הליכות עולם (ישועה בן יוסף הלוי)/שער שלישי

הקדמה

בדרכי המשנה ואורחות עקבותיה אשר לא נודעו, ועל מה אדניה הטבעו, ואת הדרך ילכו בה דורשי ה' לא יחסרו כל טוב. וחילקתיו גם כן לשני פרקים על דרך שערים.

פרק א

סתם הוראה לקולא, מדקא פריך בפ"ק דכתובות ומי איכא הוראה לאיסור ופירש רש"י ז"ל דאיסור לא קרי הוראה משום דכל אדם רשאי להחמיר והאוסר אינו צריך סמיכת דבר שאפילו מן הספק שאין הלכה ברורה לו הוא בא ואוסר אבל המיקל סומך על שמועתו או על סברתו שהיא הוראה. ומיהו התם מסיק דאיכא הוראה לחומרא וזה על המעט וכמו שמביא לשם.

מצינו במשנה דבר זה מותר ואינו מותר לגמרי אבל הוא מותר מצד אחד ואסור מצד אחד ומותר דקאמר רוצה לומר מצד אחד, בפרק שלישי דבכורות ודם שרץ אין חייבין עליו רוצה לומר משום דם אבל חייבים משום שרץ דדמו כבשרו, וכן כל כיוצא בזה.

במשנה וברייתא וא"ו במקום או, כמו חלץ ועשה מאמר ביבמות, רוצה לומר חלץ או עשה מאמר, וכן הרבה כיוצא בזה, וכן הוא דרך המקראות כמו ומכה אביו ואמו רוצה לומר אביו או אמו, ורבים כמוהו.

וכן יש שי"ן במקום וא"ו, בכתובות פרק האשה שנתארמלה ואם יש להם עדים אפילו עבד אפילו שפחה הרי אלו נאמנים שאין אדם נאמן על פי עצמו ורוצה לומר ואין אדם וכו', ויש ספרים דגרסי ואין, ואין כן הנוסחאות המדויקות, וכן קיבלתיה מפי החכם מורי נר"ו. וכיוצא בזה פרקא קמא דביצה שאפר כירה מוכן הוא רוצה לומר ואפר כירה וכו' דפריך התם אפר כירה מאן דכר שמיה ומסיק אימא ואפר כירה וכו' וכאלה יש רבות בגמרא.

פעמים אומר תנא הלכה כפלוני שקדם לו בזמן הרבה ורוצה בשיטתו, פרק אין צדין ר' שמעון בן מנסיא וחבריו אומרים הלכה כרבי מאיר וקא מתמה והא אינהו קשישי מיניה טובא אלא בשיטת ר' מאיר קאמר וכן כיוצא בו.

כל מקום שאומר במשנה אם הלכה נקבל, הלכה אני אומר, רוצה לומר הלכה למשה מסיני, ויש לעיין ביבמות פרק הערל שאומר הלכה אני אומר ולא משמע שיהיה הלכה למשה מסיני דקתני התם אמר רבן שמעון קל וחומר אמרו לו אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה, אמר להם לא כי אלא הלכה אני אומר, ולכאורה משמע דאי אפשר שיהיה הלכה למשה מסיני דאם כן לא הוה פליג עליה רבי יהודה ברייתא, וכן כתבו התוספות ז"ל שם דלאו הלכה למשה מסיני קאמר אלא כך שמע מרבו ועיין שם.

כל היכא דקתני כדברי פלוני אומר הכריתות דקאמר הכי משום שאותו תנא לא אמר דבר זה בפירוש ממש אלא למדוהו תוך דבריו שאומר במקום אחר, כמו בפרק ט' דטהרות וזיתים מאימתי מקבלים טומאה משיזיעו כדברי בית שמאי ולמדו זאת מהא דתניא חבית של זיתים מגולגלים בית שמאי אומרים כו' וכן כל כיוצא בזה.

מצינו משנה לשון שוה בשני מקומות ואין ביאורו אחד כמו שור חרש שוטה וקטן שנגח בית דין מעמידין להם אפוטרופוס וכן אחר לשם, רוצה לומר שור של חרש שוטה וקטן לא שהשור עצמו חרש שוטה וקטן, ובפרק הפרה תנן החופר בור ברשות הרבים ונפל לתוכו שור חרש שוטה וקטן רוצה לומר שהשור עצמו חרש כדאיתא התם בגמרא מאי שור חרש וכו' אילמא שור של חרש וכו' ואמר ר' יוחנן שור שהוא חרש וכו' ואף על גב דהתם וקמינן לה בשור של חרש שוטה וקטן מכל מקום שמעינן מרבי יוחנן שהלשון יסבול כן מדלא פרכינן עליה דרבי יוחנן מכדי שור שהוא חרש קתני, וכל כיוצא בזה.

פרק ב

אורחיה דתנא פרושי זימנין ממאי דסליק וזימנין מאי פתח, כמו במה מדליקין ובמה אין מדליקין וכו' היינו ממאי דסליק, יש נוחלין ומנחילין נוחלין ולא מנחילין נוחלין ומנחילין האב והבנים וכו' היינו ממאי דפתח, דכוותייהו טובא, והכי אסיקנא בריש נדרים דאורחיה דתנא בהכי ובהכי, וטעמא דאין התנא מדקדק להשוות לשונו בכל המקומות אומר שם הר"ן ז"ל בחידושיו כדי להשמיענו דליכא קפידא במילתיה וכל תנא דתני כמו שרוצה שפיר דמי וליכא בהא מילתא משום ותבחר לשון ערומים, והאי טעמא נמי סליק שפיר בכל מאי דאמרינן דאורחיה דתנא בהכי ובהכי כגון זימנין דתני הענין ברישא והדר תני המנין כמו האשה נקנית בשלש דרכים וזימנין דתני המנין ברישא והדר תני הענין כמו שבעת ימים קודם ליום הכפורים וכו' ודכוותייהו ובכיוצא בזה עולה יפה הטעם שכתבתי.

כל היכא דתני הכל לדרשא כלומר לאיתויי חדוש שלא היה במשמע, וכולהו מייתי להו בשמעתא קמייתא דערכין הכל לאתויי מאי כמו הכל שוחטין לאתוי מומר אוכל נבלות לתאבון ואחרים הרבה, אבל כל זימנין דדריש מיניה זימנין דלא דריש מיניה, כמו כל מקום שאין מכניסין בו חמץ אינו צריך בדיקה דדריש לה בגמרא כל לאתויי מאי לאתויי הא דתניא וכו' וחדלו לספור דלא דריש כל לאתויי מאי, ותימה שאין הגמרא מוליך השיטה שוה בכל מקום, ומדברי הכריתות נראה דכל לא אתי לדרשא בשום מקום ואותן שמדקדק בהן לאו מלישנא ומשמעותא דכל אלא מייתורא כגון הך דכל מקום שאין מכניסין בו חמץ דמשנה יתירה היא דהא באידך בבא קתני שתי שורות במרתף מקום שמכניסין בו חמץ משמע הא מקום שאין מכניסין בו חמץ אין צריך בדיקה ואם כן הך דכל מקום ייתורא הוא לאתויי הא דתניא וכן כל כיוצא בזה.

דרך המשנה והברייתא דתני מילי טובא ושייר דתנא לאו כרוכלא הוא דליחשוב וליזיל, ודוקא טפי מחד אבל חד לא משייר כלום ומאי דקתני דוקא קתני וכדפריך בכל מקום דאומר תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר, והטעם כיון דטרח תנא למיתני כולהו מילי לא הוה משייר חדא דשיורא דחד מלתא לאו שיורא הוא.

והיכא דקתני מנינא או אלו מוכח בכמה דוכתין דלא אמרינן תנא ושייר, בפרק קמא דקדושין גבי אמה העבריה קונה את עצמה במיתת האב וכו' מתיב רב ששת ארבעה מעניקין וכו' ואי איתא ניתני נמי מיתת אב וכי תימא תנא ושייר והא ארבעה קתני וכו'. ועוד אמרינן התם מתיב רב עמרם ואלו מעניקין וכו' ואם איתנא ניתני נמי מיתת אב וכי תימא תנא ושייר והא אלו קתני וכו'. ומיהו איכא דוכתי שאומר תנא ושייר אף על גב דקתני אלו בסוטה פרק אלו נאמרין בכל לשון שייר שבועת הדין ושבועת ביטוי וכן במקומות אחרים, והתוספות העלו שצריך לחלק דכל היכא דתני ענינים רבים אמרינן תנא ושייר אף על גב דקתני אלו כגון ההיא דסוטה שהבאתי, אבל כי לא תני עניינים רבים וקתני אלו לא אמרינן תנא ושייר כגון הך דקידושין ודכוותה, וכן גבי מנינא יש מקומות דתנא ושייר אף על גב דקתני מנין, בפרק החולץ תני ר' חייא ארבע מדברי תורה וארבע שניות להם מדברי סופרים ומסיק התם בגמרא דתנא ושייר, וכיוצא בו במקומות רבים וזה צריך לעיון הלכה יע"ש בתוספות פרק קמא דקדושין וכאן אין מקום להאריך.

וכל היכא דתקני אין בין זה לזה אלא כך וכך לא שייך לומר תנא ושייר דודאי דוקא קתני כדמוכח בפ"ב דקמא ובריש מרובה ואם תמצא מקום שאומר אין בין כך ובין כך ותנא ושייר טעם יש בדבר, כי ההיא דמגילה אין בין נדרים לנדבות אלא שהנדרים חייבים באחריותן ונדבות אין חייבין וכו' ולאו דוקא דליכא בינייהו אלא הך דאחרים נמי איכא בין נדר לנדבה כדאיתא במנחות פרק התודה והאי דקתני אין בין אגב גררא דשאר אין בין קתני לה, תוספות פרק מרובה.

אורחיה דתנא נקיט ברישא מילתא דפשיטא והדר מוסיף עלה מילתא דרבותא ורוצה לומר לא זו בלבד אלא אף זו, וכן תמצא בהרבה מקומות בגמרא שמקשה לישתוק מרישא ומסיפא ידעינן לה ומתרץ לא זו אף זו קתני כלומר תנא נמי הכי קאמר לא מיבעיא זו אלא אף זו.

ולפעמים תני איפכא מילתא דרבותא ברישא והדר מוסיף עלה מילתא דפשיטא ורוצה לומר זו ואין צריך לומר זו, כמו שתמצא במקומות בגמרא שמקשה למה לי סיפא מרישא שמעינן לה ומתרץ זו ואין צריך לומר זו קתני, וכן בעירובין פרק חלון חלון שבין שתי חצרות רובו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה רובו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד ומקשינן השתא רובו למעלה מעשרה ומקצתו בתוך עשרה אמרינן מערבין שנים ואם רצו מערבין אחד רובו בתוך עשרה ומקצתו למעלה מעשרה מיבעי, ומשני זו ואין צריך לומר זו קתני, וזה התירוץ דזו ואין צריך לומר זו אינו מתרץ אלא מן דוחק גדול דלא אפשר ליה בלאו הכי אבל לא זו אף זו בכל דוכתא. ולפעמים הוי לא זו אף זו והגמרא מדקדק למצוא טעם אחר, בקדושין פרק האיש מקדש בו ובשלוחו דייק בגמרא השתא בשלוחו מקדש בו מיבעיא ולא קאמר לא זו אף זו קתני כמו שאומר בכל דוכתא. והיה אפשר לחלק דבחד בבא אינו אומר לא זו אף זו וכן דעת הכריתות, אלא שאין צורך שאע"פ שבכל דוכתא שונה לא זו אף זו ואין הגמרא מדקדק התם הואיל ויודע טעם מפורש ועדיף טפי וכן אומרים בתוספות.

והאי אורחיה דתנא בלא זו אף זו וכן בזו ואין צריך לומר זו אומר הכריתות משום שהתנא שמע לשון ראשון וכתבו ושוב שמע מפי תנא אחר חידוש גדול יותר ונראה בעיניו ואף על פי שהלשון האחד אינו צריך לא רצה לסלקו ממשנתו, וכן הטעם לזו ואין צריך לומר זו שמע בראשונה לשון אחד וכתבו ושוב שמע לשון שני וכתבו ואף על פי שאינו צריך כלל יען כי רצה לכתוב דברי כל התנאים שהיו לפניו, וזה הטעם בזו ואין צריך לומר זו איננו שוה לי, ולפי קוצר דעתי אין צורך לכך שדרך התנא בהרבה מקומות לומר ואין צריך לומר בפירוש, בפרק היה קורא בפרקים שואל מפני הכבוד ואין צריך לומר שמשיב וכו', ולפעמים יקצר התנא וישמיט זו ואין צריך לומר זו והיינו מה שאומר בגמרא זו ואין צריך לומר זו קתני כלומר כאילו אומר התנא בפירוש זו ואין צריך לומר זו.

כל היכא דאיכא בין זה ובין זה או אחד זה ואחד זה אין לדקדק למה לי סיפא מרישא שמעינן לה דאורחיה דתנא בכל דוכתא דקתני בין זה ובין זה אף על גב דהוי סיפא מילתא דפשיטא כמו שכתבו התוספות ז"ל בפרק כיצד צולין גבי ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח וכו' ועצם שאין בו מוח לא הוה צריך דמרישא שמעינן ליה מכל שכן אלא הואיל וקתני אחד אחד אין לדקדק.

ומורי החכם נר"ו היה מספק בכך במקום שאומר לא זה ולא זה שהרי ע"כ פירושו בין זה ובין זה, כי הא דע"ז הניצוק אינו חבור לא לטומאה ולא לטהרה והרבה כמוהו, ומסתברא שאין לחלק וכל לא זה ולא זה הוי כמו בין זה ובין זה ואין לדקדק למה לי סיפא מרישא שמעינן לה. ואני מצאתי בריש מועד קטן דקתני בין בין ומדקדק הגמרא, דתנן משקין בית השלחין בין ממעין שיצא בתחילה בין ממעין שלא וכו' ודייק התם השתא ממעין שיצא בתחילה אמרת משקין ממעין שלא יצא בתחילה לא כל שכן ומצריך לה התם ושמא דמכל מקום הואיל ויש לו טעם מפורש כמו שכתבתי בלא זו אף זו.

פעמים תני סיפא לגלויי רישא כלומר לגלות על מה שיש לטעות ברישא ואין הכי נמי דהיא גופא לא צריכא, כי הא דקידושין פרק קמא התקדשי לי במנה זה וכו' ואומר התם אי סלקא דעתך רישא במנה סתם השתא במנה סתם לא הוו קידושין במנה זה מיבעיא ודחינן תנא סיפא לגלויי רישא שלא תאמר רישא במנה זה אבל במנה סתם הוו קידושין תנא סיפא מנה זה מכלל דרישא מנה סתם וכן כל כי האי גוונא. פעמים תני והדר מפרש כלומר אומר שני דברים והשני פירוש הראשון, בריש קמא השור והבור והמבעה וההבער ואיכא מאן דאמר בגמרא מאי מבעה הבער ותני והדר מפרש, ואפילו מפרק לפרק תני והדר מפרש כדאיתא התם בריש קמא ודכותייהו טובא.

פעמים שהסיפא אתיא לה מדיוקא דרישא ואפילו הכי ניחא ליה למיתני דבר וחילופו, בעירובין פרק כיצד מערבין אלו שמערבין הגשר והקבר שיש בהם בית דירה בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן וכו' וקתני סיפא ואלו שאין מערבין הגשר והקבר שאין בהם בית דירה ובית הכנסת שאין בו בית דירה לחזן וכו' והנה הסיפא ידעינן לה מדיוקא דרישא אלא שכך דרך התנא לפרש דבר וחילופו ואף על גב דידעינן חילופו מדיוקא וכיוצא בו בכמה משניות.

דרך המשנה והברייתא דתנא כמה מילי בהדי הדדי באגב כלומר אגב דתני הכי תני נמי הכי ואף על גב דלא צריך, בפ"א דשבועות דתני שבועות ידיעות מראות נגעים יציאות השבת ומפרש בגמרא דאגב דתני שבועות וידיעות דכתיבי גבי הדדי תנא נמי כולהו ודכוותייהו אין מספר והני מילי חדא וטפי מחדא אטו תרתי כלומר אטו תרתי דשייכי אהדדי אבל תרתי אטו חדא לא תני באגב, והכי מוכח בריש מסכת קידושין דוק ותשכח. וכן דרך משנה וברייתא למיתני סיפא דומיא דרישא אי נמי רישא דומיא דסיפא ואף על פי שהיה לו ביותר חידוש אפילו הכי איידי דתנא רישא הכי תנא נמי סיפא הכי, וכן איפכא איידי דבעי למיתני סיפא הכי תנא נמי רישא הכי, בפרק אלו דברים היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רובה עכו"ם אינו מברך ואם רובה ישראל מברך ומפרש התם דבדין הוא דאפילו מחצה על מחצה נמי מברך והא דתני רוב ישראל איידי דתנא רישא רוב עכו"ם תנא סיפא רוב ישראל ודכותייהו טובא. פעמים שונה רבי במשנה דבר שאינו צריך רק להוציא מלב שוטים, ביבמות סוף פרק החולץ אשתו שמתה מותר באחותה ואמר רב יוסף עלה כאן שנה רבי משנה שאינה צריכה, ודכותייהו טובא.

דרך התנא בהרבה מקומות לאשמועינן מילתא אגב אורחיה מדיוקא על ידי רמז ואף על גב דההיא מילתא מפרש לה בסיפא בהדיא אי נמי משנה שלמה במקום אחר, כי הא דריש ברכות דקתני משעה שהכהנים נכנסים לאכול וכו' ולא תני משעת צאת הכוכבים לאשמועינן מילתא אגב אורחיה דכהני אכלי בתרומה בהערב שמש וכפרה לא מעכבא להו ואף על גב דמשנה שלמה היא במסכת נגעים העריב שמשו אוכל בתרומה הביא כפרתו אוכל בקדשים, וכי האי גוונא בכתובות פרק נערה לעולם היא ברשות האב עד שתכנס לחופה מאי לעולם לאפוקי ממשנה ראשונה ואף על גב דבהדיא קתני לה בפרק אף על פי זו משנה ראשונה בית דין שלאחריהם אמרו אין האשה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, ודכוותייהו בריש מציעא ובריש יבמות, ואין להקפיד בכך הואיל ולא קתני בבא יתירה בשביל כך ואין אריכות לשון כל כך ניחא ליה לתנא לרמוז ולדייק כשימצא מקום לרמוז בו.

פעמים שונה במשנה מילתא דלא צריכא בכדי והוא לשון הגמרא בכמה דוכתי כדי נסבה כלומר בחנם לקח משנתנו דבר זה, ושיטפא בעלמא אגב ריהטא, פ"ק דר"ה אמר רב חסדא פסח בכדי נסבה, וכן בפרק אלו מציאות סימנים כדי נסבה, ודכוותייהו טובא.

פעמים במשנה ובברייתא קשיא דיוקא דרישא לדיוקא דסיפא ומשיב ואומר נעשה ולא קשיא מידי כלומר התנא הכי קאמר דיוק של הרישא נעשה כמו הסיפא עצמה ודינו כמוה, ותו ליכא למידק מידי שהסיפא לאו לדיוקא קתני לה אלא לדומיא והוי כמו חסורי מחסרא ולא חסורי מחסרא ממש שמגיה המשנה אלא רוצה לומר דתנא הכי קאמר, כי הא דפרק קמא דקידושין נתן לה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי הרי זו מקודשת וכו' ודייק התם דסיפא דהך ברייתא סתרא לרישא דטעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא ואמרה היא לא הוו קידושין אימא סיפא נתנה היא ואמרה היא אינה מקודשת הא נתן הוא ואמרה היא הוו קידושין ומשני הכי קאמר נתן הוא ואמר הוא מקודשת ואם נתן הוא ואמרה היא נעשה כמי שנתנה היא ואמרה היא ואינה מקודשת, ודכוותה ביום טוב פרק אין צדין.

וראוי שתדע דלא שייך נעשה אלא כשרישא וסיפא בחד טעמא כי הך דקידושין דנתן הוא ואמרה היא דהוי טעמא דסיפא ורישא משום דכתיב כי יקח איש אשה ולא שתקח היא את עצמה וכן כל כהאי גוונא אבל היכא דלאו חד טעמא הוא לא שייך לומר נעשה, כדמוכח בפ"ק דחולין גבי הא דתנן הכופה קערה על הכותל בשביל שתודח הקערה הרי הוא בכי יותן פירוש חשובין הן הנך גשמים להכשיר הזרעים דהא ניחא ליה בנפילתן להדחת הקערה ואם בשביל שלא ילקה הכותל אינו בכי יותן פירוש דהא לא ניחא ליה בהנך גשמים ופריך הא גופא קשיא אמרת בשביל שתודח הקערה הרי זה בכי יותן וכו'.

וזימנין אומר רישא פלוני וסיפא פלוני או תברא מי ששנה זו לא שנה זו כי הך דחולין, ודכוותה ביבמות פרק חרש ובכמה דוכתין ורוצה לומר תברא משנה מוחלקת היא לשתי דעות ומי ששנה רישא לא שנה סיפא ומי ששנה סיפא לא שנה רישא. מצינו משנה וברייתא דאתיא בחדא מילתא כחד תנא ובחדא מילתא כחד תנא ואומר כי האי גוונא רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי אי נמי האי תנא סבירא ליה כפלוני בחדא וכפלוני בחדא כלומר ולא פלוני שנאה ולא פלוני שנאה, בפרק קמא דשבועות מני מתניתין לא רבי ישמעאל ולא רבי עקיבא אי ר' ישמעאל קשיא שבועות אי רבי עקיבא קשיא ידיעות וכו' ואסיק רבי היא ונסיב לה אליבא דתנאי בשבועות נסיב לה כר' עקיבא בידיעות נסיב לה כר' ישמעאל, וכן בפרק אלו נערות אומר בכי האי גוונא האי תנא דברייתא סבירא ליה כרבי בחדא ופליג עליה בחדא, וכן בכל דוכתא.

פעמים סתם רבי משניות סותרות, ומפרש בריש שבועות ורבי היכי סתם הכא הכי והכא הכי ומתרץ רבי מעיקרא סבר לה כפלוני וסתמה והדר סבר לה כפלוני וסתמה ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה, שאע"פ שחזר בו רבי מקמייתא מאחר שפשטה ברוב התלמידים לא היה יכולת לשכחה מפיהם ולבטלה מבית המדרש והניח את שתיהן והאחרונה עיקר אחר שחזר בו רבי מן הראשונה.

מצינו משנה שמדברת בדבר אחד ואין בה לא איסור ולא היתר, בפרק קמא דתמורה דג טמא שכבשו עם דג טהור אין בה לא איסור ולא היתר, ואומר הכריתות שבירושלמי נחלקו בפירושה, וכן נמצאת ברייתא פרק קמא דכתובות חוט השדרה שנפסק ברובו דברי רבי, ואין בה לא כשרה ולא טרפה, ויש נוסחאות דגרסי התם טרפה ואין צורך.

אורחיה דתנא למנקט ברישא מה דאתי מדרשא והדר מייתי מאי דכתיב בהדיא בקרא וטעמא משום דהאי דאתי מדרשא חביבא ליה טפי ומקדימו כגון בריש יבמות חמש עשרה נשים בתו ובת בתו וכו' ומפרש בגמרא דהאי דאקדים בתו משום דאתיא מדרשא חביבא ליה ואקדמה וכן בריש נדרים.

מצינו תנאי במשנה דלא פליגי אבל תנא בתרא לפרושי טעמא דתנא קמא קאתי, פרק קמא דגיטין וחכמים אומרים אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אלא המביא ממדינת הים והמוליך ואיכא מאן דאמר התם בגמרא דחכמים לא לפלוגי אתנא קמא דהמביא גט ממדינת הים צריך שיאמר וכו' קא אתי אלא לפרושי טעמא דאיכא נמי מוליך ובכי האי גוונא בכמה דוכתין. כל היכא דאיכא מחלוקת תנאים ולא מסיים בהדיא במשנה במאי פליגי מסתמא תנא בתרא מחמיר טפי כדאמרינן בהמוכר התם תנא בתרא לטפויי חומרא קא אתי, ויש לחלק דדוקא שני תנאים ואין תנא אחד מפסיק ביניהם אבל שלשה לא מסיימא מילתא אי תנא בתרא לטפויי על תנא קמא קא אתי או על האמצעי דסמיך ליה כדמוכח פרק במה מדליקין וחכמים אומרים אחד מבושל ואחד שאינו מבושל אין מדליקין בו ומקשינן בגמרא חכמים היינו תנא קמא דקאמר סתם לא באליה ולא בחלב ומשני איכא בינייהו דרב ברונא אמר רב חלב מהותך נותן בו שמן כל שהוא ולא מסיימי פירוש אינו ניכר מי האוסר ומי המתיר ואמאי לימא רבנן בתראי הם האוסרים כדאמרינן סתם תנא בתרא לטפויי חומרא קא אתי אלא היינו ודאי משום דהתם שלשה תנאים ואין לומר דתנא בתרא לא אתא לטפויי אתנא קמא אלא אנחום המדי דאמר מדליקין בחלב מבושל אפילו בעיניה ואתו רבנן לאסור מבושל בעיניה אך בנתינת שמן לתוכו מותר וכדרב ברונא אבל תנא קמא לעולם אימא לך דאסר אפילו בנתינת שמן דלא כרב ברונא והואיל ואמרי לה הכי ואמרי לה הכי לכך לא מסיימי וכן מוכח בכמה דוכתי.

ונראה לי דאפילו יש שלשה תנאים נמי אם התנא האמצעי מחמיר טפי בהדיא מסתמא תנא בתרא אתנא קמא אתא לטפויי ומסיימי, כדמוכח בע"ז פרק קמא לפני אידיהן של עכו"ם וכו' ר' ישמעאל אומר שלשה שלפניהם ושלשה שלאחריהם אסור וחכמים אומרים לפניהם אסור לאחריהם מותר, ואקשינן בגמרא חכמים היינו תנא קמא ומשני איכא בינייהו דשמואל דאמר בגולה אינו אסור אלא יום אידם בלבד תנא קמא אית ליה דשמואל ורבנן לית להו דשמואל פירוש משום דסתם תנא בתרא לטפויי חומרא אתנא קמא קאתי וכדפירש"י ז"ל והא התם נמי איכא שלשה תנאים ואפילו הכי אומר ומסיימי, אלא ודאי דרבי ישמעאל רצוני התנא האמצעי מחמיר הרבה דקאמר שלשה לפניהם ושלשה לאחריהם אסור ולא מסתבר דאתו רבנן בתראי לטפויי עליה חומרא אלא מסתמא אתנא קמא אתי לטפויי ומשום הכי מסיימי, וכמה סוגיות אחרות בגמרא מוכיחות אלו החלוקות, ובמ"ש די למבין.

פעמים תנא מוקשה מחברו ושתיק וקמהדר בברייתא או במתניתין אחרת, וכן מוכיח הגמרא בפסחים פרק אלו עוברין דאומר דאי שתיק תנא בחדא מכילתא אפשר דמהדר במכילתא אחריתי הילכך יש ללמוד מזה דכל היכא דאשכחן תנא מוקשה מחברו במשנה ושתיק אין לומר דמדשתיק הודה וקבל אלא אף על גב דשתיק הכא אפשר דמהדר בדוכתא אחרינא אי נמי מהדר ולא חש הגמרא להזכירו וסוגית הגמרא בכל כי האי גוונא דאומר מאי אהדר ליה פלוני לפלוני, כגון בריש ברכות שפיר קאמר ליה רבי יהודה לר' מאיר אמר לך רבי מאיר וכו' וכן בכמה דוכתי.

מצינו וחכמים אומרים דלא קאי אכל מאי דאייתי ברישא, בפרק אלו נערות גנב וטבח בשבת גנב וטבח לע"ז גנב שור הנסקל וטבחו משלם תשלומי ארבעה וחמשה דברי ר' מאיר וחכמים פוטרים ואמרינן בגמרא התם כי קא פטרי רבנן אשארא פירוש ע"ז ושור הנסקל, וכן כל כיוצא בזה.

ולפעמים אומר מלה בסיפא ולא קיימא אסיפא אלא ארישא, בפרק השואל המשכיר בית לחברו על השוכר לעשות לו מזוזה וכשיצא לא יטלנה ובעכו"ם יטלנה ויצא ומעשה באדם אחד שנטלה בידו ויצא וקבר את אשתו ושני בניו, ומקשה מעשה לסתור פירוש דקא סלקא דעתך דאסיפא קאי ומשני אלא ארישא, וכן כל כיוצא בזה.

דרך הברייתות למדרש מחד קרא כמה דרשות אף על גב דלא נפקא ליה מהאי קרא אלא חדא ואידך מקרא אחרינא נפקי אלא אגב ריהטא דריש כולהו מחד קרא, כגון הך והתעלמת פעמים שאתה מתעלם כגון כהן בבית הקברות וזקן ואינה לפי כבודו שהייתה מלאכה שלו מרובה משל חברו וכו' וכהן בבית הקברות נפקא דלא אתי עשה ודחי לא תעשה דכהונה ושלו מרובה משל חברו נפקא מדכתיב אפס כי לא יהיה בך אביון שלך קודם כדאיתא במציעא אלא דנקט כולהו בחד קרא אגב ריהטא וכי האי גוונא בכמה ברייתות.

פעמים לא דייק תנא במשנה בשיעורא בדבר מועט, בריש בבא בתרא במשנה מקום שנהגו לעשות כפיסין לבנים וכו' אומר בגמרא כיון דלא הוי טפח לא חשיב, וכן בענין התלוי בחשבון לא דייק כשהיה הטעות לחומרא, בפרק קמא דסוכה סוכה העשויה ככבשן קאמר התם לחומרא לא דק ודכוותייהו טובא.

אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר: בהם חוץ, בקידושין כל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות וכו' ומקשה וכללא הוי בתמיה והרי מצה שמחה והקהל מצות שהזמן גרמא הם ונשים חייבות ומשני אמר ר' יוחאי אין למדין וכו', וכן מייתי בפרק בכל מערבין, ואם תאמר סוף סוף מאי כל דקאמר כיון דאינו כולל אין זה כלל, ויש לומר כי הקצת הוא כל בערך אל עצמו.

כל היכא דתני מנינא לדרשא, כמו אבות מלאכות ארבעים חסר אחת דייק בגמרא מנינא למה לי כלומר למה לי מנין ליתנינהו ואנא ידענא דארבעים חסר אחת נינהו, והכי דייקינן גבי ארבעה אבות נזיקין וכן כי האי גוונא.

כל מקום שאומר במשנה כלל גדול משום חומרא דאותו דבר הוא כמו כלל גדול בשבת וכן במקומות אחרים דחמירי כדאיתא התם בשבת פרק כלל גדול.

פעמים במשנה ובברייתא מייתי קרא ואינו דבר תורה ממש רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא, ביבמות גרושה לא יקחו אין לי אלא גרושה חלוצה מנין תלמוד לומר ואשה ואסיק התם דחלוצה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא וכי האי גוונא בכמה דוכתי.

מצינו במשנה תלמידים חולקים על רבם והתלמידים נזכרו תחלה לפני רבם, בפרק קמא דעדויות בית שמאי אומרים רובע עצמות מן העצמים ובית הלל אומרים רובע עצמות מן הגויה שמאי אומר אפילו מעצם אחד וכו' וכן במקומות אחרים. והטעם אומר הכריתות שהתלמידים קבלו כך מרבם תחילה בילדותו ושוב חזר בו בזקנותו ואפילו הכי משנה ראשונה לא זזה ממקומה.

מצינו אשה חולקת עם התנאים בדין כמו שמצא הכריתות בתוספתא בריש כלים פרק א' רבי טרפון מטמא וחכמים מטהרים וברוריה אמרה וכו' וכשנאמרו דברים לפני ר' יהושע אמר יפה אמרה ברוריה וכו'.

מצינו בברייתא בהמה במקום עוף, בפרק קמא דחולין בין שצואר הבהמה למעלה והסכין למטה בין וכו' ואוקמה רב פפא בעופא דקליל והאי דקתני בהמה לאו דוקא, ויש נוסחאות התם דלא גרסי בהמה אלא צואר למעלה סתם.