הכשרת האברכים/ט

תחבולות, ואיזה תיקונים להתרגשיות הטובות וגם נגד הרעות.

קשה היא עבודת החסידות ומראשית התגלותה שמענו מצדיקי׳ וקדושי׳ דרישה לתחבולות, שצריכים תחבולות לעבודת קדשה, כמו שהבאנו לעיל בפרק ה׳ מן קדשנו הבעש״ט זצוקלל״ה ומן המאו״ש, וכמעט כל ספרי החסידות מדברים מזה. וגם בזה לא אל פסגת שיאם ואל רום קדושת תחבולות עבודתם אנו מרהיבים להגיע. אבל הראשית והיסוד להתחבולות לערכנו המתחילים הוא, שנדע שרק מי שנתקדש עד שגם גופו נעשה קודש ונשמה, הוא חתיכה אחת ועצם אחד, נשמה ורק דרך נשמה לו ותו לא, משא״כ אנו בעלי גוף כיון שהגוף אברים אברים הוא, ולכל אבר טבע ודרך מיוחד, לכן גם בעבודתנו דרכים וענינים שונים לנו. בעבודה שהיא רק לעשות אפילו רק לדבר ולחשוב, אז הצווי הוא הכול, עשה כך וכך דבר וחשוב כך וכך ודי, משא״כ החסידות שעיקרה היא את האיש לקדש לכן כל עוד לא פג החומריות, וטבע הגוף לא נמס ממנו, גם העבודה חלקים חלקים, טבעיות, ודרכים. כאברי הגוף לה, וכמעט א״א לו לאיש לקדש א״ע באמת בחסידות אם לא יתבונן בפרטיות טבעם וכפיהם ישתדל בהם.

כאמור היא הראשית והיסוד אשר עלינוועל בנינו לדעת ובה היינו בהגופניות וטבעה להתחיל, ואז חלק גדול מכובדה וקושיותה יחלוף, ומקוה אני לד׳ שכאשר באופן כזה נעבוד, אז כמעט שלא ימצא מי שלא יקח חלק הגון בקדושת החסידות ולא יהי׳ חסיד לפי ערכו. כי באמת למה זה תקשה עבודת החסידות ולמה יקשה לאיש הישראלי לקדש א״ע, הלא ישראל הם עם גופם קדושים, כי עם קדוש אתה לד׳ אלקיך, הן יצה״ר קשה יש לנו אבל כמה שקשה הוא וכוחו של היצה״ר רב הוא, לא כמדת גבורתו הרבה אשר יראה בו האיש, באמת נמצא בו. וראה נא גם ראה את דברי המדרש רבה בראשית פכ״ב, אמר ר׳ אבא היצר הזה דומה ללסטים שפוף [חלוש] שהי׳ יושב בפרשת דרכים כל מאן דעבר הו׳ אמר הב מה דעלך, עבר פקח אחד וראה שאין בו תוחלת לגזול לו כלום, התחיל מכתתו, כך כמה דורות אבד יצה״ר וכו׳ כיון שעמד אברהם אבינו וראה שאין בו תוחלת התחיל מכתתו וכו׳ ע״ש. דומה הוא היצה״ר ללסטים שבאמת חלש הוא, וגוזל את כלם רק מפני שהם מפחדים ממנו ודומים שגיבור הוא, אבל הפקח רואה שלא גיבור הוא ומכתתו ומשברו.

ואגב אומרים אנו בזה שהמלמדים ומחנכים המדברים דברי מוסר עם תלמידיהם, אם מציירים הם בדבריהם את היצה״ר לגבור כל כך איום וכחו כל כך רב ונורא, לא טוב הם עושים בזה. כי כך טבע האיש, כשמציירים לפניו איזה איש לגבור נורא ורב כח, ידיו מתרשלות וכל גופו מתרופף לבלי התאמץ נגדו, ואז באמת האיש אשר נגדו מתגבר נגדו, לא מפני גבורתו של זה כך מפני חולשת עצמו. וכשהם מציירים את היצה״ר בכל כך גבורה רבה ואיומה אז מתרגל גופם של התלמידים להתרשל ולהמס בפניו, עד שבאמת נעשה גיבור עוד יותר מכפי מדת גבורתו אשר לו באמת. ולבבם לא ידאב אם ח״ו יכשלו מפניו כי יצטדקו לאמור ומה לי לעשות אם היצה״ר כל כך גיבור ורב ממני, ואף כשיגדלו לא יתאמצו להתגבר נגד כל גרוי של תאוה. נסה נא בחור ואברך לרקע ברגלך אחת על הארץ בשעה שיצרך מגרה אותך לאיזה נמוכיות ולגזור אומר, כן אני אומר, רק כתורה אעשה ולא כיצרי. ואז תוכח כי הרבה מגבורת היצה״ר רק דומי׳ ורמי׳, ורק מהתרשלות ורפויות עצמך היא ולא באמת, כדברי המדרש הנ״ל.

נחזור להנ״ל ראשית דעת היא שכל זמן שלא נתרבה כל כך קדושתנו ולא נתגלה כל כך נשמתנו עד שיתבטל גופנו וכוחותינו תמיד אלי׳ ודוקא תמיד כמו אצל הצדיקים הגדולים אשר מאז, אז צריכים אנו להתבונן בכוחות גופנו ונפשנו ובהם ובטבעיהם בעצמם לשמש לשעבד על ידם אותנו ואותם לעבודת הקודש, עד שכלנו נתקדש. ועל זה מרמז הא שאיתא בספה״ק על הפסוק כי ממנו נקח לעבוד את ד׳, שאמר משה רבנו אל פרעה על בהמתם של המצריים. היינו שעם נפש הבהמיות בעצמה נעבוד את ד׳ ועוד נשמש בכוחותי׳ לטובה עכ״ל הק׳. איש הישראלי קודש הוא גם גופו קודש וגם נפש הבהמי׳ שלו קדושה מפני ששורשה היא מן פני שור שבמרכבה כנודע, והיצה״ר הוא המעקל ומשמש את כחות הקדושה האלו לרע, ועלינו רק להשיב אותם אל מקומם, מקודש הם באים ולקודש ישתמשו.

וגם בעניני התחזקות המחשבה הדמיון וההתרגשות שאמרנו לעיל. האם חדשות אנו מבקשים בזה, שנברא בקרבנו מחשבה והתרגשות דבר אשר לא נמצא בנו, הלא לכל אחד יש מחשבה דמיון והתרגשות, אף התלהבות לפעמים, רק שמשמש אותם לענייני רשות, והיצה״ר לפעמים מחזיק בם ומשמש בהם ח״ו עוד לרע, והאם כל כך מסירת נפש צריך אתה בחור ואברך לזה שתשמש בהם לקדושה. הסוחר והאומן הם יכולים לפתח מקרבם מחשבה ודמיון מסחריי ואמנותיי גם עד זקנה ועד שיבה שאף אחר שיחדלו ממסחריהם ואמנותיהם, מחשבותיהם דמיונם והתרגשותם במסחר ואומנות יתפעלו ולך יקשה לגלות מנפשך מחשבה דמיון והתרגשות לקדושה אשר באמת שורשה ועצמותה קדושה היא, אפילו זו של נפש הבהמי׳. קשה היא רק מפני שהוקדם היצה״ר לשמש בתחבולות ולשעבד את מחשבתך וכו׳ לחפציו, וכשרק תתאמץ אתה לעבוד, ורק לעבוד ולא לשמוע רק דרשות, וכאשר בתחבולות תעבוד אז ראשית הכובד וקושיותה תחדל, ותתחיל להיעשות חסיד בעזרת הש״י עם גופך והתגלות נפשך ואז כבר שערי ספרי קדושינו יהיו פתוחים לפניך ובהם תלך. כי לא להוסיף על דבריהם הקדושים באנו ח״ו, רק להכשיר את עצמנו שנוכל להגיע אל עקבות דרכי קדשם, ולקרב אותנו אל קצה הוד לבוש מלכותם, וכשיעזור ד׳ ויעלה זאת בידנו ובקצה כנפי לבושם נאחז, אז לא נרפה ובדרך העולה בית אל אי״ה נעלה.

והכל תלוי במדת עבודתך אם רק להפטר בה תעשה, אז כל דיבורינו ח״ו לריק יהיו, כי רק תרמה את עצמך ואח״כ עוד תתרעם לאמור כבר עשיתי ולא הועלתי. ואם באמת תרבה לעבוד הן שתתמיד לעבוד הרבה פעמים בהאופנים שרשמנו לך, והן שבכל פעם שתעבוד לא בשטחיות ולא כלאחר יד רק באמת וביגיעה תהי׳ עבודתך, אז לא לבד שהמחשבה הדמיון וההתרגשות הנמצאים בכך בטבע ותולדה יתחזקו ולקדושה יתהפכו, רק עוד תוסיף הרבה מחשבה ודמיון והרבה התרגשות על זה שיש לך. הגמרא אומרת על ר״י שהושחרו שיניו מפני תעניותיו [חגיגה כ״ב], ולמה זה, הלא אדרבה כיון שנח ולא עבד בשיניו עוד היו צריכים להתחזק. אבל כבר אמרנו בפרק ב׳ שכמו שהגמרא מדמה את העלמת הנפש להעלמת הקב״ה שרואה ואינו נראה, כן גם רואים שהתגלותה של הנפש כעין אופן התגלותו יתברך הוא, ע״י פעולה. לכן כשעובדים ופועלים בהשינים ובכל אבר, חלק כח מהנפש באבר הזה מתגלה ומתחזק, וכשאין עובדים בו יעלם חלק חית הנפש ממנו, השינים ישחרו וכל אבר ירזה ויחלש. ואם כוח הגוף הנמצא גלוי לפנינו, רק ע״י העבודה מתחזק וחלק מהנפש מתגלה, קל וחומר ובן בנו של קל וחומר שבמחשבה וההתרגשות של הנפש הנעלמה שרק ע״י הפעולות תתגלנה, וכשתוסיף לעבוד ולפעול בהן תוספנה להתגלות בך, ותוסיף להיות בעל מחשבה ואיש מתרגש הרבה יותר מאשר הנך בעצם.

לכן אף שבאופני התחזקות המחשבה שהצענו לפניך לעיל גם ההתרגשות שלך תתחזק כי גם מהשלש סעודות וגם מיציאת מצרים ומכל אשר תלמד בתנ״ך והגדות חז״ל שתצייר לך במחשבתך, וגם מהמחשבות שהבאנו מספ״ק לחשבן ולציירן לך במחשבה חזקה, מהן גם תתרגש. ולא עוד אלא שלפי שכתבנו לעיל בפרק ד׳ כל איש ישראלי גם בטבעו מתרגש הוא, וגם נפשו מעצמה תמיד מתפעלת ומתרגשת, והחיסרון הוא במחשבתנו שאינה חזקה וקדושה להיות מצע להתרגשיותנו. וכיון שבהתחזקות מחשבותינו כבר אנו עוסקים אפשר יש לאמור די לנו בזה ואין אנו צריכים להשתדל יותר, זולת בהתחזקות מחשבותינו לבד, כהאופנים הנ״ל. לא כן הוא, מוכרחים אנו להשתדל בהתרחבות התרגשותנו גם לעצמה, תוספת על התחזקותנו שאנו משתדלים ע״י התחזקות מחשבותינו. כי אין אנו רשאים להשמיט שום יכולת ואמצעי מבלי לשמש בו לתכליתנו זה, וככל שנוסיף להיות אישיים מתרגשים ובעלי מחשבה נוסיף להיות חסידים ועובדי ד׳.

חובה עלינו לרכך את בשר לבבנו, מוחנו ועורקינו וכו׳ במיני התרגשיות שונים של קדושה, כדי שתוסיף הנפש להתגלות בנו בהתרגשויות יתירות מרובות והתלהביות גדולות הרבה על זו שיש לה בטבעה. והרי זה כעין התורה, שחוץ מן הלימוד בעצמו שהוא מצוה, גם חוב על האיש להרבות בה עד שגם הוא יתגדל לחכם בחכמת התורה, אף שהנפש ובפרט הנשמה לעצמה יודעת את התורה. מפני שגם את בשר מוחנו וכל גופנו צריכים אנו להפעיל בה שגם עליו תתגלה התורה, ואז לא הבשר בלבד משתלם עי״ז, רק גם הנפש נעשית יותר בשלימות זו של ההתגלות, כיון שמתפשטת מן החכמה אל הבינה ואל המידות אשר בהן, וכל פרטיותי׳ של הנשמה ע״י לימוד התורה מתקדשות, וגם בג״ע הנשמות גם כשהן מופשטות לומדות תורה. כן אף שהנפש לעצמה מתלהבת הרבה, מ״מ צריכים להרבות במיני עבודות ההתרגשיות שגם בשר מוחנו ולבבנו יתרככו להתפעל בהתרגשויות הקדושה יותר על זו שיש בטבע לכל אחד מאתנו, ויוסיף להיות איש מתרגש הרבה יותר על מדת התרגשותו אשר בטבעו ועי״ז גם גופנו וגם נפשנו יתעלו ויתקדשו.

בחור ואברך חסיד אחר שב״ה הגענו עד כה, מוכרחים אנו להפסיק באמצע עניננו ולתן לך אות וסימן שתבחין בו את עצמך. סימן הזה יהי׳ מסור בידך שתדע בו אם עברת על דברינו עד כה רק בדרך קריאה בעלמא, או אם בעבודה עברת עליהם. אם בעבודה עברת עליהם שנפשך באמת שוקקה לעלות מן הבצה אל טהרתו וקדושתו ית׳. וכל עצה היעוצה לך וכל תרופה המוכתבת ממי שהוא לנפשך הרפויה, אתה אץ לקחת אותה, וכבר התחלת גם לעבוד בהאופנים האלו, אז צריך וגם מוכרח אתה כבר לראות בך איזה שינוי לטובה. כבר צריכות מחשבותיך לחשוב מחשבות קדושות, ובחזקה לחשבן ולציירן לפני עיניך יותר ממה שחשבה עד עתה, ומוכרח אתה להתרגש יותר מאשר עד עתה ביראה אהבה שבירת הלב ושמחה, ולא רק כפי האופנים שרשמנו לך רק גם מחשבות והתרגשיות אשר לא שערת אותן עד כה מעצמן מתחדשות ועולות לך מקרבך.

ויש שאתה מתמה עליהן מאין הן באות ומי ברא לי את אלה, אל תתמה על זה, כי כפי שאיתא בספ״ק השגה גדולה היא להשיג את נפש איש הישראלי ואנו אין משיגים אותה. ובצדק יכולים לאמור לכל איש ישראלי מחוטב עצים ועד שואב מים, דע כי לא אתה ולא אני יכולים להשיג את גדולתך וקדושתך הרבה של עצמותך. כבן מלך האסור בבור האסורים דומה איש הישראלי, הכרוך בסמרטוטים מגועלים ובבלאות סחובות, לא זולתו ולא הוא בעצמו יכירו בו כי בן יקיר הוא ברוח ומוח נשגבים. אבל כאשר רק יתחילו להסיר ממנו את בגדיו הסחובות, ומכל שכן כאשר מבחוץ גם את שיר המלך אשר ישוררו המשוררים יאזין, כמה יתבער, גם הוא יקום ישגב וכלו יתרומם, ובשיר יתן קולו. כולם מן שירתו יתמהו, וכולם לפני פסגת רעיונותיו והשגותיו יתבטלו ויאמרו ראה זה דבר חדש אשר לא ידענוהו. [ועיין כגון זה במדרש שיר השירים פ״ו על הפסוק ״לא ידעתי נפשי שמתני״].

כל אחד לפי ערך שקרא בקריאה עם עבודה, בעזרת ה״י חידושי נפשו באופני עבודה ירגיש אם מעט ואם הרבה. אבל גם אם לא תרגיש עוד בך התחדשות מפני שרק כקורא איזה מעשה וסיפור שלא לשם עבודה עברת על כל זה, גם אז אל יפול לבך, רק גמור את הקונטרוס, וכפול ושלש לקראותו, ובקריאה הב׳ הכבד יותר את העבודה עליך ואז בעזרת ה״י תרגיש. חמש מאות שנה גבוהים השמים מן הארץ, וא״א לפסוע אותם בפסיעה אחת.

ועתה נחזור לעניננו. אין כל אחד מאתנו רשאי להשמיט כל יכולת ואמצעי מבלי לשמש בו לעשות א״ע לבעל מחשבה חזקה ואיש מתרגש בכל פעם יותר ויותר מ אשר אנו בטבענו טבע איש ישראלי, ואז גם אל תכלית ראשית מאמרנו אי״ה נגיע, שנרגיש את התרגשיות נפשנו לקדושה, ולא לבד בשעה שמעצמה היא מתרגשת, רק גם ברצוננו ובבחירתנו נוכל להביא את עצמנו לידי התרגשות אף להתלהבות קודש, והוא מפני שכלנו אנשים מתרגשים נהי׳. את האכזר קשה לעורר ברחמנות, רק לפעמים ורק ע״י צרה נוראה ח״ו בזולתו יתרגש ברחמנות, משא״כ האיש שבעצם הוא רחמן, בקל יתעורר כפעם בפעם גם מכל דבר שיש בו צד רחמנות. כן כל זמן שאין אנו מתרגשים, עבודה גדולה ופעולה קשה היא להביאנו לידי התרגשות וכמעט שלא בידנו היא, וכשיעלה לעשות אותנו לבעלי רגש אז לא תהא התרגשותנו כל כך יקרה לנו הנמצאה רק לפעמים ואחר התאמצות יתירה, תכופות נתרגש ובכל פעם שנרצה ברצוננו נתעורר.

אבל חוץ מזה מפני שבכלל מתרגשים נהי׳ לכן יקל לנו בבחירתנו לעורר את התרגשותנו, נרשום בזה איזה רשימה מדרכים פרטיים איך להתנהג באופני התרגשיות פרטיות, הגם שדבר הזה צריך אריכות מ״מ נשתפק בזה בקיצור וד׳ יעזרנו להאריך במקום אחר. ונחלק את ההתרגשיות לב׳ סוגים, וכל סוג לג׳ מינים.

סוג א׳) התרגשיות הבאות מבפנים שלא נתעורר האיש מדבר החוצה לו רק מבפנים מעצמו. ובהם הג׳ מינים,

א׳) התרגשות שמרגיש אותה בלבוש של קדושה, לאהבת ד׳ ליראתו לתורה למצות לתשובה לאהבת תלמידי חכמים ליראתם וכו׳.

הב׳) שאינו מרגישו בשום לבוש רק סתם שמרגיש לפעמים שבירת הלב או שמחה והתחזקות ואינו יודע למה ולמי היא, כמו שאמרנו לעיל שיש גם מי שחושב שדבר גופני חסר לו וממלא אותו.

והג׳) שמרגישה בלבוש של תאוה ח״ו.

סוג הב׳ ההתרגשיות הבאות מבחוץ, שמעצמו לא נתרגש רק דבר אשר מחוצה לו פעל עליו להביאו לידי התרגשות. והג׳ מינים בו,

א׳) בלבוש קדושה שע״י שח״ו נענש מתרגש ביראה מד׳, או שד׳ הושיעו ועי״ז שמח ומוסיף להתרגש באהבה, וכן ע״י דיבורים שראה בספר או שמע או סתם בשעת התפילה ואחר לימוד תורה שנתעורר בהתרגשות אהבה יראה וכו׳.

הב׳) התרגשות בלא לבוש כגון שנתרגש מניגון וכדומה לשבירת הלב או שמחה, וגם בזו יש שע״י שבירת הלב סתם בא לעצבות, ומשמחה סתמית זו להוללות ח״ו, ואינו נותן לב לשמש בה לקדושה.

והג׳) בלבוש רע ר״ל לתאוה כמו שאמרו חז״ל עינא ולבא תרו סרסורי דחטאה [ירושלמי ברכות פ״א ה״ה] וכן ע״י שמיעה או שאר חושים שנתעורר לנמוכיות ח״ו.

והנה בההתרגשיות של מיני א׳ וב׳ היינו הבאות ונראות בלבושי קודש והבאות בלא לבושים אם מסוג הא׳ הבאות מבפנים, ואם מסוג הב׳ הבאות מבחוץ כבר דברנו בחובת התלמידים וגם לעיל בקונטרס הזה ואנו רושמים בזה תרופה קצרה בטוחה ואמיתית האמורה בספרי כ״ק אא״מ הה״צ והק׳ בשם הרמב״ן זצוקללה״ה. הן שם על התרגשות הבאה ממילא ובלבוש קדוש איתא, שהיא לחלוקינו מין הא׳ בסוג הא׳, מ״מ גם למין הב׳ הבאה בלא לבוש, וגם למינים א׳ וב׳ שבסוג הב׳ הבאה מן החוץ בלבוש ובלא לבוש יכולים לשמש בה, ונבאר בזה לפי עניננו הנ״ל אחת לאחת.

שם איתא שכשבא איזה הרהור טוב באיש יעשה בו מצוה או ילמוד בו, ובזה ילבישו בקדושה עכ״ל הק׳. לכן אם הוא רק סתם הרהור תשובה אם מעצמך נתעוררת או ע״י דבר מן החוץ וצריך אתה להרחיבו ולקיימו, אז אף שיותר טוב שתלמוד אז מעניני התשובה מ״מ כיון שמשמעות התשובה היא שתשוב ותתקרב לתורה ולמצות לכן כל ענין תורה וכל מצוה ענין תשובה הוא, גם אם שור שנגח את הפרה, והמחליף פרה בחמור, תלמד, תשובה היא ולקדושת ד׳ בזה אתה מתקרב ומתלבש. ואם הוא שבת ויו״ט ומרגיש אתה התעוררת לקדושת השבת או לקדושת היום טוב, אז תתחיל ללמוד במדרש זוה״ק וספרי חסידות המדברים מקדושת השבת או מן הסדרה זו וכן מקדושת היום טוב.

כי כנ״ל הקדושים בדברי קדשם המדברים מקדושת השבת ומן הסדרה וכן מקדושת היום טוב או איזה מצוה וכל דבריהם, אף אם בדרך דרוש ידברו, לא רק לדרשה קראתו, רק את להבת קדשם להשבת להיום טוב ולכל דבר מצוה ותורה בדברי קודש הלבישו ובהם גילו, ולשונם שם לשונות של אש הם המתפרצים מחוץ להמדורה מדורת המוקד שלהם. וע״י שתלמד בהם אז חוץ מזה שתוסיף אתה להתעורר מן אש הקודש מן השמים אשר בדברי קדשם, גם דיבורי קדשם ועניניהם אשר הלבישו את אש הקודש שלהם גם לך יהיו למנה, שגם נפשך אשר נתעוררה עתה מעט, בהם תתלבש. וזה יהי׳ לך לסימן, שמעולם לא נהנית כל כך מדברי תורה וחסידות כמו עתה, והיא מפני שגם נפשך נמצאת בתוך הרעיון והענין שאתה לומד עתה בספר, ועם נפשך שאתה רואה בזה אתה מתענג. ואם א״א לך ללמוד בענין מהענינים שנתעוררת כגון מקדושת שבת ויום טוב וכדומה, אז למוד מה שאפשר לך גמרא מדרש וכו׳ איזה ענין שהוא, אבל לא תשתפך בראי׳ אחת ולא על רגל אחת, רק תסיח דעתך מכל דבר ובהספר תהי׳ שקוע ותשהה שם זמן היותר אפשר לך. וכל עת ושעה אשר תוסיף להגות וללמוד, תרגיש יותר תוספת קדושה והתרגשות של קדושה שנתוספה בך.

תמיד קודם כל לימוד התורה הן בפשט התורה הן בחסידות תכוון שרוצה אתה בזה להתדבק בתורה, ובד׳ ית׳ הנמצא בתורה, כמו שכתוב בספה״ק תניא. וכשתלמוד בשעה שנתעורר בך איזה הרהור של קדושה ותשובה, שאנו מדברים ממנו עתה, אז גם אחר שגמרת ללמוד או גם באמצע הלימוד בין ענין לענין, תפסיק מעט ותתחיל במחשבתך לחזור על הדבר שראית, ותנסה בעצמך להוסיף בענין קדושת השבת והיום טוב או סתם בענין הסדרה שראית בזה לפי הדרך שראית בספר. אם תוכל, אשרך. וכבר חדשת בזה גם לבוש להתרגשות קדושתך, ואם לא חדשת עוד, אל יפול לבך, וחשוב ותרבה לחשוב, בזה שלמדת, ותשתוקק אף תתפלל לד׳ שיקרב אותך ויקדשך בקדושת השבת היום טוב והמצוה. כי כשהאיש מרגיש איזה קדושה כנ״ל משבת וכו׳ ובחלק קדושה זו משתוקק ומתפלל לד׳ שיקדשו, היא העיקר של אשר קדשנו במצותיו, וקדשנו במצותיך שאנו אומרים ומתפללים. ואחר זה למוד הלאה.

כן גם באותן ההתרגשיות ממין הב׳ שהן בלא לבוש, ראשית כל אל תמהר לעשות בה כפי שעולה על לבך לבקש איזה דבר גופני, רק הסתכל בה, אם דכאות רוח אתה מרגיש בקרבך, אז התבונן בינך לבין עצמך לאמור אולי עשיתי איזה חטא לא מכבר, או דבר נמוך עשיתי או דברתי או חשבתי דבר שאינו הגון. הן אני איני יודע אותם כי בחפזון עשיתי, וכל שנות חיי עוברות בחפזון ובהלה, אבל נפשי נלקה ונחלה, והיא גונחת עתה מכאב לבה, והיא המדכאה את רוחי. יש ואחר חפישה קלה תמצא כדבר הזה, כן זאת עשיתי דברתי או חשבתי שלא כהוגן, ורא״ה ז״ה סימ״ן מובה״ק, שכאש״ר א״ך תמצ״א א״ת הקלקו״ל, אז מיד, יק״ל ע״ל לב״ך הנדכ״א. אבל לא תשתפק בהמציאה לבדה, רק גם תקבל ע״ע שלא להוסיף כזאת, אף בקבלה לבדה לא תשתפק, כי הדברים שהאיש מקבלם ע״ע ואינו ממציא לו עצות תחבולות וגדרים שבאמת יקיימם מה המה לו.

אבל בין אם מצאת את סבת דכאות רוחך עתה, בין אם לא מצאת, בין היא ההתרגשות של דכאות רוח בין אם היא התרגשות של שמחה, בין אם היא מסוג הא׳ שבאה מעצמה בין אם היא מסוג הב׳ שמחוץ נתעורר, הוי חס עליך ואל תעברה כלאחר יד, נפשך כנף הושיטה מהר וחזקהו, אחוז בו ואל תרפהו. הרחב את הרגשתך זו, אמור איזה פרקי תהלים המתאימים למצב רוחך הזה, כדי שתתפשט התרגשותך באורך ועומק, יותר חריפה תהי׳ וזמן יותר ארוך תשהה ולא רק כהתעיף עין. אם דכא רוחך אמור פרק ג׳ ו׳ י׳ י״ג ט״ז י״ז כ״ב כ״ה כ״ח ל״א ל״ח מ״ב ובפרט נ״א שתרבה לאמור וכן כדומה. ואם התרגשותך עתה היא של שמחה אז אמור פרקי תהלים המוסיפים התעוררת של שמחה כגון א׳ ח׳ ט׳ י״ח י״ט כ״ג כ״ד כ״ז כ״ט ל׳ ל״ג ל״ד וכל שאר שירות ותשבחות. אבל כל שתאמר לא תאמר רק כמספר מעשה מה שאמר דוד המלך לפני אלפי שנים, רק כאילו תיקן דוד זאת במכוון בשבילך. וכשאתה אומר למשל א-לי א-לי למה עזבתני תצייר שאתה עומד לפני כסא כבוד ושופך את נפשך א-לי א-לי למה עזבת אותי ואת משפחתי ואת כל ישראל, למה הסתרת פניך וכ״כ חשוך לנו וכו׳.

ואם א״א לך עתה לאמור תהלים וללמוד בשעה זו, אז דבר מעצמך דברי השתפכות הנפש לד׳ בשברות רוח והתרוממות הנפש ושמחה לפי מצב התעוררות נפשך עתה. למשל אמור רבש״ע אבי ומלכי הוי כמה רחוק אני ממך ומקדושתך. סוף כל סוף מה יהי׳ עמדי, הן רוצה אני ושוב רוצה, ומ״מ הנני שקוע כבבצה. רבונו של עולם רחם נא עלי שסוף כל סוף אקרב עצמי אליך. העלה והושיע אותי ואת כל ישראל ברוחניות וגופניות בחסדים טובים וחסדים נגלים ונעבדך באמת בשמחה בקדושה ובטהרה. [רבש״ע אבי ומלכי, געוואלד וויא ווייט בין איך פֿון דיר, און פֿון דיין קדושה. וואס וועט פֿארט זיין, כ׳וויל און כ׳וויל, און כ׳ליג ווי אין אַ זומפּ. רבונו של עולם האב רחמנות אויף מיר אז כ׳זאל שוין פֿארט מיך מקרב זיין צו דיר. הויב מיך ארויס פֿון דיא זומפּ און העלף מיר און אלע יודען ברוחניות וגופניות מיט חסדים טובים, חסדים נגלים אז מ׳זאלל דיך דיענען באמת בשמחה בקדושה ובטהרה]. ובכולם כמצות הרמב״ן זצ״ל הנ״ל, היינו שתשתדל לעשות אז איזה מצוה או ללמוד תורה.

תמיד השתדלו החסידים לשעבד את ההתרגשיות סתמיות, לעבודה, ועוד עשו פעולות חיצוניות לעורר אותה ולשעבדה לעבודת הא-ל. כי אף ששתית המשקה יי״ש וכדומה הנהוג בחסידים ענין גדול בה, והיא מעין ויבא לו יין וישת שהמשיכה השראת השכינה על יצחק אבינו לברך את יעקב ועיין בזוה״ק תולדות [קמ״ב ע״ב] ויבא לו יין רמז רמיז מאתר רחיק קריב לי׳ ע״ש. אבל לכל ענין גדול יש גם פשוט ובפרט לנו הפשוטים ואין המקרא יוצא מידי פשוטו. היי״ש מעורר את לב האיש עם התרגשויותיו, ואז הגרוע אף אם אינו משתכר, בהתעוררות רוחו אחר שתית המשקה מוסיף להתרגש אל חטא ואל פשע ומוסיף עי״ז להלביש את נפשו שנתגלה מקצתה ברע ר״ל. והחסיד בעל הנפש המחפש בנרות את נפשו שנתעלמה בו, אומר, הן רק ממשקה נתעוררתי ועל ידה התגלה עתה מקצת מנפשי, אבל בין כך ובין כך מנפשי נתגלה מקצתה אחזיק בכנפה זה ולא ארפנו, ואעבוד את עבודת ד׳ בנפש גלוי׳, ולא רק כפי שפעלה המשקה עלי לגלותה, אך בעבודתי אוסיף לגלותה בהתרגשות והתפעלות אף התלהבות. וגם עתה עשה כך, שתה עם חבריך החסידים בעלי הנפש, לתכלית זה ובאופן הזה, לסבב בה התרגשות הנפש ותוספת העבודה בנפש גלוי׳. וכיון שלכוונה זו ובהכנה זו, ובמסיבת מרעים חסידים אתה מעורר אותה ושותה המשקה, לכן גם מראשיתה את ההתרגשות הזאת הסתמית, בלבוש קדוש תרגיש בך, התרגשות לעבודה לאמונה ליראה ולאהבת ד׳.

גם ההתעוררות שע״י הנגינה שמרבים כל כך בה החסידים היא כעין זה. עולם הניגון גבוה מאוד אבל לנו הפשוטים רק בהעבודה הפשוטה צריכים לעיין, לדעת ולעבוד ועי״ז גם הגדלות שלה ממרום, גם בלא השגתנו תמשך לנו. איתא בספה״ק בית אהרן על הפסוק ״תשורי מראש אמנה״ וזה לשונו הקדוש, די גרעסטע אמונה וויפיל א יוד האט איז זינגען דער ראש דערפון, עד כאן לשונו הקדוש. [הנגינה היא ראש האמונה.]

אל יקשה לך הלא רואים אנו חזנים ומנגנים גדולים שלבם רחוק מד׳ אין אמונה ואין לב ר״ל, ואפילו בין העכו״ם יש מנגנים, מפני שהניגון הוא רק מין גילוי הנפש והרגשותיה, אבל אין עוד הכרע מה יעשה האיש בשעה שמתרגש ומה יפעל בחלק נפשו שהתגלה. וכמו שישנם שני אנשים שמחים, זה מוסיף בשמחתו לעבוד את ד׳, וזה בשמחתו מתהולל, כן גם הניגון שהוא אחד מן מפתחות הנפש שמעורר אותה ואת הרגשותיו, יכול להיות איש שפותח את נפשו, וחלק ממנה יוצא לחוץ, ומ״מ לא לבד שאינו עושה בו מאומה אלא עוד פוגם בחלק נפשו זה, אם בשמחה של הוללות, או בשבירת הלב של עצבות ויאוש, עד שנופל מן בטחונו ואמונתו. ועושה גם מעשים אשר לא יעשו ר״ל. וכיון שאנו רוצים להוציא את נפשותינו להמשילה על גופינו, לקשרה בקדושתו ולבטל אותה ואת עצמותנו בנשמת ש-ד-י, לכן נרגיל את עצמנו ברנה ונגינה של עבודה לשמים. לא שנצטרך לחבר ניגונים חדשים, כמו שלא נאמר שמי שרוצה לשמוח א״ע ביין צריך לעשות יין מגתו דוקא, ומי שרוצה לעורר א״ע אף את זולתו בדבורים צריך לחדש שפה חדשה.

קח לך איזו תנועה של ניגון, תסב את פניך אל הקיר, או רק תסגור את עיניך ותחשוב שוב, שאתה עומד לפני כסא הכבוד, ובשבירת לבך באת לשפוך את נפשך לד׳ בשירה וניגון היוצאים מקרב לבך, ואז מעצמך תרגיש שנפשך יוצאת ברננה. אם מתחילה היית אתה המנגן לפני נפשך לעוררה מתרדמתה, מעט מעט תרגיש שנפשך התחילה כבר לנגן מעצמה.

חידה היתה לך תמיד הנגינה, הקולות מה המה, עליות וירידות מה הן, ולמה זה פעמים שבא בארוכה, ופעמים שבה בקצרה. עתה כבר אתה רואה את הכל, בקולה בוקעה לה נפשך דרך עד למרום, ובשמים כאילו אחזו אותה בהמייתה ומשכוה בלשונה. לבה מעי׳ וכל פנימיותה, עם נגינתה יוצאים, ודרך הקולות עולים. ועליותי׳ נפילותי׳ וכל גלגולי דרכה בקולה נחקקים, ותנועא דמנגנא בה נחרתים, והניגון נתרקם. את נפשך נושא הניגון במעיו לשפכה ולקרבה לד׳.

ויש לפעמים שבנגינתך בלא ידיעתך תדבר גם דיבורים לפני המקום, אם בתחילתם עוד את רצון גופך יודיעו, אבל כל כמה שתתרגש, ויותר תצא נפשך מנרתיקה לעוף אל על, במידה זו תעזוב את העולם, ומעומק לבך תצעק נפשך בתפלה טהורה תפילה לד׳. ואל יקטנו בעיניך הדיבורים שאתה מדבר אז אפילו הם דברי תפילה שלא נאמרו בסידורי התפילה רק מלבך ונפשך זרמו, כי כגון אלו מחצב הנפש הם.

ויש לפעמים שלא יתעוררו בך דיבורים ולא תרגיש שום בקשה, ומ״מ תרגיש איזו הרגשה שא״א לך לצייר מה אתה מרגיש. מין התרפקות היא, כילד שמתחטא [פיעשטשעט זיך] לפני אביו, אינו רוצה מאומה מאביו, רק הומה ומתאנח אבי, אבי. האב שואל מה אתה רוצה בני. כלום, הוא משיבו, ושוב הומה ומתאנח אבי, אבי. כי בענין דרכי התגלות הנפש יש הרבה פעמים ללמוד מן הילד, כל מעשיו אינם בכוונה, רק מעצמה נפשו מתגלה באופנים שונים ועושה תנועות ומעשים כפי תנועות נפשו. וגם חיטוי זו [פיעשטשען] השתפכות נפשו אל נפש אביו הוא, וגם אתה לפעמים תרגיש בניגונך מין המי׳ וחיטוי, באין אומר ואין דברים ובלא שום בקשה, רק נפשך מרננת ומשתפכת ומפלטת רק, רבש״ע, רבש״ע.

ולאו דוקא בניגון של שבירת הלב, רק גם בניגון של שמחה. בכולם תוכל להשתמש לגילוי הנפש, וכך דרכו של החסיד, גם בניגון של שמחה וגם בשעת רקידתו לפעמים בוכה הוא, וגם בבכיותו שמח.

לכן כשתהי׳ בחברת חסידים בשעה שמנגנים אם בתפילה, בסעודה, או באופן אחר, תרנן גם אתה עמהם, לא רק להשמיע קול בחי׳ נתנה עלי בקולה וכו׳, רק כדי להוציא את נפשך ולהעלותה בחי׳ ויהיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ד׳. מין ניגון החופה שמזווג את החתן והכלה וד״ל. ולאו דוקא בשעה שאתה בחברת חסידים בשעה שמנגנים, רק גם בביתך בכל עת שתרגיש את עצמך מוכשר לזה תוכל לרנן כנ״ל. ואין אתה צריך לצעוק בקולות, כי יש מי שמנגן רק המי׳ בלחש וקולו נשמע במרום.

גם ההתרגשות שאינה ערומה לגמרי, לא הרגשה לבדה, אף לא בהתלבשות ורצון לעשות או להגיע לאיזה דבר, רק שמחה או תוגה מאיזה דבר שעבר עליך, לא של מצוה ולא להיפך מתאווה, רק מאיזה ענין של רשות שעבר עליך, לא ביגיעה רבה תוכל לתקן כמו בהתרגשות סתמית. ורגשי נפשך אשר לך שמחה או דאגה מדברי עולם הנוגעים לך, אותם בעצמם תרחיב ותדבר בהם לד׳ ואז מעצמה נפשך תעלה להתרגשות קדושה. כי באיש הישראלי גם בכל מין התרגשות אפילו של מסחר ושאר עניני הגוף הן של שבירת הלב הן של שמחה יש בו צד גילוי הנפש, רק שמכוסה הוא בלבוש של צרכי עולם הזה, וצריך אתה להשתמש עם שעת הכושר זו. שכשתרגיש איזה מין של שבירת הלב אפילו מצרכי גופך תלך תיכף הצדה ותעמיד עצמך אל הכותל וגם בזה כמו בהנ״ל תאמר איזה פרקי תהלים מעין המאורע שלך ולפי דאגתך. למשל, אם דאגתך עתה מן שונאיך תתפלל הקאפיטל ד׳ מה רבו צרי רבים קמים עלי וכו׳, ואם דאגה אחרת תתפלל, טבעתי ביון מצולה או אשא עיני אל ההרים מאין יבא עזרי.

ולא שתבוא פתאום מן השוק ותדבר דיבורים בלא לב ובלא מוח, רק תתבונן מקודם בדאגותיך דאגות אלו המונעות אותך ומצערות לך כל כך הרבה, ואל מי תלך ומי יושיעך, אם לא הקב״ה הכל יכול אב הרחמן. ואתה מתקרב עתה לפני כסא כבודו, ובמחשבתך תצייר את כבוד ד׳ שעומד אתה לפניו יתברך ומתחנן, ד׳ מה רבו צרי וכו׳ רבים אומרים לנפשי אין ישועתה לו באלקים סלה, כך הם אומרים אבל ואתה ד׳ מגן בעדי וכו׳. ואחר שתאמר את פרקי התהלים, תתפלל בפיך בכל לשון שאתה שומע, כפי העולה על רוחך, ומן דיבור לדיבור ומן תיבה לתיבה, תרגיש שרוחך ומחשבתך מתחזקים ועולים, ומעט מעט אתה עוזב את צרכי גופך, וצעקה מתפרצת מעומק לבך, רבש״ע קרבני אליך, טהר אותי. העלה אותי מכל דאגות אלו, כדי שאוכל להיות קרוב אליך בלב ונפש טהור. ובסוף תפילתך טוב שתאמר אח״כ חד פסוקא דהתחזקות כמו: ד׳ רועי לא אחסר וכו׳, לא אירא רע כי רבש״ע אתה עמדי, ומעתה תשמח כי ד׳ עמך, כי באמת ד׳ עמך, ובפרט בשעה זו ששפכת את לבך לד׳, שהיא שעה של התרוממות והתקרבות. ובכל היום תרגיש אחר תפילה זו מין עונג רוחני, עונג של טהרה, נפשך היתה בגן עדן היום ומי ידמה לה ולשמחתה.

וכן בשעה שתרגיש בקרבך שמחה, אף אם היא שמחה מן ישועה גופנית לא תעזוב את שעת הכושר של ניצוץ התגלות נפשך, ותעמוד בזוית ותאמר איזה פרקי תהלים [טוב בשעה זו שלא להרבות בתהלים] כמו קאפיטל י״ח, ד׳ חזקי וכו׳, צורי אחסה בו מגני וקרן ישעי משגבי וכו׳. וכשתגמור את התהלים תדבר כנ״ל בפיך, רבש״ע מודה אני לך על גודל חסדך שאתה משגיח עלי ועוזר לי ברחמיך הרבים, ותמיד אתה מנהיג אותי לטובתי ובפרט עתה שהושעתני בישועה זו, ושוב תרגיש עלי׳ כנ״ל מן שמחה גופנית, לשמוח בד׳.

ובדרך הזה לא תעזוב, אפילו אנחה היוצאת ממשך, כי אפילו מן אנחה פשוטה קטנה וקלה גופנית שיוצאת מקרב הלב לב ישראל, יכולים לפעול התגלות גדולה בנפש ולקרבה על ידה אל ד׳.

ולא התרגשותך ממין הב׳ לבד שאין אתה מרגיש אותה לשום דבר רק סתם הרגשה שלא נתלבשה עוד באיזה לבוש גופני, יכול אתה לשמש לעבודת ד׳ ולהתרגש בה אליו ית׳, רק גם מן הרגשה אשר ממין הג׳ שכבר אתה מרגיש רצון והתרגשות לאיזה דבר גשמי גם כן ממנה יכול אתה להוסיף התרגשות יראה ואהבה לד׳. כי כבר אמרנו לעיל מספ״ק שגם נפש הבהמי׳ אשר ממנה כל תאות עוה״ז באות, באיש הישראלי גם היא מקדושה מן פני שור שבמרכבה, רק שמתלבשת בלבושים נמוכים לרצות בה דברים נמוכים, ועל האדם להוציאה מן לבושה הרע ולהלבישה בלבוש של קדושה. נמצא שגם כשמרגיש האיש איזה התרגשות לדבר נמוך, ב׳ דברים בגו, א׳ התרגשות הנפש שכל כך אנו מחפשים אחרי׳, והב׳ לבוש רע שנתלבשה בו הארת הנפש והרגשיותה. ולוּ הרגשנו אותם לב׳ דברים, המתלבש לבד, והמלבוש לבד, ההתרגשות לבדה, וגם הסחי וזוהם המגעילה וממאסה לבד, כי אז לא היתה סכנה כ״כ צפוי׳ לעבודתנו, אבל דא עקא מה שאנו מרגישים אותם כאחת, כאילו לא הי׳ בזה ב׳ דברים רק אחד, רצון נמוך לדבר הזה או הזה. קדושינו אבות החסידות זי״ע אמרו שלא די לו לאיש שיתאפק מתאוותיו הרעות, רק גם חוב עליו להפוך כל רצון רע, לקדושה, שברצון הזה שרצה את הרע, מעתה את הטוב ואת הקדושה ירצה. וכנ״ל מצאו בקדשם לזה רמז בתורה בהא שאמר משה רבנו לפרעה ״כי ממנו נקח לעבוד את ד׳״ גם ממנו מן חלק הבהמי׳ הרע נקח לעבודת ד׳.

אבל איך עושים זאת אם האיש אינו מרגיש ב׳ דברים רק רצון אחד, ועל פי רוב רצון הזה לרע ולנמיכיות עוד חזק הוא. והנה הגם שכדי שיוכל האיש לרפא את מחשבותיו הרגשותיו מידותיו ושאר נטיות וקלקולי נפשו ע״י עצות ותחבולות כעין שרופאים חולי הגוף. צריך הוא להכיר מקודם אותן ואת טבעיהן ותהלוכותיהן וכל נטיות הנפש בפרטיות כמו שרופא הגוף מכיר את הגוף בכל פרטיו כמו שכתוב בפרק א׳ מח״פ להרמב״ם ז״ל. ועל זה מתפללים אנו מא-ל אב הרחמן שיזכנו להרחיב הדיבור בענינים אלו במקום אחר בפרטיות, מ״מ נאמר לך בזה בחור ואברך סגולה, לא שאנו מבטיחים אותך שבה תוכל לאמור ליצרך גירא בעיניך, כי דבר מוחלט ובטוח כזה, אשר יבטל לגמרי את היצה״ר והבחירה, אין במציאות בכלל, אבל זאת נוכל לאמור לך, שכאשר לא תתעצל רק תשמש בה, אז הרבה הרבה בעזהשי״ת תעזור לך ותתפלא על פעולתה זו הגדולה בך.

שלמה המלך אמר, חזית איש אץ בדבריו, תקוה לכסיל ממנו, [משלי כ״ט כ׳]. ומקדושנו איש אלקים רשכבה״ג. מרן הבעש״ט זצוקלל״ה איתא עה״פ ואבדתם מהרה, שצריך האדם לאבד את המהירות עכ״ל הקדוש. היינו שיהי׳ בדעה מיושבת ולא במהירות, ואם העבודה בכלל קשה לו להאיש לעבוד אם אינו בישוב הדעת רק במהירות, ק״ו ובן בנו של ק״ו בעבודת המחשבה, שכשרוצה להסתכל במחשבתו לפעל בה על עצמו, הן לפעל על המחשבה בעצמה שלא תהא כהפקר ושאר התיקונים הרבים הנחוצים לה, והן לפעל עם המחשבה על הרגשותיו ולהפוך את הרעות לטובות, שא״א בשום אופן אפילו להתחיל בה אם הוא איש מהיר, ואם יתחיל במהירות עוד קרוב הוא להפסד מלשכר, כי יקלקל יעקם ויהפוך את הכל ויחשב שכבר תיקן א״ע. לכן הוכרחנו להזהירך באזהרת קדושינו זו בחור ואברך חסיד, הן על הענינים שעברת עד כה והן על זה שמתחילים עתה לדבר בעזהשי״ת, ולאמור לך אם רוצה אתה שבעזרת ד׳ תוכל לפעל בך בענינים כאלו, ואם שוקקה נפשך לקחת רסן הממשלה על גופך מחשבותיך מידותיך וכו׳ בידך, אז לא תהא אץ, אך ואבדתם מהרה כפי׳ כ״ק אדמו״ר וקדושנו הבעש״ט זצ״ל שתאבד את המהירות, רק בנחת ובישוב הדעת בכל דבר תסתכל, ובאמת, לא ברמי׳ עצמית.

ועתה נשוב אל הנ״ל. עלינו להפשיט לבוש המזוהם ורעת התאווה מן חלק נפשנו זה שנתגלה עתה בהתרגשות רעה זו, שלא לבד שנתאפק מן תאוותנו ובקרבנו עוד תבער, ולבוש המזוהם יוסיף להלביש ולאחוז בנפשנו. רק שלא נתאווה וחלק נפשנו זה שנתעורר נפשיט ונשליך מעליו את לבושו הרע, ואז עוד נרוויח את חלק הנפש בסתם התרגשות שעוד נוסיף בה לעבודת הקודש. ואיך זה אפשר. הן כבר הבאנו לעיל בחובת התלמידים מספה״ק עה״פ ״סור מרע״ וכו׳ שע״י עשה טוב תוכל לסור מרע, שתרבה בתורה ומעשים טובים ועי״ז יצה״ר יסור ממך. אבל האם יש לנו השפלים לדמות שנהרוג את היצה״ר לגמרי, ונקיים לגמרי נשאר בלא שום תאווה לעולם, ובשום פעם לא יתגרה יצרו בכל אחד לפי מצבו. ומה יעשה האומלל בשעה מכוערה כזו, במה יחליש את תאוותו אז ואת התרגשות זממו הרעה.

על זה נשיב, הבט בקרבך, איש שומע ומקשיב, ותראה שחוק הוא באדם, אם יטפל באיזה רחש מרחשי נפשו, אם הוא רחש של דמיון, רצון או הרגשה, אהבה יראה או שאר המידות, אף גם עם מחשבתו יטפל, אם טיפול מחשבתו הוא בהרחש, אז ע״י הטיפול יוסיף הרחש להתפעל יותר, ותחזק ויתרגש יותר. ואם אין טיפול המחשבה בהרחש, רק אודו״ת הרחש, או״דו״ת הדמיון או״דו״ת הרצון או או״דו״ת האהבה היראה וכו׳, אז אדרבה ע״י טיפול המחשבה אודותו, יקלש הרחש אף יחדל לגמרי. ולא הטיפול לבד רק גם ההסתכלות בעצמה שאדם מסתכל במחשבתו על איזה רחש אשר בקרבו, אף על מחשבתו, מכהה את הרחש ואת המחשבה.

למשל קח לך בדמיונך תמונת איזה איש הכי קרוב לך ורגיל אתה בו בכל עת ושעה, אז כל שתוסיף לפעל בהרחש היינו בהדמיון המתרחש עתה בך, אף אם את מחשבתך תשתף בפעולה זו לחשוב גם איך האיש הזה אוכל איך שותה איך מדבר וכו׳, אז בכל פעם יותר יתפעל ויתרחב רחש הדמיון בך. משא״כ כשאין הטיפול בהרחש ובהדמיון רק או״דו״ת הרחש ואודות הדמיון, וכה תחשוב, אם לדמות זאת התמונה או לא, אז רק כשתתחיל לחשוב או״דות״ה ולא לבד כשכבר תטפל במחשבה זו אודותה רק גם כשתתחיל להביט במחשבתך על התמונה זו שהעלית בדמיונך ותחשוב לך, איזה דמיון אני מצייר לי עתה, של אבי וכדומה, אז מן ההבטה בעצמה שאתה מביט עלי׳ מיד תכהה התמונה מדמיונך, וככל שתוסיף לטפול אודות״ה יותר תקלש אף תחדל לגמרי, ולא תוכל בשום אופן לצייר לך התמונה שכל כך רגיל אתה בה.

וכן הוא ברחש הרצון אהבה וכו׳ כנ״ל. למשל יש לך ידיד שאוהבים אתם זה את זה, אם באהבתכם תטפל, אף אם תשתף את המחשבה בטיפולך, ותחשוב אוהבי היקר מה מאוד אוהב אני אותו, ומה אעשה בשביל אהבתי לו, אפשר אקנה לו מתנה, אפשר אעשה לו איזה טובה, ותצייר לך איך תתעלסו באהבים איך תדברו יחד כשתתראו פעם אחר פעם, אז בכל פעם יוסיף רגש האהבה להתחזק ולהתפעל בך. ואם לא באהבה תטפל רק אודו״ת האהבה, ותתחיל להביט במחשבתך עלי׳ כעין זה, האם באמת אני אוהב אותו ואפשר איני אוהב אותו, רק שאיני שונא אותו, ומה אהבתי לו שאהבתו, ולמה אני אוהב אותו, ולמה לי עוד כל כך הרבה לאהבו. וכדומה, אז אף אם לא תמצא בו אשם שבשבילו לא תאהבהו, מ״מ ההבטה במחשבה על רחש האהבה והטיפול בו, אפילו אם לא ימהר רחש האהבה להיחלש ולחדול כמו שמיהר הדמיון להיחלש, מ״מ גם הוא יתחלש, ואם תוסיף יותר לחשוב אודותה גם לגמרי יתקרר. הן האהבה אינה נחלשת מהר כהדמיון, מפני שהדמיון לא נשתרש בך בפנימיותך ורק דמיון הוא משא״כ האהבה כיון שנשתרשה יותר בלבך ומדותיך ונאחזת יותר, לכן אוחזת עצמה יותר, אבל גם היא תיחלש תתקרר אף תחדל. ותלוי עד כמה נשתרשה האהבה בך, אהבה קלושה תחדל יותר בטיפול אודותה, והאהבה יותר חזקה יותר תתקיים עד שתחדל לגמרי, וכן בערך הטיפול אודותה תלויה, בטיפול רב תמהר לחלש וכו׳.

ומעתה כבר יש לך איזה תחבולה לעשות בה מלחמה, אבל זאת תזכור שכמו שא״א לאיש מלחמה שיצא ישר אל שדה קרב מבלי אשר ילמד מקודם קשת, כמו שאמר דוד המלך ע״ה ללמד את בני יהודה קשת [שמואל ב׳ א׳ י״ח]. ועוד טרם שונא הגמור אויב נפשו נגדו לרצחו נפש בין רגע, מוכרח הוא ללמד א״ע, במי שרק מתנגד לו, כלומר בבן עמו שאינו שונאו רק מתנגדו, ולא בא לרצחו נפש. כידוע מלימודי המלחמה [מאניעוורעס] שמצבא אחד מתפלגים ב׳ מפלגות להתאבק זה נגד זה, ואם בהם יעמוד ואת שונאו זה הקל ינצח, אז יתקשה לבו מוחו ועצביו, זרועיו ועורקיו, ויעשה כולו לגבור ואיש מלחמה שלא ירך לבבו ולא יפול רוחו רק ילחם וינצח. כן גם מי שמעלים עין מן רחשי לבו הקטנים שאין בהם איסור, וגם רצונו בהם מעט הוא, ולא חומד להם כל כך, ויעזוב אותם לחמוד ולעשות בלבו וגופו כרצונם, אז כשיבא לדבר שרצונו חזק בו אף גם צד איסור בו, הרבה יצטרך להזיע עד שיתגבר בו ויתרחק ממנו, וגם אינו בטוח אם יוכל לו ליצרו אז. והוא מפני שלא למד קשת בשונאיו הקטנים ולא נעשה גיבור ואיש מלחמה, בהדברים שאין בהם איסור ותאוותו בהם מעטה היא. ולא עוד אלא גם רך לבב ישאר, וציץ נובל שגם נגד רוח קטן לא יוכל לעמוד, וקריאה קלה כי ישמע מן יצרו כבר ירפו ברכיו ומלא קומתו לפניו יפול. ובספה״ק בית אהרן בהליקוטים אשר בסופו איתא, חפציך אסורים פירוש הכלל הוא, חפציך אסורים וואס דיר ווילט זיך טאר מען ניט וכו׳ עכ״ל הק׳ [כל מה שרוצה אתה אסור לך].

דברי קודש אלו כלל ועיקר הם, וכל בהנ״ל אם באמת רוצה אתה שלא תהי׳ ח״ו מן הרשעים שהם ברשות לבם רק מהצדיקים שלבם ברשותם ולא תהא הפקר ונכנע לכל תאווה ח״ו, רק אתה תהי׳ המושל ע״ע מרא דנפש שלך [דב״ר פ״ב]. ולתכלית זה רוצה אתה לשמש בהתחבולה שאמרנו לך בהסתכלות אודות הרגש שנתעורר לך, אז צריך אתה להתחיל בהתרגשיות קטנות המתרחשות בך. למשל אם הביאו לפניך באכילתך שני מיני בשר, ונפלה הבטתך על מין אחד כי תתאווה לזה המין יותר, אז אכול את מין השני וחתיכה זו שאתה מתאווה לה אל תאכל, ולא תאמר ומה בכך הלא גם זו של היתר, וגם אין תאוותי כל כך חזקה עד שיהי׳ חוב לי לעמוד נגדה. רחם עליך ועל נפשך והחל את מלחמתך בניצני תאוותך הקטנים ועשה את עצמך לאיש גיבור חיל המושל ע״ע, ולבו אף כולו בידו. בענין הזה של ב׳ מיני בשר מובטחני שלא תצטרך לשמש עוד בתחבולה הנ״ל כי עוד לא רע עמך כל כך שעל חתיכת בשר זו או זו תמסר את עצמך לרשות ולרשת הסט״א, בידעך שכך דרכו של היצה״ר היום אומר לו עשה כך ולמחר עשה כך וכו׳.

אבל אם ח״ו כבר הגעת לידי כך שהיצה״ר כבר אוחז אותך בעורפך עד שאפילו גם בזו קשה לך לעמוד נגדו. או אם הביאו לפניך ממתקים ומטעמים המגרים אותך יותר והתרחשה תאוותך בך ברגש יותר חזק וקשה לך לפרוש מהם, וכדי להחליק את חטאתך זו בעיניך רוצה אתה לבטל את הדבר כלאחר יד ולאמר ומה בכך אם אוכל או לא אוכל אלו, הלא כל אנשים אוכלים אותם. לכן עשה כהנ״ל והחל להביט על תאוותך ושאל את עצמך בלבך, האמת הוא שכ״כ תאוה בי לאכול זאת. איני רוצה לדון אם צריכים לאכול זאת או שלא לאכול. ואפשר אין עבירה בה עתה, אבל זאת נתברר לי עתה שבעל תאוה אני, וכל עצמי מונח ביד תאותי, עד שקשה לי לפרוש ממאכל הזה, כי הלא לא אגוע אם גם לא אוכל מזה ומ״מ כמה קשור אני בה. והבט במחשבתך על עצמך ועל תאותך, הוי מטפל אודותה והוסף לאמור, הן ידעתי שאיני צדיק אבל להיות כ״כ מנוול ובעל תאוה שפל עד שלמטעמים אלו אהי׳ בטל ומבוטל לא חשבתי. הבט עלי׳, וחזור דברים הללו פעם ושתים וכו׳, ותראה ותתפלא איך בעזהשי״ת תתחלש תאוותך אף תמס לגמרי. כה תעשה בעניני אכילה וכה תעשה גם בשאר תאוותיך, אף בדיבור איזה ענין אף של רשות שאינו עבירה, אבל טוב יותר שלא תדבר אותו, ומ״מ מתגרה אתה לדבר אותו, הבט עליך ועל גרויתך באופן כזה.

ואם מדה גרועה התעוררה בך, אם של קנאה או שנאה לאיזה איש, או מדה רעה אחרת, ואף שיודע אתה את רעת המדה הקנאה והשנאה מ״מ קשה לך לבטלה. או כל הרהר רע כי יפגע ח״ו בך ויקשה לך להרחיקהו ממך ולבטלו, הוי משמש באמצעי הזה. אם אין אתה עומד בשעה זו בתפילה, או גם בתפילה אם מותר לך להפסיק באותו פרק, אמור את הפסוק ״אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה״, כמ״ש בסידור האר״י זצוקלל״ה בשם הרמ״ק זצוקלל״ה שקיבל מפי אלי׳. או אמור בכל כחך הכנעני החתי האמורי והפריזי החוי והיבוסי והגרגשי, האמור בצעטיל קטן מזקני הקדוש הרבי ר״א זצוקלל״ה. ונכון לשנות פעם לאמור זה ופעם זה, כנ״ל מהמאו״ש שתחבולה שעושים אותה זמן רב אינה פועלת. אבל אם עומד אתה בשעה זו בתפילה במקום שאסור לך להפסיק, עשה את תחבולה הנ״ל, הוי מסתכל על המחשבה והבט איך חי׳ אכזרי׳, מאוסה ומטונפת זו התפרצה במוחך וברגלי׳ המזוהמות מטנפת ודורסת את כל קודש אשר בך, ואת פי׳ האיום פוערת, וכל חוטי ונימי גופך נפשך ונשמתך מכרסמת. השמר והזהר שלא את המחשבה רעה תחשוב, רק אודות המחשבה, ועל חי׳ הרעה אשר מנפש ועד בשר מכלה אותך ח״ו. הוי מזדעזע כולך וצעוק בלבך על עצמך, האם נואף אני ח״ו, האם נרקב אני כבר בשאול תחתית השם ישמרנו, [צי בין איך שוין ח״ו אזויא געמיין, צי פאהל איך שוין באמת אין שאול תחתית, זאל דער אויבערשטער אבהיטען]. ואם רוצה אתה לשמש באמצעי זה שלא בשעת התפילה, אז גם בפיך צעוק כן על עצמך מתוך מרירת לבך.

ושוב מוכרחים אנו להזהירך את אשר הזהרנוך לעיל בפרק ה׳ בענין הבחינה לדעת אם היא התלהבות אמיתית או לא. אמרנו שם שכיון שאין בחינת עצמית הפנימית כבחינת דבר ממשי אשר מחוצה לו, לכן קשה הוא שלא יטעה בה האיש א״ע. כן גם ההסתכלות אודות הרחש התאווה מדה והרהר רע, קשה היא, ויש שיסתכל בו בהרחש ובהתאווה עצמה מתוך תאווה וגירוי יצה״ר, ויחשוב שאודותה מסתכל, ולא ידע למה לא פעלה ולא נחלשה תאוותו. הרבה רגילות, והתבוננות יתירה צריכים בה ובכל עניני הסתכלות עצמית, עד שנכיר אותן הכרה אמיתית, ותהיינה פעולותינו בהן פעולות אמיתיות.

למשל התינוק אם לוקח אותו רבו בעל כורחו אל החדר ללמוד, מעל המשחק ששחק והשתעשע בו עם הילדים, אז אף שלומד עם רבו, וגם עונה לו על שאלותיו בלימודו, מ״מ רצונו ומחשבותיו גם כלו, בהמשחק נתונים. גם בהגדול יש ששקוע באיזה מחשבה, ואם ישאלהו אז זולתו איזה דבר מעניין אחר, ג״כ יענהו, ומ״מ כלו נתון הוא במחשבה הקודמת. זאת אומרת שגם עתה שחושב התינוק כבר בלימודו, והאיש הנשאל בהדבר ששאלוהו, מ״מ עודו שקוע עם מחשבתו בהמשחק ובהדבר שחשב מקודם, רק שמשם מושיט קצה אבר מן מחשבתו לענות לרבו או לאחר השואלו. כן גם אפשר לך שתשאר כלך במחשבתך, ורצונך כולו נתון בתוך הרחש, וגם בשעה שאתה חושב על אודותו לא עצם מחשבתך חושבת, כי היא בתוך הרחש שקועה, ורק קצה ממנה מושיטה לחשוב על אודותו כדי לקיים את עצתנו זו ולאמור לעצמך כבר חשבתי [כ׳האב שוין אבגעקלערט] וגם בשעה שאתה חושב כנ״ל האמת שבעל תאווה אני וכו׳, גם אז שקוע אתה ברצונך ובמחשבתך בהתאווה, ואז לא תועיל לך מאומה מחשבה כזו. ונזכיר בזה את דברי קודש של הרה״ק ר׳ אשר הגדול זצוקלל״ה מסטאלין שאמר בקדשו, הם צועקים על היצה״ר עם היצה״ר, לפיכך אינו מפחד מהם, אבל אנו צועקים על היצה״ר עם השי״ת, והוא בורח תיכף עכ״ל. זכור את דברי קודש אלו, כי הרבה פעמים יש שדומה להאדם שצועק הוא על היצה״ר, אבל גם הצעקה עם היצה״ר היא, וכן בהנ״ל יש שדומה לו שחושב אודות התאווה ומחשבה רעה כדי לבטלן, ובאמת גם מחשבה זו של תאווה היא, בה חושב ואת רעתה אינו מבטל רק עוד מגדל ר״ל.

אמנם הלא אף שקשה לך לשבור את תאוותך שלא להתאוות לה לגמרי, מ״מ יכול אתה לאמור לעצמך, כן, גם הלאה אחשוב בתאוותי, אבל הלא על עשרים רגעים [סעקונדעס] רשות לי להפסיק ממנה ולחשוב רק אודותה. וכשלא תהי׳ ברגעים הללו שקוע בה, תוכל באמת לחשוב אודותה לא בה.

ואם למצב איום כזה הגעת עד שגם על עשרים רגעים קשה לך לפסוק ממנה. עשה זאת, קח לך במחשבה איזה ענין הנוגע לך יותר, אם איזה דבר האהוב לך או שאתה שונא ומתיירא ממנו, חשבון מסחר וכו׳, ומחשבה זו הנוגעת לך הרבה, תפסיק אותך מן התאווה זו על איזה רגעים ואז תוכל אח״כ לחשוב אודותה ולא בה. ובשביל זה, אם נפלת למצב צר ומצוק כזה, אז בשעה זו יותר טוב שרק במחשבתך תסתכל על המחשבה על ההתרגשות ואודותן, ולא תדבר את כל זה בדיבור, חוץ לפעמים כשלבך כואב לך על מצב נפשך האיום ומעצמה תצעק נפשה האם וכו׳ כנ״ל. כי המחשבה שקשה לו לאיש לחשבה, אם אינו מדברה, עוד יש שיכריח א״ע לחשבה, ואם מדבר אותה, אז אדרבה מרמה הוא א״ע ומשתפק בזה שדיבר אותה ואינו מכריח עצמו לחשבה, ואם תדבר אותם אז ככל הדיבורים שאתה מדבר בלא מחשבה גם זאת תדבר, ללא הועיל.

אבל עד כמה קשות מחשביות הסתכלויות והפעולות אשר בהן, עיקר קשיותן הוא רק בתחילה טרם שנתרגל האיש בעבודתן לעבוד בהן, ואחר שמתרגל בה תקל מעט, כל ההתחלות קשות, כל המוח גידיו עצביו אף כל נימא שבהם צריכים להתרגל בעבודה דקה זו ויקל לו.

לעיל בחובת התלמידים בצוויים ואזהרות אמרנו שאם קשה לך לפעמים להתגבר באיזה דבר כגון להזדרז ולא להתעצל וכו׳, תחשוב האם בשביל דבר הזה בלבד אאבד ח״ו את כל עולמי וכו׳ ע״ש. לא תשווה את דברינו אלו שבזה לשם, כי שם לנערים דברנו בעיקר, או גם אליך כשהיית עוד נער, ולא יכולנו לא לבקש ממך ולא למסור בידך את עבודת המחשבה שגם לגדול לא קלה היא, לכן יעצנו לך רק שתייסר את עצמך אם במחשבה לבדה אם גם בדיבור, כאילו זולתך הי׳ מייסר אותך, אבל עוד לא ברור לנו בזה אם ייכנע לבבך לדברי המוסר.

לא כן עתה שלבחורים הבאים יותר בשנים מדברים, ולאברכים אשר בתיקוני המחשבה הם רוצים ומוכשרים כבר לעסוק, לכן אף שגם מן האמצעי שאמרנו שם לייסר את עצמך אל תנח ידך, מ״מ אנו מורים לך בזה אופן יותר חזק אופן טבעי נגד התרגשיות הלא טובות איך להחליש בכוח ובפועל ממש אותן, כי כך הוא טבעה של מחשבה לא טובה והתרגשות שע״י ההסתכלות עליהן במחשבה חזקה כזו בעל כורחך תתחלשנה.

הדבר דומה למי שרואה את חברו המסתכל ראי׳ לא טובה, ואינו מסתפק לייסרו בלבד על מעשהו הרעה, פן לא ישמע לו, רק באיזה אמצעי מחליש הוא בפועל ממש את כוח הראי׳ שלו על איזה שעה, שאז בין ישמע בין לא ישמע לו, א״א לו לראות דבר הרע. אם רק תעשה בדיוק בלא רמי׳ עצמית את אשר אומרים לך בזה, אז בין אם ירצה יצרך או לא ירצה לשמוע, כמעט בע״כ תמסנה המחשבה וההתרגשות הרעות ואינן. אין אנו מבטיחים אותך שעד עולם תתרחק בזה ולא תוסיף להתגרות בך, אמצעי הוא רק לשעה, איך להחלישה ולהרחיקה לשעה זו, ושוב יכולה אחר איזה זמן להתגרות, אבל כאשר תחלישנה ותרחיקנה פעם שתים ושלש, גם עד עולם כוחה יחלש. ואפילו אם תתגרה עוד בך, לא בכוח ולא בעזות כל כך תעיז להתראות ולהתגרות רק בבושה ובסתר כגנב תנסה ההתרגשות זו להתגנב בך, וכשרק בהבטה קלה עלי׳ תביט תמס ותאפס, וסוף כל סוף גם לא תנסה לגמרי להתראות ולא להתגרות בך.^הג״הדוקא על זו שמסתכל מועיל אמצעי הזה, ולא על שאר מחשבות והתרגשיות רעות, וצריכים על כל אחת להסתכל כנ״ל בשעה שח״ו מתגרות].

ועתה אחר שמובטחני שבעזרת השי״ת תועיל לך תחבולה הנ״ל נגד התרגשותך שאתה מרגיש גם לתאווה לקנאה או לשאר מדה ונטוי׳ רעה, ולא בלבד שפעלה בך התחבולה לעצור אותך שלא תאכל מאכל של תאווה, ולא תעשה פעולה של נקמה בפועל בשונאך, ובקרבך תשאר ולפעמים עוד תתלהב תאוותך ושנאתך, רק גם בקרבך נחלשה תאוותך, ורגשך נשקט, אז תרגיש בקרבך מין הנאה. ויש שאינך מבין את ההנאה מה היא, ויש שמרגיש אתה את הנאתך, פשוט על אשר נצלת מתאווה, מין הנאת הנצחון נצחון על תאוותך, היית לגבור חיל בצבא ד׳. יודע אתה שעמדת עתה לפני נסיון ובאם נכשלת ח״ו כי אז הי׳ לבך דווי, ורוחך הי׳ נשבר בקרבך, וגם בעיני עצמך היית בזוי שאתה כסמרטוט ורוח נרקב המט לפני מגדנות ומאכל הערב, והיותר איום שזאת היתה פסיעה והתקרבות אל הסט״א ואחריתה מי ישורנה. ועתה שעמדת בנסיון ב״ה, הן יודע אתה שלא קיימת עוד בזה את התרי״ג מצות, ושערי הגן עדן עוד אינם פתוחים לפניך בדבר הזה, אבל צעד אל הקדושה ב״ה צעדת, וכיון שבידך אתה מצוי בעזהשי״ת, אז תקיים גם את כל התרי״ג מצוות כי מי יעצור לך.

הן ידיעת הנאתך שאתה יודע אותה, כזאת היא, אבל עוד דברים בגו, עוד ישנה סבה המסבבת את הנאתך זו, סבה הבלתי נודעה לך, אשר גם הנאתך זו הנודעה לך הנאת הנצחון, גם היא מן הבלתי נודע לך מסובבת. חלק מנפשך היתה מלובשה בלבוש מזוהם של התרגשות רעה ופשטת אותה, והרווחת בזה חלק נפשך זו גלוי׳ בלי לבוש רע הנשארה לך. והיא סיבת הנאתך הבלתי נודעת לך. מרגיש אתה כי ע״י ההתגברות נתקרבת אל הקדושה, ובאמת נתקרבת על ידה, וראשית כל אל הקדושה אשר בך נתקרבת, אל נפשך. השער והתבונן, את המרחק אשר נתרחקת ואת פסיעה הגסה שפסעת עתה, תאווה נתעוררה בך ופעלת על ידה לגלות חלק מנפשך אשר שורשה מפני שור שבמרכבה ובלא לבוש רע נתגלה. לכן אם בעל נפש אתה בחור ואברך יקר, אל תתמהמה ואל תאחר את שעת הכושר, מהר ועשה בהתגלות זו של נפשך כמו בהתגלות והתעוררות הנפש ממין הא׳ והב׳ כפי שאמרנו לעיל, להרחיב את התגלותה ולעשות בה מצוה ותלמוד תורה כנגד כולם, וטוב לך.

ואגב עוד דבר הנחוץ לך הרווחת בדברינו אלו, כי גם את סתם זרם המחשבות לא של תאוות רק של רשות השוטפות בך בתפילתך ומבלבלות אותך תוכל במטאטא זה לטאטאה וממך להרחיק. כשאתה עומד בתפילה והפראות הללו, מחשבותיך, מהוללות בך לבלי לעצרן, אז אם בחזקה תרצה להסירן מסופקני אם תוכל להן ולפעמים עוד תתאמצנה להתגרות בך יותר. לכן הפסק על איזה זמן מתפילתך והרגיע א״ע [בערוהיג דיך], אם רשאי אתה לשבת בפרק הזה בתפילה שב, ואם לאו השען על איזה דבר ובמנוחת לב^הג״הודוקא במנוחת לב ולא בהתרגזות ולא בהתאמצות יתירה כי כבר אמרנו לך לעיל שבעניני המחשבה יש לפעמים שכאשר מתאמץ בה האדם׳ דוקא לא יגיע לה האדם. הסתכל על מחשבותיך, והתבונן עם מחשבתך על פחזות הפראות האלה, איך מחשבה אחת מתחברת בחברתה, וזו קופצת על זו. ופתאום מחשבה שמלפני כמה שנים מיהרה לבא אליך וכו׳, ממש כפראים בהוללותם וכחיות בפחזותן.

תתפלא על אמצעי הזה, מתחילה תכהנה ובכל רגע תקלשנה יותר עד שממש כנ״ל כמו במטאטא נקית את מוחך.

ובדרך הילוכנו נעיר לך גם על נטי׳ מעוותה זו הנמצאה באדם להתפעל לפעמים כלו גם מדבר קטן ובזוי בלי ידיעתו, וכעין שרמזנו לך לעיל בפרק ז׳, שלפעמים אחר אכילה שערבה לו הוא עם מחשבתו אחרים לא רוצה ולא חושב את אשר רצה וחשב קודם אכילתו או דברים אחרים קטנים ובזויים המשפיעים על האדם לשנותו כלו, עד שנמצא לפעמים, כלו נתון ביד דבר שמץ מהו. אז אם יחפוש וימצא את הדבר אשר משפיע עליו ויסתכל בו הרבה יפעל בזה להחלישו.

כי כמו שיש אחר אכילתו שערפו מתקשה ולבו מתאבן, מוסר לא ישמע, וכל רוחו מתנשא, ובעצמו לא ידע כי אכילתו גרמה לו לזה, כן יש גם לפעמים שמתעצב או מתרגז על כל דבר ולא ידע למה. והוא מאיזה דבר גופני אם דבר כסף או כבוד, שנתקל בו, דבר התקלה נשכח ממנו אבל עליו פעל להעציבו ולהרגיזו, גם דבר דאגה של שטות יכול לפעמים להעציבו ולהרגיזו כל היום. אז העצה שיתחיל לחפש בקרבו מאיזה שעה התחילה קשיות ערפו זו או עצבותו ורוגזו זה, מן שעה זו, ומה עבר עליו בשעה זו, אכל, או להיפך יזכר שאיזה דבר רצון גופני לא נתמלא לו. וכשיסתכל על נטי׳ ונגיעה זו אשר בקרבו המעקמת את מחשבותיו וכל רוחו, תחלש ותמס, ולפעמים עוד יתבייש מעצמו לאמור דבר שטות כזה עלי כל כך ישפיע, ובזה כלה תתבטל. וסימן זה יהי׳ לו, אם באמת יפגע בהסיבה אשר סבבה לו את קשיות העורף או להיפך את העצבות והרוגז, אז ממש בהבטה הראשונה אשר יסתכל בה תחלש, ובעצבות ורוגז אשר מקודם עוד ירגיש מין הפקת רצון כאילו הוקלה מעט המשא מעל לבו. [חוק מחוקי הנפש הוא אשר א״א עתה לבארו למה הוא כך]. ואם לא ירגיש ככה ויתחיל למשש כעוור אולי מזה נעצב או אפשר זאת עקמה אותו ובעצמו אינו יכול להחליט אם מזה או מזו, ידע כי לא פגע בה וכל אלו לא סבבו את השתנות רוחו. ואז רק התרגשות הנפש אשר בפנימיותו היא המצטערת צועקת ומיללת על מכאובי׳ אשר גרם הוא לה ע״י רצוניותיו מחשבותיו דבוריו ומעשיו הנמוכים, וע״י נמוכיותיו בכלל, כמו שדברנו לעיל בפרק ד׳, ומפני שהוא התרגשות בלא לבוש לכן לא ידע מה היא ועוד משמש בה לעצבות עזיבה וכעס.