החטא ועונשו (ברנר)/אפילוג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
<< · החטא ועונשו (ברנר) · אפילוג

אפילוג[עריכה]

I.[עריכה]

סִיבִּיריה.  על גדות נהר רחב ושומם בנויה עיר, אחת מערי-השלטון המרכזיות של רוסיה; בעיר – מבצר.  במבצר – בית-סֹהר.  ובבית-הסֹהר הזה הנה זה תשעה חדשים יושב אסור גולה-קטורגי אחד ממדרגה שניה: רודיון רסקולניקוב.  מיום-פשעו עבר כבר כמעט שנה ומחצה.

מהלך בֵּרור-משפטו עבר בלי הרפתקאות מיחדות.  הפושע אִשֵּׁר את הודאתו בכל תֹּקֶף, דיוק ובהירות; לא עִרבּב את הפרטים, לא רִכֵּך אותם לתועלתו, לא עִקֵם את העובדות, לא שכח קו קל שבקלים. הוא סִפּר את כל מהלך-הרציחה בפרטי-פרטיות, בֵּאר את סוד-המשכון (גזר-עץ קטן עם הוספה של גרוטה), שנמצא בידי הזקנה המתה; סִפּר בפרטיות, איך שלקח מן ההרוגה את המפתחות, תֵּאר את המפתחות, את הארגז ואת הנמצא בארגז; מָנה אפילו חפצים אחדים מאלה שהיו מנחים שם; פתר את החידה של דבר-מות-אלישבע; סִפּר על ביאתם ודפיקתם של קוֹךְ והסטוּדֶנְט, מסר את כל אשר דִבֱּרוּ ביניהם; איך שהוא, הרוצח, רץ אחר-כך על המדרגות ושמע את יללת-צחוקם של מיקולקה ומיטקה; איך שהתחבא בחדר הריק, איך שבא לביתו, ולבסוף הראה את האבן, שמתחתיה נמצאו טמונים החפצים והארנק.  במלה אחת, הענין יצא ברור.  חוקרי-הדין והשופטים התפלאו מאד, בדרך-אגב, על שהוא טמן את הכסף והחפצים תחת האבן, ולא השתמש בהם, וביחוד על שהוא לא רק שלא זכר את כל חפצי הגזֵלה אשר גזל, כי-אם טעה גם במספרם, ביחוד אותו דבר, שהוא לא פתח אף פעם את הארנק ולא ידע אפילו כמה כסף נמצא בו, היה בעיניהם לדבר אשר לא יאָמֵן (בארנק נמצאו שלש מאות ושבעה-עשר רבל ושלש מטבעות בנות עשרים קופיקות; מפני שנמצאו ימים רבים מתחת לאבן נתקלקלו שטרות אחדים מן העליונים).  זמן רב טרחו ויגעו למצֹא את פשר החידה: למה לו לנאשם לשקר בסעיף זה, בעוד שבַּכֹּל הוא מעיד על עצמו עדות נאמנה וגלויה?  לאחרונה עמדו אחדים מן הדַּיָגים (ביחוד מבעלי-הפסיכולוגיה שבהם) וקבלו את ההנחה, שאפשר, שבאמת לא שם הנאשם עין בארנק, ולכן לא ידע את הנמצא בו, ובאפן הזה טמן אותו תחת האבן, אלא שמזה הוציאו מיד, שכל מעשה-הרצח לא נעשה אלא מתוך שגעון זמני, כלומר, מתוך מונומַניה חולנית לרציחה וגזֵלה, בלי מטרות וחשבונות של טובת-הנאה.  כדבר בעתו בָּשׁלה ויצאה אז לאויר-העולם התיאוריה החדשה על שגעון זמני, שבימינו מַרְבּים כל-כך להשתמש בה בנוגע לפושעים שונים.  והנה דבר-האִפּוֹכוֹנדריה של רסקולניקוב נתאמת על-ידי הרבה עדים, ביניהם דוקטור זוסימטוב, רֵעיו מקדם, בעלת-הבית, המשרתת.  כל זה גרם בהרבה למסקנה, שרסק ולניקוב אינו דומה לרוצח רגיל, אלא שכאן יש איזה דברים בגו.  לעגמת-נפשם הגדולה של המצדדים בזכות ההשקפה הזאת, לא נסה הנאשם בעצמו ללמד איזו זכות על עצמו.  על השאלות הישרות: מה הביא אותו לידי רציחת-נפשות ומה עורר אותו לשלוח ידו בגזֵלה, ענה ברור למדי, בדיקנות הכי-גסה, שהסִבּה לַכֹּל היה מצבו הרע, עניותו ודלותו, התשוקה לחַזֵק את צעדיו הראשונים בחיים בעזרת שלשת אלפים רבּלים, למצער, שקוה למצֹא אצל ההרוגה.  וההחלטה להרוג נתקבלה אצלו בעקב תכונתו הרעה, קלות-דעתו, קטנות-נפשו ורגזנותו, שנתעצמה מעֹני ומרֹב מחסור.  אז שאלוהו: מה אפוא הביאהו לידי הודאה ברבים, וענה: חרטה פשוטה על מעשהו.  כל זה כבר היה כמעט גס...

פסק-הדין, אף-על-פי-כן, היה במּדת-הרחמים, הרבה יותר ממה שאפשר היה לפלל, בשים לב לכל חֹמר-העון, ואולי דוקא מפני שהנאשם לא רק שלא רצה להמציא זכות לעצמו, אלא שכאִלו בּקש לחַיֵב את עצמו עוד יותר.  לכל המְסִבּוֹת המשׁנות והמיחדות של הענין הושם לב כהוגן.  מצבו החולני והדחוק של הפושע עד מעשה-פשעו היה למעלה מכל ספק.  זה שלא השתמש בגזֵלה אשר גזל נחשב מצד אחד לסִמן של חרטה מיד אחר המעשה, ומצד שני לסִמן של לקוי-השכל בשעת-המעשה.  והשגגה שבהריגת אלישבע שִׁמשה אפילו לחִזוק ההשערה האחרונה: אדם עומד והורג שתי נפשות, ובאותה שעה הוא שוכח, שהדלת נשארה פתוחה.  לאחרונה, ההודאה ברבים, בו בזמן שהענין נסתבך שלא כרגיל בעקב התוַדותו הכוזבת של בער נופל ברוחו (ניקולי) ובעוד שכלפי הפושע האמתי לא רק שלא היו כל ראיות מוכיחות, אלא כמעט גם לא חשדים (פורפירי פטרוביץ' קִיֵּם את דבר הבטחתו בשלֵמות), – כל זה הועיל לרִכּוך גדר-דינו של הנאשם.

נמצאו, מלבד זאת, באפן בלתי-צפוי, עוד עובדות אחרות, שדברו הרבה לטובת הנִּדּוֹן.  מי שהיה סטודֶנט רזומיחין מִשְׁמֵשׁ ומצא באיזה מקום ידיעות מוכיחות, שהנאשם רסקולניקוב, בימי היותו באוניברסיטה, עזר באמצעיו האחרונים לחבר אחד עני וחולה-שחפת וכמעט שכלכל אותו במשך חצי-שנה.  לאחר מותו של זה שמש את אביו שנשאר בחיים, את אביו הזקן והחולה של חברו המנוח (אשר פִּרְנֵס את אביו בעבודתו כמעט משנת השלש-עשרה לימי חייו), הכניס אותו, לאחרונה, לאיזה בית-חולים, וכשגם זה מת, קבר אותו על חשבונו, לכל אלו הידיעות היתה איזו השפעה לטובה על חתּוך גורלו של רסקולניקוב.  מי שהיתה בעלת-ביתו, האלמנה זרניצינה, העירה גם-כן, שבעת שהם גרו בבית הקודם, ברחוב חמש-הקרנות, הציל רסקולניקוב מן הדלֵקה, בלילה, מבית שכבר אחזה בו האש, שני ילדים קטנים, וקבל על-ידי זה מִכְוות בגופו.  העובדה הזאת נמסרה לדרישה וחקירה מפֹרטת ומדיֶקת, ובאה עליה עדותם של הרבה אנשים.  בקִצוּר, הענין נגמר בזה, שרסק ולניקוב נדון לעבודת-פרך ממדרגה שניה, הַינו רק לשמונה שנים, בשים אל לב מה שהודה ברבים על חטאו ועוד פרטים אחרים, המקִלים את גֹדֶל-פּשעו.

עוד בראשית ימי המשפט חלתה אמו של רסקולניקוב.  דוניה זרזומיחין מצאו את האפשרות להרחיקה מפטרבורג עד גמר-הפרוצֶס.  רזומיחין בחר למִשְׁכָּנהּ בעיר קרובה לפטרבורג ומחבָּרה אליה במסלת-ברזל, בכדי שיוכל כאחת גם להתחקות על כל שרשי המשפט וגם להתראות לעתים הכי-קרובות עם אברומיה רוטנובנה.  מחלתה של פולחריה אלכסנדר ובנה היתה איזו מחלה משׁנה, מחלת-עצבים, קרובה לכעין מחלת-הרוח, בכל-אֹפן, במדה ידועה.  כשחזרה דוניה מראיונה האחרון עם אחיה, מצאה את אמה כבר חולה, קודחת ומדברת מתוך חֹם.  באותו ערב נדברה עם רזומיחין, מה לענות לאם על שאלותיה בדבר האח, והמציאה אפילו בעזרתו מעשיה שלֵמה על נסיעתו של רסקולניקוב למרחקים, באיזו שליחות פרטית, סודית, שתביא לו סוף-סוף גם כסף גם כבוד.  אולם בטח התמיה אותם הדבר, שפולחריה אלכסנדר ובנה לא שאלה דבר על זה גם אז גם לאחר-כך!  להפך, אצלה בעצמה נמצאה מעשיה שלמה על נסיעתו הפתאֹמית של בנה; היא ספרה בדמעות, איך שהוא בא אליה לקחת את ברכת-פרידתה; רמזה, שרק לה בלבד ידועות הרבה עובדות חשובות וסודיות, ושלרודיה יש הרבה מאד אויבים חזקים, באֹפן שהוא נאלץ להִסָּתר עד יעבור זעם.  ומה שנוגע לקַּריֵרה שלו לעתיד לבוא, האמינה פולחריה אלכסנדר ובנה באמונה שלמה, שזו תהיה גדולה ומזהירה, כשיעבור הזעם; הבטיחה את רזומיחין, שבנה יהיה ברבות הימים איש ממלכתי, וראיה לדבר: מאמרו וכשרונו הספרותי המזהיר. את מאמרו קראה בלי-הפסק, לפעמים גם בקול רם, ובכל-זאת, היכן נמצא עתה רודיה – כמעט שלא שאלה, למרות מה שכפי-הנראה השתמטו לדבר אִתּהּ על זה, דבר שהיה צריך לעורר, לכאורה, את חשדנותה.  לאחרונה התחילו גם לחשוש לזו השתיקה המשׁנה של פולחריה אלכסנדר ובנה בנוגע לסעיפים ידועים.  היא, למשל, גם לא התאוננה על זה, שאין כל מכתב ממנו, בעוד שקֹדם, בעיר הקטנה, היתה רק בתקוה ובצִפיה לקבל במהרה מכתב מרודיה האהוב.  זה הדבר האחרון, אשר לא היה לו כל פשר, התמיה ביותר את דוניה והפחידהּ מּאד.  על דעתה היה עולה, שלב אמה, אולי, נִבָּא לה דבר-מה איום ביותר בגורלו של בנה והיא ירֵאה לשאול, פן תשמע דבר-מה עוד יותר איֹם.  בכל אֹפן, דוניה ראתה ברור, שדעתה של פולחריה אלכסנדר ובנה אינה בקו השלֵמות.

פעמַים, אמנם, אֵרע, שהיא גלגלה את השיחה כך, שכאשר השיבו לה, אי-אפשר היה שלא להזכיר את המקום, אשר רודיה חונה בו.  וכשהתשובות נמצאו בהכרח בלתי-מספיקות ומעוררות-חשד, נהיתה פתאם עצובה מאד, קודרת ושתקנית – ולימים רבים, דוניה נוכחה, לבסוף, שקשה לשקר ולהמציא בדויות, ובאה לידי החלטה, שמתּר כבר להחריש לגמרי על סעיפים ידועים; אולם יותר ויותר נתחַוֵּר, שהאם האמללה חושדת בדבר-מה אים.  דוניה זכרה גם את דברי אחיה, שהאם שמעה את הדברים אשר דברה מתוך קדחת בלילה הנורא ההוא אחרי פגישתה עם סוידריגֵילוב: הַאִם לא קלטה אז דבר-מה מגַלֶּה? יש, אמנם, שאחרי ימים-מספר וגם שבועות-מספר של שתיקה קודרת, חֲשֵׁכה ודמעות בלי-אֹמֶר, התעוררה החולה במין התעוררות הִסטֵרית והתחילה מדברת בקול, כמעט בלי-הפסק, על בנה, על תקוותיה, על העתיד... הפנטסיות שלה היו לפעמים משׁנות מאד.  נחמוה, הסכימו לה (היא בעצמה אולי ראתה ברור, שמסכימים לה רק בכדי לנחמה), והיא, אף-על-פי-כן, דבּרה...

כעבור חמשה חדשים אחרי הודאת הפושע יצא גזר-דינו.  רזומיחין היה מתראה אתו במאסר בכל מקרה של אפשרות.  סוניה גם-כן.  לאחרונה בא גם יום-הפרידה, דוניה נשבעה לאחיה, שהפרידה הזאת אינה לעולמים, ואף רזומיחין נשבע כן.  בראשו הצעיר והנלהב של רזמיחין התערה פרויֶקט להניח בשלש-ארבע השנים הבאות, כפי האפשר, "יסוד", הַינו לאסוף איזה סכום של כסף ולעבור לסִבּיריה, במקום שהקרקע עשיר בכל המובנים, ועובדים, אנשים וקַפּיטלים, בה מעט; שם יתישב באותה העיר, שרודיה יהיה שם... ושם יתחילו לכלם חיים חדשים.  בשעת הפרידה בכו כלם.  רסקולניקוב בימים האחרונים היה שקוע במחשבות ביותר, שאל הרבה על אמו, דאג לה תמיד.  יותר מדי התעַנה בגללה, מה שהסב דאגה ופחד לדוניה.  כשנודע לו בפרטיות על מצב-רוחה החולני של אמו, נעשה קודר ביחוד. עם סוניה היה משום-מה שתקני ביותר בכל העת הזאת.  סוניה, בעזרת הכסף אשר השאיר לה סוידריגֵילוב, הכינה עצמה מכבר להִלָּוות אל חבורת האסירים, אשר בתוכה יִשָׁלח גם הוא.  על זה לא הגד מעולם אף מלה אחת בינה ובין רסקולניקוב, אבל שניהם ידעו, שכך יהיה.  בפרידה האחרונה הצטחק הוא משנות על חזיונותיהם הנלהבים של אחותו ורזומיחין לעתידם המאשר, כשהוא ישתחרר מבית-האסורים, ונִבּא מצדו, שמצבה החולני של האם יִגָּמר בקרוב באסון.  סוף סוף נשלחו, הוא וסוניה.

מקץ שני חדשים נִשּׂאה דונצ'קה לרזומיחין.  החתנה היתה נוגה וחשאית.  בין הקרואים היו גם פורפירי פטרוביץ' וזוסימוב.  בכל העת האחרונה היה לרזומיחין סבר-פנים של איש שגמר איזה אֹמֶר בנפשו.  לדוניה היתה אמונה עִוֶּרֶת, שהוא יוציא מן הכֹּח אל הפֹּעל את כל תכניותיו, ואף אמנם לא יכלה שלא להאמין: כֹּח-רצונו של האיש הזה היה ברזל.  אגב-אורחא: הוא שב לשמיעת-השִׁעורים באוניברסיטה, בכדי לגמור את חק-למודיו.  בכל שעה נבנו אצל שניהם תכניות לעתיד-לבוא; שניהם החזיקו בכל תֹּקף במחשבה לעבור לסבּיריה בעוד חמש שנים.  ועד העת ההיא סמכו על סוניה...

פולחריה אלכסנדרובנה נתנה בשמחה את ברכתה והסכמתה לנשואי בתה עם רזומיחין; ואולם אחרי החתנה הזאת נעשתה עוד יותר עצובה ומלֵאה דאגה.  בכדי לגרום לה רגע של קרת-רוח, מסר לה רזומיחין, כמו בדרך-אגב, את העובדה על הסטוּדֶנט ואביו החולה וגם על זה, שרודיה קבל מִכוות וגם חלה אשתקד מתוך שסִּכֵּן את נפשו והציל מן הדלֵקה שני ילדים.  שתי הידיעות הללו הביאו את פולחריה אלכסנרובנה לידי התרוממות-רוח עצומה.  מאז לא חדלה לדבר על זה, נכנסה בשיחות בנדון דנא גם עם הנפגשים ברחוב (אף שדוניה לִוֱתה אותה תמיד).  בטרַם, בחניות, די היה לה לתפוס איזה שומע שהוא, בכדי לגלגל את השיחה על בנה, על מאמרו, איך שעזר לסטוּדֶנט, איך שירד לאש להציל ילדים וכו' וכו'.  דונצ'קה לא יכלה למצֹא עצות בנפשה, איך לעצור בה.  כי הן מלבד הסכנה שבהתפעלות יתֵרה וחולנית שבזו כשהיא לעצמה, היו ידים לחשוש, שמי-שהוא יכול היה לזכור את השם רסקולניקוב מהודעות העתונים על מהלך המשפט ולהעיר על זה.  פולחריה אלכסנדר ובנה חִפשה ומצאה אפילו את הכתֹבת של אם שני הילדים המצלים מאש והכוננה ללכת אליה - לא-ישנה.  לאחרונה גדל הסכסוך שבנפשה עד מדרגה קיצונית, פעמים התחילה לבכות פתאם, חלתה לעתים תכופות והזתה.  פעם אחת בּבֹּקר הודיעה ישר, שעל-פי חשבונה צריך רודיה לחזור במהרה, שהיא זוכרת, שבשעה שנפרד ממנה אמר, כי בעוד תשעה חדשים יש לחכות לו שיבוא.  היא התחילה לסדר הכֹּל במעון ולהִכּוֹן לפגישה, התחילה לשכלל את החדר המיעד לו (החדר שלה), לנקות את הרהיטים, לרחוץ ולשים וִילונות חדשים וכו'.  דוניה נפחדה, אבל שתקה ואף סיעה לסדר את החדר בשביל האורח.  אחרי יום של דאגות, של דמיונות בלתי-פוסקים, הזיות-גיל ודמעות חלתה לעת-ערב, וכעבור שני שבועות מתה.  במשך ימי מחלת האֶשָׁתא אשר חלתה בה התמלטו מפיה דברים, שמהם אפשר היה להוציא, שהיא חשה הרבה יותר בגורלו הנורא של בנה ממה ששעַרו.

זמן רב לא ידע רסקולניקוב על מות אמו, אף שחליפת-המכתבים בינו ובין בני-משפחתו בפטרבורג נקבעה עוד מראשית בואו לסִבּיריה.  חליפת-מכתבים זו מסתדרה על-ידי סוניה, שֶׁדִּיְקה לכתוב מדי חֹדש בחדשו לפטרבורג על שם רזומיחין ובכל חדש בדיוק קבלה תשובה. מכתביה של סוניה נראו לראשונה בעיני דוניה ורזומיחין כיבֵשים ובלתי-מספיקים; אולם לבסוף מצאו שניהם, שאין טוב מן המכתבים האלה, מפני שמהם, סוף-סוף, נתקבל ציור שלם ומדיָּק מגורל-חייו של אחיהם האמלל.  מכתביה של סוניה היו מלאים מעשים ממצוים ויום-יומיים, תאור פשוט וברור מחיי רסקולניקוב בסביבתו הקטורגית. פה לא היה מדבר מאומה על תקוותיה היא שיפותיה לעתיד ורגשותיה שלה.  במקום לנסות לבאר את מצב-נפשו וחייו הפנימיים בכלל, נתנה סוניה עובדות, זאת אומרת, דבריו שלו, כמו שיצאו מפיו, ידיעות פרטיות על בריאותו, במה רצה ביום פלוני כשבקרה אותו, על מה בקש אותה, מה צוה עליה וכדומה.  כל הידיעות הללו נמסרו בפרטיות יתרה.  דמות-דיוקנו של האח האמלל הסתמנה לאחרונה מאליה, בדיוק ובבהירות; כאן לא היה מקום לטעיוֹת, מפני שהכֹּל בַּמכתבים היה - עובדות נאמנות.

אולם לא הרבה נחמה יכלו דוניה ואישה למצא בידיעות האלה, ביחוד בעת הראשונה.  סוניה הודיעה בלי-הפסק, שהוא זועף תמיד, נמנע מדבור, ואפילו כמעט שאינו מתעַנין כלל בידיעות שהיא מביאה לו בכל פעם מן המכתבים שהיא מקבלת; שהוא שואל לפעמים על אמו; וכשהיא, אחרי ראותה, שהוא צופה כבר בלבו את האמת, עמדה והודיעה לו, לאחרונה, על מותה, לא עשה עליו, לתמהונה גם הדבר זה רֹשם חזק ביותר, לכל-הפחות, עד כמה שנראה לה מבחוץ.  היא הודיעה גם-כן, שלמרות מה שהוא, כפי הנראה, כל-כך מתיחד עם עצמו וסוגר וחותם על נפשו בפני אחרים, הרי הוא מתיחס למצבו החדש באֹפן ישר ופשוט מאד; שהוא מכיר ברור במצבו, אינו מצפה בקרוב לשום הטבה והקלה, אינו מַשלה נפשו בשום תקוות, כמצוי אצל אחרים הנתונים בצרה, וכמעט שאינו תמֵהַּ על שום דבר בסביבתו החדשה, אשר כל-כך אינה דומה לזו שהרגל בה.  בנוגע לבריאותו הודיעה, שזו אינה ברע.  הוא הולך לעבודתו, מן העבודה אינו משתמט, כשם שגם אינו בהול עליה.  למאכלו אינו שם לב; אולם האֹכל מבית-הסֹהר, מלבד בשבתות וימים טובים, הוא כל-כך רע, עד שסוף-סוף קבל ברצון ממנה, מסוניה, מעט כסף, בכדי לסדר בשביל עצמו משתה-טֵה בכל יום; בנוגע לשאר דברים בקש ממנה, שלא לדאג לו, בהסבירו לה, שכל אלו הדאגות וההפצרות אינן אלא מרעימות אותו.

הלאה הודיעה סוניה, שהוא גר בבית-הסֹהר עם הכֹּל ביחד; שבסרקטין פנימה לא היתה ולא ראתה את הנעשה שם, אבל ידוע לה, ששם צר, מגֹאל ואוויר מזיק לבריאות; שהוא ישן על האצטבה, מצעו - מזרַן-לֶבֶד, ובמצע אחר אינו רוצה.  אולם מה שהוא חי כל-כך בדחקות ובקֹשי, הרי אין זה כלל משום שסִּדֵּר לו בכַוָּנה תכנית כזו וארחות-חיים כאלו, אלא כך, פשוט, מאי-שימת לב ואדישות חיצונית לאֹפן-חייו.  סוניה כתבה ולא כחדה, שהוא, ביחוד בעת הראשונה, לא רק שלא התענין בבקוריה, אלא כמעט שהיה מקַדֵּם את פניה ברֹגז, כמעט בגסות, ולא היה מדבר אִתָּהּ, אולם סוף-סוף נעשו הבקורים האלה בשבילו לרגילות, כמעט לצֹרך, באֹפן שהוא התגעגע אפילו אליה ונתעצב אל לבו, כשהיתה ימים אחדים חולה ולא יכלה לבקרהו.  הם מתראים בימי-חג אצל שער בית-הסֹהר או בבית-המשמר, שֶׁלֶּשָׁם קוראים אותו אליה לרגעים אחדים; בימי חֹל יש שהיא באה אליו למקום עבודתו, לסדנות, לבתי משרפות הלבֵנים או לחוף אירמיש-הנהר.  על-אודות עצמה הודיעה סוניה, שעלה בידה לרכוש לה בעיר איזה מכרים, ומהם גם בעלי-השפעה, שהיא מתפרנסת מתפירה, והיות שבכל העיר כמעט שאין תופרת, נעשתה היא בהרבה בתים לנחוצה; היא רק לא הזכירה, שעל-ידה רכש גם רסקולניקוב את חסדם של ממני בית-הסהר, ובגללה הקלו לו והטילו עליו פחות עבודה קשה וכיוצא בזה. לאחרונה נתקבלה ידיעה (דוניה הכירה אפילו איזו התרגשות ודאגה מיחדה עוד במכתבים שקדמו לזה), שהוא מתנכֵּר לכֹּל, שבבית-האסורים נתנו בו האסירים עין לרעה, באי-אהבתם אותו; שהוא מחריש ימים ושבועות והולך ומַחוִיר.  פתאם, במכתב האחרון, הודיעה סוניה שהוא חלה באמת ושוכב בבית-החולים, במחלקת האסירים.

II.[עריכה]

הוא היה חולה מכבר; אבל לא נוראות חיי-הקטורגה.  לא עבודת-הפרך, לא האֹכל הרע, לא חרפת הראש הגלוח, לא מלבושיו הסמרטוטיים רצצוהו: הוי, מה היה לו ולכל אלה היסורים!  להפך, הוא היה גם שמח לעבודה הקשה: כשנפרךְ גופו, השיג לו, לכל-הפחות, על-ידי-כך שעות-מספר של שנת-מנוחה.  האֹכל?  התבשיל המלא בְנֵמִית ושאר רמשים? – אבל הנה בהיותו סטודֶנט יש שגם זה לא היה לו. מלבושיו היו חמים ומתאימים לתנאי-קיומו.  את הכבלים כמעט שלא הרגיש על עצמו.  והאם היה לו להתבַּישׁ על שראשו גלוח וטלאי-צבעים שונים בגלימתו הקצרה?  אבל בפני מי?  בפני סוניה?  סוניה יראה מפניו, והאם בפניה יתביש?

ואולם הוא אכן התביש גם בפני סוניה, ובגלל זה גופא הכאיב לה ביחסו הגס והמלא בוּז, אבל לא על שראשו גלוח וכבליו ברגליו התביש: גאותו – היא אשר נפצעה קשה, כבודו – הוא אשר נפגע וחוֹלַל; גם חליו בא לו בעקב גאותו הפצועה וכבודו המחוֹלל.  הוי, מה מאשר היה, אלו היה יכול להכיר בעַותתו!  הוא היה נושא אז הכֹּל, גם את הבושה ואת החרפה.  אולם הוא דן את עצמו בכל חֹמר-הדין. – ורגשו המורֵד לא מצא, אף-על-פי-כן, שום אשמה קשה בעֲבָרו, מלבד אולי איזה מִשגֶה פשוט, שאין שום אדם בארץ במטח, כי לא יקרהו.  הוא התביש בעִקר על זה, שהוא, רסקולניקוב, אבד באֹפן כל-כך עור, חֲשוּך-תקוה, חֵרש ואוילי, על-פי איזו גזֵרת-גורל עִוֶּרת, ולא עוד אלא שהוא חַיָב להכּנע בפני העדר-הבינה הלז, לקבל עליו גזר-דין, אם הוא רוצה להרגיע את עצמו במשהו.

בהוה – דאגה בלי-טעם ובלי-מטרה, ובעתיד – הַקְרָבָה עצמית בלתי-פוסקת, שאינה מביאה כלום, – הנה מנת חלקו בעולם.  ומה בזה, שבעוד שמונה שנים לא יהיה אלא בן שלשים ושתים ואפשר יהיה להתחיל לחיות?  למה לו חיים?  לשם מה?  אל מה ישאף?  לחיות בכדי להתקַיֵם?  אולם הרי הוא כבר היה נכון אלף פעמים להקריב את קיומו על מזבח של איזה רעיון, של איזו תקוה, אפילו של איזה דמיון.  הקיום גרידא לא סִפֵּק אותו מעולם; הוא נכסף תמיד ליותר מזה.  יוכל היות, שרק מפני עצמת תשוקותיו הללו נתעה לחשוב, שאדם, אשר תשוקות כבירות כאלו לו, הרשׁה לו יותר מאשר לאחר.

ואִלו, למצער, היה הגורל שולח לו נֹחַם – נֹחם לוהט, המשַׁבֵּר לב, הגוזל שֵׁנה, המראה בחזון חֶבֶל ותהום! הוי, כמה היה שמח עליו!  יסורים ודמעות – הרי גם אלה חיים.  אולם הוא לא נִחַם על מעשהו.

אלו, למצער, יכול היה לרגוז על כסילותו, כאשר רגז מקֹדם על מעשיו המגנים, שהביאוהו עד בית-הסֹהר.  ברם, עכשו, בבית-הסֹהר, בחֹפש, שקל בדעתו וחשב מחדש כל עלילותיו הקודמות, וכלל לא מצא אותן כל-כך טפשות ומגנות, כמו שנדמו לו קֹדם, בהמשך הזמן המר והנורא ההוא.

 "במה, במה – חשב – נופל רעיוני מכל אותם הרעיונות והתורות, שמתרגשים ובאים לעולם מימי היות עולם זה?  צריך רק להשקיף על הדבר במבט רחב, בלתי-תלוי בשום דעה אחרת, חפשי מכל השפעה רגילה, בכדי שרעיוני לא יהיה כל-כך... תמוה.  הוי, שוללים וחכמים בני-פרוטה, למה עמדתם בחצי-הדרך?!"

"על-מה ולמה נחשב מעשי בעיניהם למגנה כל-כך? – דבר לנפשו – מפני שהוא מעשה רע?  מה פֵּרוש רע?  כליותי לא ייסרוני.  כמובן, נעשתה עבֵרה שבדיני-נפשות; כמובן, הופרה אות שבתורת-החקים ונשפך דם, – הסירו אפוא את ראשי מעלי בעד האות שבתורה...  ודי!  מובן, שבאֹפן זה הרבה מטובי האנושיות, שלא נחלו ממשלה מאבותיהם, כי-אם רכשו אותה בכֹחם ובעֹצם-ידם, צריכים היו להענש עם צעדיהם הראשונים.  אלא שאותם האנשים נשאו עליהם את עין "צעדיהם", ולכן הם צודקים, ואני לא נשאתי, והרי שלא היתה לי הזכות להרשות לעצמי את הצעד הזה".

הנה בזה בלבד הודה כי חטא: רק בזה, שלא נשא את חטאו והודה עליו.

הוא התענה גם מן המחשבה: למה לא אִבּדֵ אז את עצמו?  למה עד אז על הנהר ובחר להודות?  האמנם כל-כך גדול כחו של חֵפץ-החיים וכל-כך קשה להתגבר עליו?  הרי סוידריגֵילוב התגבר, למרות שכל-כך ירא מפני המות.

הוא העמיד לעצמו את השאלה המְעַנָּה הזאת ולא יכֹל להבין, שיוכל היות, כי כבר אז, בעמדו על הנהר, צפה בעצמו ובדעותיו את השקר הגדול.  הוא לא הבין, שהצִפִּיה-מראש הזאת היתה אולי המבשרת של המשבר העתיד לבוא בחייו, של תהיתו לעתיד-לבוא, של השקפתו החדשה על החיים, העתידה לבוא.

הוא נטה יותר להנחה, שכאן היתה רק המעמסה הקֵהה של האינסטינקט, שלא יכֹל להשליכה מעליו ולעבור עליה (שוב מחלשׁה ומשפלות).  הוא הביט על חבריו-לקטורגה והשתומם: כמה אהבו כל אלה את החיים, כמה הוקירו את החיים!  לו נראה, שבבית-הסֹהר אוהבים, מעריכים ומוקירים את החיים עוד יותר מאשר בחֹפש.  איזה ענויים ומכאובים נוראים לא נשאו רבים מהם!  למשל, הבורחים! האמנם כל-כך חשוב בשבילם איזו קרן-שמש, יער עבֹת, מַעין קר באיזה מקום שומם (שהבורח ראה לפני שלש שנים ושהוא רואה אותו בחלומו והוזה על הראיון אתו, כהזות האוהב על הראיון עם אהובתו), ירק עשב מסביב, צפור שרה בשיח?  וכשהוסיף רסקולניקוב להתבונן, נפגש בדוגמאות עוד יותר מפליאות, אשר לא ידע פשר למו.

בבית-הסֹהר, בסביבתו החדשה, היו הרבה דברים, אשר הוא לא ראה אותם, ואף לא רצה לראות כל-עִקר.  הוא חי כאִלו בעינים מוּרדות לארץ; כל מראה-עיניו עורר בו בחילה כבֵדה מנשֹא.  אולם ברבות הימים התחילו הרבה דברים להפליא אותו, עד שכמו מבלי-משים נפקחו עיניו לראות ולמצֹא את אשר לא פלל.  ביחוד התחיל להפליאהו זו התהום הנוראה שבינו ובין כל ההמון הלז.  נדמה, שהוא והם היו בני לאמים שונים.  הוא והם הביטו איש על רעהו בחשדנות ובאיבה.  הוא ידע והבין את הסבות הכלליות של הפֵּרוד הזה; אולם מעולם לא האמין, שהסבות האלה תהיינה באמת כל-כך עמקות ותקיפות. בבית-הסֹהר היו גם פולנים גולים, פושעים מדיניים, אלה חשבו, פשוט, את כל האנשים אשר מסביבם להמון נבער ולעבדים ובזו להם מגבוה; אולם רסקולניקוב לא יכל להתיחס כך: הוא ראה ברור, שהנבערים הללו חכמים בהרבה דברים מהפולנים עצמם, היו פה גם רוסים, שבזו ביותר להמון הזה – אחד מי שהיה אופיצר ושני סמינריסטים.  רסקולניקוב ראה ברור גם את טעותם של אלה.

אותו לא אהבו, וממנו נתרחקו הכל.  אותו התחילו לבסוף גם לשטום – מדוע? הוא לא ידע זאת.  בזו לו, לעגו לו; לעגו לפשעו אלה שהיו פושעים גדולים ממנו.

– אתה "פריץ"! – אמרו לו – וכי יאה היה לך להשתמש בקרדֹם?  כל לא מעשה-פריץ!

בשבוע השני של ימי התענית הגדולים הגיע תורו "להתוַדות" יחד עם בני הקסרקטין שלו.  הוא הלך לבית-הכנסת והתפלל עם כל העולם.  משום מה, הוא בעצמו לא ידע משום-מה, – נפלה פעם איזה הגדה; הכל התנפלו עליו פתאם בחֵמה שפוכה ונוראה:

– אתה כופר-בעקר!  אתה באלהים אינך מאמין, – צעקו אליו – מצוה להרגך!

הוא מעולם לא דִבֵּר אתם על אלהים ועל אמונה, והם רצו להרוג אותו על שהוא כופר-בעִקר; הוא שתק ולא ענה להם דבר.  אסיר אחד התנפל עליו ברציחה גמורה; רסקולניקוב חכה לו במנוחה דומם, אשמורה מעיניו לא נעה, שרטוט אחד מפניו לא רעד.  החַיָּל-השומר הספיק לעמוד בינו ובין הרוצח, – ואלמלא כך היה נשפך דם.

ועוד שאֵלה אחת לא ידע רסקולניקוב לפתור: למה דבקה נפש כּלם לאהבה את סוניה?  היא לא החניפה להם; הם נפגשו אתה לעתים רחוקות, רק בבואה למקום-העבודה לרגע לראות אותו.  ובתוך כך, הכל כבר ידעו אותה, ידעו, שהיא הלכה אחיו, ידעו, איך היה חיה, היכן היא חיה.  כסף לא נתנה להם, טובות מיוחדות לא עשׂתה להם, רק פעם אחת בחג-הַלֵּדה הביאה נדבה לכל בית-הסֹהר: לביבות ועוגות. ואולם לאט-לאט נהיו ביניהם ובין סוניה איזה יחסים יותר קרובים: היא כתבה מכתבים לקרוביהם ושלחה אותם על ידי הפוסטה.  קרוביהם וקרובותיהם של האסירים, שנשרו בעיר, השאירו בשבילם, בפקודתם, בידי סוניה חפצים וגם כסף.  נשיהם ואהובותיהם ידעו אותה והיו באות אליה להִוָּעֵץ בה על כל צרה שלא תבוא.  וכשהיתה באה למקומות-העבודה לבקר את רסקולניקוב או היתה נפגשת בחבורת-אסירים, ההולכת לעבודה, היו הכל מסירים את כובעיהם לפניה, משתחוים לה: "אִמֵּנוּ סופיה סמי ונובנה, אמנו הרחמניה, הבוכיה!" היו אומרים אלה האנשים הגסים, שֶׁתָּו-העון נִתּן במצחם, לַנפש הקטנה והכחושה הזאת.  היא הצטחקה וענתה להם בקִדה, והם כּלם אהבו לראות אותה מצטחקת, הם אהבו גם את הִלּוּכה, היו פונים לאחוריהם לראות כיצד היא מהלכת והיו מקלסים אותה; מקלסים על הכֹּל – אפילו על שהיא קטנה בקומתה.  אליה היו הולכים אפילו להתרפא.

על רסקולניקוב עבדו בבית-החולים כל ימי התענית האחרונים ושבוע-הקֹדש.  כשכבר התחיל לשוב לאיתנו, זכר את חלומותיו והזיות-מחלתו.  בחזון נראה לו אז, והנה כל העולם נִדון להיות קרבן לאיזו מגפה נוראה, אשר כמוה עוד לא נראתה ולא נשמעה, מגפה הבאה מעמק-אסיה לאירופה.  הכֹּל היו עלולים להיות לבָרות לשִנֵי המגפה, חוץ ממתי-מספר, נבחרים.  נתגלו איזה יצורים מיקרוסקופיים, שבאים ומתישבים וממלאים את כל גופי בני-האדם.  אולם היצורים הללו היו רוחות מחוננים בשכל וברצון.  האנשים, שֶׁמָּלאו אותם, מיד היתה דעתם נטרפת עליהם.  אולם מעולם, מעולם לא חשבו בני-האדם את עצמם לחכמים וליודעי-אמת, כאשר חשבו את עצמם אלה הנגועים.  מעולם לא חשבו לעמודי-איתנים, אשר לא ימוטו, את משפטיהם, מסקנותיהם המדעיות ודעותיהם המוסריות, כאשר חשבו אלה.  כפרים שלמים, ערים שלמות, עמים שלמים נדבקו במחלה הזאת ויד השגעון היתה בהם.  פחד השׁרֶה על הכֹּל ואיש לא שמע שפת רעהו, איש איש חשב, כי רק בו כל האמת, והתענה למראה אחרים, הכה את עצמו על חָזֶה, בכה וספק כף.  לא ידעו את מי ואיך לדון, לא יכלו לבוא לידי הסכמה, מה לחשוב לטוב ומה לרע.  לא ידעו את מי לחַיֵב, את מי לזַכּוֹת.  האנשים הרגו איש את רעהו באיזה חרי-אף, אשר שחר אין לו.  אוכלוסים מרבִּים יצאו להלחם איש ברעהו, אולם בדרך התחילו אנשי כל גדוד וגדוד להתגרות ביניהם לבין עצמם, השורות נסתכסכו, החַיָלים התנפלו איש על רעהו בחרבות וברמחים, נשכו ואכלו איש את רעהו בכל פה.  בכרכים הכו כל היום בתֹף, קראו את הכֹּל לעצרה, אבל מי ולמה קוראים – לא ידע איש, ודאגה מלאה את הלבבות.  נעזבו המלאכות היותר נחוצות, מפני שכל אחד הציע לַצִבּוּר את מחשבותיו, תקוניו, ולא יכלו לבוא לעֵמק השוה; נעזבה גם עבודת האדמה, יש שבאיזה מקומות נתכנסו לכנופיה אחת, הסכימו לעשות דבר-מה, נשבעו לבלי הִפָּרֵד – אך מיד התחילו לעשות לגמרי אחרת ממה שהציעו בעצמם לפני רגע, התחילו להאשים איש את רעהו, התקוטטו ושפכו דם, באו התבערות, רעב, הכל הלך לאבדון.  המגפה הלכה הלוך והתרחב.   להנצל ממנה יכלו רק אנשים סְפוּרים בתבל, טהורים ונבחרים שהקדשו לתת ראשית לסוג חדש של בני-אדם ולחיים חדשים, לחַדֵּשׁ ולטהר את פני האדמה, אבל איש לא ראה אותם, איש לא שמע את דברם וקולם.

רסקולניקוב נצטער הרבה על זה, שההזיות חשוכות-הבּינה הללו פועלות פעלה עצובה ומענה כזו על זכרונו, שהרֹשם שלהן אינו נמחה ימים רבים כל-כך.  כבר היה השבוע השני אחר שבוע-הקֹדש; הימים היו חמים, בהירים, אביביים; במחלקת-האסירים פתחו את החלונות עם רשתות-הברזל, שמתחתם עמד איש-צבא על המשמר.  סוניה, בכל ימי מחלתו של רסקולניקוב, יכלה לבקרהו רק שתי פעמים; בשביל כל בקור נחוצה היתה הרשאה מיחדה, וזו עלתה בקֹשי, ואולם היא היתה באה לעתים קרובות אל חצר בית-החולים, אל תחת החלונות, ביחוד לפנות ערב, לפעמים רק לעמוד רגע בחצר ולהביט, למצער, מרחוק על חלונות מחלקת-האסירים.  פעם אחת, לפנות ערב, נפלה תרדמה על רסקולניקוב, שכבר הבריא כמעט לגמיר, ויישן.  בהקיצו, נגש מבלי-משים אל החלון, נשא עיניו וירא והנה מרחוק, אצל השער, עודת סוניה.  היא עמדה וכמו חכתה לאיזה דבר.  לבו כמו נגזר באותו רגע; הוא נרעד וימהר לסור מעל החלון.  ביום השני לא באה סוניה אף לא למחרתו; הוא חש, שמצַפּה הוא לה בקֹצר-רוּח. לאחרונה הוציאוהו מבית-החולים.  בבואו לבית-הסהר, נודע לו מפי האסירים, שסופיה סמי ונובנה חלתה, שוכבת בביתה ואינה יוצאת.

דאגה גדולה מִלאה אותו.  הוא שלח להִוָּדע משלומה.  במהרה נודע לו, שמחלתה אינה מסכָּנה.  וסוניה מצדה, בהִוָּדע לה, שהוא כל-כך דואג ומֵצר עליה, שלחה לו פתקה כתובה בעט-עֹפרת והודיעתהו, שהרבה הוקל לה, שהיא רק נצטננה קצת ושבמהרה-במהרה תבוא להתראות אתו במקום-העבודה.  כשקרא את הפתקה, דפק לבו בחזקה ובכאב.

ושוב היה יום בהיר וחם. בשעה מקדמה בבֹּקר, בשש בערב, נשלח לעבודה אל חוף הנהר.  שם, בסכּה גדולה, היה תנור לקְלִיַת-בַּהַט.  נשלחו שמה באותו יום רק שלשה פועלים.  אחד מהם לקח חיל-שומר והלך אל המבצר להשגת איזה כלי-עבודה; השני התחיל להכין עצים ולשימם לתוך התנור.  רסקולניקוב יצא מן הסכּה אל החוף, ישב על הקורות המוטלות והתחיל להביט על הנהר הרחב והשומם. מם החוף הגובה אשר ישב עליו נתגלה מרחב-הסביבה.  מן החוף השני הרחוק עלה הד קול שירה.  שם, במדבר אין-קץ ושטוף-שמש, השחירו, כנקדות נתפסות לעין בקשי, אהלי נודדים.  שם היה חפש והיו אנשים אחרים, כלל לא דומים לאלה שבכאן; שם כאלו עמד הזמן בעצמו מלכת, כאלו לא עברו עוד ימי אברהם אבינו ועדריו.  רסקולניקוב ישב בלי נוע והביט בלי-הפסק; רעיונו עבר להזיה קלה, להתבוננות; הוא לא חשב על שום דבר, אבל איזו תוגה הטילה בו סער ועִנְתָה אותו.

פתאם ראה אצלו את סוניה.  היא נגשה בצעדים בלתי-נשמעים וישבה סמוך לו.  היתה השעה מקדמה עַדין; קֹר-הבֹּקר הַקַּל עוד לא נתרכך.  היא היתה לבושה בבורנוס הדל והישן שלה ועל ראשה המטפחת הירקה.  בפניה עוד נראו עקבות המחלה: כחשו, חָורו, נפלו.  היא הצטחקה לו בהתמסרות ובקֹרת-רוח, אבל את ידה הושיטה לו, כדרכה, בבושה וביראה.

היא נתנה לו תמיד את ידה בבושה וביראה, לפעמים לא נתנה כלל, כמו מיראה פן יבעט בה.  הוא קבל תמיד בכעין בחילה את ידה, כמו בכעס קדם תמיד את פניה, ויש אשר החריש בעקשות בכל שעת בקורה.  אף אֵרַע, שהיא נרתעה מפניו והלכה מאתו ביגון עמֹק.  אולם עתה לא נפרדו ידיהם; הוא העיף עליה מבט חולף ונחפז; לא הגיד דבר והוריד עיניו לארץ.  הם היו לבדם.  איש לא ראה אותם. החיל-השומר נפנה באותה שעה לעֵבר אחר.

איך אֵרַע כך, לא ידע הוא בעצמו, אבל פתאם כאלו דבר-מה אחז בציצת ראשו ויפילהו אל רגליה.  הוא בכה וחבק את ברכיה.  ברגע הראשון נפחדה במאד-מאד ופניה מתו.  היא קפצה ממקומה והביטה אליו רועדת, אבל מיד, באותו הרגע גופא, הבינה הכֹּל.  בעיניה נצנצה הבעת-אֹשר לאין-שעור; היא הבינה.  בשבילה כבר לא היה כל ספק, כי הוא אוהב אותה, אוהב אותה מאד-מאד, ושהנה בא, סוף-סוף, הרגע הזה...

הם רצו לדבּר, אבל לא יכלו.  דמעות נוצצו בעיניהם.  שניהם היו חִורים ורזים; אבל באלה הפנים החולניים והחִורים כבר האיר השחר של עתידם המחדש, של תחיתם השלֵמה.  האהבה הקימה אותם לתחיה, לב האחד כלכל בתוכו מקורות-חיים אין-חקר בשביל לב רעהו.

הם החליטו לחכות ולסבול, להם נשארו עוד שבע שנים, ועד העת ההיא – כמה ענויים כבדים מנשֹא וכמה אֹשר אין-סופי!  אכן הוא שב לתחיה, הוא ידע זאת, הוא חש זאת בכל מהותו החדשה, והיא – היא הן לא חיתה אלא בחייו הוא!

בערב אותו היום, כשכבר סגרו הקסרקטין על מסגר, שכב רסקולניקוב על האצטבה וחשב על סוניה.  באותו היום נדמה לו אפילו, שכל האסירים, מי שהיו אויביו, כאלו כבר הביטו עליו אחרת.  הוא נִסה אפילו לפנות אליהם בדברים וענו לו בניחותא.  הוא זכר את הדבר ולא התפלא עליו: כלום לא הכּל עלול עכשו להשתנות?

הוא חשב עליה.  הוא זכר, כמה הציק לה וכמה שסע את לבה תמיד; זכר את פניה הקטנים, החִורים, הרזים.  ואולם הזכרונות האלה כמעט שלא עִנוהו עכשו: הוא ידע, באיזו אהבה גדולה יפדה עתה את כל יסוריה.

ובכלל, במה נחשבו הם, במה נחשבו כל יסורי העבר!  הכֹּל, גם חטאו, גם משפטו ומאסרו, נראה בעיניו עתה.  במצב-רוחו החדש, לעובדה חיצונית, משנה, שכאלו לא אֵרעה לו כל-עִקר.  אמנם, הוא לא יכֹל בערב הזה להתמיד במחשבה אחת ולהתרכּז בה; ואף לא היה בא לידי שום תוצאות על-ידי עבודת הכרתו; הוא רק הרגיש.  במקום הפלפול באו החיים ולהכרתו צריכים היו להִגָּלות אפָקים אחרים לגמרי.

תחת כרו היה מנח האוַנגליון.  הוא לקח אותו בתנועה מכונתית.  זה הספר היה שַׁיָּך לה, זה היה אותו ממש, שממנו קראה לו על תקומת אלעזר מן המתים.  בראשית ימי מאסרו חשב, שהיא תעַנהו ברֵליגיה, תשתדל לדבר אתו על האוַנגליון ותטיל עליו קריאת ספרים קדושים.  אולם לתמהונו הגדול לא הזכירה לו אף פעם על כל זאת, ואף פעם לא הציעה לפניו להביא לו את האוַנגליון.  הוא בעצמו בקש ממנה זמן-מה לפני מחלתו, והיא הביאה לו דומם את הספר.  עד עתה אמנם עוד לא פתח אותו.

הוא לא פתח אותו גם עתה, אבל הרהור אחד חלף בו: "וכי אפשר, שאמונתה לא תהא אמונתי?  רגשותיה ושאיפותיה, למצער"...

היא גם-כן היתה כל אותו היום בהתרגשות, ולעת-ערב אף חלתה שנית.  אבל היא היתה כל-כך מאשׁרה, ובאֹפן כל-כך בלתי-צפוי, עד שכמעט שנפחדה מפני אָשׁרה.  שבע שנים, רק שבע שנים! בראשית ימי אָשׁרם, ברגעים ידועים, היו שניהם נכונים לראות בשבע השנים הבאות שבעה ימים.  הוא גם לא ידע, שהחיים החדשים לא יבואו חִנם, שעדַין צריך יהיה לשלם בעדם מחיר יקר, במעשים גדולים ונשגבים לעתיד...

אולם כאן מתחילה כבר מעשיה חדשה, מעשיה של התחדשות-אדם הדרגתית, של עֲבָרָה הדרגית מעולם לעולם, של התוַדעות אל מציאות חדשה לגמרי, מציאות לא נודעה מתמול-שלשום.  זה יכול היה להיות תֹּכן לסִפּוּר חדש, – אך סִפּוּרנו זה תם ונשלם.