הכשרת האברכים/ד

באיזה אמצעים יעבוד הבחור והאברך לעשות עצמו למתרגש

האיש החפץ להכניס את כל עצמו בעבודת ד׳ ובפרט המשתוקק להכשיר את עצמו לעבודה על פי דרכי החסידות, צריך הוא להשתדל שיתרגש מן העבודה, מהיראה והאהבה, מכל מצוה, תפילה וכו׳, ולתכלית זה צריך הוא להעשות כלו לאיש מתרגש, זהו קיצור דברינו עד עתה. ובאמת שתי אלה נמצאות בכל איש ישראל לזה במדה יותר מרובה ולזה במדה מועטת. כי אחת ממדות ישראל בעצם, היא רחמנים, ואף זה אפשר לאיש יבש וקר בלתי מתרגש שיהי׳ רחמן בטבע, גם האכזר יכול לפעמים לרחם אבל שיהי׳ רחמן בטבע אי אפשר. פזיזתו של העמא פזיזא, התקצפו ולהב אהבתו אשר בין איש לחבירו ובין קרוב אל קרובו יסודתם התרגשותם אשר בטבעם הוא, [ועיין בהג״ה בפרק הקודם]. ובספ״ק איתא שגם אהבה ל׳, טבעית היא באיש ישראלי, רק שהיא טמונה בלתי נרגשת גם לעצמו.

וזה הוא כל הדבר, ההסתר והבלתי נרגש גם לעצמו מן המתרחש בקרבו מרחק את האיש מן עצמו אלפי פרסאות, את עצמו אינו מכיר ואת המתרחש בקרבו לא ידע. נפשו גם של ההדיוט אינה חדלה מלהתנענע ומלפרכס, מלצעוק ומלהתחנן על נמיכיות עצמו, ועל כל הכאותי׳, על נגיפותי׳ ועל יסורי׳ אשר מייסר הוא אותה במעשיו, בדיבוריו ובמחשבותיו השטותיים, והוא או שאינו מרגיש מאומה, מפני שאינו נותן לב להקשיב את יללות וגניחות עני׳ סוערה זו, כי כך דרכו של האיש תמיד שואף הוא אל אשר מחוצה לו, אל דברי העולם להשיג. ההכרחיות והבלתי הכרחיות, אף לדעת מה בסוף העולם יתענין, ואל נפשו לא יפנה דעתו, ואל לבו לא יאזין להקשיב מה השאון אשר עתה בו. או שמרגיש הוא, רק כיון שגם בשעה שמרגיש, רצונו, דעתו, ומחשבותיו, ברפש דברי העולם נתונים לכן גם המית נפשו וקולה לקול ענות הוא שומע, משל לאיש ישן אשר עקץ אותו זבוב במצחו, אז אם סוחר הוא רואה בחלומו, שחבילה סחורה נפלה במצחו ונפצע, ואם חיט הוא רואה שבמחטו דקר את מצחו וכו׳ כל אחד בלבוש רעיונותיו את חלומו רואה.

ובספ״ק איתא שיש לפעמים שנפש איש הישראלי מתפעלת בחרטה, תשובה, הכנעה, יראה, וכדומה, והאיש מרגיש בקרבו איזה ריחש ואי נעימות בקרבו ולא ידע מה לו, ויחשוב שרעב הוא, צמא, או צריך למעט יי״ש ורקיקים, או שמין מרה שחורה אחזו, וכדי לבדח את עצמו משוחח הוא עם בני ביתו משחוק ושיחת הילדים, או שהולך אל חבירו לשוחח ולבדח את דעתו בלה״ר רכילות, ליצנות וכדומה. לפעמים גם אחר כל אלה המעשים אשר עשה מרגיש את אי הנעימות בקרבו עוד, כיון שבתרופותיו אלו המקולקלות לא די שלא רפא את פצעי נפשו ולא פייס אותה על מכותי׳ שהכה אותה רק עוד הוסיף לנגפה ולפצוע אותה, אבל יש גם, שאחר מעשי תעתועים אלו רפא לו ורוחו בקרבו נשקט מפני שבההכאות נגיפות ופצעים אשר הוסיף במעשיו אלו לנפשו, נתעלפה, או תלי עפר ואשפה הטיל בזה עלי׳ עד שלגמרי נסתרה ואף נהימה קלה ממנה אליו לא יגיע ונוח לו.

ולא רק את יללות וגניחות הנפש בלבד האיש מזניח מלשמוע או שומע אותן מפוחמות ומעוקלות ולא ידע מה שמע, רק גם את צהלותי׳ ושמחותי׳ אשר שמחה היא בד׳ לא ירגיש או ירגיש איזה התרגשות ולא ידע מה הוא מרגיש, כי לוּ הרגיש האיש את שמחתה בד׳ ואת נועם עליותה באהבה ויראה בשעה שהוא מתקרב אליו ית׳ בתורה, תפילה ועשית המצות, ובפרט בשבתות ויו״ט, כי אז לא בקל הי׳ עולה ליצרו להרחיקו אח״כ מנועם העליון הזה ולהחטיאו ח״ו אף לגשמו. ובאם שמע האיש את שירת נפשו לד׳ בשעה שהוא אומר שירות ותשבחות, ואת שירת רוחו ונשמתו חי׳ ויחידה שלו הקמות לקול נפשו לשיר כאחת למלך הכבוד הבוחר בשירה וזמרה, ויחד נכללות בלהב האהבה והצהלה של כל נשמות ישראל אשר בעולם הזה ואשר בגן העדן, ועל ידם מלאכי מרום משוררי א-ל עם כל ברי׳ אשר בשמים ואשר מתחת לארץ, וכלם יחד משוררים, כלם יחד מזמרים, וכלם יחד מעריצים ומקדישים את שם הקדוש הגדול הגבור והנורא. לוּ שמע האיש אף רחש לחש מזה כי אז את כל עצמו עם כל רצונותיו מחשבותיו, דיבוריו, ומעשיו בפועל ממש רק בלתי לד׳ לבדו הי׳ מקדש, אבל מלפניו הכל סגור וממנו נסתר.

ומעתה אתה בחור ואברך החפץ בעבודת ד׳ ובעליות החסידות, הי׳ שמח במה שאמרנו לך בזה, כיון שלא התרגשויות חדשות עליך לבקש ולא התפעלות מן השמים, בראשונה ובראשית עבודתך ממך דורשים כי הכל בך, התרגשות בך וגם אתה איש מתרגש, ועליך להשתדל רק להכיר אותך ואת אשר בך מתרחש. נפשך מלאה התפעלויות צעקות ותחנונים, ועליך רק לתן לה מצע בקרבך שעלי׳ תתגלה ותתחזק. ואז תדע ותרגיש את התרגשויותי׳ כמו שהן בלא התלבשות עצמך וצרכיותיך, ובלא השג המגדיר את שאיפותי׳ הטהורות.

וכיון שרצוננו בזה לא להטיל ציוויים ופקודות בלבד לאמר לך חשוב זאת ואת זאת תדבר ותעשה, את זה לא תחשוב וזו לא תדבר ולא תעשה. כי כל אחד רוצה לחשוב, לדבר ולעשות רק את הטוב, או עכ״פ רוצה שירצה וקשה לו לבצע את רצונו הטוב, ורצוננו רק למצוא אמצעים בעזרת ד׳ איך נוכל לעשות את אשר נצטווינו בתורתנו ומקדושינו וצדיקי חסידינו. לכן גם בזה, בהכשרת הרגשיות נפשך מן האמצעים שלה עלינו לדבר. ואתה הקשב ושמע ובעזרת הא-ל המושיע ירווח לך.

אם תתחיל בהתרגשויות הקטנות אשר בך להוציאן ולגלותן בקרבך כפי שיוצאות מנפשך, בלא עקמומיות ובלא לבושים מגושמים, באותן הקטנות אשר לא תכיר אותן לגמרי, אף לא תבדיל בהן בין קול ענות גבורה לבין קול ענות חלושה בין אם צעקה לד׳ מנפשך היא זאת שהרגשת, או אם תאוות גופך הוא לאכול ולשתות יי״ש וכו׳, אז יקשה לך אף לא תוכל להן, כיון שלא תכיר אותן, ובשעה שאתה מרגיש דבר מתרחש בקרבך כבר דבר מתלבש בלבוש שק אתה ממשש. לכן החל בהתרגשויות הגדולות והחזקות יותר, שאתה יודע ומכיר כי הרגשת הנפש היא שאיפה וצעקה לד׳. רק כיון שבך קצר המצע מלהשתרע לכן אין ההרגשה מתפשטת בך ולא מתלבשת באיזה מחשבה וצורה, ובשביל זה לא נבלעה בגופך ואבריך, ויש שלא נראה לך לגמרי, ואחר נגיעה קלה ונפנוף מעט עוברת וחולפת. הרחב את המצע לפני נפשך ותפשט את פעולותי׳ בך תן להן מחשבה וציור, ומוטב שלא תתחיל בהתרגשויות כאבי הנפש אשר צועקת היא על כאבי׳ ופגמי׳ רק בהרגשיותי׳ שהיא שמחה ועליזה תתחיל, מתעדנת ומתלהבת בהן.

ומה המצע להתרגשויות הנפש, מחשבה חזקה היא ראשית המצע שעלי׳ תתראה, תתקיים, ועוד תתחזק להתעורר יותר, כי איתא בספה״ק אמרי אלימלך פ׳ בחקתי, כי ודאי כל אחד ואחד יש לו לפעמים הרהורי תשובה וכו׳, ואך ע״י שמחשבתו נפנה לדברים אחרים עי״ז נסתלק ממנו וכו׳, לכן צריך האדם לראות שישים מחשבתו לההרהור הטוב ההוא עכ״ל הק׳.

וגם בעניני העולם ידע אינש בנפשי׳ שכאשר ירע לו איש בדבר, אז אם יטריד תיכף בענין אחר ולא יהי׳ לו פנאי לחשוב מהרע אשר עשה לו זה, לא יתרגש כעסו ולא תתגלה בקרבו מדת הגבורה שבו, ורק אם יתר את מחשבתו מצע למדת הגבורה ויחשוב מן האיש והרע אשר עשה לו ויפשט וירחב את מחשבתו זו אז יתרגש, אף יתלהב בכעס במדה מרובה שמדדנו לעיל שתהא התרגשות הכעס חזקה ממנו ולא יוכל להתאפק ממנה, ולא בלבד בשעה שהמדה כבר נתעוררה דבוקה היא בהמחשבה עד שאי אפשר לה להתעורר ובפרט להתקיים בלתי אם תתפשט במחשבה, רק גם המחשבה את המדות מעוררת, ואף בשעה שאינו בכעס על שונאו אם יזכיר לעצמו הרעות אשר עשה לו מכבר וירבה לחשוב בהן אז גם מזה יתעורר כעסו, וכן היא באהבה ובכל התרגשויות.

גם הבהמה והחי׳ המתרגשות, אם באהבה למיניהן, ואם לכעס ופחד, אף שדעתן קצרה מאוד, מ״מ אי אפשר להן להתרגש אם יטרידו אותן אז בעל כורחו בדבר אחר שאינו מענין ההתרגשות. כשיכו למשל את החי׳ המתרגשת בקצף, ומיד יתנו לה אוכל או אף אם יוליכו אותה בחזקה ויהדפו אותה למקום אחר לא תתרגש בקצפה, מפני שמעט המחשבה הנחוצה להתפשטות ההתרגשות חסר לה. ותחת שהאדם יכול אח״כ להזכיר לעצמו הרעות שעשו לו, ולהתעורר אז בכעס על הרעה הקודמת שלא הספיק לכעס עלי׳, הבהמה יחי׳ כיון שמחשבה ורצון כזה אין להן לכן בכלל בשעת המאורע יכולות להתרגש ולא אח״כ, בין אם התרגשו בשעת המאורע בין אם נטרדו ולא התרגשו, ובעבור המאורע שהכעיסה אותן, מעצמן ישקיטו. [ומין החיות הנוטרות שנאה למי שהרע להן, לא שבכל העת היא מתרגשת בכעס רק שהחלטה זו להרע לשונאה היא נוטרת ושומרת בלבה. ובכלל אין לדמות נקימה ונטירה להתרגשות תמידית, כי יכול הנוטר שנאה להזיק את שונאו העובר עליו פתאום אף בשעה שאינו בכעס רק בשמחה וברוח אהבה לאחר].

הענין הוא כי נודע שבינה היא המולדת את המדות. ולא מבינה עצמה רק מהבחי׳ תבונה שהיא אחרית הבינה לכן נקראת אם הבנים. וגם אחר שנולדו ונתגלו המדות, מוסיפות כח ואמנם ע״י המוחין שבאים להן מן החכמה והבינה, ע״י התבונה, כמ״ש בע״ח. אבל לא מענינים עליונים כוונתנו לדבר רק איך הוא באדם והשייך לעניננו בעבודתו ית׳, וכבר הבאנו לעיל בחובת התלמידים [מאמר ב׳ אות א׳] מהרב הק׳ זצוק״ל שהמחשבה שבאדם היא הבחי׳ מלכות שבתבונה שבו, ונודע שכל הולדה והתגלות מספירה היא ע״י מלכות שהיא אחרית שבה. ומעתה כיון שבאמצעות הבחי׳ מלכות שבתבונה היינו המחשבה שבאדם, מדותיו נולדות, והיא המוספת בהן כח גם אחר שנולדו, ע״י המוחין שממעל הנמשכות להן על ידה, לכן המדות כ״כ בהמחשבה קשורות כנ״ל. ורק כשנותן להן מצע במחשבתו להשתרע מתחזקות ומתגדלות, ובלעדה נגועות ונאספות חיש מהר.^הג״ההא שאיתא כמה פעמים בספ״ק של הרב זצ״ל וכן גם בהסידור בפי׳ על כגוונא, שע״י התגלות המוחין דאבא ואימא המדות נשקטות, רק במוחין הדברים אמורים חכמה ובינה, [היינו בינה במקומה שאורן רב ולמעלה מהמדות והמדות בטלות באורן הרב, לא מחשבה שאנו מדברים ממנה, וכבר דברנו מהחילוק בין חכמה למחשבה, ובספה״ק בונה ירושלים מאמרי הרב זצ״ל שהבאנו לעיל בחובת התלמידים מחלק בין מחשבה לחכמה ובפירוש אומר שם בק׳ כי מחשבה היא מדרגה תחתונה שבשכל ונק׳ מלכות דתבונה, והראי׳ שמחשבים אותיות ודיבורים שאין בהם שכל וחכמה כלל, ובחי׳ מחשבה נקרא בחי׳ אחוריים דשכל ע״ש, לכן מחשבה שהיא המשכה למקום המדות מרחבת ומגדלת אותן, משא״כ המוחין שהן למעלה מהמדות, נעלמות המדות ונמתקות בהתגלותן.

לכן אם רוצה אתה לגלות ולחזק את התרגשיות הטובות מנפשך מוכרח אתה ליתן להן מצע. חזק את מחשבתך הקדושה שתחשוב מקדושת ענין הזה שנתרגשת בו, לא בשכליות ועמקיות תחשוב אז רק במחשבה פשוטה ורחבה. במצוה שאין בה השתניות שונות כהשתנות הזמן וכדומה כגון תפילה, ועוד שאתה רגיל בה בכל יום קשה שבההתחלה כשתתחיל את עבודתך תוכל להרחיב ולחזק כ״כ את מחשבתך בה. וטוב יותר שבמצוה שיש בה השתניות שונות תתחיל, כגון השבת שיש בה שינוי זמן, שהוא רק אחד לשבוע, ומלבושיך שלך ושל כל בני בתך ומכיריך וכל צורת הבית משתנה אז, ומכל שכן יו״ט ופסח. כי בהן יותר יקל לך לחזק ולהרחיב את מחשבתך. ואחר שע״י מצוות כגון אלו תגלה ממך מחשבה חזקה אז גם בכל מצוה גם התמידיות תוכל להרבות מחשבתך והתעוררות נפשך.

לפי זה שתי מעלות טובות תעלינה לך מן התרחבות והתחזקות מחשבתך של קדושה, אחת שהתרגשויות הקדושות הרבות מנפשך לא תאבדנה לריק מבלי לראותן ולהרגישן רק תעלינה בך ותרגיש ותראה אותן, וגם יתרחבו ויתגדלו עד שתתפשטנה בכל גופך ואבריך. והב׳ שגם בשעה שאין נפשך מתעוררת מעצמך תוכל אתה במחשבותיך החזקות והרחבות לעורר אותה, ובפרט אותן ההתרגשיות שכבר עברו בך, שתוכל לשוב ולהבעירן בקרבך. בכל השנה תוכל להבעיר בך את המראה של התקיעות בר״ה והנעילה ביוה״כ שלהבה נפשך אז בהן, ובכל יום תוכל להלהיב בך את אהבתך לד׳ לתורתו ולעבודתו שהיתה לך בסוכות שמיני עצרת שמחת תורה, פסח שבועו וכו׳.

ומעתה הא שתראה בזוה״ק ושאר ספה״ק שמרבים כל כך לגדל את ערך עבודת המחשבה באיש, ומרבים להזהיר עלי׳ ואומרים בקדשם שבה כל עבודתו תלוי׳, רק על מחשבה חזקה כזו כוונתם ז״ל, מחשבה אשר גם התרגשויות האיש אף התלהבותו היינו עצם האיש בה תלוי׳. כלומר לשמור את המחשבה מכל רע, אף מחשבה הכי קלה צריכים לשמור, וכל הרהור רע בין בשעה שהאיש ער בין בשעה שהוא ישן פוגם ח״ו אותו, אבל לא זו היא עבודת המחשבה אשר יכולים לעלות ע״י המוזכרת בספ״ק, כי היא רק שמירה שלא לטנף עצמו, ועבודת המחשבה והעלי׳ על ידה היא רק ע״י מחשבה חזקה כנ״ל אשר כל האיש עם התרגשיותיו בה תלוים.

ובספה״ק אמרי אלימלך מכ״ק אא״מ הרהצוה״ק זצוקללה״ה פ׳ בא מפורש שאותה המחשבה קדושה שחושב האיש רק לפעמים ורק זמן מעט אינה נקראה עוד בשם מחשבה, ולא תוכל לפעול בו לקרבו ולקדשו, רק אותה שמרבה לחשוב בה, ע״ש. ובכל ספה״ק נועם אלימלך רואים שכשמצוה בקדשו על עניני המחשבה אשר יחשוב אותן האדם, ע״פ רוב לא אמר ״יחשוב״ בלבד רק הלשון ״ידמה ויצייר״ במחשבתו. ועיין שם באות א׳ בצעטיל קטן וזלה״ק וידמה ויצייר במחשבתו כאילו אש גדול ונוראה בוער לפניו עד לב השמים והוא בשביל קדושת השי״ת שובר את טבעו ומפיל את עצמו לאש על קדושת השי״ת. וכן באות ב׳ וכו׳, וגם בהיה״ר שקודם התפילה תיקן בקדשו תפילה על זה ותהא מחשבתנו זכה צלולה וברורה וחזקה, עיקר גדול הוא זה שתהא מחשבתנו זכה צלולה ברורה וגם חזקה.

אבל אי אפשר למחשבה חזקה בלא ציורים בה, ועיין תיקוני הזוהר הקדוש ת״ע [דף קכ״ו ע״א] שמונה בקדשו נפש המצויר [לפי הנראה מאור ישראל ומכסא מלך הגירסא היא, ״המצייר״] מיד אחר נפש המחשבה. ועיין בח״פ להרמב״ם ז״ל פ״א שכל מה שמחלקים את הנפש לחלקים, רק התגלות פעולותי׳ מחלקים, אבל הנפש בעצמותה ובקרבה אחת היא, ע״ש. ובאופן כעין זה הסברנו לעיל בחוה״ת מאמר א׳ אות א׳ את ה׳ חלקי נפש רוח ונשמה, חו״י, לא שה׳ נפשות של קדושה ישנן בהאיש, רק נפש אחת היא, וככל שחלק יותר עליון ואור יותר רב נתגלה ממנה, נפש יותר עילאה ובשם יותר עליון נקראת, כעין חד ארוך וחד קצר וחד בינוני שבספירות כמו שאומרים בפתח אלי׳, שהחילוק ביניהם הוא רק במדת התגלותן והשפעתן למטה, ע״ש.

זאת אומרת שאין כוונת קדשו בת״ז שיש נפש החושבת לבדה ונפש המציירת לעצמה, רק שמתחילה כשפועל האיש בנפשו פעולה קלושה אז רק חלק קטן ממנה מתגלה לחשוב, וכשמפעיל את עצמו יותר אז חלק יותר גדול ממנה מתגלה שגם מציירת לו את הדברים. וזה שאמרנו בחוה״ת שם בהג״ה שכשחושב האיש במחשבה קלושה משונאו שחרפהו אז צורת השונא אינה מצטיירת לפניו וכשחושב במחשבה חזקה גם צורתו מצטיירת לפניו, ואז לא רק צורתו של השונא המצטיירת לפניו נקראה ציור, רק גם הדיבורים שדיבר אליו וכל המאורעות שחושב עתה מהן נקראות ציור. וכמו שאמרנו שם שהמחשבה חזקה, והדמיון, מין אחד הם, רק הדברים שיכול לצייר בדמיון כגון צורת בית, איש, וכו׳ רואה בדמיון, והדברים שאינם בני צורה כגון דיבורים, חושבם במחשבה חזקה לבדה, ע״ש. וגם בני אדם מדברים כן, ואומרים, שצייר לו כל דבר וכל דיבור פרטי ואפילו מה שחשב עליו שונאו וחושב עליו גם עתה לעשות לו, את הכל צייר במחשבתו.

וכיון שכן שרק על מצע המחשבה התרגשות הנפש מתגלה, ורק ע״י שיחשוב וירבה לחשוב בהרע שעשה לו שונאו, התרגשות כעסו מתפעלת ומתגלה, ובלא מחשבה שיחשוב בה לא יתרגש בכעסו, ולא על מחשבה רפוי׳ רק על מחשבה חזקה דוקא. זאת אומרת שהתגלות ההתרגשות בהתחזקות והתרחבות המחשבה תלוי׳, לכן צריכים לדעת שכמו שאי אפשר לו לאיש להרחיב את חכמתו ולחזקה בלתי אם בדברי חכמות פרטיות ממשיות אשר ימלא את שכלו בהן, ולא די דבר אחד של חכמה, רק שכליות רבות ושונות דוקא, שישכיל בדבר חכמה זה ובדבר שכל זה.

כן אי אפשר להרחיב את מחשבתו להאריך בה ולחזקה בלתי אם גם ימלא אותה ציורים פרטיים רבים אשר יצייר אותם בה, ודוקא ציורים שונים. כי חוץ מזה שאין המחשבה והדמיון מתרחבים ממחשבה ודמיון אחד בלבד, גם טבעם של המחשבה והדמיון הוא שאינם יכולים לשהות זמן מה במחשבה ודמיון אחד בלתי אם מוסיפים עליהם צורות חדשות. ואי אפשר להאריך איזה זמן במחשבה זו לבדה מן הרע שעשה לו שונאו בלתי אם גם יצייר בה למשל את מחשבות שונאו אשר חשב בה להרע לו, וגם איך הכין את עצמו השונא טרם שעשה לו הרע איך הרים את האגרוף עליו, ובאיזה דברי זלזולים זלזל אותו וכו׳ כנ״ל.

אמור מעתה כשתרצה לגלות את הרגשיותיך הקדושות העוברות בך באיזה חג או שבת קודש תחזק את מחשבותיך הקדושות בענין החג והשבת, ולחזק את מחשבותיך אי אפשר שתחשוב מחשבה פשוטה בלבד שהחג והשבת קדושים הם, כי לא תוכל להאריך בה ולא לחזקה, רק צריך אתה למלא בהם ציורים ודמיונות ולחשוב בהם בחזקה. הדברים שאינם בני דמיון תחשוב במחשבה וציורי מחשבה חזקים, ושהם בני דמיון תדמה בדמיון כאילו הם כנגד עיניך ממש, ורק באופן זה את התרגשויות נפשך תגלה. וגם בשעה שאין היא מתרגשת, אז במחשבתך כזו תעורר אותה להתרגשות. ובספה״ק נועם אלימלך פ׳ לך איתא שיעורר האיש את עצמו במחשבתו, שיצייר לו שעומד בבית המקדש בנוי ומזבח על מכונו ובהיכלו וכו׳ ועל ידי זה הוא בא לבהירות ודביקות גמור להתפלל בכוונה שלימה ביראה ואהבה כאילו עומד בבית קודש הקודשים, וכו׳, ואיתא שם בלשונו הקדוש שיצייר כאילו רואה בעיניו ממש ע״ש, לא מחשבה חזקה בלבד רק גם דמיון חזק.

ועד כמה המחשבה שהיא גם בדמיון וציור פועלים בנפש, ולא בנפש האדם בלבד רק גם להדביקה בקדושה שמחוצה לה ולהמשיך לו קדושה מלמעלה, עד שלא נוכל לשער מה רבה התועלת והעליות אשר יגיע אליהן האדם בהן יכולים לראות בהא שאיתא בספה״ק אור החמה מהחיד״א זצ״ל [פי׳ על זוה״ק] בפ׳ וישב על זוה״ק דף קצ״ב בשם הרמ״ק זצ״ל. וז״ל הק׳, יעיין בחכמה שלמד מרבו ויצייר צורתו ויתדבק נפש בנפש וכו׳ כמו שפי׳ ר״א בפ׳ משפטים שכאשר הי׳ חושב ומתדמה בצורת ר״ש היתה הלכה מאירה אליו, וזה מענין דבקות נפש בנפש. והדמיון לא יתפוס בנפש אלא מתוך הצורה המחותמת בחומר הגשמי, ולזה יהרהר בצורה ההוא ומתוך אותה הצורה יעורר הנשמה והחכמה ההוא וישיג מה שלא הי׳ משיג ע״ש. על ידי המחשבה ודוקא עם דמיון ודוקא כשהיא בצורה יזכה להיתדבק בקדושה המצויר לו, וע״י קדושה וגם תורה והשגות ממרום תמשכנה לו.

וכבר רשמנו לעיל בחובת התלמידים איזה דוגמאות איך תוציא לך את התרגשות נפשך של קדושה בפסח בליל שבת קודש, ואיך תחזק את מחשבתך בה ותמלא אותה ציורים מרעיונות ודמיונות של קדושה, ועתה נוסיף לך את השלש סעודות [סעודה שלישית] בשב״ק. כי האם אין אתה מרגיש מאומה בשעה שאתה יושב בה בחברת החסידים, זהו דבר שא״א. אם לא תרעד נפשך בכל העת שאתה יושב עמהם איך זה אפשר שברגע זו או זו, באיזה מזמור, או עכ״פ באיזה פסוק לא יעברו חוטי אש או רק ניצוצין די נור בך, אשר כל אבריך יזעזעו ואת כל גידיך יצרובו. כי אם טרדותיך והחולניות שבכל השבוע משעממים אותך ואת דעתך לבלי ראות את חובותיך לד׳, אף לעצמך שלא תשאר גם בעוה״ז וגם בעוה״ע בשאול, בור שחת ופחת ר״ל. ולבלי להביט את עליות הקודש שאין אתה בן חורין מבלי לעלות עלי׳, עכ״פ בשב״ק כשאתה נח מן טרדותיך, רחוק מחלונותיך, ונשמה יתירה ואור קדושה יותר רב ממלאים אותך מבית ומבחוץ, איך זה אפשר שלא תדאג ולא תיאנח על שנותיך שעוברות שבוע אחר שבוע בהדיוטות שטותיים והבלים. ובמקום שהי׳ לך בכל עת ובכל שעה שאתה מזדקן יותר, בכל יום ובכל שבוע שאתה מתקרב אל קץ שנותיך, להוסיף קדושה ולהתקרב יותר אל ד׳, תיסוג אחור ותשקע יותר בבצה, ואם לא בעבירות חמורות ח״ו, אף אם לא בביטול תורה, הלא גם אבק העבירות אם רב הוא, ופסולי העבודות מחשבות ופניות, אם תמידיות הן, בכחן להשקיע את האיש ביון המצולה עד הצואר ח״ו. ואיך זה אפשר ששעת שלוש סעודות עת הסתלק השבת קודש לא יהי׳ לך כשעה מיום הכיפורים.

אבל לא שעת דאגה ואנחה על הנמיכיות בלבד הוא השלש סעודות, רק גם שעה של התרוממות היא, הצדיקים אמרו ששעת שלש סעודות היא השעה של יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ומכבוד קדושת חותני הרהצוה״ק שמעתי שזקני הגהצוה״ק המגיד זצוקלל״ה מקאזניץ אמר פעם בשלש סעודות שהי׳ בבחינת צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. ואיך זה אפשר שגם אבן מקיר לא יהל אור אם בגן עדן יהי׳, ומנועם העליון לא ינעם, ואתה גם כשאתה נמצא בשעה שיותר יפה מן הגן עדן, כאילו ח״ו לא בך ולא אליך הדבר נוגע. בטח עצלותך מפתה אותך שוב לאמור ומי ידמה להמגיד ולשאר הצדיקים זצ״ל. אבל תשובה כזו תשובת היצר הרע שבך היא, ד׳ ית׳ מלכותו בכל משלה, ואם הצדיקים זי״ע הרגישו והתענגו מקדושתו בבחינת רישא, אתה עכ״פ את בחינת עקבים או עקבים דעקבים דהקדושה תרגיש. אבל בטח גם אתה מרגיש בך את השלש סעודות, גם לבך ומוחך מתנענעים ומזדעזעים מקול רעש הגלגל, גלגלי המרכבה שעוברים דרך נפשך, רק שאין אתה יכול להתבונן ולהסתכל, והרעם והרעש נאבדים נפסדים עד שכמעט לא תדע שד׳ אלקיך בא וכל קדושיו עמו.

כל איש צריך להסתכל לחשוב לצייר ולדמות כפי מצבו, וההסתכלות הפשוטה בשלש סעודות למשל היא כך. עבר עליך השבת, יום כולו של קדושה. מן השמים קדשו אותך, וגם אתה קדשת את עצמך ביום הזה. לא עסקת במסחרך לא טיילת בשוקים וברחובות ולא הקלת את ראשך. ישבת בהתבודדות בינך ובין קונך או יחד עם חבריך, עסקת בתורה ובשיח של קדושה וחסידות. כבסת את עצמך מכל אבק וכתם שעלו עליך בכל השבוע, והשתדל לבוא עד נפשך. ובכל שעה ושעה הרגשת בעצמך שאתה עולה ממצב אל מצב, ומן מדרגה קדושה אל מדרגה יותר קדושה עד שקרבת אל שלש סעודות, מרום קצו של השבת, האי שעתא דבי רעוא. סעודה היא מג׳ סעודות אבל מרגיש אתה שכבר אין המקום והמצב עתה לשבוע בבשר ודגים, רק לחפש את הא-ל מסתתר בשפריר חביון ולשבוע מזיוו. ויושב אתה עם חבריך גם כן מבקשי פני ד׳, ובחושך אתם יושבים. מנהגי ישראל תורה הם, כי מתאימים הם את פעולת הגוף למצב הנפש באותה שעה, כי אית חושך ואית חושך^הג״העיין ת״ז ת״ל, ואית חושך מסטרא דדכיר וכו׳ ואית חושך דכס״א..

אצל ד׳ ית׳ כתוב ישת חושך סתרו, אור אמתי הוא, וחושך הוא לפי השגתנו הפשוטה, השגת עולם הזה, שאין העולם ואנשיו משיגים את אורו ית׳ הרב, בטל העולם ומלואו לפניו ית׳. וכיון שזה מעת לעת שלם שאתה מתרחק מן העולם הזה ומתקרב אתה פסיעה אחר פסיעה אל בחי׳ האי שעתא דבי רעוא רצון העליון, במוחך ובלבך אף בחושי גופך, מוכרח גם גופך בפועל ממש לשבת בחושך, גם לבך וגם עיניך לא יראון כבר עולם ודברי העולם לפניהם. ד׳ מסתתר בחושך, ואחר חיפוש ובדיקה שבכל השבת באת אל הערפל אשר שם האלקים, בקשת ומצאת את שאהבה נפשך. מתקרבת היא אליו ונמסה בקדושתו. כל החדר מלא מפמליא של מעלה, ואתה דוחק את עצמך דרך כל פמליא הקדושה אל קודש הקדשים, משתוקקת נפשך להכנס לפני ולפנים ולבא אל המקום אשר שם האלקים, אחזתיו ולא ארפנו.

ולו ידעת כי תשאר כן גם תמיד, כי אז היתה נפשך שמחה שמחת עולם, אבל נזכרת שבעוד רגע ידליקו נרות, ושוב תפול לימות החול, ונפשך מרה לה, איך תפול מן חושך שמים ערפלי טוהר, לחושך מצרים, חשכת הצרות, צרת הגוף והנפש גם יחד, תרעד ותתרגש. את שתיהן אתה מרגיש עתה, קץ הימין וקץ הימים מרום קצו של הקדושה וקץ נמיכיות של החול, התרי גוונא של חשוכא נאבקים עתה בך בשלש סעודות. משל לבן מלך שנגזר עליו להרחיקו מעל אביו ולהשליכו אל הסוהר, אז ברגע האחרונה קודם שנפרד מאביו מקרב הוא את עצמו יותר אל אביו, דוחק ומתקרב, אוחז ומחבק, מתענג ומתגעגע, ומתוך תענוגה ופחדה צועקת הנפש ממעמקים. גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי, הידים כמעט רועדות ומחפשות, אתה עמדי, אחזתיו ולא ארפנו.

הסתכל והתבונן, כי כל זה עובר גם בנפשך רק אתה לא התבוננת ולא ידעת, והאם אפשר שמצב רוח כזה לא ישאיר רשימה על כל השבוע. באם לא תחשוב מאומה, או אף אם תחשוב אבל לא תמלא את מחשבתך ציורים, ואת מראות גלגולי הנפש לא תוציא, ולא תרקמם במאורעות שיהי׳ בהן דברים של ממש לחשוב בהן, אז הניצוץ וגם המחשבה יכבו ועד מהרה ימסו, גם בשעתם לא יעשו רושם גדול, ומכל שכן שאחריהם לא ישאירו מאומה. אבל אם מעשיך בנפש תהיינה ואת מחשבתך תחזק, אז אף אם בתחילה לא יעלו לך ציורים שלמים כעין ציור הזה שהצגנו לך, מ״מ קטעי ציורים יעלו לך.

למשל בשעה שאתה מרגיש שתתוספה בך יראת ד׳ בשלש סעודות, אל תתן לעברה ולהכבה מיד, רק הארך בה ואמור בלבבך או גם בשפתיך, אני ירא את ד׳. כל כך אני ירא את אלקי הגדול והקדוש. הלא הוא ית׳ קרוב עתה אלינו, וכל כך אני ירא את יחידי הקדוש והגדול בורא כל העולמות. [כהאב מורא פאר׳ן אויבערשטן. כהאב אזויא מורא פאר מאן איינציגען הייליגען גרויסען ג-ט. דער אייבישטער איז דאך אצינד נאענט צו אינז. כ׳האב אזויא מורא פאר מיין איינציגען הייליגען גרויסען באשעפע׳ר פין אלע וועלטען] ובנחת חשוב או אמור זאת, וכפול אותם אם תרגיש שמוסיפים ומרחיבים את יראתך לד׳. ובלבד שלא תחשוב את התיבות בלבד שאתה אומר, רק את ד׳, ומן גדלותו ית׳ של הבורא כל עולמות העליונים והתחתונים תחשוב. ואז יש שבשעה שאתה מסתכל ביראתך על החשכה אשר בחדר, מעצמו יפול במחשבתך הפסוק הנאמר באברהם אבינו בשעה שנגלה אליו אלקים, והנה אימה חשכה גדולה נופלת עליו.

ואם נפשך מרוממה בשעה זו בבחי׳ ויגבה לבו בדרכי ד׳, ותתבונן אשרינו מה טוב חלקנו. רחוקים אנו עתה מן העולם ושאונו. פרושים מכל. ורק אל מי שהוא קדוש ומשרתיו קדושים אנו שואפים, ואל האין סוף והאין תכלית אנו צועקים ומתקרבים, ושירות ותשבחות אליו מרננים. ואתה מסתכל על החדר ועל החשכה אשר בו המסלקים בשעה זו את כל העולם מכם, ומאפילים ומיחדים אתכם עמו ית׳^הג״המאפילים מלשון ת״ח שמאפיל ב׳שמע ישראל׳ שהוא עומק אחד. כנודע.. וכמו מעצמו מתנוצץ בך הפסוק ויבא משה אל הערפל אשר שם האלקים. ושפתיך את דברי החרוז^הג״המן הזמר י״ה אכסוף נועם שבת. מרחשות, הצל מאחרי לפרוש מן השבת לבלתי תהי׳ סגור מהם ששה ימים המקבלים קדושה משבת קדש, רבש״ע פרש את קדושתך זו עלינו גם על כל השבוע.

אבל זאת ידוע תדע ובמוחך חקוק שלא תטעה לחשוב שכוונתנו שכאשר באה השעה של שלש סעודות תפנה את דעתך לבקש מחשבות ולצייר ציורים, לא ולא. כי העיקר בשלש סעודות הוא להתקשר בד׳ ולשפוך לפניו את לבו, ובזה תהא שקוע. ובכלל כוונתנו לא לגלות בך את הציורים בלבד רק את נפש המציירת, כמו שהבאנו את דברי קודש של הת״ז נפש המצייר. כי לכל אדם ישנו נפש שמכל דבר שמרגיש ומתפלא מציירת לו ציורים, ממנה החלומות בלילה וממנה הדמיונות ביום, וכל איש לפי הענינים שעוסק ושקוע בהם, נפש מציירת כזו מגלה מנפשו. ואפילו ב׳ זקנים שכבר חדלו מן עסקיהם, כשיראו דבר חדש אשר יתפלאו ויתרגשו ממנו אז מעצמם כל אחד יטוה ויארוג לו דמיונות לפי עניניו ומחשבותיו שהוא שקוע בהם מאז. ולמה כך הלא זה כבר אינו עוסק במלאכתו זו, וזה לא במסחרו זה. מפני שאז בעת שעסקו במלאכתם ובמסחרם, עד לנפשם הגיעו מעשיהם, וגם היא נתפעלה ומן מעשיהם נשתנה, עד שכ״א נפש מציירת כזו גילה בקרבו, עד שגם עתה מעצמה דמיונות ומראות כאלו מכל הרגשה היא מציירת לה. והיא דרישתנו, שלא נפש מציירת לנו מעצמה דברים הדיוטים נגלה לנו, רק המציירת דברים קדושים ומראות הקודש נגלה מקרבנו, ומעצמה תגלה אותן מבלי שנצטרך אנו לבקש לה מחשבות ומראות. עוד נדבר אי״ה הלאה בגילוי מראות המחשבה והרגשיות הנפש ע״י איך ובאיזה אופן, ולע״ע נפסיק בפרק אחר.

ונזכה במהרה לגאולה שלימה אמן.