והא וכו' קושיא היא, ובתמיה קרינן ליה, והכי קאמר. איני וכי כך הוא והא אמר פלוני וכו'. ואיני לשון אין שהוא ענין כן בלשון הגמרא. ויש מפרשים זה הלשון בענין אחר ולא סליק לן.

כל לא צריכא הכי פירושה לא נצרכה הא דפלוני אלא לכהאי גוונא כי הא דחולין לא צריכא אלא ששחט לפנינו שנים וגו'. וכן טובא אין מספר והגמרא קצר בלשונו והשמיט אלא, ומכל מקום הוי כאילו אומר לא צריכא אלא וכו' כמו שנמצא במקומות שאומר בהדיא לא נצרכה וכו' בע"ז פ"ק א"ר אלעזר ואם בנה שכרו מותר פשיטא וכו' לא נצרכה אלא לע"ז עצמה וכו'. וראיתי מי שמפרש ומחלק הלשון ואומר לא כלומר לאו פשיטא הוא צריכא וכו', ואין אנו מפרשים כך, וכפירוש הראשון הוא שיטת רוב האשכנזים.

כל ואמרי לה לישנא אחרינא הוא כמו אביי ואי תימא רב פפא ודכוותה טובא רוצה לומר אמר פלוני ואיכא מאן דאמר דלאו פלוני אמרה אלא פלוני.

כל היכא דאיתמר אמר פלוני ואמרי לה כדי רוצה לומר איכא מאן דאמר להא מילתא בלא גברי אלא סתמא קאמר לה, וכדי לשון חנם כמו לא שדי איניש זוזי בכדי, וכן כדי נסבה, וזה תמצא בפרק הרואה אמר עולא ואמרי לה כדי וכן בהרבה מקומות.

כל היכא דאיכא תנינא להא דתנו רבנן הכי פירושה שנינו במשנה סיוע וסעד להא דתנו רבנן בברייתא ונפקא מינה שאותה ברייתא עיקר והלכה כמותה אחר שיש לה סמך מן המשנה, כי הא דפרק אין מעמידין על משנת ואלו מותרין באכילה חלב שחלבו עכו"ם וישראל רואהו וכו' תנינא להא דתנו רבנן יושב ישראל בצד חצירו של עכו"ם ועכו"ם חולב ומביא לו.

וכן פירוש הא דאמרינן בכמה דוכתי גזרינן הא אטו הא ר"ל גזרינן היתרא אטו איסורא כלומר כי היכי דלא ליתו למישרי איסורא דאי שרית להו הא אמרי מה לי הא מה לי הא. והיינו דוקא בדברים המתדמים ומיחלפי להו לאינשי למשרי האי כי האי, כי ההוא דפרק כל שעה גבי סריקים המצוירים אמר להם ביתוס לחכמים: מהו שיעשנה בדפוס ויקבענה כיון, כלומר מיד, אמרו לו: יאמרו כל הסריקין אסורין וסריקי בייתוס מותרין כלומר אף על פי שמן הדין סריקי בייתוס מותרים מכל מקום גזרינן עליהם כדי שלא יטעו ויאמרו מה לי סריקי בייתוס מה לי שאר סריקין, ובהרבה מקומות בגמרא מביא זה הלשון למשל יאמרו כל הסריקין וכו'. אבל בדברים שאינם מתדמים ולא מיחלפי להו לאינשי לא גזרינן כדאמרינן בפ"ק דפסחים שמן בשמן מיחלף עניבה בקשירה לא מיחלף, וזה מסור לחכמים לידע הדומה והבלתי דומה.

והא דאמרינן בכמה מקומות גזירה לגזירה לא גזרינן היינו טעמא דכתיב: ושמרתם את משמרתי ודרשינן עשו משמרת למשמרתי לא משמרת למשמרת משמרתי, וזימנין דגזרינן גזירה לגזירה היכא דתליא הא בהא ואי לא הא לא קיימא הא, וכ"כ התוספות ז"ל בפ' אלו דברים גבי הבדלה עכו"ם שהדליק מעכו"ם אין מברכין עליו ואמרינן עלה עכו"ם שני משום עכו"ם ראשון ועכו"ם ראשון משום עמוד ראשון וכולה חדא גזירה היא שאסרו חכמים כל מה שביד העכו"ם דאי לאו הא לא קיימא הא.

כל תנן התם ממסכתא אחרת ויש תנן התם מהפרק עצמו, פ"ק דפסחים תנן התם אוכלים כל ארבע ותולין כל חמש וכו' וכתב שם רש"י ואף על גב, דבפרקין היא, ויש נוסחאות דלא גרסי התם אלא תנן גרידא.

כל מנא לן או מנא הני מילי שייך בדברים שיש להם עיקר מן התורה אבל בדברים שאין להם עיקר מן התורה אומר מאי קראה וזה מורגל במסכתא ובמדרשים דוק ותשכח. וכן אמר הרמב"ן בהשגותיו לספר המצות וכן דקדקו התוספות ביומא גבי הני חמשה עינויים כנגד מי דממאי דקאמר כנגד מי ולא קאמר מנלן משמע דרחיצה וסיכה לאו מן התורה הם אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא.

כל היכא דאיכא עובדא הוה בר' פלוני ור' פלוני בי ר' פלוני הכי פירושה עובדא הוה בי ר' פלוני ואותו פלוני הלך למדרשו של פלוני לעיין שניהם בדבר, וכן פירש"י ז"ל בקדושין פרק ב' גבי עובדא הוה בי רב חסדא ורב חסדא בי רב הונא ופשטיה מהא וכו'.

כל היכא דאיכא אמר ר' פלוני [אמר פלוני] כגון א"ר יהודה אמר שמואל רבו היה ושמעה ממנו.

וכל דאיכא אמר ר' פלוני משום ר' פלוני כגון א"ר יוחנן משום רשב"י לא שמעה ממנו אבל שמעה מאחר שקבלה ממנו וכ"כ רש"י ז"ל בחולין ומוכח לה מהא דאמרינן התם אמר רב אשי משמיה דרבא וכו'. וע"כ רב אשי לא שמעה מרבא דרב אשי לא ראה רבא מעולם, כדאמרינן בקדושין יום שמת רבא נולד רב אשי לקיים מה שנאמר: וזרח השמש ובא השמש, והרמב"ם ז"ל בפתיחת חיבורו הגדול כתב דרב אשי קבל מרבא ונראה שאינו גורס יום שמת רבא וכו' אלא עד שלא מת רבא נולד רב אשי כמו שיש נוסחאות בספרים ורוצה לומר עד שלא הספיק רבא ליפטר מן העולם כבר נולד רב אשי והיה ראוי למלאות מקומו לקיים מה שנאמר: וזרח השמש וגו' עד שלא שקעה שמשו של רבא זרחה שמשו של רב אשי דומיא דעד שלא שקעה שמשו של עלי זרחה שמשו של שמואל דאמרינן התם בקדושין, כן נ"ל לדעת הרמב"ם ז"ל.

הא דאמרינן בכמה דוכתי הורה ר' פלוני הלכה למעשה הכי פירושה הורה ר' פלוני הלכה לעשות בה מעשה, וזה שכבר תמצא הלכה ואין מורין כן כלומר לעשות מעשה וכגון דנפיק מיניה חורבה, והכי אמרינן בבתרא פרק יש נוחלין א"ל רב אשי לרבי יוחנן כי אמר לן מר הלכה מהו למעבד בה מעשה א"ל לא עד דאמינא לכו הלכה למעשה.

הא דאתמר בכמה דוכתין תני תנא קמיה דרבא תני תנא קמיה דר"י וכן הרבה בגמרא, ר"ל תנא בכאן אמורא על שם שקבל האי מתניתא מרבו ובא וספרה שהברייתות לא היו שגורות בפי הכל ונודע וכדאמרינן בעלמא פלוני אתא ואייתי מתניתא בידיה, וכן הוא תני לה והוא אמר לה בהרבה מקומות כלומר הוא קבלה מרבו והוא פירשה מסברתו, וכן פירש"י פ"ק דחולין.

כל תאנא ותני עלה היא התוספתא שנתוספה על המשנה כאשר כתבתי בפ"ח מהשער הראשון.

וכל תניא ותנו רבנן ברייתא היא.

כל היכא דאיכא פלוני ופלוני דאמרי תרווייהו בידוע שהוא בר פלוגתיה בכל מקום ובדבר ההוא הושוו כגון רב ושמואל דאמרי תרווייהו וכן רבה ורב יוסף דאמרי תרווייהו וכן הרבה.

כל היכא דאמרינן הא דפלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר הכי פירושה לאו בפירוש אמרה ממש להא מילתא אלא מכלל דבריו שאמר במקום אחר שמעינן לה, ומה שיש לדקדק בשיטה זו אכתבנו בפ"ב בס"ד.

כל היכא דאמרינן מעשה לסתור היינו כשמביא במשנה מעשה שנראה הפך דבריו מקשה הגמרא ואומר מעשה לסתור בתמיה, כלומר וכי יש לך אדם שהביא מעשה לסתור דבריו.

כל היכא דאיכא ליפלוג וליתני בדידה הכי פירושו הא דמהדר תנא למצוא חלוקה בדבר ולא אשכח אלא בדרך אחרת ליפלוג וליתני בדידה כלומר לפי דרכו זה הוה מצי לעשות חלוקה ואמאי שבקיה לאורחיה לדלג מענין לענין, ועוד אוסיף לקח טוב בזה בעז"ה.

הא דאשכחנא בכמה דוכתי מתיב פלוני לסיועי לפלוני, כי הא דבתרא פרק חזקת הבתים מתיב רבא לסיועי לרבה וכו', פירש רשב"ם ז"ל דבלשון הזה אמרה בבית המדרש תניא כוותיה דרבה ותיובתא לאביי, והדין עמו לפרש כן, שהספר אינו אומר בכל מקום זולתי מתיב פלוני גרידא.

פעמים מקשה הגמרא ואומר תרתי, רוצה לומר דסתרן אהדדי, כגון ההיא דכיצד הרגל הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן מעלה שכר לשמעון ומקשי תרתי וכו' כלומר היכי תני תרתי מילי דסתרן וקשיין אהדיי ודכוותה טובא. ויש מקומות דלא סתרן אבל נגען ובחד מנייהו סגי כי ההיא דפ"ק דקידושין אין יעוד אלא מדעת ואין יעוד אלא בגדול ומקשי תרתי כלומר תרווייהו חדא מלתא נינהו ותרתי למה לי. וכן בסוכה פ' הישן עד שיאור ויעלה עמוד השחר תרתי אלא אימא וכו'.

הא דאמרינן בהרבה מקומות בגמרא תני פלוני בשאר ספרי דבי רב היינו ספר וידבר מן וישלחו מן המחנה וגו' עד סוף הספר כולהו מיקרו שאר ספרי דבי רב וספרי דרב גופיה היינו תורת כהנים.

כל מהא ברייתא כגון תפשוט מהא וכיוצא בו, וכל מהכא שמעתא.

כל היכא דאיכא גמירי רוצה לומר מסורת בידינו ממשה בסיני וכן הלכתא גמירי לה.

דבר תורה בגמרא משמש בשני פנים דבר תורה ממש, כמו דבר תורה מעות קונות, דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה, ומשמע הלכה למשה מסיני, פרקא קמא דעירובין דבר תורה מקפיד עליו חוצץ וכן פירש"י ז"ל שם.

סתם מחלוקת בכוליה גמרא היינו מחלוקת חכמים ובמקומות יחידים לשון חלוקה, בבא מציעא מחלוקת כששניהם אדוקים בתורף ופירש רש"י מחלוקת האי יחלוקו דקאמר רבי שמעון דמשמע חולקים בשוה וכו'.

כל היכא דאמרינן מאי קמ"ל, תנינא רוצה לומר מאי חידושא אשמעינן האי אמורא הא מתניתין היא וכי מתניתא אתא לאשמועינן, ויש בזה כלל אכתבנו בפרק הבא בעז"ה.

ומה שאומר בהרבה מקומות בגמרא לימא הני תנאי כהני תנאי, רוצה לומר מי נימא דפלוגתא דהני תנאי כפלוגתא דהני תנאי ודחיקא ליה מילתא לגמרא שיבוא מחלוקת אחד בעצמו בשני מקומות ובתרי לישני, ועוד מי שסידר המשנה והברייתא הוה ליה למיתנינהו גבי הדדי ולימא פלוני ופלוני אומרים כך.

כל היכא דאמרינן סתמא דלא כפלוני דחיקא ליה מילתא לגמרא דתני רבי סתמא דלא ככולי עלמא והכי קאמר לימא תנן סתמא דלא כפלוני ואתיא מתניתין דלא ככולי עלמא, ומה שיש לדקדק בשיטה זו אכתבנו בעז"ה.

הא דאמרינן בכוליה גמרא יתיב פלוני קמיה דפלוני ויתיב וקאמר, לא אמרינן הכי אלא במקום שחולק עליו או שהיה הוא האומר אבל אם לא אמר הוא כלום ולא נחלק עליו בכלום לא אמרינן הכי, כן כתב הרשב"א ז"ל בחדושיו מסכת יבמות.

כל היכא דאמרינן רב ורבי יוחנן ורבי חנינא ורבי חביבא מתנו בכל סדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל ר' יונתן, הכי פירושה רב ורבי יוחנן ור' חנינא ור' חביבא מתנו כלומר שמעתתא שאומר בסמוך והשתא פסיק גמרא למילתייהו וקאמר בכל סדר מועד כל כי האי זוגא שמחלפים ר' יוחנן ומכניסים ר' יונתן, וכן פירשו התוספות ז"ל בפרק במה בהמה יוצאה.

כל היכא דאיתמר ברבי כמו ר"ש ברבי וכיוצא בו לשון גדולה וחשיבות הוא, וכן פירש"י בקדושין גבי יודן ברבי, יודן היה שמו וגדול בדורו וכל היכא דקרי ברבי לשון חכמה וחריפות הוא ע"כ.

כל היכא דאמרינן רבנן דבי רב רוצה לומר התלמידים בני הישיבה, וכל היכא דאיתמר בי רב לאו רב ממש אלא בית המדרש הוא, והכי מפרש רש"י בקדושין.

כל היכא דאמרינן הלכה כפלוני דרשינן לה בפרקא, וכל היכא דאמרינן מנהג כפלוני לא דרשינן לה בפירקא ר"ל בפרקא ברבים אבל כי אתו לקמן יחידים מורינן להו, והיכא דאמרינן נהגו אפילו אורויי נמי לא מורינן אבל אי עבדי לא מחינן בהו. וכל זה תמצא בעירובין פרק הדר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר בן יעקב ורב הונא אמר מנהג כראב"י ור' יוחנן אמר נהגו העם כראב"י, וכן בהרבה מקומות ופירושא בפרק תעניות.

כל היכא דאמרינן תנא תונא ר"ל תנא תנא דידן סייעתא לדידי וכן פירש"י בריש מציעא. כלל זה בעירובין כל מקום ששנינו כדי לאכול בו או כדי לאכול בהם אינו אלא כדי לאכול בו בלפתן כאדם שטובל ואוכל דהיינו שעור מועט, אבל מקום ששנינו כדי לאכול הימנו או כדי לאכול מהם אינו אלא מהן עצמן שתי סעודות ואין אכילת דבר אחר עמהם, לשון רבנו גרשום בפירוש עירובין שלו בפרק בכל מערבין.

כל היכא דאמרינן להודיעך כחו דפלוני כמו להודיע כחו דר' יהודה להודיעך כחו דרבי יוסי וכיוצא בהן בכוליה גמרא רצה לומר כחו וחדושא של היתרא עדיף טפי לאשמועינן כדאמרינן בעלמא כחא דהיתרא עדיף ליה שהמתיר סומך על שמועתו משא"כ האוסר שכל אדם יכול להחמיר ומשום הכי אשמעינן בכל דוכתא כח המתיר, כלומר ותנא דקתני הכי לאו דוקא דבאופן אחר הוה ליה למיתני אלא לאשמועינן חדושא ומיהו מאי דקתני לאו דוקא, ויש בזה דרכים אכתבם בפרק הבא בעז"ה.

כל מהו דתימא לא נשאר כן והכי קאמר אי לאו הכי הוה אמינא כך וכך קמ"ל דלא, ויש מהו דתימא שכך האמת בפרק קמא דנדרים מהו דתימא פיו ולבו שוין בעינא קמ"ל, ולפי האמת פיו ולבו שוין בעינן, הכריתות מיישבו כפי השיטה והכי קאמר מהו דתימא אנן לפי האמת בעינן פיו ולבו שוים והכא לא הוי פיו ולבו שוים קמ"ל דהוי פיו ולבו שוין וכן אחרים מתיישבים על זה הדרך.

כל פטורים דשבת הוי פטור אבל אסור לבד מתלת דר"ל פטור ומותר ואלו הן צבי שנכנס לבית וכו', ואידך הצד נחש בשבת, ואידך המפיס מורסא בשבת אם להוציא ליחה פטור.

סתם אלמא שבגמרא הוא כמו שמע מינה, ויש אלמא שהוא כמו למה, בגיטין פרק קמא אי הכי בעל נמי אלמא תניא וכו' ואחרים לשם ובהרבה מקומות וכן פירש רש"י ז"ל בברכות גבי אי הכי אפילו טבעה ספינתו בים נמי וכי תימא ה"נ אלמא א"ר אבא בר זבדא וכו'.

לשון אלמלא המורגל בגמרא משמש בשני פנים יש אלמלא שהוא כמו אילו, כמו אלמלא נגדוה לחנניה מישאל ועזריה שהוא כמו אילו נגדוה. ואומר רבנו תם ז"ל במגילה בתוספות שבמקום שהוא כמו אילו לא כתוב אלמלא באל"ף ובמקום שהוא כמו אילו כתוב אלמלי יו"ד בסוף.

כביכול בלשונם ז"ל בהרבה מקומות ר"ל התורה שניתנה בכ"ב אותיות יכולה לומר דבר זה אבל לנו אי אפשר לאומרו, אי נמי כ"ב נוטריקון כתוב בתורה כענין אומרו בהרבה מקומות אלמלא מקרא כתוב אין הפה יכול לאומרו, וכן ראיתי בתוספות מגילה, וזה הלשון משתמשים בו הרבה בהגדות בדברים שאינם דרך כבוד כלפי מעלה כמו כי חזק הוא ממנו כביכול כלפי מעלה אמרו וכן הרבה כיוצא בו.

כל היכא דאמרינן אין המקרא יוצא מידי פשוטו, אין הכוונה אלא שלא יוציאוהו מפשוטו לגמרי, והוא לשונם אין מקרא יוצא מידי פשוטו ולא אמרו אין מקרא אלא כפשוטו אבל יש לו פשוטו עם מדרשו ואינו יוצא מידי כל אחד אבל יסבול הכתוב את הכל ויהיו שניהם אמת, לשון הרמב"ן ז"ל בהשגותיו לספר המצות.

והא דאמרינן בכמה מקומות תקון סופרים הוא זה אין הכונה חלילה שהוסיפו או שהחסירו על מה שכתוב בתורה אפילו אות אחת אלא ענין תיקון סופרים הוא שהם דקדקו ומצאו לפי ענין כל אחד ואחד מן הכתובים ההם שעיקר הכוונה לא הייתה כמו שנראה ממה שנכתב בספר אלא כוונה אחרת ולא היה לו לכתוב כן אלא כן. כמו ואברהם עודנו עומד וה' עודנו עומד היה לו לומר אלא שכינה הכתוב, ולא קראו תקון סופרים אלא שהם דקדקו ופירשו שהם כינויים, לשון הרשב"א ז"ל.

כל היכא דאמרינן בו ביום אמרו יום שמינו לרבי אלעזר בן עזריה הוא כמו שנזכר בברכות בפרק תפלת השחר.

כל היכא דאיכא כי סליק רבי פלוני ר"ל מבבל לארץ ישראל וכי אתא ר' פלוני מארץ ישראל לבבל, כמו האי צורבא מרבנן דאתא ממערבא, ומערבא רוצה לומר ארץ ישראל שהיה מערבה של בבל, וכן דסלקין לעילא ונחתין לתתא בבבא בתרא.

כל היכא דאמרינן גופא - לחדש דבר. וזו שיטת הגמרא בכל מקום שמביא מימרא או ברייתא אגב גררא והדר בעי לחדושי בה מידי לפרושי או לאקשויי עלה מהדר לה זימנא אחרינא ואומר גופא, כלומר מעיקרא אגב גררא הוא והכא גופא ועיקרא.

והוה תמה לי בפרק אלו טריפות גבי אמר רבא ריאה דאיגלידא כאהינא סומקא וכו' דאמרינן גופא אמר רבא וכו' ולא קא מחדשינן בה מידי ואין זו שיטת הגמרא בשום מקום. שוב ראיתי בפירוש הר"ן ז"ל להלכות שאומר בלשון הזה הא דאמרינן גופא ואף על גב דלא מחדשינן בה מידי משום דאיידי דקא בעי לאתויי הנך מימרי דרבא כולהו הדר אייתי נמי הא. ויש מקומות שהגמרא מקצר ואינו אומר גופא כמ"ש התוספות ז"ל בפ' כל הנשבעין גבי ראוהו שהטמין כלים תחת כנפיו ויצא וכו' לפי גירסת רבנו חננאל ז"ל דלא גריס א"ר יהודה ראוהו שהטמין כלים וכו' דתיהוי מילתא באנפי נפשה אלא דא"ר יהודה וכו' ואגב גררא דמתניתין נקטה ואחר שהביא הך מילתא דרב יהודה חזר הגמרא ופירש ואמר לא אמרן אלא בבעל הבית שאינו עשוי למכור את כליו וכו'. וכתבו שם התוספות ז"ל דמן הראוי אחר שהביא המימרא אגב גררא היה לו לחזור ולומר גופא א"ר יהודה וכו' ולמימר עלה לא אמרן וכו' כשיטת הגמרא בכל מקום אלא שיש מקומות שהגמרא מקצר. ומטעם זה ניחא לי פ"ק דכתובות דפריך ומי איכא הוראה לאיסור ומשני אין דתני חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ר' יעקב אומר אפילו ניקב, הורה רבי כר' יעקב א"ר הונא אין הלכה כר' יעקב. ומורי נר"ו תירץ בכאן לפי שיש לומר למקשה שמקשה ומי איכא הוראה לאיסור דאם ההוראה היא בטעמים מספיקין למה לא יהיה ההוראה לאיסור ולזה כשהקשה ומי איכא הוראה לאיסור א"ל הין והתנן וכו' ר"ל וכשאינו נותן טעם אמאי לא יהיה הוראה וזה שאמר והתנן הורוה וכו' ואי נמי כי הא דתניא ר"ל לא זו בלבד אמרו אף בלתי טעמא יש הוראה לאיסור כי הא דתניא וכו' א"ר הונא וכו' ונראה שאין הלכה כמותו וכשהוא מורה אינו מורה בטעם מספיק ועל כן הוראה מיקרי ע"כ. ולא היה צריך לאתויי הך דרב הונא כלל כי מן הברייתא לחוד יש ראיה דאיכא הוראה לאיסור אלא דאיכא למימר דלחדש דבר בברייתא קא מיירי בדרך גופא ובדין הוא דהיה לו לומר גופא חוט השדרה וכו' ולמימר עלה הך דרב הונא אלא שקצר הגמרא. ועתיד אני לפרש הך סוגיא בשיטה אחרת בפרק הבא בעזרת האל.

כל היכא דאמרינן מילתא אגב אורחיה קמ"ל הכי פירושו לפי דרכו שרצה ללמדנו זה הדבר נתן סימן לדבריו שמתוך אותו סימן אנו למדין עוד דבר אחר, כי הא דקתני בריש ברכות משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן ולא קתני בהדיא משעת צאת הכוכבים לאשמועינן מילתא אגב אורחיה דכפרה לא מעכבא וכן כל כי הנך.

הא דאמרינן בכל דוכתא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן רוצה לומר דברי תורה תורת משה קרויה תורה לפי שנתנה לדורות ושל נביאים לא מיקרי אלא דברי קבלה שקבלו מרוח הקדש כל נבואה ונבואה לפי צורך השעה והדור והמעשה. ומה שיש להוסיף בשיטה זו אכתבנו בפרק הבא בעז"ה.

פרק ב

[ברגילות קושיות על נכונה, ומשאו ומתנו באמונה, ומוצאיו ומובאיו וכל ענייניו, דבר דבור על אופניו.]

שיטת הגמרא לעולם בסוגיא אחת הוא מקשה אחד כאשר תראה בעלי התוספות ז"ל והחידושים משתדלים בכל מקום לישא וליתן בדברי המקשה מדידיה לדידיה וזה מפני שהרב המקשה הוא אחד ולא שנים, וזו פנה למודית מפורסמת ונגלית אין הרהור בה, ואולם לפעמים דוחקים לומר בעל הגמרא הוא זה ולא המקשה הראשון וזה מתוך דוחק גדול שאין דרך לנטות ימין ושמאל.

דרך הגמרא כשמקשה מברייתא מתקן לה ברישא והדר פריך מינה ואף על פי שהיה יכול להקשות מכל מקום. וטעמא, כי היכי דלא לימא משבשתא היא ולא מיתניא בי ר' חייא ור' אושעיא ואמרינן בעלמא כל ברייתא דלא מיתניא בי ר' חייא ור' אושעיא משבשתא היא ולא מותבינן בה בי מדרשא ולא מפרקינן מינה, כי הא דפרק היה קורא גבי רב משי ידיה וקרי קריאת שמע ומניח תפילין ומצלי מתיבי וכו' עד הא גופא קשיא וכו' הא לא קשיא וכו' עד מכל מקום קשיא, כלומר מה שאתה מקשה אינה קושיא מכל מקום קשיא לרב, וכל הא לא קשיא שבגמרא כך פירושה אם אין קושיא אחרת אלא זו, זו אינה קושיא, הנה אף על פי שהיה יכול להקשות לרב בלאו הכי מסיפא דקתני מניח תפילין וקורא קריאת שמע אפילו הכי תקן לה ברישא והדר אמר קשיא לרב, וכן בכולי גמרא.

כשהגמרא מתרץ תירוץ אחד וסתרינן ליה והדר בעי לפרוקי פירוקא אחרינא אמרינן בתירוצא בתרא אלא, שלשון אלא מורה שהתירוץ הראשון לעולם דחוי שכך משמע לא כך אלא כך, ודוקא כשהמתרץ אינו המקשה אבל כשהרב המתרץ הוא היה המקשה בעצמו שייך לומר אלא ואף על פי שלא קדם לו תירוץ אחר. ובשבת בפרק במה אשה גבי אלו חוצצין מתקיף לה רב יוסף וכו'. וכתבו התוספות ז"ל לפי שרב יוסף עצמו היה מקשה שייך לומר אלא וכן בהרבה מקומות.

כל אי הכי שבגמרא מתפרש הכי אי אמרת בשלמא, דלשון אי הכי משמע לדידך קשיא הא לדידי ניחא, ואנו רגילין לומר אי אמרת בשלמא על זה הדרך אי אמרת בשלמא לדידי לא קשה מה שאני מקשה עתה נהי דקושיתי הראשונה במקומה עומדת אלא השתא דתרצתא ואמרת כך וכך קשיא, כגון בריש כתובות גבי מן הסכנה ואילך נהגו העם לכנוס בשלישי וכו' דאקשינן אי הכי בשלישי נמי אתי ובעיל וכו' ולדידיה קשה גם כן בשלישי נמי איכא למיחש דתהרג אלא דמפרשינן ליה באי אמרת בשלמא הכי אי אמרת בשלמא לדידי דאמינא דאמרי בתולה נשאת ברביעי תהרג ליכא למיחש בשלישי דלא כיוונו אלא להעביר על דת והא עברו על תקנה שהיא עיקר, נהי דמכל מקום קושיתי הראשונה דנהגו לגמרי נעקריה במקומה עומדת אלא אי אמרת דאמרי תבעל להגמון תחילה בשלישי נמי אתי ובעיל כיון דלהנאת עצמן כוונו ועל זה הדרך בכוליה גמרא.

פעמים שמקשה מאי קמ"ל, תנינא מדיוקא ומתרץ פלוני דיוקא דמתני' אתא לאשמועינן, פ' האשה א"ר הונא אין מחזיקין בנכסי קטן וכו' ואקשינן ורב הונא מתניתין אתא לאשמועינן ומהדרינן רב הונא דיוקא דמתניתין אתא לאשמועין, הילכך היכא דדייקינן על המשנה זה הכלל לאתויי מאי לאתויי הא דפלוני כי הא דפ' הגוזל זה הכלל כל הגזלנים וכו' זה הכלל לאתויי מאי לאתויי הא דרבי אלעזר אין להקשות בזה וכיוצא בו ר' אלעזר מתניתין אתא לאשמועינן דהא מתניתין לא מפרשא בהדיא ולא ידעינן מה הכלל אי לאו דר' אלעזר. ומיהו יש לי עיון בכל היכא דאמרינן פלוני דיוקא דמתניתין אתא לאשמועינן אם כן יאמר דבריו על המשנה ולימא זאת אומרת וכיוצא בזה.

וראוי שתדע דלא פרכינן מאי קמ"ל תנינא אלא ממשנה שהיא שגורה בפי הכל אבל מברייתא לא שהברייתות אינם שגורות בפי הכל והרבה אמוראים אינם יודעים הברייתא כדאמרינן פלוני ברייתא לא שמיע ליה. והכריתות מצא בפ"ק דמנחות פריך מאי קמ"ל תנינא מברייתא ואומר דהתם היינו טעמא דקים ליה לגמרא שאותה ברייתא הייתה ידועה ושגורה בפי הכל כמו המשנה. וכן מצינו שמקשה מאי קמ"ל מאמורא לאמורא פ' המניח דמקשינן על מילתיה דרב הונא בריה דרב יהושע מאי קמ"ל והא אמרה רבה חדא זימנא וכו' וטעמא משום דרבה קדמון הוה וקים ליה לגמרא דהוה דריש מילתא בפי הכל ומסתמא שמעה רב הונא בריה דרב יהושע ומשום הכי פריך עלה מאי קמ"ל והא אמרה רבה חדא זימנא. ומהאי טעמא ניחא לן בפרק אלו נערות דאמר רב פפא הייתה פרה גנובה לו וטבחה בשבת חייב ואקשינן רב פפא פרה אתא לאשמועינן כלומר מאי קמ"ל רב פפא הא אמרה רבה לעיל היה גדי גנוב לו וטבחו בשבת חייב וכי פרה אתא לאשמועינן ונראה דמקשה הכי משום דרבה קדמון מרב פפא היה. ואין לומר דהתם גרסינן רבא ותלמידו היה כדמוכח בכמה דוכתין ומקשה עליה מדברי רבו מאי קמ"ל משום דסתמא שמעה מיניה, כבר פירש רש"י ז"ל לשם דרבה בה"א גרסינן ומוכח לה משמעתין התם הילכך נראה טעמא כדכתיבנא.

ואין מקשין מאמורא לאמורא משום דא"ל גברא אגברא קא רמית כדאמרינן בסנהדרין פרק זה בורר. ופעמים פרכינן מאמורא כי היכא דקים לן דהלכה כמותו כי הא דקאמר והא אמר ר' יוחנן גזל ולא נתיאשו הבעלים וכו' ורבים כמוהו.

דרך הגמרא להקשות לאמורא מברייתא אף על גב דאיתותב מברייתא אחרת וניחא ליה בהכי לומר מי נימא דתהוי נמי תיובתא מהא, והכי אמרינן בקדושין פ"ק דאותבינן לריש לקיש דאמר מיתת האב מוציאה מרשות האדון מאי קמ"ל וכו' ומתמהינן ולאו איתותב ריש לקיש חדא זמנא ומהדרינן נימא תהוי תיובתא נמי מהא, וכן תמצא בהרבה מקומות ולאו מי אותיבנא חדא זימנא.

כל היכא דאמרינן תניא כוותיה דפלוני ממילא הוי תיובתא דבר פלוגתיה ואין דרך להקשות לו שוב מאותה ברייתא. וראיתי סוגיא תמוהה פרק תפלת השחר גבי תפלות אבות תקנום דפליגי התם רבי יהושע בן לוי ורבי יוסי בר חנינא ואמרינן תניא כותיה דרבי יהושע בן לוי והדר אמר נימא תיובתיה דר' יוסי בר חנינא ואין זו שיטה בגמרא דאומר תניא כותיה דפלוני והדר מותיב מינה לאידך, ובאמת שהיה קשה מאד להתפתח אלא שראיתי הכריתות בשיטה אחרת מתעורר בזה ואומר דהתם קים ליה לבעל הגמרא שאותה הברייתא הייתה שגורה וידועה במדרשו של רבי יוסי בר חנינא ומשום הכי דחיקא ליה מילתא היכי פליג עלה, וטעם מספיק הוא ליישב השיטה.

האמורא אין לו כח לחלוק על התנא בשום פנים בעולם ואמנם גבי רב ורבי חייא מצינו שאומר לפעמים רב תנא הוא ופליג בפ"ק דכתובות, ר' חייא תנא הוא ופליג בפ"ק דמציעא, ופשיטא שאינם תנאים שלא הוזכרו לא במשנה ולא בברייתא אלא רוצה לומר שהם חשובים כמו תנאים ויכולים לחלוק על משנה וברייתא, וזה התירוץ אינו מתרץ אלא מתוך דוחק גדול שאינו מוצא תירוץ אחר כדמוכח התם בריש מציעא דמקשה ברישא על ר' חייא מכח מתניתין ולא מתרץ תנא הוא ופליג עד לבסוף דלא הוה אפשר ליה בלאו הכי. בפ"ק דכתובות דמקשה על רב דאמר חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין וכו' ממתניתא דתניא אבלים וחתנים מן המנין ומתרץ מתניתא קא רמית עליה דרב רב תנא הוא ופליג, ולא מתרץ כי תניא ההיא בברכת המזון וכי קאמר רבה בר בר חנה וכו' כדמתרץ התם אליבא דר' יוחנן כבר כתבו שם התוספות ז"ל שזה נראה לו דוחק יותר וניחא ליה טפי לשנויי רב תנא הוא ופליג. ודוקא אנן חשבינן לרב כתנא אבל ר' יוחנן לא חשיב ליה כתנא מדלא מתרץ התם גבי רבי יוחנן רבי יוחנן כרב ס"ל ורב תנא הוא ופליג אלא לא חשיב רב לר' יוחנן כתנא.

זימנין דמתרץ גמרא חדא פירוקא והוה מצי למימר פירוקא אחרינא אלא דחדא מינייהו נקט, וילפינן הא מילתא מפרק החולץ גבי פלוגתא דרבי ישמעאל ור' עקיבא במקיימי עבדים שאינם מולים וכו' ואמרינן אדמשני ליה רבי עקיבא בלוקח עבד בין השמשות לישני ליה הא ומהדר חדא מתרי טעמי נקט, וכן אומר הכריתות פעמים יש כמה פירוקים והגמרא לא חש לתרץ אלא חד מינייהו.

מצינו קושיא שמקשה אמורא שמשיב עליה אמורא שקדם לו הרבה, כי הא דיבמות פרק חרש אמר רבא אי קשיא הא קשיא וקא מהדר רבי אלעזר לתרוצה ור' אלעזר קודם לרבא הרבה, וכן בשמעתא קמייתא דחולין קא שקלי וטרי אביי ורבא לתרוצי קושיא שהקשה רב אשי כדמוכח התם אמר ליה רב אשי אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי ואביי ורבא קדמו לרב אשי בזמן וכהאי גוונא בדוכתי אחריני, והענין בזה לומר שאותה הקושיא הוקשית גם בימי הראשונים ותירצוה.

אשכחן בגמרא שהאמורא ישאל בדבר והוא עצמו ישיב לשאלתו ושמו היה נזכר בין השאלה והפשיטות, בפרק אלו מציאות במשנה מצא פירות מפוזרים וכמה אמר ר' יצחק קב בארבע אמות, והאי וכמה הוי מדברי ר' יצחק דליכא למימר סתמא דגמרא קא בעי לה דהא קאמר בתר הכי דלא בעי שיעור כלל עיין שם ואם כן על כרחין האי וכמה דברי רבי יצחק ואמר קב בד' אמות, וכן בחגיגה וכן מוכח בהדיא בפרק כל הגט גבי מתניתין דגיטי נשים ומתרץ רבא לא קשיא והזכירו התם דרבא גופיה הקשה הקושיא דאמר בשלמא רבא לא אמר כר' זירא מתני' אלימא ליה לאקשויי אלמא רבא עצמו הקשה הקושיא ודכותיה במקומות אחרים.

בהרבה מקומות מגיה הגמ' המשנה ומוסיף בה דברים כאומרם חסורי מחסרא והכי קתני, ודוקא להוסיף אבל להחליף הדבר בהפכו לא, כדמוכח פרק קמא דכתובות גבי כל שלא נהג כמנהג הזה אין יכול לטעון טענת בתולים, ואמר אביי התם תני כל שנהג ואמר ליה רבא והא כל שלא נהג קתני. והטעם משום דאדם טועה בגירסא לחסר דבר על ידי שכחה אבל להחליף דבר בהפכו לא, וכן פירש רש"י ז"ל בכהאי גוונא פרקא קמא דסנהדרין.

דרך התנאים לסתום דבריהם ולא לפרש ולזה אנו יכולים לדוחקן ולהוציאן ממשמעותן ולומר הכא במאי עסקינן או הכי קאמר וכיוצא בזה מהדוחקים הרבה בכוליה גמרא שאומרים גבי התנאים, אבל דרך האמוראים לפרש ולא לסתום ולזה אין אנו יכולים לדוחקם ולהוציאם ממשמעותן בשום פנים ולומר הכא במאי עסקינן או הכי קאמר וכיוצא בזה מהדוחקים שאומרים גבי התנאים שהאמורא היה לו לפרש דבריו ומדלא פירש דבריו משמע כפשוטן, והאריך בזה הכריתות פרק התכלת דלא אוקי התם דברי האמורא באופן שהעמדנו באותה סוגיא עצמה בברייתא אחרת גבי חוטי צמר פטורים בשל פשתן וכו' והיינו מפני שהאמורא היה לו לפרש דבריו מה שאין כן התנא וזה מכוון דבריו ואין צורך באריכות.

אשכחן דוכתין דמקשה לימא כתנאי ומהדרינן כולי עלמא לית להו מילתא דהך אמורא, בע"ז פרק ר' ישמעאל גבי ע"ז שעובדין אותה במקל חייב כלומר לא בעי כעין פנים ואמרינן לימא כתנאי וכו' ומהדרינן כולי עלמא כעין פנים בעינן כלומר ולא אתי האמורא כשום אחד מהם וכיוצא בזה במקומות אחרים. ופליאה דעת ממני נשגבה לא אוכל לה דאיהו דחיקא ליה איך יאמר התנא דבר דלא ככולי עלמא כמ"ש בהוראת הלשון בפרק שעבר וקא מהדר ליה אפילו כחד לא אתי ואין זאת שיטת הגמרא, והכריתות התעורר בזה התימה הנפלא ולא העלה בידו כלום זולתי אמר צריך לבאר טעם כל אחד ואחד לפני עניינו, וצריך עיון.

בכוליה גמרא אומר לימא תנן סתמא דלא כפלוני ופעמים אומר לימא תנן סתמא כפלוני כמו לימא תנן סתמא כרבי אליעזר פרק קמא דעירובין גבי לחיים שאמרו גבוהים עשרה, וכן בברכות וצריך טעמא שאין הגמרא מוליך השיטה שוה בכל מקום. ומורי החכם נר"ו היה נותן טעם לשבח גבי ר' אליעזר דר' אליעזר שמותי הוא ואין הלכה כמותו בכל מקום ומה דחיקא ליה מילתא לגמרא טפי גבי ר' אליעזר לומר לימא תנן סתמא כותיה כלומר והלכה כמותו כדין סתם במשנה מלמימר תנן סתמא דלא כבר פלוגתיה שאומר בכל מקום וכן יש ליתן טעם אי מסתברא בכי האי גוונא גבי תנאים אחרים.

זמנין ניחא ליה לגמרא להקשות או לפשוט מברייתא ואף על פי שהיה יכול להקשות או לפשוט אותו דבר ממשנה וכגון שהברייתא מפורשת יותר, כי הא דפרק איזהו נשך והתניא אין פוסקין וכו' ואף על פי שמשנה היא לקמן אלא משום דלא מסיים בה בהדיא יצא השער פוסקין כדמסיים בברייתא לכך ניחא ליה לאתויי ברייתא, וכן בהרבה מקומות. ומטעם זה נראה לי לתרץ מאי דקשה בשמעתא קמייתא דברכות דאמרינן התם במערבא בעו מיבעא האי ובא השמש וטהר ביאת שמשו או דילמא ביאת אורו והדר פשטוה מברייתא דקתני וסימן לדבר צאת הכוכבים וכו' ומן המשנה היה יכול לפושטה דקתני משעה שהכהנים נכנסים וכו' אלמא ביאת שמשו היא אלא דניחא ליה טפי למפשט מברייתא הואיל ומפורש יותר מן המשנה דקתני בהדיא וסימן לדבר וכו'.

בכוליה גמרא מהדר לאוקומי מתניתין סתמא אליבא דחד מתנאי דפליגי בהא מילתא במקום אחר והוא אומרם בכל מקום מני מתניתין לא פלוני ולא פלוני איבעית אימא פלוני ואיבעית אימא פלוני וכיוצא בזה, אין לשאול אולי דעת שלישית ואין הכי נמי שמשנה זו דליתא לא כמר ולא כמר, משום דמסתמא אם איתא דדעת שלישית בדבר היה מביאו במקום השתי דעות אלא ודאי משנה זאת הנשנית סתם על דעת אחד מאותם התנאים שחולקים בדבר במקום אחר נשנית, והיינו דקא מהדר מני מתניתין ואמאן תרמייה.

פעמים מקשה ממשנה מרישא ואף על גב דאיכא לדחויי אלא דסמיך אסיפא, בפרק אלו נערות נערה אין קטנה לא, ואיכא לדחויי דהתם למעוטי בוגרת אלא דסמיך אסיפא דקתני כל מקום שיש מכר אין קנס וכו' דהיינו קטנה שיש לאביה בה זכות למוכרה אלמא קטנה לא, וכיוצא בזה הרבה.

סוגית הגמרא בהרבה מקומות להקשות ממשנה שיש לדחות בנקל ולתרץ והדר תו מקשה ממשנה שאין לדחות, בריש קידושין והתנן אתרוג שוה לאילן בשלשה דרכים ליתני בשלשה דברים וכו', ומרישא דהך הוה ליה למיפרך דקתני תרומת מעשר שוה לבכורים בשני דרכים וכו' אלא מפני שאותה של אתרוג נדחית בנקל כדדחי לה התם מה שאין רישא נדחית בכך משום הכי פריך מינה, שדרך הגמרא להקשות תחילה דבר שיש לדחות ולתרץ בכל דוכתא.

פעמים כשהוא אומר הא דפלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר פריך ואי מכללא מאי, כלומר ואי נמי מכללא מאי הוי הא שפיר שמעינן לה מכללא כמו בפירוש, ופעמים לא פריך ואי מכללא מאי. ויש לומר דלא שייך להקשות ואי מכללא מאי אלא היכא ששואל הא דפלוני בפירוש איתמר או מכללא איתמר ומייתי כללא ומסיק בפירוש איתמר אז שייך למיפרך ואי מכללא מאי משום דכיון דקא טרח ומהדר לאסוקי דבפירוש איתמר ולא מכללא נראה שיש גריעות בכלל. כי הא דפרק הבא על יבמתו אמר ר' יעקב בר אידי אמר ריב"ל: הלכה כר' שמעון בן יוחאי א"ל רבי זירא לרבי יעקב בר אידי בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך מקשה ואי מכללא מאי ומתרץ משום דאיכא למימר שאני התם וכו', וכן כל כי האי גוונא, אבל בכל מקום שאומר לפי האמת הא דפלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר כגון ההיא דשבועות פ"ג אמר רב פפא הא דרבי אבהו לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר דאמר רב אידי בר אבין וכו' ודכוותה טובא בכל כי האי גוונא לא שייך להקשות ואי מכללא מאי משום דקושטא קאמר.

דרך הגמרא להביא משנה דרך קצרה, בחולין פרק הזרוע תנן כוי חלבו אסור כחלב בהמה ודמו טעון כסוי וכו', ומשנה זו אינה שנויה בסגנון זה אלא שהגמרא קצר אותה לפי מה שצריך להביא וכך היא הצעה של משנה כיצד שוה לחיה דמו טעון כיסוי וכו' כיצד שוה לבהמה חלבו אסור וכו', וכן פרק קמא דשבועות תנן התם מראות נגעים שתים בהרת עזה כשלג וכו', והמשנה במקומה לאו הכי איתא דכך היא הצעה של משנה שאת כקרום ביצה שניה לה כצמר לבן דברי רבי וחכמים אומרים שאת כצמר לבן וכו', אלא שהגמרא קצר אותה ולקח דברי חכמים שצריך, ודכוותייהו בגמרא טובא וטעמא שאין הגמרא רוצה להאריך ונקיט לישנה קלילא. וגדולה מזו מצא הכריתות במנחות שאומר תנן מלק בסכין מטמא בגדים, ואין זו משנה ולא קיצור ממשנה אלא מדיוקא דמתניתין אחריתא, דוק התם ותשכח וכאן אין צורך להאריך.

בכמה מקומות בגמרא אומר כחא דהיתרא עדיף טפי לאשמועינן בפרק האומר בקידושין תניא מהיום ולאחר מיתה גט ואינו גט דברי חכמים רבי אומר הרי זה גט ואקשינן ולרב יהודה דאמר בעל מנת נמי פליגי לפלגו בעל מנת ומשני להודיעך כחו דרבי דאפילו במהיום ולאחר מיתה הרי זה גט כלומר וכל שכן בעל מנת והדר מקשה וליפלגו בעל מנת להודיעך כחן דרבנן דאפילו בעל מנת אינו גט ומתרץ כחא דהיתרא עדיף, וכן אומר בכל דוכתא ולא צריך לפלוג בתרווייהו כדפריך בריש ביצה אדמיפלגי בביצה לפלגו בתרנגולת וכי תימא כחא דהיתרא עדיף לפלוג בתרווייהו וליתני תרנגולת היא וביצתה בית שמאי אומרים וכו'. ויש מחלקים היכא דהלשון ארוך אין לאשמועינן תרווייהו אלא כחא דהיתרא לבד, אבל כשהלשון קצר להודיעך כח האוסר והמתיר אומר שתיהן כי ההיא דביצה. ויש אומרים דבביצה דוקא פריך הכי משום דתרנגולת וביצתה חדא מילתא היא.

פעמים פשיט גמרא בעיא ממעשה דאמורא ואף על פי שהיה יכול לפשוט ממשנה שלימה, ביבמות פרק האשה דבעי אי חיישינן לתרי יצחק וקא פשיט ליה ממעשה דרבה ואף על פי שהיה יכול לפושטה ממשנה דקתני וכל מעשה ב"ד הרי זה יחזיר וכו', וכן במקומות אחרים, והטעם דניחא לאתויי מעשה משום דמעשה רב.

מצינו תא שמע אחר דפשיט מילתא ממשנה פרק כיצד הרגל דבעי פי פרה כחצר הניזק או כחצר המזיק ופשיט ליה ממתני' ובתר הכי קאמר תא שמע ממקומות אחרים, והטעם דניחא ליה לגמרא למפשט מכל המקומות שאפשר.

מצינו דמקשה לאמורא מברייתא וקאמר מאן נימא לך דמתרצתא היא דילמא משבשתא היא, בפרק כל כתבי גבי כל המזיקין נהרגין בשבת מתיב רב יוסף וכו' עד א"ל ר' ירמיה מאן נימא דמתקנתא היא דילמא משבשתא היא, והטעם שהברייתות לא היו מוחזקות וידועות כל כך ואפשר שיש ברייתא דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא ואמרינן בעלמא כל ברייתא דלא מיתניא בי רבי חייא ורבי אושעיא משבשתא היא וכו' כמ"ש למעלה.

ומטעם זה ניחא לי בקצת מקומות דמייתי ברייתא ומאי דאיתמר עלה מאמורא ואף על פי שלא היה צריך כי מהברייתא לבד הוה מייתי הראיה שהיה רוצה, כגון בפ"ק דכתובות דפריך ומי איכא הוראה לאיסור ומשני אין והתניא חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי ר' יעקב אומר אפילו ניקב, הורה רבי כר' יעקב אמר רב הונא אין הלכה כר' יעקב, ומן הברייתא בלבד בלא מילתיה דרב הונא הוה מוכח דאיכא הוראה לאיסור אלא משום דלא לימא ליה משבשתא היא אייתי הא דרב הונא דהואיל ורב הונא איירי עלה ודאי מתקנתא היא, כך אומר החכם מורי נר"ו.

פעמים מקשה האמורא לחברו מכח משנה או ברייתא וגם לדידיה קשה ומצי למיפרך ליה וליטעמיך או ולדידך מי ניחא ולא פריך ליה, וזה בגמרא אין מספר כמ"ש התוספות ז"ל בכל מקום הוה מצי למימר וליטעמיך ולא אמר.

מצינו אמורא דאוקי ברייתא וליה לא סבירא ליה כי הך טעמא והוה מצי לאוקומי הך ברייתא בענין אחר דסבירא ליה הכי אלא משום דדחיקא ברייתא בהך טעמא ניחא ליה לאוקומה כפשטה ואף על גב דלא סבירא ליה, כי הא דפרק שור שנגח גבי הא דקתני נוגח משלם את הכופר רובע אינו משלם את הכופר דמוקי לה אביי להא דרובע ברבעה ולא קטלה ורבא מוקי לה ברבעה וקטלה ואפילו הכי אינו משלם כמו בקרן משום דקרן כוונתה להזיק ואמרינן במאי קא מיפלגי ברגל שדרסה על גבי תינוק קא מיפלגי, פירוש דרבא סבירא ליה דפטור הרגל כיון שלא כיוון להזיק והוא הדין לרובע ואף על גב דרבא סבירא ליה בפרק קמא דרגל שדרסה על גבי תינוק חייב ואפילו הכי מוקי לה הכי משום דפשט הברייתא יותר משמע ברבעה וקטלה כדאיתא התם, ודכוותה טובא.

דרך האמורא למבעי בעיא חדא דשמעינן מינה תרתי לפי תשובת המשיב ובאופן אחר היה יכול לשאול, בפרק אלו טרפות בעו מיניה רב כהנא ורב אסי מרב נעקרה צלע מכאן וצלע מכאן מהו ואקשינן ותיבעי להו חדא כלומר צלע אחת ומהדרינן חדא דשמעינן מינה תרתי קא בעו מיניה כלומר לפי תשובת המשיב מצי למיפשט תרתי דאי מהדר להו שתים כשרה כל שכן אחת ואי מהדר טרפה הא אחת כשרה דאי סלקא דעתך אחת נמי טרפה הוה מהדר להו בריתחא שתים קא בעיתו דמשמע הא אחת פשיטא להו דשרי והא אפילו אחת טרפה ומדקא מהדר בניחותא שתים טרפה משמע הא אחת כשרה אכתי תרתי מיבעיא להו אי כשרה או לא וכי תימא לפי זה מאחר נמי הוה שמעינן תרתי דאי מהדר להו טרפה כל שכן שתים ואי מהדר להו כשרה הא שתים טרפה דאי סלקא דעתך שתים נמי כשרה מירתח הוה רתח בתמיה שתים כשרה אחת מיבעיא אלא לקולא הוא דאמרינן מירתח קא רתח אבל לחומרא לא, רצוני אם השואל יטעה לחומרא לא חש המשיב לאהדורי בריתחא אבל מהדר ליה בניחותא ולא הוה שמעינן מינה לאידך גיסא ואכתי קא מיבעיא לן אבל אי טעי לקולא מירתח קא רתח כמו שכתבתי. זהו דרך הסוגיא בפרק אלו טרפות ודון מינה לכל המקומות כמ"ש התוספות ז"ל בכתובות פ' נערה גבי מכרה כתובתה לבעלה יש לה כתובת בנין דכרין או לא ואקשינן ותיבעי מוחלת כלומר דהוי חדא דשמעינן מינה תרתי דממוחלת הוה שמעינן מוכרת כמו שמביא בתוספות ז"ל תעיין שם, וכאן אין צורך באריכות דאנא הא דלאי חספא ואת תשכח מרגניתא.

פעמים בעי בעיא אמורא באם תמצא לומר מבעיא אחרת שלו או של חברו, כגון הנהו דפסחים עכבר נכנס וככר בפיו ועכבר יוצא וככר בפיו מהו מי אמרינן היינו דעייל הוא דנפיק או דילמא אחרינא הוא ואם תמצא לומר היינו דעייל הוא דנפיק עכבר שחור וכו' וכן טובא כהאי גוונא התם ובהרבה מקומות, ובשבועות בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה בעי רב אשי שבועה שלא אוכל חרצן בכמה, ופירש"י ז"ל דרב אשי באם תמצא לומר דעפר קא בעי חרצן וכאלו רבות עוד.

לפעמים בעי בעיא ודעתו לשתי בעיות באם תמצא לומר כי הא דע"ז פרק ר' ישמעאל דבעי רב המנונא ריתך כלי לע"ז מהו כלומר כלי ע"ז שנשבר וחזר ותיקנו מהו ולענין טומאה ישנה קא מבעיא ליה אי הדרא כדין טומאה דאורייתא או לא הדרא כדמפרש התם ואקשינן ותיבעי ליה שאר טומאות דרבנן ומסיק חדא מגו חדא קמיבעיא ליה והכי קאמר טומאה דרבנן הדרא או לא ואם תמצא לומר לא הדרא טומאת ע"ז מאי וכו', ודכוותה פרק כיצד הרגל גבי יש העדאה בצרורות וכן במקומות אחרים.

ומורי החכם נר"י אמר דכשבעי באם תמצא לומר של חלוקה שמתחיל בה באותה שיטה ועשה כל הבעיות שאם מתחיל באם תמצא לומר ומותר כל הבעיות שבעי הוא במותר ומצינו בכתובות פ"ק דבעי מהו לבעול בתחילה בשבת וכו' ומשני מסדרא שאומר אם תמצא לומר כר' יהודה ואסור אם תמצא לומר כר' שמעון ומותר לפי שאין חולקין שלר' יהודה דבר שאינו מתכוין אסור ולר' שמעון מותר. ואמר מורי נר"ו דלא קשיא דאע"ג דבעי אליבא דר' יהודה ואסור בדעת ר' יהודה יש צד שהוא מותר כגון שהוא מקלקל ומן הבעיא נפיק מינה היתר גם כן עיין שם, עד כאן מהחכם מורי נר"ו.

מצינו דמקשה מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא מתרי תנאי דחד תנא אמר מילתא ואידך תנא אמרה בדוכתא אחרינא, כי הא דפרק עשרה יוחסין במשנת אבא שאול קורא לשתוקי בדוקי ואמרינן מאי בדוקי אילימא שבודקין את אמו תנינא חדא זימנא ראוה מדברת וכו' ומילתא דהכא אבא שאול אמרה ומילתא דהתם ר"ג ור' יהושע אמרוה ואין שיטת הגמרא להקשות מאי קא משמע לן תנינא חדא זימנא מתרי תנאי אלא מסתם משנה לסתם משנה ועל רבי קא פריך מאי קמ"ל רבי הא תנינא חדא זימנא. אלא שיש לומר דהתם בקידושין הכי קפריך תנינא חדא זימנא כלומר אמאי לא תנא לה רבי בחד דוכתא ולומר התם וכן אבא שאול אומר.

וכן מצינו תנינא ממשנה לברייתא, פרק אותו ואת בנו גבי הזורע כלאים לוקה וכו' ומקשינן תנינא נזיר שהיה שותה יין כל היום וכו' והך דהזורע כלאים לוקה אינה משנה אלא ברייתא ומברייתא למשנה אין שיטת הגמרא להקשות מאי קמ"ל תנינא חדא זימנא דכמה דוכתי אשכחנא בברייתא מה ששונה במשנה אלא דהכי קא פריך דמכל מקום היה לו לשנות הברייתא באותו ענין ששונה במשנה אחר שהדין אחד, וכן כתבו שם התוספות (וז"ל).

פעמים מקשה הגמרא מאיסורא דרבנן לאיסורא דאורייתא ומתרץ לא דמי דאורייתא לדרבנן והמקשה היה סבור לדמות משום דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון והכי אמרינן בהדיא פרק קמא דיבמות גבי צרת סוטה דמקשה מסוטה דאורייתא ומתרץ אמינא אנא דאורייתא ואת אמרת דרבנן ואמרינן ודקארי לה אמאי קארי לה כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. ובהכי קא מתרצא לי מאי דקשיא בפרק בתרא דע"ז דמקשה התם מטומאת עם הארץ דרבנן לטומאת שרץ דאורייתא, אלא שאחר כך ראיתי בתוספות דטומאת עם הארץ דאורייתא הוא ע"ש, וכאן אין מקום להאריך.

זימנין כשמקשה על תנא מדידיה אדידיה מתרץ הא דידיה הא דרביה כלומר חדא סברא דנפשיה וחדא סברא דרביה וליה לא סבירא ליה וזה תמצא בהרבה מקומות. ולפעמים מתרץ על כי האי קושיא תרי תנאי ואליבא דרבי פלוני כמו תרי תנאי ואליבא דר' אליעזר בריש ברכות וכן בכוליה גמרא ורוצה לומר דחד אמר הכי אמר מר וחד אמר דלאו הכי אמר מר אלא הכי, וכמו שמצינו תרי תנאי ואליבא דר' פלוני כך מצינו תרי אמוראי ואליבא דפלוני כמו תרי אמוראי ואליבא דר' יוחנן ובהרבה מקומות. ואי לא דמסתפינא אמינא דכל כהאי גוונא לא משקר חד מינייהו אלא שמעו מרבן ומשכחת לה דמעיקרא אמר הכי ושוב חזר בו האחד שמע החזרה והאחד לא שמע, וסעד לזה במסכת ביצה באין צדין דפליגי התם לוי ורב ואמר רב לעולם אל ימנע אדם עצמו מבית המדרש אפילו שעה אחת דאנא ולוי הוה יתבינן קמיה דרבי כי אמרה רבי להא שמעתתא באורתא אמר מותרין באכילה ובצפרא אמר מותרין לקבל אנא דהואי בי מדרשא ושמעתיה הדרי בי וקבלתי לוי דלא הוה בי מדרשא לא שמע ולא הדר ביה. אלא שלא נראה כן מדברי רש"י ז"ל בפרק אף על פי גבי הא דאמרינן התם ניחא לן לומר דפליגי תרי אמוראי ואליבא דנפשייהו ולא דפליגי תרי אמוראי ואליבא דחד אמורא, וכתב רש"י ז"ל וז"ל דכי פליגי תרי אליבא דחד מר אמר הכי אמר פלוני ומר אמר הכי אמר פלוני חד מינייהו קא משקר אבל כי פליגי אליבא דנפשייהו בדין או באיסור והיתר כל חד וחד אמר הכי מסתבר טעמא ואין כאן שקר דכל חד וחד סברא דנפשיה קאמר מר יהיב טעמא להיתרא ומר יהיב טעמא לאיסורא אלו ואלו דברי אלוהים חיים זימנין דשייך האי טעמא וזימנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך לפי שנוי הדברים בשנוי מעט, כל אלו דברי רש"י ז"ל.

דרך הגמרא לקצר המקראות ואינו מביאן כהויתן, כמו דאמר רחמנא ונתן הכסף וקם לו בפרק שלשה שאכלו ואין הפסוק אלא ויסף חמישית כסף ערכך עליו וקם לו, וכן בפרק הרואה לקיים מה שנאמר: כל החלומות הולכים אחר הפה, והיינו קרא ויהי כאשר פתר לנו כן היה, ובעירובין פרק הדר כל שאין דעתו מיושבת עליו אל יורה שנאמר: בצר אל יורה, ואין זה מקרא בכל התורה אבל קרא דעניה ושכורה ולא מיין קא דריש דמדמי צרה לשכרות ובשכרות כתיב להבדיל ולהורות כדדרשינן בכריתות, אי נמי מהאי קרא קא דריש היערוך שועך לא בצר כלומר בשעת צרה אל תערוך תפילתך, וכן בהרבה מקומות מביא הגמרא פסוקים בקצרה, כך ראיתי בתוספות דעירובין.

אורחיה דגמרא בהרבה מקומות מייתי חד דרשא בחד קרא ואף על פי שאותה דרשה לפי האמת נפקא לן מפסוק אחר אפילו הכי לפי שהיא פשוטה יותר מאותו פסוק מייתי לה הכי, כמו ספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה דמייתי בכוליה גמרא והאי כר' יוסי הגלילי כדאיתא בקדושין אבל לרבנן מוכתב לה נפקא דדרשינן הכי וכתב לה בכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף. וכן בהחובל דמייתי בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה ובכתובות וקדושין מסיק דההוא קרא בהפרת נדרים הוא דכתיב, וכהנה רבות בגמרא.

מצינו כשמביא ראיה ממקרא והדר ממעשה מקשה הגמרא ואומר וכי מאחר דממקרא ממעשה למה לי, בפרק קמא דקדושין האומר חרופתי מקודשת שנאמר: והיא שפחה נחרפת לאיש ועוד ביהודה קורין לארוסה חרופה ומקשי יהודה ועוד לקרא כלומר וכי הפסוק צריך סיוע ממנהג יהודה. ומזה יש לדקדק קצת בע"ז פרק אין מעמידין גבי ישראל שנטפל לו עכו"ם בדרך ושאל לו להיכן אתה הולך ירחיב לו את הדרך כדרך שהרחיב יעקב לעשו דכתיב עד אשר אבא וגו' ומעשה בתלמידיו של רבי עקיבא שהיו מהלכין בדרך, דאמאי לא מקשה שם כדרך שמקשה בקידושין כדכתיבנא, אלא שיש לחלק.

מצינו אי בעית אימא שלא דבר קודם לכן כלל כמו אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא ודכותיה טובא, וכן נמי אשכחן איכא דאמרי שלא דבר אדם לפניו ואין קפידא בכך.

מצינו תא שמע בין להקשות בין לפשוט בכוליה גמרא.

דרך הגמרא לומר חשבון מופלג ולאו דוקא אלא גוזמא בעלמא, והני מילי ממאה ולמעלה אבל ממאה ולמטה דוקא הוא כדאיתא בהדיא פ"ק דעירובין בשלמא לבר קפרא גוזמא מאה אלא לר' יהודה מנא לן וכו'.

מצינו בגמרא שמסדר דברי האחרונים לפני הראשונים, בשמעתתא קמייתא דפרק אין מעמידין דמסדר התם דברי רבינא ורבא לפני רבי פדת ורבי פדת היה בנו של רבי אלעזר בן פדת שהיה בימי התנאים כדאיתא בפ"ק דנדה והטעם משום דכל אחד מוסיף על חברו ומאן דטפי מילתא אחבריה ראוי לקובעו באחרונה אי נמי משום דהא דרבי פדת עיקר קבעה הספר באחרונה, וכן כל כיוצא בזה.

דרך הגמרא לסדר יחד מאמרים מחכם אחד ואף על גב דלא שייכי אהדדי, כי הא דפרק אין מעמידין שמביא כמה דברים זה אחר זה מחלוקת רבי יוחנן ור' אלעזר ורשב"י וכן דרך נהוג בכוליה גמרא.

מצינו תא שמע שאינו לא ממשנה ולא מברייתא אלא ממימרא, בנזיר פרק שלשה מינין.

אשכחן ייתור לשון משנה פעמים מדקדק הגמרא מאותו ייתור ופעמים אינו מדקדק, כמו נמצא כשר בשחיטה פסול במליקה, מדקדק הגמרא נמצא למעוטי מחזר סימנים אחורי העורף וגבי נמצא כשר בתורים פסול בבני יונה וכו' באותו הפרק עצמו לא מדקדק נמצא למעוטי מאי והכריתות אומר דכל היכא דאיכא לדקדק דייקי ואי ליכא לדקדק לא דייקינן דאורחא דמשנה בכל דבר שיש שני הפכים לומר נמצא כדי שלא נשכח אחד מן אותם ההפכים שיש בכולם קל וחומר לכאן ולכאן לומר שאין אחד מן ההפכים ראוי, אך בתוספות ראיתי טעם למה אינו מדקדק בכאן כמו שמדקדק בכאן יע"ש פרק קמא דחולין וכאן אין מקום להאריך ונבון יתבונן בכל המקומות למה אין הגמרא מדקדק בכאן כמו בכאן.

פעמים כשמקשה לפלוג וליתני בדידה מתרץ כולה בדידה קא מיירי כלומר התנא לא בעי לאשמועינן חילוקין דהך דידה כדקאמרת. אבל יש דידה שבו רוצה התנא לאשמועינן חילוקים וכוליה אורחיה הוא, כי הא דבבא קמא גבי פלגא נזקא כלומר חצי נזק שהתורה חייבה בשור תם רב פפא אמר ממונא רב הונא בריה דרב יהושע אמר קנסא ונפקא מיניה אם משלם על פי עצמו דקיימא לן מודה בקנס פטור ואקשינן למאן דאמר קנסא מדתנא המית שורי את פלוני או שורו של פלוני הרי זה משלם על פי עצמו מאי לאו בתם כלומר וקשיא למאן דאמר קנסא ודחינן לא במועד והדר מקשה אבל תם מאי אינו משלם על פי עצמו אי הכי מדתני סיפא המית שורי עבדו של פלוני הרי זה אינו משלם על פי עצמו ליפלוג וליתני בדידה כלומר הא דלא אשכח פטור על פי עצמו אלא בעבד לפלוג בדידה כלומר בבן חורין הוה מצי לשוויי חילוק דאיכא דלא משלם על פי עצמו וליתני הכי במה דברים אמורים במועד אבל בתם אינו משלם ע"פ עצמו ולמה לי דשבקיה תנא לאורחיה גבי ניזק מבן חורין לעבד ומשני כולה במועד קא מיירי כלומר חילוקין דמועד בעי תנא לאשמועינן ולא חלוקין דבן חורין כדקאמרת דאז הוה שביק לאורחיה דרישא איירי במועד וסיפא בתם, ודכוותה ביבמות כלה בטהרות קא מיירי, והארכתי בזה כדי שתתבאר ותתלבן השיטה יפה יפה.

כל מקום שיש מחלוקת בין החכמים אומר הגמרא בחכם אחרון ופלוני אומר כלומר שמקדים שמו לאמירתו ולא יאמר אמר פלוני, וכלל זה יהיה שמור בידך שבכל מקום שתמצא בגמרא פלוני אומר בידוע שהוא חולק על שלפניו, ואמר פלוני בידוע שאינו חולק אלא בא לסייע או להוסיף.

הא דאמרינן בכוליה גמרא דברי תורה מדברי קבלה לא ילפינן הני מילי עיקר הדין אבל גלוי מילתא בעלמא כלומר לגלות שהפסוק מיירי בהכי ילפינן, כדמוכח רפ"ק דקמא דתניא וכי יגח אין נגיחה אלא בקרן וכן הוא אומר ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל וגו' ואומר בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו ושואל הגמרא מאי ואומר ורצה להשיב שצריך מפני שהפסוק האחד הוא מדברי קבלה ולא ילפינן מיניה ואקשינן עלה והאי מילף הוא בתמיה כלומר והלא לא ילפינן מדברי קבלה לא חיוב ולא פיטור אלא גלויי מילתא יליף לדברי תורה מדברי קבלה, וכן כל כהאי גוונא.

מצינו בהרבה מקומות בגמרא שתי תיבות זו אצל זו האחת בניחותא והשניה בתמיה, כמו בריש מגילה מנא לן מנא לן כדבעינן למימר קמן חכמים היקלו על בני כפרים וכו' דמנא לן הראשון בעיא היא ובניחותא מיקרי ליה והכי קאמר מנא לן כל הני זימנין דקתני במתניתין וקא מתמהינן עליה מנא לן כלומר מנא לן קא בעית והא טעמא כדבעינן למימר קמן חכמים היקלו וכו'. כהאי גוונא בעינן פרק השוכר גבי משיכה בעכו"ם קונה דאמרינן ב' פעמים מאי הוי עלה האחד בניחותא והשני בתמיה וכאלו רבות בגמרא.

פעמים יש אמוראים חולקים ואומר הגמרא שאינם חולקים אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי כלומר דכל חד וחד מודה לחבריה, בפ"ק דמציעא קטנה אין לה חצר ואין לה ארבע אמות ור' יוחנן אמר יש לה חצר ויש לה ארבע אמות ואף על גב דמשמע דפליגי קאמר התם דחד מיירי בגיטין וחד מיירי במציאה ולא פליגי כלומר מר מודה ליה בגיטין ומר מודה ליה במציאה, וכהאי גוונא איכא טובא, וכל היכא דאפשר לומר כן ושלא לעשות פלוגתא בין החכמים שפיר דמי.

סוגית הגמרא בהרבה מקומות כשדורש תרתי מילי מחד קרא מקשה ואומר ודילמא כוליה להכי הוא דאתא כלומר לחד מינייהו ומנא לן תרווייהו, בפרק הכונס גבי ובער בשדה אחר דדריש מינה תרתי חדא ששמין על גבי שדה אחרת ועוד אחרת ולא ברשות הרבים ומקשה ואימא כולי להכי הוא דאתא ומשני אם כן לכתוב קרא וכו', וכן בכל דוכתא, ופעמים אומר על כי האי קושיא מכדי שקולים הם ויבואו שניהם דהי מינייהו מפקת. בריש קמא ולכתוב רחמנא ושלח את בעירה ולא בעי ובער דמשמע רגל ומשמע שן דכתיב ושן בהמות אשלח בם אי כתב ושלח הוה אמינא או הא או הא וכו', ומקשינן מכדי שקולים הם ויבואו שניהם וכו'. והכי פירושה שקולים הם בחומרות שהחומרא שיש בזה יש בזה ויבואו שניהם ממשמעות הכתוב דמסתמא תרווייהו אתו דהי מינייהו מפקת אחר שאין יתרון בזה על זה. והתוספות מחלקים בכהאי גוונא בין לרבות ולמעט ואומרים דלמעט אף על פי שהם שקולים וימעט שניהם לא ממעטינן להו מחד קרא.

כל היכא דאמרינן שמעת מינה קושיא למקום אחר היא או למילתא דאמורא או לבעיא דלא איפשיטא ובמקומה קא פריך ותפשוט מהכא, כגון הא דדריש פרק היה קורא שמעת מינה מצות צריכות כוונה כלומר קשיא לרבא דאמר בראש השנה התוקע לשיר יצא, ובע"ז פרק השוכר גבי משיכה לנכרי אקשינן ותיקני ליה כליו שמעת מניה כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח כלומר ובעיא היא בפרק המוכר את הספינה ולא איפשיטא ודכותייהו טובא בכוליה גמרא.