הכשרת האברכים/יא

החברייא

איתא בגמרא [ברכות ס״ב ע״ב] הסכת, עשו כתות כתות ועסקו בתורה לפי שאין התורה נקנית אלא בחורה עכ״ל הגמרא. ולא ללמוד התורה בלבד רק גם לכל תוספת עבודה פרישה וקדושה שרצו להוסיף על עצמם נהגו קדושינו לעשות חבורה. וכ״כ היתה החבורה יסוד וקיום עבודתם עד שנקראו גם האנשים על שמה חברים וחבר. למין שם עצם נעשה השם חבר עד שגם אשתו ובתו בשמו הזה נקראו אשת חבר ובת חבר [בכורות ל׳] כלומר אשתו ובתו של זה שהוא חבר בהחבורה. גם אנשי האלקי בעלי זוה״ק שהקדישו עצמם לעבודה עוד יותר עילאה, בשם חברייא הקדושה כמה פעמים מוזכרים בזוה״ק. וכמו כן גם גדולי קדושי החסידות עשו. וחוץ מזה שהחסידות והחסידים כלם כתה לעצמם היו, מ״מ גם מהם נתבררה ונתחברה חברייא מן בני העלי׳ הכי גדולים והכי קדושים, ובשביל גדלותם ובשביל תוספת קדושתם היו קרובים יותר אל רבם, מבקשים יותר ונהנים יותר ממקור מימיו מים חיים מאשר שאר החסידים, וע״י תוספת פתיחתם זו שפתחו את הצינור גם כל העדה שתה יותר מכפי הכשרת קבלתם. על פי רוב כל בני החברייא קדושה נתגדלו אח״כ ויהיו בעצמם רביים צדיקי ומנהיגי הדור כידוע.

ומעתה כיון שאת עקבות קדושינו זצ״ל אנו רוצים להכיר ובהם ללכת, לכן גם את החברייא צריכים לשוב ולחדש. כי הן אמת שבאגרות הקודש אשר בסוף נועם אלימלך איתא שכל מי אשר נוסע אל רבו ודבוק בו, אם רק עובד הוא את ד׳, חסיד הוא ע״י רבו אף אם בעצמו אל מדרגת חסיד לא הגיע, כמ״ש הפ׳ ויאמינו בד׳ ובמשה עבדו שע״י שהאמינו במשה והתקשרו בו הי׳ כאילו עלו אל מה שבעצמם לא זכו. וגם אל קדושינו אשר מלפנים לא רק חסידים מבני עלי׳ לבד נסעו, אך גם קטנים מהם אף בעלי בתים ובעלי מלאכה. אבל למה זה תשתפקו אתם בחורים ואברכים חסידים להיות מן החסידים בעלי בתים ולא להיות מן המעולים.

ולמה זה תשתפקו להיות מן אותם שכאשר שואלים אותם מה זאת חסידות ובמה נבדל החסיד מן זולתו החרד שאינו חסיד, וחסיד בן תורה מבן תורה שאינו חסיד, לא ידע מה לענות. או שישיב תשובה השגורה, שהחמימות בעבודה היא החסידות, ולא יתנו לב לדעת שגם לקדושינו בעלי הקבלה עם האר״י הקדוש ותלמידיו שרפי א-ל זי״ע בטח לא חסר אש אלקים בעבודת קדשם. ואם נאמר שהחמימות של המקובלים נתישנה והבעש״ט זי״ע שוב עורר אותה, א״כ ח״ו לא גילה שום חדשות, רק החזיר את העטרה ליושנה, ולמה לקראותם שם חדש חסידים וחסידות ולא מקובלים וקבלה כמלפנים. ולמה חלקו עליהם המתנגדים כשרצו החסידים רק להחזיר את עבודת המקובלים ולא יותר, הס מלדבר כן.

עוד זאת והוא העיקר, שכאשר ישנם חסידים המשיגים ועובדים את עבודת החסידות, זאת אומרת שהחסידות אורה, קדושתה, ועבודתה, נמשכה ונשתלשלה לעולם הזה במקומות שונים, אז גם הבעלי בתים והפשוטים הנוסעים אל רבם יונקים, ובשם חסידים נקראים. והרי זה כעין קדושת המקדש, שגם איש ההדיוט איש שדה אשר בקצה ארץ ישראל באתו וחרמשו ינק מן הקדושה אשר שם במקדש נתגלה. לא כן הוא כאשר אין חסידים אשר באמת ישיגו ויעבדו בה וכלם הבני תורה והבלתי בני תורה בל ידעו ממנה ובל יעבדוה, איך זה כלם בשם חסידים יקראו רק בשביל רבם אשר יסעו אליו. האם בימינו נתחלפה החסידות, או חסידות חדשה נתגלה, ובמקום שהיו צריכים מלפנים להשיגה ולעבוד את עבודתה, עתה כלם אינם צריכים לא להשיגה ולא לעבוד את עבודתה ח״ו ומ״מ חסידים יהיו. והאם גם לרבם חסידים כאלו עם חברייא בראשם לא ייטיבו, ולהיפך העדרתם לא תחסר. ר״ח אמר הרבה תורה למדתי מרבותי ומחברי יותר מהם ומתלמידי יותר מכלם [תענית ז׳]. כמו כן מטיבים התלמידים לרבם, ובהעדרם ח״ו מה נאמר, ״וידבר ד׳ אל משה לך רד״ א״ר אלעזר אמר לו הקב״ה למשה משה רד מגדולתך כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל וכו׳ [ברכות ל״ב].

וראה נא גם ראה את גודל ונחיצת החברייא לעבודה בכלל ולהחסידות בפרט כי איתא בספה״ק מאור ושמש בפ׳ תצא וז״ל הק׳. והנה ראינו בדורות שלפנינו טרם נתפשט בעולם נוגה אור דרך הבעש״ט זצוק״ל וכו׳, כל איש אשר נגע יראת ד׳ בלבבו וכו׳ היו נסגרים חדר בחדר להתבודד בלי חברת האדם וכו׳ ומהם אשר התענו תעניתים ועשו סיגופים וכו׳, אמנם הגם שרחמנא לבא בעי, וכל מעשה אשר יהי׳ כוונת עושהו בלתי לד׳ לבדו הוא טוב לפני האלקים. ואולם לא זו דרך העיקרי בעבודת השי״ת. רק העיקר והיתד שהכל תלוי בו ותוכן דרכי התשובה הנכונה המצא תמצא ע״י אהבת חברים ודיבוק חברים והתקרבות לצדיקי הדור וכו׳. והגם כי ידמה בנפשו אשר בעת התבודדותו יעורר לבבו יותר לשוב בתשובה ולהדבק בד׳ מאשר יהי׳ בחברת אוהבים וחבירים מקשיבים, כי ע״י חברת בני אדם יפרד מדביקתו, עם כל זה יותר ראוי ונכון להחזיק במעוז אהבת חברים וכו׳ כי עי״ז יכול להמשיך הארה לאורך ימים וכו׳ ובהתבודדותו אינו פועל כי אם לשעתו עכ״ל הק׳. גם להעובדים אשר מלפנים שהתענו הסתגפו והתבודדו בדביקות, אומר בקדשו שיותר טובה העבודה בחברייא, והיא תשאר לו לאורך ימים, ומכל שכן עתה בדורנו שאין התבודדות ולא תעניתים וסגופים, שנחוצה החברייא לעבודה בכלל ולהחסידות בפרט.

אי לזאת הנני מציע בזה שתעשו כתות כתות, חברייא קדושה לחסידות.

ואם תשאלו למה לנו לבקש גדולות ולפסוע אל החברייא קדושה, די לנו שנזכה להיות כמו החסידים הבינונים אשר מלפנים שהשיגו את החסידות ועבדוה.

אמנם כן גם אנו אינם מבקשים יותר ולא זו בלבד, רק שנזכה עכ״פ ללכת בעקבי חסידים הבינונים, ובאבק רגליהם להתאבק די לנו, כמו שאמרנו מראש. כי האם עולה בדעתכם שחושבים אנו שנעלה להיות מהחברייא של הבעש״ט של המגיד הגדול, שאנשי אלקי כזקני הרבי ר״א ואחיו הרבי ר״ז, הרב בעל התניא המגיד מקאזיניץ וכו׳ זצוקללה״ה היו ביניהם. רק שנזכה ללכת בעקבי החסידים אשר מלפנים עכ״פ תשוקתנו ותפילתנו לד׳ היא, אך כיון שמן הגמרא בעלי זוה״ק וחסידות רואים שעשיות כתה וחברייא מועלת לתוספת תורה ועבודה, והוא אחד מעיקרי׳, לכן בתוך הצעותינו גם זאת אנו מציעים, שכדי שתוכלו ללכת בעקבי קדושינו ולהיות מעט עכ״פ חסידים, לכן תתחברו לחברייא קדושה.

וגם זאת מוכרחים אנו להגיד שבאם באמת תתאמצו ותעבדו ולהשגת ועבודת החסידות תזכו לעלות לפי ערככם, אז לפי ערך דורנו זה באמת חברייא קדושה תהיו.

לא חברייא אחת גדולה תעשו אשר בה כל הבחורים והאברכים מכל העיירות יתחברו, רק כמו שנהגו קדושי החסידות אשר מלפנים, כל הבחורים והאברכים ובפרט אלו הסמוכים על שלחן הוריהם אשר נשא לבם להתמסר אל השגת ועבודת החסידות, הנוסעים לרבי אחד, יתקדשו ויתחברו לחבורה אחת בתורת החברייא.

לא יתערבו החברים בשום עניני העיר. כלומר יכולים להתערב יחד עם שאר שומרי התורה מהעיר בכל הענינים, אבל רק כאנשים פרטיים יחידים, לא בתורת החברים ולא בשמה, ולא לאמור שהחברים צריכים פרנס לעצמם בקהלה וכדומה. מפני שהדברים הללו סוף כל סוף מביאים לידי אהבת הכבוד ונצחון, והחברייא צריכה להיות נקי׳ מכל זה. ואם יאמר לך חברך הלא בזמן הזה גם זאת נחוצית היא. השב לו, בתורת אנשים נחוץ לנו בזמן הזה ויחד עם שאר החרדים אתערב, אבל בתורת החברייא השלימה לא אתערב. כיון שהחברייא הקדושה למעלה מהזמן ולמעלה מהאנושיות היא, וכשאנו מתאספים בתור חברים להחברייא או גם בשעה שמתעמק כל אחד במחשבתו וברצונו בה ובדרכי׳, בשעה זו נמצאים אנו מחוץ לעוה״ז ורחוק מן כל מושגי׳ ושאיפותי׳, תחת אורו של הבעש״ט זצ״ל ושאר הצדיקים שאחריו אנו נמצאים אז.

גם יכול חבר מהחברייא להיות חבר בחברה אחרת יחד עם עובדי ד׳ החרדים על דברו, אבל הכל בתורת יחיד ולא בתורת בא כח החברייא.

כאמור האברכים והבחורים שרוצים להתמסר בפועל ממש להחסידות הנוסעים לרבו אחד יתחברו לחברייא. ובכל עיר שנמצאים איזה חברים יהיו לחטיבה אחת לעבוד את ד׳ בדרכם האחד דרך החסידות. ואם רוצים כל האברכים והבחורים מאיזה מפלגות חסידות בעיר אחת להתחבר יחד. גם כן יוכלו אם דרכי החסידות שלהם נוחים זה לזה.

אם מתפללים בשטיבל לא יצאו ממנה, א׳ כדי שלא יהרסו את השטיבל שהוא מבצר החסידות גם מבצר התורה בדורנו. והב׳ כדי שלא להבדל ושלא להתרחק משאר החסידים, כי אדרבה ככל אשר יעלו החברים בעבודת קדשם צריכים יותר להתקשר בישראל עובדי ד׳ בכלל ובהחסידים בפרט.

לא יעשו יושב ראש ולא מזכיר. ואם תאמר ומי יאסף אותם ומי ינהיגם, הבט למעלה, ומי אסף והנהיג את החסידים והחברייא קדושה מלפנים. החסידות ורוח הקדושה אשר בהם אסף אותם והנהיגם. ומי שלא יבא מעצמו, או שיבא בהתרשלות ואיחר הזמן בכל פעם רק בכדי להראות שבא, גם אם יקראהו יושב ראש או מזכיר אינו כדאי שיבא, מקלקל הוא עוד את החברייא. מחויב כל אחד לעורר את חברו אבל רק כחברים שווים לא כיו״ר. אין שום התמנות וכיבוד בהחברייא, רק סלסלי׳ ותרוממך וכו׳. מי שע״י תורתו ועבודתו באמת יהי׳ מרומם הוא מעצמו יהי׳ מכובד על פני כלם.

עד כמה שצריך כל אחד להשתדל לקרב כל נפש מישראל לתורה לעבודה ולחסידות בעתים הללו, מ״מ להכניס להחברייא לא ישתדלו את מי שאינו ראוי רק בשביל להראות שיש להם חברים רבים, כי כנ״ל חברים כמו אלו לפעמים עוד מקלקלים את החברייא.

להחברייא מתקבל רק בן תורה אם מעט או הרבה.

רק איש שאינו הפכפך בדעתו, שמה שמחליט היום, מגודל פחזותו או קלת דעתו מבטל ורומס למחר כלאחר יד ומהפך את הקערה על פי׳.

רק מי שאינו שקרן ורמאי שקוע בשקריו. כי יש איש שמכשילו יצרו לפעמים להוציא דבר שקר ח״ו הגם שזה רע מאוד ר״ל, מכל מקום יכול עוד לשוב ויכול גם להתקבל לחברתנו, משא״כ האיש שהוא בעצם רמאי ושקרן מרמה את אחרים וגם את עצמו. על איש כזה שמעתי מכ״ק חותני מורי הרה״צ הק׳ זצוקללה״ה, שאמר בשם איזה צדיק זי״ע, שאף לשוב, א״א לאיש כזה, מפני שגם תשובתו בשקר היא. כנ״ל שמרמה את עצמו, הוא יכול לדמות לו, שבשעה אחת יעשה צדיק פועל ועושה, ובאמת לא צדיק ולא פעל ולא עשה מאומה.

כל חבר יביט ע״ע לא כעל איש נמוך איש בהמיי שראוי לו לעשות את כל המעשים, ולהתנהג בכל התנהגות אף נמיכיות, רק כמו שרמזו חז״ל, לעולם ימוד אדם עצמו כאילו קדוש שרוי בתוך מעיו [תענית י״א]. איש מרומם הוא, והדבר שכשר לפני איש אחר אסור לו, ועל כל מחשבה דיבור ומעשה לא יתבונן אם טובים הם בלבד, כי יכול להיות שטובים הם לאיש אחר ולא לו, רק יתבונן אם טובים הם לו ולערכו הרם. לא שיחשוב א״ע לאיש המרומם ויתגאה ח״ו עי״ז, רק לאיש המשתוקק אל הקדוש ישראל, והקדיש עצמו לטהרתו ולקדושת עבודתו יתברך, יביט על עצמו. ואז אדרבה יתבטל לפני כל איש מישראל, וישבור לבו בקרבו לאמור, הלא לפי ערכי ומצבי שהקדשתי א״ע אזי כל מעשי שאני עושה אינם ראויים, ומי יודע עד כמה פוגם אני בכל הנהגותי של מחדו״מ שלי יותר מזולתי מאחר שהקדשתי א״ע לשמים. ויתחזק ויתגבר להיטיב א״ע מעתה.

וגם על כל אחד מהחברייא כעל איש מבני עלי׳ יסתכל, יכבדהו ויוקירהו, כי הלא שורשו מבני הנביאים, וגם הוא מסר א״ע לקדושה שישרה ד׳ עליו.

חוץ מזה שלומדים עם חברים שונים, מוכרחים החברים להתאסף בכל יום בהשטיבל או בהבית שיחדו להם לעניני החסידות.

כשיתאספו לא ידברו דברים בטלים, רק ילמדו כל אחד דבר שרוצה ללמוד, זה גמרא, זה משניות וכו׳, אבל גם שיעור אחד יקבעו ללמדו כלם יחד, אם פעם אחת בשבוע או פעמים יותר, כפי שיתרצו רוב החברים, ובפרט עניני הדרכה וספרי חסידות. גם קונטרסים אלו כולם ילמדו יחד אם ירגישו כי עושים הקונטרסים להם טובה.

כשילמדו יחד איזה ענין מעניני הדרכה, לא יעברו עליו כעל איזה סיפור המעשה, רק ילמדו בנחת ובעיון. ויתאימו אותו הענין על עצמם, איך יקיימו הם את דברי הדרכה של ספר זה, ואיך יקבעו את הדבר בקרבם, ואז יתגלה לפניהם ענינים שונים בספר. ובכלל מי מהחברייא שיעלה על דעתו איזה רעיון טוב, בין אם יפול במוחו בשעה שנמצא יחד עם החברים בין כשהוא בביתו ברחוב וכו׳, יאמרו לפני חבריו והחברים ישמעו לו, כי אפילו אם ט׳ פעמים לא יהי׳ ממש בדבריו, יכול להיות בפעם העשירי דבר טוב בו, וכמו שאיתא בזוה״ק, שלפעמים גם בילקוטו של העני נמצא מרגלית. ולפי שכתבנו לעיל כל מחשבה טובה בענין עבודה המתחדשת במוח ולב הישראלי, מין הד של קול נפשו הוא, אם הד של קול צעקה על נפילתה, או של קול שמחה בשעה שעולה היא. אבל לא יחפצו החברים המשמיעים את רעיונותיהם רק לבלות זמן, כדי להוסיף דיבורים ולהראות חכמת בלבד.

טוב שישתו מזמן לזמן משקה יחד, לא להשתכר ולהולל ח״ו, רק כדרכם של החסידים כדי להתחבר יותר יחד, ולעורר גם את נפש הבהמיית מעצלותה [כנ״ל בפ׳ ח׳]. ואפילו מי שאינו שותה משקה מפני חולשת בריאותו ח״ו, יערב מים במשקתו וישתה עמהם יחד.

אחר שישתו משקה יזמרו איזה זמר של התעוררות כמו ידיד נפש, אדון עולם, מזמור לדוד ד׳ רועי לא אחסר, ועל כן נקוה לך ד׳ אלקינו וכו׳ שבעלינו לשבח, וכדומה. ואם תתלהב נפשם וירצו לרקד יחד, ירקדו, ובלבד שלא יבלו את הזמן בשתי׳ זמרה ורקידה בלבד.

כל ספרי חסידות קדושים וטובים הם, ומקדשים ומטהרים את הלומד בהם, אבל רשות לכל אחד להתמיד יותר בספר מספרי חסידות אשר מרגיש בפועל שעושה לו טובה לקדשו ולקרבו לד׳.

בני החברייא יזהרו ללמוד הרבה בצעטיל קטן מזקני הקדוש רכבה״ג הרבי ר׳ אלימלך זצוק״ל.

מאוד יזהרו לשבת יחד בכל שבת בסעודה השלישית כמו שכבר דברנו לעיל מענינו. ובכלל, זמן סעודה השלישית בשבת, הוא היוה״כ של השבוע, יוה״כ של השנה מגלה את הנפש ומטהרתה מחלאתה שבכל השנה, וגם שלש סעודות יוה״כ של השבוע מטהר את הנפש ומגלה אותה ואת כל התשוקות ואנחות שלה שהיו מסותרות ממנו בכל השבוע. גם בכל השבוע הנפש שואפת אל על, אבל נאבקת היא ונחלשת לפני מסטיני׳ ודורסי׳, כחי הגוף וטרדותיו אשר עומדים עלי׳, רומסים אותה וסותמים את פי׳ עד שיש שגם קולה לא ישמע, ואין האדם יודע ושומע שנפשו חולת אהבה היא. וכשבא השבת שהאיש עוזב את כל העולם שאונו והמונו ובפרט בשלש סעודות שנכנס אל קדשי הקדשים לפני ולפנים, ומוסר א״ע אליו יתברך, אז כל תשוקות הנפש, יסורי׳ וצעקותי׳ של כל השבוע הימים והלילות באות ומתגלות לו בשעה זו, פעם בתשוקה עזה, משוך עבדך אל רצונך וכו׳, ופעם בכאב עצום ובקריאה ממעמקי׳ הבט נא ד׳ כי הכוני פצעוני וממך הרחיקוני, ובוכה א-ל נא רפא נא לה.

מקום ועד החברייא, יהי׳ אצל כל אחד מהם מקום מקודש, מקומו של עולם, בית הרחצה לרחוץ בו ולטהר את הנשמות וכניסתן למחנה שכינה שנמצאה במקום ההוא. ובשעה שהולך שמה יהי׳ בעיניו כאילו יוצא עתה מן רשותו של עוה״ז לסניף גן עדן התחתון שהוריד ד׳ לבית הועד שלהם. יגיל וישמח לבו בחרדת קודש על גודל אשרו שזוכה גם בעוה״ז להסתתר תחת כנפי השכינה, ומכל שכן בשעה שנמצא בבית הועד שישמח, ויכוון, שכינה הקדושה בתוכנו. נפשי חולת אהבתך. אנא א-ל נא רפא נא לה בהראות לה נועם זיווך. ויעורר תשוקה בקרבו שיגלה ד׳ בלבו ניצוץ נועם זיוו ותפארת עזו, שנמצא כאן.

הגם שכלם יתחברו יחד באהבת חברים, וכולם יאהבו זה לזה אהבה רבה, מ״מ יקח לו כל אחד מהם, חבר לעצמו, שלפניו יגלה את כל מצפוני לבבו, בין בדברים רוחניים ובין בדברים גופניים, דאגתו ושמחתו, נפילתו ועליתו, וחבירו השומע ינחמהו ייעצהו וישמחהו ככל האפשר לו. גם בדברים רוחניים ייעצהו וידריכהו כפי דעתו ומצבו וכן זה לזה.

בני החברייא לא יספרו ולא יפרסמו בשוקים וברחובות מן החברייא קדושה זו דרכי׳ ומעשי׳. לא יתפארו בה לעיני זולתם, כי כמו שעל לוחות השניות הקימות לנו, אמר ד׳ אין לך יפה מן הצניעות. וכמו שזוהר הקדוש התגלה רק במערת רשב״י ובמדבריות בהצנע, וכל הקבלה נקראת סוד. כן כל עבודה קדושה שיש בה התגלות הנפש, מתנגדת היא לשאון ופרסום, ונוח לה ההסתר, לא ברעש ד׳. ורק אם ירצה מי להסתפח להם בתור חבר חדש, יקבלו אותו בסבר פנים יפות, וימסרו לו דברי חברות אם רק יהי׳ ברור להם שכוונתו לשם שמים. וכן אם רואה אתה איש ישראל שהתחברותו אליכם יהי׳ טובה לו ולכם, רשאי אתה לדבר אתו שיתחבר אליכם אם אין כונתך לשם ערמה.

כל אחד מן החברייא, אם טרוד הוא בכל היום לרדוף אחרי מזונותיו, חוב עליו שיאמר זאת איזה פעמים ביום באמצע טרדותיו. רבש״ע נמצא אני עתה במקומות המסוכנים לנפשי וקדושתי, אתה אל תעזבני, תמוך ושמור אותי שומר ישראל. לא בלשון הזה דוקא צריך הוא לאמור, רק כעין זה בכל לשון שנוח לו.

הנני כופל ומשלש להודיע שלא החברייא היא העיקרית בזה רק החבר, האיש, האברך, והבחור הנכנס לעבודה הוא העיקר בזה. כי הגמרא שאומרת עשו כתות ועסקו בתורה שאין התורה נקנית אלא בחבורה האם כוונתה שהחבורה היא הכל ולא האיש הלומד את התורה ומי שא״א לו בחבורה גם לבדו לא ילמד ח״ו. והמשנה [אבות פ״ג מ״ב] אומרת מנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב״ה קובע לו שכר שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו, עכ״ל המשנה. רק הענינים אשר כתבנו בזה הם עיקר כוונתנו ותכלית הקונטרסים, אבל כיון שבית ישראל דומה עתה לבית שאחזו האש מכל עבריו, הצרות משונאי ישראל הממררים מאוד את חיינו מבחוץ, והקרירות לתורה ולעבודה מבפנים, ח״ו עלולות להרוס ולכלות מנפש ועד בשר. וכבר אמרנו בריש חובת התלמידים שרק להב החסידות עם תענוגי׳ מן הגן עדן יתענג בהן הנער והבחור והאברך בעבודתו ותורתו יכולות להציל את עם ישראל מטמיעה וכליון הקרירות ח״ו. וכן כמו שלא ישפיקו המים בשעת שרפה וסכנה נוראה, אשר יביאם האיש בדליותיו לבדן, רק בשבעה דרכים ימהרו להביאם, זה בדליותיו זה בחביתיו זה בכדיו וכו׳. כן גם את החסידות התרופה הנחוצה והבטוחה להציל את עם ד׳ ואת בית ישראל לא נשתפק להכניסה בקרבנו בגופנו ונפשנו בהאמצעים שדברנו בהם לעת עתה לבד, רק גם את אמצעת החברייא הצענו בזה. וכולי האי ואולי יעזור ד׳ ונציל את גופנו ונפשנו מהריסה ואבדן ח״ו, ולא שרק החברייא היא עיקרית הכל.

אי לזאת בין החסיד שנתחבר בחברייא, ובין החסיד שבשום אופן לא היתה לו האפשרות להתחבר ורק לבדו עובד, יקיים את כל אשר רשמנו בזה בשביל החברים ולא עוד אלא שגם בפיו יקבל עליו את החסידות, כי מצינו ברמב״ם ז״ל פ״י מהל׳ משכב ומושב, שבזמן הזה אפילו ת״ח צריך לקבל עליו דברי חברות. הן עיקר הקבלה היא בפני ג׳ אבל לענין הזה לא נחמיר כל כך, רק בינו לבין קונו יקבל על עצמו, ודברים בגו.

כי נודעת הגמרא [ב״מ פ״ד] בר״ל שקודם שקיבל עליו עול תורה קפץ לירדן לר׳ יוחנן, ומשקבל עליו עול תורה תשש כחו ולא הי׳ יכול לשוב. ולמה זה, הלא עדיין לא למד ברגע זו תורה שתשש את כחו, כי רק קיבל עליו עולה של תורה. אבל אם כח ביד איש הישראלי לקדש גם בהמה קדושת הגוף, וכשאומר בפיו הרי זו עולה נעשה בשרה עצמותי׳ עורה וכו׳ קדושים עד שיתחייב האיש הפוגם בה ובקדושתה ח״ו מיתה, כגון המעלה קדשים בחוץ פיגול וכו׳, לא יהי׳ כחו רב לקדש בפיו גם את עצמו קדושת הגוף. והוא גם כח הקבלה המקדשת את איש הישראלי המקבל ע״ע עולה של תורה. וכיון שכחו של ר״ל קודם ששב בתשובה הי׳ מנמוכיות, לכן כשקבל על עצמו עול התורה הקדיש א״ע בהקבלה זו ונתקדש גם גופו, וכחו הקודם תשש עד שבפועל לא הי׳ יכול לשוב.

ובספה״ק אמרי אלימלך בפ׳ עקב מפרש בקדשו והי׳ עקב תשמעון מלשון קבלה. כמו שמתרגם התרגום תקבלון. שכאשר רק תקבלו ע״ע לקיים המשפטים האלה. אז ושמרתם ועשיתם אותם, כבר תצפו לעשות אותם, מלשון ואביו שמר את הדבר. ע״ש. והוא גם ענין קבלת התורה לנו בכל שנה בחג השבועות שבהקבלה עצמה מתקדשים, ובכח קדושה זו נוכל לעשות גם בפועל, בכל השנה. וכמו בכל קדושה וקדושה צריך האיש לפרוט את הקדושה אשר רוצה להמשיך לה, אם לעולה יקדשה הרי זו לעולה, ואם לחטאת לחטאת, כן גם חוץ מקבלתנו שהיא התקדשותנו לתורה בכלל, צריכים לקבל עלינו ולהתקדש גם בפרט בקדושת החסידות, והננו רושמים בזה נוסח קבלה שיקבל החסיד את קדושתה ע״ע והקבלה תוסיף בו קדושה ואורה.

נוסח הקבלה

ברצון לבי, ותשוקת נפשי רוחי ונשמתי, הנני מקבל עלי את קדושת ועבודת החסידות, כדי שאזכה על ידה לכבס ולטהר את גופי ונפשי, ולקדשם בקדושת הא-ל הקדוש, ולקשרם בעבודתו יתברך ברצון מחשבה דיבור ומעשה, כיתד שלא תמוט. ומעתה בכח התורה שנתנה כח לאיש ישראל להקדיש גם בהמה אף קדושת הגוף, בכח הזה אני עומד עתה לפני ד׳ והנני משעבד מכניע ומבטל את עצמי, גופי נפשי רוחי ונשמתי לעבודתו יתברך. וד׳ שאינו מואס בהקדשת ישראל, לא ימאס גם בי, וישרה את קדושתו עלי, ובכל מקום שאהי׳, ובכל עולם שאמצא, תהי׳ קדושת ד׳, חופפת עלי, ובז׳ ענני כבוד יקיפני, מעתה ועד עולם.

ובכל לבי ונפשי אני מתחנן עתה לפני ד׳, שאפילו אם ח״ו יתגבר יצרי באיזה זמן מן הזמנים, ויכשילני ויפילני על רגע כמימרא ח״ו ברצון, או מחשבה, או דיבור או מעשה, שהן היפך רצון ד׳, גם כן ד׳ ברוב רחמיו לא ימאסני, ולא יוציאני מחוץ לפרוכת קודש הקודשים, כמו שאין בהמת הקדש יוצאה לחולין בשביל בהמיותה, רק בידו הקדושה הפתוחה לקבל שבים, ישיבני אליו בתשובה שלימה, כאשר עם לבבי עתה. כי בלב תמים ובדעה ישרה, אני יוצא מטורא דפרודא ומרשות הסט״א וכל כת דילי׳ שמאסתם ובטלתם ביטול גמור כעפרא דארעא, ואני הולך ונכנס עם כל רמ״ח אברי ושס״ה גידי הגוף והנפש למחנה שכינה.

והנני מקבל עלי מעתה, להשגיח על כל פרטיות מעשי מחשבותי ודיבורי כפי שראוי לאיש שנתקדש בקדושה עילאה, ולא שאהי׳ ח״ו הפקר. וד׳ ית׳ יתמכני בימין צדקו ויורני וידריכני בדרכו דרך הקודש מתוך כ״ט רוחני וגופני, ונזכה אני וכל ב״ב וכל חברי, וכל בית ישראל, לאריכות ימים ושנים טובים שמחים ומאושרים בחסדים טובים חסדים נגלים בעניני גוף נפש רוח ונשמה, ומאירים באור של מעלה, אמן.

________

אם יעלה בלבך שום הרהור רע ח״ו לאמור שכל אלה גדול ורב יותר ממך, תדע שדברי יצה״ר הם. כי אפילו כשיעזור ד׳ לך ופי עשרה גם פי אלפים תעלה, לא תגיע עוד לקרסולי גדולתך אשר לך באמת, איש הישראלי. אדרבה בטח בד׳ והתחזק שבטח תצליח בעבודתך ועוד יותר מאשר תקוה תעלה. אבל עיקר כל העיקרים הוא שתתאמץ לקיים כל אשר קבלת עליך, ובכלל תהי׳ מאותם המעמידים דברים כחומה [בר״ר ל״ט והבאנו לעיל בחובת התלמידים בהשיח] כי לא רק מי שבדיני תורה שבכתב ושבעל פה מיקל לעצמו קל הוא, רק גם האיש שבכלל עמידתו כנוצה באויר היא, הנסחבת מכל רוח כל דהו, קל הוא, היום חרד הוא על דבר ד׳ מאוד ומקבל ע״ע כזאת וכזאת, ולמחר איננו לא חרד ולא קבלה ח״ו.