הכשרת האברכים/ח

דוגמא ואופן מחשבה אחרת

[התפשטות המחשבה של יציאת מצרים ושל יזכיר לו וכו׳ דלקמן, נכון שלא לקרא אותן ביום אחד ועל כל פנים לא בשעה אחת, מפני שלא ההתרגשות אשר בזו כההתרגשות אשר בזו, וכשיקרא אותן יחד אז, או שלא יתרגש מאומה, או שמין תבלל תעלה לו.] וכיון שכן, שמן התרחבות המחשבות כגון אלו גם מחשבה חזקה וגם התרגשות תעלינה לך, לכן לא את המחשבות המרוממות את רוח האדם לבד כיציאת מצרים הנ״ל, קבלת התורה וכו׳ תרחיב ותפשט בכל אורך, גובה ועומק, מוחך ולבך, רק גם אותן המכניעות את רוח האדם ומדכאות את יצרו אשר בקרבו, תרחיב ותפשט במוחך ולבך.

התבונן נא, בחור ואברך חסיד, כמה מאושר היית לו בידך הי׳ להכניע את רוחך בשעה שיצרך אשר בך מתחיל להשתגע ולהולל, ולגרות בך איזה תאוה אשר דומה לך שקשה יותר מיכולתך לשברה. לו יכולת שכל עצמך ורצונך בשעה זו ישתברו, ועמהם יצרך גם תאותך יתפוצצו, כי אז צדיק היית. גם לבך גם כל עצמך בידך היו. ולמה זה אין באמת אושר הזה בידך, ולמה זה באמת לא תפוצץ בין רגע את רוחות רעות האלה המסתערים בך לאבדך משני העולמות ח״ו. הלא הבאתי לך את דברי כ״ק אא״מ זצוק״ל איך יעורר האיש את היראה הפשוטה בקרבו, שעל כך פנים יירא מלפניו ית׳ יראת העונש שלא יענשהו ח״ו, ככל בעל חי שירא לנפשו. אבל הכול תלוי בערך התפשטות המחשבה בך. וחכז״ל הורו לנו אמצעי עוד יותר חריף, יזכיר לו יום המיתה. אין זאת יראה שלא יענש רק להזכיר לו הדבר שקשה מכל עונש שבעולם הזה, וגם שום איש לא ינצל ממנו. כי איתא בגמרא [ברכות ה׳] לעולם ירגיש אדם יצר טוב על יצר הרע וכו׳ אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה וכו׳ ואם לאו יקרא קריאת שמע וכו׳ ואם לאו יזכיר לו יום המיתה עכ״ל הגמרא. שמשמע שאמצעי האחרון הזה של יזכיר לו יום המיתה הוא כבר אמצעי הבטוח, ועשה נא זאת איפוא ותנצל, אבל כנ״ל אם רק בהרהור מחשבה של רגע תזכיר לך יו״ם המית״ה לא תפעל בך. נסה נא להרחיב אותה גם בשעה שאין יצרך מגרה בך ותפשטה עד שתתרגש כולך ממנה, ואז בשעה שיגרה יצרך ח״ו אם רק תזכיר אותך את יום המיתה כפי ההתרגשות שעברה עליך בשעה שהרחבת אותה ומכל שכן כשגם עתה תתחיל לפשטה, אז בעזרת ד׳ עצת חז״ל תפעל לך ורוחך עם יצרך ישברו ועצמך וקדושתך יתחזקו ויקומו.

גם התפשטות מחשבה זו תהי׳ כפי שאיתא בספ״ק וגם לפי שראינו בפועל, וד׳ ישמרנו מכל רע׳ ויאריך ימינו ושנותינו של כל ישראל בכלל ובפרט. כי לא מעשה שעברה לפני אלפי שנים כיציאת מצרים ודומי׳ אנו באים עתה לצייר לפנינו, אף לא דבר שרק על אחדים מאתנו עובר וישנם בני אדם אשר נצלים ממנו, שאפשר לנו לקוות שגם אנחנו ננצל. כבר אמרה הגמרא [ברכות י״ז ע״א] סוף אדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים וכו׳, אין מי אשר ממנה ינצל. וכאשר יתבונן האיש בזה יראה שאת עצמו אינו מבין, לא בלבד איך ימשך אחר יצרו לעשות דברים המותריים למלא את תאותו אינו מבין, רק גם את דברים ההכרחיים לו, איך יעשה אותם בכדי למלא את תאותו לא ידע, כיון שיותר בטוח הוא שימות [אם ח״ו לא יהי׳ הקץ בימיו] מאשר בטוח שרואה הוא את השמש הלוהטת נגד עיניו. יזכיר לו את יום המיתה ומה איום יום ההוא, גם ימים הקרובים הקודמים ליום ההוא חרדים הם דיים להבעית בהם את היצר הרע ואת הנמשך אחריו, ומכל שכן מה שאחר יום הנורא ההוא.

הנה זה כמה פעמים כבר חלה, אבל לאחר יום או איזה ימים ב״ה נתרפא, ועתה אינו יודע מה זאת שנמשכת והולכת מחלתו וקשה לו לצאת ממנה. הן לא ח״ו כ״כ קשה היא מחלתו, מרמה ומרגיע האיש את עצמו, אבל כאילו בבצה הוא שקוע, שכל שדומה לו שכבר הוציא רגלו אחת ממנה רגלו השני׳ שוב שוקעת בה. שלשום כבר הוטב לו, הרופא אמר כי הוטב לו וגם הוא הרגיש עצמו כל כך טוב עד שהי׳ בטוח שהיום כבר יעזוב את מטתו, והנה נתדבקו בו שוב חדשות, ויסוריו עוד נתגדלו. זה שני לילות אשר מגודל יסוריו תדד שנתו ממנו, וכבר כל ביתו נתבלבל, היום לא יום והלילה לא לילה הוא, זה מבני ביתו מתנמנם ביום כיון שהי׳ נעור עמו בלילה, וזה בקושי גורר את רגליו העיפות מפני שזמן רב עומד עליהן למעך לו במקום שתקפוהו יסוריו, ולסבב אותו מצד זה לצד זה. לבו כבר יודע את מרת נפשו ובקרבו כבר באה איזו הרגשה כי בא קצו וכולו נבעת מן הרגשה זו. הלא תמיד ידע כי לא לעולם יחי׳, ומ״מ עתה כשלבו אומר לו שכבר הולך הוא וכבר בא הקץ, כל גופו מפרכס. מה רב הוא המרחק בין הידיעה מן המיתה לבין המיתה בעצמה. גם עתה הוא מנסה להפיג את פחד מחשבתו זו, אף לגרשה כולה, לאמור רק עצבנות [נערוועאיש] היא, אבל מצבו הולך ורע ויסוריו קשים עד בלתי נשוא.

כבר עברו עליו יסורים שונים בשנות חייו אבל יסורים שהי׳ משיג אותם, כי גם את היסורים צריכים להשיג ולמדוד אותם במחשבה, יסורים כאלו או יסורים גדולים כגון אלו, ואת היסורים שיש לו עתה אינו יכול לתפוס ולא להכיל במחשבתו, ובכלל לא ידע כי יסורים כל כך קשים ומרים נמצאים בעולם, אי אפשר לסובלם. אחר לילה קשה ומר כזה מרגיש הוא כבר שיסוריו פרכו את גופו, ואת אבריו פרקו. המיתה והקבר מבלים את הגוף ומכלים אותו, ועתה נוכח הוא לדעת שהכליון הזה עוד בחייו ביסורי האיש מתחיל, זאת אומרת שמן השמים כבר שלחו את כלי הזעם לפרק את גופו ולכלותו ובקבר יסיימו.

בניו בנותיו ואשתו מרגיעים אותו, אין דבר, אין דבר, עוד תבריא, עוד תקום ממטתך. והדבר הזה עוד מוסיף להדאיג אותו, חושב הוא, ומה מאושר הייתי אם באמת כן הי׳, אוי מה טוב ומה מתוק הי׳, לו היתה לי עוד תקוה להיות עמכם. מה מתוקה התחברותכם עמדי, נעימי, אבל לא יארכו הימים ואקרע מכם אל הקבר, והרמה והתולעה הם יהיו חברי, עמהם אבלה ימים ולילות עד אין קץ, שבתות וימים טובים רק בהם אבלה. הן הנשמה עולה השמימה אבל הלא גם להגוף יש ערך, להאדם יש ערך לגופו ורוב שנותיו עליו עובד, ואף התורה העריכה את הגוף, בעולם הזה כמעט כל המצוות בו מקיימים, ואף לתחית המתים איתא בזוה״ק [פ׳ חיי ק״ל ע״ב, וקל״א ע״א] שממש גוף הזה יקום, ועתה איך אשאר בגופו, בבור חשוך ובאדמה רטובה. והוא מסתכל על ידו ומתבונן בה, ומזו מה יעשה, חתיכת רקבות ועצמות ולא יותר. והם, אשתו בניו ובנותיו איפה ישארו, צרתם נגעה אל לבו ומר לו מאוד, אף בוכה עליהם.

גם מאהביו באים אליו לבקרו וגם הם מרגיעים אותו, מברכים ומחזקים אותו. מתחילה אפשר דבריהם מחזקים אותו, אבל כשיסוריו מוסיפים להתגבר עליו שוב מחשבתו מוספת להעיק לו, מה נעים הי׳ לי להיות עמכם בני וחברי, ומה מאוד מר לי להבדל ולהתרחק מכם אל בור חשוך ולחשוך שם יחידי. מה יקר וקדוש הי׳ לי להיות עמכם ולשמוע את נגינתכם ואת שירתכם לד׳, ומה קשה ומר יהי׳ לי לשכב ולשמוע את קרקורי השרצים ואת זמזומי התולעים אשר תחתי וסביבותי יתרחשו. לו ידעתי, בני, לו היתה לי תקוה, ידידי, שעל כל פנים בשבתות וימים טובים ירשו לנפשי לעוף אליכם להתחבר בהתחברותכם הטהורה כבר שמחתי, כי אז בתורתכם ובתפילתכם הקדושה הייתי מתעטף, ובחגורותיכם הייתי אוחז, לרקוד עמכם את מחול החסידים ולעלות אז בשמחת ד׳ אשר עמכם. אבל מי יודע אם אזכה לזה, מי יודע. האם רשות ינתן לי על כל פנים מרחוק, או כמבין התנור לכיריים, להביט עליכם ועל פני תפארת קדושתכם בשעה זו, מי יודע מי יודע. מי יתן שעל כל פנים תזכרו אותי כמו שרוצה אני לזכור אתכם, עד כמה שיהי׳ לי רשות לזכור, אבל גם זאת מי יודע, כי אין זיכרון לראשונים. מה קשה לי להיפרד ומה קשה לי להיקרע מכם.

ובמחשבתו מתחיל הוא לעשות חשבון הנפש, מי יודע מה יעשה בכלל בנפשו. בשעה שהי׳ גופו חזק ויצרו הי׳ מגרה אותו, אז גם כשהתחיל לפשפש במעשיו הי׳ היצה״ר מסמא את עיניו שלא יראה את נגעיו, ואם ראה איזה פגם בקרבו החליק אותו כדי שלא יראה כ״כ נמוך ורע בעיניו. לא כן עתה כבר נוטה הוא למות ר״ל ואין לו לא יצר ולא תאוה, עתה רואה הוא את הכל כמו שהוא, עבירות פגמים, ובכלל ימיו ושנותיו בשטותים והבלים עברו, או שאכל ושתה ועשה שאר דברי תאוה בהם, או שנשא ונתן כדי שיוכל לאכול ולשתות ולמלא את תאותיו או את הונו וכבודו. ואפילו אם למד התפלל ועשה מצוות בזמן מן הזמנים, האנשים זולתו אשר ראוהו אז, חשבו כי הכול באמת והכל בצדק, אבל הוא בעצמו הלא מכיר הוא את מחשבתו וכונתו אם לשם שמים הי׳ עושה או להתפאר. בכל אופן אפשר רק קומץ קטן מן כל תורתו ועבודתו שהיא לשם שמים יש לו מכל ימיו ושנותיו. והנה התורה כשלמד על כל פנים כוון את דעתו לדעת מהו לומד אבל התפילה שומו שמים, כמה תפילות עברו עליו שלא ידע אפילו הוא הוא אומר. עולה הוא עתה לפני ד׳ ולפני בית דין של מעלה ובהאיך אנפין יקים קדם מלכא [באיזה פנים יעמוד לפני המלך] כי הכל גלוי וידוע לפניו ית׳ וראה שכמה פעמים בתפילה עמד הוא לפני ד׳ ודיבר אליו בלשון נוכח, ובמחשבתו חשב שטותים והבלים כל שטות נמוך מחבירו. ואת מדותיו האם תיקן, ולשון הרע רכילות קנאה תאוה כבוד וכו׳.

מה עשה מן עצמותו ומן שנות חייו. מכל תענוגיו ושמחותיו שהי׳ נהנה בכל המון ימיו ושעותיו, מאומה לא נשאר לו עתה, זולתי מאוס וגועל נפשו. ויש שאחד מדרכי חייו מוצג לפני עיניו, ורואה את עצמו בדמיונו בשעה שהי׳ עוסק באחת מתאותיו, טרוד ומשוקע בה עד למעלה מראש, לא את עצמו ראה בשעה מגושמת הזאת, ולא את העולם, זולתי התאוה, והאם כי יש אדון עולם המביט עליו זכר אז.

הוי מה מרים הם יסורי מות, ומה מאוד קשה לסבלם כשעוד מהולים בחרפה ומיאוס מעצמו ומכל חייו. רוצה הוא לקלל את יום הולדו לחיים מגועלים ויסורים מרים כאלו.

מה עשה מן שנות חייו, ומה הי׳ יכול לעשות מהם, מה מאושר הי׳ אם הי׳ מתנהג בכל דבר בדרך התורה, הטהרה והחסידות. את מדותיו על כל פנים הי׳ עובד לתקנן, תכלית כל אכילתו שתיתו וכו׳ אף מסחרו הי׳ רק לשם ד׳ שיוכל לעבדו, ואפילו אם עוד לא היו מתוקנים שיהיו בלתי לד׳ לבדו עכ״פ הי׳ עובד בעצמו שיעשה הכל לשם ד׳, ותמיד תשוקתו זו היתה נגד עיניו איך להתקרב אל הקב״ה ואל קדושתו ואל תורתו, ובכל פעם הי׳ מסתכל בקרבו וראה כל פגם ונגע והשתדל לתקנם. ואז אף אם בכל אלה מי יזכה לפניו בדין מ״מ הי׳ יודע שאחר שיקבל עונשו בגיהנום ישוב אליו ית׳ לצרור בצרור החיים את נשמתו. משא״כ עתה האם יש עוד להסתפק לו בדינו במרום איך יצא, כשגם בעיני עצמו כך הוא נראה, ורעדה תאחזהו מגועל נפש על עצמו.

מי יודע מה יעשה בו, ומי יודע אם ח״ו לא ישליכוהו ד׳ מלפניו. מה לו עתה לעשות, רוצה הוא לקרוע את בשרו מעליו אבל חבל אין עצה עתה, בוכה הוא ושב בתשובה, אבל בעצמו מתבייש לשוב, כי עיקרה של תשובה היא שמהיום יעצור את תאותו ולא ישוב ויחטא, והאם עוד יצר יש לו והאם עוד יחי׳ שיבטיח שלא יוסיף לחטוא.

בין כך ובין כך והנה השיג התקפת [נאסאד] הלב, ורעש נעשה בביתו, מביאים רופאים ועושים לו זריקות בלי מספר תחת העור ובהגידים. והוא עודו מבין ורואה בצער ביתו. אשתו זועקת שיותר אין לה מה לחיות. בנו בוכה וצועק, רבש״ע כל עוד גיד אחד דופק רחם נא ותן לי מתנה יקרה זו את אבי היקר לנו מכל חיינו. ומבנותיו סתם צעקה מתפרצת כאילו עומדות הן להתפקע כלן. והוא שוכב כאבן דומם, הרופא מרים את ידו והעוזר את רגלו, והוא כאילו לא ידו ולא רגלו היו, והלב מתכווץ ודוחק כאילו מלאך המות כלו הניח את עצמו עליו מכבידו דוחקו ודוחפו עד לקבר ושם יעשה עמו מה שיעשה. וגונח הוא גניחות כבדות ונחרות, ומה קשה עבודתו אז בלבו וריאתו, מקצץ ארזים וקוצץ אילנות [בר״ר פרשה ו׳]. עוד הוטב לו מעט וממהר הוא לבשר ולשמח את בני ביתו ברמז וקריצת שפתים כי הוטב לו מעט, אבל אין חכמה אין עצה ואין תבונה נגד ד׳ צבאות, השתדלו ברופאים שונים ובתרופות שונות וכשהגיעה השעה מוכרח הוא לפטר.

וראה נא את דברי הזוה״ק מה עובר אז על האדם האומלל. [פ׳ נשא קכ״ו ע״ב] וז״ל הקדוש, וסנטירא דמלכא נחית וקאים קמי׳ לרגלוי וחד סייפא שננא בידי׳, זקיף ב״נ עינוי וחמי כתלי ביתא דמתלהטין באשא וכו׳ אדהכי חמי לי׳ [למלאך המות] כולי׳ מלי׳ עינין, לבושי׳ אשא דלהיט קמי׳ דבר נש וכו׳ תלת טפין בחרבי׳ וכו׳ כיון דחמי לי׳ אזדעזע כל גופי׳ ורוחי׳, ולבי׳ לא שכיך בגין דאיהו מלכא דכל גופא, ורוחא דילי׳ אזלא בכל שייפי גופא ואשתאיל מנייהו כבר נש דאשתאיל מחברי׳ למהך באתר אחרא, כדין הוא אומר ווי על מה דעבד, ולא מהנייא לי׳ אלא אי אקדים אסוותא דתשובה עד לא מטא ההוא שעתא, דחיל ההוא בר נש ובעי לאתטמרא ולא יכיל, כיון דחמי דלא יכיל, הוא פתח עיניו ואית לי׳ לאסתכלא בי׳ ואסתכל בי׳ בעינין פקיחין וכדין הוא מסר גרמי׳ ונפשי׳, וההוא שעתא הוא עידן דדינא רבא דב״נ אתדן בי׳ בהאי עלמא. וכדין רוחא אזלא בכל שייפי גופא ואשתאיל מינייהו ושאט בכל שייפין ואזדעזעא לכל סטרין, וכל שייפי גופא כלהו מזדעזעין. כד מטא רוחא לכל שייפא ושייפא ואשתאיל מני׳, נפל זיעא על ההוא שייפא ורוחא אסתליק מני׳ ומיד מית ההוא שייפא וכן בכלהו. כיון דמטי רוחא למיפק דהא אשתאיל מכל גופא כדין שכינתא קיימא עלי׳ ומיד פרחא מן גופא. זכאה חולקי׳ דמאן דאתדבק בה, ווי לאינון חייביא דרחקין מנה ולא מתדבקין בה, וכמה בי דינא אעבר בר נש כד נפיק מהאי עלמא וכו׳ ודאי שבעה עדנין יחלפון עלוי וכו׳. בגין כך בעי בר נש כד איהו אשתכח בהאי עלמא לדחלא מן מארי׳ ולאסתכלא בכל יומא ויומא בעובדו, וייתיב מינייהו קמי׳ מארי׳.

[בשעה שהאיש נוטה למות ר״ל, שליחיו של מלך [היינו מלאך המות] יורד ועומד לרגליו וחרב חדה בידו. מגבי׳ האיש את עיניו ורואה כותלי ביתו לוהטים באש, ובתוך כך רואה הוא את מלאך המות שכולו מלא עינים, הלבוש שלו אש לוהט לפני האיש, ושלש טפות תלויות בחרבו. כיון שהאיש רואה אותו מזדעזע כל גופו ורוחו, ולבו אינו שוקט כיון שהוא [הלב] מלך הגוף. והרוח שלו הולך בכל אברי הגוף ומתפרד מהם באופן כזה שהאיש מתפרד מחברו ללכת למקום אחר, ואז הוא אומר ווי על כל מה שעשה [היינו שמתחרט על העונות ונמוכיות שעשה בחייו] אבל לא מועיל לו [התשובה של שעה זו שלא ימות] אלא באם הי׳ מקדים את הרפואה של תשובה טרם באה עת הזאת [היתה מועלת לו שלא ימות עתה]. [ועתה כשרואה את מלאך המות האש והחרב בידו] מתירא האיש ורוצה להסתיר עצמו אבל אינו יכול. וכיון שרואה שאינו יכול להסתיר את עצמו אז פותח הוא את עיניו ומסתכל בו [במלאך המות] בעינים פתוחות, ומוסר הוא את עצמו ואת נפשו לו, ועת ההיא, היא עת של דין רב שהאיש נידון בו בעולם הזה. [וכנ״ל] אז רוחו הולך בכל האברים להתפרד מהם ומעופף בכל האברים ומזדעזע לכל הצדדים, וכל אבר ואבר כשמגיע הרוח לו להתפרד ממנו נופל עליו זיע ורוחו מסתלק ממנו ומיד מת האבר ההוא וכן בכל האברים. כיון שמגיע הרוח לצאת כלו, מאחר שכבר נתפרד מכל הגוף, אז השכינה עומדת עליו ומיד פורח הרוח כלו מן הגוף. אשרי למי שזוכה [שבחייו] התדבק בה [בשכינה שאז השכינה עומדת עליו] ווי לאותם חייבים שהתרחקו ממנה ולא נתדבקו בה [בחייהם, היינו שאז גם בשעת מיתה אין הרוח יכול להתדבק בה]. וכמה בתי דינים עוברים על האיש כשיוצא מן עולם הזה, שבעה בתי דינים עוברים עליו. לכן האיש בעודו נמצא בעולם הזה צריך הוא לפחד מאדונו ולהסתכל בכל יום ויום במעשיו שהוא וישיב עליהם לפני אדונו].

ואם יש שעה שלבך כ״כ כבד ורוחך כ״כ התנשא באש היצר הרע עד שקשה לך לצייר את הנ״ל לרכך אותך ואת יצרך. כי ישנן עתים שאין האיש רוצה לחשוב על עצמו ולצייר לו כל דבר לא נעים לו, רק את הטוב לו והשמח רואה, ואת הלא טוב אף שברי שלא ימנע ממנו לאחר אריכות ימיו ושנותיו, מ״מעלים עינו מהם. הסתכל נא בקרבך ותראה שיש שגם אחר ארוחת הצהרים פשוטה שערבה לך, לבך מתקשה מלחשוב דברים בלתי משמחים אותך ולא את המדכאים את הרוח. כבר בקשתיך אברך שלא תתבייש ממני להודות, כי אינני רואה אותך. הסתכל ותראה שהמאכלים גושים המתים הללו אשר אתה נושך ולועס אותם כאות נפשך, יש אשר ישלטו עליך על חכמתך ועל מחשבתך אף על עבודתך.

אבל אין דבר, מקוים אנו שגם לנו בני דור הנמוך הזה דור של בחי׳ עקבים עקבתא דמשיחא וסוף הדורות ימציא ד׳ אופנים איך נשלוט אנו בנו לקרבנו אליו ית׳. ובשעה שנמצא אתה בעת של כבדות הלב כזאת, עכ״פ צייר לפניך את מי מקרוביך או מאוהביך שהלך לעולמו, את תוארו אז כשהי׳ עמך, דיבר, והשתעשע עמך, כמוך עתה, ואת תוארו עתה בקבר, שחור, קרוע בשר, ועצמות גלוים וכו׳. אתה נמצא בביתך המרווח יושב עומד ומדבר כפי רצונך ועוד רוחך מתנשא עתה בך, והוא קרובך ואוהבך זה, באדמה צרה חשכה ורטובה ומי יודע אם תולעים לא קננו להם קן בפיו או בגרונו, שתקות אנוש רמה.

אבל דע נא בחור ואברך חסיד שלא להעציב אותך ח״ו באנו, אנחנו אינם רוצים להעציבך וגם אתה השמר לבלי העצב, כי כבר הבאנו לך לעיל את דברי ספה״ק איך העצבות רחוקה ומרחקת מן העבודה ומן השראת הקדושה, ורק לדכא את רוח היצר הרע ולהרגיז את היצר הטוב עליו אמרה הגמרא יזכיר לו יום המיתה ולא שיבא לעצבות.

ובכלל צריך האיש לדעת, שאין שכל ולא הגיון אנושי בעולם ותהלוכותיו נמצא. ואם נמצה את תהלוכות העולם ואת האיש, אז נראה שלא בשעה שהוא שמח צריך הוא לשמוח ולא בשעה שמתעצב צריך להיות עצב. לא את אשר יחמוד צריך לחמוד, ולא את אשר ימאס צריך למאוס. אף דעת אין לנו שנבין בו את אשר דומה לנו שאנו מבינים, עד שנקשה על הדבר אשר לא נבין אותו. ועל דרך הרמז אומר הפסוק ״איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת״ [תהלים צ״ב] רק איש הבער והכסיל חושבים שיש להם דעת לידע ולהבין, לכן מה שאינם יודעים ולא מבינים תמי׳ להם ומקשים הלא כנגד השכל הוא ופוערים את פיהם להקשות שזהו נגד השכל. אבל מי שאינו בער ולא כסיל יודע שאין שכל והגיון האנושי בכלל שכל והגיון בטוח למוד בו אם זהו על פי שכל והגיון וזה שלא על פי שכל והגיון, כי כל דבר אינו בגדר שכל האנושי. רק אחת היא, ד׳ ית׳ הוא הנמצא היחידי, ורצונו יחידי, וגם דעתו ית׳ יחיד הוא. את אשר ירצה ד׳ ויחקק בעולם, מבין האיש בשכלו שטוב הוא, ואת אשר לא ירצה ד׳ ולא יחקק, מבין האיש שלא טוב הוא. כשרצה וחקק ד׳ שתסבב השמש ממזרח למערב, כלם יודעים ומבינים בשכלם שכן צריך להיות, ושלא תסבב, הוא נגד השכל, ואילו רצה ד׳ וחקק שלא תסבב, או שתסבב ממערב למזרח, כי אז הבינו האנשים בשכלם שצריכה שלא לסבב או לסבב מן המערב למזרח.

אף הרצון הכי חזק אשר שם ד׳ בכל בעלי חיים לחיות, שנראה לנו כ״כ פשוט לפי השכל, ג״כ לא בשכל יסודו. כי למה יראים הם מן הסכנה הקרובה אף הרחוקה מהם, במוחם ושכלם אף בל ידעו כי סכנה היא, אף בעל חי הטורף והדורס אותם לא יכירו מימים גם אבותיהם לא ספרו להם. הכול חוק מד׳ ואת החוק הזה אשר חקק ד׳ שירצה כל בעל חי לחיות, אנו מבינים בשכלנו שכן צריך להיות שירצה כל אחד לחיות, אבל השכל הוא רק מפני שכן חקק ד׳. את אשר יחקק ד׳ יאהב האיש ובו ישמח ואת אשר לא יחקק, ימאס וממנו יעצב. כשנולדנו לא מדעתנו רק בעל כרחנו באנו לזה העולם ברצון וגזרת ד׳, ולאחר אריכות שנותינו ברצונו וגזרתו נלך. גם עולם הזה שלו, גם עולמות העליונים והתחתונים שלו, ותמיד ובכל עולם שנמצא ברשותו ית׳ ותחת כנפיו נהי׳.

וכיון שרצוננו, מחשבותינו, שמחתנו, וכל נטיותינו, מאת ד׳ המה, לכן רק מי שבדרכי ד׳ ותורתו הולך, אמיתיות הם, והאיש המתרחק מנו ותורתו ח״ו, אז רצונו, מחשבתו, שמחתו, וכל נטיותיו, בדויות הן שקר אבדן ומות ר״ל. צריכים אנו לשמוח בד׳ ובתורתו, בחיינו ובאורך ימינו, מפני שכן חקק ד׳ בנו, ומכל שכן אנחנו שבחר בנו להיות בניו ועבדיו, וקדשנו במצותיו ותורתו, שכל עבודתנו בשמחה תהי׳. ומה שמחתנו, ומה שמחת ישראל בכלל בעולם, כמו שאמר הפסוק [ישעי׳ כ״א] ״שוש אשיש בד׳ תגיל נפשי באלקי, בו ית׳ ותורתו שמחתנו וששוננו.