הכשרת האברכים/ג

להתרגש ולהיות איש מתרגש

אמור מעתה שלא רק מי שזוכה להתלהב אך גם מי שמתרגש, התרגשותו ראשית התגלות הנפש היא אשר עלי׳ גם אור ממרום מופיע. ורגשי עונג עם ההתרגשות קודש אשר ירגיש האיש בתפילתו, עבודתו ותורתו, הברקת ניצוץ העונג ולהבי קודש מן חלק הגן עדן שלו היא, אשר ירגיש אחר אריכות ימיו ושנותיו בעולם הנצח שלו, בשירתו, תפילתו ותורתו כשיכסוף הוא אליו ית׳, ויבא ד׳ להשתעשע בגן עדן עם הצדיקים ועמו. וקדושי החסידות מצאו רמז לזה בדברי הגמרא [ברכות י״ז] עולמך תראה בחייך, שרמזה הגמרא להאיש, שאת עולמך עוה״ע שלך תוכל לראות בחייך. כי ההתרגשות והעונג שאתה מתרגש ומתענג בעבודתך בעולם הזה הארת עולמך של עוה״ע היא.

עוד בזוה״ח פ׳ בהר איתא מזה, וז״ל הק׳ אמר ר״ש וכו׳ דמזונא דעולם הבא לאו איהו בהאי עלמא אלא צמצומא זעירא, דחילא דולי׳ אשתכח במחיקו דאורייתא עכ״ל הק׳. [מזון של עולם הבא לא נמצא בעולם הזה אלא מעט מזעיר, וכחו [של מזון עולם הבא הזה שבעולם הזה] נמצא במתיקות התורה]. ובבית אהרן פ׳ שלח בד״ה אמר אור זרוע לצדיק וכו׳ איתא, כי הגם שעולם הזה והעולם הבא הם שני הפכים ממש מהקצה אל הקצה עם כל זה הם קשורים זה בזה, וכדאמרו אנשי מי שיש לו עולם הזה יש לו עולם הבא, אין הכוונה מי שיש לו עולם הזה כגון אכילה ושתי׳ ושאר תאות ח״ו, רק הכוונה מי שיש לו עולם הבא בזה העולם שטועם בהמצוות טעם עולם הבא והיינו ע״י בחי׳ אור הגנוז, יש לו ג״כ בעולם הבא, אבל מי שאינו טועם זאת בעולם הזה, אי אפשר לו שיטעם בעולם הבא עכ״ל הקדוש.

עם כל זה האיש בשעה שמתפלל ועובד ואין תפילתו ועבודתו עולות בלהבות קודש, ורוצה להתעורר שעכ״פ יתרגש ולא יתפלל בקרירות ויבשות רק עם חיות, ולא עולה לו, אל יתעקש להתעורר דוקא, כי דרך האיש וטבעו הוא שכאשר מתעקש באיזה ענין למשל לרחק מחשבה לא טובה או מחשבה טובה לקרב, יש שעולה לו ההיפך, דוקא רודפת אותו מחשבה הרעה, ומחשבה הטובה שרוצה לאחוז בה קשה לו או שקשה לו לאחוז בה זמן רב יותר והיא מתבלבלת. ובפרט כשמתעקש בשעת תפילתו ועבודתו להתעורר, להתלהב ולהתרגש, ע״פ רוב דוקא לבו מתטמטם עד שלפעמים ישתומם ע״ע לאמור למה זה קודם תפילתי ועבודתי כבר הרגשתי בי ניצוצי ההתעוררות ודמיתי שלהבי אש קודש בי יבערו, ועתה כשנתקרבתי אל התפילה ועבודת המצוות כאילו הכל בי כבה, אין אש ולא להבה אף הלב כאילו אין ח״ו. אבל אל תפחד בחור שואף אל ד׳, ואתה אברך המשתוקק אל קדושתו ית׳ מזה אל תבהל, כך הוא טבע האיש, אם לא יעשה הכל בתחבולות שונות.

עבודה הפשוטה אשר לאיש בשעה שעובד את ד׳ צריכה להיות במחשבה פשוטה, שיחשוב, עבד ד׳ אני, והתורה תפילה ומצוות שאני עובד בהן את ד׳, חלקי אלוקית הן, ולא בהשכל והעיון אשר בתורה בלבד אני מתדבק בו ית׳ כיון שהוא דעת אלקים ורצונו ית׳ [כמו שהארכנו בזה לעיל בחוה״ת פרק ט׳ וי״ב], רק גם עשיית המצות בפועל, וגם התיבות ואותיות התורה ותפילה, שמות, ספירות ומלאכי קודש מקדושה עילאה הם, ובשעה זו שאני אומרם, ד׳ ומרבבות קדושיו בקרבי עוברים, ועלי להתקשר ולהדבק בקדושה עילאה זו הנעשית לממשית ונמשכה בי. וכשיאמין ויכוון זאת באמונה פשוטה ומחשבה חזקה אז גם מזה יקבל חיות. ובספה״ק הנ״ל לשבת שובה איתא, מה שהאיש ישראל עושה צריך להרגיש בזה חיות וטעם לזמן מרובה, ואפילו הוא רק כשור לעול וכחמור למשא, גם זאת יערב לו במה שזוכה לעשות רצון קונו כשור לעול וכחמור למשא, וכשיש לו תענוג מזה אז הוא מרגיש טעם בעזרת הש״י, עכ״ל הק׳.

ובזה תבין שח״ו אין סתירה בדברי קדושינו זצ״ל אשר אולי נוקשת כבר בזה, איך שהרבה מזהירים ספרים הקדושים שכל העבודה, תורה, תפילה ומצוות, תהיינה רק בחיות, התרגשות והתלהבות, והוא חלקו בגן עדן כנ״ל. וישנם גם מקומות בספרים הקדושים שאומרים שלא יעבוד האיש כדי שישיג התלהבות רק עבודה פשוטה יעבוד. ובספר הקדוש הנ״ל לשבועות איתא וזלה״ק, ובתפילה לא יבקש התלהבות רק יראה להכניס את עצמו בהדיבורים ובעבודות, וההתלהבות תבוא ממילא עכ״ל הק׳. זהו הענין, ההתלהבות היא עיקר העיקרים, רק שבשעת התפילה לא יבקשנה אף לא יתעקש עלי׳, רק יעבוד בפשיטות וממילא תבוא. והנה אל רום כוונת קדשם אין אנו מגיעים ולא משיגים, אבל למשנתנו היא כנ״ל, ובתפילה לא יבקש התלהבות וכו׳ כי לא תמיד מגיע אל האדם הדבר אשר מתעקש עלי׳, ויש כי עוד יעלה לו ההיפך רק יעבוד בפשיטות וההתלהבות תגיע לו ממילא.

ומעתה תשאל בחור או אברך ומה אעשה ולא באה ההתלהבות ממילא, מתחילה חשבתי להתעקש עלי׳ וכמו להכעיס נסתמה ממני, ועתה שאיני מתעקש ג״כ נעלמה היא, והאם ח״ו אין לי תקנה, האם ח״ו הרחיק ד׳ אותי ממנו לבלתי שמוע את דבריו ותהי עבודתי בסגירות המוח וטמטום הלב.

לע״ע נשיב לך בקיצור, שלמה המלך מכריז ברוח קדשו ואומר ראשית חכמה קנה חכמה [משלי ד׳ ז׳]. התורה היא כפטיש יפוצץ סלע ולכל אברי האיש אף לחורין וסדקין שבגופו ונפשו, ניצוץ ממנה מגיע, ואת חשכתם מאיר. ולנו ע״פ פשוט פסוק הזה מורה, שכמו שאי אפשר לו לאיש להשתמש בחכמה בלתי אם יקנה את החכמה, שלו תהי׳ וגם הוא יהי׳ חכם, כי אף אם יכולים להכניס איזה דבר חכמה פרטית גם באיש בער מ״מ כיון שאין החכמה שלו והוא אינו חכם לכן רק את דבר פרטי הזה של החכמה בו ינוח, ולפעל ולשמש לא יוכל בחכמה, לא בדבר הזה להתפלפל, ולא דבר חכמה אחרת להבין מעצמו, ורק כשהוא בעצם נעשה חכם אז יכול הוא לשמש בחכמה ולהשכיל בכל עת וזמן ובכל ענין שרוצה להשכיל.

כדבר הזה הוא גם בהרגשת האיש, אי אפשר לו להאיש להתרגש באיזה הרגשה, בלתי אם יהי׳ הוא בעל הרגשה, והאיש מתרגש. גם בעניני הגוף שבהם האיש שקוע ראשו ורובו ונוגעים לו הרבה, לא כל אחד מרגיש את מאורעותיו באופן אחד, יש מתרגש על כל דבר נקלה. יירא ויפחד מכל דאגה קלה שלא תבא, וישמח מכל דבר טוב אף מן הבטחה טובה קלה. גם מדת דאגתו ושמחתו מרובה היא, כשדואג כלו מתמרמר וכלו נדכה, וכששמח יש שכמעט מכליו יוצא מרוב התרגשות, וכן הוא בשאר התרגשות נוח לכעס ונוח לרחם על זולתו. ואיש כזה אין לקרא, לא כעסן לבד ולא עצבן לבד, לא שמח ולא בעל רחמנות כיון שעל כל דבר והיפוכו הוא מתרגש, רק ״איש מתרגש״ יכולים לקראותו המתרגש על נקלה מכל דבר. ויש להיפך איש רק רוח קשה כאבן, שלא על נקלה מתרגש ואפילו בשעה שמתרגש רק שמתרגש רק מעטה היא לו.

וכיון שאיש הישראלי גם נפש הבהמיות שלו מרכבה לנשמת אלקי היא, וגם עצמותה של נפש הבהיות מבחי׳ פני שור שבמרכבה היא, וכשעובד את ד׳ בכח ויגיעה גם היא מתהפכת לקדושה כנודע מספרי קודש, לכן גם בה בנפש הבהמי׳ ובטבע האיש, עבודתו עבודת הקודש תלוי׳. אף על יצר הרע איתא בספר הקדוש אמרי אלימלך מכ״ק אא״מ ההצוה״ק זצוקללה״ה פ׳ תולדות שיצר הרע של חמימות יכולים להכניס גם לקדושה, ואת היצר הרע של קרירות קשה להכניס, וגם הבאנו בהשיח עם המלמדים ואבות הבנים בראשית חוה״ת, את דברי הרב הקדוש זצוק״ל בהסידור, שהרתחן בטבעו עלול טבע לבבו להתלהבות ברשפי אש התשוקה עכ״ל הק׳. זאת אומרת שקשה לעורר באיש מדה וענין בעבודה בלתי אם גם טבעו תתכשר לה, וכשאין טבעו מתכשרת עבודתו יותר קשה, והרתחן עלול יותר להתלהבות מאיש קר הרוח.

והנה הרב זצ״ל מן פרטיות התשוקה לבדה מדבר שם בקדשו, ומן עליותה הגבוה כמ״ש בלשונו הק׳ רשפי אשר התשוקה, לכן מדבר מן טבע הרתחן שהוא המוכשר לזה, הרתחן ברתחנות שממנה הכעס נמשך, ובה יכול לעלות אל התשוקה הגבוה כרשפי אש לד׳, לא כן אנו שכפי שאמרנו רצוננו עתה לעורר עכ״פ את ראשית זעזוע הנפש וראשית רחשי נוצותי׳, ראשית ההתרחשות וההתרגשות, אשר לא ההתלהבות הפרטיי ורשפי אש הרוממה בלבד רק הכל, הרצון והמדות בה תלוים, שלא בדעתו בלבד יבין שצריך הוא לרצות, לירא ולאהוב, רק גם יתרגש ברצונו, יראתו ואהבתו, כנ״ל, לכן לענין הזה אין לנו לדבר מטבע הרתחנות הפרטית בלבד, רק מן ההתרגשות בכלל הכוללת התרגשות לרתחנות וגם לרחמנות, לבכות וגם לשמוח, כנ״ל שהוא י ותר מוכשר להתעוררות הזאת, ועל זה באנו עתה לדעת איך יכולים להיעשות בעזרת המעורר ישנים לאיש מתרגש.

ואם ימנה אותך איש מתחכם וישאלך אם ההתרגשות, התגלות חלק הנפש היא ואיש מתרגש זוכה לה, א״כ איש עצבני [נערוועאישער] המתרגש על כל דבר ומדת התרגשותו בשעה שמתרגש רבה היא, יותר חלק נפשו מתגלה ואיש יותר מרומם הוא. ועוד יוסיף להקשותך, איך זה רק פעולות הנפש והתגלותה היא ההתרגשות, הלא גם העצבים פועלים בו יותר גם הלב דופק והריאה מנשמת אז בחזקה יותר, א״כ רק פעולה גופנית היא.

אל תיבהל מן שאלתו זו ומן חידושי חקירותיו לא תתפעל. רק השב לו שאלה פשוטה ותמימה לאמור, ולמה זה בצאת הנפש לא יפעלו ולא יתפעלו לא העצבים, לא הלב, ולא הראיה, אם רק פעולה גופנית לבדה היא. אבל הלא אנו מן נפש החיונה מדברים כמו שהבאנו בריש דברינו את דברי זוה״ק נפש הזאת היא סמוכה לגוף וניזנת לו לגוף ומתאחדת עמו, וכמו בכל פעולות הנפש המתגלות לנו, ע״י כלי הגוף היא פועלת, כן גם בההתרגשות פעולת הנפש היא המתגלה, ומ״מ פעולתה זו ע״י הגוף ועצביו היא פועלת, רק תחת ששאר פעולותי׳ מחותלות בגוף ועשי׳ לבלי התגלות גם להאיש, פעולת ההתרגשות נרגשת לעצמה שמן הנפש היא.

וכיון שסמוכה היא לגוף לכן שניהם משפיעים זה על זה, מדבר גופני כאב או דבר אהוב לגופו נפשו מתפעלת להתרגש, ומדבר מחשביו שחושב מדבר אהוב או שנוא לו אף אם לא פגע ולא נגע בגופו לא לטובה ולא לרעה ורק הנפש היא המתרגשת מ״מ גם הגוף מתפעל, מתרגש ומתחזק וממהר את דפיקת לבו ונשמתו וכו׳.

ומעתה האם גם תקשה איך זה עשו לפעמים הנביאים ובני הנביאים פעולות גם פשוטות לשמח בהן כגון המנגן אשר לאלישע הנביא ופגיעת חבל נביאים אשר פגע שאול בשובו משמואל הנביא, ולפניהם נבל ותוף וחליל וכנור והמה מתנבאים [שמואל א׳ י׳ ה׳] והלא הרבה בני אדם משמחים את עצמם באלו ועוד יהוללו ויחטאו. כי הנביא בראשיתו הי׳ צריך לגלות נפשו כמו שאמרנו בריש דברינו ולגילוי זה צריכים גם שמחה, כדי שתשרה עלי׳ השכינה, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, ולא נאמר בשביל זה שכל מי שהוא בשמחה ומגלה חלק נפשו זוכה לנביאות כמו שלא נאמר כמי שהוא חכם גבור ועשיר, ינבא, מפני שאלו היו מתנאי הנביא שהיו צריכים לו כדי שיזכה לנבואה. גם כל איש בשעה ששמח מגלה חלק נפשו אבל אם עובד ד׳ הוא, אז עבודתו יותר מעולה כיון שבנפש גלוי׳ עובד, ואם לאו אז עוזב את שעת הכושר ועוד בנפש גלוי׳ הוא חוטא, והוא חומר רעת פגם המדות כנ״ל בפרק שלפני זה. כן איש העובד את ד׳ אם יעבוד לעשות את עצמו למתרגש יקל לו לגלות נפשו ועבודתו יותר מרוממה תהי׳, אבל לא כל מתרגש עובד הוא כמו שלא כל השמח מנבא. רק זאת יכולים לאמור, הא שבני ישראל טבעם יותר נוטה לעצבנית [נערוועאיש [בהדרשה שנדפסה דברנו מן הפעולות הפרטיות המסבבות את העצבנות בישראל, ועתה מן טבע ישראל בכלל הנוטה לעצבנית] מפני שיסודתם בני נביאים הן, אם משמשים בהכשרותם זו לעבודה, אז לעבודה עילאה ע״י יגיעו, גם לרוח הקודש, ואם לאו הרי זה כמי שנולד במוח חריף מאוד שכאשר אינו משמש בו לחכמה מסתכן הוא יותר שלא ישתגע עי״ז, ומהתרגשות שהיא הכשרה לעבודה עילאה להתבטלו להתלהבות ולרוה״ק, ח״ו שובבות ועצבנות יכול להיעשות. ובזה תבין מעט את דברי הפסוק מלכים ב׳ ט׳ י״א שכשבאו ללעג על הנביא קראוהו בשם הזה ע״ש].

אמור מעתה אפילו אם יטעה מי שהוא לאמור שההתלהבות בעבודה, רק עלי׳ היא שרק בני עלי׳ צריכים להשתדל לה ולא כל אחד, ואפילו אם יפתך יצרך לאמור שיכול אתה להיות אברך חסיד בלא התלהבות [אף שאין מוחי יכול להשיג בשום אופן איך ובמה תהי׳ חסיד אם לא בהתלהבות ראשית החסידיות דרך הנביאים] אבל בלא ההתרגשות ראשית התעוררות הנפש עכ״פ, שאנו רוצים לעורר בך, כבר כל אחד יודע ומבין שאי אפשר להקרא חסיד. ולא עוד אלא גם עובד ד׳ פשוט א״א להיות בדעת בלבך, בזה שמבין שזה טוב וזה רע, זאת לעשות וזאת לחדול. כי מי שעובד רק בדעתו לבד, שרק בדעתו יודע הוא שצריכים לירא את ד׳ ולאהוב אותו ית׳, את תורתו, מצותיו, ואת בניו ועמו בני ישראל ולא מתרגש גם לכל זה, אין חילוק רב בינו לבין מי שמיעץ רק את זולתו, זולתו שאין בו דעת ותאב לכל כיעור ורע. כיון שגם הוא בעצמותו כלו, לא לבד שאינו מתרגש להטוב והקדושה רק עוד להיפך להכיעור ולגשם הבהמי׳ מתרגש ואליהם משתוקק ונמשך. והאם בכל עת ובכל שעה, ביום ובלילה יוכל האב בדעתו הבריא להשגיח על בנו המשוגע ר״ל, השואף בכל רגע רק לחבל ולאבד. כשרק יתעייף האב את עינו ממנו יבצע את מזימותיו הרעות ובין רגע את כל הבית לחורבה יהפוך. בשום אופן אי אפשר לו לאיש לשמור את עצמו בדעתו בלבדו, אם הוא והתרגשיותיו בקדושה לא יכנסו רק בגשמיותם ככלב וכעכבר ישארו. והאם כשישן ודעתו בל עמו ח״ו אינו צריך להיות יהודי, ד׳ ישמרנו, גם כשהוא ער אי אפשר להשגיח על בן המשוגע בלי הרף.

ועוד רע מזה הוא, שגם בשעה שמשגיח על עצמו סוף כל סוף לא דעתו על עצמו והרגשותיו המגושמים שולט, רק להיפך עצמו והרגשותיו על דעתו שולטים, מסלפים הם את דעתו להבין לרע טוב ולטוב רע. והפסוק [משלי כ״א ב׳] אומר כל דרך איש ישר בעניו, ולמה גם להיגנב דרכו אשר כל כך רע ישר בעיניו, ולא יבין את דבר הפשוט אשר כל אחד מבין, מפני שעצמותו ורצונו הרעים גם את דעתו מסלפים.

וכבר סמרו שערות ראשי משמועה רעה אשר שמעו אזני התאוננות אנשים חסידים באים בימים, שאי אפשר להם עתה לעמוד נגד תאוותיהם אפילו כפי ערך שעמדו בימי שחרותם. סבת הדבר גם כן מזה הוא, מפני שבנעוריהם ובשחרותם עבודתם רק בדעתם לבד היתה, ולא נתנו לב להיטיב את עצמותם ואת התרגשותם ולהפעילם לטובה ולקדושה, רק עצרו את עצמם, ומן התרגשותיהם הרעות רק התאפקו, לכן כשבאו בימים ונחלשו, ועימהם גם כח ההתאמצות וההתאפקות נחלש, אז רק מן תאוותיהם אשר גם הן נחלשו במדה מרובה מחולשת גופם, הם נלחם, ומאותן שלא נחלשו עמהם במדה מרובה, הם סובלים וכמעט שקשה להם לעמוד נגדן. כי לא כל תאוה, ולא בכל איש, נחלשת בחולשת הגוף, כי יש לפעמים איש אשר עצביו [נערווין] המיוחדים לאיזה תאוה או לאיזה שאיפה, אם לאכילת ממתקים או לשתות משקאות, אם לספר לה״ר או גם לתאוה הרעה האיומה ר״ל, עוד מוסיפים להתגרה בחולשת גופו כשבא בימים, ככל חלש העצבים המתגרה על נקלה, ואז תאוותו זו או שאיפה זו מתגלה בו גם בחולשתו, היא מתגרה, וכח התאמצותו ועצורו נחלש ורע ומר לו ר״ל.

ואם כי רק חלק קטן שבקטנים מאוד מן החסידים אשר יפול בשחת זה, מ״מ מי יערוב לכל אחד מאתנו שהוא לא יהי׳ מאותם הנופלים כאשר יבא בימיו ולזקנתו יתקרב. שומע זאת יבכה וידאג וכל גופו יתחלחל. כל תכליתנו ותשוקתנו היא להכניע את המית יצרנו בכל עת ובכל שעה יותר, לטהר ולקדש אותנו ולהוסיף עלינו טהרה וקדושה בכל יום ובכל שנה, ולפסוע פסיעה אחר פסיעה עד אשר יגיע קצנו להתעלה מן עולם הזה אל טוהר קדושתו ית׳, ובנועם להב קדשו להיכלל כנר בלהב האבוקה. ואם בהתקרבותנו אל זקנתנו עוד אפשר שח״ו נוסיף רפש על רפשנו זוהמה על זוהמתנו, גווענו אבדנו ולנצח אבדנו, בשאול ח״ו נפול ושם עד עולם נשאר, רחם נא ד׳ ושמרנו א-ל.

הוי אומר אי אפשר לעבוד את ד׳ מבלי לקדש את עצמותו התרגשותיו ומבלי להיות גם איש מתרגש מקדושה, כי ההתרגשות היא כל האדם, מושכתו למזרח ונסחב אחרי׳, למערב, לצפון ולדרום והוא אחרי׳, אל התהום והוא אחרי׳, ומעלתהו לרקיע וגם הוא אחרי׳.

אבל איש המתרגש, זאת אומרת שגם לבו ומדותיו נתרככו וגם בהם מרגיש את הטוב ואת הרע, החיים והמות, וגם מתפעל מן הרגשתו זו ומתעורר ע״י לטוב, ולחיים, ומזדעזע מן הרע והמות, אף אם לא תיקן עוד את עצמו, והרבה עוד חסר לו לתיקון הזה, מ״מ כבר אינו כבן המשוגע רק כבן חכם אשר גם הוא כבר יודע את הטוב ומתפעל ממנו, כי לא בדעתו לבדו יודע שצריכים לירא מד׳ רק יש שגם לבו מזדעזע מגדלות א״ס ואין תכלית, הלמעלה מכל העולמות אשר גם מלאכים מלפניו יחפזון.

ויש שאברך כזה כשהוא לבדו בביתו ומחשבה רעה או רצון רע אוחז אותו ר״ל, ופתאום והנה פרכוס עובר מראשו ועד כפות רגליו ושערותיו עומדות לו כמסמרות, הלא ד׳ לפני והוא רואני, ולבו מתחיל להשתוקק להתקרב אליו ית׳ ומתמרמר על מחשבתו ורצונו הלא טובים שאחזוהו ומתוך דאגה מרה, כאילו מעצמו מתדבר ממנו לאמר, הוי אני בכ״כ שפלות ונמיכיות, ומי יודע אם לא אשאר ח״ו בהם לנצח, בזה ובבא, רבש״ע רחם עלי והוציאני מן הרפש וטהרני, קרבני נא לעבודתך בקדושה [געוואלט כ׳געפון דאך איך אין אזא שפלות אין אזא נידריגקייט, און ווער ווייסט צי כ׳וועל נישט שוין אין דעם אוייביג אין דיא וועלט אויך אויף יענער וועלט פערבלייבען, רבש״ע האב רחמנות און רעטעווע איך ארויס פון דיא בלאטע און זייא איך מקרב לעבודתך בטהרה ובקדושה], וגם בכלל הסתכלותו של אברך כזה בקרבו היא כחולה המכיר את חליו ויודע את שפלותו וליתו, שהוא הפתח הראשון אל עצמו ואל נפשו.

אמנם רק אם יכול הוא להתפעל את עצמו בשעה שרוצה, דומה הוא לבן החכם שגם בקרבו החכמה. כי מי שמתרגש לפעמים, אך התרגשותו לא בבחירתו היא, כשבאה לו התרגשות מתרגש וכשלא באה לו, הוא כעץ קר וכבד, אז הן טוב הוא יותר מן בן המשוגע לגמרי, אבל גם לבן החכם לא יגיע. רק כשהבן אשר לו עתים חלים ועתים שוטים יש לדמותו. בעתים החלים גם הוא בעצמו יודע מה טוב ומה רע, ואת הטוב רוצה. אף שגם אז אין הידיעה ברורה בבן כזה כמו בבן הבריא וחכם תמיד, וגם לא רצונו ברור וחזק כמוהו. ובעתים השוטים אין בינו לבין המשוגע לגמרי ולא כלום, ולוּ הי׳ ביד הבן הזה עכ״פ לקבוע את עתיו שבשעה שירצה בבחירתו יקבע את דעתו להיות עתה בדעה מיושבת, כי אז לא היתה מחלתו כ״כ קשה, אבל דא עקא שאין הדבר בידו, וכשבאה עת הרעה אז הרוח אוחז אותו ולא הוא את הרוח, ומי יערוב אז בעד מעשיו אשר יעשה.

כן גם המתרגש לא בבחירתו, שאין בידו להפעיל את עצמו, הן טוב הוא מן איש הקר והיבש לגמרי כי מתרגש הוא עכ״פ לפעמים, אבל ע״פ רוב לא די שאיכויות התרגשותו קלה ומועטה היא בו ורק בלבו ודעתו מתפעל, ולא כח לו להפעיל וללהט גם את כל עצמות גופו וכחו ומדותיו, גם זאת. מה תועיל ההתרגשות אשר לו אחת בשנה ביוה״כ או אף אם פעמיים ושלש בשנה, לזכך ולקדש את כל עצמותו בכל ימות השנה שעותיהם ורגעותיהם.

אין אנו טועים לחשוב שיעלה בידנו למצוא אמצעים חזקים ובטוחים לתת בהם את רסן כל איש בידו שלא יתרגש משום דבר נמוך, ובכל שעה שירצה יתרגש מקדושה, מחשבותיו תטהרנה וכלו יעלה בלהב היראה והאהבה. וכבר היתה מעשה לפני קדושנו הבעש״ט זצוקלל״ה שפעם הי׳ בעיר איש גדול ומפורסם. התלמידים את קדושת הבעש״ט ז״ל במה ידעו אם באמת אדם גדול הוא או לא, כי רוצים הם לתהות על קנקנו. וענה להם בקדשו שיבקשו ממנו עצה במה להתפטר לגמרי מן המחשבות, הפנויות, והבלבולים הלא טובים, ואם יתן להם עצה כזאת אז ידעו שמרומה הוא האיש הזה, כיון שאין עצה להפטר לגמרי מהם רק עבודה תמידית היא כל ימי חיי האיש כל אחד לפי מצבו. ועבודה התמידית הזאת יקרת כל עולם הזה ותכלית מציאת האדם בו היא, כי לתכלית זה בראו ד׳, לעבודה תמידית שעולה על עבודת המלאכים שאין להם יצר הרע ועבודה כזו.

ועיין תניא ח״א פכ״ז שרק לצדיקים גמורים אין שום הרהר רע עולה בהם בשום פעם, ולא לבינונים, ולהם היא עבודתם לדחות ולגרש כל הרהר שעולה בהם ח״ו, ובכל דחי׳ ודחי׳ שמדחהו ממחשבתו אתכפיא ס״א, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעלא ואתכפיא ס״א דלעילא ע״ש. לכן רצוננו בזה הוא רק להקל את עבודתך לך, ואיך לרכך אותך בעזרת ד׳. ובעזרת השי״ת תוכל להקל לך בזה הרבה, כי נפשך אשר תתבער תחדור אל כל מדותיך ואברי גופך, וגם הם בלהבי קודש יבערו, ועל ידי זה איכויות הרהורים הלא טובים תקהה ותחלש, לא יעלו בך בכ״כ חוזק ולא בכ״כ עזות כבראשונה, אף הכמות שלהם תתמעט, ולא יעלו רק לפעמים. ובך אברך הדבר תלוי, שכל שתרבה בעבודת הקודש בהתגלות נפשך, איכיות וכמות הרהוריך הלא טובים תתמעטנה. ולא עוד אלא גם בשעה שאיזה הרהור יעיז לדרוך על מפתן מוחך ולבך, לא יספיק לשהות שם זמן מה ולטמא ח״ו בהסיט את עורקי וחוטי מוחך ולבך, רק ברגע דריסת רגלו מהזוהמה שם, כאילו בלי ידיעתך אחז מי בעורף המשוקץ, ובכעס וברעש משליכו הרחק ממך כמטחוי קשת עד שבור מפרקתו. ולעומת זה מחשבות טהורות בך תתרבנה בכמותן ותתחזקנה באיכותן, לא רק לפרקים ולא רק כצל מחשבה והרהור קל, רק מחשבות חזקות רבות ותכופות מוחך ולבך יתמלאו, עם רצון חזק המתבער לפעמים לאהבה רבה ואהבת עולם, וטוב לך.