הכשרת האברכים/ה

שיח, מלב, אל לב האברך

ועתה בחור ואברך חסיד, מוכרחים אנו להפסיק מעט מן ענינינו אלו בשביל לשיח עמך שיח אשר בינינו לבינך, ואל תתביש מאתנו כי לא אנו רואים אותך, ולא אתה רואה אותנו עתה, רק ד׳ הוא הרואה את שנינו, הלא רק דרך הקונטרס משיחים אנו עמך, ולא לקנטרך ולא כדי למצוא ולהראות בך איזה שמצה, הס מלהזכיר. שיח לבביי הוא, לבי אל לבך לוחש, שיח נפשי הוא, נפשי אל נפשך חברתה מדברת, ואת אהובתה לעזור את כיבוסי׳ משתוקקת. וגם הם, לבי ונפשי, על ידך יבנו, ובעלייתך, אולי בעזרת ד׳ גם הם יתעלו.

יש אשר תתרעם עלינו אתה אברך לאמור, מה רוצים ממני למה זה מטילים עלי חסרונות וכתמים שאינם בי, ולמה זה מסבבים את ראשי בתיקוני הרגשיות מראות וחזיונות. הלא אברך בן תורה אני, רוצה אני להטריד את מחשבותי בפלפולי אורייתא כמאז ועד עתה, כי תמיד בתורה אני שקוע גם בשוק יש שאני חושב בתורה. ולא חסיד אני, והאם התרגשויות והתלהבות חסרות לי, ואיך אני מתפלל ואיך אני עושה מצוה, ואיך אני מתלהב בהן.

הן לא היינו צריכים לענותך ולדבר עמך יותר בענינים כאלו, אם באמת אתה מתרעם כזאת או אפילו רק מקצת מזו, ואם באמת חושב אתה בדעתך שלא חסר לך בעבודתך לד׳, אתה בן תורה אתה מתרגש אף אתה מתלהב, גם בהליכתך בשוק אתה שקוע בתורה וכו׳. כי מראש אמרנו שרק אל הבחורים ואל האברכים הדואגים על עצמם ועל עבודתם אנו מכוונים את דיבורינו אלה, כלומר אל שפל רוח ולב נשבר על נפשו ועל עבודתו האומר בלבו לאמור, הלא הפסוק [משלי כ״א ב׳] ״אומר כל דרך איש ישר בעיניו״, ומי יערב לי שהולך אני בדרך ד׳ בכל מעשי. האם מפני שלי כן נראה ודרכי ישר לפני, הלא גם לאיש רע מעללים נראה שדרכו דרך הישר הוא. הן עושה אני את מעשי לפי שצוותה התורה, אבל האם חסר לי פגמים וגם חטאים, והגמרא [סוטה כ״א] אומרת עבירה מכבה מצוה. ואם כי גם אמרה שאין עבירה מכבה תורה וכיון שלומד תורה אני זאת היא מבטחי, אבל גם על זה מי יערוב לי, שתורתי שאני לומד טובה היא ועולה לרצון לפני אדון כל, וכמה אנשים היו שלמדו תורה באופן כזה שעם תורתם בשאול תחתית ר״ל נפלו. וקדושנו איש האלקי הרה״ק החוזה מלובלין זצוקל״ל, אמר שכל מי שאינו מהרהר בתשובה קודם לימודו, עליו נאמר ולרשע אמר אלקים מה לך לספר חקי, ועוד מוסיף ח״ו כח לקליפות. [זאת זכרון פי׳ ע״פ ותקם בעוד לילה, ומאו״ש פ׳ דברים], ומי יודע אם באמת הרהרתי בתשובה ואם נתקבלה תשובתי, ובמה בטוח אני שאיני מאותם שאומר ד׳ עליהם מה לך לספר חקי. וכיון שבן תורה אני ואברך חסיד. יותר נפשי ונשמתי ח״ו בסכנה שלא אאבד את עולמי בין רגע ובפגם כחוט השערה, ד׳ ישמרנו ויצילנו.

הוי יש ואני מקנא את ההדיוט שואב מים ונושא סבל אם רק מתפלל לד׳. אומר תהלים ושומר התורה לפי ידיעתו והשגתו. כי מה יש לבקש ממנו יותר, את אשר הוא יודע עושה. ואני לפי ששמעתי מרבותי ומבין בספ״ק מעט, איך צריכים לעבוד את ד׳. איך כל תאוה רעה בשעה שמתעוררת רק במחשבה ורצון בלבד, אפילו אם אין האיש עושה אותה, כבר רשע הוא לפני המקום בשעה זו, וכמה היא מגושמת וממלאה אותו זוהמה ר״ל. הוי רעדה אחזתני וחלחלה תפוררני, הלא גם לפני אנשים לא הייתי יכול לעמוד ולהתקיים מגודל הבושה והכלימה לו ראו את כל סתרי רגשי עם רצוני ומחשבותי ועד בלתי נשוא היתה חרפתי. לו ראו אותי כמו שאני רואה אותי, וכל עמידתי וחזקי היא שאין זולתי מכיר ויודע אותי בכל, ואיך זה עוד כח בי להתחזק וללכת ברגלי בידעי שד׳ ית׳ מלך מלכי המלכים מקור הטהרה והקדושה רואה אותי מראשי ועד רגלי, ומביט בכל מעשי, דיבורי, הרהורי ורצוני הקטנים והגדולים בין בשעת התפילה ועבודה בין שלא בשעת התפילה ועבודה, וכל המון שטותים שאני זומם מהרהר מדבר ועושה בכל המעת לעת, את כלם לפני עיניו ית׳ אני עושה מדבר ומהרהר.

ולא תמיד האברך כ״כ נמוך בעיניו, ולא בכל עת ובכל שעה רואה את עצמו ככלי מלא בושה וכלימה, כי ישנם זמנים שגם רוחו מתרומם בקרבו בבחי׳ ויגבה לבו בדרכי ד׳. ולא שהוא הפכפך פעם נופל ופעם מתרומם, אך מי שעבודתו אשר עובד את ד׳ היא בלא לב ובלא עצם רק מצוות אנשים מלומדה, לעשות ולהתפטר ממנה ותו לא, אז עבודתו מאובנה כאבן ותמיד היא באופן אחד וגוון אחד ובניגון אחד, לא כן הוא מי שעבודתו בלב ועצם, לו העבודה בגוונים שונים אף במצבים שונים, עליות ונפילות, פחד ואהבה, התמרמרות ועלי׳. בשעה שמרגיש בעצמו התרחקות ובפרט אם פגם באיזה פגם לפי ערכו ר״ל נפשו מרה לה ומר תיסרהו ואת כל פגמיו אשר מאז עם כל נמיכיותו על פניו תשטוח, ורואה את עצמו בשעה זו ככלי מלא בושה וכלימה כערך שאמרנו בזה.

אבל כאשר צלחה לו איזה תפילה ובפרט בשבתות וימים טובים או אחר איזה שעות של תורה ויראת שמים. או אחר איזה שיח עם חסידים בישיבתם יחד בשתית משקה שירה ורינה לד׳, שהצליחו להתקשר זה בזה נפש בנפש, ונפש כלם בד׳, מתרומם אז רוחו בשמחה ועלית הקודש, נמיכיותו בטלה אז וכולו גם בגופו משתוקק וכוסף לקדושתו ית׳ ומרגיש שבאמת נתקדש גם בגופו עתה. אבל גם אז רוחו לא מתקשה לאמור שלא חסר לו כל בעבודה, הוא בן תורה והוא חסיד וגם אז נשבר רוחו בקרבו עלי׳ ושמחה עם שברון רוח גם יחד.

ובפרט אחר עבודתו בשעה שעושה חשבון נפשו כי זוכר הוא את אשר שמע וראה בספ״ק לא בסיפורי מעשיות בלבד המספרים מן גדליות מעשי צדיקים רק גם מספרי עבודה אשר חיברו הצדיקים זי״ע בעצמם ומורים לנו את דרכי ד׳, איך לפעמים אומרים כלאחר יד איזה דבר עבודה וקדושה עילאה, אשר לנו כמעט אין תקוה לנגוע אפילו בקצה מדרגה הזאת.

למשל הא שאיתא בספה״ק נועם אלימלך פ׳ חקת על הפסוק ״ויקחו אליך״ וכו׳ שאומר בקדשו דרך אגב שידוע למביני שכל ומדע ששלש הראשונות (בשמ״ע) בלתי אפשרי להיות כ״א ע״י מסירת נפש ואחדות עכ״ל הק׳. ובספה״ק עבודת ישראל בפ׳ עקב איתא, ויש אשר מחמ׳ הקדושה בא אל בחי׳ אין ואפס ממש, כמו באמירת אי׳ בקדושת כתר ע״ש. וכדומה מן מדרגות נשגבות גדולות ורוממות אשר תקצר ראיתנו לראותן אף מרחוק, ומעתה מה אנו ומה כל עבודתנו עד שכדי לבא אל איזה התרגשות אמיתית בתפילה ובפרט להתלהבות צריכים לעבוד ולעבוד להתייגע ולהזיע הרבה, וכולי האי ואולי. ולא מן עליות קדשם ומן מדרגותיהם השמימים בלבד אנו רחוקים, אך גם יראתם ושמירתם מאבק והרהור חטא ואבק דאבק של חטא, וזהירתם והתרחקותם מכל שמץ נמיכיות, והתאמצותם בכלל בעבודתם הקדושה נשגבה מאתנו. ועיין בספה״ק הנ״ל לפ׳ ויגש ד״ה במדרש שיר השירים וכו׳ וז״ל הק׳ ואע״פ שמתלכלכים [הצדיקים] דהיינו שבא להם איזה בלבול מחשבה לא טובה מדברים בטלים וכיוצא בהם, מיד הם מתכבסים ע״י תשובתם, שנזכרים מיד ומתחרטים ומתמלאים תשובה כעל עבירה חמורה וכו׳, יכול שבשעת בלבול המחשבה הם נופלים ממדרגתם, ואח״כ בשעת הרהורי תשובה הם קמים מנפילתם, ת״ל כיריעות שלמה דהיינו שהם בשלימות תמיד עם המלך שהשלום שלו וכו׳, כי גם נפילתם היא בקדושה ובטהרה, וחלילה לצדיק ליפול כלל, רק באפס מה באה לו איזה מחשבה של עצלות בד״ת ועבודתו, ודוגמתו ולא יותר, ומיד הוא מבטלה בהרהר תשובה לא נודע מקומו א״י, והרי הוא כאילו לא הי׳, עכ״ל הק׳. גם בשעת נפילתם רחוקים הם מחטא והרהר חטא ח״ו, וכ״כ היו מתאמצים בתורה ועבודה יומם ולילה עד שמחשבה של עצלות [לא עצלות בפועל רק מחשבה של עצלות] בעיניהם כעבירה חמורה וגם בנפילתם הם בקדושה ובטהרה ושבים ומתכבסים מזה עד שלא ניכר מקומו אי׳.

וכשמרבה האברך להגות באיזה ספר יש שאיזה הארה מן צורת קדושת נפשו ועבודתו של הצדיק המחבר מברקת לפני עיניו, עד שלפעמים נמס ומתבטל הוא מזה יותר מבכל עניני מוסר אשר שומע, כי מיסר הוא את עצמו לאמור הלא גם הוא יליד אשה הי׳ ומה המרחק וההבדל העצום בין שיא מרום קדשו לבין שפלותי. דבר עבודה וקדושה זו הוא אומר כלאחר יד אשר כנראה שאין זאת כ״כ עלי׳ ולא רק לבני עלי׳ מיוחדה רק שאי אפשר להיות ישראל, ומכל שכן להעיז להיקרא חסיד בלא זה מאן דכר שמי׳, ואני כל כך רחוק אף מן רבבות מדרגות אשר למטה מזה. הן מתרומם האברך אז ושמח בעבודתו וחסידותו בשעה זו שאוחז ונקשר עתה בקדושת ד׳, כי נפשו אשר נתבערה מעט אינה יודעת חשבונות בשעה זו והוא עתה בבחי׳ שוש אשיש ב׳, אבל היא שמחה שעמה שפלות.

ומכל שכן שאחר עבודתו זאת מתגעגע אל הארה זו אשר האירה עליו מעולם העליון, ומוסיף רוחו להשבר בקרבו לאמור ולוּ יכולתי ברצוני להביא את עצמו כפעם בפעם אל עליות אלו, ולוּ יכולתי על כל פנים לשלוט עלי בדברי גופי רצוני ומחשבותי לעצרם מן עכירות נמיכיותם ולקרבם אל הטהרה והקדושה, כי אז היתה תקוה לי שמעט מעט אקרב אותי אל עקבי הקדושים ועל כל פנים חלקים ממני אהפוך לחסידות. לא כן הוא כשאני במצב כזה שאנכי, עם דעתי ורצוני, הם ב׳ דברים נבדלים ורחוקים זה מזה, דעתי יודעת את הטוב ורצוני רוצה אותו, ואנכי עושה לעיניהם ממש ההיפך כאילו משטה הייתי בדעתי ורצוני גם יחד, אף כשמתרגש ומתרומם אני לפעמים כאילו לא בדעתי ורצוני הדבר תלוי, רק גם בהאנכיות, כשהאנכי רוצה מתרומם, וכשאינה רוצה, אז אף אם בדעתי ורצוני הנני מתגעגע ומשתוקק עד בלתי נשוא, על כל פנים למעט התרגשות והתרוממות, האנכיות שלי כאילו לא אלי׳ הדברים מגיעים, שוכבת ורובצת היא, ושינת עולם ישנה.

הן לא אחד מיוחד אני בעדת העובדים אשר עבודתי קשה, כי אמר לנו קדשנו הבעש״ט זצוקללה״ה שבתחבולות שונות צריכים לשמש כדי לצאת מידי היצר הרע ולהתקרב אל העבודה והחסידות, אבל מי יתן ואמצא תחבולות אשר יתאימו גם לי הנמוך ובדור הנמוך.

לבחור ואברך כזה דיבורינו מכוונים, כיון שבכל עבודתו יודע הוא את חסרוניו וכי הוא צריך לבקש מזור ותרופה למו. עוד זאת מפני שבחור ואברך כזה בשפלותו וחפושיו מוכשר הוא לקבל וללמוד גם ממי שאינו גדול אף מן הקטן ממנו, ובפרט ממי שניסה, מנסה, ובוחן בעצמותו ובזולותיו בנסיונות ואמצעים שונים. אבל אל מי שמקשה את רוחו לאמור בן תורה וחסיד אני, ועודו מתרעם עלינו, מה לנו לדבר ולא יועילו דיבורינו אליו. מ״מ בד׳ נשים מבטחנו וגם אליו נדבר אולי גם את קשיותו זו נפצוע, כי הלא גם הוא רוצה לעבוד את ד׳ וגם הוא מתיגע בעבודתו ותורתו רק שבמקום שהיצר הרע מטעה את זולתו בטעות אחר, אותו הטעה בטעות הקשה, של קשיות ואנכיות מרומה. מחלה מרה היא שאין החולה יודע כי חולה הוא, והלא גם לאלו ד׳ שולח את רפואתו רק התאמצות יתירה צריכים בזה.

ומעתה אברך מתרעם הן כבר ראית את מחשבות ושפלות האברך הנ״ל איך שבצדק בכל תורתו שפל הוא ובאמת צריך להיות שפל ברוחו, ולבקש את דרך ד׳ איך ובאיזה אופן יוכל להתקרב אליו ית׳ ודי לך בזה להוָכח שלא תהא בטוח בך לאמור חסיד ובן תורה אני ודרכי ישר לפני.

ומה לנו להאריך בדבורים בזה אם משנה מפורשת היא במס׳ כריתות דף כ״ה ע״א, ר״א אומר מתנדב אדם אשר תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה, הוא הי׳ נקרא אשם חסידים עכ״ל. שמפורש באר היטב שעיקרן ויסודן של החסידים הוא שלא בלבד שלא יעלה בדעתו שמעשיו טובים, ומכל שכן שלא יחשוב בקרבו לאמור חסיד אני, אף לא תהא כל ענוותנותו רק בזה לבד, שיחשוב, על עצמו, שאין עבודתו כל כך זכה כפי שצריכה להיות לפי ערכו החשוב, רק פשוט שבכל יום ובכל עת יחשוב עצמו שעבר ח״ו עבירה חמורה דאורייתא שצריך להביא עלי׳ קרבן. וראה והבט נא את שבירת לבם של צדיקינו וחסידינו הראשונים, ואיך למדו אותנו לשבר את גופנו ורחנו לד׳.

והנני מעתיק לך דיבורי קודש מספר הקודש עבודת ישראל פ׳ חיי וזה לשונו הק׳. ויהיו גמיטריא ז״ל כשהאדם נעשה זל בעיניו על שמתמרמר בלב נשבר על עונותיו ובפרט בלילות הארוכים אחר חצות כשהאדם קם בביתו והוא לבדו לפני בוראו ומזכיר את עצמו על חיי הבל אשר הוא חי ושנותיו עברו עם אניות אבה ולא עשה נחת רוח ליוצרו ואדרבה קלקל ופגם במעשיו מראשו ועד רגליו, והיום קצר והפירוד מן העולם הממשמש ובא ליתן דין וחשבון על כל רגעיו אשר חי, ועל ידי זה הוא מתנחם ומתחרט על מעשיו ובוכה בלב נשבר לפני אביו שבשמים ועל ידי זה הוא נעשה זל ומזולזל בעיניו, כי הוא מילוי ס״ג כנ״ל דהיינו באמרו בלבו שהוא מלא סיגים, אמנם עיקר תכלית הוידוי הוא עזיבת החטא וקבלת עול מלכות שמים עכ״פ מיום ההוא והלאה שלא יהי׳ בכלל הרשעים שבחייהם קרויים מתים רק עם הצדיקים שבמיתתן קרויין חיים, דהיינו שכל ימי חיותם עושים הכנה לרגע הפירוד שיפרדו מעולם הזה בקדושה ובטהרה, וכמו שכתב בזוה״ק הני צדיקי חשבי בלבייהו כאילו ההוא יומא מסתלקין מעלמא וכו׳. אכן אלו בני אדם אשר העבירו בהבל ימיהם ושנותם באנחה תקנתם עכ״פ להתעורר ולשוב עד אשר לא תחשך השמש, ועיקר סימן התשובה והחרטה, כשהאדם מתזלזל בעיניו כי זוכר את רוב עונותיו, ועי״ז בא לחיות חדש וכל ימים הבאים שלא יחטא עוד, וזה ויהי״ו גימטריא ז״ל כנ״ל, חיי שרה אז נקרא איש חי, מאה שנה בסוד הכתר דהיינו אחר התשובה מתחדש לו רצון חדש לעבוד ד׳ והרצון נקרא כתר, ואח״כ עשרים שנה כשנחקק במוחין שלו לעבוד ד׳ בסוד חכמה ובינה שערים נקרא לפום שיעורין דליבא, כי זה עשה לו גדרים בדרך זה וזה בדרך אחר לתקן אשר שיחת, ואח״כ בא למדת שבע שנים הם שבע מדות להמליך הבורא יתברך שמו על ידי אהבה ויראה והתפארות וניצוח והודי׳ והתדבקות.

לא כן הרשעים ע״י שטח מראות עיניהם ובכל יום הולך וחסר ונכרת נפשו מבוראו ית״ש, ומרבה לפשוע עד שעפ״י גודל עונותיו נעשה כעור ממשש באפילה להוסיף חטא על פשע להיות צדיק בעיניו לדמות ברוחו שהוא עובד בוראו ושוכח העבירות שעושה וזוכר מצות קלות שעושה בלי כוונה, ואדרבה בפניות ומחשבות זרות, ומבקש עליהם שכר כפנחס, וזה מצינו ונשמע מרשע שמתפאר בזה״ל ב״ה הנחתי טלית ותפילין והתפללתי גם אמרתי תהלים ומעמדות, ולמדתי פ׳ משניות ונתתי פרוטה לצדקה ומי כמוני צדיק וישר, וז״ש בהפטורה ואדני׳ בן חגית מתנשא לאמור אני אמלוך, דהיינו שא״ני מלכות הבורא ואני ממליכו ויזבח צאן ובקר ומריא וגו׳ שעי״ז מילא לבו בשמחה מאחר שהוא עובד ד׳ רשאי לשמוח בעולם הזה באכילה ושתי׳ ורוחו לא נשברה בקרבו, אדרבה הולך אחר תאותו אשר אצל עין רגל מלשון רגל על לשונו, דהיינו ע״י רוחו הגבוה ומילוי כרסו וגרונו לשונו יחליק לדבר לה״ר וכו׳ אמנם ההיפוך מזה וההתקרבות לעשות רצון ד׳ כנ״ל הוא ע״י שמשבר רוחו בקרבו ומכיר מקומו הרחוק מאת ד׳ ית׳ וע״י שהוא רחוק מתקרב עצמו ומתדבק בבוראו ית״ש.

כמדומני שאין אנו צריכים עוד לדבר עמך יותר בזה, כי דברי קודש אלו כבר פעלו את פעולת קדשם בך, עם כל זה, נוסיף לך איזה דבורים ונקיים בזה ״יסר בנך ויניחך״ [משלי כ״ט] וכמ״ש הגמרא אע״ג דגמיר, [מכות ח׳ ע״ב].

הלא תדע את אשר איתא בת״ז הק׳ ת״י דאורייתא בלא דחילו ורחימו [היינו בלא יראה ואהבה] לא פורחת לעילא, ובת״ע שם איתא דבין תורה ובין תפילה בלא יראה עוד ח״ו מעוררת חרון אף, ויש עוד מי שלומד באופן גרוע ח״ו שגם לכלבא אתמסר היינו שנמסרה לסט״א ר״ל. אבל נניח שתורתך טובה בחור ואברך, ואז אשריך וטוב לך, ומי ידמה לך חמדת שד-י. אבל הלא חוץ מן התורה גם עבודה ישנה לנו לעבוד את ד׳ במחשבה דיבור ומעשה, מי ידמה לחכמינו חכמי התלמוד ז״ל שמסרו נפשם על לימוד התורה, ומ״מ זכור נא את דברי ר׳ אלעזר [שבת ל״א ע״ב] שאמר ניקו מקמי׳ [דר׳ יעקב ב״א] דגבר דחיל חטאין הוא, וכשאמר ר׳ סימון ניקו מקמי׳ דגבר בר אורין הוא, תמה ואמר לי׳, אמינא לך אנא דגבר דחיל חטאין הוא ואמרת לי את בר אוריין הוא, עכ״ל הגמרא. שכ״כ גדולה המעלה של יראת חטאו על מעלתו שהוא בן תורה עד שתמה למה משבחו בתורתו ובשביל זה יעמדו מלפניו, אחר שכבר שבחוהו במעלה יותר גדולה זו של יראת חטאו.

ואף שאמרה הגמרא תורה מגינה ומצלא ויותר מן המצוות מצלת, ומ״מ בגמרא סנהדרין [דף ק״ו ע״ב] איתא אמר וכו׳ בשני דר׳ יהודה כולי׳ תנויי בנזיקין ואנן קא מתנינן טובא בעוקצין, וכי הו׳ מטי ר׳ יהודה אשה שכובשה ירק בקדירה וכו׳ אמר הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא, ואנן קא מתנינן בעוקצין תלת סרי מתיבתא. ור׳ יהודה שליף מסאני ואתא מטרא ואנן צוחינן וליכא דמשגח בן, אלא הקב״ה ליבא בעי וכו׳, ורש״י פירוש הם היו חסידים יותר ממני ע״ש. ובברכות [דף כ׳] איתא על זה קמאי הוו קא מסרו נפשייהו אקדושת השם, זאת אומרת שלא די לימוד התורה בלבד רק צריכים גם להיות חסיד וזהו העיקר.

ובמה החסידות תלוי׳ בלב, רחמנא ליבא בעי, ובמה זוכים לחסידות וללב, ע״י מסירת נפש, קמאי הוו קא מסרו נפשייהו אק״ה. כי בספה״ק בית אהרן איתא שלכן נקראה מסירת הנפש ולא מסירת הגוף, מפני שאין הכוונה של מס״נ רק בשעה שבא לידי נסיון של כפירה ח״ו ומוסר את גופו להריגה, רק גם שכל עבודתו בכל ימי חייו, כלו, רצונו מחשבתו מדותיו וגופו מסורים לד׳ ועבודתו. וכמו שנראה גם משם בגמרא שלא מעשה נסיון של כפירה מביאה במסירת נפשם, רק על עבירה פשוטה, ולא על שלו רק על של זולתו ולא אחרים רצו להרגו רק הוא בעצמו מסר את עצמו לזה שראה לכותית דהו׳ לבישא כרבלתא וסבר דבת ישראל היא וקם קרעי׳ ממנה ע״ש.

גדול מאוד הוא לימוד התורה בתמידות, וגדולה היא העבודה לד׳, עבודה בכלל, ועבודה שבלב זו תפילה בפרט, חכז״ל אמרו גדולה תפילה יותר ממעשים טובים ויותר מן הקרבנות [ברכות ל״ב]. וקדושנו הבעש״ט זצוקלל״ה אמר שעל ידי התפילה זכה לגדלות קדושתו. ולא זו אף זו שגם התורה ומצוות צריכין לתפילה, כמו שהתפילה צריכה לתורה. ועיין בסידור הרב הק׳ זצוק״ל שער החנוכה ובזוה״ק שמביא שם, שעל ידי התפילה אור התורה נמשך לנו, והמצוות מעשיות שאנו מקיימין עולות על ידה למעלה, והיחוד מתיחד בשלימות ע״ש. גדולות הן וגם לא בקל אפשר להגיע אליהן.

ובספה״ק נועם אלימלך פ׳ וישלח, איתא ואחר עד עתה פי׳ שאחרתי בעבודתי הזאת יום אחר יום ושנה אחר שנה, וזהו שאמרו וכבר אמר אנא השם ונשמע קולו, פי׳ שזמן ארוך צריך האדם לצעוק אנא השם עזרני שאזכה לעבדך באמת ואז נשמע קולו, אבל לא בימים מעטים עכ״ל הק׳. ובשם הה״ק רשכבה״ג הרבי ר׳ אשר הגדול זצוק״ל מסטאלין איתא, על הפסוק ״צעק יצעק אלי שמוע אשמע״, בכפל לשון, וכו׳, שכמה פעמים אלפי אלפים פעמים צריך לדרוש על כל דבר שלא יונה [שלא ירמה את עצמו לומר שצועק הוא באמת, ועוד אינו צועק], וכל תפילה צריך לכפלה כמה פעמים עד שמגיע להתפלל באמת מלב עמוק עכ״ל הק׳.

קשה היא עבודת התפילה עד שזוכים לה להתפלל באמת מעומק לב ונפש. הן הבאנו לעיל מזוה״ק שגם התעוררות, מנפש היא, אבל לא כל התעוררות שוות, ישנה ראשית התעוררת, וישנה יותר ממנה, ועד שנזכה לבא להתעוררות וגם לרצון אמתי מעומק הלב לא קל לבוא. ואיתא שם מהה״ק הנ״ל, וז״ל הק׳, שתי פעמים ״עד שתחפץ״ נאמר בשיר השירים, לרמז כי כל אחד דארף וועלין, און וועלין, עד עס ווילט זיך אליין, [צריכים לרצות ולרצות עד שרוצה מעצמו,] עכ״ל הק׳ ובפרט שיתעורר יתרגש וירצה בבחירתו בשעה שירצה לעורר את נפשו.

גדולה היא העבודה והתפילה ולא קל כ״כ לבא אלי׳, ואיך זה תחשוב אתה שכבר הנך חסיד וכבר אתה מתפלל בהתלהבות, הלא עתה אין רואה אותך אברך, ובפני עצמך אל תתביש. לא נדבר עתה מהתפילות המתות שאין אתה מכוון בהן מאומה מכל מה שפיך מדבר, אף לא תזכור שעומד אתה בשעה זו לפני ד׳, קורא אותו ית׳ ואומר דברי תחנונים, ולבך רחוק ממנו אף ממך. מהתפילות אשר כמעט מראשיתן ועד אחריתן תחשוב רק מחשבות הדיוטות זולות והבלות, ולפעמים גם מחשבה מאוסה נגררת עמהן אין אנו צריכים לעשות עמך חשבון, כי גם אתה בעצמך רואה את ערכן ואת ערכך על ידיהן, אך מהתפילות הטובות שלך רצוננו לדבר, מהתפילות שתטעה בהן לאמור בהתלהבות התפללתי וחסיד אני מהן נדבר ובהן נתבונן. הסתכל נא בקרבך האם אמת הדבר שאתה מתלהב בתפילה ובמצוה, או רק רוצה אתה לכוף את עצמך להתלהב, ואין להב ולא אש. אולי גם אתה אינך מכיר את הנעשה בך ובשביל זה תטעה לאמור מתלהב אני, לכן אצייר לך מעט את הנעשה בך בשעת תפילתך ואז תביט אתה עליהן כעל דבר הנעשה מחוצה לך בזולתך. וגם אתה תכיר שלא התלהבות אף לא התרגשות היא.

רוצה אתה להתפלל כחסיד, להשמיד ממך כל מחשבות אחרות לשעה זו ולהתפלל לפני ד׳ באמת, משתוקק אתה לשיח זו תפילה, מי יתן שתוכל לשוח ישר מלבך אל ד׳, אף להתלהב בתפילתך גמרת בדעתך, ויש שנדמה לך קודם תפילתך שכך תהא תפילתך, אבל כשבאת אלי׳ והנה כאילו אבן על לבך. הן אמת שעתה שעה של תפילה זו טובה היא משאר השעות או גם משאר התפילות ואין המחשבות שוטפות בך כל כך, כיון שהכינות את עצמך אלי׳ והחלטת וגמרת בדעתך להשמיד כל מחשבה זרה ממך, אבל אין שיח נפשיי, ומכל שכן התלהבות שאינה. ואתה מתחיל לכוף אותך לה, רוצה אתה להתלהב, יש אשר תנענע כלך בכח או גם תשלשל את הטלית למטה מפניך ותכריך כלך בו, תכוף את עיניך פיך וכל פניך, כדי בזה להכריחך. או יש ותדבר את תיבות ודיבורי התפילה בלחיצה ודיוק ותמשיך את התיבות כאילו רצית לסחוט אותם מן פיך לבבך וכל עצמך.

הן לפעמים איזה רחש קל מתרחש בקרבך באיזה פסוק או תיבה, בתפילה, אבל כיון שכל כך קצר וקל הוא הרחש ורק כהתעיף עין עבר בך, לכן אי אפשר לעמוד עליו ולאמור אם באמת שביב של התרגשות הי׳, או רק איזה אנחה של מרירות לבך על שכיבתך ועל תפילתך שכל כך יבשה היא מבלי התרגשות מאומה. ועל פי רוב גם רחש כזה אינו מתרחש בך, אבל כיון שעוברים עליך איזה שבועות וחדשים בתנועות כאלו לסבב בך תפילה טובה על ידיהן, אז מן ההרגל בתוחלת ממושכה זו לתפילה טובה ולהתלהבות שלא נתמלאה, אף כח ההכרה שבך לדעת מה היא התלהבות ומה לא׳ נפגם והוקהה עד שתטעה בתנועותיך אלו לאמור עליהן אלו הן התלהבות הנחוצה בתפילה, וכי לא חסיד אני.

שמע נא אברך ולבך הטה לדברינו. לא קלה היא ההסתכלות אשר יסתכל בה האדם על עצמו, גם בסימן ואבן בוחן אשר ניתן לו אינו בטוח, להכיר על ידם הכרה ברורה ואמיתית. כי בדבר חומריי וממשיי שגם הבחינה והסימן ממשיים, מבררים הם בעליל את הידיעה אשר לא נדעה. למשל כשיש כוס מים לפנינו ואין אנו יודעים אם טיפות רעל החומץ הם או מים בעלמא, ויראים לטעום אותו. אז יש בחינה פשוטה שנותנים מעט סאדע בתוכם ואם מבעבעים ומרתיחים טיפות חומץ הם, ואם לאו מים הם. הדבר שאנו דנים בו חומריי וממשי הוא וגם הבחינה ממשית היא, ועד כמה תהי׳ נגיעת האדם ורצונו לצד זה או זה שיהי׳ מים או חומץ, לא יראה ולא יוכח בו אחרת מאשר יראה ויוכח בו זולתו, כלם אחת יוכחו מבחינה כזו.

לא כן הוא בעניני ההסתכליות, לא על דבר ממשיי הוא מסתכל רק על רוחניי. ולא על הרוחניי כדבר חכמה המתלבשת בלבוש ממשי כבמודה במקצת ושור שנגח את הפרה וכו׳, שמסתכל האיש בדבר ממשיי ובה מתבונן כדי לדעת את הרוחני המופשטה. ולא עוד אלא גם יכול לספרה לזולתו לשמוע את דעתו ובזה להוכח אם אמיתית היא חכמתו, כיון שהאמת לכלם הוא, וכולם צריכים להבין אחת בכל חכמה אם אמיתית היא.

ההסתכלות בקרבו קשה מפני שהבטה ברוחני כמעט בלא לבוש ממשי הוא, וגם עצמית היא ומיוחדת לכל אחד לבדו. כי למשל לא בהשם ״ירא״ה האיש מסתכל עתה, ולא בהענין יראה כשלעצמה הוא מתבונן. רק בנפשו פנימה ובפעולתה הוא מסתכל, האם ירֵאָה היא את ד׳, והאם התרגשותה זו עתה באמת יראה היא, או מרמה היא את עצמה, הסתכלות כזאת רק לפנימית כל אחד היא, ולא יוכל לשאל על זה לזולתו לאמור אמור נא לי האם פעולת נפשי עתה יראה ואהבה טהורה היא או לא, כמו שאומר על דבר שֵכל לחבירו ויוכח.

ואם רק ע״י נגיעתו יסתכל, [ומי הוא האיש שלא תהא לו נגיעה לעצמו] אז את הכל כנגיעתו יראה לא כמו שהוא באמת. גם סימן ואבן בוחן אם ניתן לו לבחון את עצמו ואת התרגשויותיו, גם אותם יסלף וברמי׳ עצמית כנגיעתו בסימנו ובבחינתו יעלה לו, כיון שגם הסימן והבחינה לא ממשיים הם רק גם הם מיני הרגשיות עצמית הנה המיוחדות רק לו, וגם בהן ידמה לו שכזאת וכזאת הרגיש וכזאת וכזאת עלה לו, הכל כפי שרוצה ולא כפי שהוא באמת. לכן הרבה התאמצות והרבה יגיעה צריכים לההסתכלות גם עם סימני׳ ובחינותי׳ יחד. ולא עוד, אלא שראשית כל הוא להסתכל על עצמו בחשד פשוט כעל גנב שבכל דבר חושדין אותו שמרמה הוא [היינו רק בשעה שמסתכל בקרבו לבדוק את עצמו ונפשו, ולא בשעת העבודה כמו שנדבר עוד מזה הלאה אי״ה]. זכור נא את אשר אמרנו לך בזה, קשרם על לוח לבך, ובעזהשי״ת בכל דרכך דרך הקודש כעינים יהיו לך.

וכן הדבר הזה שאנו עומדים עתה, הן ניתן לך איזה סימן ובחינה לבחון בו את עצמך לדעת אם באמת אתה מתרגש ומתלהב או לא, אבל אם גם בו ע״י נגיעתך תסתכל, גם אותם תסלף, וגם בהם את האמת לא תראה.

הלא כבר נתננו לך לעיל איזה מדה שבה תוכל מעט למדד את התלהבותך ובה תדע להבדיל בינה לבין ההתרגשות. והוא, אם גדולה התרגשותך וחזקה ממך, עד שלא תוכל להתאפק ממנה, ולא תוכל עתה לחדול מלהתפלל או להתפלל בקרירות, היא כבר נקראה התלהבות לפי ערכנו. ומעתה בשעה זו שאתה מכריח את עצמך בתנועות שונות להלהיב אותך ודומה לך כי נתלהבת כבר בלהבי קודש, נסה נא לחדול מן כל תנועתיך, ואם באמת באת לידי התלהבות אז נפשך הלוהבה לא תניח לך לנוח, תצעק תתנענע תבכה תשמח, כאילו סיר נפוח וים נרגז בקרבך המטלטל אותך טלטלה גבר בגוברין. ואם בנוחך מן תנועותיך הכל נח, לא דוחה ולא מתרגש, שקט והס, יכולת אתה אפילו לשוח דברים בטלים אם לא בתפילה עמדת, סימן הוא שרק הכרח וכפי׳ היו תנועותיך בלא הועיל.

הן את התרגשותך לא תוכל בזה למדוד, כיון שההתרגשות לא גדולה וחזקה היא מן האדם כנ״ל, אבל מ״מ אם כשתחדל מן תנועותיך כ״כ תפול עד שבאמת היית יכול לשיח גם דברים בטלים, ושום דאגה לא היתה לך מזה, אז גם התרגשות לא היתה. כי אברך ובחור חסיד כשבאמת תפילתו עכ״פ בהתרגשות, כאשר מפסיק בה פתאום, צריך הוא להרגיש מין כאב הלב הבא מתוך געגועים ותשוקה אליו ית׳, להתקרב ולהתקשר בקדושתו כאב לא פחות מזה שמרגיש לפעמים מתשוקה להוריו, לבניו, בשעה שנוסעים ומתרחקים מהם.

עוד סימן זה לך. כי דע נא שרק עובדים הגדולים יכולים להתלהב בכל התפילה כולה, משא״כ כל איש ובפרט המתחיל, אף אם מכוון פי׳ המלות בכל התפילה מ״מ להתלהב לא יוכל בכולה רק באיזה מקומות בתפילה, ומכש״כ מי שאינו זוכה רק להתרגשות שלא יוכל להתרגש בכל התפילה. לכן הבט אחר תפילתך, אם ישרה היתה כולה בהתלהבות לפי דמיונך, אז דע שגם לא התרגשת בה, ואם הי׳ לך הרים ועמקים, אורות וצללים, עליות וירידות, יכול להיות שבאמת נתרגשת.

אבל אל תטעה לאמור שמיעצים אנו אותך בזה, שתבקש התלהבות בתפילה, ועוד תעשה בזה סימנים ובחינות לדעת אם כבר נתלהבת, הס מלהזכיר. וכבר הבאנו לך לעיל מספ״ק שבתפילה לא יבקש התלהבויות רק תפילה פשוטה בכח וכוונה וההתלהבות ממילא תבא. עוד זאת, איש הישראלי המתפלל ודומה לו שתפילתו שגורה בפיו ומתרגש בלבו, בכלל לא יבקש אז חשבונות, לא שיחקור אז אחר עצמו ותפילתו אם היא התרגשות אמיתית, ולא שאר חשבונות יבקש, כי אם יעלה בלבו חקירות כמו אלו, יתקרר וישאר בחקירותיו בלא תפילה. וכשיתפלל איך שהוא בלא חקירות, אפילו אם כל התפילה לא תעלה לו בטוב, עכ״פ חלקים ממנה יעלו לו. ואפילו אם תפילה זו כולה ח״ו לא תעלה לו, השני׳, השלישית וכו׳ תעלה לו. ובספה״ק בית אהרן איתא שכשבא היצר הרע אליו בתפילתו עם חשבונות, היינו שיעשה לו חשבון הנפש מעצמו בשעת התפילה, אז מדחהו על זמן אחר, והוא כנ״ל. אבל שלא בשעת התפילה צריכים לעשות כל החשבונות. ואולי בשעת חשבונותיך תטעה לראות בך רק טוב, אתה טוב וגם תפילתך זכה בעיניך בהתלהבות ועליות. ובשביל זה לנצח בשפלותך ח״ו תשאר לא תעלה ולא תתרגש, ונפשך בקבורתה תשאר, ונגד יצרך בלא נפש לא תוכל להתגבר, לתכלית זה, בחינתנו וסימננו מכוונים. ובפרט אם מוצא אתה את רוחך כ״כ קשה לאמור אני בן תורה, אני חסיד וכו׳ אז כדי שלא לאבד את כל שנות חייך בחיים של טעות, נסה את הנסיונות לפעמים ורק לפעמים.

אבל זאת זכור תזכור היטב, שכאשר תבחון אותך בבחינות ונסיונות הנ״ל ותמצאך חסר, אף כשתעשה לך חשבון הנפש ותמצאך חוט״א ח״ו, אז תדאג הרבה, לאנח, ומר תמרמר עד המס לבך, ויבז בעיניך חיים מגואלים כאלה, המשוקצים בעיני אלקים ואוהביו. אבל עם כל זה בעצבות לא תשאר. כי כמו שהמרירות והתשובה נחוצה, כן העצבות להשאר בה אסורה, ומרחקת מן הקדושה ומן העבודה בכלל ומעבודת הלב והחסידות בפרט. שוב בתשובה וקבל עליך לתקן עצמך מעתה, ובטח בד׳ שיקבל את תשובתך. כמ״ש באגרות התשובה י״א מהרב הק׳ זצוק״ל, שלכן אנו מברכים בכל תפילת י״ח ברוך אתה ד׳ חנון המרבה לסלוח, והרי ספק ברכות להקל משום חשש ברכה לבטלה. משום שאין ספק וס״ס בעולם ע״ז, ובודאי יסלח לו ד׳ ע״ש. אף בכח קדושת ישראל שבך תבטח שהגם שכבר קבלת עליך כמה פעמים להתתקן, ונכשלת, מ״מ כאשר תתאמץ מעתה, פתאום האור ישראל וקדושתו הטמונים בך יבריקו, ומעתה תהפך לאיש צדיק עובד ד׳. והאם לא שמעת עוד מבעלי תשובה כאלו, אשר שנים רבות היו נמוכים, ובשעתא חדא ורגעא חדא עלו אל מקום שגם צדיקים גמורים לא יכלו לעמוד בו. לדאוג ולהתמרמר, להתחזק ולשמוח בד׳ זה כלל גדול בעבודת החסידות.

וד׳ ירחם ויעזרינו שבדברינו בזה נזכה אנו להתקרב, ואותך לקרב לחסידות, להבין, וללכת בעקבות רבותינו, אבותינו וקדושינו נשב״ג.

בדבר שאר עניניך ומדותיך הפנימיים בפרטות לא נשוח עתה עמך, כי כאמור דברינו בזה הם רק איך לעשות ההתחלה, ואיך תעשה מוכשר שתוכל אח״כ להתעלות ולהעשות חסיד אי״ה. ורק מן הראשית אנו מדברים בזה, הראשית שהכל בה תלוי, ראשית ההתרגשות, התרגשות לאהבה ליראה ולכל חרדת קודש. לכן רק את תשובתנו על תרעומתך האמורה נסיים בזה.

גם בתרעומתך שאתה מתרעם למה לסבב את ראשך בזה ואתה כל מחשבותיך טובות הן, אף בשוק בתורה אתה חושב ובפלפולי אורייתא אתה מתעמק כנ״ל, הנך טועה. כי הן ישנם גדולי ישראל, אם באמת צדיקים הם, כל מחשבותיהם תמיד בתורה, אבל רק גדולי ישראל וצדיקיו, לא כן אתה בחור ואברך. אחת דברתי לך, אל תרמה את עצמך ולא תתביש, כי אין רואה אותך עתה זולתי ד׳. ישנם זמנים שאתה רוצה להכריח את עצמך לחשוב בתורה גם בשוק ואת פסיעתך הראשונה מביתך אתה מתחיל במחשבה בדברי תורה, אבל כשלג בפני השמש מהרה תמס מחשבתך זו של תורה, ובמקומה המון מחשבות הדיוטות ולפעמים גם בזויות מתפרצות אל מחשבתך, זו קשורה בזו וזו בזו, אחת דוחה את חברתה ואחת מתחזקת על חברתה, עד שיש לפעמים שבשטיפתן ובפחזותן דומות הן להמון פראים המתהוללים בפחזותם, והכל במוחך.

ואף שפרט הזה דוקא, היינו של המחשבות צריך ביאור היותר גדול והדרכה היותר רחבה, כי לפי שאיתא בזוה״ק ושאר ספה״ק כל האיש בהן תלוי, ולעומת זה יותר מסובכות הן באיש, ובהן היצה״ר יותר מתגבר עליו, ולד׳ אנו מתפללים שיעזרנו ויאיר עינינו לבאר ולהרחיב בזה במקום אחר, מ״מ מדי דברי בו עתה, לא אמנע מלרמז בו איזה רמז. כדי שידע האיש להזהר בסכנותיו בכל עת ובכל רגע.

עבודה קשה מאוד היא לאיש עבודת המחשבות, לישר אותן קשה, ואף להכירן קשה לו. הרבה מחשבות שוטפות באיש שלא יכיר אותן אם קודש לד׳ הנה וישתדל להתמיד בהן תמיד, או ילדי השטן הן ומקרבו ישמידן.

למשל יש שאין האברך חושב נבלות, אבל מן רעות ונבלות איש גרוע זולתו חושב. כמה גרוע הוא הזה, או אנשים כאלו, וכמה מעשיו, אלו ואלו מזוהמות, הנבול פה כזה וכזה אשר הוא מדבר, ד׳ ישמרנו. ובמחשבתו עוברות, כל מעשים ודיבורים מגונים, לא אשר שמע וראה בלבד בהגרוע, רק גם מה שמשער בדמיונו לפי ערך המעט אשר ראה ושמע ממנו. והוא, האברך החושב, מתאנח על נמיכיותו של הגרוע, ובמחשבתו לפעמים עוד מיסר אותו על כל אלה. מובן מאליו, שאחר שחשב האברך איזה זמן אותן המחשבות עם המוסר אשר יסרהו במחשבותיו, אף האנחות שנפלטו ממנו, מביט על עצמו כעל בעל מעלה שאינו יכול לסבול גם רעת זולתו, ומתאנח עליו ומיסרו עכ״פ במחשבתו, ואילו הי׳ יכול, גם בפועל הי׳ מיסרו, אף הי׳ מורט את שערו.

וכשאני לעצמי אילו פגעתי באברך כזה בעת שמחשבות אלו עוברות בו, הייתי לוחש לו באזנו לאמור, דע לך כי כל המחשבות שאתה חושב עתה על זולתך שלך הן. אתה הוא האיש פלוני שאתה חושב עליו את כל זה. את כל זה אתה רוצה לעשות, לדבר, ועכ״פ לחשוב מחשבות רעות כאלו, וכיון שאתה מתאפק מהן לכן תאוותיך ומחשבותיך מרמות אותך ובלבוש זולתך מתלבשות כדי שיישר בעיני עצמך לחשוב אותן, הבט בקרבך ותראה שקשה לך לפרוש מחשוב מחשבות האלו.

ערמומיות השטן במחשבות כגון אלו הן רבות מאוד, דקות וגם דקות מן הדקות, קשות הן לישרן וגם קשה להכירן, והי׳ אם לא יכיר אותן האיש יתמלא כולו במחשבות רעות, בתחילה ברמי׳ בלבוש זולתו ואח״כ גם גלויות מעצמו, אף תאוותיו תתלקחנה, והוא לא י דע את מקורן, כיון שבתחילה חשב כי שומר הוא את עצמו מהן, אבל אם יכיר אותן, בערפן יאוחזן, ובקול מר בקרב לבו יצעק הוי רוצחות שואפות דם נפש. למה זה תרמוני לטמאני, ולהשאול תחתית ח״ו להשליכני. אחת שתים שלש וכו׳ תגער בהן כך, ואז בעזהש״י לא יעיזו לרמותך ובלבוש זר ח״ו לטמאותך.

ובכלל בכל מחשבותיו, אם לא יכיר האיש אותן בכללותיהן ובפרטיותיהן אז כמעט אי אפשר לו למשול עליהן, ואף לישרן יקשה לו מאוד. הרבה מאוד צריכים להאריך בזה בעזרת ד׳, ועתה כאמור רוצים אנו לדבר רק בהראשית ובההתרגשות כנ״ל.

חשבנו שלפי ערך קונטרס קצר הזה כדי שפוק דברנו אליך בחור ואברך, איך להסתכל בקרבך, ואיך תבחין לדעת אם באמת נתלהבת או גם לא נתרגשת, ואפילו אחת מנוצות כנפי נפשך לא זעה. הודענו אותך על ההסתכלות עצמית כמה קשה היא, והערנו אותך שתזהר ולא תביט דרך נגיעתך, ומ״מ אין אנו בטוחים אם תשמע לנו, פשוט מפני התרשלות וחוסר התאמצות לעבודה איננו בטוחים אם יועילו דברינו אליך. הן קשה לנו בזה לחשדך, כי כבר דברנו לעיל בחוה״ת מעניני הזריזות והתאמצות בעבודה ובגנות העצלות, אף ההתרפות, ואיך זה עוד נחשוד אותך בהתרשלות, ובפרט שבקונטרס הזה מדברים כבר לבחור או אברך בר דעת. אבל מה נעשה שהעובדות מעידות ומגידות שכעת רוצים בשטחיות ולא בהתאמצות, בקלות ולא ביגיעה. ולא הסוחרים הרודפים אחר פרנסתם בלבד, רק גם הבחורים והאברכים הסמוכים על שלחנות הוריהם, אינם רוצים להתאמץ ולהתיגע בעבודה. ויש מהם שאפילו בהגותם בספר, רק בהענינים הקלים להבין בוחרים, וכשפוגעים בענין שצריכים בו להתאמץ כדי להבינו, מדלגים או עוברים עליו כלאחר יד כמעט בלא הבנה. וישנם בחורים ואברכים שבספר מתאמצים וגם את הקשה הוגים, אבל בעבודה בפועל גם הם בשטחיות יעבורו. רוצים הם לשמוע, ללמוד ולדעת ענינים יותר עמוקים וגבוהים הן בלימוד הפשוט והן בחסידות, ועוד יפלא הדבר יותר, כי יש מהם שאוהבים גם מוסר קשה אף נורא לשמוע, אבל לשנס את מתניהם ולהתאמץ להשגיח על כל מחשבה דיבור ומעשה שלהם, להסיר הרע מהם ולהעבירם לקדושה, לא יתאמצו. אם מפני שבלימודם בספרים, מקטנותם נתרגלו לעבוד קשה בחדר ישיבה וכו׳, מה שאין כן בעבודה שלא נתרגלו מקטנותם לעבוד בה קשה, לכן לא יתאמצו בה. או פשוט כיון שתכלית כל לימודם היא עבודתם, לשעבד ולהעביד את עצמם וכל נימה מהם לקדושת ד׳ ועבודתו ית׳, לכן היצה״ר מתאמץ יותר בעבודתם מבלי תת להם להתאמץ.

אין לנו מה להוסיף על מה שדברנו בזה, ואף אם נוסיף מה נועיל בדיבורינו, אם מין עונג כזה נתפתח להם, לשמוע ולהתרגש ממוסר חריף, כמו לאותם האנשים המתענגים משתית יי״ש דוקא חריף, או להרתיח במקוה רתיחה, שמזה ששורף להם בגרונם או בעורם דוקא הם מתענגים. יתיסרו ויתעוררו מדברינו, ועם כל זה לעשות לא יתאמצו. אבל הביטו נא בדברי קדושינו הצדיקים אשר מלפנים ותראו איך העיקר היא עבודה ביגיעה. ובאגרות הקודש מהרב הק׳ זצ״ל י״ב, איתא שבכלל לשון עבודה אינו נופל אלא על דבר שהאדם עושה ביגיעה עצומה נגד טבעו נפשו, שמבטל טבעו ורצונו מפני רצון העליון ב״ה כגון ליגע עצמו בתורה ובתפילה עד מיצוי הנפש עכ״ל הק׳. אף הצדיקים הקדושים בעצמם אל גדלות קדושתם, לא בנקל רק בעבודה קשה הגיעו, ולא רק אל רוממות כרוממותם, רק אל כל טהרה וקדושה כ״א לפי מצבו, בלא עבודה א״א לו שיגיע.

וכמה איתא בספ״ק מן תחבולות שונות הנחוצות לעבודה. בספה״ק תולדות י״י בפ׳ חקת איתא בשם קדושנו הבעש״ט זצוקלל״ה שבתחבולות דוקא יעשה מלחמה, כמו שהבאנו לעיל. ובספה״ק מאור ושמש בפ׳ בלק איתא עוד יותר שצריכים בכל פעם תחבולות חדשות, כיון שכל תחבולות שהאיש ממציא לו לעבודה, מיני פתחים הם שפותח לו במרום להמשיך אור ד׳ וקדושתו ית׳ עליו, והמקטרגים גם הם מתחזקים וסותמים את פתחיו אשר לעבודתו, וצריך הוא להמציא לו תחבולות חדשות ע״ש. עבודה ומלחמה קשה היא עד שצריכים תחבולות שונות אלי׳, והתחבולות שכבר המציאו לנו, לא דיין על כל ימי חיינו רק תמיד צריכים לחדשות.

ואם יעלה על דעתו של מי מכם, שיש אפשרות להמציא בשבילו תחבולות כ״כ טובות, עד שגם לא יצטרך לעבוד ולהתיגע, טעות נורא ומסוכן הוא טועה. כי חוץ מזה שכל תכלית עבודתנו ונתינת התורה לנו ולא למלאכים, מפני יגיעתנו היא, בגופנו ויצרנו, מה שאין המלאכים, ואותה, את היגיעה בעיקר ד׳ ית׳ דורש מאתנו כמו שאמרנו לעיל. בכלל כל ענין מציאת התחבולות והעצות היא רק איך נוכל ביגיעתנו להצליח, וגם לשלשל את עבודת הקודש הרוממה אשר מלפנים גם לנו לכחותינו הדלים ולמוחותינו הקצרים. כי הן אי אפשר לנו ללמוד ולהשיג בפרד״ס התורה כפי שלמדו והשיגו קדושינו אשר מלפנים, ואי אפשר לנו להסתגף ולהתיגע בכלל בעבודתנו כמוהם, אבל את כחותינו הנמצאים לנו, מדותינו ומוחותינו אשר בידינו הם, מוכרחים אנו לשעבד את כולם ביגיעה בעבודת קדשו, ולהעלות אותם לריח ניחוח על מזבח ד׳.

ואם איש עובד אתה, עבד ד׳ מתיגע בעבודתו בין בלימוד ובין בעבודה בפועל, בין במוח ובין בגוף, או שמעתה כך תהי׳, אז מן המובחרים ומן המצוינים אשר בדורנו עתה, והון הקדוש ישראל תהי׳. ובטח אין אתה מחפה על חסרונותיך, רק אדרבה מחפש אתה אותם להכירם ולתקנם.

אבל אעיר לך שעם כל זה שאין רואה עתה אותך ולא איש אשר ממנו תתביש, וגם מחפש אתה את חסרונותיך אשר בך לתקנם, מ״מ שנינו לא נוכל עוד להיות בטוחים, שיפעלו דברינו בך. לא בזדון תשליך את דברינו אחרי גוך, רק בשגגה ואפשר בטבע תסור מן דרך הישר הצדה, מבלי שתדע שסרת הצדה. סבת ראיתך המסולפה נרמזת בגמרא [כתובות י״ז], אמרו להם ב״ה לב״ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישבחנו בעיניו, היינו כדי לעשות רצונו של הקונה, כמו שנראה שם מפרש״י ד״ה מכאן. ולמה הוא רוצה שישבחנו בעיניו, עד שאמרו ב״ה שישבחנו אף אם אין לשבחו. מפני שכן הוא טבעו של איש, שחבַל לו לאבד את הונו. אם הוא הון כסף אינו רוצה לאבדו בפועל שירד לטמיון, ואם ההוניות שבו ויקרתו, תפארתו היא, למשל כלי מצויר בציורים יפים וכדומה שיקרת הכלי לא בעצם הוא, כי לא של זהב ולא של כסף הוא, רק תפארת ציוריו היא יקרתו, גם כן לא ירצה לאבד. ואם יגננו זולתו בעיניו שלא יפה הוא ולא יקר, הונו זה, היינו תפארתו אובד עתה, ונפשו מרה לו עליו. ואם בחפץ, קשה כ״כ בעיני האיש שיתגנה ויאבד את יקרת הונו בו, ק״ו ובן בנו של ק״ו שקשה לו לאבד את הון עצמותו ואת יקרתו ותפארתו של עצמותו. ובין אם יש רואה בין אם אין רואה, בין אם המיסר עומד נגדו ומכריז את תוכחתו, בין אם רק דרך קונטרסו לוחש לו בלבו, בין כך ובין כך יש שקשה לו לאברך בן תורה וחסיד, אשר כבר נקבע בדעתו וגם נתפרסם בין מכיריו ומיודעיו לחסיד, לאבד את הון עצמותו זה ואת יקר חסידותו, ולהסכים שעוד הדרך רב ממנו, ולראות אשר המחשבות אינן כ״כ קדושות כפי שחשב, ואת התלהבות החסידות אשר חשב, שעולה בקרבו עד לב השמים, לא אש ולא להב היא, אף ההתרגשות הפשוטה, הרצון, היראה והאהבה, שמתרגש בהם כפעם בפעם צריכות תיקון רב, ולע״ע יתפלל פשוט בלא התלהבות רק ביגיעה. לכן חוששני שתשמע ולא תשמע לנו. אפשר יְגָרו דברינו את לבך, אבל כלאחר יד תדחה אותם, ותפיג את הגירוי ואת מעט ההתעוררות אשר סבבו בך, בקריצת העינים ובשחוק של ביטול.

אבל אם לב שומע לך הקשב ושמע. לוּ לא ידעתי את כשרונות הבחור ואברך הבן תורה וחסיד, אשר לבבו משתוקק אל ד׳, וצעקת נפשו ממעמקי׳, קרבנ״י אלי״ך ד׳ ״, אינה פוסקת, כי אז לא הרביתי לדבר אליך, ולא דרשתי ממך כל דבר. ובמד״ר פ׳ נשא [פ״ז] איתא אין מחזקין אלא את המוחזקין, ואין מזרזין אלא המזורזין עכ״ל הק׳. ובאמת אתה מן המוחזקין ואתה מן הזורזין, אבל ישנו איש שיש לו אש ואינו יודע איך לשמש בה ואוכל את מאכליו או מבושלים וקרים, בחדרו קר עד שמצטנן אף בחושך ימשש, ועוד לפעמים ירע באשו להבעיר תבערה. וישנו איש שיודע איך לשמש את אשו מבשל הוא בה את מאכליו, מחמם את חדרו אף מאירו. כך אתה אברך הכל בך, אש ואור של קדושה, תורה, רצון, התרגשות וכו׳, הכל בקרבך, אבל צריך אתה לדעת איך להשתמש בך וטוב לך. אורך אשר על ראשך איננו מניח אותי לשקוט. אל פסגת רוחך שאתה מוכשר לעלות, אני מסתכל והיא תלהטני, ולדבר אליך הציקתני, קום ועלה כי ד׳ עמך גבור החיל.