הכשרת האברכים/ז

עוד ענינים ודוגמאות להתרחבות המחשבה

כמה מעלות טובות יגיעו לך מזה, מחזק אתה, מרחב ומברר את מחשבתך, כמו שמתפללים בהיה״ר של זקני הקדוש ישראל בעל נועם אלימלך, תהא מחשבתנו זכה צלולה ברורה וחזקה, וגם נעשה אתה בעל מחשבה ודמיון של קדושה, ולא מחשבה בלבד רק גם לאיש מתרגש, שאמרנו לעיל בפרק ג׳ שהיא כל כך נחוצה לנו אתה נעשה. כי לא מחשבות בלבד אתה חושב בזה, רק מחשבות המלאות רגשי קודש, אהבה, יראה ותשוקה לד׳, המעוררות אותך להן. ומצע בזה לנפשך עשות שאת התרגשויותי׳ אשר תוציא מעצמותה, עלי׳ תתגלה ובזה לעקבי החסידות הגעת להעשות בעל נפש כנ״ל. והיש להעריך את התועלת הפשוטה בזה שאין מחשבתך מופקרה לכל זוהמת מחשבות העולם. וכיון שרצוננו בזה לחנכם בעזרת ד׳ שבאמת כן תעשה ולהראות לך האופנים איך תוכל בהם להרגילך בזה בלא יגיעה הקשה מיכולתך, וגם מצח לא יהי׳ ליצרך להסיתך שלא תחשוב אותן, כי אדרבה מחשבות נוחות הן, מחשבות אשר כל איש בטבעו אוהב לחשוב אותן. לכן עוד נוסיף לדבר מן אופנים וגם דוגמאות. ולד׳ נקוה כי כשתתרגל בהן, לא לבד שלא תצטרך לכפות את עצמך לחשבן, רק גם יהיו זמנים שכל כך תשקע בהן עד שיקשה לך להפסיק מהן.

כשתלמד תנ״ך תשתדל להשתתף בכל מאורעות הקודש שעברו כאילו גם אתה היית אז. משתתף אתה בהליכת אברהם אבינו ויצחק להעקדה, ובצערו של יעקב אבינו בשעה שהתפלל לד׳ הצילני נא מיד אחי מיד עשו, כי ירא אנכי אותו. וכן כשתלמד מדרש, וישנם הרבה מן המדרשים על הפסוקים של התנ״ך המגלים יותר את המאורעות שהיו אז. למשל, מעשה בראשית, ענין מכירת יוסף וכו׳, שגילו לנו חז״ל בתורה יותר מכפי שרואים אנו בה, ולא יהיו לך הפסוקים לבדם והענינים שבמדרשים לבדם, שבשעה שאתה לומד בתורה רק מה שכתוב בתורה אתה חושב, ובשעה שאתה לומד מדרש רק הדרשות של המדרש במחשבתך, ולפעמים עם פסוקים אחרים, כי על פי רוב המדרש דורש את הענינים אף של התורה מן פסוקי נביאים וכתובים. רק מהכל ענין אחד תעשה כי באמת הכל ענין אחד, וגם במחשבתך ענין אחד יהי׳. הן בשעה שאתה לומד בתורה מע״ד ומכירת יוסף וכו׳ הן בשעות או ברבע שעות הפנויות, ענין אחד אשר תדע מן הפסוקים וממדרשים יהי׳ לך. ולא ממדרש אחד רק ממדרשים שונים, כי יש לפעמים ענין אחד המפוזר במקומות רבים במדרשים ובגמרא וכו׳, כאן מעט וכאן מעט.

למשל, מעשה בראשית ואיך הי׳ הקב״ה בונה עולמות והחריבן ושוב ברא עולם ואיננו כי שוב החריבו ד׳ כי לא הניין לו, וברא שני מאורעות הגדולים וקטרגה הלבנה וכו׳, וכשבא לברא את האדם ואמר נעשה אדם, נעשו המלאכים כתות כתות וכו׳ ונתן אצבעו ביניהם ושרפם. וכן ישיבת אדם הראשון בגן עדן ואח״כ כשבא הנחש לפתותם וכו׳.

וכבר תהי׳ לך מחשבה אחת יותר ארוכה המושכת את הלב להטריד ולהעסיק את מחשבתך בה. וכאשר תתרגל בכגון זה תנסה לעלות מזה אל מין מחשבה המחדשת. לא המחדשת לגמרי, כי אלי׳ תגיע רק כשתעשה יותר לבעל מחשבה וחכמה אי״ה, שיעלו בך רעיונות ומחשבות חדשות בהשגות, דרכים ועצות בעבודת ד׳, לפי שהורו לנו קדושינו זי״ע. אבל לעת עתה תעלה אל מחשבה המחדשת רק להרחיב ולפַשט את אשר ניתן לך. הן לא תדע אם באמת כך הי׳ כפי שאתה משער לך במחשבתך, אבל הלא לפי יסודות הנאמרים בתורה ובמדרשות אתה חושב, רק שאתה מרחיב את מחשבתך בהן.

למשל איזה רושם עשתה ביאת משה רבנו ואהרן הכהן על ישראל בבשורת הגאולה במצרים. איך דברו אז בבתי ישראל מזה, וילדי ישראל פקחים התמימים האם לא שאלו מאומה כששמעו שמעבדות כזאת יצאו לחירות. אף אחר יציאת מצרים הזהירה התורה על ילדי ישראל ועל שאלתם, ולתת לכל אחד תשובה כפי שאלתו, ובטח גם אז קפחו את הוריהם בשאלות שונות. כלומר בטח רחשו אז דברים שונים, רק כיון שבתורה אף במדרשים לא נאמר איך רחשו הדברים לכן אתה מצייר במחשבתך ודמיונך, מחשבה ודמיון איש הישראלי, לפי האופן והדרך הנאמר בתורה ובמדרשים, וצייר לך כפי דעתך כעין זה.

וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך (שמות א׳), לא את הבנינים היו צריכים המצריים האכזרים רק לענות את ישראל ולמרר את חייהם היו שואפים ולתכלית זה לבנות פתם ורעמסס בדו להם.^הג״ההבה נתחכמה וכו׳ למען ענותו בסבלתם ואח״כ ויבן וכו׳ את פתם ואת רעמסס. ולא בבניני פתם ורעמסס לבד, רק אחר כל עבודה קשה חקרו וחפשו והעבידו בהן את ישראל (סוטה י״א). חייו של העברי הפקר הי׳ יותר מחיי כל בהמה וחי׳, לא לבד בזה ששלחו אותם למקומות מסוכנים כגון להביא להם דובים ואריות (שמ״ר פי״א) רק גם במצרים הפקר היו. גם כל מצרי שוטה ורשע, גם כל נער בזוי, התחצף לקלל אף להכות עברי זקן ונשוא פנים הכאות איומות עד שבור את עצמותיו אף להרגו. גם אם הי׳ העברי גבור ממנו הי׳ מוכרח לסבול את הכאותיו של כל נער משוקץ, כי מי הוא אשר יהיו לעמוד נגד מצרי אשר בידיהם ח״ו לכלות את כלם כרגע. ומי מן העברים אשר לא הי׳ שבור ומשובר ידיו רגליו או שאר מן עצמותיו. העבודה הקשה בעצמה שהעמיסו על כל אחד יותר מכחו שברה אותם (מדרש וילקוט פ' יתרו רמז רע״ו) וגם ההכאות אשר הכו אותם הוסיפו לשברם ולכסותם מכות ופצעים עד הבאיש ריחם. (שמ״ר פ״ה).

הבה נתחכמה לו (שמות א׳) ביום ובלילה, בכל עת ובכל שעה רק פתגם מחריד זה הי׳ שגור בפיהם. ובאמת הרבה חכמה רעה וערמימיות הסט״א השקיעו בזה לחקור ולחדש רעות מרירות יותר להרע לבני ישראל. כאילו לא הי׳ להם דבר בעולם בלתי אם לקוץ את חיי ישראל ורק זה תכליתם מקטן ועד גדול, מן המצרי היחידי ועד כל מלכות מצרים. ואם עבר איזה זמן ועבודה יותר קשה לא הצליחו לחדש מזו שכבר העמיסו עליהם, השכילו להכביד את עבודתם אשר להם מכבר, כגון להחליף וליתן מלאכת אנשים על נשים ושל נשים על אנשים (סוטה י״א).

גם צפור מצאה בית ודרור קן לה אשר בהם תלונה, אבל בן ישראל אחר כל עבודתו המרה מעת קריאת הגבר, ואחרי הכאותיו ושבירת עצמותיו כל היום, לא נתנוהו ללכת הביתה לנוח, רק בשדה ילין. (שמ״ר פ״א) והי׳ החומר לו לכר והטיט לכסת. ועד בוא מש״ר ופעל ליתן להם השבת למנוחה (שם) רבים מהם את בניהם לא ידעו ולא בניהם אותם, כי את מפתן ביתם זמנים רבים לא דרכו, ורק בשדה, בחומר ולבנים, בבזיונות, רדיפות, והכאות, את כל ימי חייהם בלו.

את גופם של בני ישראל התחכמו נחשים הנוכלים כ״כ לפרוק ולכתת וגם את רוחם לפרור. לב האכזרים לא נשבע מזה שהיו נמאסים בעיניהם מעבודת טיט ולבנים (שהשר״ר פ״ד) רק עוד הוסיפו לעשות את בנ״י אשר כאצילים באו לארץ למטאטי שווקים ורחובות, (שמ״ר פ״י) בזוים ושפלים היו ישראל בעיניהם ואף את דתיהם הטהורות אשר להם מאבותיהם הקדושים היו מבזים (זוה״ק שמות דף ט״ו ע״א.)

וגזרות הרעות זורמות זו על זו, עד שהראשונה הספיקה לצאת השני׳ השלישית וכו׳ נבהלת לבא. לעיני איש הישראלי כאילו חשכו שמים עם מאוריו, ואל ארץ יביט והנה צרה אימה חשכה ואפלה עד בלתי נשוא. הרשעה אשר בכל העולם, במצולות ים אף מעבר להרי חשך כאילו למצרים נקבצה וכלה נגד ישראל התקוממה, ועליהם התנפלה מכבידה ומעיקה עליהם עד רצוץ שארית כחם. אם בריא ושמן פרעה ולבו טוב עליו, גוזר הוא גזרות רעות למען הולל למו ולהתענג בצרות העברים, ואם נחלה ונצטרע ובנ״י קוו אולי עתה יכנע מעט לב הערל הרוצח, עוד הרבה להרע להם וגזר לשחוט מאה וחמשים ילדי ישראל בבוקר וק״נ בערב לרחוץ את גופו המזוהם והטמא בדמי מלאכים טהורים אלו. שומו שמים והעידו הלא מאז ברא ד׳ את העולם אתם, ועל כל מעללי איש ממרום תביטו, האם אכזריות נוראה כזאת כבר ראיתם. אם כל יושבי חלד בכל המון דיבוריהם אל צרותינו יאלמו, ובכל שאון קוליהם את מכאובינו המרים ישתיקו, עמדו אתם שמים ובקול רעמכם הרעימו. העידו נא אם כבר ראיתם אנשים או גם חיות פראות, כצרותינו המרים והרבים יצרורו, לקרוע בחזקה ילדים תמימים מחיק אבותיהם ולשחטם. ואת ארץ איך זה תֵאות לכל רע ורשע אשר ישקיך את דמינו מאז. למה זה לא תקרע ותתפורר כולך מבלי להיות מצע רֶשע לכל רָשע וטמון לכל מעשי רצח על עַם ד׳. ארץ אל תכסי דמינו.

הן קבלו מאבותינו ואבותיהם מאבותיהם כי לא עבדים שפלים הם מבטן ומלידה אשר כל מצרי קטן ומזוהם יתן עליהם בקולו, סגנים וחורים היו בבואם הנה, וגם המצרים עם שריהם ומלכים עמהם התפארו, ויוסף זקנם שני למלך הי׳ ואת כל מצרים הציל מאבדן וממות. אבל אין זכר לא ליוסף ולא לשאר זקניהם אשר הטיבו לעשות עם המצריים, רק אחת להם לדכא את ישראל ולרצוץ אותם.

המצריים לא זכרו את גדלות ישראל וכי בני מלכים הם, וגם בני ישראל מגודל צרותיהם, את עצמם ואת רוחם האציל שכחו ויהיו לעבדים נשברים, שפלים. הן בביתם אם הי׳ למי מהם רק שעה של מנוחה שוב רוח העדינות והמלכויות שבו התרומם וקם. ובפרט בשבתות כשקראו את המגילות אשר בידם מאבותיהם שד׳ יגאלם^הג״השם פ״ה. הי׳ כל אחד בהתרוממות רוח האציל נראה כבן מלך הנמצא שבוי בין שודדים פראים,^הג״הזוהר הקדוש וארא כ״ו ע״ב דאע״ג דאינון יתבו בפולחנא קשיא מלכון וכו׳ אינון. אבל כאשר רק הלך החוצה וראה איך גם מצרי מוסרח מנקה אשפתות אשר גם כלב מזוהם ומאס מלהתקרב אליו, גם הוא בשחוק יפער עליו פיהו, ילעג יקלל אף יכה את בני ישראל.

וגם ממחרת השבת באשמורת הבוקר כאשר נרעש מקול הנוגש הרוצח כחיתו יער על טרפו להקימו לעבודתו, נמס רוח האציל אשר בו ונשמתו פרחה ממנו, ושוב עבד נשבר ממנו נשאר. האמינו כי עתיד ד׳ לגאלם, אבל הנוכחיות הקשה והכל כך מרה אשר היתה נגד עיניהם, הרחיקה מהם גם את זוהרם העבר וגם את תקותם העתידה, הרחק מאוד כאל עולמות אחרים. הן היו שרים קדושים וטהורים, אבל זה היו מכבר, כאילו בעולם אחר כעין טובם אשר הי׳ להם בעולם העליון קודם לידתם בהלו נרו על ראשו. וגם תקותם להגאל נתרחקה מהם כאילו בעולם אחר תהי׳, אבל בעולם הזה פרעה הוא מלך אדיר והמצריים נוגשיו, והם בני ישראל עם בזוי, שבורי רוח ושבורי הגוף. ומי יעמוד בצרות אלו ומי מהם ישאר חי עד בא ישועתם. גם אמונה וגם יאוש הי׳ להם, לא מחסרון אמונה תקפם היאוש ותקוה אבדה מהם, רק משברון רוחם, כי גם להאמין צריכים עצם איש, ורוח אשר יאמין, ובהם עצם האיש נרמס והרוח נמס, העצם אשר יאמין נשבר, והאיש אשר יקוה נרצץ. בשעה שקראו את מגילותיהם המבטיחים להם את גאולתם קם רוח הישראלי בהם ואמונתם נתחזקה, וכשחזקו צרותיהם נפלו הם ועמהם גם רוח אמונתם נתפוצץ, ולא שמעו וכו׳ מקוצר רוח ומעבודה קשה.

והנה בתוך צרותיהם אלו באו משה רבנו ואהרן הכהן וקול ד׳ בהם קורא, פקוד פקדתי אתכם ואת העשוי לכם במצרים ואומר אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ וכו׳ זבת חלב ודבש [שמות ג׳]. גם איש קר הרוח וכבד אמנה אי אפשר הי׳ שח״ו יסתפק בדברי קודש אלו, כי בחוש ראו כי לא משה המדבר רק ד׳ מדבר על ידו. אבל יש שגם להט השמש יכהה בעיני איש המדוכא ומרוסס מיסוריו, וגם בצהרים ומשש כאשר ימשש העור באפלה, ובכדי שגם אלו יאמינו נתנו משה ואהרן לבנ״י אות ראשון ואות אחרון. כולם רואים את נפלאות אלקינו, אלקי אברהם יצחק ויעקב, וכולם כורעים, מודים ומשתחוים לד׳, אשר ראה את ענים ומשמי השמים אל שפלותם ירד להושיעם. זה עם זה מדבר וזה עם זה משיח, וכולם שמחים.

והאיש בא אל ביתו ומספר לאשתו ולבניו את הגדולות והנפלאות אשר שמע ואשר ראו עיניו, ומדברים ומציירים לפניהם איך תראה יציאתם מזה ובמה יכינו עצמם לדרך.

ויש אשר בפחד ישאל ילד תמים, אבי, אמי, ואיך זה נצא והנוגש יכה אותנו. זכור נא אבי, כאשר רק נתרשלת אז לקום, איך הכה אותך הרשע הזה, כמה שבועות חלית אחרי זה, כמה לילות התגוללת ביסוריך, אני מתירא.

ויגער בו אביו לאמור, היכול יוכל הנוגש להרע לנו בשעה שעלה ברצון ד׳ לגאלנו.

ויבך הילד התמים ויוסיף לשאול, ואיך זה התאפק ד׳ מבלי הושיע אותנו עד עתה מצרותינו הכל כך רעות. זכור נא כאשר מיעכו הרשעים את חברו, בן שכננו בבנין, על אשר לא השלים אביו את סכום עבודתו היומית. זכור נא אבי כשכל גופו הי׳ כבר בנוי בתוך החומה ורק פיו עוד הי׳ לחוץ, הוי כמה צעק על משא הלבנים והטיט שעליו, הוי ואבוי לי עליך חברי היקר.

בכוחותיו האחרונים צעק אל אביו ואל אמו, הצילו נא הצילו, כי אי אפשר לי לישא יותר, גם אותי קרא אז ביסוריו. מה איום הי׳ כשנתנו את הלבנה האחרונה עליו ומוחו נתפוצץ ומת, לולא שחטפה אמי אותי אז משם הביתה, כי אז מוכן הייתי לתת נפשי תחת נפשו ואותי ימעכו בבנין תחתיו, ולמה לא ריחם ד׳ עליו.

ויבך הילד בכי גדול. ותקחהו אמו, שהיתה מנשים הצדקניות במצרים, אל חיקה ותשקהו ותאמר לו, שמע בני חביבי, שמע נא, אל נא תבכה יקירי, הלא מילדותך למדתי אותך לדעת שד׳ אלקי ישראל הוא אלקים, את השמים ואת הארץ ברא, את הימים ואת הנהרות, את הכל ברצונו עשה ואת הכל ברצונו מנהיג, אין דבר נסתר ממנו אף במעמקי הארץ ואף בתחתית הים, את הכל ברא רואה ומנהיג. אנחנו וכל הנבראים בעלי סוף גבול וקץ, אבל אלקינו חי וקים, אין סוף ולא גבול וקץ לו, ומרוב גדלות אין סופיותו אי אפשר לשום נברא להשיגו. הפעולה והחכמה אשר יבין הילד, יודעים שפעולה וחכמה קטנה ילדותית היא, כמדת מוח הילד וחכמתו, ואת אשר ישיג האיש, נדע שרק אנושי היא כמדת מוח האיש וחכמתו, אבל אלקינו אֵל רם ונשא, כל חכמי חלד עם מלאכי עליון לא ישיגוהו, והיא גדלותו, אף את מעשיו במרום עם פעולותיו אשר בארץ לא נדע והיא תפארתו. ראה נא בני, הלא ד׳ אלקי ישראל מלא את כל העולם ואין פינה ולא זוית אשר לא ימלא אותן, גם עתה בשיחנו זה שאנו מדברים, לפנינו הוא ית׳ נמצא ואיך זה לא נראהו, הלא בקרבי ובקרבך הקדוש ישראל יש ואיך זה לא נדעהו. האפשר לאיש בשכלו האנושי להשיג זאת, רק אחת לנו, להאמין בו ית׳, ובלי שום חקירות והתחכמות לשמור דרך ד׳, חוקיו ומשפטיו כפי אשר צוה אברהם אבינו ליצחק, יצחק ליעקב, ויעקב לבניו ובניו לבניהם אחריהם עד לנו.

אשריך בני, שאתה מבני ישראל, בני ד׳, הֵיֵ׳ שמח אשר לעבדו זכית. אף אם ראית את אכזריות הנמבזים על בני ישראל המבזים אותם וממררים את חייהם, ח״ו אל תהרהר בלבך לשאול למה זה לא ירחם ד׳ עלינו, ולמה זה מלך כל הארץ יעזוב את בניו בני ישראל כל כך להפקר ולבזה וכהרף עין לא ישמיד את האכזרים הרשעים האלו, האם רעם חסר לו להרעימם, או הברקים אפסו בשמים לשרפם ולעשותם עפר, אל תהרהר ואל תשאל. אף אם תראה איש אשר דרכי ד׳ דרכיו הם, ובהם הוא הולך, ומ״מ מתיסר, אל תאבד את עולמך, בני, ואל תהין להרהר אחר מעשי הקב״ה. כי הקב״ה הוא הרחמן הכי גדול והכל יכול לעשות כרצונו, מה יקשה לו ומי יכול לעצור נגדו, הוא ית׳ אין סוף לרחמנותו וגם יכולתו אין סופיות הן. וכל שאלתך היא רק כפי מדת דעתך שאין דעתך מבינה זאת למה לא ריחם עד עתה, וכאמור דעתך ודעתנו אנושיות ואלקינו אין סוף, וזאת היא מגדלותו מה שאי אפשר לנו להשיגו. אדרבה גם בשעה שאתה רואה את כל צרותינו וחרפותינו אלו, תיכנע לפני ד׳ ותאמר, צדיק ד׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו. רק את לבך שפוך לפניו שירחם עלינו. וראה נא גם ראה יקירי זה קרוב למאתים ועשר שנים אשר היינו שקועים במצרים, וכבר שמחו מצרים עלינו לאמר אבדה מהם כל תקוה, עד עולם עבדיהם נשאר, ותחת שבטיהם נגוע. אבל יושב בשמים ישחק וכשעלה עתה ברצוננו ית׳, שלח את נביאיו הקדושים משה ואהרן בני עמרם לגאלנו מעבדות לחירות, משיעבוד לגאולה, ומאפלה לאור גדול.

ולא מתחת השוט לבד של המצריים ורק מתחת גרזן הרשעים יגאלנו, אך גם מן זוהמתם ואשפות עצמותם יעלנו. את רוע מדותיהם וכל טומאת נפשם וגופם, הגרועים מהעכברים והנחשים, מעצמנו ינער ואותנו יטהר. ועוד הבטיח ד׳ לנו שאלינו משמי השמים יבא ותורתו הקדושה אשר בשבילה את כל העולמות ברא, לנו יתן, ובה כולנו נתקדש, כי הלא בניו בני ד׳ אנו ואי אפשר לנו להתנהג כפי שירצה האיש וכפי שיבין כל אחד בשכלו האנושי, רק כאשר ירצה ויבין האלקים עלינו לעשות, לדבר ולחשוב אף לרצות, ד׳ קדוש ואנחנו גוי קדוש נהי׳.

ומה מאוד הפליאה בשורה זו לפעול בהילדים, ילדי ישראל. לא אותם הילדים הם כבר אשר עיניהם מפיקות פחד ובהלה, לא אותם הנדהמים השתקנים הם אשר כעזובים יסבבו, ידיהם כאילו מדולדלות וכל גופם הרך לקול עלה נדף כולו יתכווץ. ילדים חיים נעשו, וכל אחד לבית חברו רץ וחברו לחברו ובחפזון מתקבצים יחד בבתים ובשווקים, ואלו אל אלו מספרים את אשר ספרו להם אבותיהם. ומהם אשר בקולם המצלצל על חבריהם נצחו לאמור, כן, ד׳ אלקי ישראל יבוא אלינו, אני אכירהו תחילה, [שמות רבא פ״א] זכורני עוד כשהייתי במדבר לבדי ומלאך ד׳ האכילנו והשקני. ושוב רצו אל בתיהם, אבי, אמי, ומתי יגאלנו, מתי יבוא ד׳ אלינו בתורתו, למה לא בא היום, אני רוצה להיות בן הקב״ה, כל אשר יצוני אעשה.

ויענו לו אביו ואמו, הלא אמרנו לך בננו שאנחנו איננו יודעים מאומה ולא ברשותנו אנו רק ברשות הקב״ה ולרצונו אנו בטלים, ומתי שיעלה ברצון לפניו יעשה, ואנחנו צריכים לחכות לו ולהתפלל אליו. אבל אם כל כך אתם ילדים מתשוקקים לגאולתו ולתורתו צריכים אתם מעתה להתנהג באופן שתתכשרו אליו ית׳ לישועתו ולתורתו. וכולם פה אחד, האב, האם, הבנים והבנות מקבלים עליהם להתחיל מעתה בהנהגה טובה וישרה ולהתכשר ליום המקווה.

עוד הרע פרעה להרע לישראל ולמרר את חייהם ושוב גזרה רעה חדשה גזר, תבן לא ינתן להם וכו׳ ושוב בנ״י מתמרמרים. כי י״ש שישר״ל מוכי״ם והאכזר הרשע עוד מוסיף להתאכזר ולהכות, ול״א ידע״ו כ״י הגאול״ה כב״ר התחיל״ה. ושוב הכה ד׳ את פרעה נגעים גדולים ובני ישראל מוסיפים להאמין בד׳ ולהשתוקק, להתקרב אליו, והנה הליל שמורים בא. הן עודם במצרים אבל לא עבדים ולא שברי רוח הם, את פסחיהם אוכלים, נעליהם ברגליהם ומקלותיהם בידיהם הכן להיגאל, וכבר אומרים הלל [גמרא ושמ״ר פי״ח] שירות ותשבחות למי שכבר עשה את כל הנסים האלה, מי מילל כזאת מי האמין לשמועתנו. ומכל חלונות ישראל השירה והזמרה מתפרצת, הודו לד׳ כי טוב כי לעולם חסדו. ופתאום והנה קול מר מרעיש תחת חלוני ישראל, מי כאן משה, מי כאן אהרן, צאו, צאו, הילדים נתפחדו מתחילה ובקול רעדה שאלו את הוריהם, אבי, אמי, האם שוב הנוגש הרשע קורא שתצאו לעבודה, הלא רבנו משה ואחיו אהרן כבר הבטיחונו שבליל זה אנו נגאלים.

אל תיראו ילדים, אל תפחדו, השיבו הוריהם להם, לא הנוגש קורא, רק פרעה עם שריו [שה״ר שם] אשר מאימתם כל הארץ פחדה ובקריצת עיניו נהרות דם ישראל שפך. מרוב צרותיהם יסבבו עתה על פתחי ישראל לבקש את משה ואהרן ואותנו כולנו שנרחם ולא נתמהמה רק מיד נצא. ראו נא ילדי, ראו נא את מעשה ד׳ כי רב הוא. אי אפשר להם להילדים להתאפק יותר, הם קופצים ממקומותיהם מרקדים ומרננים בקולותיהם הזכים והוריהם עוזרים להם ומכים כף אל כף, ברוך הוא וברוך שמו, אין כמוך באלקים ד׳ ואין כמעשיך, במה נשבחך מלך המשובח ובמה נברכך המרומם על כל ברכה ותהלה. כל אנשי הבית כבר מרקדים, ומבית לבית, ומשבט ישראל לשבט, וכל ישראל מרננים וכולם יחד מרקדים. שם בארץ מצרים בלהות מות ואבדן, זעקת שבר ויללת פתנים, וכאן בארץ גושן אורה ישועה ושמחה, שירה וזמרה לד׳, [פדר״א] ומלאכי מעלה שמחים עמהם ואומרים ברוך ד׳ אלקי ישראל, והקב״ה שמח עמהם. ומתוך שירה וזמרה כזו בני ישראל יוצאים ממצרים. לא הליכה ממצרים רק רקידה משם היתה, לפניהם ד׳ אלקי השמים והארץ אלקי ישראל הולך בעמוד ענן ואש, ומשה רבנו, אהרן הכהן וזקניהם לשבטיהם עמהם, ופסוקי ההלל, בצאת ישראל ממצרים, הללו עבדי ד׳ ולא עבדי פרעה, הודו לד׳ כי טוב, מרעישים את העולם וכפת הרקיע מתרוממת לקולם. ואומות העולם שואלים, מי זאת עולה מן המדבר מתרפקת על דודה [שיר השירים פ״ג], מי המחנה הרוקדת שם אשר פניהם הנלהבים נפנים השמימה ובאש שירתם כל עצמם עולה, אלוקות הן אלו, אין זאת כי אם שיירת מלאכי השמים בשירתם לד׳, אל הארץ הגיעה.

לא מלאכי שמים הם רק שרפי א-ל אשר בארץ, בני ישראל, בני ד׳ המה. כשרבו צרותיהם במצרים והושחר משחור תוארם אז גם שם ד׳ אביהם ומלכם, גם שמם ועצמותם כסו ונסתרו, ועתה כשהושיע ד׳ אותם אז שם ד׳, גם שמם, שם בניו בני ישראל הופיעו, ויכירו וידעו כל יושבי תבל שד׳ אלקינו ד׳ אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ.

הנני מקוה לד׳ שעתה אחר שעברת, בחור ואברך על מחשבות כגון אלו, כבר מעצמך תראה את רבת התועלת בהן. ואם מתחילה אפשר הי׳ לבך מפוקפק, לאמר מה תועלנה לנו, לא כן עתה, כי בטח מהן נתרגשת, ובשעה זו כאילו במטאטא כל מחשבה הדיוטית טאטאת, ורק ברגשת הקודש ותשוקה לד׳ מלאת, ומה לנו לבקש יותר.