החטא ועונשו (ברנר)/חלק שישי/פרק VII

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש




באותו היום, לפנות-ערב, בשעה השביעית בערך, קרב רסקולניקוב לדירת אמו ואחותו, לאותו הבית של בַּקַּלַּיֵיב, ששם סדר אותן רזומיחין. הכניסה אל סלם-המדרגות היתה מן החוץ. רסקולניקוב הלך וקרב, והוא עודנו עוצר בצעדיו ועודנו כמפקפק: הלהִכָּנס אם לא? אולם הוא כבר לא היה חוזר בו בשום אפן שבעולם; החלטתו היתה חזקה. "ומלבד זאת, הלא, בכל-אֹפן הן אינן יודעות עוד כלום – חשב – וכבר התרגלו לחשוב אותו לבריה משֻׁנה"... תלבשתו היתה נוראה: כֻּלה נרפשה, בהיותו כל הלילה תחת הגשם; קרועה, קמוטה. פניו היו כמעט משוללים כל צורה מעיפוּת גופנית ונפשית, מסגריר וממלחמה פנימית במשך מעת-לעת, כל הלילה העבר התגולל והתבודד מי יודע היכן. אולם, למצער, ההחלטה נתקבלה.
הוא דפק בדלת. פתחה לו אמו. דונצ'קה לא היתה בבית. אפילו המשרתת לא היתה בשעה זו, ברגע הראשון הֻכְּתה פולחריה אלכסנדר ובנה בתמהון-חדוה; אחר-כך אחזה בכפו ותמשכהו אל האולם.
– נו, הנה גם אתה! – התחילה לגמגם מתוך ששון – אל תקצוף עלי, רודיה, על שאני מקבלת אותך באֹפן כל-כך טפשי, בדמעות: דִּמעות-שִׂמְחה הן ולא בכי. כסבור אתה, אני בוכיה? לא, שוֹש אשיש. אלא שזוהי כבר רגילות טפשית אצלי: זולגות דמעות. מעת שֶׁמֵת אביך, עליו השלום, נתרגלו עיני לדמעות מרוב בכי. שב, חביבי, עיפת בודאי, רואה אני. אוי, כמה נתלכלכת.
– אני הייתי אמש תחת הגשם, אמא.. – התחיל רסקולניקוב.
– אבל לא, לא! – קראה פולחריה אלכסנדר ובה ותשסעהו בדבריה – שמא חושב אתה, שאני אבוא אליך מיד בדרישות וחקירות, על-פי רגילות-הנשים שלי הקודמת; אל תדאג, אני הן מבינה, הכֹּל אני מבינה; עכשו כבר למדתי להתנהג כמנהג המקום הזה, ובאמת, רואה אני בעצמי, שהארחות האלה יותר מחֻכָּמים המה. אני אחת גמרתי בלבי ולא אֲשַׁנֶּה: מִנַּיִן לי להבין את דרכים ולדרוש ממך דין-וחשבון? בראשך אלהים יודע איזה מחשבות ומעשים נולדים ונוצרים – הֶאָנֹכי אבוא להדוף אותך בצד ובכתף: על מה אתה חושב? אני הנה... הוי אֵלי! מה אני מתרוצצת כמי שאחָזה קורדיקוס?.. אני הנה, רודיה, קוראת את מאמרך בז'ורנל בפעם השלישית, דמיטרי פרוקופיץ' הביא לי. אני נאקתי כשראיתי: כמה טפשית אני, אמרתי ללב, הנה במה הוא עוסק, הנה פתרון כל השאלות! המלֻמדים תמיד דרכם כך. בראשו, אפשר, מחשבות חדשות באותה שעה, הוא עסוק בהן, ואני מבלבלת ומעַנָּה אותו. קוראת אני, ידידי ורעי, וכמובן, שאיני מבינה כלום; אבל, מובן, שכך צריך להיות: מי אנֹכי כי אבינה?
– הראי נא, אמא.
רסקולניקוב לקח את העתון ועִיֵּן קצת במאמרו. כמה שעמד זה בנגוד למצבו ולמעמד-נפשו, הרגיש, בכל-זאת, אותה ההרגשה המשֻׁנה, העוקצת-המתוקה, שכל מחבר מרגיש בראותו בפעם הראשונה את דבריו בדפוס; והוא, מלבד זאת, היה בן עשרים ושלש. ואולם זה נמשך רק כהרף-עין. לאחר שקרא שורות אחדות, רעמו פניו ושממון נורא לחץ את לבו. כל מלחמתו הנפשית במשך החדשים האחרונים נזכרה לו בפעם אחת. בבחילה ורֹגז זרַק את המאמר על השלחן.
– אבל רודיה, כל כמה שאני טפשית, הנה, בכל-זאת, מֻכשרה אני להבין, שבקרוב תהיה לאחר מן הראשונים בעולם-המדע שלנו. והם עוד העֵזו לחשוב עליך, שבינתך נסתתרה. הַא-הַא-הַא! אתה אינך יודע – אבל הם הלא חשבו כך. אי, תולעים שפלים, מִנַּיִן להם להבין, מה זה שֵׂכֶל! והרי גם דונצ'קה, דונצ'קה כמעט שהאמינה בזה – כיצד! אביך המנוח שלח פעמַים לז'ורנַלים, - בפעם הראשונה שירים (המחברת עודנה שמורה אתי, אני אראנה לך בזמן מן הזמנים), ואחר-כך ספור שלם (הרבה התחננתי לפניו, שיתן לי להעתיק), וכמה התפללנו לאלהים, שיקבלו. – לא קבלו! אני, רודיה, לפני ששה-שבעה ימים הצטערתי הרבה למראה מלבושיך, איך אתה חי, מה אתה אוכל ובמה אתה לבוש. ועכשו רואָה אני, שגם זו היתה כסילות מצדי, מפני שאם רק יעלה ברצונך, מיד יכול אתה להשיג לך הַכֹּל, בדעתך ובכשרונך. ומשמע, שלפי-שעה אינך רוצה והנך מתעסק בדברים הרבה יותר חשובים...
– דוניה אינה בבית, אמא?
– לא, רודיה, לעתים קרובות מאד אין היא נמצאת בבית, עוזבת אותי לבדי. דמיטרי פרוקופיץ', תשואות חן-חן לו, נכנס לשבת אתי, וכל דבריו עליך. אוהב הוא אותך ומכבד אותך, ידידי. ועל אחותך אין אני אומרת, שהיא מונעת כבוד ממני לגמרי, אני הן איני מתאוננת. היא ואָפיה שלה, אני – ואָפיי שלי. אצלה נולדו איזה סודות, שהיא מסתירה; נו, ואצלי אין כל סודות, ואין לי שום דבר להסתיר מכם, כמובן, אני בטוחה בכל תֹּקף, שדוניה חכמה למדי, ומלבד זאת אוהבת היא גם אותי גם אותך... אבל תמה אני ולא אדע, מתי יצא מכל זה. הנה אִשַׁרְתָּ אותי, רודיה בזה שבאת, והיא הנה שיצאה וטילה; תבוא ואגיד לה: אחיך היה, ואת לא היית, היכן היית? ואתה, רודיה, אל תפנק אותי יותר מדי: יש אפשרות – הכנס, אין – אין מה לעשות, אחכה ואצפה. הן, על-כל-פנים, אדע, שאתה אוהב אותי, ודי לי בזה. הנה אקרא את חבוריך, אשמע על אודותיך מפי הכל, ולפעמים תכנס גם אתה בעצמך – ומה לי עוד? הן נכנסת עתה לנחם את אמך, הן רואה אני...
– כאן בכתה פולחריה אלכסנדרובנה פתאם.
– שוב! אל תבט אלי, הפתיה! הוי, אֵלִי, מה זה אני יושבת – צעקה ותקפוץ ממקומה – הן יש קָפה, ואני איני מכבדת אותך! הנה אֶגוֹאיזם של זקנה מה פֵּושו. כרגע, כרגע!
– אמא, הניחי לזה. אני לא אשהה פה הרבה. אני לא לשם זה באתי. בבקשה, שמעי-נא אלי.
פולחריה אלכסנדרובנה נגשה אליו בבושה ובפחד.
– אמא, אִם יִקְרֶה מה שיקרה, אם תשמעי עלי מה שתשמעי, אם יגידו לך עלי מה שיגידו, הַאִם תוסיפי לאהוב אותי כמו שאת אוהבת אותי עכשו? – שאל פתאם ממלֹא-לבו, כאלו לא חשב כלל על מוצא-פיו ולא שקל בדעתו את אשר הוא דובר.
– רודיה, רודיה, מה אתך? איך אתה יכול לשאול כדבר הזה? ומי הוא ואיזהו אשר יבוא לדַבֵּר עליך רעות באזני? ואני גם לא אאמין לשום איש שבעולם, יהיה מי שיהיה, גרש אגרשהו.
– אני באתי להבטיח אותך, שתמיד אהבתיך, ועתה שמח אני על שלבַדֵּנוּ אנו, שמח אני אפילו על שדונצ'קה אינה אתנו – המשיך באותה ההתלהבות – אני באתי להגיד לך ישר, שאף אם תהיי אֻמללה, ידוע תדעי, שבנך אוהב אותך עתה יותר מאשר את עצמו ושכל מה שחשבת על-אודותי, שאני אכזרי ואיני אוהב אותך, שכל זה לא אמת. אותך לא אחד לאהוב לאולם... נו, ודַי; לי נדמה, שכך צריך לעשות וכך להתחיל.
פולחריה אלכסנדר ובנה חבקה אותו דומם, לחצה אותו אל חָזָהּ ובכתה בחשאי.
– מה אתך, רודיה, איני יודעת, - אמרה לאחרוֹנה, - חשוב חשבתי כל העת הזאת, שאנחנו, פשוט, היינו לך לזרא, אבל עתה רואה אני על-פי הכל, שאסון גדול נכון לך, ולכן הנך שרוי בעצבות. זה מכבר אני צופה זאת, רודיה. סלח לי על שאני מדברת בזה; כל מחשבותי מסתובבות מסביב לזה, ובלילות נגזלת שנתי. כל הלילה הזה היתה גם אחותך בחֹם של קדחת, ומתוך החֹם הזכירה רק את שמך. שמעתי דבר-מה, אבל לא הבנתי מאומה. כל הבקר התהלכה כמו לפני הצליבה, חכתתה לאיזה דבר, הרגישה מראש – והנה בא הדבר! רודיה, רודיה, לאָן אתה הולך? הנוסע אתה לאיזה מקום?
– נוסע.
– אני חשבתי כך! אבל הלא גם אני יכולה להִלָּווֹת אליך, אם תצטרך. וגם דוניה; היא אוהבת אותך, היא מאד אוהבת אותך. וגם סופיה סמי ונובנה, אולי תסע עמנו, אם יש צרך; רואה אתה, אני נכונה אפילו לקחת אותה ברצון לי כבת. דמיטרי פרוקופיץ' יעזר לנו לכֻלנו להִכּון לדרך... אבל... לאָן אתה... נוסע?
– היי שלום, אמא.
– היאך! היום! – קראה כאִלו אבד לה לעולמים.
– לי אי-אפשר, הגיעה שעתי, נחוץ לי מאד...
– ולי אי-אפשר לנסוע אתך?
– לא, אֹתְּ כרעי על ברכך והתפללי בעדי לאלהים. תפלתך את אפשר שתקֻבל.
– תן אפוא ואשים בך אות-הצלב ואברכך. כך, כך. הוי, אלי, מה זאת אנו עושים!
כן, הוא שמח, הוא שמח מאד, על שלא היה איש אתם, על שהיה לבדו עם אמו. לבו כמו נתרכך בפעם אחת אחרי כל התקופה הנוראה האחרונה שעברה עליו. הוא נפל לפניה, נשק את רגליה, ושניהם, חבוקים בכו. והיא לא התפלאה ולא שאלה דבר בפעם הזאת. היא הבינה מכבר, שדבר-מה אָיֹם קרה לִבְּנָהּ ועתה הגיעה לו השעה הנוראה.
– רודיה, בני-אהובי, בכורי, - דבּרה בבכי גדול – הנה אתה ממש כמו בעת שהיית ילד קטן, היית גם-כן בא אלי, מחבק ומנשק אוֹתי; עוד בעת שהיה אביך בחיים והעֹני שׂרר בביתנו נחמת אותנו על-ידי היותך אתנו, ולאחר שהלך אבי ךלעולמו – כמה פעמים בכינו, חבוקים כמו עתה, על קברו. ומה שאני בוכיה זה מכבר, מכבר, אין זאת כי לב האדם צפה את האסון מראש, אז בפעם הראשונה, בּלילה בחדרך, זוכר אתה, מיד לבואנו הנה, אך ראיתיך, מיד הכרתי הכל, על-פי מבטך, מיד נמוג לבי, והיום אך פתחתי לך וראיתיך – נו, חשבתי הגיעה, כנראה, השעה המרה. רודיה, רודיה, הן לא מיד נוסע אתה?
– לא.
– ועוד תבוא?
– כן... אבוא.
– רודיה, אַל תקצוף עלי, אין לי רשות לשאול. יודעת אני, שאין לי רשות לשאול. אבל כך, רק שתי מלים הגד לי: רחוקה היא הדרך, אשר אתה הולך בה?
– רחוקה מאד.
– ומה שם.. איזו... משׂרה בשבילך?
– מה שיתן האל... רק התפללי בעדי...
רסקולניקוב צעד צעד אל הדלת, אבל היא נאחזה בו ובמבט של יאוש נורא הביטה לתוך עיניו. פניה נתעַותו מאימה.
– די, אמא, - אמר רסקולניקוב מתוך חרטה רבה על שנכנס לכאן.
– הן לא לאולם? הן עוד לא לעולם? הן תבוא. מחר תבוא?
– אבוא, אבוא, היי שלום.
רסקולניקוב נמלט לאחרונה.
הערב היה רענן, חם ובהיר; האויר הוּטב עוד מאז הבֹּקר. רסקולניקוב מהר אל מעונו. הוא רצה לגמור הכֹּל עד שקיעת החמה. ועד אז לא אבה להִפָּגש עם מי-שהוא. בעלותו אל חדרו, ראה, שנסטסיה נשאה עיניה מן המֵּחם אשר שָׁפְתָה והיא מלַוָּה אותו במבט בוחן. "האם אין אצלי שם מי-שהוא?" – חשב. קלסתר-פניו המתֹעב של פורפירי רפרף לפניו. אולם בהגיעו עד חדרו ובפתחו אותו ראה את דוניצ'קה. היא ישבה יחידה, שקועה עמק במחשבות, וכמדמה, שחכתה לו זה זמן רב. הוא נשאר עומד על המפתן. היא קמה מן הספה ברתת ונזדקפה לפניו. מבטה הקפוא, השלוח אליו, הביע אימה וצער בלי קצב. על-פי המבט הזה בלבד הבין בכהרף-עין שהיא יודעת הכֹּל.
– מה אפוא, עלי להכנס אליך או ללכת? – שאל בחשדנות.
– אני ישבתי כל היום אצל סופיה סמיונובנה; שְׁתֵּינו חכינו לך. חשבנו, שאתה תבוא שמה.
רסקולניקוב נכנס החדרה, ועיף ויגע ישב על כסא.
– אני קצת חלש, דוניה; עיפתי ביותר; ואני הייתי רוצה, לכל-הפחות, ברגע זה, למשול בעצמי.
הוא העיף עליה עיני-חשד.
– היכן הייתה כל הלילה?
– איני זוכר היטב; רואה אֹתְּ, אני חפצתי לעשות קץ והלכתי רבות על חוף הניבה; זה זוכר אני. אבל... לא יכֹלתי להכריע...- לחש ושוב הביט על דוניה בחשדנות.
– תודה לאל! וכמה פחדנו אנו מפני זה, אני וסופיה סמי ונובנה! הרי שעודך מאמין בחיים; תודה, לאל, תודה לאל.
רסקולניקוב הצטחק מרה.
– אני לא האמנתי, וז עתה תחבקתי עם אמא ובכינו; אני איני מאמין, ואותה בקשתי להתפלל בעדי, אלהים יודע, איך כל זה נעשה, דוניצ'קה, ואני – אין אתי יודע עד מה.
– אתה היית אצל אמא? אתה הגדת לה? – קראה דוניה באימה – האמנם נועזת להגיד לה?
– לא, לא הגדתי... כפה; אבל היא הבינה הרבה, היא שמעה בלילה מה שדברת אַתְּ מתוך חֹם, אני בטוח, שאת המחצית היא מבינה כבר. אני, אפשר, לא טוב עשיתי. שנכנסתי, בעצמי איני יודע לשֵׁם מה נכנסתי. אני אדם שפל, דוניה.
– אדם שפל – והולך לקבל על עצמו יסורים! הן הולך אתה?
– הולך. מיד. כן, בכדי להנצל מן החרפה הזאת אמרתי להטביע עצמי, דוניה, אלא שבעָמדי כבר על המים עלה בדעתי, שאם חשבתי את עצמי עד הנה לחָזָק, אל אירא אפוא עתה מפני החרפה. – גאוה היא, דוניה.
– גאוה, רודיה.
– מעין שביב-אש כאִלו נצנץ רגע בעיניו הכבויות; כאלו נָעַם לו על שהוא עוד מסגל לגאוה.
– ואַתְּ אינך חושבת, אחותי, שפשוט מפני המים נפחדתי? – שאל בהביטו אל פניה בגלגול חסר-דעה.
– הוי, רודיה, חדל! – קראה דוניה במרירות.
רגעים שנַיִם נמשכה דממה ביניהם. פניו היו מורָדים ועיניו נטויות לארץ; דוניצ'קה עמדה אצל הקצה השני של השלחן והביטה אליו בענוי. פתאם קם ממושבו.
– השעה מאחרה, באה העת ללכת! אני הולך למסור את עצמי. אבל איני יודע, למה אני הולך לעשות זאת.
דמעות גדולות התגלגלו על לחייה.
–בּוֹכָה אַתְּ אחותי, ואת ידך יכולה אַתְּ להושיט לי?
– ואתה מסֻפּק היית בזה?
היא חבקה אותו בעז.
– בלכתך לקבל יסורים עליך, הַאֵין אתה ממרק למחצה את עוֹנך? – קראה בהוסיפה לחבקו ולנשק לו.
– עֲוֹנִי? איזה עָוֹן? – קרא פתאם בחמת-שגעון - מה שהרגתי כִנָה מנֻוָּלה, מזיקה, מלוה-ברִבִּית זקנה, שאין בה כל צֹרך, שמצוה להרגה, שמצצה דמי עניים ואביונים? וזהו עון? אין אני חושב על העון הזה ואין אני רוצה לכפר ולמרק אותו. ומה זה אשר מכל עברים מורים עלי באצבע: "עון, עון!" רק עתה רואה אני ברור את כל הכִּעור של קטנות-נפשי, עתה, כשכבר החלטתי לשאת עלי את החרפה הבלתי-דרושה הזאת! רק משפלות ומחֻלשה אני עושה את הצעד הזה, ואולי עוד מחשבון של טובת-הנאה... כמו שהציע... אותו... פורפירי!
– אחי, אחי, מה אתה דובר! הלא דם שפכת! – קראה דוניה ביאוש.
– מה שהכל שופכים, - שסע אותה וחמת שגעונו גדלה – מה שנשפָּך ונשפַּך תמיד בעולם כמים, כיין-שמפניה, ובעד זה עוד מכתירים כתר-מלכות בקפיטול ין ובכתר-שם-טוב של איש-חסד-האנושיות. רק שׂאי אַתְּ עיניך וראי! אני בעצמי דרשתי טוב לבני-אדם והייתי עושה מאה, אלפים מעשים טובים תחת הטפשות היחידה הזאת, או יותר נכון, אי-הנעימות הזאת, היות שכל הרעיון הזה לא היה כלל טפשי, כמו שנדמה עכשו, לאחר שלא הצליח... (כל דבר שאיני מצליח נראה כטפשי!)... במעשה הטפשי הזה חפצתי רק לרכוש לי מצב איתן, לעשות הצעד הראשון, להשיג אמצעים, ואחר-כך היה כל ההפסד יוצא בשכר התועלת הגדולה לאין-ערך... אולם אני, אני לא עמדתי בנסיון עם הצעד הראשון, מפני שאני – נבל! הנה זהו כל העקר! ואף-על-פי-כן את השקפתכם אתם לא אקבל! אלו הצלחתי, היו מכתירים אותי; עכשו שלא הצלחתי – לנחֻשתַּים!
– אבל הלא זה לא זה, כלל לא זה! אחי, מה אתה מדבר!
– אה! לא זה הסגנון. לא אותה הצורה הנאה האֶסְתֵּטית! ואני איני מבין לחלוטין: מדוע היריה בבני-אדם מכלי-תותל היא צורה יותר כבודה? היראה מפני האסתֵּטיקה סִמן ראשון היא לחֻלשה!... מעולם, מעולם לא נתחור לי זה כל-כך כמו אתה. ופחות מתּמיד אני מכיר עתה בחטאי! מעולם, מעולם לא הייתי כל-כך בטוח בצדקתי כמו עתה!
אפילו אֹדם עלה בפניו החִורים, המרוּדים. אולם לאחר שקרא את הקריאה האחרונה, נפגש מבטו מבלי-משׂים בעיני דוניה, וכל-כך הרבה צער בגללו נשקף מן העינים האלה, עד שנזכר מיד, היכן הוא בעולם. הוא הרגיש, שאים שיהיה, הרי עשה את אמו ואחותו לאֻמללות. איך שיהיה, בו הסִבָּה לאסונן...
– דוניה, חביבה! אם אָשמתי, סלחי לי (אף שלי אי-אפשר לסלוח, אם אָשמתי). היי שלום! אַל נתוַכֵּח! הגיעה השעה, הגיעה. אַל תלכי אחרי, בבקשה ממך, אני צריך עוד להכּנס... ואַתְּ לכי ושבי מיד אצל אמא. מבקש אני אותם על זה! זוהי בקשתי האחרונה והכי-גדולה ממך. אל תסורי מעליה; אני השארתיה בדאגה, שספק הוא אם תשא אותה: היא או שתמות אוש שתצא מדעתה. הֱיי אִתָּהּ. רזומיחין יהיה עמכן; אני דברתי עתו על זה... אל תבכי לי: אני אשתדל להיות גם אַמיץ, גם ישר, כל ימי חיי, אף שהרגתי את הנפש. אפשר שבזמן מן הזמנים עוד תשמעי את שמעי. אני לא אֲבַיֵּש אתכן; תראי ותִוָּכחי; אני עוד אוכיח... ולעת-עתה שלום, - מהר לגמור בראותו שוב איזו הבעה משנה בעיני דוניה עם דבריו והבטחותיו האחרונים. – מה אַתְּ בוכיה כך? אַל תבכי, אל תבכי; הן לא לעולם אנו נפרדים... אַח, כן! שכחתי!...
הוא נגש אל השלחן, לקח ספר אחד עָבֶה ומכֻסה אבק, פתח אותו והוציא מבין העלים תמונה קטנה, אַקְוַרֵליה, עשויה בשֵׁן. זו היתה תמונת בת בעלת-הבית, מי שהית ארוסתו, שמתה ממחלת האֶשָּׁתא, אותה הנערה המשֻׁנה, שאמרה להיות לנזירה. כרגע הסתכל באלה הפנים החולניים והמפיקים טהרה, נשק את התמונה ומסרה לדונצ'קה. באפו מגנה כזה, אַל תדאגי, - פנה לדוניה – היא לא הסכימה, כמוך, ואני שמח על שאינה בחיים. העִקר, העִקר הוא כזה, שמעתה יתחיל הכֹּל בנוסח חדש, יחָלק לשנים, - קרא פתאם בשובו אל השממון שבנפשו – הכֹּל, הכֹּל; וכלום מוכן אני לזה? כלום חפץ אני בעצמי בזה? אומרים: כך צריך להיות בשביל מֵרוּק עֲוֹני! אבל למה, למה כל המֵרוּק הנבער הזה? כלום אחרי כל הנסיונות הקשים, שאתנסה בהם, איטיב להבין ממה שאני מבין עתה? כלום תִּזְדַּכֵּך הכָּרתי אחרי שאהיה מדֻכּא מיסורים, מהדיוטות, בכלות כֹּחי לעת-זקנה, אחרי עשרים שנות עבודת-פרך? ולמה לי אז חיים? ולמה אני מסכים עתה לחיות כך? הה, אני ידעתי, ידעתי, שנבל אני, בשעה שעמדתי, בטרם בֹּקר, על גדול הניבה!
שניהם יצאו, לאחרונה. קשה היה לדוניה, אבל היא אהבה אותו! היא הלכה, אבל לאחר שעשתה כחמשים צעד, פנתה עוד פעם להביט אליו. הוא עוד נראה. אולם בגשתו אל זוית-הרחוב, הפנה גם הוא את ראשו; מבטיהם נפגשו בפעם האחרונה; אולם הוא, בראותו שהיא מביטה אליו, נפנף למולה בידו בקֹצר-רוח, ואפילו בכעס, לאמר: לכי! ובעצמו סר בחפזון אל הרחוב השני.
"אכזרי אני, רואה אני זאת, - אמר אל לבו כעבור רגע, כי נקוט בנפשו על נפנוף-היד הכעסני שלו אל מול דוניה. – אבל למה הן בעצמן כל-כך אוֹהבות אוֹתי, אם אני איני שוה בזה! הוי, אלו הייתי לבדי ואיש לא היה אוהב אותי, ואף אני לא הייתי אוהב איש! אז לא היה אתי כל זה! ומעַנין הוא: האמנם במשך חמש-עשרה-עשרים השנים העתידות לבוא תִכָּנע נפשי כל-כך, עד שביראת-הכבוד אֲיַבֵּב לפני הבריות ועל כל צעד ושעל אקרא לעצמי: פושע? כן, כך, כך יהיה! ובשביל זה הם שולחים אותי לעבודת-פרך, זה נחוץ להם, הכנעתי נחוצה להם... הנה הם כלם מתרוצצים בחוצות אָנֶה ואָנָה, והרי כל אחד מהם נבל ורוצח טמבעו; גרוע מזה, - הדיוט! ועם זה ינסו-נא להקל את עָנשי, וכֻלם יכעסו על לקוי-הדין והיֹשר! הוי, כמה שׂוטם אני אותם, את כֻּלם!
הוא התעמק במחשה: "באיזה אפן יוכל להתרחש, שאני אֶכָּנע סוף-סוף, לפני כל אלה, בלי כל שקלא-טריא, בהוכחה פנימית? ולאידך גיסא מדוע לא? מזמן צריך להיות עשרים שנות-עבדות בציפיה כל אלה? למה אני הולך עתה, בעת שיודע אני, שכּל זה יהיה כמו שנאמר, ולא אחרת!
מאמש הציג לעצמו בפעם המאה את השאלה הזאת, ואף-על-פי-כן הלך.