היפה והחיה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
תורגם ע"י: נחום ונגרוב
נא לא לערוך!
דף זה נמצא כעת בשלבי עריכה. הנכם מתבקשים שלא לערוך אותו בטרם תוסר הודעה זו.

פעם, בארץ מאוד רחוקה, היה היה סוחר שהיה כה בר־מזל בכל מעשיו עד שהיה לעשיר גדול. אך מכיוון שהיו לו ששה בנים ושש בנות, הוא גילה כי רכושו לא היה רב יתר־על־המידה מכדי לתת להם את כל אשר חשקה נפשם, כפי שהורגלו.

עד שיום אחד, ביש־מזל מאוד בלתי־צפוי אירע להם. בביתם פרצה דליקה והוא נשרף עד עפר, עם כל הרהיטים הנהדרים, הספרים, הציורים, הזהב, הכסף, והטובין היקרים שהיו בו; זו היתה רק תחילתן של צרותיהם. אביהם, שעד לרגע זה הצליח בכל דרכיו, איבד לפתע את כל אחת מספינותיו שבים, אם על ידי שודדי ים, אם שנשברו בסערה, או שעלו באש. אח"כ הוא שמע שפקידיו בארצות רחוקות, בהם בטח לחלוטין, מעלו באמונו, ובסופו של דבר מעשיר גדול הוא הפך לעני מרוד.

כל שנותר לו היה בית קטן במקום שומם במרחק לפחות מאה פרסאות מהעיירה בה התגורר, ולשם הוא נאלץ לעקור עם ילדיו, שהיו נדכאים מהרעיון שיקיימו אורח חיים כה שונה. למעשה, הבנות קיוו תחילה שידידיהן, שהיו כה רבים כשהיו הן עשירות, יתעקשו על הישארותם לגור בבתים שלהם כעת, כשכבר לא היה להם בית. אבל הן גילו במהרה שהן נותרו לבדן, ושידידיהן־לשעבר אפילו ייחסו את מזלן הרע לפזרנות־היתר שלהן, ולא גילו שום כוונה להציע להן כל עזרה. כך שלא נותרה להם ברירה אלא לעבור אל הבקתה, שעמדה בלב יער אפל, ונראה כמו המקום הקודר ביותר על פני האדמה.

מאחר והיו עניים מכדי לשכור משרתים, הנערות נאלצו לעבוד קשה, כמו איכרות, והבנים, בתורם, עבדו בשדות כדי להרוויח את לחמם. בלבוש גס, וכשהן מנהלות אורח חיים פשוט ביותר, הצטערו הנערות ללא הרף על המותרות והשעשועים של חייהן הקודמים שחסרו להן; רק הצעירה ביותר ניסתה להיות אמיצה וצוהלת. היא היתה עצובה כמו כולם כאשר הצרה ניחתה על אביה, אבל בקרוב חזרה אליה עליצותה הטבעית, והיא ניגשה להוציא את המיטב מהמצב, לשעשע את אביה ואת אחיה כמיטב יכולתה, ולנסות לשכנע את אחיותיה להצטרף אליה בשירה ובריקוד. אבל הן לא עשו דבר מכל זה, ובגלל שהיא לא היתה מדוכאת כמוהן, הן הכריזו שהחיים המסכנים האלה הם כל מה שהיא ראויה לו. אבל בעצם היא היתה יפה וחכמה יותר מהן; למעשה, היא היתה כה יפהפייה עד שתמיד קראו לה "היפה".

אחרי שנתיים, כשכולם כבר החלו להתרגל לחייהם החדשים, אירע דבר־מה שהפריע את שלוותם. אביהם התבשר כי אחת מספינותיו, שהאמין כי אבדה, הגיעה בשלום אל הנמל עם מטען יקר. כל הבנים והבנות מיד חשבו שתם עוניים, ורצו לצאת מיד אל העיר; אך אביהם, שהיה זהיר יותר, הפציר בהם להמתין מעט, ולמרות שהיתה זו עונת הקציר, וקשה היה לוותר עליו, החליט לצאת בגפו תחילה, לדרוש בעניין. רק הבת הצעירה ביותר הטילה ספק בכך שבקרוב יהפכו שוב לעשירים כפי שהיו מקודם, או לכל הפחות עשירים דיים כדי לחיות בנוחות באיזו עיירה בה יוכלו למצוא שוב פעם שעשועים וחברה עליזה. הם העמיסו על אביהם הזמנות ליהלומים ושמלות שהיה דרוש אוצר לקנותם; רק יפה, שהיתה בטוחה כי יהיה זה לשווא, לא ביקשה דבר. אביה, בהבחינו בשתיקתה, אמר: "ומה אביא לך, היפה?"

"הדבר היחיד שאני רוצה זה לראות אותך חוזר הביתה בשלום", השיבה.

זה רק עיצבן יותר את אחיותיה, שהעריכו כי היא מאשימה אותם על שביקשו דברים כה יקרים. אביה, מכל מקום, היה מרוצה, אך סבר שבגילה בהחלט מגיע לה לאהוב מתנות יפות, ולכן אמר לה לבחור משהו.

"ובכן, אבא יקר", אמרה, "מאחר ואתה מתעקש, אני מפצירה בך להביא לי ורד. לא ראיתי כזה מאז שהגענו הנה, ואני אוהבת אותם כל כך".

כך יצא לו הסוחר והגיע העירה במהירות האפשרית, רק כדי לגלות כי חבריו לשעבר, בהאמינם כי מת, חילקו ביניהם את הסחורות שהביאה הספינה; אחרי ששה חודשים של טרחה והוצאות הוא מצא עצמו עני כבתחילה, בהצליחו להציל רק די הצורך לשלם עבור מסעו. וכדי להוסיף על צרותיו, הוא נאלץ לעזוב את העיירה במזג אוויר איום ביותר, כך שכאשר היה במרחק פרסאות אחדות מביתו הוא היה כמעט מותש מקור ועייפות. אף כי ידע שייקח לו כמה שעות לעבור דרך היער, הוא כה נכסף להגיע לסוף מסעו עד שהחליט להמשיך; אך הלילה השיג אותו, והשלג העמוק והכפור העז מנעו מסוסו לשאת אותו הלאה. שום בית לא נראה; המחסה היחיד שמצא היה גזע חלול של עץ גדול, ושם הוא השתופף כל הלילה, שנראה לו כארוך ביותר שידע אי פעם. למרות תשישותו השאירוהו יללות הזאבים ער, ואפילו כשסוף סוף האיר היום הוא לא היה במצב הרבה יותר טוב, כי השלג היורד כיסה את כל השבילים, והוא לא ידע לאיזה כיוון לפנות.

לבסוף הוא מצא איזה שהוא שביל, ולמרות שבתחילה היה השביל כה גס וחלקלק עד שהוא נפל יותר מפעם אחת, בהמשך הוא נעשה יותר קל, והוביל אותו אל שדרה של עצים שהסתיימה בטירה הדורה. לסוחר נראה מאוד מוזר שלא ירד שלג בשדרה, שהיתה עשויה כולה מעצי תפוז, מכוסה בפרחים ובפירות.

כשהגיע לחצר הראשונה של הטירה הוא ראה לפניו גרם מדרגות של אבני אגט, עלה בהם, ועבר בעד מספר חדרים מרוהטים בפאר. חומו הנעים של האוויר החייה אותו, והוא חש מאוד רעב; אך נראה היה שאין איש בכל הארמון העצום והנהדר הזה ממנו יוכל לבקש לתת לו משהו לאכול. דממה עמוקה שררה בכל, ולבסוף, לאה משיטוט בחדרים ויציעים ריקים, הוא עצר בחדר שהיה קטן מהשאר, שם בערה אש זכה וכורסה משוכה קרוב אליה. בחושבו שזה חייב להיות מוכן עבור מישהו שאמור להגיע, הוא התיישב לחכות עד שאותו אדם יבוא, ועד מהרה שקע בשינה מתוקה.

כאשר רעבונו העצום העיר אותו לאחר מספר שעות, הוא היה עדיין לבדו; אם כי שולחן קטן, שעליו הונחה ארוחה טובה, נערך בסמוך אליו, ומכיוון שהוא לא אכל מאומה בעשרים וארבע השעות האחרונות, הוא לא איבד זמן ופתח בסעודתו, בתקווה שבקרוב תינתן לו ההזדמנות להודות למארחו הנדיב, מי שזה לא יהיה. אך איש לא הופיע, ואפילו אחרי שינה ארוכה נוספת, שממנה התעורר רענן לחלוטין, לא היה זכר לאף אחד, אם כי ארוחה טרייה עם עוגות ופירות טעימים הוכנה על גבי השולחן הקטן לצידו.

בהיותו חששן מטבעו, החל השקט לאיים עליו, והוא גמר אומר לחפש שוב פעם בכל החדרים; אך ללא הועיל. אפילו משרת לא היה שם; לא היה שום אות חיים בארמון! הוא החל לתהות מה יעשה, לשעשע את עצמו בהעמדת פנים שכל האוצרות שראה הם שלו, ולדמיין כיצד יחלק אותם בין ילדיו. אחר כך ירד אל הגן, ולמרות שבכל מקום אחר היה חורף, כאן זרחה השמש, הציפורים שרו, הפרחים פרחו, והאוויר היה זך ונעים. הסוחר, באקסטזה מכל מה שראה ושמע, אמר לעצמו:

"כל זה חייב להיות מיועד עבורי. אלך ברגע זה ואביא את ילדיי לחלוק את כל התענוגות הללו".

על אף שהיה כה קר ועייף כאשר הגיע אל הטירה, הוא לקח אז את סוסו לאורווה והאכילו. כעת הוא חשב לחבוש אותו לדרכו הביתה, והוא פנה במורד השביל שהוליך אל האורווה. לשביל זה היתה גדר חיה של ורדים מכל צד, ומחשבה חלפה בסוחר כי מעולם לא ראה או הריח פרחים כה מרהיבים. הם הזכירו לו את הבחתו ליפה, והוא עצר ובדיוק ליקט אחד להביאו לה כאשר נזדעזע למשמע רעש מוזר מאחוריו. הוא הסתובב, וראה חיה אימתנית, שנראתה מאד כעוסה ואמרה בקול איום:

"מי אמר לך שמותר לך ללקט את הוורדים שלי? האין די בכך שהרשיתי לך לשהות בארמוני והייתי רחום כלפיך? זהו האופן בו אתה מכיר לי טובה, בגונבך את פרחיי! אך חוצפתך לא תעבור ללא עונש". הסוחר, שנבהל מדברי הזעם הללו, שמט את הוורד הגורלי, השליך עצמו על ברכיו, וקרא: "סלח לי, אדון נכבד. אני בהחלט אסיר תודה לך על הכנסת האורחים שלך, שהיתה כה אדירה עד שלא עלה על דעתי כי תיפגע מכך שלקחתי דבר מה כה פעוט כוורד". אך זעמו של החיה לא פחת בעקבות נאום זה.

"אתה כל כך מוכן עם תירוצים וחנופה", הוא קרא; "אבל זה לא יציל אותך מן המוות המגיע לך".

"אבוי!" הרהר הסוחר, "אילו רק יכלה בתי לדעת לאיזו סכנה הכניס אותי הוורד שלה!"

ומתוך ייאוש הוא החל לספר לחיה את כל תלאותיו, והסיבה למסעו זה, מבלי לשכוח להזכיר את בקשתה של היפה.

"אוצרו של מלך לא היה בו די להשיג את כל שביקשו בנותיי האחרות", הוא אמר; "אבל חשבתי שלפחות אוכל להביא ליפה את הוורד שלה. אני מתחנן לפניך שתסלח לי, כי כפי שהנך רואה, לא היתה לי כוונה רעה".

החיה שקל זאת לרגע, ואז אמר, בנימה פחות רוגזת:

"אסלח לך בתנאי אחד – והוא, כי תתן לי את אחת מבנותיך".

"אהה!" קרא הסוחר, "אילו הייתי אכזרי דיי לקנות את חיי שלי במחיר אלו של אחד מילדיי, איזה תירוץ אוכל להמציא להביא אותה הנה?"

"שום תירוץ אינו נחוץ", השיב החיה. "אם היא תבוא בכלל, עליה לבוא מרצונה. לא אקבל אותה בשום תנאי אחר. ראה אם מי מהן תהיה אמיצה דיה, ותאהב אותך די הצורך, כדי לבוא ולהציל את חייך. אתה נראה אדם הגון, כך שאבטח בך די הצורך לשלח אותך לביתך. אני נותן לך חודש לראות אם מי מבנותיך תחזור אתך ותישאר כאן, כדי שאתה תצא לחופשי. אם אף אחת לא תסכים, עליך לבוא לבדך, לאחר שתיפרד מהם לשלום לנצח, כי אז תהיה שייך לי. ואל תשווה בנפשך כי תוכל להסתתר מפני, כי אם לא תעמוד בדיבורך אבוא ואקח אותך!" הוסיף החיה בסבר פנים חמור.

הסוחר קיבל את ההצעה, אם כי לא באמת סבר כי מי מבנותיו עשויה להשתכנע לבוא. הוא הבטיח לשוב בזמן שנקבע, ואז, בהיותו להוט להימלט מנוכחותו של החיה, ביקש את רשותו לצאת מיד. אך החיה השיב כי לא יוכל לצאת עד ליום המחרת.

"אז תמצא סוס מוכן עבורך", אמר. "כעת לך ואכול את ארוחת הערב שלך, והמתן להוראות ממני".

הסוחר המסכן, קרוב יותר למוות מאשר לחיים, חזר אל חדרו, שם סעודה טעימה ביותר כבר היתה ערוכה על השולחן הקטן שהוצב לפני אח מבוערת. אך הוא היה נפחד מכדי לאכול, ורק טעם אחדות מן המנות, מחשש שהחיה יכעס אם לא ימלא אחר הוראותיו. כשסיים, הוא שמע רעש גדול בחדר הסמוך, וידע כי משמעות הדבר היא שהחיה מגיע. מכיון שלא היה לו איך להימנע מביקורו, הדבר היחיד שנותר לו לעשות היה להיראות כמה שפחות נפחד; וכאשר החיה הופיע ושאל בגסות אם סעד היטב, השיב הסוחר בשפל רוח כי סעד, הודות לחסדו של מארחו. אז הזהירו החיה לזכור את ההסכם ביניהם, ולהכין את בתו בדיוק למה שיהיה עליה לצפות לו.

"אל תקום מחר", הוסיף, "עד שתראה את השמש ותשמע פעמון זהב מצלצל. אז תמצא ארוחת בוקר ממתינה לך כאן, והסוס שעליו תרכב יהיה מוכן בחצר. הוא גם יחזיר אותך לכאן כאשר תבוא עם בתך בעוד חודש. היה שלום. קח ורד ליפה, וזכור את הבטחתך!"

הסוחר שמח שמחה רבה כשהחיה הלך, ואם כי לא יכול היה לישון מרוב צער, הוא שכב עד לזריחת השמש. אז, אחרי ארוחת בוקר חפוזה, הלך ללקוט את הוורד של היפה, ועלה על סוסו, אשר נשא אותו משם כה מהר עד כי ברגע נסתר מראה הארמון מעיניו, והוא היה עדיין אפוף מחשבות קודרות כאשר עצר הסוס בפתח הבקתה.

בניו ובנותיו, שהיו מאוד מוטרדים מהיעדרותו הממושכת, חשו לפגוש אותו, להוטים לדעת את תוצאות המסע שלו, אשר, בראותם אותו רכוב על סוס הדור ועטוף באפסר עשיר, סברו כי היה מוצלח. הוא הסתיר מהם את האמת בתחילה, ורק אמר בעצב ליפה, בנתנו לה את הוורד:

הנה מה שביקשת ממני להביא לך; את לא יודעת במה זה עלה לי".

אבל זה הצית את סקרנותם עד כדי כך, שבמהרה הוא סיפר להם את הרפתקאותיו מהחל עד כלה, ואז כולם היו מאוד לא מרוצים. הבנות ביכו בקול רם את תקוותיהן המנותצות, והבנים הודיעו כי אין על אביהם לשוב לעארמון האיום הזה, והחלו לתכנן תוכניות להרוג את החיה אם זה יבוא לקחת אותו. אך הוא הזכיר להם כי הבטיח לשוב. או אז הבנות מאוד התרגזו על היפה, ואמרו שזה הכל באשמתה, ושאילו ביקשה משהו הגיוני, זה לעולם לא היה קורה, והתלוננו מרות על כך שעליהן לסבול עבור השטות שלה.

היפה המסכנה, בכאב גדול, אמרה להן:

"אכן, אני גרמתי לאסון הזה, אך אני מבטיחה לכן כי עשיתי זאת בתום לב. מי יכול היה לנחש שלבקש ורד באמצע הקיץ יגרום לכל כך הרבה צרות? אך מכיון שאני עשיתי את מעשה המשובה, זה רק צודק שאני אסבול בגללו. לפיכך אני אשוב עם אבי בכדי לקיים את הבטחתו".

בתחילה לא הסכים איש לשמוע על הסידור הזה, ואביה ואחיה, אשר אהבוה עד מאוד, הודיעו כי מאום לא יגרום להם להניח לה ללכת; אך היפה היתה נחושה בדעתה. כשהתקרב הזמן היא חילקה את חפציה המעטים בין אחיותיה, ונפרדה לשלום מכל אשר אהבה, וכשהגיע היום הגורלי היא עודדה ושימחה את אביה כאשר עלו שניהם יחד על הסוס שהחזיר אותו. נראה היה כי הוא טס במקום לדהור, אך עשה זאת כה בנוחות עד כי היפה לא פחדה; למעשה היתה עשויה ליהנות מן הנסיעה לולא חששה מן העשוי לקרות לה בסופה. אביה עדיין ניסה לשכנעה לשוב בחזרה, אך ללא הועיל. בעודם משוחחים ירד הלילה, ואז, להפתעתם הרבה, אורות צבעוניים נפלאים החלו לזהור בכל הכיוונים, וזיקוקים נהדרים בערו לפניהם; כל היער הואר על ידם, ואף היה חמים בצורה נעימה, על אף שהיה שם קר להחריד לפני כן. זה נמשך עד אשר הגיעו לשדרת עצי התפוז, שם ניצבו פסלים נושאי לפידים בוערים, וכשהם התקרבו לארמון ראו כי הוא הואר ממסד ועד טפחות, ומוזיקה נשמעה רכות מן החצר. "החיה בטח רעב", אמרה היפה, מנסה לצחוק, "אם הוא עורך את כל החגיגה הזאת לרגל בואו של טרפו".

אך על אף עצבנותה, היא לא יכלה להימנע מלהעריץ את כל הדברים הנפלאים שראתה.

הסוס עצר למרגלותיו של גרם המדרגות המוביל למרפסת, וכאשר ירדו מעליו הוליך אותה אביה אל החדר הקטן שהיה בו מקודם, ושם מצאו אש מפוארת דולקת, והשולחן עמוס בטוב טעם בארוחת ערב טעימה.

הסוחר ידע שזה נועד עבורם, והיפה, שהיתה כבר מעט פחות נפחדת כעת לאחר שחלפה בעד כל כך הרבה חדרים ולא ראתה שום זכר לחיה, היתה די חפצה להתחיל, מכיוון שרכיבתה הארוכה גרמה לה להיות מאוד רעבה. אך הם בקושי סיימו את סעודתם כאשר נשמע רעשם של צעדי החיה המתקרב, והיפה נצמדה לאביה בחרדה, שהלכה וגדלה כשראתה כמה נפחד היה גם הוא. אך כאשר החיה באמת הופיע, על אף שהיא רעדה למראהו, היא עשתה מאמץ גדול להסתיר את חרדתה, וקידמה את פניו בכבוד רב.

זה בבירור השביע את רצונו של החיה. לאחר שהעיף בה מבט, הוא אמר בצליל שהיה עשוי להחריד אפילו את הלב האמיץ ביותר, למרות שהוא לא נראה כועס:

"ערב־טוב, קשישא. ערב־טוב, היפה".

הסוחר היה חרד מכדי להשיב, אבל היפה ענתה במתיקות: "ערב־טוב, החיה".

"הבאת הנה מרצונך?" שאל החיה. "התאותי להישאר כאן כאשר אביך ילך מכאן?"

היפה השיבה באומץ שהיא די מוכנה להישאר.

"אני שבע רצון ממך", אמר החיה. "מכיוון שבאת מרצונך החופשי, תוכלי להישאר. אשר לך, קשישא", הוא אמר, בפנותו אל הסוחר, "בזריחת החמה מחר עליך לעזוב. כאשר יצלצלו הפעמונים קום מהר ואכול את ארוחת הבוקר שלך, ואז תמצא את אותו הסוס ממתין לקחת אותך הביתה; אך זכור שאין לך לצפות לראות שוב את הארמון שלי".

אז, בפנותו אל היפה, הוא אמר:

"קחי את אביך לחדר הסמוך, ועזרי לו לבחור כל דבר שלדעתך אחייך ואחיותייך ירצו לקבל. תמצאי שם אמתחות־מסע; מלאי אותם ככל שתוכלי. זה רק הוגן שתשלחי להם משהו מאוד יקר למזכרת ממך".

טקסט זה לא נשלם עדיין... את/ה מוזמנ/ת להשלים זאת. לכל שאלה ניתן לפנות בדף השיחה