החטא ועונשו (ברנר)/חלק שישי/פרק II

פיודור דוסטויבסקי
החטא ועונשו
חלק ששי, פרק II
→פרק I	פרק III←

– הרי ענין העִשון! – פתח סוף-סוף פורפירי פטרוביץ’ לאחר שהעלה אש בפפירוסה שלו ושאף רוח – זה מזיק לי, מזיק מאד, ולחדול איני יכול! משעל אני, מכעכּע, ונשימה קצרה. אני, יודע הוא, פחדני, בקרתי בימים אלה רופא ידוע, את ב. – והוא בודק כל חולה חצי שעה minimum; ויצחק עלי, פשוט, למראי; גם נקש, גם הקשיב – לאדוני, אמר, מביא הטבק הפסד; רֵאתו נתרחבה. נו, אבל איך אחדל מן העִשון? במה אחליפו? יין ושֵׁכר לא יבוא אל פי, זוהי כל הצרה, חֱה-חֱה, כל הצרה, שאיני שכּור! הן הכֹּל הוא במובן היחס, רודיון רומניץ', הכֹּל יחסי!
"מה זאת, שוב הוא חוזר על קיאו?" – חשב רסקולניקוב בגֹעל-נפש. כל המחזה של ראיונם האחרון עלה פתאֹם בזכרונו וההרגשה של אותה השעה שטפה את לבו כגל.
– ואני הן כבר הייתי אצלו שלשום בערב, הוא אינו יודע? – המשיך פורפירי פטרוביץ', בהתבוננו אל החדר – אל החדר הלזה נכנסתי. גם-כן, כמו היום, עברתי ברחוב זה, ואֹמר: אעשה לו בקור קצר, עליתי, והנה החדר פתוח לרוָחה; התבוננתי, המתנתי קצת ויצאתי, מבלי להגיד כלום גם למשרתת שלו. אין הוא נועל את חדרו בצאתו?
פני רסקולניקוב הלכו הלוך וקדור. פורפירי כאלו הבין לרֵעו.
– לשם בֵּרור-דברים באתי, רודיון רומניץ’ החביב, לשם בֵּרור דברים! חַיָב אני לו לברר את הענין, – המשיך בבת-צחוק קלה ואף הראה סִמן של רֵעות לרסקולניקוב, בטפחו לו בכפו טפיחה קלה על ברכו, אבל באותו הרגע קבלו פניו פתאֹם הבעה רצינית ומלאה דאגה, ואפילו כאלו הועבו בעצב, לתמהון לב רסקולניקוב, שמעולם לא ראה הבעה כזו בפני פורפירי, ואף לא חשד, שפניו מֻכשרים לקבל הבעה כזו. – מחזה מוזר היה בינינו בפעם האחרונה, רודיון רומניץ'. אמנם גם בפעם הראשונה היה בינינו כמו מחזה מוזר; אבל אז... נו, עכשיו הכּל אחת לאחת! והנה: יוכל היות, שאני אשמתי הרבה כנגדו; אני מרגיש זאת. שהרי איך נפרדנו, האם זוכר הוא? ברכיו כושלות ושִניו דא לדא נקשן, ואף אני ברכי כושלות ושִׁני דא לדא נקשן. ויודע הוא, כלל לא יפה היה בינינו אז, כלל לא מעשה-ג'נטלמנים. ואנו הרי אנו, בכל-זאת ג'נטלמנים, זאת אומרת, בכל אֹפן, קֹדם-כֹל ג'נטלמנים; זה צריך להבין, הן, זוכר הוא, עד היכן הגיעו הדברים... כלל וכלל לא יפה.
"מה הוא רוצה אפוא, מה הוא חושב עלי?" – שאל רסקולניקוב את עצמו בתִמָּהון, הרים את ראשו והביט אל פורפירי במלֹא-עיניו.
– אז אמרתי לעצמי, שמוטב לנו להיות גלויי-לב איש בפני דעתו, – המשיך פורפירי פטרוביץ', בהסבּו קצת את ראשו ובהשפילו את עיניו, כאִלו לא אבה להוסיף להטריד במבטו את מי שהיה קרבנו וכאלו זלזל בכל אפני שיחתו ותנועותיו הקודמים; – כן, חשדים כאלה ומחזות כאלה אינם יכולים להאריך ימים. אז הפריד בינינו מיקולקה, ואם לא הוא, איני יודע, עד מה היינו באים. אותו הָעירוני הארור ישב אז אצלי מעבר למחיצה– היוכל הוא לשַווֹת זאת בנפשו? הוא, כמובן, כבר יודע מזה; וגם אני יודע, שאותו גולם היה אצלו אחר-כך; ברם, זה שהוא שִׁער אז, לא היה: לא שלחתי לקרֹא למי-שהוא, ואז עדין לא השתמשתי בשום אמצעים. ואם ישאל: למה? למה לא השתמשתי? – לא אדע לענות לו: פשוט, בעצמי כאלו נדכֵּאתי מכל הענין. כמעט ששכחתי אפילו לקרֹא אז לשוערים (את השוערים הן ראה בודאי, כמובן בצאתו).ראיון אחד חלף אז במוחי כברק; בטוח ביותר הייתי אז, רואה הוא, רודיון רומניץ'. וָאֹמר: אף אם אכָּשל בצד אחד, לפי שעה, ואאחר מן המועד, אבל תחת זאת אחזיק בזנב השני ואת שלי לא ארפה, את שלי, למצער. הוא רגזן ביותר, רודיון רומניץ' , טבעו בכך; ואפילו יותר מדַי, בהתאם ליסודות האחרים של טבעו ולבו, אשר אני, אתרשה להתגאות, תִּכַּנְתִּים במקצת. נו, מובן מאליו, שגם אז צריך הייתי כבר לחשוש, שלא תמיד יארע, כי יקום אדם ויגלה לך את כל מסתריו. אמנם זה יארע, ביחוד כשאתה מכעיס את האדם עד המדרגה האחרונה, אבל, בכל אֹפן לא לעתים קרובות. ומפני זה הן צריך הייתי לחשוש. אבל לא, חשבתי, לי נחוץ הקו, לוּ קו קטן שבקטנים, לוּ רק אחד, בלבד שאפשר יהיה למששהו ביד, שיהיה מעין חפץ, ולא פסיכולוגיה גרידא. יען כי, חשבתי אני, אם האדם אשם הוא, אפשר, בכל אֹפן, לצפות, שיגלה את אשמתו בדבר ממשי; אפשר אפילו לצפות לתוצאות בלתי-צפויות כל-עִקר. אני הבאתי אז בחשבון את תכונתו, רודיון רומניץ', על תכונתו סמכתי, על תכונתו בעִקר! בטחתי בו יותר מדי.
– אבל הוא... אבל למה הוא מדבר לי עתה כל זה... כך? – מלמל רסקולניקוב לאחרונה, מבלי להבין היטב את שאלת-עצמו. "על מה הוא מדבר? – נסתכסכו רעיונותיו – האֻמנם הוא חושב אותי באמת לבלתי-אשם?"
– למה אני מדבר כך? מפני שבאתי לברר את הענין, כלומר, חשבתי זאת לחובתי היותר קדושה. רוצה אני לברר לו את הכל, דברים כהוָיָתם, כל הענין הזה של, לאמר, טעיתי אז. הרבה יסורים גרמתי לו, רודיון רומניץ', ואני איני רשע. הן גם מבין אני, כמה קשה היה לשאת את כל זה לאדם בעל מרה שחורה, אבל גאה, אוהב-שררה וקְצַר-רוח! ביחוד קְצַר-רוח! אני חושב אותו, בכל אֹפן, לאדם אצילי ביותר, ואפילו עם סִמנים של גדלות נפש, אף-על-פי שאיני תמים-דעים עמו בכֹּל, מה שאני חושב לחובתי להודיע מראש, ישר ובלב שלם ותמים, כי קֹדם כֹּל איני רוצה בהונאה. מיד לאחר שהתוַדֵּתי אליו, נקשרה נפשי בנפשו. הוא, יוכל היות, ישחק לדברי אלה? רשות יש לו על זה. יודע אני שאני מראִיה ראשונה לא נתחבּבתי עליו, מפני שבאמת אין בשביל מה לחַבּבני. אבל יחשוב כרצונו, ואני רוצה עתה מצדי לכפּּר בכל מה דאפשר את הרֹשם הרע ולהוכיח, שגם לי לב ויֹשר, לא בלב-ולב אדבר.
פורפירי פטרוביץ' הפסיק את דבורו בחשיבות. רסקולניקוב הרגיש שטף של איזה פחד חדש. הרעיון, שפורפירי חושב אותו לזכאי, התחיל להפחידהו.
– לספּר הכֹל על הסדר, איך התחיל זה אז פתאם, ספק הוא, אם יש בזה צֹרך, – המשיך פורפירי פטריביץ' – כסבור אני, שזה גם למותר. ואף ספק גדול הוא אם אוּכל. מפני שאיך אפשר לבאר זאת כדבעי? בראשית התחילו שׁמועות מתהלכות. מה היו אותן שמועות, מפי מי ואימתי... ובאיזה אֹפן הגיעו הדברים אליו... על כל זה אני חושב גם-כן, שלמותר הוא להאריך. מה שנוגע אלי, הנה אצלי התחיל הדבר ממקרה אחר, מקרה ממש, שיכול היה לקרות ובאותה המידה לבלי לקרות – ומהו? הם! גם על זה, סובר אני, אין מה לדבּר.כל זה, גם השמועות וגם המקרים, עלו אז אצלי בקנה אחד. הנני מודה ומתוַדֱּה, – מפני שהרוצה להיות גלוי לב, עליו להיות גלוי-לב עד הקצה האחרון – שאני הייתי הראשון אשר מצאתי את עקבותיו. כל אותם הציוּנים של הזקנה על החפצים וכו' וכו' – נניח, שכל זה הבל. דברים כאלה אפשר למנות לעשרות ולמאות. ואז גם קרה לי המקרה לשמוע בפרטיות על המחזה בלשכת הפוליציה, במקרה, אבל לא בדרך-אגב, כי-אם מפי מסַפר מיֻחד, מֻמחה, שבבלי-יודעים השיג ותאר את המחזה עד להפליא. וכל זה אחת לאחת, אחת לאחת, רודיון רומניץ’ חביבי! נו, איך אפשר היה להִמָּנע מנטות לצד ידוע? ממאה שפנים לא יצא סוס, ממאה חשדים לעולם לא תצא ראיה מוכיחה, כך אמנם אומר פתגם אנגלי אחד, אבל כל זה הלא הוא רק על-פי השכל הישר, ואולם מה תעשה לתאוות הסוערות, להן מה תעשה? שהרי גם חוקר-הדין אינו אלא בשר-ודם. כאן נזכרתי גם במאמרו, בעתון, זוכר הוא, עוד בבקורו הראשון אצלי דברנו על זה בפרטיות. אני אז הלעגתי על המאמר, אבל רק בכדי להוציא מלים מפיו. הנני חוזר על דברי, קְצַר-רוח וחולה יותר מדי הוא, רודיון רומניץ'. שהוא אַמיץ, שהוא מעמיד על דעתו, שהוא רָצִין ורַגָּש... רַגָּש ביותר... את כל זה ידעתי מכבר. כל ההרגשות הללו ידועות לי, וגם את מאמרו קראתי כאלו היה נודע לי מתמול-שלשום, בלילות-נדודים ובסערות-חֵמה נולד, בהכות גלי-הלב, מתוך התלהבות מדכּאה, בחזקת היד. ומסֻכנה היא אותה התלהבות מדֻכּאה, גאותנית של בני-הנעורים! אז הלעגתי, ועתה אֹמַר לו, שחובב אני מאד-מאד, זאת אומרת בתור "חובב", את נסיון-העת הראשון הצעיר, הנלהב, עשן, אֵד, מיתר רועד בערפל. מַאְַמָרוֹ אין לו שחר, מאמרו פנטסטי הוא, אבל בו מרפרפת איזו אמונת-לב עמֻקה, בו גאות-ימי-העלומים, אשר לא תדע כל פשרה, בו אֹמץ ההתיאשות; המאמר מלא אפֵלת-נפש, וזה טוב. עברתי אז על המאמר הקטן ההוא והצפנתיו אתי, ו... בשעה שהצפנתיו, אמרתי אל לבי: "נו, חיי אדם זה לא יעברו בלי כל מקרה יוצא מן הכלל!" ואחרי כל אלה, יודה בעצמו, אחרי הקדמות כאלו, איך אפשר היה לבלי להִמַּשך אחר מחשבה ידועה לבסוף? הוי, אלי! וכי אני מניח איזה הנחות? וכי אני מחַיֵב עתה איזה חיובים? אני רק נתתי אז את הדבר אל לבי. מה יש כאן, חשבתי. אין כאן כלום, זאת אומרת, לגמרי לא-כלום, ואפשר, לא-כלום לחלוטין. ונטיות כאלה לגבי חוקר-דין אסורות ואסורות: הנה אצלי מיקולקה, ועובדות – איזה עובדות שתהיינה, אבל עובדות! וגם לו פסיכולוגיה; גם לו צריך לשים לב; שהרי כאן שאלת החיים והמות. ולמה אני מבאר לו עתה את כל זה? בכדי שידע דברים כהוָיָתם ולבו ושִׂכלו יגידו לו, לבלי להאשים אותי בעד התנהגותי הארסית אז. לא ארסית היתה ההתנהגות, בנאמנות, חֱה-חה-חה! וכי מה הוא סבור, שאני לא הייתי אצלו לעשות בדיקה? הייתי, הייתי, חֱה-חה! הייתי בעת שהוא שכב חולה על ערש רעננה זו. לא באֹפן רשמי ולא בגופי, אבל הייתי. עד החוט האחרון נבדק הכֹּל במעונו, על-פי העקבות הראשונות אפילו; ברם – Umsonst!^[1] אז אמרתי אל לבי: עתה יבוא האיש הזה בעצמו, בעצמו יבוא, ובעגלא ובזמן קרוב: אם אשם הוא, יבוא בלי ספק. אחר לא היה בא, והוא יבוא. והאם זוכר הוא, איך האדון רזומיחין התחיל לגלות לו מעט-מעט? את זה סדרנו בכדי להכות על גלי לבו... ולכן הוצאנו קול בכַוָּנה, בכדי שהאדון רזומיחין יסיח לו לפי תֻמו, כי האדון רזומיחין הוא האיש, שאינו יכול לעצור את חמתו בקרבו. האדון זמיטוב הוא ראשון אשר שׂם עין על חרונו ואֹמץ-לבו הגלוי: אז, בבית-המרזח, כשקרא לו פתאם: "אני הרגתי!" זה היה-אֹמץ מיֻחד, חציפות מיֻחדה, ואם, חשבתי, הוא האשם, הרי זה לוחם נורא! כך אמרתי אז ללבי – והתחלתי – והתחלתי לצפות לו, לצפות בכל מאמצי-כֹחותי, ואת זמיטוב הכה אז מכה אחת ולא יסף... כי הרי דא עקא, שזו הפסיכולוגיה הארורה שני פנים לה! ובכן, מחכה אני לו, והנה אלהים נושא אותו – הוא הולך! אז נרתע לבי בתוכי. אי! למה היה לו לבוא אז? וצחוקו, צחוקו, בשעת כניסתו, זוכר הוא, מיד נראה לי הכֹל כמו דרך זכוכית. ואלמלא הייתי מצפה לו ככה, ודאי שלא הייתי רואה בצחוקו שום דבר. זהו מה שאומרים: מצב-הרוח – עד כמה זה משפיע! והאדון רזומיחין אז – אַח, כן, האבן. האבן, זוכר הוא, אותה האבן, שמתחתה טמונים החפצים? הרי כמו חיה עומדת היא לנגד עיני, שם, בגן – הן בגן אמר, לזמיטוב, ואחר-כך אצלי בפעם השניה? ואחר-כך, כשהתחלנו לבקר את מאמרו, כשהתחיל להביע את דעתו – הלא כל מלה ומלה שלו נתקבלה אצלי כאילו עוד איזה דבר מסתתר מאחוריה! נו, רודיון רומניץ', הנה באֹפן הזה הגעתי עד העמודים האחרונים, ורק לאחר שהטחתי את מצחי בהם – שָׁב אלי רוחי. לא, אמרתי, מה זה היה לי! הן כשארצה, יכול אני להפוך את כל הקללה לברכה, לבאר כל זה לצד אחר, עד הקו היותר אחרוֹן, ועוד יוצא יותר טבעי. בעצמי מודה אני, שֱיֵצא יותר טבעי. יסורים!... "לא, חשבתי אז, מי יתן לי איזה קו, שאוכל לסמוך עליו!" וכששמעתי אז על צלצול הפעמונים, וַיָמָת לבי, ורעד עבר בכל יצורי-גֵוי. נו, חשבתי, הנה הַקַּו! הנה! ושוב לא חפצתי אז לחשוב קטנה או גדולה, פשוט, לא חפצתי. אלף רֻבלים הייתי נותן באותה השעה משלי בעד אותו המראה, שאוכל לראותו בעיני: איך שהוא הולך מאה צעדים עם אותו העירוני, לאחר שאמר לו בפניו "רוצח", ולבו אינו נותן לו לשאלו דבר, במשך של מאה צעדים!... נו, והקֹר העובר בכל חוט-השדרה? ואותם הפעמונים בשעת המחלה, בקדחת?... ובכן, רודיון רומניץ', למה יתפלא אחרי כל זה, שנהגתי בו אז מנהגים כאלה? ולמה בא הוא באותה השעה? הלא יוצא, שכאלו נדחף מאיזה דבר לבוא, חי נפשי... ואִלולא מיקולקה, שהפריד בינינו... ואת מיקולקה אז זוכר הוא? היטב? הן זה היה רעם! רעם בגלגל! חֵץ משמים! נו, איך פגשתיו? לא האמנתי לחֵץ אף כחוט-השערה, אף משהו מן המשהו, הן עיניו ראו ולא זר! אבל מה יש לדבּר! גם אחר-כך, אחרי לכתו, כשמיקולקה התחיל להשיב על סעיפים אחדים כהוגן, עד שבעצמי השתוממתי, גם אז לא האמנתי אף מעט. בהיות אמונתי בהפך חקוקה בסלע. הנה אמונת-סלעים מה פֵּּרושה. לא, חשבתי, מאָרגן פריה! אין מיקולקה ענין לכאן!
– לי אמר רזומיחין זה עתה,שהוא מאשים עתה את ניקולי ושבעצמו הבטיח לרזומיחין, שהדבר כך הוא...
נשימתו קצרה, והוא לא יכֹל להמשיך. הוא שמע לכל דברי פורפירי בהתרגשות לא-תתֹאר; הוא ראה, שהאיש הזה חדר לתוך-תוכו; הוא שכח את עצמו, הוא נתירא להאמין ולא להאמין. בכל אלה הדברים, שהיו להם עדַין פנים לכאן ולכאן, חִפֵּש בצמאון את המסֻיָם, המדֻיָק, את הבָּרי.
– האדון רזומיחין! – צָוח פורפירי פטרוביץ', כאלו עָלַז על שהֻפסקה סוף-סוף שתיקתו של רסקולניקוב – חֱה-חה-חה! אבל את האדון רזומיחין צריך היה להרחיק מן הענין, שלא יתקע חטמו למקום שלא צריך, האדון רזומיחין אינו... וגם מה זה נוגע לו? בא אלי במרוצה, חִוֵר... אלהים עמו! למה נעַרבּבהו בענין זה? ובנוגע למיקולקה – יש את נפשו לדעת, מה טיבו של עֻבּר זה, זאת אומרת, במובן שאני משיג אותו? ראשית כֹּל, הרי זה ילד בלתי-מבֻגר, ואי-אפשר לאמר עליו פחדן, אלא מעֵין תכונתו של אמָן בו. באמת. ואל-נא ישחק על שאני מפרש אותו ככה. תמים ומתרשם על-נקלה. נלבב: בעל-דמיון. הוא גם מנגן, גם מחולל, וגם אגדות יודע הוא לספר, עד שממקומות אחרים באים לשמוע לו. הוא מוכן ומזֻמן לבקר בית-ספר, ואף לצחוק עד לִגְוע מזה שהראו לו אצבע, ואף לשתות עד-דלא-ידע בין ימינו לשמאלו, ולא מפני קלקול-המדות, אלא כך, לפרקים, כשמשקים אותו, מעשה-נערות. הנה הוא גנב אז, ובעצמו אינו יודע שגנב, מפני ש"אם מצא על הארץ, כלום גנֵבה היא?" והאם זאת ידוע לו, שמקולקה הוא מן בני-הכּתּות, ובעל-כת בעצמו, וברח מבית אביו, והיה שנתים תחת השפעת זקן אחד בכפר אחר. כל זה נודע לי מפי מיקולקה ויתר בני-כפרו. אבל זה עוד לא הכֹּל. הוא, פשוט, רצה לברוח המדברה! שאיפות ומשיכות, תפלות בלילות, קריאות בספרים ישנים "אמתיים" – נורא! פטרבורג עשתה עליו רֹשם כביר, ביחוד המין היפה, ואף היין. מקבל רשמים, ושכח גם את הזקן, גם את הכֹל. כידוע לי, נתחבב על אמן אחד פה והתחיל להיות יוצא ובא אליו, אלא שקרה המקרה הזה. נו, נפחד – להִתָּלות! להמלט! מה לעשות, וכך היא השגת ההמון שלנו בדבר בית-המשפט שלנו. יראים בפני "הדין"! מי אשם בזה? יבואו בתי-הדינים החדשים ונשמע מה בפיהם. הלואי! נו, ובמאסר עלה בזכרונו, כפי-הנראה, הזקן החסיד; וגם הביבליה עלתה על השלחן. האם יודע הוא, רודיון רומניץ, איזה פֶּרוש יש בעיני אלה ל"יסורים"? לא לסבול יסורים בשביל מי-שהוא, אלא פשוט "צריך לסבול יסורים"; לקבל יסורים, כלומר, ומידי הממשלה – על אחת כמה וכמה. הנה ביָמַי ישב במאסר אסיר אחד שנה שלמה, והאיש שפל בשפלים ונכנע בנכנעים, והיה קורא את הביבליה בלילות, וכך קרא, קרא, עד שתקפה אותו קריאתו, ובלי כל סִבּה, בלי כל משא-ומתן, חתף לבֵנה מן התנור והשליחה בְּשַׂר-בֵּית-האסורים. ואיך השליך: בכַוָנה הרחיק את ידיתו על אמה, בכדי שלא להזיק, חלילה! נו, ידוע הוא סופו של אסיר, שמתנפל על שׂר בכלי-זַין – ובאֹפן הזה הרי "קבל יסורים". והנה חושד אני עתה, שגם מיקולקה מתכַּוֵן רק ל"קבלת יסורים" או מעין זה. זה יודע אני ברור, על-פי אותות ומופתים. הוא רק בעצמו אינו יודע, שאני יודע. מה, הוא אינו מסכים; שמהמון כזה יצאו אנשים פנטסטיים? מעשים בכל יום. השפעת הזקן חזרה ונעורה, ביחוד עתה, כשחרב חדה מֻנחת על הצואר. אבל אמנם, סוף-סוף יבוא ויספר בעצמו. שמא סבור הוא, שמיקולקה ישאר עומד על דעתו? ימתין, הוא עוד יחזור בו! משׁעה לשעה מחקה אני, שיבוא לחזור מהודעתו. הוא נתחבב עלי ואני אשתדל להִכָּנס לסוף דעתו. ויגיע בעצמו, חֱה-חה, הן על סעיפים אחדים ענה לי מיקולקה זה בטעם ובדעת, נראה שקבל את הידיעות הנחוצות והתכונן כדקא-חזי; נו ויש סעיפים, שאינו יכול בהם למוש ממקומו, אינו יודע בין ימינו לשמאלו ואינו יודע, שאינו יודע! לא, אבי, רודיון רומניץ', כאן לא מיקולקה! כאן ענין פנטסטי, אָפֱל, מקרה מהזמן ההוי, מדורנו, דור, שלב דאדם התקומם בו. ופרַזה מתהלכת, שהאדם "מועיל" ונביאיו יצאו להטיף לחיי תענוגות. כאן – חזיונות מן הספר, לב מפרפר תחת סבל תיאוריות; כאן רואים החלטה מפסיעה ראשונה. אבל החלטה מיֻחדה במינה: החליט האיש, וההחלטה כמו השליכַתּו והפילתו מן הדיוטה החמשית, ולמקום העון כמו לא ברגליו בה. את הדלת שכח לסגור בעדו, והרג, שתים הרג, כדת התיאוריה. הרג, אבל הכסף לקחת לא יכֹל, ומה שהספיק לקחת, טמן מתחת לאבן. והמעט היה ממנו, שנשא את הענוי בשבתו מעבר לדלת, ואנשים התפרצו פנימה, והפעמון צלצל – לא. אחר-כך, חולה ובוער באש-קדחת, הולך הוא אל המעון הריק, לטעום שנית את צלצול-הפעמון ולהעביר קֹר בחוט-שדרתו... צֹרך היה בזה... אמנם, זה היה בשעת-מחלה... ועוד דבר: הרג וחושב את עצמו לאדם ישר, בָּז לאחרים, מתהלך כמלאך לבֱן-כנפים – לא, מה מקום למיקולקה בכאן. חביבי רודיון רומניץ', כאן לא מיקולקה!
המלים האחרונות האלה, לאחר שהֻגדו כל הדברים הקודמים, שהיו כל-כך דומים לחרטה על ההאשמה, היו בלתי-צפויות ביותר. רסקולניקוב נרעד כֻּלו, כאלו דקרוהו במחטים.
– ובכן... מי אפוא... הרג? – לא התאפק עוד וישאל בקול נחנק. פורפירי פטרוביץ' נרתּע לדֹפן הכסא, כאִלו כל-כך התמיה גם אותו השאלה הבלתי-צפויה.
– מי אפוא הרג?... חזר, כמו לא האמין למשמע אזניו – הרי הוא הרג, רודיון רומניץ'! הוא ההורג... הוסיף כמעט בלחש, בקול בטוח לחלוטין.
רסקולניקוב קפץ מעל לכפה, התיצב לרגעים אחדים וישב שנית מבלי דַבּר דבר. רעדה עברה בכל פניו.
– השפה רועדת שוב, כמו אז – מלמל פורפירי פטרוביץ’ כמשתתף בצערו של חברו – הוא, רודיון רומניץ’ לא הבין אותי, כמדֻמה,– הוסיף אחרי שתיקה קצרה – ולכן התפלא כל-כך. אני באתי לכתחִלה, בכדי להגיד הכֹּל ולהביא הכֹּל לידי גִלוי.
– לא אני הרגתי,– רטן רסקולניקוב, ממש כילד קטן נפחד, שתפסו בו במקום העבֵרה.
– לא, הוא, רודיון רומניץ', הוא ולא אחר,– לחש פורפירי זועף ובטוח.
ושניהם נשתתקו, והשתיקה נמשכה זמן הרבה, עד לזרות, כעשר מינוטות. רסקולניקוב נסמך על השלחן ודּמם פרע את שערותיו באצבעותיו. פורפירי פטרוביץ, ישב בלי נוע וחכה. פתאם נתן רסקולניקוב בפורפירי מבט-קלסה.
– שוב הוא חוזר לסורו, פורפירי פטרוביץ’ שוב הוא אוחז באותם אמצעי-חקירה שלו! איך לא תקיץ נפשו בהם, באמת?
– אי, די, למה לי עתה אמצעי-חקירה! אלמלי היו פה עדים, כי אז היו הדברים אחרים! אבל הרי אנו מלחשים עתה סודות איש באזני רעהו. עיניו הרואות, לא לשם זה באתי אליו, שאארוב לו ואלכדהו כארנבת. היודה אם לא – ברגע זה הכֹּל אחת לי. בלבי אני בטוח בין כה וכה.
– ואם כך, למה בא אלי? – שאל רסקולניקוב ברֹגז – אני שואל אותו פה ששאלתי קֹדם: אם הוא חושב אותי לנאשם, למה אינו נותן אותי במאסר?
– נו, זוהי כבר שאלה! ואענה לו על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. ראשית, לשימו ישר במאסר לא טוב בשבילי.
– איך לא טוב? אם הוא בטוח, מוטלת עליו החובה...
– אי, מה-בכך, שאני בטוח? הן לעת-עתה אין כל זה אלא הזיות שלי. ולמה לי לאסרהו ולתת לו בזה את המנוחה? לא נכחד זה הדבר מאתו, אם בעצמו אל בית-האסורים יתפלל. אביא, למשל, אליו את העירוני לענות בפניו, והוא יגיד לו: "שִׂכּוֹר! מי ראה אותך אתי? אני חשבתיך לשכּוֹר, ואף אמנם שִׁכּוֹר היית" – נו, מה אוכל אני להגיד לו אז על זה? ביחוד ששלו גדול וצודק משל אותו עירוני, מפני שבדעתו של זה אין אלא פסיכולוגיה – מה שלא יאה כלל לפרצופו – ובהזמתו שלו יקלע לנקֻדה העִקרית, מפני שאמנם שותה המנֻוָל לשָׁכרה ונודע בשערים לשַׁתְיָן. ואף אני הרי הודיתי לו בגלוי ולא פעם, שלפסיכולוגיה הזאת שני פנים, שני קצוות, ושהקצה השני גדול ומתקבל יותר על הדעת מחברו, ושחוץ מזה אין לי כל הוכחות נגדו. ואף שאני, בכל-זאת אאסור אותו, ולא עוד אלא שבעצמי באתי (כלל לא כנהוג בין הבריות) להודיע לו על הכֹּל מראש, הנה, אף-על-פי-כן, אֹמַר אני לו ישר (שוב לא כנהוג), שזה יהיה לא טוב בשבילי. נו-ס, והשנית באתי אליו...
– נו, כן, והשנית? (רסקולניקוב עדין נשם בכבדות).
– מפני שכמו שהודעתי לו מקֹדם חושב אני לחובתי לברר לו את כל הדבר. איני רוצה, שהוא יחשוב אותי לעריץ, בפרט שלבי מסור אליו באמת, – הרשות בידו להאמין או לא. ובשלישית, כיוצא מכל
זה, באתי אליו בהצעה גלויה וישרה – לבוא ולהודות באֹפן רשמי. זה יביא לו הרֶוַח הכי-גדול, וגם בשבילי יהיה כך יותר נעים – יוּסַר המשא הכבד מעל כתפי, נו, מה, המכסה אני ממנו דבר?
רסקולניקוב הרהר רגע.
– ישמעני-נא, פורפירי פטרוביץ', הן הוא אומר בעצמו שבידו רק פסיכולוגיה, ובתוך-כך עבר פתאם למתּמטיקה. ומה, אם בעצמו שוגה הוא גם עתה?
– לא, רודיון רומניץ', איני שוגה. קו אחד קטן יש לי. את הקו הקטן הזה מצאתי גם אז; שְׁלָחוֹ אלהים לפני.
– איזה קו?
– לא אגיד איזה, רודיון רומניץ'. ואף בכל-אֹפן אין לי רשות לדחות יותר את המאסר: הוֹשֵׁב אושיבהו. ובכן יחשָׁב-נא: הלא עתה הכֹּל אחת, ובשביל מי אני טורח, אם לא בשבילו? חי-נפשי, ישמע לעצתי וייטב לו, רודיון רמניץ'.
רסקולניקוב הצטחק בארס.
– הן זה לא רק מצחיק, כי-אם גם חֻצפה מצדו. נו, אפילו הייתיאשם (מה שאיני אומר כלל), נו, למה לי לבוא אליכם ולהודות, אם הוא אומר בעצמו, שהמאסר יביא לי רק את המנוחה?
– אי, רודיון רומניץ' אל יאמין ככה לכל דברי; אפשר, והמנוחה לא תהיה מנוחה גמורה! הן זו אינה אלא תיאוריה,ותיאוריה מִשֶּׁלי, ומה אני כי אהיה לו לאבטוריטֶט? אני, יכול היות, גם עתה מכסה ממנו דבר-מה. הן לא הכֹּל, סוף-סוף יכול אני לקחת ולהניחה לפני, חֶה-חה! וְשֶׁשָּאַל: איזו טובת-הנאה תצמח לו מזה? ודאי! כלום אינו יודע, איזו הקלה תהא לו בעד זה? הן אימתי יבוא, באיזו שעה? רק יגיע בעצמו: בשעה שאחר לקח עליו את האשמה וערבב את כל הענין! ואני הנה נשבע לו באלהים חיים, אני אסדר "שם" את הכֹּל באֹפן כזה, שהודאתו תצא כמו בלתי-צפויה כלל. את כל הפסיכולוגיה הזאת נסיר לגמרי מעל הפרק, כל החשדים אשׂים לאַל., באֹפן שעֲוֹנו יקבל צורה של איזו רוח-שטות, כי הנה – יד על הלב! – אינה באמת אלא רוח-שטות. אני אדם ישר, רודיון רומניץ', ואת דברי אקים.
רסקולניקוב לא ענה דבר; השפיל את ראשו בתוגה. הוא חשב הרבה ולבסוף הצטחק שנית, אבל בת-צחוקו היתה כבר נוֹחה ונוּגה.
– אי, לא צריך! – קרא, כאילו כבר מצא לא לנחוץ להסתתר כלל מפני פורפירי – לא צריך! איני צריך כלל להקלה שלכם.
– נו, זה הדבר אשר מפניו יראתי! – קרא פורפירי ברגש וכמו מאליו – זה אשר יראתי, כי לא דרושה לו הקלתנו.
רסקולניקוב נתן בו מבט עצוב וחודר.
– אי, אל יזלזל בחיים! – המשיך פורפירי – עוד הרבה צפון בחיק העתיד. איך אין צֹרך בהקלה, איך אין צֹרך! אדם קצר-רוח.
– מה צפון?
– חיים! כלום נביא הוא או בן-נביא? וכי הרבה יודע הוא לחזות עתידות? דרשו ויִמָּצא לכם. אלהים, אולי, חכה לו עד כה. והן לא לעולמים הם הכבלים...
– הקלה תהיה... – צחק רסקולניקוב.
– וכי מה, לַחרפה הבעל-ביתית חושש הוא? אפשר מאד, שמפני זה הוא חושש, ובעצמו אינו יודע, שמפני זה – כי צעיר לימים עודנו! ואף-על-פי-כן לא לו יאה לפחד או להתביש מפני הודאה רשמית.
– אֶח-אֶח, יורק אני! – לחש רסקולניקוב בבוז ובבחילה, כאילו אינו רוצה גם לדבּר. הוא קם שנית ממקומו, כאילו רצה לצאת לאיזה מקום, אבל חזר וישב ביאוש גלוי.
– הוא הדבר: רקיקה! נתנדפה אמונתו בבני-אדם, וחושב הוא, שאני מחניף לו? אבל כמה ימי שני חייו? וכי הרבה הספיק כבר לחיות? וכי הרבה מבין הוא? תיאוריה המציא, ונתבַּיֵּש, שלא נתאמתה התיאוריה שלו, שנמצאה שַׁבּלונית יותר מדי! יצאה מזה נבָלה. זה אמנם נכון, אבל הרי הוא עדַין אינו נבל אובד! כלל לא נבל! לכל-הפחות, לא האריך בטעותו, לא הטעה עצמו זמן מרֻבּה, אלא מיד עמד והגיע עד המדרגה האחרונה. וכי מה הוא בעיני? בעיני הוא אחד מאלה, שגם אם תעלהו על המוקד, יעמוד ויביט בצחוק אל מְעַנָּיו, ובלבד שתהא אמונה בלבו, אמונה באלהיו. נו, והוא עוד ימצא את אלהיו ויחיה. לוֹ, קֹדם כֹּל, נחוץ זה כבר להחיליף את האויר. ומה הוא חושב, היסורים – ענין טוב הוא. יחבב על עצמו מעט יסורים. מיקולקה, אפשר, צודק בזה, שהוא רוצה ביסורים. יודע אני, שקשה להאמין – אבל אל יתחכם הרבה, יִמָּסר יש לחיים, בלי פקפוקים; אל ידאג – החיים יביאוהו אל החוף ויעמידוהוה על רגליו. לאיזה חוף – מִנַּיִן לי לדעת? אני מאמין רק, שהוא עוד יחיה הרבה. יודע אני, שהוא מקבל את כל דברי כדרשה שחֻבּרה מבעוד-יום, אבל, אפשר, שלאחר זמן יזכור בדברי ויפיק מהם תועלת; לכן אני דובר אותם. עוד טוב הדבר, שהוא הרג רק את הזקנה הבָּלה. שהרי אלו היה ממציא תיאוריה אחרת, אפשר שהיה יוצא חטא מגֻנה מזה פי מאה מיליון! אפשר, שעוד צריך להודות לאלהים בעד זה; שהרי כלום הוא יודע? אפשר, אלהים שומר עליו משום-מה. יתגדל בו לבו ואל ירבה לפחוד. וכי מן הראוי הוא, שיפחד מפני הדבר הגדול שעליו למלא? לא, כאן בושה הוא לפחוד. הואיל ועשה צעד כזה, יֶחֱזַק-נא. היֹשר דורש זה. ימלא את דרישת היֹשר. יודע אני, שחסרה לו אמונה, אבל החיים יביאוהו לחוף בטוח, חי נפשי, אז יאמר בעצמו: חביבים יסורים. עכשו רק אויר דרוש לו, אויר, אויר!
רסקולניקוב נרעד כֻּלו.
– והוא מה הוא? – צעק רסקולניקוב – הגם הוא בנביאים? מה הוא הגֹבה השלֶו והנאדר, אשר עליו הוא עומד ואשר ממנו יִנָּבא לי לימים רחוקים?
– מי אנכי? אני אדם שלא היה לכלום, ותו לא. אדם, שאולי הוא מרגיש דבר ומבין דבר, אולי גם יודע איזה דבר, אבל מי שלגמרי היה ללא-כלום. אבל הוא – ענין אחר: לו הבין אלהים את החיים (ומי יודע, אפשר שגם ימיו יכלו בעשן ויהיה לא-כלום). נו, מה מזה, שיעבור למפלגה אחרת של אנשים? הן לא על הקוֹמפוֹרט יאה לחוס ללבו הוא. אלא מה, שזמן ארֹך יותר מדי לא יראהו, אולי, איש? לא בזמן העִקר, אלא בו בעצמו. יהיה לשמש ויראוהו הכֹּל. על השמש קֹדם כֹּל להיות שמש, מה הוא מצטחק שוב: מה שאני שילֶר כזה? וכסבור הוא, על הן-צדקי, שאני מבקש עתה מסלות ללבו? מה יש, אפשר מאד, שמסלות אני מבקש ללבו, חֶה-חה-חה! הוא, רודיון רומניץ', לעולם אל יאמין לדברי, לגמרי – כך היא מדתי, שאין להאמין לי, מסכים אני; אך הנה מה שאוסיף: עד כמה אני אדם שפל ועד כמה אדם ישר – ישפוט הוא ולא אני!
– אימתי הוא חושב לאסרני?
– עוד יום-יומים אתן לו להתהלך חפשי. יחשָׁב-נא, חביבי, בדבר, יתפלל לאלהים. ואף יותר טוב בשבילו, חי נפשי, יותר טוב.
– נו, ואם אברח? – שאל רסקולניקוב בהצטחקות משֻׁנה.
– לא, לא יברח. בן-כפר יברח, בן הכתות החדשות יברח, מפני שזהו משרת לרעיונם של אחרים, מפני שלזה די להראות אצבע קטנה, בכדי שיאמין לכל ימי חייו בכל מה שאתה רוצה. והוא הן אינו מאמין יותר בתיאוריה שלו – ובכן במה יברח? ומה ימצא בארץ נכר? שם לא נעים וקשה, ולו הן דרוש קֹדם-כֹּל חיים ומצב מסֻיָּם, אויר מתאים, ושם כלום האויר הדרוש לו? יברח ויחזור בעצמו. בלעדינו אין הוא יכול להתקַיֵּם. ואם אושיבהו בהיכל-האסירים, לחֹדש, נו, לשנים, לשלשה, אז פתאם יביוא אלינו, יזכור בדברי, ואפשר באֹפן בלתי-צפוי לעצמו. עוד לפני שעה לא ידע, שבעוד שעה ילך להודות. אני בטוח אפילו, שעל דעתו יעלה, סוף-סוף, גם "לקבל יסורים". לדברי עתה אין הוא מאמין; אבל הוא יגיע לידי זה. מפני שיסורים, רודיון רומניץ', דבר גדול הם. אל יבט אל מַרא, כי שמ ועביתי – זה לא יפריע בעדי מדעת את האמת. אל יצחק לזה; ביסורים יש רעיון. הצדק עם מיקולקה. לא, הוא לא יברח, רודיון רומניץ'.
רסקולניקוב קם מעל מקומו ולקח את כובעו. פורפירי פטרוביץ' קם גם הוא.
– לטַיֵל הולך? הערב יהיה נפלא, אם רק לא תבוא שואה. אמנם, מוטב היה שיטהר קצת האויר...
הוא גם כן לקח את כובעו.
– הוא, פורפירי פטרוביץ', בבקשה, אל יעלה על דעתו – קרא רסקולניקוב בעקשנות נזעמה – שאני הודיתי לו היום על איזה דבר. הוא אדם משֻׁנה והאז לדבריו רק מתוך סקרנות. ואני לא הודיתי לו בשום דבר... יזכָּר-נא.
– נו, כן, כבר אני יודע, וגם אזכור, - אי, כמה רועד הוא. אל ידאג, חביבי: יֵעָשה רצונו. יטַיֵּל מעט, אלא שיותר מדי אסור. ולכל מקרה שיקרה יש לי אליו עוד בקשה אחת קטנטנה, –הוסיף בהשפלת הקול – דגדגנית היא במקצת, אותה בקשה, אבל נכבדה: אם, זאת אומרת, בכל מקרה שיהיה (דבר שאמנם איני מאמין בו כלל וחושב אותו לבלתי-מֻכשר אליו כל-עִקר), ובכן, באֹפן, בכל אֹפן, אם באלה ארבעים וחמש השעות יעלה ברצונו לגמור את הענין באיזה אֹפן אחר, פנטסטי, כלומר, לקחת את כפו ולטרוף נפשו בה – השערה שאין לה שחר, אבל יסלח לי – אז – ישאיר נא פתקה קצרה, אבל ברורה. כך, שתי שורות, רק שתי שורות קצרות, וגם על האבן יזכיר; מדת העדינות דורשת. נוּ-ם... רעיונות טובים, הַתְחָלות טובות!
פורפירי יצא בכפיפה וכמו משתמט מהביט על רסקולניקוב. רסקולניקוב נגש עד החלון ובקֹצר-רוח רגזני המתין עד שצשריך היה פורפירי לפי החשבון לצאת כבר מן השער ולהתרחק מן המקום. אז יצא גם הוא בחפזון.

1. לשווא (גרמנית, הערת ויקיטקסט).