החטא ועונשו (ברנר)/חלק ששי/פרק VI

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש


כל אותו הערב עד עשר שעות בִּלה בבתי-מרזח ובבתי-סתר שונים, בעברו מאחד לשני. נמצאה לו קַטיה, ששרה שוב פזמון גס אחר על איזה "נבל ועריץ שנשק לקַטיה עד בלי-די". סוידריגַילוב השקה יין גם את קַטיה, גם את המנגן בשרמנקה, גם את מקהלת-המזמרים, גם את המשרתים ועוד איזה שני כתבנים של לשכת-פקידות. לכתבנים הללו נתחבר רק מפני זה, שלשניהם היו חטמים מעֻקלים: חָטמו של האחד התעקל לימין ושל השני לשמאל. הדבר עשה רֹשם על סוידריגַילוב. הם משכוהו, לבסוף, לאיזה גן-טַיָּלים, במקום שֶׁשִּׁלם גם בעד כרטיסי-כניסתם. בגן הזה היה אֲשוח אחד דק בן שלש שנים ועוד שלשה שׂיחי-אילן קטנים. מלבד זאת היה ערוך שם "בית-נתיבות", בעצם-הדבר – בית-מזיגה, אך אפשר היה להשיג שם גם טֵה, ועמדו שלחנות וכסאות ירֻקים אחדים. מקהלה של מזמרים גרועים ואיזה אשכנזי ממינכן בתור בדחן, בעל חֹטם אדֹם, שהיה משום-מה עצוב ביותר, בִּדחו את הקהל. הכתבנים באו בריב עם איזה כתבניםָ אחרים והגיעו לידי הרמת-יד. סוידריגַילוב נבחר ביניהם לדַיָּן. הוא דן אותם כרבע שעה, אבל הם צעקו כל-כך, עד שלא היתה אף מקצת אפשרות לברר דבר-מה. קרוב לודאי היה, שאחד מהם גנב דבר-מה ואף הספיק למכור כאן את הגנבה ליהודי אחד, שנתגלגל ובא למקום המעשה, אלא שלא רצה לחלק שלל עם חברו. נתברר לאחרונה, שהחפץ הנמכר היה כף קטנה, מקניניו של "בית-הנתיבות". ב"בית הנתיבות" התחילו כבר לבקש את האבדה והענין החל להסתבך. סוידריגַילוב שִׁלם בעד הכף, קם ויצא מן הגן. היה קרוב לעשר. בעצמו לא שתה בכל העת הזאת אף טפת-יין אחת, ואף טֵה לא הזמין אלא מדרך-ארץ. הערב היה מחניק וקודר. עם השעה העשירית עלו עננים גדולים מכל כנפות הארץ; הרעים רעם ומטרות-עֹז נִתּכו ארצה. לא אגלי-מים ירדו, כי-אם פלגי-מים שטפו ארץ. הברק זרק אור לרגעים, ובמשך כל נצנוץ אפשר היה לספור עד חמשה. שרוי כֻּלו במים נכנס סוידריגַילוב לביתו, סגר הדלת בעדו, פתח את הביורוֹ שלו, הוציא משם את כל כספו וקרע ניָרות אחדים. את הכסף נתן בכיסו, ואחר-כך אמר להחליף את שמלותיו, אולם, בהשקיפו אל החלון ובנטותו אֹזן אל הסוֹעה והסער, הניע בידו לאות "הכֹּל אחת", לקח את מגבעתו ויצא, מבלי נעול את דלת מעונו. הוא נכנס אל סוניה. היא היתה בביתה.
היא לא ישבה בדד, מסביב לה היו ארבעת ילדיו הקטנים של כפרנאומוב. סופיה סמיונובנה השקתה אותם טֵה. היא קדמה את פני סוידריגַילוב דומם ובכבוד; התפלאה על בגדיו הרטֻבּים, אבל לא אמרה דבר. אולם הילדים ברחו מיד באימה לא-תתֹאר.
סוידריגַילוב ישב אל השלחן, ואת סוניה בקש לשבת בקֵרוב-מקום. זו התכוננה בבושה לשמוע.
– אני, סופיה סמיונובנה, אפשר אסע לאמריקה, – אמר סוידריגַילוב – ומשום שאני מתראה אִתּהּ בודאי, בפעם האחרונה, לכן באתי לעשות איזה סדרים אחרונים. נו, היא ראתה אותה גברת היום? אני יודע את אשר אמרה לה, אין מה לחזור על הדברים (סוניה כבר עשתה תנועה לסַפּר – ונתאדמה). כל האנשים הללו הנם מסוג ידוע. מה שנוגע לאחיותיה ולאחיה, הנה באמת כבר אין להם מה לדאֹג, הכסף אשר הנחתי על שמם מסרתי בידים אמונות, כתוב וחתום, כדת וכדין. אגב, את הקַבָּלוֹת תקח לה, כך, ליתר בטחון. הנה הן, תקחן! נו, עכשו נגמר העסק הזה. ואת אלה שלשת השטרות סך-הכֹּל שְלשת אלפים רֻבּל, תקח לה, זאת אומרת, לה לשמה, ויהיה זה בינינו, ואל ידע איש מזה, תשמע אחר-כך עלי מה שתשמע. בכסף הזה הלא תמצא חפץ, מפני, סופיה סמיונובנה, לחיות כך, כמקדם – רע, וגם שוב אין צֹרך לה בזה.
– אני... הוא הגדיל את חסדו כל-כך... עמדי ועם היתומים... ועם המנוחה, – גמגמה סוניה – עד... ואם עד-עתה מעטתי כל-כך להודות לו... אַל יחשוב...
– אי, נו, נו.
– ואת הכסף הזה, ארקדי איבנוביץ'... אני אסירת-תודה לו... אבל עתה אין לי צֹרך בו. את לחם-חֻקי אמצא תמיד... אַל יחשוב זאת לכפית-תודה... אבל אם הוא גומל-טוב כזה, אז הכסף הזה...
– לה, לה, סופיה סמיונובנה, ובבקשה, בלי דבּוּרים יתֵרים, מפני שאין לי פנאי. והכסף הזה יִדָּרש לה. לפני רודיון רומניץ' שתי דרכים: חץ-מות או סִבּיריה (סוניה העיפה עליו מבט-פרא ותרעד). אל תדאג, אני יודע הכֹּל, מפיו הוא, אבל אני איני פטפטן; לא אגיד לאיש דבר. והיטב אשר לִמדה אותו אז, שילך ויודה בעצמו. כך יותר טוב בשבילו. נו, ולסִבּיריה – הלא גם היא תלך אחריו? הן תלך? הן כך? נו, ואִם כך, הלא יהיה צֹרך בכסף. בשבילו, מבינה היא? ובתתי לה, הרי דומה זה כאלו אני נותן לו. ומלבד זאת, הן היא התחַיבה לשַׁלם לאמליה איבנובנה את החוב, אני שמעתי. מה זאת אִתָּהּ, סופיה סמיונובנה, שבקלות-דעת כזו היא לוקחת עליה מיני התחַיבֻיות כאלו? הן קטרינה איבנובנה נשארה חַיָּבה לזו האשכנזית, ולא היא, ובכן לירוק היתה צריכה על זו האשכנזית – וחסל. ועם מנהגיה אלה שהיא נוהגת, קשה לחיות בתבל. נו, אם ישאלוה – מחר או מחרתים – עלי או בנוגע אלי (ואת פיה אמנם שָאֹל ישאלו), אל תזכיר את זה, שהייתי עתה אצלה. ואת הכסף אל תַּראה ואל תאמר לאיש, שנתתי לה. ועתה, שלום! (הוא קם מעל הכסא). לרודיון רומניץ' – ברכת-שלום ממני. אגב: תפקיד את הכסף עד עת-מועד, לכל-הפחות, אצל האדון רזומיחין. יודעת היא את האדון רזומיחין? נו, מובן, שיודעת. הוא בחור לא-רע. תכניס אליו מחר, או... כל-אימת שתגיע השעה. ועד אותה השעה תחביא היטב-היטב.
סוניה אף היא קמה ממקומה בקפיצה והביטה אליו בפחד. תשוקה גדולה היתה בתוכה לאמר דבר-מה, לשאול דבר-מה, אבל היא לא הרהיבה בנפשה עֹז, ואף לא ידעה איך להתחיל.
– אך איך... עתה... איך ילך בגשם כזה?
– נו, הנוסע לאמריקה יפחד מפני גשם? חֶה-חה! שלום לה חביבתי, סופיה סמיונובנה! תחיה לאֹרך ימים, כי ברכה בה. אגב... תגיד לאדון רזומיחין, שאני שלחתי לו ברכתי-שלום. וכך תאמר לו: ארקדי איבנוביץ' סוידריגַילוב שולח לו ברכת-שלומו.
הוא יצא, בהשאירו את סוניה בתמהון בפחד ובאיזה חשד אי-ברור וכבד.
נודע אחר-כך, שבאותו ערב, בשתים-עשרה, עשה עוד בקור אחד, משֻנה ובלתי-צפוי. הגשם עדַין לא פסק. רטב כֻּלו, נכנס סוידריגַילוב באחת-עשרה ועשרים רגעים למעון הצר של הורי ארוסתו אשר באי-וַסִּילי. הרבה צלצל ודפק עד אשר פתחו לו ובראשית כניסתו הכניס ערבוביה גדולה; אבל ארקדי איבנוביץ' לכשרצה, היה אדם בעל נמוסים נאים עד-מאד, עד שההשערה הראשונה (והשנונה, צריך להוסיף) של הורי הכלה, שארקַדי איבנוביץ' התבסם עד דְלֹא-יָדַע, הֻפרכה מיד מאליה. את האב הידוע-חֹלי הוציאה על הכסא הרך אל ארקַדי איבנוביץ' האֵם הרחמניה וטובת-השׂכל, ובדרכה נגשה ובאה מיד באיזה שאלות מרחוק (האשה הזאת לא שאלה מעולם שאלה ישרה, אלא פתחה תמיד בהצטחקות ובחִכּוך-כפים, וכשצריך היה לדעת איזה דבר בודאות, למשל: למתי יואיל ארקדי איבנוביץ' להועיד את יום-החתֻנה, היתה מתחילה בשאלות מלאות סקרנות רבה על פַּריז ועל חיי החצר שם, עד בואה, על-פי הסדר, עד מעונה אשר באי-וַסילי). בעת אחרת היה כל זה, כמובן, ראוי לכבוד רב, אולם בפעם הזאת היה ארקַדי איבנוביץ' קצר-רוח ביחוד ותבע בפה לראות את הכלה בהקדם האפשרי, אף שהודיעו לו בראשית כניסתו, שהכלה כבר שכבה לישון. מובן, שהכלה הופיעה. ארקַדי איבנוביץ' הודיע לה ישר, שעל-פי איזו סִבּה חשובה מאד הוא נאלץ לנסוע מפטרבורג לאיזה זמן, ולכן הביא לה חמשה-עשר אלף רֻבּלים-כסף, בשטרות שונים, ומבקש אותה לקבל ממנו את זה בתור מתנה, היות שזה מכבר התכונן להביא לה את המנחה הדלה הזאת לפני נשואיהם. קשר הגיוני מיֻחד בין המתנה ובין הנסיעה הפתאֹמית לא נמצא, כמובן, בכל בֵּרוריו; לא נתבררה גם ההכרחיות לבוא בשביל זה בגשם ובחצות-הלילה; ואף-על-פי-כן יצא כל זה על צד היותר טוב. אפילו הגניחות הרגילות, השאלות והדרישות נעשו פתאם קצובות ועצורות; תחת זאת היתה התודה שלמה ונלהבה דַיָּה ומצאה לה אִשור גם בדמעותיה של האֵם טובת-השכל. ארקַדי איבנוביץ' קם, נתן קולו בצחוק, נשק לארוסתו, לטף אותה על לחיה, הבטיח, שישוב מהרה מדרכו, ובהכירו בעיניה, יחד עם הסקרנות הילדותית, גם איזו שאלה אִלֶּמֶת ורצינית מאד, פקפק רגע, נשקהּ שנית, והצטער באמת בנפשו על שמתנתו תֻּנח תֵּכף למשמרת אצל האם הנבונה. הוא יצא בהשאירו את הכּל במצב-נפש מזֻעזע יוצא מגדר הרגיל. אולם האם הרחמניה, בקול-מלחשים נחפז, עמדה ופתרה מיד אחדות מהשאלות היותר מפליאות, בזה שארקַדי איבנוביץ' איש גדול הוא, ועסקים רבים לו, ויחסים רבים, ועשיר הוא – אלהים יודע את כל מחשבותיו, עלה בדעתו ונסע, עלה בדעתו ונתן את הכסף, והרי שאין מה לתמוה. כמובן משֻׁנה הוא, שבא רטֹב כֻּלו, אבל האנגלים, למשל, משֻׁנים עוד יותר, ובכלל כל אלה בני החברה העליונה אינם משגיחים בזה שיאמרו עליהם הבריות ואינם מדקדקים בהלכות דרך-ארץ. יוכל היות, שהוא לכתחלה נכנס כך, בכדי להוכיח, שהוא אינו חושש לשום דבר. ובעִקר, שלא להגיד על זה לאיש אף מלה אחת, מפני שאלהים יודע עוד את אשר יצא מזה, ואת הכסף צריך לסגור בארגז, וכמובן שהכי-טוב בכל זה הוא, מה שהמשרתת ישבה כל העת בחדר-הבשול ואינה יודעת דבר, ובעִקר, בעִקר, בעִקר לבלי לגלות כלום – חס וחס חלילה – לנוכלת הזאת, לרֶסְלִיך וכו' וכו' וכו'. וככה ישבו והתלחשו עד שתים, הכלה, אמנם, יצאה לישון קֹדם לזה, תמֵהה וקצת נוגה.
וסוידריגַילוב, בתוך-כך, צעד בחצות בדיוק על הגשר אשר בין אי-וַסילי והעיר התיכונה. הגשם פסק, אבל הרוח נהם. הוא התחיל לרעוד ורגע אחד הסתכל באיזו סקרנות מיֻחדה ואפילו באיזו שאלה במי הניבה הקטנה השחורים. אולם מיד נראה לו לקר ביותר לעמוד על המים; ויפן וילך לרחוב אחר, הוא התהלך ארֻכּות ברחוב הארֹך עד לאין-גבול, כמעט כחצי שעה; לא פעם נכשל באֹפל על המדרכה,אבל לא חדל לחפש איזה דבר בסקרנות מימין לרחוב. כאן, באיזה מקום, בקצה הרחוב, ראה זה לא-כבר דרך נסיעתו, איזה בית-מלון, בית של עץ, אבל רחב, ששמו, עד כמה שלא הטעהו זכרונו, היה מעֵין אנדריאנופּול. הוא לא טעה בחשבונותיו; בית-המלון הזה היה נקֻדה חשובה כל-כך בשממת המקום, עד שהיה מן הנמנע לבלי למצאו, ואפילו באפלה, זה היה בנין עץ ארֹך ומֻשחר, ולמרות השעה המאֻחרה עוד נראו בו אורות ואיזו תנועה. הוא נכנס ושאל לחדר אצל לבוש-קרעים אחד, שנפגש בו בפרוזדור. לבוש-הקרעים העיף מבט על סוידריגַילוב, נתעורר והוליכהו מיד לחדר רחוק, צר ומחניק, בקצה הפרוזדור, בפנה, תחת סֻלם-המדרגות. חדר אחר פנוי לא היה; סֵבֶר פני לבוש-הקרעים היה של שאלה.
– טֵה יש? – שאל סוידריגַילוב.
– אפשר להשיג.
– מה עוד יש?
–בשר-עגל יש, יין-שׂרף יש, פרפראות יש.
–הבא בשר-עֵגל וטֵה.
–ויותר לא יִדָּרש שום דבר? – שאל לבוש-הקרעים באיזו השתוממות.
–שום דבר, שום דבר!
לבוש-הקרעים יצא, כאיש אשר נכזבה כל תוחלתו.
"מקום משׁבּח, כפי הנראה – חשב סוידריגַילוב – ואנכי לא ידעתיו. אני, ודאי, גם-כן עושה רֹשם של חוזר בלילה מאיזה קָפה-שַׁנטַן ובדרך קרה לו איזה מקרה לא-טהור. ומענין, בכל-זאת מי מתארח ולן במקום הזה?"
הוא הדליק נר ובדק את החדר לאורו. זה היה כלוב קטן כל-כך, עד שכמעט לא כלכל את קומתו של סוידריגַילוב, בעל חלון אחד. המטה הנרפשה מאד, השלחן הצבוע והפשוט וכסא אחד מלאו כמעט את כל שטח החדר. לכתלים היה מראה כאִלו חֻבּרו מקרשים. והניָר שעליהם היה כל-כך מאֻבּק ומרֻסק, עד שאת צבעו (הצהֹב) עוד אפשר היה להכיר, ואולם את קוי-ציורו – בשום-אֹפן לא. חלק מן התקרה והכתלים היה נטוי באלכסון: עליו מבחוץ התעקל סֻלם-המדרגות. סוידריגַילוב העמיד את הנר, ישב על המטה וישקע במחשבות, אולם ההתלחשות המשֻׁנה והבלתי פוסקת שעלתה מן הכלוב ושלפעמים נהפכה כמעט לצעקה, הסַבּה אליה לאחרונה את תשומת­-לבו. ההתלחשות הזאת לא חדלה מן הרגע הראשון להִכָּנסו. הוא הטה אֹזן קשבת: מאן-דהו חרף וכמעט בדמעות דִבּר משפטים את השני; ברם נשמע רק קולו האחד של המחרף. סוידריגַילוב קם, האהיל בידו על אור המנורה, ואז נתגלה מיד בכֹּתל איזה סדק. הוא נגש והתחיל להביט. בחדר, משהו גדול משלו, היו שני אורחים. אחד מהם, בלי סוּרטוק, בעל שׂערות מסֻלסלות שלא כרגיל ופנים אדֻמים ובוערים, עמד בפוֹזה של בעל-דרשן, כשרגליו מרֻחקות אחת מחברתה, בכדי לשמור על שווי-המשקל, ובהכותו באגרוף על חזהו, הוכיח בקול פַּתֵּטִי את השני על שזה קבצן ואפילו כל רגש-כבוד אין לו; שהוא, המוכיח, הלא הרימוֹ מאשפתות וכשיעלה רצון מלפניו יכול הוא לגרשהו בחרפה, ועל כל זה שַׂהדו במרומים. השני, המטרה לחִצי התוכחה, ישב על הכסא ופניו היו דומים למראה פני איש המתאוה לעטש ואינו יכול. יש שנשא מבט עכור, עַתּוּדי, אל הנואם, אבל, כפי-הנראה, לא היה לו כל מֻשׂג מכל הדרשה וספק הוא, אם גם שמע את אשר ידֻבּר אליו. על השלחן הלך וכלה שיור-הנר, עמד בקבוק יין-שרף כמעט ריק, ואצלו כוסות, לחם, קשואים וכלים של טֵה אשר נשתה מכבר. לאחר שהתבונן סוידריגַילוב לכל התמונה הזאת בתשומת-לב, סר בשויון-נפש מעל הסדק וחזר וישב על המִטה.
לבוש-הקרעים, שחזר ובא עם טֵה ובשר-עגל, לא יכֹל להתאפק מבלי שאול עוד פעם: "אולי יש צֹרך בעוד איזה דבר?" ולאחר שקבל שוב תשובה שלילית, הלך לו לבלי שוב. סוידריגַילוב מהר לשתות את הַטֵּה, בכדי להתחמם, ואף שתה כוס שלמה, אבל לאכול לא יכֹל אף כזַית, כי סר ממנו לגמרי תאבון-האֹכל. כנראה, התחילה אצלו הקדחת. הוא פשט מעל עצמו את בגדו העליון והתחתון, התעטף בשמיכה וישכב על המטה. לו חרה: "על-כל-פנים טוב היה הפעם להיות בריא" – הרהר ויצטחק. בחדר היה אויר מעֻפש, הנר דלק באור כֵּהה, בחוץ המה הרוח, באיזו פנה גרד עכבר בשִׁניו, ובכלל בכל החדר כאלו נדף ריח עכברים ועורות. הוא שכב וכמו הָזָה: רעיון רדף רעיון. נדמה, שתשוקה עזה היתה בו להֵאָחז באיזה רעיון שהוא. "ודאי תחת החלון איזה פרדס – הרהר – הומים האילנות; כמה איני אוהב שאון האילנות בלילה, בסערה ובחשכה; הרגשה מרעימה!" והוא נזכר, שבעברו לפני שעה על-יד פרדס-פטר תקפתהו איזו בחילה. כאן זכר גם את הגשר, גם את הניבה הקטנה, ושוב נעשה קר לו, כמו לפני שעה, בעת עמדו על המים. "מעולם לא אהבתי מים בחיי, גם בציורי-נוף", הוסיף לחשוב ופתאם הצטחק שנית על הרהור משֻׁנה אחר: "הן לכאורה, עכשו היה צריך להיות הכּל אחת בנוגע לכל מיני אסתֵּטיקה וקוֹמפוֹרט, ולבסוף נעשיתי דוקא עכשו לאיסטנס, כחיה זו שבוררת ובוחרת לה מקום... בכגון דא, מפני מה לא סרתי לפרדס-פטר? מפני האֹפל והקֹר נפחדתי, חֶה-חה! האם לא להרגשות נעימות קויתי?... אגב, מדוע איני מכבה את הנר? (הוא כבּה). שְׁכֵנַי שכבו סוף-סוף, – חשב, כשלא מצא אור בסדק. – הנה מרתּה פטרובנה, עתה היא שעת-הכּשׁר להופיע: גם אֹפל, גם מקום מצֻין, גם רגע אוֹריגינַלי. ודוקא עתה הואֵל לא תואיל לבוא... כמו להכעיס"
משום-מה נזכר פתאם, איך שביום, לפני פגישתו עם דונצ'קה, יעץ לרסקולניקוב למסור אותה לשמירה לרזומיחין. "באמת לא אמרתי זאת, בעקר, אלא להתגרות בעצמי, ורסקולניקוב אכן הבין זאת. ועל-כל-פנים, בעל-עבֵרה גדול הוא רסקולניקוב זה! משא לא קטן לקח על עצמו. ברבות הימים יכול הוא להיות לפושע הגון, כשיחכם יותר, ועתה חפץ הוא בחיים יותר מדי. בנוגע לסעיף זה, הרי סוג זה של בני-אדם – נבלים. אבל יקחהו אֹפל, ינהג כרצונו, מה לי ולו?"
השֵּׁנה עדַין לא באה אליו. לאט-לאט התחילה תמונת דונצ'קה לעלות לפניו, ופתאם עבר רעד בכל יצורי-גֵווֹ. "לא, מכל זה צריך כבר עתה לחדול – חשב בהתעוררו – צריך לחשוב על איזה דבר אחר. משֻׁנה ומגֻחך: מעולם לא שנאתי איזה דבר או איש באמת ובתמים, ואפילו לראות נקמה באויבי לא השתוקקתי ביחוד, וזה הרי אות לרעה, אות לרעה. להתוַכּח גם-כן לא אהבתי, ומעולם לא נלהבתי – גם זה אות לרעה! וכמה הרביתי באותה שעה להבטיח לה – פו, שֵׁד! ומי יודע, אפשר שבאמת היתה טוחנת את אפרי ועושה אותי לאחר"... הוא נשתתק שוב והִדק את שִׁניו: תמונת דונצ'קה שוב עלתה לפניו, ממש כמו באותו הרגע לאחר שֶׁיָּרתה, נפחדה, השמיטה את האקדח והביטה אליו כמֵתה, באֹפן שהוא היה מספיק לאחוז בה פעמים והיא לא היתה מרימה גם אצבע להגנתה, אלמלא הוא בעצמו שהזכיר לה. הוא זכר, איך שבאותו רגע כמו חס עליה, כמו נלחץ לבו מחמלה... "אֶה, לעזאזל! שוב הרעיונות הללו! מכל זה צריך לחדול, לחדול!"
הוא נם כמעט-קט; רעד-הקדחת פסק; פתאם חש, כאלו דבר-מה חלף תחת השמיכה על ידו ורגלו. הוא נרעד: "פו, שד, האם אין זה עכבר? – חשב – השארתי את הבשר על השלחן"... איזה מֵאון נורא היה בו להתגלות, לקום, לרעד מקֹר, אבל פתאם נגע שוב דבר-מה ברגלו נגיעה לא-נעימה; הוא קרע מעל עצמו את השמיכה והדליק נר. רועד מקֹר של קדחת, נכפף לבדוק את המטה, – לא היה דבר; הוא נִער את השמיכה, ופתתאם קפץ עכבר על הסדין. הוא התנפל ללכוד אותו; אבל העכבר לא ירד מעל המטה, כי-אם התרוצץ בזגזַגים לכל עֵבר, החליק מבּינות לאצבעותיו, עבר בריצה על-פני ידו ופתאם צלל אל תחת הכר. הוא הרים את הכר. אבל כהרף-עין חש, כי דבר-מה קפץ אל חיקו, אל תחת כֻּתָּנתו, מרשרש על גופו, מאַוֵּש על גבו. הוא רעד רעידת-עצבים בכל גופו – וייקץ. בחדר היה חֹשך, הוא שכב על המטה מקֻפּל בשמיכה, כמו לפני רגעים אחדים. מעֵבר לחלון יִלל הרוח. "איזה מין כִּעור!" – חשב ברֻגזה.
הוא קם, ישב בירכתי המטה וגבו אל החלון. "מוטב לבלי לישון כל-עִקר" – הָחלט בתוכו. מן החלון עלתה, אמנם, אליו לֵחוּת קרה; מבלי קום ממקומו, סחב על עצמו את השמיכה ויתעטף בה. את הנר לא הדליק. הוא לא חשב מאומה וגם לא אבה לחשוב; אולם שברי-הֲזָיות צפו ועלו איש אחרי אחיו וקטעי מחשבות רפרפו, בלי ראשׁית, בלי אחרית ובלי קשר, כמו תרדמת-חצאין נפלה עליו. הקֹר, האֹפל, הלחות, הרוח, שיִלל מעבר לחלון והניע את העצים – כל זה העיר בו איזו נטיה דמיונית, עקשנית, איזו תשוקה – לפרחים. בדמיונו הצטַיֵּר יפה-נוף נהדר; יום בהיר, חם, כמעט לוהט, יום חג. נוֵה-כפר מרהיב-עין, בסגנון אנגלי, שערוגות-פרחים נותנות ריח מסביב, סביב לו המעקה כֻלו עטוף ירקרק ושושנים; שלבים מזהירים, קרירים, רפודים במרבדים יקרים, מֻקפים פרחים יקרי-המציאות בצנצנות-סינים. ביחוד שׂם עין על הצנצנות המלאות מים שעל החלונות, שבהן צרורי נַרְקִיסים עדינים, כפופים על גבעוליהם הארֻכּים והעבים והירֻקים-בהירים עם ריחם הטוב ההולך למרחוק. קשה היה לו להִפָּרד מהן, אבל הוא עלה בשלבים ונכנס לאולם גדול וגבוה, ושוב, גם כאן, בכל פנות שאתה פונה, על החלונות, אצל הדלת הפתוחה אל המרפֶּסת, במרפסת גופה – פרחים, פרחים. הרצפה היתה רפודה בעשב טָרי, נותן-ריח, שאך זה קצרוהו, החלונות היו פתוחים, אויר רענן, קל, קריר, עלה אל החדר, הצפרים צפצפו תחת החלונות, ובלב החדר, על שלחנות מכֻסים בחִתּולי-אטלס לבנים, עמד ארון-מתים. הארון הזה היה מכֻסה ב-Gros de-Naples לבן ועטוף באֵטון לבן עָבֶה. מקלעות-פרחים סביב שתו עליו. עטופה פרחים שכבה בו ילדה אחת, בשמלה לבָנה, ידיה היו שלובות והדוקות אל חָזָהּ, כחטובות מִשַּׁיִש. אולם שערותיה הצהבהבות-בהירות היו לחות; זֵר-שושנים הושם לראשה. שרטוטי פניה הקודרים והקפואים כבר היו גם-כן כמו חטובים מִשַּׁיִש, אולם בת-הצחוק שעל שפתיה החִורות היתה מלאה איזה צער לא-ילדותי, צער אין-סופי וקובלנה גדולה, מחרידה. סוידריגַילוב ידע את הילדה הזאת; איקונין ונרות דולקים לא נמצאו אצל הארון הזה ואף לא נשמע אצלו קול-תפלה. זו הנערה היתה מאבדת-עצמה-לדעת. היא היתה רק בת ארבע-עשרה, אבל לבה כבר היה נשבר, והיא אבּדה את עצמה, כי לא יכלה נשׂא את חרפתה. העלבון הפחיד והתמיה את ההכרה הצעירה, הילדותית, העטה קלון על נפש-המלאך הטהורה והוציא שַׁועת-יאוש אחרונה, אשר לא נשמעה, אשר היתה לשִׁמְצָה בליל-אֹפל, בחשכה, בקֹר, עם הפשרת-שלגים רטֻבּה, בהיות הסער...
סוידריגַילוב התעורר, קם מעל משכבו, וצָעד צעד אל החלון. בגִשוש-ומִשוש מצא את הבריח ופתח את החלון. הרוח התפרץ בחמת-זעם אל החדר הקטן והצר וכמו המטיר פִּתֵּי קרח וכפור על פניו וחזהו המגֻלה. מתחת החלון היה באמת מעֵין גן, ובמדֻמה, גם-כן להנאת הצבור. ביום ודאי שגם פה שרה מקהלה ועל שלחנות קטנים שתו טֵה. ברם עתה נִשְּׂאוּ נטפים אל החלון מן האילנות והשיחים, היה חֹשך כמו במערה, באֹפן שבקֹשי גדול אפשר היה לתפוס רק איזה כתמים אפלים, סִמנים לדברים. סוידריגַילוב כפף עצמו, נשען בזרועותיו על אדן-החלון והסתכל הרבה רגעים רצופים בזו האפלה. מתוך אֹפל הלילה עלתה יְרִיַּת-תותח אחת, ואחריה – שניה.
"אַה, הַתְרָאָה! גאו המים – חשב – אם בֹּקר יעלו בכל הרחובות אשר בשפל, ישטפו מרתפים ותחתיות, עכברי-המערות יצופו, ותחת הגשם והסער, מתוך קללות וחרפות, רטֻבּים ולחים יתחילו בני-האדם להעביר סמרטוטיהם ורפשם לדיוטות העליונות... וכמה עכשו השעה?" ואך חלפה המחשבה הזאת במוחו, מיד השמיע איזה שעון-קיר מאיזה מקום, מתוך תִּקתּוק וצלצול -חפזון, שלש. "אֶהֶה, בעוד שעה הרי כבר יאיר הבֹּקר! מה יש להמתין עוד? אצא מיד ואלך לפרדס-פטר: שם באיזה מקום אבחר לי שיח גדול טבול בגשם, באֹפן שאם רק אגע בו בקצה שכמי, מיד ירעיף רבּוא-רבּואות רסיסים על ראשי", הוא סר מעל החלון, לאחר שסגרו, הדליק את הנר, לבש את מקטָרנו, את בגדו העליון, חבש לראשו את מגבעתו ויצא עם הנר אל הפרוזדור, בכדי למצא באיזה מקום את לבוש-הקרעים, שישן במדור קטן בין כל מיני בלויי-סחבות ושיורי-נרות, לשלם את המגיע ולצאת מן המלון. – "הנה השעה הכי-טובה ואין לבחר טובה הימנה".
זמן רב תעה בכל הפרוזדור הארך והצר, מבלי אשר מצא איש וכבר רצה לקרֹא בקול, והנה פתאם בפִנה אפלה, בין ארון ישן ובין דלת, ראה איזה דבר משֻׁנה, שכאלו היה בו איזה רוח-חיים. הוא כפף את עצמו עם הנר וראה – ילדה בת-חמש, לא יותר, בשמלה רטֻבּה, כסמרטוט השרוי בעביט של שופכין. רועדת ובוכִיה, היא כאִלו לא נפחדה כלל מפני סוידריגַילוב; אלא שהביטה אליו בתמהון קהה בעיניה הגדולות השחורות ולעתים נאנקה, כדרך הילדים שבכו זמן מרֻבֶּה, ואחר-כך חדלו, ולא עוד אלא שגם התנחמו, ואף-על-פי-כן יש שהם נמשכים ומוציאים יבָבה קטועה פתאם. פני הילדה היו חִורים ומרודים; היא קפאה מקֹר, אבל – "כיצד נתגלגלה ובאה לכאן? הרי שהיא התחבאה פה ולא ישנה כל הלילה". הוא התחיל לחקור ולדרוש אותה. הילדה נתעוררה פתאם ובמהירות-במהירות התחילה לפטפט דבר מה בלשון-הילדים שלה; נאמרו איזה דברים על "אמא" וש"אמא תכה", על איזו כוס ש"שִׁבּיה" (שבּרה), הילדה דבּרה בלי הפסיק; בקֹשי ידוע אפשר היה ללמוד מכל ספוריה, שזוהי ילדה שנואה מאִמה, תינוקת, שאמא, ודאי איזו מבשלת שִׁכּוֹרה מהבית הזה, מטילה עליה אימה בהכאותיה; שהילדה שברה כוסה של אמה וכל כך נפחדה מפני-זה, עד שברחה עוד בראשית הערב; שהרבה זמן, בודאי, התחבאה באיזה מקום בחצר תחת הגשם, עד שלאחרונה באה עד הלום, הסתתרה בצד הארון וישבה פה בפִנה כל הלילה, בוכיה ורועדת מרטיבות מאֹפל ומפחד, שעל כל זה יכוה שבעתַים. הוא נטל אותה על כפיו, הוליכה אל חדרו, הושיבהּ על המטה והתחיל להסיר מעליה את מלבושיה. נעליה הקרועות, על רגליה, שהיו בלי פֻּזמקאות, היו כל-כך לחות, כאלו לא הוצאו כל הלילה מן הבּצה. לאחר שהסיר את בגדיה, השכיבהּ במטה, כסה אותה בשמיכה ועטף אותה בה מעל לראשה. היא ישנה ברגע. לאחר שגמר כל זאת, נשתקע שוב במחשבות זעומות.
"הנה נמלכתי להסתבך בעסקים חדשים! – קרא פתאם לעצמו ברגש של כעס כבד – איזו טפשות!" – ומתוך כעס לקח שנית את הנר, בכדי ללכת ולמצֹא בכל אֹפן-שהוא את המשָׁרת, בכדי להִפָּטר מן הבית הזה בהקדם האפשרי. "הוי, התינוקת!" – הרהר בקללה על שפתיו, בשעה שפתח את הדלת ללכת, אבל חזר לראות עוד פעם אם ישֵׁנה הילדה ואיך היא ישֵׁנה. בזהירות הרים את השמיכה. הילדה ישנה שֵׁנה עזה ומבֹרכת. היא התחממה תחת השׂמיכה ואֹדֶם השתפך כבר על לחייה החִורות. אולם משֻנה הדבר: האֹדם הסתמן בעֹז ובבהירות יתֵרה ממה שמצוי אצל ילדים. "זהו אֹדם של קדחת – חשב סוידריגַילוב – אֹדם זה כמו מיין הוא, כאלו השקוה כוס מלאה". שפתיחה האדֻמות כמו בוערות, להטות, אבל מה זאת? לו נדמה היה פתאם, שרִיסֶיהָ הארכים והשחורים של הילדה כמו רועדים וקורצים, כמו מתנשאים, ומבעדיהם נשקפת עין ערומה, ידה, קורצת שלא כדרך הילדים, כאלו הילדה אינה ישנה אלא מתחפּשׂת. כן, נכון הדבר: שפתיה מתרחבות לבת-צחוק; זויות השפתים רועדות, כאלו היא עודנה מתאפקת. אבל הנה פסקה לגמרי מהתאפק; זה כבר היה צחוק, צחוק גלוי; איזו הבעת חֻצפה הסתמנה בפנים הללו, הבלתי-ילדותיים כלל, הבעת-זנוּת; אֵלו היו פנים מחֻצפים, של אשה צרפתית זוֹנה הנמכרת בשוק. הנה הוסר הַמַסוֶה האחרון, נפתחו שתי העינים: הן מביטות אליו באש-תאוה ובעזות, הן קוראות לו, צוחקות... דבר-מה מגֻנה ומלעיב עד אין-קץ היה בצחוק הזה, בעינים האלה, בכל התועבה הזאת של פני התינוקת, "היאך! בת-חמש! – לחש סוידריגַילוב באימה רבה – זה... מה זאת?" אבל הנה היא פונה כֻלה אליו, הנה היא מַפנה אליו את פניה הלוהטים, הנה היא פורשת ידיה הקטנות... "אַה, ארורה!" – קרא סוידריגַילוב באימה וירם עליה את ידו... אבל באותו רגע הקיץ.
הוא שכב על אותה המטה, עטוף בשמיכה; הנר לא דלק, ובחלון האיר היום...
"חזון-בלהות במשך כל הלילה!" הוא קם בכעס, בהרגישו שהוא שבור ורצוץ כֻּלו; עצמותיו כאבו. בחוץ היה אד-ערפל עָבֶה ואי-אפשר היה לראות כלום; היה סוף השעה החמשית; אֵחר את המועד! הוא קם ולבש את מקטָרנו ובגדו העליון. שהיו רטֻבּים עדַין. ידו נגעה באקדח שבכיסו, הוא הוציא אותו ותקן את הזִיּוּן; אחר-כך ישב, הוציא מכיסו את פנקסו ועל דף אחד נראה לעין שִׂרטט שורות אחדות באותיות גדולות. הוא עבר עליהן בעיניו, שקע בהרהורים, נשעָן בזרועותיו על השלחן. האקדח והפנקס היו מֻנחים כאן, סמוך לזרועו. הזבובים, שהקיצו משנתם, עופפו על מנת-הבשר, שעמדה כאן על השלחן כמו שהיא. הוא הביט שעה ארֻכָּה עליהם, ולאחרונה התחיל לארוב לזבוב אחד בימינו. הוא עמל ויגע הרבה אבל בשום-אֹפן לא עלה בידו ללכוד את הזבוב. לאחרונה תפס את עצמו בזו ההתעסקות המענינת, התעורר, נרעד, קם ויצא בהחלט מן החדר. כעבור רגע היה בחוץ.
אֵד-חָלב עָבֶה היה פרוש על כל העיר. סויריגַילוב שׂם פעמיו על המדרכה החלקלקה והנרפשה על הניבה הקטנה. לפני עיני-דמיונו רפרפו מי הנהר שֶׁגָאוּ במשך הלילה אי-פטר, שדרות לחות, עשב לח, אילנות ושיחים לחים, ולבסוף אותו השיח... בקצף החל להסב לבו אל הבתים, בכדי לתת למחשבותיו נושא אחר. כל עובר-ושב, כל רַכָּב לא נפגשו לו ברחוב. מראה קודר ונרפש היה לבתי-העץ הקטנים, הצהֻבִּים-בהירים, עם התריסים המוגפים. קֹר ורטיבות חדרו לכל בַּדי עורו, והוא התחיל לרעוד. יש שהיה נתקל בשלטי-חנֻיות וקורא כל אחד בדיקנות. הנה נגמרה המדרכה. הנה בית-חומה גדול. כלב קטן ונרעד מקֹר, עם זנב סרוח, עבר לרֹחב דרכו. איזה שִׁכּור כמת, בפַרְוָה, ופניו למטה, שכב מן הצד, סוידריגַילוב העיף עליו מבט ועבר הלאה. כִּפַּת בית-השמירה הגבוהה נצנצה לפניו משמאל. "בַּא! – חשב - הנה מקום רצוי, למה לי אי-פטר? לכל-הפחות כאן יהיה עד-ראִיה רשמי"... הוא כמעט שהצטחק לזה הרעיון החדש ויפן לרחוב השני, שבת-השמירה עמד בו. אצל שערי הבית הגדולים, הנעולים, עמד, נשעָן עליהם בגבו, בר-נש קטן, עטוף באדרת אמֻצה של איש-צבא ובכובע-נחשת. במבט נרדם, אלכסוני קדם איש-הצבא את פני סוידריגַילוב. פניו הפיקו אותו הצער החמוץ ואותה התרעמת הנצחית, שבהם נחתמו כל בני השבט העברי, בלי יוצא מן הכלל. שניהם, סוידריגַילוב ואיש-הנחשת, התבוננו זמן-מה איש לרעהו. לאחרונה נעשה תמוה בעיני האחרון: איש לא-שכור, והוא עומד לפניו במרחק של שלשה צעדים, מביט עליו בעקשות ואינו דובר דבר.
– ומה זה דרוש לו זה פה? – שאל ברוסית נלעגה, מבלי לזוע עדַין ממקומו ומבלי לשנות את מעמדו.
– לא-כלום, אחא, שלום! – ענה סוידריגַילוב.
– לא זה המקום פה.
– אני, אחא, נוסע למדינות רחוקות.
– למדינות רחוקות?
– לאמריקה.
– לאמריקה?
סוידריגַילוב הוציא את האקדח וכונן את המַּקור. איש-הנחֹשת הרים את בבותיו.
– אבל מַזֶּה, איזה חָכְמוֹת, לא זה פה המקום!
– ומדוע לא?
– מפני שלא זה פה המקום.
– נו, אחא, הכל אחת היא. המקום טוב הוא; אם ישאלוך, תאמר: נסע האיש לאמריקה.
הוא כִוֵּן את האקדח לנוכח רקתו הימנית.
– אבל פה אסור, פה לא זה המקום! – התעורר איש-הנחֹשת ואישוני-עיניו הלכו הלוך והתרחב.
סוידריגַילוב לחץ את המקור.