הדר רועי/פרשת שבוע

• בראשית •
קרבנו של קין
מדוע הקרבן של קין לא התקבל, ואילו הקרבן של הבל התקבל לפני ה'?
תשובה מאוד מקורית ראיתי בכתבי הרב קוק (אורות עמ' ל"ב): קין הוא רוצח, והקדוש ברוך הוא לא רוצה בקרבן של רשע!
הקושי שיש בפירוש הזה הוא מימד הזמן, שהרי הסיפור בו מופיע קין כרוצח כתוּב הוא בתורה אחרי העובדה שקרבנו לא התקבל, ואיך ניתן להסביר תופעה מסוימת, על ידי תכונה שתתגלה רק לאחר מכן?
שאלה זו קיימת רק במישור האנושי, שבו המשפט הפלילי דן את האדם על פי מעשיו, ולא על פי תכונותיו ומחשבותיו.
אבל הקב"ה דן את האדם גם על פי פנימיותו. אשר על כן, ניתן להבין את העובדה שקין נדחה, בגלל שנפשו היא נפש של רוצח. עוד לפני הרצח המעשי, יש אצל קין שיבוש פנימי באישיות, שיבוא לידי ביטוי מעשי, כאשר הוא יהיה מאוכזב מכך שקרבנו לא התקבל.
דבר דומה ראינו בחז"ל (פסחים ס"ו:), בהקשר למינויו של דוד למלך, ולסירובו של ה' לכך שאליאב יתמנה לתפקיד.
חז"ל מציינים שאליאב אכן היה ראוי למלכות, אבל בגלל תכונת הכעס האצורה באישיותו, הפסיד את המינוי.
הביטוי המבטא את ההתנגדות של הקב"ה למינוי של אליאב הוא 'מאיסה', כלומר היה ראוי ונדחה, בעוד שביחס לשאר אחיו, ההתייחסות היא יותר עדינה, 'לא בחר השֵם'.
התכונה של אליאב הנוטה לכעס, כפי שהתגלתה בפרק הבא, בתגובה שלו לכך שדוד בא למערכה (מלחמת שאול בפלישתים) היתה קיימת בתוכו כבר, כאשר שמואל חיפש את מי למָנות תחת שאול. אשר על כן, לא רק שלא בחר בו השם, אלא גם מאס בו.
אני חושב שאין כמו יחסי איש ואישה.
האישה מאוד דומה לריבונו של עולם, בכך שהיא קוראת מה שבעלה חושב עוד לפני שהוא פותח את הפה.
מי שלא אוהב את אשתו כמו שראוי, אין הדברים צריכים להאמר, כי האישה כבר יודעת על הנפילה הזו של בעלה.
כאשר דבר נורא זה קורה, צצות המון בעיות בזוגיות, שאם מנסים לטפל בכל אחת בפני עצמה, 'לא זו הדרך ולא זו העיר', כמו שאומר המשל, כי האישה פשוט מרגישה שהיא לא בראש מעיינה של בעלה.
מסכן הוא אותו הבעל שאומר לעצמו או לחבריו: '..אבל אשתי לא יודעת', אני רגיל לומר שאם חמותו יודעת הכל, כלשון הפסוק 'דבר אין נסתר מחמתו' קל וחומר שמעיני אשתו אין דבר נסתר.
כאן הפתרון הוא בעבודה נפשית שורשית, שהיא תחזיר את האהבה העזה הראויה לשכון בבית, ואז יפתרו מרבית הבעיות.
הנה ציטוט מדברי רש"י בסוגיה בפסחים (שם): 'לא בחר – משמע מעולם, אבל מאסתיהו – משמע השתא מאסתיהו, מפני שהוא רגזן מאסו, מכלל שמתחילה נבחר, ואף על גב דהאי מעשה דמשיחה קדים לרגזנות – מיהו לא מצינו בו דופי אלא זה בלבד, ומפני שגלוי לפניו שהוא רגזן – מאסו'.
עזר או נגדו?
על בריאת האישה התורה כותבת 'אעשה לו עזר כנגדו', לביטוי 'עזר כנגדו' אין לכאורה משמעות, שהרי אם עזר, אז מדוע כנגדו, ואם כנגדו אז מדוע עזר?
חז"ל ביארו דרך דרוש ואמרו: 'זכה עזר, לא זכה כנגדו'. הנצי"ב בפירושו העמק דבר מתקשה איך חז"ל דורשים דבר שהוא היפך הפשט, שהרי הפשט מורה שהתכונות עזר וכנגדו הן מופיעות יחדיו, ולא כדרשת חז"ל?
אביא את תשובת הנצי"ב שהיא נותנת לנו הבנה יסודית בחיי הזוגיות. לדבריו, כוונת התורה היא שעצם הניגוד הוא העזר. למשל אדם שהוא רגזן, אם כאשר הוא רוגז אשתו מסייעת באותו כוון שהוא שרוי בו ומלהטת את הכעס שבו, אין הדבר לתועלת לטווח ארוך. אבל אם אשתו אומרת דברים שהם נגד הלך רוחו, על אף שברגע הראשון נראה שהיא מתנגדת לו, בטווח הארך, הדבר יהיה לטובתו.
אתן דוגמא: אם מישהו עצבני מהעבודה כי הבוס רגז עליו, אשתו יכולה לומר לו תתנקם מהבוס, תפגע בו ותגיד לו כל מה שאתה חושב עליו, אז כמובן הסיכוי שיהיה לו עבודה בזמן הקרוב קלושה.
אם אשתו תתנגד להלך רוחו ותגיד לו, מה לך להתרגש מבנאדם הזה, היום הוא כאן, מחר הוא במקום אחר, ואולי יתחלף תיכף המנהל, ומה זה משנה מה הוא חושב עליך, אחרי שאתה יודע את כל אהבתי אליך, ועד כמה אני מעריכה אותך.
מילים אלו עלולות להראות כדברים המתנגדים לגישת הבעל, אבל ברור שלטווח הארוך, הוא משתלם, כי רק בדרך זו, יש סיכוי שהבעל ישנה את הסכלות שלו על החיים, או שידע לשלוט רגשות שלו.
גם לחינוך הילדים טוב הדבר שיהיה קצת שוני בין ההורים, כי ילדים לא נולדים כולם בדפוס אחד, ואם ההורים יותר מדי משדרים את אותה המנגינה, יש חשש שחלק מהילדים לא ימצא את עצמו בשיח עם ההורים. אני סבוּר שהורים צריכים לשדר אותם ערכים, אבל בצדדים הנפשיים, טוב שיהיה קצת שוני.
• נח •
השתתפות בצרת הציבור
חז"ל מוסרים לנו שנוח ובני ביתו נאסרו בתשמיש המיטה בזמן המבול. לכאורה מה הבעיה, מי שנשאר בחיים ימשיך את חייו כרגיל ומי שמת מת ועליו השלום?
ישנו כאן מסר, שהאדם צריך להתאים את הנהגותיו, לא באופן מנוּתק ממה שקורה סביבו.
אין אני מדבר על השפעה סביבתית, כי באמת נוח לא קיבל השפעה מהחברה ובזכות כך נשאר צדיק. אבל האדם צריך לקלוט מה הנהגה של הקב"ה בעולמו. כאשר יש חרון אף בעולם, אינך יכול להנהיג את עצמך בעידונים למיניהם.
נפגשים בדרישה זו בשתי מקומות נוספים:
א. כאשר אלימלך מחלון וכיליון יורדים למואב בתקופת הרעב, חז"ל תופסים אותם על כך, מלבד היציאה מהארץ, יש גם הסתגרות והתעלמות מהצרה הלאומית הקיימת, למרות שעליהם זה לא אמוּר להשפיע בגלל עושרם הרב, אבל בכל זאת אדם צריך לשתף את עצמו עם הציבור.
ב. יש בדברי הרמב"ם (תשובה ג י"א) התייחסות מאוד מחמירה כלפי לאותם האנשים הנקראים 'פורשים מדרכי ציבור', שלמרות שהם כביכול 'דתיים', אבל הם אינם מצירים בצרת הציבור, ועליהם כותב הרמב"ם שאין להם חלק לעולם הבא.
הקב"ה שולח מסרים מתי יש חרון אף, וצריך להיות מודע לכך, ובמיוחד כאשר ההצלה של בני נוח היתה בעיקר זכות אביהם והם צריכים להפנים את מה שעובר כעת מסביב, במחיקת היקום.
• לֶךְ לְךָ •
מעלת הדיבור
א. וַיֹּאמֶר ה' אֶל־אַבְרָם לֶךְ־לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל־הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.
מדוע הקב"ה לא אומר מראש, לאן הוא רוצה שאברם יגיע, אלא אומר 'אל הארץ אשר אראך'?
רש"י מיישב 'כדי ליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור'.
מה משמעות דבריו?
אנשים שיש קשר טוב ביניהם, הם מרבים לשוחח. הדיבור אינו מהווה להם מעמסה, אלא להיפך הם מחפשים את הסיבות על מה לדבר, ובשביל מה להתקשר. פעמִים שסתם ככה הם מרימים טלפון זה לזה, גם כאשר אין מטרה ברורה ואין כוונה מסוימת לשיחה.
ככה הקב"ה כביכול רצה לשדר לאברהם אבינו, חיבה.
העובדה שאינו מגלה לו מיד את המקום אליו הוא צריך להגיע, מלבד הרגשת המתח שזה יוצר, זה גם נותן תחושה של תְלות.
אנו מכירים תופעה דומה, כאשר מישהו שואל את חבירו איך מגיעים אליך, והוא עונה לו, כאשר תהיה באיזור תתקשר, ואני אנחה אותך.
ככה גם ביחסים שבין אברם לקב"ה, 'ליתן לו שכר על כל דיבור ודיבור'.
הבה נלמד את כוחו של דיבור, כמה אפשר דרכו לבטא אהבה וקשר, וכמה בהימנעו אנו יוצרים קרירות וריחוק.
ברוך השם, מישהו המציא את מנהג ה'הליכות' שניתן לעשות בסוף היום איש עם אשתו, בזמן הזה נוצרת שעת רצון לדבר על דברים העומדים על הלב, או סתם לשתף בחוויות היום, חז"ל אומרים שאם בני זוג ישנים באותו חדר, אם אדם זר נמצא שם, הוא עלול לפגוע בשלום הבית, וזה נכון גם בתקופה שהם אסורים זה לזה, וזה בוודאי בגלל שהוא מונע את ה'ליתן שכר על כל דיבור ודיבור'.
שמירת העדינות
מידות לומדים מהאבות.
אברם מצטווה לצאת מארצו ממולדתו ומבית אביו.
כלול בציווי הזה, שיתנתק מבני המשפחה גם מאלו הקרובים אליו ביותר.
העובדה היא שלוט בן אחיו מצטרף אליו למסע.
אברם יודע שרצון ה' הוא שיתרחק גם מלוט (על פי אור החיים הק') אבל אברם לא מוצא לנכון לומר משהו בנושא ללוט עצמו.
יתר על כן, אברם יוצא מחרן 'כאשר דיבר אליו ה' ', מסבירים המפרשים שביטוי כאשר כאן, משמעו תיכף ומייד, שלא התעכב לרגע (על פי אור החיים והעמק דבר) ועשה זאת כדי שלא יבואו איתו בני משפחה נוספים, שבאופן הגיוני לא יצליחו להתארגן ליציאה באותה מהירות שאברם נוהג.
למרבה הפלא, המבצע הצליח אבל לא עד הסוף, כי אברם לא הצליח בכך למנוע את לוט מלבוא איתו, כאמור 'וילך איתו לוט'.
היה מתבקש, שאברם יפנה ללוט ויאמר לו, אדוני אם לא הבנת את הרמז, אני רוצה להיות לבד, כלומר בלעדיך.
אבל אברם ברגישות שלו היתירה, לא דוחה את לוט ממנו, אלא רק בהמשך המאורעות, כאשר מזדמנת ההזדמנות, כאשר ישנו סכסוך קל, העלול להתפתח לריב גדול, בגלל חילוקי הדעות שיש בין הפועלים, אברם מציע ללוט, ללא שום קושי 'היפרד נא מעלי', אבל לוט לא יבין לרגע שהיה זה מכוון מראש, ומתבקש מלכתחילה.
אברם כנראה יודע שמציאות לוט לידו, מונעת אותו מהשגות רוחניות, המגיעות לאברם, כפי מה שחז"ל מפרשים על הפסוק 'וה' אמר אל אברם אחרי הפרד לוט מעמו' (י"ג י"ד).
ההתגלות האלוקית בה אברם זוכה לראות את כל הארץ, היתה מעוכבת כל עוד לוט איתו, ובכל זאת אברם לא דוחק את השעה, הוא מצידו נוהג כלפי לוט, במידת דרך ארץ מופלגת.
רבנו הרב צבי יהודה היה חוזר השכם והערב, ומזרז את התלמידים להתבונן בפרשיות התורה בחומש בראשית, וללמוד מהם, את הנהגת האבות, שהיתה בישרות עם הבריות, גם עם אותם האנשים שהם לא כל כך ברמה רוחנית גבוהה.
ספר בראשית נקרא גם ספר הישר, כי בו מתגלה מידות האבות שהיו ישרים, בניגוד לתופעה השלילית שהיתה בתקופת בית שני, בה אנשים היו עוסקים בתורה, וביחד עם זאת היו מוכנים לדקור ולפגוע בכל מי שאינו דומה להם, מה שגרר בסופו של דבר את חורבן הבית.
גם בקשרים בין זוגיים, יש לנו לשמור על ערך העדינות. שמעתי סיפור שסיפרה עד ראיה, על הרב מרדכי אליהו שישב עם רבנים גדולים ודיינים ואשתו נכנסה לשאול אותו מספר דברים שרצתה לשאול, והרב בסבלנות יוצאת דופן, מקשיב לאשתו ולא משדר לרגע, שֶדֶר של 'את לא רואה שאני יושב עם אנשים חשובים, השאלות שלך סובלות דיחוי'.
• וירא •
אורחים
בתחילת הפרשה פוגשים את דמותו של אברהם אבינו כמכניס אורחים. למרות החולשה בה היה נתוּן בעקבות הברית, אברהם לא נמנע מלקיים מצווה זוּ.
כאן השאלה, האם אין גבול למצווה זו, האם אנו חייבים בה גם כאשר זה עלול לפגוע במשהו אחר?
התשובה היא שלא. ברור שלא שייך להביא אורחים הביתה כאשר זה מעמיד את האישה או את הילדים באי נוחות, אבל כנראה שהמיוחדות של אברהם היתה בכך שמרוב אהבת המצווה, ומתוך שראה שהמצווה אינה זה לא תוספת לחיים או קישוט לחיים אלא זה עצם החיים, על כן לא ראה אי נוחות בקיום המצווה בכל תנאי.
מסוּפר על רב אחד שהיה חולה בחג הסוכות ועל כן ישב בביתו, כאשר הגיע אליו אורח ירד איתו לאכול בסוכה, כאשר בני ביתו הזכירוהו ש'מצטער פטור מן הסוכה', השיב להם שאמנם מצטער פטור מן הסוכה אבל לא פטור מהכנסת אורחים.
אשרי מי שמצליח לרומם את כל בני ביתו להבנה שאורחים אינם מהווים מטרד להתנהלות חיי המשפחה, ובוודאי שלא יראו קשר בין מצוות הכנסת אורחים לאי נוחות כלשהיא.
חסוּת
יש בפרשתנו סוגיה קשה של התנהגות לוט בשעת לחץ, כאשר רצה מצד אחד להגן על אורחים שלו, ומצד שני על מה היה מוכן לוותר בשביל כך.
אנו נתמקד רק בחלק הראשון. לוט אומר לאנשי סדום:' רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל אַל־תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי־עַל־כֵּן בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי' (בראשית י"ח ט). מה בעצם אומר לוט? הואיל ואנשים הללו באו אלי לקבל סיוע, קורת גג, אני מרגיש מחויבות כלפיהם, על כן איני מוכן להפקיר אותם להנאתכם ולתאוותכם.
שמעתי מהרב יצחק זילברשטיין יסוד כללי שיש ללמוד מכאן. כאשר אדם נמצא בשעת צרה והוא מבקש מהקב"ה שיתן לו חסות, יש בבקשה זו בעצמה כוח, שכביכול הקב"ה מחויב לה, בלי להבחין במעמדו של אותו המבקש.
כאשר אדם אומר לקב"ה, אני סומך עליך, אתה תשמור עלי, זה בעצמו דבר הפועל ישועות.
יש ראיה לכך משני מקורות נוספים, כאשר עֶגֶל ברח משחיטה לרבי (יהודה הנשיא), ורבי אמר לו 'לך כי לכך נוצרת', קיבל על כך רבי עונש של ייסורים. מדוע נענש רבי, והלוא הצדק איתו 'סוף בהמה לשחיטה'?
אלא כיוון שהעגל ביקש חסות מרבי, לא היה ראוי לענות לו כך, גם אם התשובה שענה רבי, היא תשובה אמיתית.
כמו כן, רואים ביחס לאנשי גבעון ששיקרו לעַם ישראל וטענו שהם באים מארץ רחוקה, למרות שהיו בעצמם מהכנענים שיש להחרימם, אחרי שכתנו להם ברית, והם היו בצרה של מלחמת זעם מצד שאר עמי כנען, יהושע בא להגנתם, מאותה הסיבה שהם באו לקבל מחסה.
אני חושב שיש בדברים הללו השלכה גם לחיי נישואין.
העוצמה הנולדת מכך שכָל אחד מבני הזוג נותן את אמונו בשני, סומך עליו, מאמין לו בעיניים עצומות, זה עצמו מַפתח להצלחה, וגם זה מעורר את המחויבות הן כלפי אשתו והן כלפי בני ביתו.
אדם שיודע שבני ביתו נשענים עליו כלכלית לדוגמא או מצפים ממנו עזרה בשיעורי הבית, זה עצמו אמוּר לעורר את האב לחשוב יותר ולדאוג יותר למלא חסרונם של האנשים המרגישים תלויים בו.
ואסיים בלשון תפילת ראש השנה: 'כי עינינו אליך תלויות עד שתחוננו'.
• חיי שרה •
כולם שווים לטובה
שרה פגשה הרבה קשיים בחייה, ולמרות זאת חז"ל מציינים ש'כולם היו שווים לטובה'. איך זה יכול להיות? אישה שעברה כל כך הרבה קשיים בנושא עקרות, רעב, צרה בביתה, בן חורג סורר, חטיפות איך ניתן לומר על זה ביטוי כל כך ורוד?
התשובה לכך טמונה ביסוד הבא: הקשיים בחיים הם קיימים, זו עובדת החיים, ואין קשיים של זה דומים לשל זה, ואין האדם בוחר בקשיים שיערמו בדרכו, אבל דבר אחד ניתן לומר באופן ודאי: ההחלטה האם לעבור את הקושי 'עם הראש מורם' או 'עם ראש מורכן' תלויה אך ורק בהחלטת האדם עצמו. אם אדם ירצה להניח את עצמו ליפול, זה יתאפשר, אבל באותה המידה הוא יכול להחליט לאסוף את עצמו ולקום מתוך המשבר.
יהי רצון שלא תביאנו לידי ניסיון ולא לידי ביזיון.
בחיי הנישואין ובחיי משפחה בכלל, יכולים להיות המון קשיים, אבל באותה המידה שאדם יכול לבחור להשתמש בכוחות העומדים לרשותו בשביל לפרק, לפורר, להפריד ולהרוס, כך באותה המידה היא יכול להשתמש באותם הכוחות בשביל לבנות, לאחוֹת, לגשר, לפייס, ולשקֵם.
נדמה הדבר, שהגישה המודרנית בחיינו יותר עם אבצע על ההדק, וההבנה שלא כל משבר פתרונו הוא פרוק החבילה, לא מספיק טבועה בו.
איסור ניחוש
ידוע שיש בתורה איסור 'לא תנחשו', הדבר שיש לברר הוא, האם אליעזר עבר על איסור ניחוש?
אביא כאן רק גישה אחת מתוך דברי בדברי רבותינו:
שיטת הר"ן היא שלמרות שאליעזר סמך על הניחוש שעשה (כלומר הוא לקח את זה כדבר המחייב) אבל אין בדבר משום איסור, כי יש טעם לתנאי שאמרו. כל איסור ניחוש הוא לתלות את העשייה בגורם שהוא מקרי, ואין בו שום קשר לדבר המתבקש. אצל אליעזר הסימן שנתן, הוא גם מהווה סיבה להחליט כך או כך, כי יש משמעות הגיונית לַסימן שנתן.
זו לשון כסף משנה שציטט את הר"ן (הלכות ע"ז י"א ד):. 'וכך נראה לי בתירוצן של דברים, שהנחש שאסרה תורה הוא התולה את מעשיו בסימן שאין הסברא נותנת שיהא גורם תועלת לדבר או נזק, כגון פתו נפלה לו מידו או צבי הפסיק לו בדרך שאלו וכיוצא בהן הם מדרכי האמורי, אבל הלוקח סימנים בדבר שהסברא מכרעת שהם מוֹרים תועלת הדבר או נזקו, אין זה נחש. שכל עסקי העולם כך הם שהרי האומר אם ירדו גשמים לא אצא לדרך ואם לאו אצא אין זה נחש אלא מנהגו של עולם ואליעזר ויהונתן בכיוצא בזה תלו מעשיהם, שאליעזר יודע היה שלא היו מזווגין אישה ליצחק אלא הוגנת לו לפיכך לקח סימן לעצמו, שאם תהא כל כך נאה במעשיה ושלימה במידותיה עד שכשיאמר לה הגמיאיני נא מעט מים תשיבהו ברוח נדיבה גם גמליך אשקה אותה היא שהזמינו מן השמים ליצחק (ועיין עוד במשך חכמה בפרשה).
רואים שהסימנים הללו של גמילות חסדים, הם אבן יסוד לבדיקת התאמה לכניסה למשפחה של אברהם אבינו. גם אם כבר בחרנו זה בזו, עדיין יש מה להשתכלל במידות הללו.
• תולדות •
ויתן לך
על הפסוק 'וְיִתֶּן־לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ' (בראשית כ"ז כ"ח) התקשו רבותינו למה משמשת ו"ו החיבור שבתחילת הפסוק, בדרך כלל הו"ו מחברת שני חלקי פסוק או שהיא ו"ו ההיפוך, אבל כאן אין צורך להפוך שהרי 'יתן' זו לשון עתיד?
עונה רש"י: 'ויתן לך – יתן ויחזור ויתן'. הקושי הוא ברור, מדוע הקב"ה צריך לתת פעמיים, ביטוי זה מתאים מתנת בשר ודם, שהוא מוגבל ואין הוא מסוגל לתת מעבר למה שיש לו, אבל ביחס לקב"ה לא ניתן הדבר להאמר!
מיישב בשפת אמת (תרמ"ב): 'פירוש שכן דרך הצדיק שאינו חפץ למלאות ביתו כסף וזהב. רק זאת הברכה שהשם יתברך יתן לו בכל עת הצריך לו. לכן מארי דמהימנותא מתפללין בכל יומא על מזונא כמ"ש בזוה"ק. ובברכת עשו כתיב משמני הארץ יהיה מושבך כו'. אבל ביעקב כתיב ויתן שיש לו התחדשות השפעה בכל יום כמו שכתוב: 'מחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית'. ומזה ההתחדשות נוטל הבוטח בה'. וכן כתוב: 'עיני כל אליך כו' נותן להם את אכלם בעתו', עד כאן.
יש כאן שני יסודות: א. הצדיק אינו מבקש את סיפוקו של מחר, אלא הוא מעוניין בקשר של תפילה יום יומי עם הקב"ה. ב. העובדה שהצדיק מבקש ומקבל באופן מתחדש מידי יום, זה עצמו גורם לו התחדשות בכל יום בעבודת ה' שלו.
חשבתי שגם בחיי הנישואין אנו נדרשים לחזור ולעורר את התלות זה בזו ולהיפך, ולראות את הדרך איך תמיד להתחדש, להפתיע ולהיות מופתע, לטובה כמובן.
ידועה הבדיחה על אותו בעל שאשתו התלוננה עליו שהוא לא אוהב אותה. הוא השיב שבאמת הוא אוהב אותה, ואכן אמר לה זאת בחתונה, אבל לא היה צריך לאומרו שנית, שהרי לא השתנה שום דבר מאז.
יוצא אם כן, שההתחדשות והצורך לבטא במילים את המורגש, צריך להופיע ולחזור להופיע מידי יום ביומו.
חדש מול ישן
יצחק חוזר וחופר את אותן הבארות שאביו אברהם חפר, והפלישתים סתמו אותם.
רואים שהבן עוסק באותם דברים שהאב עסק בהם, וכעת הם סתומים.
לפעמים אנשים מחפשים לגָלוֹת דברים חדשים, ולעשות פעולות שאף אחד עדיין לא עשה אותם.
יצחק מלמֵד אותנו, שניתן למצוא טעם, באותם הדברים שההורים עסקו בהם, ולגלות בהם חידוש וברכה.
המים הזורמים בבאר שאבא חפר והגויים סתמו, הם כבר מים חדשים, בטעם אחר.
יש אושר גדול בעיסוק באותם תכנים שההורים עסקו בהם, כאשר אנו באים אליהם בכוחות רעננים, ומוצאים בעיסוק הזה טעם חדש ומרווה.
גם אנחנו בתנועת נוער עוסקים בתכנים שהורינו עסקו בהם, ומצאים בהם טעם של חידוש רעננות וצמיחה.
לפעמים אנו חושבים שאנו הצעירים מבינים יותר טוב מכולם, ואנחנו לא שייכים לדור הקודם של הזקנים, אבל עִם השנים אנו מגלים, שאנו פועלים עם אותם תכונות שיש להורינו, והלוואי שנצליח לממש חלק ממה שהם הצליחו לממש. צריך לשמוח ביכולת החידוש שאנו מוצאים באישיות שלנו, אבל להבין שהכוחות עצמם הם ירושה מאבותינו, מים חדשים המְפַכִּים באותם בארות שחפרו הראשונים.
כוח האיפוק
יצחק מידת הגבורה.
מה גבורה התגלתה בו?
המתינות שלו בנישואיו,
המתינות שלו בהבאת ילדים, הוא לא נושא אישה אחרת, על מנת לקצר טווחים, אלא גבורתו היא המתינות עצמה. 'מושל ברוחו מלוכד עיר'.
היכולת שלו להתאפק, כאשר רואה שפוגעים בו. זה דורש הרבה גבורה.
אנו חיים בדור של הסיפוקים המיידים, אבל יש לראות את היופי שבדורות הקודמים, שעמלו מספר שנים עד שקנו רכב, ועבדו שנתיים עד שחסכו כסף לחתונה, וכך הלאה לאורך כל חייהם.
• ויצא •
חכמת נשים בנתה ביתה
רחל גונבת את התרפים. מדוע רחל נוהגת כך, וכי היא רצתה לקיים מצוות 'לפני עוור' או חששה מפני 'מסייע בדבר עבירה' בוודאי שלא זו הסיבה, שהרי היא לא מכשילה אותו אלא הוא מכשיל את עצמו, וכן גם אם היא גונבת אותם, וכי הוא לא יצליח להשיג תרפים חדשים?
שמעתי הסבר מאוד יפה, רחל חוששת מההשפעה של הסבא על הנכדים. באופן טבעי הסבא הוא דמות של סמכוּת ומוֹדל לחיקוי והערכה, אבל בנידון דידן יש סכנה גדולה שמא מישהו מהנכדים יקח משהו מההנהגה של סבא ביחס לעבודה זרה.
רחל מצליחה להעמיד מחזה מיוחד במינו: 'האדם מחפש את האלילים האבודים'!
כמה זה מעורר גיחוך לראות אדם מבוגר שמחפש את אלוהיו. וכי ניתן לאבד את אותה הישות שאתה עובד לה, אותה הישות האמורה לראות הכל ולהשגיח על הכל, האם היא צריכה את החיפוש של האדם.
למראה זה, כל הנכדים יפנימו את האפסיות של העבודה הזרה, שהיא זרה גם לעובדיה כמאמר חז"ל, ובזה רחל בונה קומה רוחנית וחומת הגנה בפני ילד יעקב היקרים לה.
• וישלח •
מלאכים
השבת נקרא על המלאכים ששולח יעקב.
בלי להתייחס להֵקשר מדוע שלח, מה מטרת השליחה, למי שלח? יש כאן עובדה מצַמררת: סביב יעקב ישנם מלאכים, שהוא משתמש בהם לצורכו.
מה זה מלאכים? למה נבראו? איך הם נראים בכלל? האם זה מפחיד?
הפסוק אומר: 'כִּי מַלְאָכָיו יְצַוֶּה לָּךְ לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְּרָכֶיךָ'. האדם עטוף מלאכים, שהם נועדים לשמור עליו.
אם כן, מי יותר גבוה, האדם או המלאך? מסתבר שהאדם, כי המלאך נותן שמירה לאדם, אז האדם יחסית במרכז.
אם כן, מה אני רוצה לומר?
שני דברים:
א. לי, לך, לנו, יש המון תכניות טובות, מטרות לביצוע, ואנחנו צריכים עזרה לממש אותם. אומר לך הקב"ה: אל תירתע, אל תתמהמה, אל תהסס. אני אתן לך את כל הסיוע הנדרש, על מנת לממש את התוכניות הטובות שלך. תמשיך לחלום, תמשיך לתכנן, אל תעצור לרגע מהחשש אולי זה לא ילך. אומר לך הקב"ה: אני אעמיד לך לשירותך את כל המלאכים שיש לי, כדי לסייע לך בדברים שאתה מעוניין לממש.
ב. המלאכים הם יחסית קטנים, כי אין להם יכולת להתקדם, הם בסך הכל עומדים, אבל אתה בבחינת מהלֵך. אתה תמיד יכול להתקדם, כל עוד אתה חי. מלאך אחד לא עושה שתי שליחויות, אבל בן אדם יכול לעשות הרבה שליחויות.
בֶּן אָדָם, עֲלֵה לְמַעְלָה עֲלֵה.
כִּי כֹּחַ עַז לְךָ יֵשׁ לְךָ כַּנְפֵי רוּחַ, כַּנְפֵי נְשָׁרִים אַבִּירִים.
אַל תְּכַחֵשׁ בָּם פֶּן יְכָחַשׁוּ לְךָ.
דּרושׁ אוֹתָם – וְיִמָּצְאוּ לְךָ מִיָד.
יהי רצון, שנמצא בנו את כוח הנעורים, לחלום לעוף, ותמיד נמצא את המלאכים שעומדים לעזרתנו.
ישנו שיר האומר: 'לא כל המלאכים חיים רק בשמים ראיתי כמה על האדמה' ואם נזכה, נצליח להכיר את המלאכים בדמות בני אדם שעומדים סביבנו. למשל, מי שנכנס פעם לבית חולים ראה כמה מלאכים יש בצורת אחיות רופאים וכדומה, מי שנכנס הביתה בלילי שבת, ורואה שולחן ערוך, גם מבין שיש לו בבית מלאכים... רק שנדע לראות נכון. אמן.
אשתך מלאך, בעלך מלאך, רק נפתח את העיניים!
• וישב •
דע מה שתשיב
ישנו רעיון נחמד שמסתתר בפסוקים הבאים, דרך התבוננות בטעמי המקרא, כפי מה ששמעתי דרך אשתי מר' דניאל פואה. הרעיון הוא מאוד פשוט, באותה הטעמה, באותה נגינה, באותו טון בו אתה פונה בו לאשתך, אתה כמו כן עשוי לקבל את תגובתה, באותו טון, באותה הטעמה, באותה נגינה. על כן מי שרוצה לשמוע מאשתו מענה רך, יצטרך בהכרח לפנות אליה באותה צורה.
הבה נשים לב בפרשת וישב (בראשית ל"ח ט"ז) ששלוש פעמים פונה יהודה לתמר, ואותו הטעם שיש על המילה 'ויאמר' ישנו גם על תגובת תמר במילה 'ותאמר':
וַיֹּאמֶר הָבָה־נָּא אָבוֹא אֵלַיִךְ כִּי לֹא יָדַע כִּי כַלָּתוֹ הִוא וַתֹּאמֶר מַה־תִּתֶּן־לִּי כִּי תָבוֹא אֵלָי:
וַיֹּאמֶר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח גְּדִי־עִזִּים מִן־הַצֹּאן וַתֹּאמֶר אִם־תִּתֵּן עֵרָבוֹן עַד שָׁלְחֶךָ:
וַיֹּאמֶר מָה הָעֵרָבוֹן אֲשֶׁר אֶתֶּן־לָּךְ וַתֹּאמֶר חֹתָמְךָ וּפְתִילֶךָ וּמַטְּךָ אֲשֶׁר בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן־לָּהּ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַתַּהַר לוֹ.
לזה התכוונתי בביטוי 'דע מה שתשיב', כלומר דע לך מראש, מה שאשתך תשיב לך. עוד לפני שהיא משיבה, אתה כבר יכול לדעת מתוך דיבורך, איך היא כבר תשיב לאמריך.
הדברים נכונים גם בכוון ההפוך, למי שלא הבין זאת מעצמו.
• מקץ •
נחיה ולא נמוּת
כאשר יעקב רואה שיש רעב בכל הארץ ויש אוכל במצריים, הוא שולח את הבנים שלו לקנות משם אוכל.
רציתי לעסוק בנושא הפרנסה, כלומר הצורך שיהיה בבית מה לאכול.
חז"ל מציינים דרך משל, שכאשר אין חיטים בכד (כלומר נגמר החומר שממנו מכינים קמח ללחם וכד') עלולים להיות בעיות של שלום בית, ולצוץ בעיות שלא היו עד עתה על פני השטח. זו לשון חז"ל (בבא מציעא מ"ט.):'אמר רב יהודה לעולם יהא אדם זהיר בתבואה בתוך ביתו, שאין מריבה מצויה בתוך ביתו של אדם אלא על עסקי תבואה, שנאמר: השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך'. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כמשלם (נגמר) שֹערי מכדא נקיש ואתי תגרא בביתא'. רש"י פירש: 'מכדא – כד שנותנים בו שעורים. נקיש ואתי תגרא – התגר מקשקש ובא'.
בחיים הזוגיים ישנם כמעט תמיד פערים מחשבתיים בין בני הזוג ודברים של חוסר הסכמה, כטבעם של דברים, כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות, וגם עלולים להיות דברים המפריעים באישיותו של השני, אבל הכלל הוא 'על כל פשעים תכסֶה אהבה', ישנו מתח זוגי חיובי או ניתַן לקרוא לַדַבר משיכה זוגית, שהיא מחפה על השונֶה, ועל המבדיל, על כל מה שלא מסתדר באופי שלו/שלה. זה טוב ויפה כל עוד יש בבית מה לאכול, אבל כאשר מגיעים למצב אין הפרוטה מצויה בכיס, ואין כסף אפילו בשביל הדברים הבסיסים ביותר, שזה מזונו של אדם, פתאום צצות בעיות שאינן קשורות כלל למחיה, אבל חוסר המחיה רק מציפה אותם. על כן באו חז"ל והזהירו אותנו, שנעשה כל מאמץ שלא להגיע למצב הזה שאין חיטה בכד.
ניתן להביא משל ממכונאות רכב. תמיד אמרו לי שמומלץ שלא להגיע למצב תא הדלק מתרוקן בשלימותו, לא רק בגלל שלא נעים להיתקע בדרכים (המנוע יפסיק לעבוד כאשר ייגמר לו הדלק) אלא גם מסיבה נוספת: ישנם בַּדֶלֶק כל מיני חלקים של פסוֹלת השוקעים באופן טבעי לתחתית מיכל הדלק. בַּיום יום אותם חלקי הפסולת אינם מפריעים למערכת, אבל כאשר מנצלים את הדלק 'עד הסוף' והמערכת מושכת את שארית הדלק הנמצא בתא, יוצאים איתו גם כל חלקי הפסולת, ועלולים לגרום לסתימה במערכת הצנרת של המנוע, על כן מומלץ לא להגיע למצב זה.
אם כן, גם בחיי המשפחה, אתה הבעל שכתבת בכתובה 'אזון ואפרנס ואכלכל ואסובר יתיכי', תעשה 'שמיניות באוויר' על מנת להימנע מלהגיע למצבים קיצוניים שבהם 'מגרדים את תחתית של הסיר'.
בלי עין הרע!
בני יעקב נכנסים למצריים כאשר כל אחד נכנס בפתח אחֵר, כדי ש'לא תשלוט בהם עין הרע, שכולם נאים וכולם גיבורים' כך כותב רש"י (בראשית מ"ב ה).
נושא עין הרע הוא נושא העשוי לתפוס מקום בהנהגת הבית, מוּל השכנים, מול החברים ומוּל המשפחה.
האם יש דבר כזה עין הרע, האם זה באמת יכול לפגוע, מי בכלל מאמין בעין הרע? רק סבתות!
ישנה התייחסות של הרב קוק לנושא הזה, והוא מפתיע אותנו בהבנת מושג זה.
בספר עין איה (ברכות ט ס"ב) הרב מסביר שיש השפעה מאדם על אדם אחֵר. ההשפעה נובעת מההתפעלות של זה מזה. הנזק של עין רעה נובע מעצם העובדה שיש לניזוק נפש חלשה.
אסביר במילים שלי דרך משל: אם אני בעל דימוי עצמי נמוך, אני גם מדמיין לעצמי שְכָל מי שמסביבי מסתכל עלי גם באותו האופן, של 'לא יוּצלח'. לכן אם אני מורֶה חדש ויש לי קשיים בעבודה, כאשר אכנס לחדר מורים ואראה שתי מורות שמשוחחות זו עם זו כאשר רואות אותי, אני בטוח שהם מדברות עלי, כמה אני לא יודע להחזיק כיתה וכד'.
עצם המחשבה שאני חושב שהן מדברות בגנותי, עוד יותר מחליש אותי, כי עכשיו כולם ידעו את החולשה שלי, ואז אני מתבשל במחשבות שלי על עצמי, ואני עוד יותר נחלש, ואז אוֹמַר שהעין הרעה של המורות פוגעת בי, כאשר המחשבות עצמם של נחיתות שלי על עצמי הן שפוגעות בי, והן שהתגברו בעקבות הראיה/המציאות של אנשים שמסביבי.
כמו לעניין הרע, כך גם לעניין הטוב, אם קניתי אוטו חדש מהניילון, ואני נוסע איתו ברחוב, המחשבה שמישהו יכול להסתכל עלי ולומר מילה של 'הוֹ הוֹ כמה כסף יש לו!!' המחשבה עצמה עלולה לקבור אותי.
בסיכום, בִּמקום לעסוק בענייני עין רעה, תעסוק בענייני דימוי עצמי, ויהיה לך רק טוב.
• ויגש •
מנהל ומכלכל
רעיון ששמעתי מהרב ישראל מאיר לאו: כאשר יוסף מפרנס את אחיו, התורה משתמשת בביטוי 'ויכלכל' ('וַיְכַלְכֵּל יוֹסֵף אֶת־אָבִיו וְאֶת־אֶחָיו וְאֵת כָּל־בֵּית אָבִיו לֶחֶם לְפִי הַטָּף' בראשית מ"ז י"ב), ואילו כאשר התורה מתארת שיוסף דאג לצרכים של המצריים, התורה משתמשת בביטוי 'וינהלם' ('וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף לֶחֶם בַּסּוּסִים וּבְמִקְנֵה הַצֹּאן וּבְמִקְנֵה הַבָּקָר וּבַחֲמֹרִים וַיְנַהֲלֵם בַּלֶּחֶם בְּכָל־מִקְנֵהֶם בַּשָּׁנָה הַהִוא' שם י"ז).
מה ההבדל? כאשר היהודי מקבל טובה כלכלית מהזולת זה נקרא שהוא מכלכל אותו, אבל מקבֵּל-ההנאה נשאר עצמאי בדעותיו, ואילו כאשר הגוי מקבל טובה ממונית מהאחֵר, האחֵר כבר מנהל גם את רוחו ושולט גם על הֵלך מחשבותיו...
מטבע הדברים, הורים עוזרים כלכלית לזוג הצעיר אחרי החתונה (בדורות הקודמים זה היה נדיר כי ההורים חיו בעניות) וכאשר ההורים עוזרים, ישנה סוגיה חשובה של תלות מחשבתית. כגון איך לא אלמד מקצוע פלוני שזה מה שאבא שלי רוצה, למרות שאני רוצה ללמוד משהו אחר, והרי הוא מחזיק אותנו. איך אומר לאמא שלא מתאים לנו לבוא השבת, זה לא יפה, כי הם משלמים לנו שכר דירה או לימודים.
אולי אכתוב משפט חריף רק כדי לאזן טיפה, מוטב לסרב לעזרה של ההורים, ולעבוד בשטיפת רצפות כל לילה, ולא לחשוב מחשבות שהבאתי לעיל, חזקו ואמצו.
יסוד הערבות
בפרשות האחרונות, אנו עדים לתופעה שבה יהודה ממַשכֵּן את עצמו עבור בנימין אחיו, גם בפני אביו וגם בפני יוסף, כאשר הוא מוכן להישאר בכלא המצרי תחת אחיו.
מה ההיתר של יהודה, להכניס את עצמו לכלא המצרי, בִּמקום האפשרות להיות חופשי בחוץ? כידוע הכֶּלֶא המצרי אינו דומה לכלא הישראלי, וטמונה סכנה להיכנס אליו מרצון!
התשובה היא: יהודה כבר נכנס להיות ערֵב עבור אחיו. מה המשמעות של המילה עַרֵב, ומה תוקפה המשפטי, איך פלוני לוֹוֶה כסף וניתן לגבות אותו מאלמוני הערב, שלא קיבל לידו את כסף ההלוואה?
אלא היסוד הוא, שהערבות בנויה על כך, שלמרות שבמצב הרגיל יש אישיות של פלוני וישנה אישיות של אלמוני, אבל כאשר זה נעשה ערב עבור זה, יש כאן רק מציאות אחת, המופיעה בשני גופים. דמם כביכול מעורב זה בזה, ועל כן נפלה השאלה מה ההיתר להסתכן עבור האחֵר, כי אין כאן אחֵר, וכמו כן נפלה השאלה המוסרית/משפטית איך ניתן לגבות מזה על מה שקיבל זה, כי שניהם קיבלו (על פי שיחות הרב אבגדר נבנצל).
היכולת של יהודה לקחת אחריות אישית עבור אחיו, היא הבסיס למה שנפגוש בעתיד, ששבט יהודה זכה למלכות. האישיות של המלך, צריכה להיות כַּזוּ שהיא מכילה בתוכה את האישיות של כל אנשי ישראל, וליבו הוא לב כל ישראל.
יהודה לא נהיה מלך בגלל המינוי, אלא המינוי נובע בגלל האישיות.
היכולת לקחת אחריות, ולהרגיש בצרה של השני, לבכות על צרותיו ולנסות להושיעו, חוזרת על עצמה בפרשה שלנו, מספר פעמים.
בנימין בוכה על המשכן שיהיה בחלקו של יוסף ועתיד להיחרב, וכן יוסף מרבה בבכי, כי הוא מצטער על שני בתי מקדש שיהיו בחלקו של בנימין ועתידים להיחרב.
חז"ל אומרים 'בעל כאשתו' ו'אישה כבעלה' בנושא עדות ועוד. יש להבין שמה שנאמר ביחס לערֵבים הוא כאין וכאפס ביחס לערבוּת של בני זוג.
• ויחי •
מדוע נשארו שם?
כאשר האחים קוברים את יעקב, הם חוזרים למצריים. המפרשים עוסקים בשאלה, מדוע הם אינם נשארים בארץ? היה רעב, נגמר הרעב, נגמרה ההצדקה לגלוּת!
יש הסבר שפרעה שלט בהם בדבר הזה, יש הסבר שאחרי מיתת יעקב חזר הרעב לארץ, יש הסבר שהאחים הפנימו את הצורך להתחיל את ריצוי העונש של הגלות שנאמר לאברהם אבינו בברית בין הביתרים 'כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדוּם וענו אותם ארבע מאות שנה'. אם לא התחיל התהליך הוא גם לא יסתיים, על כן הם לקחו על עצמם את ריצוי העונש (עיין ספר הדר התורה).
בכל אופן על דרך הפשט היה כאן פספוס, אבל אין לקרוא את הפרשות הללו בגובה הפשט.
חשבתי להביא אגב כך את הסיפור שיש בתלמוד ובמדרש על הדמות רבי אלעזר בן ערך. מצד אחד הוא נמנה בתור גדול תלמידיו של ריב"ז, ומאידך מצאנו רק מעט מאמרים משמו במשנה. חז"ל מספרים (שבת קמ"ז:) שהוא הלך לגור במקום הנקרא דיומסת ששם יש ריבוי יין ומרחצאות, עד שנעקר תלמודו. כאשר חזר לארץ ישראל, כבר לא ידע לקרוא בתורה בצורה נכונה.
במדרש (קהלת ז ט"ו): חמשה תלמידים היו לו לרבי יוחנן בן זכאי כל זמן שהיה קיים היו יושבין לפניו, כשנפטר הלכו ליבנה, והלך ר' אלעזר בן ערך אצל אשתו לאמאוס, מקום מים יפים ונווה יפה, המתין להם שיבואו אצלו ולא באו, כיון שלא באו בקש לילך אצלם ולא הניחתו אשתו, אמרה מי צריך למי, אמר לה הן צריכין לי, אמרה לו חמת העכברים מי דרכו לילך אצל מי, העכברים אצל החמת, או החמת אצל העכברים, שמע לה וישב לו עד ששכח תלמודו'...
רואים כאן את הרקע, לדברים המופיעים בתלמוד, הוא נסע לגור אצל משפחת אשתו, וכאשר הגיע תורו ללמד תורה, ולשמש במקום רבו ריב"ז, הלך עצת אשתו שאמרה לו, אם ירצו הם יבואו אליך לכאן, וזו היתה טעותו, ובזה פספס הזדמנות חייו להיות ראש ישיבה, וכאשר לא מתחדשים בלימוד, מגיעים לשכחה, ובמיוחד שהיה גר במקום המשמש כאיזור קייט ועידונים.
מה לומדים מכאן? ישנם נקודות זמן בחיים, שצריך להפעיל שיקול דעת ולא לזרום אחרי ענייני נוחות, אותם האישה יודעת להציף. בשביל הוראת התורה צריך לגוּר ליד תלמידי ישיבה.
נחוּם תקוּם
בפרשות האחרונות אנו נפגשים עם שני גדולי האומה, יעקב ויוסף. אתחיל מיוסף, יוסף האדם המאמין. בכל מצב הוא יודע לראות את יד ה' במציאות. כאשר הוא יכול להתנקם מאחים שלו, ויש על מה לכעוס, אבל הוא מצליח לשכנע את כולם שלא הם שמכרו אותו, אלא פשוט ה' יתברך, הוא ששֹם אותי כאן.
כמו כן יעקב, נקרא פעמִים יעקב ופעמִים ישראל, על פי הסבר אור החיים הק' בתחילת הפרשה, כל עוד יעקב היה במיטבו, היה נקרא בשם יעקב, ואילו בכל רגע שהוא כביכול ירד ממדרגתו הרוחנית, בגלל האירועים שקרו סביבו, היה נקרא בשם יעקב. מה אפיין אותו כדי שיקרֵא בשֵם ישראל? מסביר אור החיים הק': שהבחינה של יעקב הנקרא ישראל היא ש'ימאס לבחינת הדאגה והעיצבון והשפלות, כי ממקום השמחה והמנוחה והגדולה באה'.
גדולתו של יעקב בכך שהוא יכול לשלוט ברוחו ולאחוז במידת האמונה השמחה והביטחון.
• שמות •
שובבי"ם
אנו נכנסים לתקופה של ימי שובבי"ם ת"ת.
מה מיוחד בימים הללו?
קודם כל המילים שובבי"ם ת"ת, הם ראשי תיבות של פרשיות: שמות וארא בוא בשלח יתרו משפטים תרומה תצווה.
הימים הללו מסוגלים לדברים גדולים, על כן הִנחו אותנו רבותינו לדבוק בימים הללו בהנהגות טובות ושאר ענייני זהירות, בענייני קדושה וטהרה.
בהתחלה לא הבנתי מדוע דווקא תקופה זו נבחרה לימי תשובה, וכמו כן בהתחלה חשבתי שאין משמעות לביטויים הללו, חוץ מזה שאלו ראשי תיבות.
לאחר חשיבה הבנתי את העומק של הביטויים הללו.
שובבים, מי שיש לו תכונה של שובבות, ובגלל אותה השובבות, אולי עשה דברים פחות טובים, והוא הגיע למסקנה שהאופי שלו מתנגד לתשובה, שהרי הוא שובב בטבעו.
על כך אנו עונים לעצמינו, ת"ת, אינך צודק, אדרבה דווקא השובבות שבך תביא אותך למעלות רמות, אם תדע לכוון את כוחותיך על ידי התבוננות ותלמוד תורה (ראשי תיבות ת"ת).
הפסוק אומר 'שובו בנים שובבים', אותו השורש שגרם לשובבות, הוא גם יביא אותנו לשיבה.
הרבה נכתב על כך, שקיימם סוג של חזרה בתשובה, בה הזדונות נהפכים לזכויות.
כאשר אדם מכיר את הדרך הנכונה, הוא משתמש בכל 'עבַרוֹ המפואר', לשם חזרה בתשובה, והניסיון העשיר שרכש בנפתולי החטא, מסייע בידו לעלייה.
כעת אני גם מבין מדוע דווקא בתקופה זו של השנה. בהתחלה חשבתי, הואיל ואין בתקופה זו מספיק חגים, על כן הם נבחרו לימי שובבי"ם, אבל לאחר חשיבה אני מבין שהמפגש עם פרשות השבוע, בהם ימים אלו חלים, תורם מאוד לכל ההבנה הנ"ל.
הקב"ה הביא אותנו למצרים, כדי שְשָם ניוולד בתור עַם. וכי לא היה מקום יותר טוב לפתח את כוחותינו הלאומיים?
מצריים היא ערוות הארץ, מקום שכולו שלילה, 'כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ־מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם־בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ' אומר הפסוק.
אלא ודאי שההנהגה האלוקית רצתה דווקא, שהאומה הישראלית תפתח את כוחותיה, דווקא במקום שהוא כל כך מנוגד לאופייה הפנימי.
ככה גם ביחס לאדם הפרטי, המציאות שהוא פגש, הקושי, הנפילה, הם הדרך לגלות את הכוחות שבזכותם הוא יחשוף את הכוחות הטובים שלו.
אישה מצילה עַם
בסיפורי שעבוד מצריים, נזקפת לעינינו דמותה של מרים. בחורה צעירה, שהצליחה לחולל שינוי של ממש, עם השלכות 'הרוֹת גוֹרַל' (תרתי משמע).
היא בעלת תפקיד מאוד משמעותי, המלווה בהמון וודאות בשתי הזדמנויות:
א. כאשר הוריה מחליטים להיפרד זה מזה, היא מצליח לגרום לאיחוי בחזרה.
ב. כאשר משה נולד, אמנם המניות שלה עלו, אבל בַּיום שהוריה צריכים להשליכו ליאור, כאן היא יודעת איך לפעול מוּל האמירה של אביה עמרם: איפה נבואתך? כאן היא תופסת פיקוד, תושייה, אומץ וכל מה שצריך כדי לסלול למשה אחיה את דרך ההצלה.
גם אנחנו, מצד אחד אנו יכולים להסתכל על עצמינו כקטנים, זוג צעיר שלא יודע מהחיים שלו, אבל מאידך ניתן לראות בעצמינו כממשיכי דרכה של מרים, שיודעת לנצל כל דבר כדי להציל ממוות את אחיה, לקדם אותו ולהכין לו דרך למלכות.
• וארא •
הסביבה הטבעית
בהתראה למכת ערוֹב נאמר: 'כִּי אִם־אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת־עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת־הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת־הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר־הֵם עָלֶיהָ'.
מה המשמעות של הביטוי 'וגם האדמה אשר הם עליה'? בְּפַּשטות אפשר לבאר שגם בתוך האדמה, יהיו מצויים בעלי חיים, ככה שגם אם ינסו להימלט בתוך מנהרה, גם שם יהיו חיות טורפות.
אבל ישנו פירוש נוסף, על דרך הדרוּש, שהקב"ה הביא את הערוב ביחד עִם יער העבות שבו רגילים החיות להסתובב.
מדוע היה צורך בכך? ידוע שכאשר החיות אינם במקום הטבעי להם, הם אט אט מאבדים את הנועזות שלהם וכח הטרף שלהם הולך ונחלש, ולכן הקב"ה הביא אותם עם סביבתם הטבעית.
כמו כן יש לנו לומר לעצמינו, כאשר אנו מתחתנים, ובאופן טבעי אצל רוּבינו, אנו גם משָנים סביבת מגוּרים, וכאן האזהרה החשובה, יש לשָמֵר את הסביבה הטבעית שלנו, על מנת שנמשיך להיות מה שאנו יודעים להיות. אם מדובר בבחור ישיבה, יש ליצור סביב עצמו, חבְרָה הרגילה בלימוד תורה, המתפללת בסגנון של ישיבה. כיום קל יותר מאשר פעם, אם מתאמצים קצת, ליצור את זה בכל מקום ומקום. אל תחשבו שאתם חזקים ועל כן אינכם צריכים הם זה. גם האריות צריכות את הסביבה שלהם, ק"ו אנו האנשים הפשוּטים.
• בא •
עבודת ה' אינה רק פולקלור
'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג־ה' לָנוּ'.
עבודת ה' היא עבודה הכוללת את כל צדדי החיים, על כן היא אינה שייכת רק לגברים או רק למבוגרים, והיא דבר ש'מתאבדים עליו'. משה אינו מוכן לקבל את הצעת הפשרה של פרעה, שרק הגברים יצאו לחגוג במדבר. הוא מעדיף להילחם בשביל לקבל את כל התביעה שלו. בניגוד לעיסוק בתרבות פנאי שהוא מתאים רק לעתות רווחה, אצל עם ישראל עבודת ה' מקיפה את כל החיים, וגם בשעות של לחץ, לא מוותרים על אף אחד. כי האמת לא וותרנית ולא פשרנית.
ימי זיכרון
'וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל־הָעָם זָכוֹר אֶת־הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ' (שמות י"ג ג). ימי זיכרון, הם מאוד משמעותיים לאישה, כי היא תמיד זוכרת את יום הנישואין ויום האירוסין ויום ההולדת. הגבר פחות נותן את דעתו לכך, ועל כן יש להשתדל, לרשום לעצמינו ביומן, את התאריכים הללו. גם אם אצל הגבר שכחת התאריך לא מבטא שום דבר, הרי שאצל האישה זה עלול לתת הרגשה של חוסר חשיבות ויחס.
• בשלח •
ביזת הים
חז"ל מלמדים אותנו ש'גדולה ביזת הים מביזת מצריים', ועל כן היה צריך משה רבנו להסיע אותם בעל כורחן מים סוף להמשך הדרך כלשון הפסוק 'ויַסַע' בבניין כבד (הפעיל), כי משה הסיע אותם כי הם מצד עצמם היו נשארים שם.
ראוי להבין את הדברים בעומק, ויש לבאר שחז"ל אף כיוונו לביזה רוחנית.
גילוי השכינה שהיה במעמד קריעת ים סוף היה גדול ביותר. חז"ל מציינים זאת בכך שהם מציינים שמספר המכות שלקו המצריים בַּיַם, היה פי חמש ממספר המכות שלקו במצרים. שמעתי בזמנו מהרב אליעזר שרקי, שריבוי המכות מלבד שהוא עונש למצריים, הוא מבטא את הגודל של הופעת השכינה שהיתה שם. כאשר יותר מתגלית מידת הנקמה האלוקית, זה עצמו יותר גילוי שכינה.
לפי הנ"ל, חז"ל מלמדים אותנו, שהיתה בקריעת ים סוף התגלות אלוקית מאוד מאוד גדולה, ובזכותה זכה עַם ישראל בשלימותו לעלות למעמד של נביאים.
על הפסוק 'זה אלי ואנווהו' חז"ל מלמדים אותנו ש'ראתה שפחה על הים, מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי במעשה מרכבה'. כלומר במעמד קריעת ים סוף, גם אותם האנשים שלא הספיקו להכין את עצמם למדרגה של נבואה (שהיא צריכה המון הכנות, והיא חלה על מי שחכם גיבור ועשיר, וגם אחרי ההכנות היא עדיין תלויה במתנת שמיים)
איך קרה הדבר שזכינו לנבואה, גם ללא ההכנות הנדרשות?
הדבר יכול להיות מובן אם נבין עוד נקודה. בפסוקים שקדמו לבקיעת הים, ה' אומר למשה 'מה תצעק אלי'. למדנו אם כן שהיה משה מתפלל, אבל לא מובן מדוע ה' מבקש ממנו שיפסיק?
נזכיר לעצמנו איך פועלת התפילה? כאשר אדם מתפלל על משהו, למשל אם הוא חולה והוא מבקש מהקב"ה בריאות, אין הוא 'לוחץ על הקב"ה' עד שמשנה את דעתו, אלא התפילה היא חוק אלוקי, שחקק במציאות, שכאשר אדם מתחנן על דבר מה, יש סיכוי שמבוקשו יתמלא. אין כאן שינוי ברצון ה', אלא פעולת התפילה יוצרת שינוי בנבראים, והתפילה מרוממת את העולם התחתון, ככה שאין כבר מקום לגזירה של רעב או חולי או עוני.
כאשר ה' אומר למשה שיפסיק להתפלל, הוא מורֶה לו, שהמעמד של קריעת הים, שבגינו בני ישראל ינצלו ואילו המצריים יטבעו, אינו תלוי ומותנה במעמד הרוחני האישי של כל אזרח מישראל, אלא יש כאן הופעה של הנשמה, כלומר ההצלה היא גזירה אלוקית, שבאה עקב הבחירה בעַם ישראל, ובזכות הברית שנכרתה עִם האבות.
זה הדבר הנקרא בספרים בשם 'סגולה', כלומר כאן ועכשיו, יש מהלך הפועל מכח הסגולה ולא מצד המעמד הבחירי של כל יהודי ויהודיה. כאן ועכשיו, הנקודה הגזעית היא הקובעת. למרות שהללו... והללו... בכל זאת היהודים ינצלו ואילו המצריים יטבעו. 'כַכַה עלה מלפנַי', וככה הוא רצון האלוקי, ועל כן אין מקום לתפילה הפרטית או הציבורית, שפעולתה היא שינוי במעמד הרוחני של האדם.
על כן מובן מדוע בני ישראל הגיעו למדרגת נבואה ללא הכנות, וגם מובן מדוע לא רצו ללכת משם.
אבל מדוע משה לא הסכים לכך שישארו שם, כדי להמשיך לדלות 'תכשיטי כסף וזהב ואבנים טובות'?
אלא, משה יודע שהתפקיד שלנו הוא להגיע דרך עַמַל, לאותה המדרגה שזכינו לה במתנה. משמיים הראו לנו לשעה קלה, את השייכות של כל אחד ואחד מאתנו למדרגת נבואה, כדי שנדע לחתור לכך בדרך העבודה של כל אחד ואחד.
השילוב המנצח הוא מצד אחד הוודאות שאנו שייכים למדרגות גבוהות, ומצד השני הצורך לעמול כדי לחשוף את הגנוז, ולהגיע אליו בְּדרך העבודה היום יומית, שלא תתן לנו הרגשה של 'נהמא דכיסופא'.
ניתן להסביר שגם בחיי הנישואין, יש מעלות ומורדות, אבל הדבר שיתן לנו כוח להתמודד בשעות הפחות מוצלחות, הוא הידיעה שהיתה לנו בעבר תקופה זוהרת. הוודאות של הקשר והתלות שיש בינינו, יש בכוחם לתת חיים לשעות יותר קשות.
שירת מרים
חז"ל מאוד משבחים את מרים בכוח האמונה שבה, שלקחה איתה ממצריים תופים, כי היתה לה ודאות בניסים שיהיו לעַם ישראל.
א. מה תוכן השירה שלה? 'וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם שִׁירוּ לַה' כִּי־גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם' (שמות ט"ו כ"א). מה תוכן השירה שלה? היא לקחה ביטוי אחד מכל מה שמשה שר, ודווקא הביטוי העוסק בסוּסים של המצריים. שמעתי בשם הרב יהודה צדקה שאלה הבאה: מה אשמים הסוסים שהם טבעו בים, אם הרוכב חוטא, מה אשם הסוס? אלא רואים מכאן שגם מי שמאפשר לרשע לחטוא, לוקה כמו החוטא עצמו.
אומרת מרים לנשים, אם ככה לעניין הרעה, קל וחומר לעניין הטובה. אנו הנשים שבזכותנו הגברים לומדים תורה, קל וחומר שנקבל שכר כמו הגברים.
יש ללמוד מכאן, עד כמה שכר גדול יש לאישה כאשר היא מאפשרת ויוצרת את האווירה בה הבעל והבנים יוכלו ללמוד תורה בזכותה.
ב. יש הסבר מופלא של השל"ה הק' בפרשת בשלח (דף ל"ח.) המסביר שיש שני אופנים של הודאה על הנס, האחד שרק אחרי שקורה הנס, אומר שירה לה', ויש אופן שני שעוד לפני שקורה הנס בפועַל, כבר מהשעה של ההבטחה, כבר אומר שירה. ההבדל בין מרים לַבַּנים היה, שְמרים התעלתה למדרגה גבוהה, בה כבר הכירה בנס משעת ההבטחה ועל כך כבר במצרים הכינה תופים, ולכן כתוב אצלה 'ותען להם' לשון זכר, ואילו בני ישראל אומרים שירה [לשון נקבה ביחס לשיר] כי הם הודו רק לאחר שראו את מצריים מתים על שפת הים.
וזה עומק הביקורת שחז"ל מציינים: 'מעשי ידַי טובעים בים ואתם אומרים שירה', מדוע אתם מתעוררים לומר שירה רק כאשר אתם רואים את הישועה מתממשת, וזה אולי הסיבה שאומרים בשביעי של פסח הלל בדילוג כדי לציין את החיסרון שהיה בנו אז.
• יתרו •
מעלת אומות העולם
נקרא בפרשתנו על קבלת עשרת הדברות.
קודם למעמד הזה, ישנה פרשה העוסקת בדמות של יתרו ובעצה שנתן לשמה רבנו, בענייני סדרי הדין והדיון.
רואים אם כן, שמעלה חשובה היתה ליתרו, עד כדי כך שההצעה שנתן למשה התקבלה על ידי ה', ושיטתו נכנסה למערכת השיפוט של עַם ישראל.
רואים אם כן, ששינן מעלות וכישרונות ברוכים גם אצל אומות העולם.
תופעה זו מעצימה את הצורך לברר, מה אם כן הדבר המשמעותי שמציין את עַם ישראל דווקא?
חשבתי להתמקד בשתי נקודות:
א. הבחירה. ב. התורה והמצווה.
א. הדבר שמאפיין את עמנו, אינו מתחיל מהמאמץ שכל יחיד ויחיד עושה, אלא זה משהו שמתחיל מלמעלה ומופיע למטה, באופן כזה, שאין יכולת בידי האדם לבטל את אותו האופי המיוחד. הבחירה התחילה מהשם יתברך, ביחס לאבות וממשיך אל הבנים.
ב. אנו נתוּנים במערכת של ציווים המחייבים כל אחד ואחד מאתנו. הציוויים הללו באים להוציא לאור את הגנוז בנשמה שלנו. הגויים מצווים רק בשבע מצוות. הדרישה האלוקית מאתנו יותר גבוהה, ביחס לדרישה מאת אומות העולם.
אנו האומה שאותה השם ייעד בתור זו, שתביא את העולם למטרתו שהיא להכיר את מציאות השם, ואת ההנהגות הנכונות הנגזרות מאותה הכרה שיש מציאות אלוקית כאן בעולם.
אם כן, מצד אחד אין שוּם התכחשות ליכולות שיש אצל הגויים, ומאידך אין שום טשטוש לַמעלה של עם ישראל.
קראתי בספר 'חיי-חיים' על הרב חיים חורי, שכך אמר לערבים שכניו בטוניסיה: 'כל יצורי עולם הם יצירי כפיו של הבורא יתברך שמו, ועל כן, בוודאי שהוא אוהב את כולם, אולם את מי הוא אוהב יותר? ...(במקום השתררה דממה וחיכו במתח ובחרדה למוצא פיו, והעריכו שכל תשובה שהרב יתן לשאלתו, תעורר שנאה ומחלוקת) ואז הרב הגביה קולו ואמר: היודעים אתם למי אוהב הקב"ה יותר? למי שדבק בצור מחצבתו וצמוד לדתו שירש מאבותיו, ולא יסור ממנה'.
אנחנו צריכים מידי פעם להזכיר לעצמנו את המדרגה לה זכינו 'אשר בחר בנו מכל העמים', וזה עצמו ימלא אותנו כוחות ואנרגיות חיוביות.
במה להתחזק?
השבת נקרא את פרשת יתרו, שיש בה את מעמד הר סיני.
אכן, מעמד זה הוא חידוש גדול, כי זו הפעם הראשונה ואולי היחידה שבה הקב"ה מתגלה לעם ישראל כולו, ואומר לנו את הדרך בה נלך, ומהם המעשים שבהם ודרכם נזכה לקרבת השם.
אילו היינו בעלי רגש חזק, היינו מתעלפים לנוכח העובדה שריבונו של עולם בחר דווקא בנו מכל העמים, לתת את תורתו.
תמיד שואלים במה יש עוד להתחזק?
פגשתי את הרב נתן חי, ובשיחה עמו, אמר לי משהו שחשבתי שיהיה לנכון לשתף אתכם בו.
ואלו דבריו: בימינו ראוי לחזק שלושה דברים: א. כבוד תורה. ב. לימוד תורה. ג. צניעות.
א. חז"ל כבר אמרו ש'כבוד תורה עדיף מתלמוד תורה' (מגילה ג:) כלומר היחס הנכון שאני רוחש לתורה, יותר חשוב מהלימוד עצמו. מפני שהיחס הנפשי הוא החשוב, כי אם אדם לומד תורה, כמו שהוא לומד מקצוע, אז המצב לא תקין. צריך לדעת ולהעריך את הנושא אותו אנו לומדים. כאשר אדם עוסק בתורה הוא צריך לייקר את התורה, כגון ללמוד במקום נקי, בידיים נקיות, וידע שהוא כעת פוגש את דבר ה' היורד משמיים לארץ.
ב. לימוד תורה, ברוך השם ישנן הרבה מסגרות של לימוד, אבל ניתן להוסיף עוד ובטח לעבות את הקיים. מספרים שמישהו שאל את הרב: 'יש לי חצי שעה פנויה ללימוד תורה במשך כל היום, מה עדיף שאלמד באותו הזמן'? ענה לו הרב: 'תלמד מוסר ותראה שיש לך יותר זמן'!.
צריך לנצל את הזמן ללימוד ולא להיגרר אחרי בילויים שאין ערכם לנצח.
ראינו בהלכות בית הכנסת ש'כופין זה את זה לקנות תורה נביאים כתובים', לשם מה צריך כתובים בבית הכנסת? מבאר המשנה ברורה, כדי שיקרא כל מי שירצה מן הציבור'. ניתן לדייק מכאן, שלימוד התורה העיקרי צריך להתבצע בבית הכנסת ולא רק בבית בסלון.
ג. נושא הצניעות, לצערנו הרב, יש בנושא הזה כרסום והרגלים לא טובים. אביא מספר דוגמאות, במקומות העבודה מעורבים, צריך להיזהר מאוד להבחין בין שיחת עבודה לבין אמירת דברים המעוררים חיבה. פקידה לא צריכה להגיד לבוס שלה בסוף היום: "בייאוש". ההרגלים הללו מכרסמים בזוגיות שלנו והם בניגוד להלכה, האומרת שיש להתרחק מן העריות מאוד מאוד.
כמו כן, יש תכניות ברדיו שבהן יש שני מראיינים איש ואישה, ואתה שואל את עצמך האם מדובר בזוג נשוי או לא (בגלל סגנון הדיבור שיש ביניהם)? הסגנון נהייה זול ואנו מתרגלים אליו, ולצערנו כבר לא מרגישים עד כמה זה מצמרר.
יהי רצון שנדע תמיד להבחין בין דבר שמקרב אותנו לבורא להפכו.
לא לגלות
'וְלֹא־תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל־מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא־תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו' (שמות כ כ"ג).
רציתי לגעת בנושא הגילוי וההסתר.
על המשנה באבות, 'אל תרבה שיחה עם האישה' הסביר הרב צבי יהודה קוק: 'ישנה חולשה באישה, צורך פסיכולוגי ועוד לגלות את עצמה, להופיע, להרבות שיחה. יחס איש ואשה הוא טבעי 'ואל אישך תשוקתך'. ומכאן ריבוי איסור והיתר בדבר הזה. זהירות נכונה שלא להתקרב יותר מדי. מתוך כל זה ההדרכה 'אל תרבה שיחה עם האישה', ריבוי שיחה גורם להתקרבות יתירה, ומגיע לגדרי עריות' (מתוך התורה הגואלת).
בדברים הקצרים של הרב, ישנה הבחנה מדויקת שיש טבע שה' ברא שיש בו צורך קיום העולם. עם כל זה שיש טבע, צריך שהשכל יַנחה את הנטיות הטבעיות.
המוּדעות לאופי של האישה לגלות את עצמה, שהוא דבר טוב בעצם, כי זה נותן לה יכולת ליצור קשר גם עִם בני המין השני, בעתו ובזמנו, לא מוריד מערכה חלילה, אבל הידיעה הזו, נותנת כיוון של זהירות מצד הגברים לא ליפול ברשת זו.
• משפטים •
מעמד כלכלי גורר מעמד איסורי
ישנה סוגיה הלכתית הנוגעת לתחילת פרשתנו, הדורשת התבוננות.
ידוע הדבר, שמצד אחד התורה אסרה חיי אישות עם שפחה כנענית, כפי שחז"ל דרשו מהפסוק: 'לא תהיה קדשה', מכאן שאסור לחיות חיי אישות עם אישה שאינה בת קידושין, ועבדים אינם בני קידושין, כפי מה שחז"ל למדו מהפסוק: 'שבו לכם עִם החמור' – עַם הדומה לחמור...
מצד שני, אנו מוּדעים להלכה שעבד עברי, 'רבו מוסר לו שפחה כנענית'. האדון המעוניין בתולדות מהשפחה הכנענית שברשותו, ביכולתו לחייב את עבדו העברי להיות הגורם שהשפחה תוליד ילדים. כידוע, הוולדות הם רכוש של האדון, ואינם יוצאים לחירות בשחרור עבד העברי.
כאשר העבד משתחרר, פוקע ההיתר שלו לחיות עם אותה האישה, וזה ההסבר לכך שיכולה להתעורר המחשבה 'אהבתי את אשתי ואת בַּנַי, לא אצא חופשי' כלומר אותו עבד עברי, פעמִים שהוא מעוניין להמשיך את המעמד המתיר לו חיי אישות עם השפחה. ולצורך זה התורה אפשרה על ידי רציעת האוזן, שהיא נעשית לעבד הממשיך מרצונו את תקופת העבדות.
היתר זה יכול להימשך במקסימום (אחרי רציעה) עד היובל, כך למדונו חז"ל, 'ועבדו לעולם' – עַד עולמו של יובל.
נתבונן בהגדרה ההלכתית היוצאת מהלימוד הנ"ל. שפחה אסורה לישראל אבל מותרת לעבד עברי. מדוע הדבר כך, והלוא עבד זה חייב בכל מצוות התורה?
צריך לומר שה'מעמד הכלכלי' משפיע גם על ה'מעמד האיסורי'.
כאשר מצבו של האדם שָפֵל מבחינה כלכלית, זה עלול ליצור גם שֶפֶל בשאיפות הרוחניות שלו (עיין עין איה ברכות א קי"ד). כאשר אדם נמצא בעננה רוחנית, כביכול שציווי התורה הרגילים לא חלים עליו במלוא היקפם, אלא כעת מדרגתו הרוחנית נושקת לזו של השפחה הכנענית, שהגמרא מאבחנת את נפשם של העבדים הכנענים 'בהפקירא ניחא ליה, זילא ליה, פריצא ליה' (גיטין י"ג.).
כעת נוכל הלבין עד כמה רוח התורה (כפי שחז"ל למדונו) מתנגדת למציאות הזו שאדם בוחר להיות עבד עברי.
ההתחלה משמעותית
ההלכה אומרת (כפי מה שרש"י מציין) שההיתר שהאדון ימסור שפחה כנענית לעבדו העברי, תלוי בכך שהוא כבר נשוי לאישה רגילה.
ההיגיון היה נראה להיפך, דווקא לעבד רווק ראוי לצַוות אישה, ולנשוי היה ראוי לפטור אותו מחיבור לאישה נוספת.
חשבתי שהרעיון הטמון כאן הוא שתורתנו הקדושה רצתה שהמפגש הראשוני של יהודי עם מוסד 'סדר נשים' יהיה דווקא בדרך הנורמלית של קשר מחייב, במעמד חופה וקידושין.
אחרי שהישראלי כבר פגש את הדרך הטובה, בתנאים מסוימים ניתן לחייבו לקחת אישה נוספת ללא חופה וללא קידושין, שאין ביניהם שום מחויבות הדדית.
השתלטות
הרב צבי יהודה קוק (שיחות על שמות עמ' 253) רואה בסוגיית עבד עברי נושא כללי שיש מה ללמוד ממנו לַחיים. הרעיון הנלמד מסוגיה זו הוא, שהאידיאל של התורה הוא, שיהיה האדם בן חורין. דרך ההלכה של הרציעה, ניתן להבין עד כמה הקב"ה לא חפץ במציאות בה האדם משועבד לאדם אחר. כפי מה שחז"ל מלמדים אותנו שהרציעה באוזן היא כעין עונש על כך שאותו העבד בחר להתמיד במצב העגום של עבדות. נושא השעבוד וההשתעבדות הוא נושא כאוב ונוגע גם לימינו. אמנם כַּיום אין לנו עסק עם עבדים, אבל הרעיון או המהלך הנפשי בו אדם רוצה שמישהו אחֵר ישלוט על החלטותיו או על בחירותיו, קיים גם כיום וזה עצמו פן של תופעת העבדות.
הרב בשיחותיו נוגע בַּתופעה, בה ההורים משעבדים את ילדיהם לתוכניות שלהם, ולא נותנים להם חופש להמשיך לחיות על פי אמונתם, כגון להמשיך ולגדול בתורה בישיבה, אלא לוחצים אותם לצאת לצבא וללימודים אקדמאים. הרב ראה בנושא הגיוס לצבא, כדבר שבחובה, שאין שוּם פטוֹר ממנו אלא רק דחיה לצורך התגדלות רוחנית, למען טובת עַם ישראל. מאידך, הוא לא הסכים שגורם חיצוני יקבע או יכפה מתי בדיוק להתגייס, אלא השאיר זאת להחלטה של התלמיד בהתייעצות עם רבותיו.
יחסית, אני מרגיש שהנוער הארצישראלי פחות נגוּע בתופעה הזו, ואילו הנוער הבא מחו"ל שאני פוגש לא יכול אפילו לחשוב על תכוניותיו לעתיד, בלי לעלות את השאלה, האם ההורים יסכימו או לא? ברוך השם, כאן הנוער יותר חופשי למחשבותיו ולהֵלֶך רוחו, וזו אולי אחד מהסימנים של הגאולה. הגלות מתוארת כפחד וניסה מקול עלה נידף, ואילו הגאולה מתוארת כחופש ודרור.
הרב עצמו ראה מצד אחד ערך גדול לחקיקה דתית במישור הלאומי הכללי, ומצד שני הסתייג בחריפות מכפייה כלפי הפרט, הן דתית והן אנטי דתית.
גם בחיים הזוגיים, כדאי לשמֵר את הגבול בין מעורבות בהחלטות של בן הזוג לבין השתלטות על מהלך חייו, בדברים הנוגעים רק לו.
מי חייב למי?
בפרשת משפטים ישנן הרבה מצוות, אחת מהן היא מצוות הלוואה, כלשון הפסוק: 'אִם־כֶּסֶף׀ תַּלְוֶה אֶת־עַמִּי אֶת־הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא־תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה לֹא־תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ'.
חז"ל קיבלו שהביטוי כאן 'אם' אינו במשמעו רשות אלא מצווה.
ישנו קושי לשוני בפסוק, שהרי הביטוי: 'את העני עמך' לא כל כך מובן (אמנם חז"ל ממנו דיני קדימויות בצדקה, אבל אין מקרא יוצא מידי פשוטו).
בפירוש אור החיים הקדוש מתבאר שהתורה רוצה לומר לאדם הנותן צדקה, צריך לדעת שאינו נותן ממש משל עצמו, אלא הראיה צריכה להיות כך: הקב"ה הניח לך בפיקדון את חלקו של העני, וכאשר אתה נותן צדקה, אין אתה מחסר כלום מממונך. זו כוונת הכתוב 'את העני עמך', מה שמגיע לעני, ה' הניח אותו אצלך.
כמו שהתבאר ביחס כך יש להבין לגבי הוראת התורה לאחרים. כאשר יש אדם שהוא יודע ידיעות מהתורה, כי ה' זיכה אותו להיות מחובשי בית המדרש, צריך הוא להבין, שהונח אצלו בפיקדון, חלקים של תלמוד תורה, המגיעים לאותם אנשים שלא זכו ללמוד, והוא הלומד כביכול, בעל חוב כלפיהם.
חשבתי לצטט סיפור ממדרש רבה (ויקרא ט, ג) שיכול להמחיש קצת את הנכתב לעיל: 'מעשה ברבי ינאי שהיה מהלך בדרך וראה אדם אחד שהיה משופע ביותר (לבוּש יפה כמו תלמיד חכם) אמר לו משגח רבי מתקבלא גבן? (האם יסכים כבודו להתארח אצלנו) אמר לו אִין (כן) הכניסו לביתו האכילו והשקהו. בדקו במקרא ולא מצאו (שוחח עם האורח בענייני מקרא, ולא היה האורח בקיא) במשנה ולא מצאו, באגדה ולא מצאו, בתלמוד ולא מצאו (כמו כן 'בדק' את ידיעותיו בתלמוד במשנה ובאגדה, וראה שהוא בּּוּר) אמר לו סב בריך (תברך ברכת המזון) אמר לו יברך ינאי בביתיה (תברך אתה רבי ינאי, שאתה בעל הבית) אמר לו אית בך אמר מה דאנא אמר לך! (תחזור אחרי מה שאני אומר) אמר לו אִין (כן), אמר לו אמור אכול כלבא פיסתיא דינאי (אכל הכלב את לחמו של ינאי.) קם תפסיה אמר לו ירותתי גבך דאת מונע לי (קם האורח ותפס את רבי ינאי ותבע אותו שיחזיר לו את הירושה שלי הנמצאת אצלך ואתה מעכב אותה ומונע ממני לקבל אותה). אמר לו ומה ירתותך גבי (ומה הירושה ששייכת לך, שנמצאת אצלי)? אמר לו חד זמן הוינא עבר קמי בית ספרא ושמעית קלהון דמניקיא אמרין (פעם אחת הייתי עובר ליד בת ספר ושמעתי את הקול של הילדים האומרים): 'תורה צווה לנו משה מורשה קהלת יעקב', מורשה קהלת ינאי אין כתיב כאן (לא כתוּב שהתורה היא מורשת ינאי בלבד) אלא קהלת יעקב (כלומר שהתורה היא נחלת כלל האומה, ואם כן אם אני 'עַם הארץ', כנראה שהחלק שלי נמצא אצלך בפיקדון) אמר לו: למה זכיתה למיכלא על פתורי (איך זה שה' זימן אותך לאכול אצלי?) אמר לו מיומי לא שמעית מילא בישא וחזרתי למרה (מעולם לא שמעתי משהו שלילי על מישהו, ובאתי לספר לאותו אדם מה אמרו עליו) ולא חמית תרין דמתכתשין דין עם דין ולא יהבית שלמא ביניהון (ומעולם לא ראיתי שני אנשים המקוטטים זה עם זה והמשכתי בדרכָי, אלא תמיד נשארתי להשלים ביניהם) אמר לו: כל הדא דרך ארץ גבך וקריתך כלבא (כל כך הרבה דרך ארץ יש בך והעזתי לקרוא לך בשם כלב?!) קרא עליה (קרא רבי ינאי על עצמו את המקרא) 'שָֹם דֶרֶך' דשיים אורחיה סגי שוי (שהאדם צריך לשום את דרכו, כלומר לשקול היטב מה לחשוב על הזולת ומה נכון להוציא מפיו)'.
סיפור זה ממחיש ביותר את ההרגשה שמי שזכה ללמוד תורה יותר מחברו, זה פשוט אומר שהחלק של החבר נמצא אצלך, עד שתחזיר לו את המגיע לו.
• תרומה •
נדיבות
'מֵאֵת כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת־תְּרוּמָתִי'.
אנחנו רגילים לפגוש בתורה מערכת של צווים, הרבה צווים, סך הכל 613 חלקם מצוות עשה וחלקם לא תעשה.
כאן, זו הפעם הראשונה שאומרים לנו, בבקשה אתם מוזמנים לעשות משהו, מכל הלב, זו לא חובה, אלא כי אתם רוצים לעשותו, כל מי שהלב שלו רחב, יבוא ויתרום.
האמת, שזה האידיאל, שנעשה הכל מתוך רצון ונדיבות הלב. כל הצווים מטרתם לחנך אותנו לראות בתורה מערכת של עֵצוֹת נכונות, מאת ריבונו של עולם, כיצד ראוי וכדאי להתנהג.
בִּמקוֹם לראות בתורה, מערכת מחייבת ומגבילה, יש לראות אותה כמערכת של הדרכות, שכל אדם בעל דעה ירצה לדבוק בהם, בלי לבקש הנחות.
יש דבר מיוחד הקיים במערכת של ההתנדבות שאינו קיים במערכת החובות.
כאשר אדם מקיים את חובותיו לה', קשה לראות עד כמה הוא אוהב את עבודת ה', שהרי הוא חייב בכך, ואם לא יעשה אולי הוא ייענש.
אבל כאשר יהודי בוחר לקיים מצווה מעבר למה שהוא חייב, בכך מתגלה טוּב ליבו ועד כמה עבודת ה' נוגעת ללבו.
דבר זה יכול לבוא לידי ביטוי אצל אותם האנשים שבחרו לגור בארץ ישראל, באותם האזורים שיותר קשה לגור בהם ולא הלכו דווקא על הנוח. בהם מתגלה תכונת הנדיבות שהיא סימן לכך שהם מרגישים טוב בעבודת ה', והוכחה על כך, שהם עושים מעבר למה שהם חייבים.
הלוואי שיבוא לנו אורח
'מאוד הייתי שמח אם תתארחו אצלנו', כך אמרתי לאיש שאני מעריץ אותו.
למחרת קיבלתי מייל, בו היה פירוט מהם התנאים הנדרשים ממני, על מנת שהאירוח יצֶא לפועַל.
בהתחלה חשבתי שזה חוצפה מצדם, גם להתארח וגם לבוא בדרישות, אבל אחרי זה הבנתי שככה זה עובד, והפמליה לא תבוא אם המקום לא יהיה מוכן וערוך לכך.
משל קצת קיצ'י, אבל זה יכול להסביר את הדבר שהוא הכי נעלה בחיי האדם היחיד ובחיי האומה.
רצה הקב"ה שיהיה לו דירה בעולם התחתון, אבל יש תְּנָאים לכך.
זה אושרנו, שהשם ישכון במחננו, ועל כן אנו נערכים לקראת זה.
כאשר אנו מנסים לדַרֵג את השאיפות של אישה מבעלה או להיפך, ניתן לכתוב רשימה ארוכה, אבל לעניות דעתי בראש הפירמידה יהיה כתוב: 'אני רוצה שתהיה איתי קרוב, שתתייחס אלי, שתשים לב מה עשיתי לכבודך, ושהבית יהיה המקום החשוב לך ביותר בחייך'.
גם לגבי היחס של האדם לאלוקיו, הדבר החשוב ביותר הוא לדעת שהשם רוצה בו ושמח במעשַיו, כפי שזה בא לידי ביטוי בהרבה פסוקים, כגון אצל שלמה המלך: 'לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשְׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱ-לֹהִים אֶת מעשיך' (קהלת ט ז), וכן אצל דוד נעים זמירות ישראל, מה שהמשורר מבקש זה רק שיחזור אליו אותה הרוח הקודש שנסתלק ממנו: 'הָשִׁיבָה לִּי שְׂשׂוֹן יִשְׁעֶךָ וְרוּחַ נְדִיבָה תִסְמְכני' (תהלים נ"א י"ד). במילים אחרות, הדבר שהכי משמח את האדם הוא השראת השכינה.
וככה גם אצל האומה, הדבר הכי מתוק שאפשר לצפות הוא 'רְצֵה ה' אלוקינו בעמך ישראל' ושהכבוד האלוקי ישכון בנו: 'אַךְ קָרוֹב לִירֵאָיו יִשְׁעוֹ לִשְׁכֹּן כָּבוֹד בְּאַרְצֵנוּ' (תהלים פ"ה י).
ובאמת, השם בהפטרה מבטיח לנו שהדבר הזה יהיה: וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא אֶעֱזֹב אֶת עַמִּי יִשְׂרָאל'. יש בזה הוראה כפולה, תעשו אתם את המוטל עליכם על מנת שאשכון בכם, אבל תדעו שבסוף זה יקרה בוודאות.
מה נשאר לנו לעשות? רק להכין את הכלים, לטאטא את הכית, על מנת שהכל יהיה מוכן לאירוח.
• תצוה •
'העדוּת'
'בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל־הָעֵדֻת יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד־בֹּקֶר לִפְנֵי ה' חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל' (כ"ז כ"א).
התקשיתי כי היה נראה שהתורה מאריכה בלשונה ללא צורך, בהקשר למיקום המנורה, מדוע התורה כל כך מאריכה, כאשר היא רוצה להסביר לנו איפה מדליקים את המנורה, מה הצורך לומר שהפרוכת היא על העדות?
אני חושב שיש כאן רמז למה שדרשו חז"ל במסכת שבת (כ"ב:):מחוץ לפרוכת העדת יערך' וכי לאורה הוא צריך? והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו! אלא עדוּת היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב זו נר מערבי שנותן בה שמן כמידת חברותיה וממנה היה מדליק ובה היה מסיים'.
רבותינו ראו בביטוי זה, לא רק סַמַן איפה המנורה נמצאת, אלא גם שֵם תואר למנורה ולנרות עצמם.
בהתנהלות היום יומית של הדלקת המנורה, היה משהו מיוחד, שבגללו תורה קוראת למנורה בשם 'העדות'.
מה שהיה קורה בפוֹעַל בהקשר למצוות המנורה, שהיה נר מערבי דולק הרבה יותר מהצפוי, באופן מתמיד, היה בו מימד של עדות על השראת שכינה בישראל. כלומר לפי דרשת חז"ל, ביטוי 'העדות' כאן אינו רק מכוון כלפי לוחות הברית, אלא משהו הקשור באופן ישיר למנורה עצמה.
לפי זה, מובן מדוע נהגו נשים לשפוך שיח דווקא כאשר הן מדליקות נרות שבת, כי התמדת האור, עדוּת על השראת השכינה בבית, ומה יכול להיות יותר נעלה ומבורך בבית מאשר הזכות להשראת שכינה.
אסיים בתפילה שנשא משה כאשר סיים את עבודת בניית המשכן: וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָ֫לֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָ֭דֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ וּמַעֲשֵׂה יָ֝דֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ'.
ערך הבגדים
האם הבגדים משפיעים על ההתנהגות?
רואים בפרשתו שיש בגדים הראויים לעבודת הכוהנים, והם כל כך חיוניים עד כדי כך שאם כהן עבד 'מחוּסר בגדים' עבודתו פסולה!
אנחנו התרגלנו לחשיבה שהעיקר זה התוֹך-הפְּנים של האדם, הלב הוא העיקר, מה שחשוב שיהיה לב טוב, ואל תסתכל בקנקן אלא מה שיש בתוכו.
התרגלנו לחשוב, שהחיצוניות לא משמעותית ולא אמוּרה להשפיע על האדם, והנה למרבה הפלא התורה מייחסת חשיבות רבה לנראוּת של האדם כלפי חוץ.
בגדי כהונה ניתנו 'לכבוד ולתפארת' וזה בוודאי משפיע קודם כל על מי שלובש אותם וגם על מי שבא עם הכהן במגע.
אַל נזלזל בביגוד שלנו, כי לא תהיה לנו אותה התנהגות כאשר נהייה לבוּשים בבגדים המכבדים את האדם, וזה אולי יקל עלינו בהתמודדות היום יומית עם עצמנו, איך להתנהג ואיך לפעול.
אגב, מניסיון אישי, כאשר חייל לובש מדים, במיוחד מַדי אלֵף שהם המדים שלובשים כאשר יוצאים מחוץ לבסיס, החייל מרגיש מחויבות יֶתֶר, ולא נדבר על המדים המיוחדים לטכסים, כגון המדים הלבנים של חיל הים, ששם רמת ההתרגשות עולה.
נקפיד יחד, גם על הפנימיות וגם על החיצוניות, ושניהם יסייעו זה לזה.
מזבח הקטורת
מדוע הציווי על מזבח הקטורת מופיע בסוף פרשת תצווה, ולא עם שאר הכלים בתחילת פרשת תרומה?
רמב"ן מבאר שהואיל ומזבח זה משפיע על השראת השכינה והוא משלים את ההבטחה של 'ונקדש בכבודי' על כן הוא מופיע בסוף הציווי על המשכן. זו לשון הרמב"ן (ל, א): 'הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי (לעיל כ"ט מ"ג), ושכנתי בתוך בני ישראל (שם מ"ה), אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטורת להקטיר לכבוד השם'.
הנצי"ב (העמק דבר) מלמד אותנו הסבר מאוד מקורי.
הוא מבאר שהקטורת באה להעלות לשמיים את מעשי גמ"ח שעושים ישראל.
לדבריו, יש הבדל גדול בין מה שהיה מייחד את משכן שילה לבין מה שהיה מייחד את בית המקדש. במשכן שילה היו מיוחדים בענייני גמ"ח ופחות היו תלמידי חכמים, על כן ריח הקטורת היה מאוד בולט במשכן שילה. החידוש שבדבריו הוא, שבענייני תורה נדרש דיוק מרבי, ואילו בגמ"ח נאמר ש'אלו דברים שאין להם שיעור', ועל כן הציווי על בניית מזבח זה, נכתב רחוק משאר הכלים, וזה גם יכול להסביר מדוע אין בתורה איזכור מפוּרט מהם סממני הקטורת, ורק חז"ל פרטו את מרביתם (רק מיעוטם כתובים בפרשת כי תשא).
בהשראת דבריו ניתן לומר, שיש כביכול שתי צורות לתת קיום לחיי חברה בעַם ישראל, האחת הבנויה על עיסוק בתורה (מנורה), והשנייה הבנויה על עסקי גמילות חסדים (קטורת).
• כי תשא •
איך סופרים
בפרשתו אנו עוסקים בצורת המניין [ספירה] של עם ישראל.
ישנן שתי דרכים לספור, האחת שיש בה ברכה והיא גורמת להרמת המצב ['כי תשא' מלשון רוממות ונשיאות] ויש דרך לספור שהתוצאה היא מגפה [ולא יהיה בהם נגף...].
מה ההבדל בין שתי הדרכים ומתי דרך זו רצויה ומתי זו רצויה?
חשבתי לומר כך: אם כל אחד נותן חצי שקל, והוא אכן קולט שהוא רק חצי, ורק בחיבורו לאחֵר, יש שלימות, הרי כאן ברכה, ובמיוחד אם המניין הזה מחובר לנתינה עבור יעוד כללי [הכסף של מחצית השקל מיועד לעבודת ה' של קרבנות ציבור], אבל אם המניין בא רק להבליט אותי, ולתת לי הרגשה שאני מספר לעצמי, ולא מצליחה לחלחל בי ההכרה שאני 'לכשלעצמי מה אני', הרי יש כאן התחלה למשהו ממאיר חלילה.
הכיור
הכיור מה תפקידו, ומי תרם את חומריו?
רבותינו (על פי הפסוקים) הסבירו שהכיור נעשה מהנחושת שתרמו הנשים מאותם המראות שהיו ברשותם.
בנוסף, אנו יודעים שאין הכיור כלי עבודה רגיל, אלא הוא מכשיר את הכוהנים לעבודתם.
האם ישנו קשר בין העובדה שהנשים תרמו לכיור לכך שהכיור הוא כלי שמשרת את העבודה?
בוודאי שיש קשר! העוצמה של האישה הוא בכך שהיא מצליחה 'להכין את הקרקע' שהבעל יעסוק בתורה. האישה בכך דומה לכיור שהוא מהווה גורם טהרה. הטהרה לכשלעצמה אינה מצווה, אבל היא המכשירה לעבוד את עבודת הקודש.
מינוי של בצלאל
בהקשר למינוי של בצלאל יש משהו אופייני בכך שהוא מיוחס בתורה אחר אביו וכן אחר סבו.
בצלאל בן אורי בן חוּר למטה יהודה.
הרעיון ששמעתי מפי הרב איציק אמיתי, ישנו קשר בין מסירות נפש של הסבא לַמינוי של הנכד. אמנם חוּר קיפח את חייו כאשר מחה על מעשה העגל, אבל זכה לכך שהוריש תכונות מעולות לצאצאיו, וזה בא לידי ביטוי בכך שה' בחר בנכדו לבניית המשכן
וכליו.
כעת אוסיף ראיה נוספת באישיות של בצלאל, שהאיר עינַי לכך האברך ר' יהודה מייכור.
אנו עוסקים הרבה בסוגיית ההתנדבות, אנשים נדרשים להתנדב בשביל לעשות פעולות לטובת כלל החברָה, בתחומים שונים, כפי מה שמנוּסח ב'מי שברך': וכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה, הקב"ה ישלם שכרם וכו'.
אצל בצלאל התגלתה מידה מיוחדת, למרות שסבו נהרג על ידי אנשים מעַם ישראל [ואף אחד לא מנע בעדם], יכל בצלאל לומר לעצמו, וכי בשביל אנשים כאלו עלי להתנדב?
לא ולא, בשוּם פנים ואופן, תראה מה הם עשו לסבא שלי, הרגוּ אותו בדם קר!
אבל אצל בצלאל מידה ההתנדבות היא מעֶבֶר לַחשבון האנושי, הוא יודע מול מי הוא עומד, ומי המעסיק שלו.
גם כיום, יש אנשים שרצו לעשות טוב לציבור, ומשום מה הדברים לא קרמו עור וגידים, אבל אסור שתיחלש רוחנו ויקטן הרצון להמשיך לעשות טוב, 'ודע מי הוא בעל מלאכתך'!
• ויקהל •
אישה אל אחותה
התורה בציווי על המשכן מתארת איך יהיה החיבור של היריעות זו לזו, שיהיה חיבור תואם ומושלם, ועל כך היא משתמשת בביטוי 'אישה אל אחותה', מאידך בפרשת ויקהל התורה משָנה את הסגנון, וכאן היא אומרת 'אחת אל אחת'. האם יש הבדל בין הביטויים ואם הדברים מכוונים?
חשבתי לומר שאח ואחות נקראו כך על שם הקִרבה הגדולה שביניהם. אח מלשון איחוי וכן אחות, כמו שאומרים 'לאחות קרעים', וישנם ביטויים בסגנון זה: קרע מתאחה וקרע שאינו מתאחה.
התורה כאשר רצתה להסביר את גודל ההתאמה של יריעה למקבילה שלה, לא מצאה לנכון ביטוי יותר חזק ותואם מאשר אישה אל אחותה.
כאשר החטא מופיע חלילה, אז כל המעגלים מושפעים, כולל המערכת המשפחתית עד כדי היכולת להכניס פירוד בין הדבקים.
על כן יש שוני בין פרשת תרומה שנאמרה לפני חטא העגל לפרשת ויקהל שנאמרה אחרי החטא (לפי כל המפרשים, משה אמר את ציווי המשכן אחרי ירידתו מהר סיני בפעם השלישית) אחרי החטא, כל המציאות התדרדרה, ועל כן גם המשל של שתי אחיות אינו כבר תואם לשם ההסברה של ההתאמה הנדרשת בין היריעות, ועל כן התורה כותבת אחת אל אחת.
אבני מילואים
התורה בתחילת פרשת תרומה מצווה להביא לשם בניית המשכן את כל סוגי החומרים הנדרשים (לפי הפשט ישנן חמש עשרה ואילו לפי מניינו של רש"י ישנן שלוש עשרה).
אחד מהחומרים נקרא 'אבני מילואים' המיועד לאפוד.
מדוע נקראו בשם זה (מילואים)?
רש"י במקום מבאר: 'על שם שעושין להם בזהב מושב כמין גומא, ונותנין האבן שם למלאות הגומא, קרויים אבני מילואים, ומקום המושב קרוי משבצות'.
כלומר לפי רש"י נקראו אבנים הללו בשם זה, על שם יעודן, שעתידין להיות מונחים בתושבת המוכנה לכך באפוד.
לעומתו רמב"ן אומר, שלא מסתבר שהתורה תקרא לאבנים על שם השימוש העתידי שלהם, בעוד שאינם יודעים מהו אפוד, ועוד שהרי התרגום מתרגם 'מרמצן' שעניינו כמין מזלגות המקיפות את האבן ולא תבנית המסתירה כשליש מעובי האבן, ועוד שלא מסתבר שחתכו את האבנים לפי מידת התושבת, כי אין לחתוך באיזמל בהכנת המשכן.
על כן הסביר רמב"ן: 'אבל ענין מילואים הוא, שתהיינה האבנים אבני שלמות, שנבראו כך, ולא תהיינה אבני גזית שנכרתו ממחצב גדול או שנחצב מהן כלום, כי גם בתולדת ידוע שאין שלמות כחות האבנים היקרות והסגולות שבהן זולתי באבן אשר היא כחלוקי אבנים מן הנחל'.
לדעתו, האבנים הללו הן בעלת כוח סגולי בעצם בריאתן, ועל כן עלול כוחם להיפגם אילו היו חותכים אותן, ועל כן הצטוו להביא אבנים הנדרשות כאשר הם מצויים בטבע באופן טבעי.
הציץ
על הציץ נאמר: 'וְהָיָה עַל־מֵצַח אַהֲרֹן וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת־עֲוֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכָל־מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם וְהָיָה עַל־מִצְחוֹ תָּמִיד לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה'.' (שמות כ"ח ל"ח).
מה המשמעות של הביטוי 'תמיד' הכתוב ביחס לציץ, שהרי ברור לנו כשמש, שאין הכהן הגדול הולך עמו עשרים וארבע שעות, ואין הוא נכנס עמו למקום מטונף, מחמת קדושת הציץ שכתוּב עליו 'קדש לה' '?
רש"י מיישב בשני אופנים:
1. 'אלא תמיד לרצות להם, אפילו אינו על מצחו, שלא היה כהן גדול עובד באותה שעה'.
2. 'נדרש על מצחו תמיד, מלמד שממשמש בו בעודו על מצחו, שלא יסיח דעתו ממנו'.
לפי הביאור הראשון, הביטוי 'תמיד' מתאר את אופי הכפרה שהיא בתמידות [תמיד מחובר עם המילה שלאחריה: לרצון] ואילו לפי הביאור השני הביטוי 'תמיד' מתייחס למודעות של הכהן הגדול ביחס לציץ, שלא יהיה מצב כזה שהציץ עליו, והוא מסיח דעתו לדברים אחרים [לפי זה המילה תמיד מחוברת עם המילה שלפניה, על מצחו תמיד].
ביחס לאיסור הסח הדעת מהציץ, רציתי לצטט הלכה שהובאה במסכת שבת הלומדת איסור הסח הדעת מתפילין מהדין האמוּר בציץ, וזו לשון הגמרא (שבת י"ב.): 'אמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפילין כל שעה ושעה קל וחמר מציץ, מה ציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה: 'והיה על מצחו תמיד', שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה!'
הרב קוק בספרו עין איה (שבת א מ) מבאר מה המשמעות של איסור הסח הדעת האמור בסוגייתנו.
ישנם בחיינו מטרות וישנם אמצעים. האדם עסוק באמצעים כדי לממש בעזרתם את המטרה. החשש המצוי הוא, שמרוב העיסוק באמצעים, האדם עלול לשכוח את המטרה, ובכך הוא הופך את האמצעי למטרה לכשעצמה.
זה רמוז באזהרה שחז"ל לומדים מהציץ, שאין לאדם להסיח את דעתו מאזכרות של ה' המצויות בתפילין. שמות ה' מתפרש כאן, כמשל למטרות הקדושות שהצבנו לעצמינו בחיינו.
הרב גם טורח לבאר, מה השוֹני שבין הציץ שאותו לובש הכהן הגדול שיש בו רק אזכרה אחת לבין התפילין שיש בהם הרבה אזכרות.
אנו (כלומר מי שלא הגיע עדיין למדרגת כהן גדול) מציבים לעצמנו המון מטרות נעלות, שכל אחת מפני עצמה היא ממש קודש, כגון מטרות של חסד, חינוך, צדקה, עבודת התפילה ולימוד התורה. אבל הכהן הגדול הצליח, ברוּם מעלתו, לקבוע מטרה עליונה שהיא כוללת את כל המטרות הביניים, שחלק מהם הזכרנו לעיל.
זה מהות הקל וחומר, אם הכהן הגדול למרות מעלתו הגבוהה ביותר עלול להסיח את דעתו משם ה', כלומר מהמגמה העליונה של החיים, אנו הקטנים שלא הגענו לרמת הקדושה ולרמה השכלית של הכהן הגדול, קל וחומר שאנו צריכים לשמור את עצמינו תמיד, מנפילה כזו הגורמת לאבד את המטרות, בעקבות ריבוי העיסוק בַּאמצעים.
איני מביא דוגמאות לתופעה של 'להיתקע באמצעים', כי בעלי המוסר הִרבו לדַבֵּר על כך, ואנו פוגשים את זה יום יום בחיים שלנו, איך אנו מתאהבים באמצעים והופכים אותם ממש לְדַת.
אביא את מה שהרב חותם בו את הפסקה שלו. הרב רואה בחיוב התמידי למשמש בתפילין, כאזהרה כללית, להרבות במעשי התורה והמצווה, שלולי העיסוק בהם בתמידות אדם יכול להתרחק מאוד.
"זה המִשמוּש המעשי יעיר את האדם בִּכְלל על חובת השקידה במעשי התורה והמצות, להוציא מִלֵב המתחכמים המתפתים, שישיגו את הנקודה הפנימית שבאור התורה גם בעזבם המשמוש שבתפילין, המעשים שבפועל, שהם נתכוננו מאת נותן התורה ויוצר רוח האדם בקרבו, איך לכונן על ידם את רוחו אל תכליתו הנשגבה, לסַדֵר אורח חייו בדרכי צדק שיובילו את האדם הפרטי אל תכלית הטובה, ואת כלל האומה הישראלית ששם ד' נקרא עליה, כדברי חז"ל 'וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך' – אלו תפילין שבראש".
• פקודי •
סייעתא דשמיא
בתחילת הפרשה, נראה שמשה רבנו בא לתת דין וחשבון כלפי עַֹם ישראל, מה הוא עשה עם 'כל שקל ושקל' שנתרם למשכן.
ואכן, יש פירוט כמה זהב תרמו ומה עשה עמו, אבל בהמשך כבר אין פירוט ביחס לשאר חומרי הגלם, מדוע הדבר כך, או שיש דו"ח או שאין דו"ח?
וכך כתוב: 'כָּל־הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.
וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.
וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן. וְאֶת־הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם.
וּנְחֹשֶׁת הַתְּנוּפָה שִׁבְעִים כִּכָּר וְאַלְפַּיִם וְאַרְבַּע־מֵאוֹת שָׁקֶל'.
וכך ציין דעת זקנים מבעלי התוספות: 'ובכסף ונחושת פירש הכתוב מה נעשה בהם לפי שרוב הכלים נעשו מהם ,אבל בזהב לא פירש, לפי שלא נעשה ממנה כלי שלם רק המנורה והכפורת וצפוי לקרשים ולבדים ולמזבח הזהב ולשלחן'.
כאן אנו נזקקים לדברי אגדה, כפי מה שהביא רבנו בחיי: ודרשו רז"ל: (תנחומא פקודי ז) בלשון זה כשבא משה לתת חשבון על כל דבר ודבר, חסרו מן המשקל אלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקלים, ושכח ולא היה יודע מה עשה מהם! יצאה בת קול ואמרה 'ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים', לקיים מה שנאמר: (במדבר י"ב, ז) 'לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא'.
נראה ללמוד מכאן יסוד כללי בתורה, שכאשר אדם מעצמו רוצה להיות נקי גם כלפי הציבור ומעוניין להראות את מה שעשה עם הכסף, לגָלוֹת שקיפוּת, גם כאשר נבצר ממנו להגיע למכלול הפרטים, הקב"ה מסייע בידו גם דרך נס להשלים את התמונה ואת הדו"ח.
מי שפועל לשם שמיים ומשתדל, ה' תמיד יסייע בידו.
• ויקרא •
קירבה
ספר ויקרא מתחיל בענייני קרבנות.
מה זה קרבן, מה תפקידו, ואיך זה עובד?
שאלות הללו נפלאות וקשות, אבל יש ערך אחד שניתן לדבר עליו יותר בחופשיות.
קרבן מלשון קירבה, האדם מעוניין להיות קרוב לרִיבונו של עולם ולהרגיש את קִרבתו.
אנו מכירים את הרצון להרגיש קרוב בבין אדם לחברו או בין איש לקרובי משפחתו, וכאן אנו עסוּקים בדבר הרבה יותר חזק ומקיף, הרצון להיות קרוב לריבונו של עולם.
אדם שהיה מקריב קרבן, היה מרגיש וחוֹוֶה חוויה מאוד חזקה של קירבה לקדוש ברוך הוא, בצורה כזוּ שכל הספקוֹת שלו באמונה היו נעלמים.
בימינו, עד שיבנה בית המקדש, נשארה לנו חוויה כעין זוּ, רק בתפילה.
מי שיצליח להתפלל באופן כזה שירגיש את קרבת ה' בשעת התפילה, אשרי חלקו, ואני בטוח שירצה להתפלל לאט ויתגעגע למוֹעֵד של התפילה הבאה.
קרבן אינו רכוּש של הכהן
ביחס לקרבן מנחה כתוב: "וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו קֹדֶשׁ קָדָשִׁים מֵאִשֵּׁי ה'" (ויקרא ב,ג). רש"י מסביר: מאשי ה' – אין להם חלק בה, אלא לאחַר מַתְנוֹת האישים (יומא י"ד).
כלומר הכהנים רשאים לאכול את הנותרת מן המנחה רק אחרי שהקטירו את הקומץ על גבי המזבח.
בניגוד להוראה זו, נהגו הכהנים בתקופת עלי, וזה התיאור במקרא (ספר שמואל א ב): 'וּמִשְׁפַּט הַכֹּהֲנִים אֶת הָעָם כָּל אִישׁ זֹבֵחַ זֶבַח וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן כְּבַשֵּׁל הַבָּשָׂר וְהַמַּזְלֵג שְׁלשׁ הַשִּׁנַּיִם בְּיָדוֹ. וְהִכָּה בַכִּיּוֹר אוֹ בַדּוּד אוֹ בַקַּלַּחַת אוֹ בַפָּרוּר כֹּל אֲשֶׁר יַעֲלֶה הַמַּזְלֵג יִקַּח הַכֹּהֵן בּוֹ כָּכָה יַעֲשׂוּ לְכָל יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים שָׁם בְּשִׁלֹה. גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וְלֹא יִקַּח מִמְּךָ בָּשָׂר מְבֻשָּׁל כִּי אִם חָי. וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאִישׁ קַטֵּר יַקְטִירוּן כַּיּוֹם הַחֵלֶב וְקַח לְךָ כַּאֲשֶׁר תְּאַוֶּה נַפְשֶׁךָ וְאָמַר לוֹ \{לֹא\} כִּי עַתָּה תִתֵּן וְאִם לֹא לָקַחְתִּי בְחָזְקָה'.
הכהנים לקחו את החלק המגיע להם לפני ההקטרה של החלקים על גבי המזבח. יש בהנהגה זו, ובתגובה שלהם יחס משפיל אל הקודש. הם נותנים לנו הרגשה שכביכול הם בעלי הבית במשכן. אנחנו יודעים שהכהנים הם עובדים את עבודת הקודש, כאשר היחס הוא שהם 'אוכלים משולחן גבוה', ואילו הם נתנו את התחושה שהם בעלי הבית, וכביכול הקדוש ברוך הוא עובד אצלם, ועל כן היתה חטאתם גדולה.
אשם גזלות
התורה אומרת שמי שגזל את חברו ומכחיש בכך, עד כדי כך שנשבע לשקר, כאשר חוזר בתשובה הוא חייב להשיב קרן ועוד חומש וכן להביא קרבן אשם.
הצורך להביא קרבן, באופן פשוט נועד לכפר על השימוש הלא נכון בשֵם ה', בשעה שנשבע לשקר. אבל ניתן להוסיף משהו כללי, כאשר אדם משקר לרעהו או אשה מועלת באון שלה כלפי בעלה, החטא הוא גם כלפי שמיים. האמונה בה', כוללת את יסוד הידיעה וההשגחה 'צופה ויודע סתרינו'...'יודע כל נסתרות', וכאשר מכּחֵש ברעהו או מכַּחֶשֶת בבעלה, ישנה פגיעה גם במי שנמצא ביני לבינו, שהוא הקב"ה. על כן צריך כפרה, והכפרה של אשם היא יותר יקרה משל חטאת, כפי מה שחז"ל למדונו שאין מחיר מינימלי לחטאת ואילו לאשם צריך לפחוֹת שתי כסף.
• צו •
שגרה והתחדשוּת
הפרשה מתחילה בשני מושגים הנראים על פניו כסותרים, התורה דורשת 'אש תמיד', תמיד מלשון התמדה ואילו אש מבטאת שינוי ודינמיקה. הבעירה היא דינאמית ואילו ההתמדה היא השגרה האפורה החוזרת על עצמה, הצד האפור של החיים.
ניתן להשיב על כך, על פי יסוד אחר הכתוב בפרשה, שניתן ללמוד ממנחת חביתין.
זו מנחה שכל כהן מקריב אותה ביום הראשון שנכנס לעבודה בחייו, וגם זו המנחה שכהן גדול מקריב בכל יום.
התורה בכך רומזת לכהן הגדול, שהוא צריך למצוא בשגרה את אותה ההתחדשות שפוגש כהן ההדיוט בפעם הראשונה בחייו.
גם בחיי המשפחה יש צורך למצוא ולייצר התחדשות בתוך המסגרת הקבועה, וצריך לכך המון כוח רצון ויכולת 'לחשוב מחוץ לקופסה'.
חביתין כוללת כל סוגי המנחות
ביחס למנחת חביתין שאותה מקריב כהן גדול מידי יום וכהן הדיוט רק ביום שנחנך לעבודה.
הנצי"ב מזהה שיש באותה מנחה, סממנים של כל אחת מארבעת המנחות המפורטות בפרשת ויקרא.
דברים אלו אומרים דרשני, מה מקום לקרבן בִּכלל ביום הכניסה לעבודה, ומדוע דווקא מנחה כזו הכוללת את כל סוגי המנחות?
הנצי"ב נאמן לחידוש שחידש בעצמו בפרשת ויקרא (ב א) שקרבן מנחה בא לכפר על עיוות במידות, ישנם ארבע סוגי סטייה שונים בנפש וכנגדם [תאווה, כעס הוללות עצבות] ישנם ארבע סוגי מנחה [סולת מחבת מאפה תנור מרחשת].
היסוד החשוּב העולה מכאן הוא, שלא תהיה יכולת לכהן להרים את האדם החוטא מנפילתו, אם הוא בעצמו לא נטהר ממחלות נפש הללו.
רופא הנפשות, אינו רק אדם שיודע מה לומר ואיך לומר, אלא הוא קודם כל אדם שחי את מה שהוא אומר ואת הערכים שאליהם הוא מכַוֵון בחינוך שלו.
על כן, אילו הכהן בעצמו לא היה עובר את סדר ההיטהרות מהחסרונוֹת הנ"ל, לא יכול היה לשמש כקרש קפיצה לאותו היהודי הפשוט המתמודד עם החוּלשוֹת של עצמו (על פי העמק דבר ו, י"ג).
מנחת כהן
מדוע במנחת כהן ישנו דין מיוחד שאין שייריה נאכלים?
רמב"ן מצטט דברי המורה נבוכים (ג מ"ו) הכותב כך: 'אבל טעם שרפת מנחת כהן מפני שכל כהן יש לו להקריב קרבנו בעצמו (ידוּע על פי דברים י"ח ו שהכהן המביא קרבן אישי, היה רשאי לעבוד אף ביום שאין זה משמרתו) ויהיה אם כן מביא מנחה ואוכל אותה הוא בעצמו וכאלו לא עשה דבר, כי מנחת יחיד לא היה קרב ממנה אלא הלבונה והקומץ, ולא די מיעוט זה הקרבן אלא שיאכלנו מי שהביאו, ולא יראה אם כן עבודה כלל, מפני זה היא נשרפת'.
אני חושב שהרעיון הטמוּן כאן נעוּץ עם החשיבה הכללית שאדם צריך להרגיש חסרון ברכושו כאשר הוא מביא קרבן.
מה שאיני מבין הוא, הלוא גם בשלמים שישראל מביא הוא אוכל את רוב הבהמה עם בני משפחתו.
אבל מה שנראה לי יותר חשוּב ויותר קרוב לאמת הוא, שהכהן צריך לחוּש ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו שהוא עובד אצל ה', ואין הוא עובד בעבודה של עצמו. מאוד בקלוּת, הכהן עלול להידרדר לחשיבה שעבודת בית המקדש היא שווה לכל עבודה אחרת במֶשֵק. כמו שיש בכל עבודה רווחים לעובד/לבעל הבית, ככה היה ניתן לחשוב שגם בעבודת המקדש זה ככה, שיש דיבידנדים לפרסונל (עיין מה שנראה מהפסוקים ביחס לחטא של בני עלי). חלילה לחשוב כך, כי זה לא עבודה שלהם, אלא הם עובדים אצל הקב"ה והם 'אוכלים משולחן גבוֹה' ולא משולחן עצמם, וגם כאשר הם אוכלים, אין להם שוּם בעלות גם חלק המגיע להם [המשנה בקידושין מלמדת על פי אותו היסוד, שכהן שקידש בחלקו בקדשים, אינה מקודשת].
ועל כן התורה יצרה חַייץ גדול, בין הכהן המקריב לאכילתו, ואם כהן מסוים הביא מכספו קרבן מנחה, ממילא הוא לא יהיה רשאי לאכול ממנה.
• שמיני •
חטאת חיצונית נשרפת
בשבעת ימי המילואים, הקריבו פר לחטאת ושני אילים, אחד לעולה ואחד לשלמים. יש משהו חריג בקרבן חטאת זה, ביחס לשאר החטאות. התורה מציינת שאת דם הפר מזים על מזבח החיצון/העולה ואת בשרו שורפים מחוץ למחנה. בדרך כלל האימורים של החטאת קרבים על מזבח החיצון, ואילו הדין הזה שחטאת נשרפת, מוּכַּר לנו בחטאות הפנימיות (שמזין את הדם על מזבח הזהב או בקודש הקודשים) אבל לא בחטאות החיצוניות, אם כן מדוע קיים שינוי זה?
רש"י מציין שזו גזירת הכתוב, אבל ניתן להביא מה שכתבו המפרשים על מנת לקרֵב זאת להבנתנו. מדוע אם כן, בימי המילואים החטאת היא חיצונה, ובכל זאת היא נשרפת?
הרמב"ן מתייחס לכך בפרשת תצווה (כ"ט י"ד) '...והוראת שעה היתה כדברי רבותינו. והטעם בזה, שהכֹּל גלוי לפניו (כלומר למרות שפרשה זו נאמרה למשה קודם חטא העגל, אבל הכל גלוי לפניו), והיה פר חטאת זה לכפר על מעשה העגל, וקרבנו של כהן משיח הוא.
בהקשר לדברי הרמב"ן הנ"ל, יש להוסיף הסבר יפה המובא במשכיל לדוד: 'אי נמי יש לומר דמטעמא אחרינא שינה הכתב בפר זה שנעשה בחוץ, להודיע שאהרן לא חטא אלא למראית העין אבל לִּבּוֹ היה לשמים. ולכך הכי נמי לא היה צריך כפרה על הפנימיות אלא על החיצוניות, לכך הצריך הכתוב שלא תעשה חטאתו לפנים אלא בחוץ לרמוז זה, והלכך כיון דמן הדין הוה ליה להיות חטאת פנימית ככל פר כהן משיח אלא דמטעמי דלעיל אשתני מכל מקום בעניין הבשר נשאר דינו ככל חטאת פנימית וכדין פר כהן משיח להיות נשרף'.
סיכום: ראינו הסבר לשינוי בחטאת המילואים – להבליט שהחטא של אהרן היה רק כלפי חוץ, ולכן הבשר נשרף בחוץ.
השפעת המאכלות האסורות
התורה אסרה לאכול מאכלות מסוימים, וחז"ל הדגישו את הסכנה הרוחנית המלווה באכילת מאכלות אלו, וכך אמרו: 'ונטמטם בם, אל תקרי ונִטמטֵם אלא ונִטַמְטם, מכאן שעבירה מטמטמם לבו של אדם'.
המפרשים עסקו בחומרה הנ"ל, והריני לצטט שניים מהם, האור החיים הק' המדגיש את העובדה שגם אכילתם בשגגה פועלת לרעה על האישיות, עד כדי כך שחז"ל קראו לאותם האנשים שמזלזלים באזהרות הללו, שהם עצמם קרויים שקץ.
הנצי"ב מחדד נקודה נוספת, כאשר יהודי לא מקפיד על אכילת המאכלות האסורות, הוא מגיע למצב כזה שאינו בוֹחל אף מאכילת הדברים המאוּסים, שאפילו אומות העולם נגעלים מהם.
אכילה המהווה כפרה
כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. האכילה שאנו מכירים היא בדרך כלל קשורה לעולם החולין, והיא יכולה להיות משרתת את הקודש. כגון כאשר אדם אוכל, וזה עוזר לו לעבוד את ה', זו אכילה של חול המשרתת את עבודת ה'.
מאידך, בַּמקדש אנו פוגשים סוג אכילה השונה באופיו, כאן לאכילה עצמה, יש ערך של תכלית. ועל כן יש מצווה באכילה עצמה, ואכילת הכהנים מהווה כפרה באותה המידה שאכילת המזבח מכפרת. וזה נלמד מהפסוק הבא: 'מַדּוּעַ לֹא־אֲכַלְתֶּם אֶת־הַחַטָּאת בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא וְאֹתָהּ׀ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת־עֲוֹן הָעֵדָה לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה.
סוד המקווה
הרב קוק מסביר שהרעיון הטמון במקווה הוא, שאין אדם יכול לחיות לנצח בתוך המים, ועל כן הוא מַפְנִים את הידיעה שחיי החומר הם זמניים ובזכות זה הוא מיישר את מעשיו ואת מידותיו. התחדשות המחשבה בנושאים הללו, בעצמו מהווה טהרה.
למה נסמכו אהלים לנחלים, לומר לך מה נחלים מעלים את האדם מטומאה לטהרה, אף אהלים מעלים את האדם מכף חובה לכף זכות (תלמוד ברכות י"ד.).
עין אי"ה: 'טהרת האדם, עם יסוד המים, מכל הטומאות שבתורה, יש בו רמז, באשר טומאות המעשים והמידות והדיעות כולן באות מחסרון השקפתו של האדם על ענין היותו בעולם הזה מצד פרטיותו, כגר ולא כתושב, ועליו להשתמש בדברים שמוצא להפיק על ידם תכליתו הנצחי המעולה. על כן כשיבא במים, שמה יצויר גירותו. כי האדם אי אפשר לו להיות קבוע ותושב במים, רק על זמן מועט, על ידי איזה הכנה, ויבין מזה דהוא הדין בהיותו על הארץ, שהיא על המים, הרי הוא כגר בתוכה, ויכסוף לשום עיקר מגמתו אל הטוב והחכמה הצדקה והמשרים, שהם קיימים לעד'.
הלוואי שנצליח לנהל חיי משפחה וכלכלה של בית כאשר אנו יודעים בכל רגע, שכל המעמד שלנו כאן הוא רק זמני, ומתוך אותה ההבנה נכלכל את מעשינו.
• תזריע •
מראות נגעים שתיים שהן ארבע
יש כמה סוגים של נגעים, כלומר בנגעי האדם יש מספר גוונים המטמאים אותו, ויש לכל מראה שֵם בפני עצמו.
אור החיים הק' מבאר (י"ג ב): ולמה שאמרו ז"ל (ערכין ט"ו ב) שהצרעת באה על לשון הרע, ירמוז הכתוב בשני מראות נגעים על פי מה שכתב רמב"ם בפרק ז' מהלכות דעות וזה לשונו: 'לשון הרע הוא המספר בגנות חברו אף על פי שאומר אמת אבל האומר שקר הוא נקרא מוציא שם רע על חברו עד כאן הנה האומר דברי גנאי על חברו הגם שאומר אמת נקרא בעל לשון הרע, והאומר שקר נקרא מוציא שם רע'. וכנגד שני אלו אמר שאת או בהרת, שאת כנגד מוציא שם רע, ואמר שאת על דרך:' לא תשא שמע שווא', בהרת כנגד לשון הרע, ואמר לשון בהרת בהירות שיורה הצדקת הדברים הנאמרים כי כנים הם, ואף על פי כן מאוסים הם ויסובבו הצרעת. ולצד שיש הדרגות בשתי הבחינות, לזה עשה ה' ברוך הוא ספחת לשאת ולבהרת כבחינת הדבור אשר יסובב אותה'.
בדבריו המופלאים של אור החיים הק' רואים שתי נקודות: א. 'אין דברים סתם', כלומר כל סוג של נגע מכוון כנגד חטא אחֵר. ב. לכל חסרון יש גם דברים המובילים לאותו חסרון, כלומר אדם נופל לחטא אחרי שלא נזהר בדברים שאינן חטא בעצמם אבל עלולים להביאו לחטא. כך גם בשתי העבירות הללו, אדם מגיע אליהם אחרי שהלך בדרכים לא מספיק טובות עד שהגיע לחטאים. זה רמוז בכך שלכל מראה, יש גם תולדה (אולי מלשון מה שמוליד את הנגע, ולא מה שנולד מהנגע).
בהעמק דבר ראיתי הסבר על שאלה אחרת, מדוע פעמים שהנגע הוא בראש ופעמים שהוא בגוף?
דצרעת הגוף בא על חטא תאווה המחטיא את הבשר, וצרעת הראש בא על חטא דעות משובשות... ונפקא מינה הוא להיזהר ממנו יותר, דמי שיש לו דעות משובשות מחטיא אחרים שמתרועעים עמו יותר מבעלי תאווה.
לפי הנצי"ב יש צורך להתרחק מהאדם הצרוע משתי סיבות: א. חשש הידבקות. ב. השפעה רוחנית שלילית.
לדבריו, עיקר חשש ההשפעה אמוּר באותו אדם שהשקפתו אינה נכונה, עד כדי כך שאפילו הכהן המוּרם מעַם אינו מתקרב אליו, כי בשלב הזה אינו מסוגל לקבל תוכחה (אולי רק מעצמו ישוב כאשר ישהה זמן ארוך בבדידות וישיב אל לבו בדרך 'טובה מרדות אחת בלבו של אדם ממאה מלקויות').
הנצי"ב מבאר, שאמנם להלכה ההנהגות של שני סוגי הצרעת הנ"ל שוות (הרחקה מחוץ לשלוש מחנות ופריעה ופרימה), אבל התורה כתבה את הדין של 'טמא טמא יקרא' המלמדנו את הצורך להתרחק ממנו, 'עד שלא יתעסק בשיחת הרשעים שהוא הליצנות ולשון הרע' (רמב"ם צרעת ט"ו י) בסמוך לנגע הראש דווקא, כי אצלו במיוחד ישנו חשש של השפעה שלילית.
לפרשת הנגעים
קורה שיש חלאה בגוף האדם המצטברת בִּפנים, ואין המחלה נגלית כלפי חוץ. כל עוד המחלה היא בפנים, אין האדם הנושא אותה מוּדע אליה, וממילא אין מעלה על דעתו את הצורך לרפאה.
כאשר מגיע האדם למצב שהמחלה או הגידול הפנימי לא נעלם אלא להיפך מקבל תאוצה בגידולו ואף הוא מורגש לאדם החולה, ובמקרים מסוימים הוא גם מבצבץ לחוץ, מצד אחד זה כבר מגיע לשלב בו המחלה כבר מפריע וגם לא נעימה כי כולם רואים ומודעים למחלה.
אבל כידוּע העוּבדה שהמחלה כעת גלויה, היא בוודאי התחלה טובה, כי רק עכשיו יהיה החולה מוּדַע למצבו ויכול יהיה לבלוע תרופות או להימנע ממאכלים העלולים לגדל מספרית את חשש התמותה.
כמו במחלות גופניות ככה גם במחלות הנפש. פעמִים שיש משהו לא מסודר בתפיסה של האדם את החיים, עד כדי כך שמתפתחת בו מחלה נפשית פנימית.
כאשר המחלה מתמלאת סאתה, התופעה מבצבצת כלפי חוץ. על פניו נראה הדבר כאסון הגורר אחריו צו בידוד, אבל לאחר מחשבה, ניתן להבין שזוּ הדרך היחידה לשקם את האדם הנופל.
הפטרת תזריע – נעמן
בהפטרה של השבת פרשת תזריע, אנו קוראים על צרעת נעמן ורפואתה על די הנביא אלישע.
שני דברים מיוחדים אני רוצה לציין:
א. אלישע שלא נמנע לקבל טובות הנאה מאנשים פרטיים, מסרב בכל תוקף לקבל תשורה מנעמן. אמנם רש"י מציין שחושש לתערובת עבודה זרה, אבל על פי הפשט, נראה לומר שאלישע מבין שאם הוא יקבל פרס, ייתפס הדבר שכל העזרה שהוא עזר לאיש, היתה בשביל טובת הנאה וזה בוודאי מקטין את הנס.
ב. נעמן בתחילה מסרב לקבל את המלצת הנביא לטבול בירדן בטענה שהנהרות שם בארם יותר נועזים וגדולים מנהר הירדן. לבסוף הוא מקשיב לנביא וכאשר הוא עולה מהמים בשרו שב להיות עדין כבשרו של תינוק. הוא מבין בכך שלא רק שיש אלוקים רק בישראל והנבואה היא נחלת עם ישראל, אלא מבין הוא שישנן סגולות טבעיות למים הזורמים כאן בארץ ישראל, וזה מה שמביא אותו בסופו של דבר לבקש רשות לקחת איתו קצת מאדמת ארץ ישראל איתו לארם, ושם יעבוד את ה' בכל לבו.
הפטרת תזריע – גיחזי
מדוע גיחזי נשאר מצורע?
אנו רואים שגיחזי נטה אחר הממון בסוגייה של נעמן, ונטייה זו גם גרמה לו להישבע לשקר, כפי מה שחז"ל הבינו את לשון הפסוק: 'וַיֹּאמֶר נַעֲמָן הוֹאֵל קַח כִּכָּרָיִם וַיִּפְרָץ בּוֹ וַיָּצַר כִּכְּרַיִם כֶּסֶף בִּשְׁנֵי חֲרִטִים וּשְׁתֵּי חֲלִפוֹת בְּגָדִים וַיִּתֵּן אֶל שְׁנֵי נְעָרָיו וַיִּשְׂאוּ לְפָנָיו', רש"י פירש: 'הואל' – הִשבע ששלחך, והמקור מופיע גם בתלמוד (ערכין דף ט"ז.) נגעים באים ...על שבועת שווא דכתיב: 'ויאמר נעמן הואל קח ככרים, וכתיב: 'וצרעת נעמן תדבק בך וגו'.
מסתבר שגיחזי חזר בתשובה על החטא של שבועת שווא, אבל על חטא של חמדת הממון, לא חזר בו, שהרי בפרק הבא בתנ"ך כאשר חיילי ארם בורחים, וארבעת המצורעים מגלים שיש אוכל לרוב סביב עיר שומרון שהיתה במצור, הדבר המניע להגיד ולבשר ליושבי העיר הוא החשש שמא יתחייבו למלכות על כך שלא סיפרו, ולא מעצם הרצון להציל חיים, כי הם עסוקים בלקיחת שלל והחבאתו, וחז"ל אומרים שמצורעים אלו, הם גיחזי ושלושת בניו.
• מצורע •
נגעי בתים
ביחס לדיני צרעת בתים התורה פותחת בפסוק: 'כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם לַאֲחֻזָּה וְנָתַתִּי נֶגַע צָרַעַת בְּבֵית אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם'.
ישנן שני דיוקים, האחד שדווקא בארץ ישראל ינהגו דיני צרעת בתים, והשני 'ונתתי' כביכול זה דבר שיקרה, ולא תלוי בחטא, בניגוד לסגנון שהתורה משתמשת בפרשת והיה אם שמוע: 'וחרה אף ה' ועצר את השמיים...'.
חז"ל רואים בכך בשֹֹוֹרה טובה, שעל ידי סתירת הבית נוכל למצוא את האוצרות שהחביאו אנשי כנען לפני כניסתנו לארץ. הזוהר התקשה מדוע לפי זה, במצב של טומאה, התורה חייבה להביא אבנים אחרות, וכי מה רע באותן האבנים עצמן? על כן מפרש הזוהר שהואיל ואנשי כנען בחלקם בנו בתים לשֶם עבודה זרה, על ידי סתירת הבית נוכל לבנות משהו חדש שאין בו מחשבות עבודה זרה.
ומכאן למדו את החשיבות של חנוכת הבית, הבאה לבטא את הכמיהה של בעלי הבית שבית זה יהיה ביסודו בתורה ובקדוּשה.
הנצי"ב (העמק דבר י"ד ל"ד) מתקשה מדוע הוזכר כאן הביטוי כנען, והלוא היו כאן שבעה עמים ולא רק כנען. הוא מבאר שהביטוי כנען בתנ"ך רומז גם לתחום עיסוק, 'וחגור נתנה לכנעני' שהוא הסוחר. העם הכנעני היה יושב על הים (במדבר י"ג) ועיקר עיסוקו היה במסחר, ועל כן הוא יותר פגיע ליותר עלול לחטא הלשון. החקלאי אינו בא כל כך במגע עם אנשים אחרים, וכן אין הוא בא בגבולו של הזולת, מה שאין כן הסוחר העלול לחשוב שהצלחתו במסחר תלויה בנפילת הסוחר המתחרה ועל כן הוא עלול לחשוב שאם יוציא על סחורת השכן דיבה בכך יצליח יותר ברווחיו. על כן התורה אמרה שיש להיזהר מלהידמות דווקא לכנעני.
כמה יש להיזהר מהמחשבה שפלוני או אלמוני מהווה המונע לפרנסה שלנו, וכן יש ללמוד עד כמה המחשבה המלווה את התהליך יש בה ערך פועל. במיוחד אנו הבונים בית, כמה חשוב לשנן ערכים הללו, על מנת שנצליח בכל מעשי ידינו.
התשובה מרפאה
מדוע כתוב: 'וְהִנֵּה נִרְפָּא נֶגַע־הַצָּרַעַת מִן־הַצָּרוּעַ', פשיטא שמן הצרוע נרפא הנגע, ולמה התורה הוסיפה ביטוי זה?
מיישב אור החיים הק' שיש כאן מוסר גדול, מתי יתרפא הצרוע? רק כאשר הוא יעשה מהלך בנפשו של תשובה, כלומר רק כאשר 'מן הצרוע' באה רפואתו, 'ששב ורפא לו'. במילים שלנו, שוּם מוסר או רב גדול שיבוא, לא יעזור לאותו צרוע, כל עוד לא לקח את עצמו לידיים, ועושה מהלך בנפשו של תשובה ותיקון מעשיו.
• אחרי-מות •
האם נעשיתי נורמאלי?
בסוף פרשתנו ישנה פרשת עריות, בה אנו מוזהרים מכל קרבה לאותם נשים האסורות עלינו מחמת קורבה או בעצם היותן נשואות כבר.
האור החיים הקדוש, מפתיע אותנו באמירה מאוד מייאשת, שאין סיכוי לאדם עלי אדמות להישמר מאיסורי עריות, כי זה כביכול מעל יכולת האדם.
הרב מחדש לנו, שאין סיכוי באמת להינצל מהנפילה בדברים הללו, אלא אם כן יתגבר על יצרו ולא יתן פורקן לעצמו הן בענייני הראיה והן בענייני המחשבה.
עם כל זה, אין הצלה מחטא זה אלא אם כן יהיה לו רצון עז להשליט את הצורה הרוחנית על תאוות הלב, ואז יצליח למנוע את העבירה.
במילים שלנו, על מנת להישאר נורמאלי, צריך לקבל על עצמינו החלטה להילחם כמו אריות ביצר הזה, בהתמדה 24/7, הן על ידי חיזוק כח הרצון והן על ידי הרחקת כל דבר העלול לעורר מחשבה או מפגש עם ראיה לא טהורה. בטעות חושבים שזו רק עבודה לגברים, אבל זו טעות גמוּרה, כי גם האישה מצווה בענייני הסתכלות, העלולים לפגוע במחשבה ובצורה הרוחנית שלה.
רק מי שיודע, כלשונו של הרמח"ל, שהמלחמה היא 'פַּנים ואחוֹר' ואין רגע שבו ניתן להעצים עין, רק הוא יכול לצאת מנצח, כי ברגע שאנו 'נרדמים בשמירה' האויב האכזר ינצל זאת כדי להיכנס לשטחנו.
• קדושים •
יושר כלכלי כסוד העושר
התורה מזהירה אותנו בפרשתנו בענייני מידות ומשקולות, שיהיו מדוייקים ושלא נשתמש בעזרתם לרמות את הזולת ולעשות 'עושר ולא במשפט', וכך נאמר:
'לֹא־תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה. מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי־צֶדֶק אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם'.
כידוע, בחתונה קורה משהו מוּזר, בחור ובחורה שהיו עד עכשיו וותרנים ואידיאליסטים, כעת הם צריכים לחסוך כל גרוש על מנת לשרוד ולהתקיים, ופעמים העולם הערכי שעליו הם גדלו עלול להתמסמס. במיוחד הדבר בא לידי ביטוי בכל מיני 'שטחים אפורים' בענייני ממון, שאנו נוטים להורות היתר לעצמינו, וכאן אני מציע לקחת מהניסיון של אחרים ולבקש לשמוע 'דעת תורה', כיצד להתנהל עם צורך הקיום מחד, וביושר ובערכיות מאידך.
חז"ל במסכת בבא בתרא (פ"ט.) מלמדים אותנו יסוד בענייני כלכלה, שיוכל לשמש לנו כ'קנה מידה' בכל העיסוק הכלכלי, המלווה כל זוג. דרשת חז"ל היא על הפסוקים המקבילים בפרשת כי תצא:
'לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. לֹא־יִהְיֶה לְךָ בְּבֵיתְךָ אֵיפָה וְאֵיפָה גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה. אֶבֶן שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה־לָּךְ אֵיפָה שְׁלֵמָה וָצֶדֶק יִהְיֶה־לָּךְ'.
וזו לשון הגמרא: אמר רב יהודה מסורא: 'לא יהיה לך בביתך' מה טעם? משום 'איפה ואיפה'. 'לא יהיה לך בכיסך', מה טעם? משום אבן ואבן! אבל 'אבן שלמה וצדק – יהיה לך, איפה שלמה וצדק – יהיה לך'.
וכך ביאר רשב"ם: 'לא יהיה בביתך – ממון מה טעם? משום איפה ואיפה, שלוקח בגדולה ומוכר בקטנה בביתך קרא יתירא קדריש. אבל אבן שלמה – ואם בביתך אבן שלמה וצדק, יהיה לך ממון כדאמרינן, בעלמא (נדה דף ע:) מה יעשה אדם ויתעשר ישא ויתן באמונה'.
היסוד הנצחי כאן הוא, אַל תלך בדרכים לא ישרים כדי שיהיה לך ממון, אלא לך בדרך היושר, ואז תצליח. אם אתה מתלבט איפה דרך היושר ואיפה דרך העקלקלות, או שתתייעץ עם חכם או שתדמיין לעצמך מה היה עושה החפץ חיים במקומך.
• אמור •
אסתטיקה
בפרשה יש לנו עסק עם אסתטיקה בשתי הזדמנויות. כהן שהוא בעל מום פסול לעבודה, וכמו כן, להבדיל, בהמה שהיא בעלת מום אינה כשרה להקרבה.
מה החיסרון שישנו בבעל מום, וכי הקב"ה מסתכל על הצד החיצון של המציאות? תמיד התרגלנו לומר שהעיקר הוא הפנימיות.
כנראה שזה קשור להשלמה של שני כוחות הקיימים באדם, השכל והדמיון.
בשֶֹכֶל הַקַר, שהוא הנחלה של הצד הגברי, אין חסרון בבעל המום, אבל בדמיון שהוא הצד השייך להופעה שבמציאות, העשוי לעורר את הרגש, התפוס מקום חשוב אצל האישה, השאלה 'איך זה נראה?' היא ממש 'גופי תורה'.
התורה לא רוצה שהצד הדמיוני יתפוס את המקום החשוב, ה'יפה' אינו בִּמְקוֹם הנכון, אבל אחרי שהשגנו את הנכון, צריך לשים לב גם לצד ה'יפה', המיוחד כאשר אנו עוסקים במקום הנקרא 'נויו של עולם', שבו הצד האסתטי תופס גם מקום.
בעל טוב ישתדל להגיע הביתה בַּזמן, אבל לא תמיד יקפיד מעצמו להכניס את החולצה למכנסיים, אבל אשתו תשים לב דווקא לנקודה הזו.
אצל גדולי ישראל שהיו באים במגע עם המלכות, היה צריך ליתר הקפדה בדברים הללו והתירו להם להסתכל במראה לצורך ההתייפייפות החיצונית.
נדמה שבדורנו הלכנו יותר מדי קדימה בנושא ה'נראות' 'העיצוב' וכו', דבר הבא לידי ביטוי בכל תרבות סלפי והצילום של מה שאתה עומד לאכול וכו', צריך לאזן ויותר לעורר את שימת הלב להעצמת הכוחות הפנימיים.
מי פוגע במי?
לפעמים אנו נלחצים מההתנהגות של הילדים, לא רק בגלל הדאגה להם, אלא פעמים שזה קשור לרוֹשם שהדבר ישאיר, ובעיקר מה יגידו השכנים.
לכאורה הרגשה זו מוצדקת ויש לה אסמכתא בתורה. בפרשתנו כתוב: 'ובת איש כהן כי תחל לזנות, את אביה היא מחללת באש תישרף'.
אני רוצה להפתיע אתכם הפעם!
היינו מצפים לפרש את הביטוי 'את אביה היא מחללת' זאת אומרת היא 'עושה בּוּשוּת לאבא שלה', אבל אם נתבונן בתרגום אונקלוס של הפסוק, נראה שהוא תרגם באופן אחר.
'מקדושת אבוהא היא מתחלא'. התרגום יכל לכתוב כך:'ית אבוה היא מחליא או מחללא' והעדיף לתרגם כפי מה שתרגם.
מה ההבדל בין מה שתרגם אונקלוס, לתרגום שאני הצעתי?
בעיון במפרש 'משך חכמה' נראה שהוא מתייחס לכך, וכך כתב (בסגנון שלי): פירוש, המכוּוַן כאילו היה כתוב 'מִתְחַלֶלֶת'. המשמעות היא, שהקדושה שיש לה מאביה היא מחַללת, עשתה את זה לחוֹל ולמחוּלַל, במעשיה עשתה כאילו אינה בת כהן, כביכול שהקדושה שיש לה, אבדה.
במילים אחרות, אין הבעיה בכך שהיא גורמת בושות לאביה ולכל שבט הכהונה במעשה הזנות שזינתה תחת בעלה, אלא היא בעיקר פוגעת והורסת את קדושת הכהונה הנמצא בה שקיבלה בירושה מאביה.
אם ככה נתבונן על הדברים, ראשית זה יהיה יותר אמיתי, ואם נשכיל גם לחנך על פי מֶסֶר זה, יהיה הדבר יותר לתועלת, כי לא את כְּבוֹד המשפחה אנו דורשים, אלא תובעים אותה לְשמֵר את ערכה העצמי הבא לה מירושת אבות (עיין בפַן ההלכתי ברמ"א או"ח קכ"ח מ"א ובנושאי כלים שם).
מקראי קודש
התורה קוראת למועדים בשם מקראי קודש. מה טמון בביטוי זה? הרמב"ן מסביר שהלשון מקרא היא לשון של התאספות, כמו ביחס לחצוצרות שעשה משה המשמשות למקרא הנשיאים, גם כאן החגים מהווים ימים של מקרא, ימים שבהם המשפחה מתאספת. אבל השאלה המרכזית היא באיזה תוכן אנו נמלא את אותם הימים?
באומות העולם, גם קיימים ימי חג, אבל השאלה מה התוכן הממלא את אותם הימים? יש שָם עניינים של מאכלי מסורת, שירים עממיים, ריקודים ותלבושות מיוחדים, והרבה פעמים פוגשים גם פריצות בהתנהגות, המלווה בשתיית יין על מנת ליהנות ו'לאבד את הראש'!
כאן התורה אומרת שני דברים, האחד בבחינת עשה, והאחד בבחינת לא תעשה. העשה הוא 'מקרא קודש', כלומר שמרכז ההתאספות תהיה ההודאה לה', ולימוד התורה בהמון (חז"ל מספרים על הדרשה התורנית שהיתה במועדים). הלא תעשה הוא האזהרה הסמוכה לפרשת המועדות, 'לא תחללו את שם קודשי', אל תגיעו מתוך השמחה לדיוטא התחתונה כמו שהפסוק אומר: 'אַל־תִּשְׂמַח יִשְׂרָאֵל׀ אֶל־גִּיל כָּעַמִּים (הושע ט א).
לסיכום, אין אנו צריכים 'להמציא את הגלגל מחדש', בשאלה באיזה תוכן יש למלא את החגיגות, אלא יש לנו כבר דרך סלולה מאבותינו.
• בהר •
השיקום כדרך חיים
יש בפרשה זו הלכות רבות המבטאות את הקשר בין העם לארץ, כגון דיני שביעית ודיני יובל.
בנוסף לכך, יש בפרשה הרבה אזהרות העוסקות בענייני סעד ורווחה. רואים אנו עד כמה החוק בא לקראת אותו אדם שירד כלכלית והיה צריך למכור מנכסיו, התורה מפרטת את הדרכים שבהם אנו פותחים בפניו, את האפשרות לחזור למעמדו הראשוני.
המסר הכללי לעניות דעתי הוא, שהמצב בריא הוא שהעם יֶשֶב בּארצו וכל אחד יהיה קשור לנחלה שלו, וזה עצמו מַפתח להצלחה הלאומית והפרטית.
השיטה ההפוכה, תקופת העונש, בה אנו גולים ממקום למקום היא תקופת הגלות, ובעֵינֵי התורה הגלות עצמה היא עונש לאומה.
מדוע באמת הגלות היא עונש, והרי ניתן לספוג הרבה דברים בזכות ההסתובבות בין האומות, ואפשר לקלוט המון ידיעות וניסיון מהקִרבה לעמים שונים?
כנראה שיש להַפְנים את העובדה, שהאוצר הטוב נמצא כאן, ומתחת לבַּלַטות מצויה ההצלחה. אין אנו צריכים לאסוף את היֵדע מבחוץ, אלא נוכל להיות אוטודידקטים.
זה נכון שבתקופת של הגלות, היינו צריכים לספוג מהסביבה ולהקרין אליה דרך ההימצאות בה, אבל המצב השלם הוא כאשר 'וישבתם לבטח בארצכם'.
האפשרות להתפרנס משפע חקלאי, יותר בריאה בעיני התורה מהפרנסה דרך המסחר הגורר חוסר קביעות והתניידות ללא הגבלה.
רגילים לומר: 'יותר קל להוציא את היהודי מהגלות, מאשר להוציא את הגלות מהיהודי', כלומר מה שאנו צריכים בשביל להבריא הוא שינוי בראש, בחשיבה, בתפיסת עולם.
אסגנן הדברים בגוף ראשון: אני חושב כל הזמן שאני אֶפֶס ורק אם אהיה דומה לפלוני, אצליח בחַיַי. אם אלמד ממנו שיטות התנהגות אהיה מוצלח. אני לא יודע מה לעשות בעתיד, על כן אני חייב להסתובב בעולם ולדעת לקראת מה העולם צועד. אהיה אומלל אם יחשבו עלי באופן שלילי, על כן אני צריך לדעת מה חושבים וכותבים אחרים עלי, ולשָפֵּר את עצמי או לחילופין אצא במסע על מנת להסביר את דרכי ולהצדיק את עצמי בעיני כולם.
טיפש שכמותי, אני טוב כי אני הבן של רבש"ע, ואדע את העתידות בזכות הנביאים שמסתובבים לידי. אהיה עצמאי בכלכלתי, כי רוב הדברים שאני צריך נמצאים מתחת לאף שלי. אני לא צריך שאחרים יתנו לי ציון טוב, כדי להיות בטוח שאני הולך בדרך נכונה. יש לי קְנֵה מידה צמוד שהיא התורה, ויש לי רב ש'נותן לי על הראש', אם אני קצת מזייף. הערכה שלי על עצמי אינה תלויה במה שאחרים חושבים עלי, כי אני מרגיש כבר בתוכי את יד ה' החופפת עלי.
בקיצור, ניסיתי במספר משפטים לתאר שאנו צועדים לקראת תקופה מיוחדת של אחיזה בארץ, שבזכותה טמונה כל ההצלחה הפרטית והלאומית, וטובי הגויים יבואו להתדפק על פתחינו כדי ללמוד איך מגיעים לאושר כבר בעולם הזה ללא סמים וללא הנאות דמיוניות.
• בחוקֹתַי •
עמל
על הפסוק הראשון בפשרה 'אִם־בְּחֻקֹּתַי תֵּלֵכוּ וְאֶת־מִצְוֹתַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם', חז"ל דרשו 'שתהיו עמלים בתורה'.
העמל הוא יסוד בכל הצלחה בחיים. לא רק הפרט יצליח להוציא את כוחותיו לפועַל בזכות עמלו, אלא גם זוג נשוי, לא יוכל להגיע להצלחה לולא העמל.
חז"ל מלמדים אותנו, שלמרות שאש יורדת מן השמיים, מצווה להביא מן ההדיוט. מה טמון כאן?
המסר שאני מבין הוא כך, גם אם יש התאמה בינינו, ואנו האנשים המושלמים ביותר בעולם, לא יהיו לנו חיי זוגיות מאושרים, לולא העמל שלנו.
מה כוונתי במילה 'עמל'?
העמל כולל את המאמץ שלנו לעשות משהו טוב ביחד שעשוי לחזק את הזוגיות, כמו כן העמל כולל את ההתגברות מלומר דבר העלול לפגוע בשני, איזו מילה מיותרת שאולי יכולה להיאמר בין שני חברים, אבל אצל בני זוג היא עלולה לפגוע ולקרסם. העמל כולל את המאמצים הנדרשים ממני, על מנת לשמור על החומות של הבית שאותו אנו בונים, ולא לתת מקום לכל מיני מזיקים להיכנס.
פעמים שהמזיקים באים דרך שמיעת ביקורת שלילית מאדם חיצוני על בעלי/אשתי. פעמים שיש רוח חיצונית הנושבת העלולה לערער את היסודות שעליהם בנינו את ביתנו.
פעמים ייאוש מלתקן ולשפר את היחסים בינינו, מתגנב ללב, ואם לא נעמול להדוף אותו על ידי חתירה אין סופית להתפייס, הרי בכך שאנו מרימים ידיים, וזה בדיוק מה שהתורה אומרת 'היו עמלים בתורה'.
• במדבר •
אמונת חכמים
משה הצטווה למנות את בני לוי מגיל חודש ומעלה, וכתוב שמשה מנה אותם על פי ה', רש"י מביא בשם חז"ל שמשה התקשה איך יוכל להיכנס לאוהלים כדי לספור את היונקים, אמר לו הקב"ה שאתה תעמוד מבחוץ ובת קול תאמר כמה יש באוהל.
מדוע משה לא לקח את זה כגזירת הכתוב, שהוא חייב לחדור לכל אוהל, כדי לקיים את הציווי האלוקי, לדעת כמה יש תינוקת באהל? אלא פשוט היה למשה שהציווי האלוקי אינו כפשוטו!
מניין היתה למשה את אותה הוודאות? מאיפה הוא ינק אותה? אלא פשוט שמשה ינק וודאות זו מהתורה עצמה!
תלמיד החכם אינו בא ללמוד תורה עם מטען חיצוני שאותו הוא שואב מבחוץ, אבל הוא יכול לבוא עם מטען רוחני שינק מהתורה עצמה.
יש לכך מספר דוגמאות:
א. במחלוקת רבי עקיבא רבי ישמעאל (ברכות ל"א:) בביאור הביטוי 'ונקתה ונזרעה זרע', אומר התנא, לא יכול להיות שהציווי האלוקי יגרום לטשטש את גדרי הצניעות, כי התורה מחנכת אותנו לאותה צניעות, מה טובו אהליך יעקב וגו'.
ב. רבי עקיבא חלק על מדרש חכמים (זקנים ראשונים) בביאור הפסוק 'והדווה בנידתה תהיה', הם הסבירו שיש כאן אזהרה שלא תתקשט ולא תתייפה כל ימי נידתה, על כך הגיב רבי עקיבא: אם כן נמצאת מגנה על בעלה? ועל כן הסביר שעד שהיא לא טובלת היא נשארת באיסורה לבעלה, ואין עובדת ההתיישנות פועלת על מצבה ההלכתי (שבת ס"ד:). שוב גם כאן רבי עקיבא בא לברר פסוקי התורה, מתוך מה שינק מהתורה עצמה, הרואָה ערך עצום בבניית המשפחה ובהמשך קיומה.
ג. מנגד, ראינו התייחסות מאוד חמורה בהקשר למחלוקת התנאים האם משקים גם את הגיורת (ברכות י"ט.). לפי חכמים לא, הואיל וישנה דרשה שממנה ממעטים גיורת מלשתות את מי הסוטה, ואילו לפי שמיעה ואבטליון גם אותה משקין בעת הצורך.
היה חכם אחד שהגיב על דברי אותו זוג-התַנאים באופן הבא: 'דוגמא השקוה', מבאר רש"י: 'על שהיו הם דומין לה השקוּהַ, שהיו שמעיה ואבטליון מבני בניו של סנחריב', כוונתו היא שהפסיקה שלהם נבעה מתוך אינטרס ורצון להרגיש את עצמם (למרות היותם גרים) כחלק מעַם ישראל (ללא שוּם הבדלה ושינוי), ועל כך נידו את אותו החכם. ההסבר לכך הוא, שלא יכול להיות שרב יאמר הלכה שאינה שֶֹכֶל אלוקי טהור. ההלכה לא מושפעת מתפיסה או מהרגשה אנושית של החכם, אלא אם יש השפעה על החכם, זה ודאי נובע מכל מה שספג בלימוד התורה כל ימי חייו.
סיכום הרעיון: אין החכם בא ללמוד תורה עם מטען שהביא איתו מעולם החיצון, ועל פיו הוא מפרש את התורה, אלא הוא בונה לעצמו השקפת חיים הבנויה מלימוד תורה וממה שספג מרבותיו, שהיא עצמה תורה, וזה מה שנותן לו, כעין משענת או נקודת חוזק רוחנית, שתסייע בידו להבין את הסוגיה הנלמדת.
• נשא •
נאמנות
בפרשתנו ישנה סוגיה מאוד מורכבת, איך מטפלים במצב בו הנאמנות שבין בני הזוג מתערערת.
ממה בנויה הנאמנות?
הנאמנות היא סוג של 'טביעות עין' שיש לאדם על המציאות.
יש בחז"ל שני מושגים ביחס להליך השבת אבדה, סימנים וטביעות עין.
הדרך הראשונה, להחזיר חפץ לבעליו, היא על ידי שהמאבד אומר את הסימנים שיש לו בחפץ, ועל ידי זה אנו מוודאים שהוא אינו משקר.
הדרך השניה, היא כאשר תלמיד חכם טוען על האבדה, מספיק שיאמר שהוא מזהה שהחפץ שלו למרות שאין לו בו שום סימן. איך הוא מזהה? על ידי טביעות עין.
כמו בהלכות אבדה, כך בעניינים רוחניים.
1. מה מהווה וודאות שאבא שלי הוא באמת אבא שלי? זו ודאות פנימית שאינה מתבססת על הוכחות וסימנים.
2. מי אומר שיש הקב"ה בעולם? זו ודאות פנימית, שהיא יותר חזקה מכל סימנים שתוכל להביא כהוכחה למציאותו.
3. מי אמר שאשתך שומרת לך אמונים? בתפיסה המודרנית, אדם עשוי להציב מצלמות ולהשאיר מקלטים ורשם קול, שיתנו לו מנוח לכל הספקות הנ"ל.
האדם הנורמלי, מזהה את הנאמנות של אשתו בו בשיטה של טביעות עין.
ניתן להוסיף שככל שהגבר סוטה במחשבותיו, ואין לו מחשבה טהורה בדברים שהוא מחויב בהם, ככה עלולה להיות לו פגיעה באותה טביעות העין. יש רמז לכך במשנה האומרת: 'כשם שהמים בודקים אותה, ככה המים בודקים אותו'.
• בהעלותך •
שלא שינה
בתחילת הפרשה אומר רש"י על עבודתו של אהרון: 'ויעש כן אהרון' – להגיש שבחו שלא שינה. א. מה שבח יש בדבר? ב. וכי באמת לא שינה, והלוא שינה כל פעם שרצה לעשות שלום בית?
אולי שאלה אחת מתורצת בחברתה, כאשר אהרון שידל את הניצים לשנות כיוון, הוא בוודאי אמר דברים 'מדעת עצמו', כמה פלוני מצטער שפגע בך וכד', והחידוש שיש כאן בחז"ל הוא, שבאמת זה לא נקרא שינוי, אלא בדיבורו הוא גילה את הרצון הפנימי.
בקשת הבשר
עם ישראל מבקש העלאה ברמת האוכל הניתן במדבר, כאשר הוא מתלונן ש'נפשנו יבשה'.
כיצד הקב"ה מגיב לאותה הבקשה?
ה' אומר למשה למָנוֹת שבעים זקנים, שיעזרו לו בהנהגת העם.
בפַשטות יש כאן תגובה על האמירה 'לא אוכל לבדי לשאת את כל העַם הזה, כי כבד ממני'.
שמעתי מהרב צפניה דרורי בשם הרב קוק, שיש כאן מענה על בקשת הבשר. הקב"ה מלמד אותנו שהפתרון לתאווה שיש לאדם, אינה על ידי מילוי התאווה (שהרי יש לו מנה, רוצה מאתיים) אלא על ידי הוספת דיינים שהם אנשים שמעתה לוקחים אחריות על הנהגת עַם ישראל. הוספת כוחות תורניים, היא הפיתרון לתאווה.
• שלח •
כשרים היו?
האם המרגלים היו כשרים באותה שעה או שהלכו בעצה רעה? (יג, ג רש"י)
"וישלח אתם משה ממדבר פארן על פי ד' כלם אנשים ראשי בני ישראל המה".
רש"י: "כלם אנשים – כל 'אנשים' שבמקרא לשון חשיבות, ואותה שעה כשרים היו".
קשה שהרי להלן (כו, ד"ה וילכו ויבאו) מביא רש"י דברי הגמרא (סוטה ל"ה.) – "מקיש הליכה לביאה, מה ביאה בעצה רעה אף הליכה בעצה רעה", דברים שלכאורה סותרים את דבריו כאן, שהרי קשה לומר שהפכו לאנשי עצה רעה ברגע שהתקבצו ליציאה המשותפת.
השיב הרב משה צבי נריה בספרו נר למאור (עמ' 340): "האנשים כשרים היו, ואילו עצתם רעה היתה. עצתם רעה משום שהם החליטו להודיע לעם ולתאר לפניו את המציאות כמו שהיא, אמת לאמתה. זה היה חטא חמור. את כל האמת צריך לדעת רק משה רבנו – 'שלח לך!'. לעם – אין זה נוגע. מפקד צריך לדעת את המצב כמות שהוא. עתים ימסור על כך לחיילים, ישתף אותם, ולעתים יעלים מהם. כי יש אשר האמת תרפה את הידיים, כבעת קרב קשה וקרוב לאיבוד. במקרה זה, מניעת האינפורמציה לציבור שמצבו קשה, מסייעת לניהול הקרב. רוח הגבורה והלחימה של הלוחמים אינה נפגעת. במצב זה דווקא אי הידיעה, יש בה סיוע לאפשרות ניצחון".
תפילת משה
מדוע לא התפלל משה גם על שאר המרגלים ולפחות על כלב? (יג, טז רש"י)
"אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ ויקרא משה להושע בן נון יהושע".
רש"י: "ויקרא משה להושע וגו' – התפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים".
כבר שאלו, מדוע לא התפלל גם על המרגלים האחרים, ולפחות גם על גיסו (בעל מרים אחותו) כלב בן יפונה?
לשאלה זו נדרשו כמה מרבותינו האחרונים.
לפי גור אריה, משה התפלל דווקא על יהושע תלמידו כי גנאי גדול הוא לאדם כאשר תלמידו אינו נוהג כהוגן, שיאמרו אלמלא שלמד כך מרבו לא היה עושה מעשים כאלו.
ראה תרגום יונתן בן עוזיאל: "...וכדי חמא משה ענוותנותיה, קרא" וכו'. כלומר בזה היה יהושע שונה מכלב, ועל כן היה זקוק יותר לברכה-תפילה ממשה.
הרב משה ליב שחור בספרו אבני שהם על התורה כתב: נראה לבאר לדברי התרגום יונתן, דכשראה משה ענוותנותו של יהושע קרא לו יהושע, דחשש משה שמא מתוך ענוותנותו תתרכך עמדתו ויחפש מוצא של פשרה עם חבריו המרגלים ולא יגלה תקיפות כלפיהם, ולפיכך קרא לו יהושע, שהתפלל עליו: י-ה יושיעך מעצת מרגלים.
שתי דרכים להבין את התנהגות משה, אחריות על תלמידו שלא 'יקדיח תבשילו ברבים', דאגה שמא הענווה תקלקל את השוּרה.
הפטרת שלח – העיקר הרוּח!
מה תפקידם של שני המרגלים ששלח יהושע, האם עשו שליחותם, ומה היה משיג מלך יריחו אילו היה 'תופס אותם'?
תשובה: בשונה מהמרגלים ששלח משה, שהם קיבלו רשימת שאלות שהם צריכים לברר בסיורם בארץ ישראל, הרי שאותם מרגלים ששלח יהושע, לא קיבלו שאלות מסוימות, כפי מה שעולה מהפסוּקים.
ניתן היה לומר שבתכנית המקורית היו צריכים לברר מספר דברים, אבל בגלל שהתברר שמחפשים אחריהם, הם קיצרו את שהוּתם ולא עשו כל מה שהתבקשו, אבל לאחר חשיבה, חשבתי שהשליחות היתה יותר לבדוק מה רוח העם היושב בארץ, ועד כמה הוא מוכן נפשית למלחמה.
כאשר הם מקבלים דיווח מרחב הזונה, על הפחד שאופף את אנשי כנען בגלל בני ישראל, מאז ששמעו על קריעת ים סוף ועל מלחמת סיחון ועוג, עד כדי כך שלא קמה רוח באיש, כפי מה שהפסוק מתאר: 'וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא־קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם', הרי שבכך הסתיימה שליחותם, בעצם הדיווח שאין רוח לחימה אצל האויב.
אגב, זה גם מה שקרה אצל גדעון, כאשר התברר לו שחיילי האויב, חולמים מתוך שינה על 'צליל לחם שעורים' המכה ועושה ֹשמוֹת בשדה מדיין, זה כבר מספיק לו כדי לדעת ולבשִֹר, שה' נתן בידינו את מדיין.
נחזור לשאלה בה פתחנו, מה מחפש מלך יריחו, ומדוע מנסה לתפוס את אותם שני המרגלים, האם זה מה שיפתור לו את רוח הלחימה הירוד שקיים בתוך מחנהו?
התשובה לכך היא פשוטה וכואבת, כשם שהכלב כאשר מכים אותו במקל, אין הוא מנסה לנשוך את האוחז במקל, אלא הוא מנסה לנשוך את המקל עצמו, ככה זה מה שקורה ברוב הפעמים, מנסים לפגוע בדבר שהוא רק מה שמסמל את האובדן ולא מטפלים בשורש.
אם המלך ערוֹם וכולם רואים את זה, אבל מי שיאמר את זה בקול רם וודאי ייתפס על ידי שוטרי המלך, ויועמד לדין, ככה זה תמיד, והלוואי שנצליח להשתחרר מתפיסה זו.
נחזור לרעיון העיקרי בו פתחנו, החשוּב מכל הוא, רוח הלחימה והרצון והאמונה שנצליח לעמוד במשימה, ולא תמיד כמות הנשק וכמות החיילים, היא הקובעת.
חשבתי לקחת את זה למקום אחר, אנחנו צריכים לבנות את עולם השאיפות שלנו.
עיקר ההצלחה של היהודי היא, שידע לשאוף תמיד לדברים הנכונים ואף פעם לא יתפשר עם המציאות הרדודה.
למשל, רובנו אנשים שעובדים ומתפרנסים, אבל השאיפה של כל אחד ואחד היא להיות תלמיד חכם, שהתורה שלו תהיה מרכז חייו וקבע ביחס למלאכה שהיא ארעי, 'עשֶה תורתך קבע', אמרו חז"ל.
חלילה חלילה לרדת לרמה בה השאיפה שלנו תרד, ונתפשר בכך שדי לנו אם נהיה אנשים פשוטים בערים ובטלים מהתורה.
אסון הוא לכל אחד ואחד, אם וכאשר הוא ישלים עם החיסרון.
עיקר האדם הוא עולם השאיפות שלו, הן בלימוד התורה והן בתיקון המידות. נכון ש'שבע יפול צדיק', אבל תמיד השאלה תהיה האם רצונו לקום מאותה הנפילה או שמא הוא משלים איתה.
• קרח •
חכמת נשים
חז"ל מציינים את אשתו של און מול אשתו של קרח, זו הצלתו וזו לא.
התנהגות של אשת און, היא קשה, כי היא נוטלת ממנו את חופש הבחירה, ועוד היא כרוכה בהתנהגות הלכתית שהיא 'על הגבול'.
יכול להיות שבנפילה כל כך קשה, שהיא מרידה במשה רבנו, שזה כפירה בעקיפין בכל הסמכות של התורה, הניתנת לנו דרך נבואת משה, כאן זה ממש פיקוח נפש, ועל כן היא נטלה לעצמה את החוק לידיים, גם את חוק הצניעות וגם את חוק המוּסַר (האומר אל תחליטי לבעלך מה לעשות).
המטה
מה הרמז שישנו במטה של אהרן?
קרח טען שכל העדה כולם קדושים, וזה ודאי נכון, אבל צריך סדר והדרגה ופיתוח איטי, ולא תמיד מיד כולם מוכנים למדרגת הקדושה.
על כן, הופיע נס המטה, המורה שיש התפתחות, ציץ פרח ושקד, כמו כן העלייה של האדם מישראל היא הדרגתית, וזה התיקון לקלקול של קורח.
אותו האדם שרצה להאיץ את התהליך, קיבל גם תהליך מואץ. אמנם האדמה מוכנה לקבל את האדם אחרי מאה עשרים שנה, אבל כלפי קורח האדמה קלטה אותם יותר מוקדם ומהר, כפי מידתו של קורח שרצה להאיץ את התהליך. דברים שחידש הרב הלל גלזר בתוספת דברים בשם האדמו"ר מפשיסחא.
• חקת •
נחש הנחושת
בפרשה מסוּפר על הנחשים שהיכו בעם ישראל, ועל השרף שהכין משה ובזכותו היתה רפואה לעם ישראל.
במשנה שנינו (פסחים ד ט) שחזקיה המלך כתת את נחש הנחושת. מדוע לגנוז דבר שהוא כל כך מועיל?
ההסבר הוא שהיו משתמשים בו לרעה. ככל דבר טוב שיש בחיים, ניתן להשתמש בו לטוב, וניתן חלילה להשתמש בו לרעה. לא מוסבר מדוע כתתו אותו ולא הסתפקו בגניזתו עד שיבוא דור יותר מוכשר?
השדר כלפי חוץ
אנו רואים שהתורה מדריכה אותנו ומזהירה אותנו מטומאת מת, באופן זה שלכהן אסור להיטמא למת וכן לנזיר אסור להיטמא למת. באותה המידה גם הישראליים מוזהרים מלהיות טמאים הן ברגל והן בשעה שאוכלים קרבנות כגון שלמים פסח ותודה.
אני רוצה להעלות שאלה, מה כל כך לא טוב במפגש עם המת?
יש מצד אחד מצווה לטפל בַּנִפטר, הנקראת 'חסד של אמת', מאידך התוצאה של טיפול עם המת גוררת דין של טומאה.
מדוע אם כן, התורה רואה לנכון להרחיק את הכהן ואת הנזיר מעיסוק חשוב זה?
ניתן להסביר שיש בפגישה עם המוות שני צדדים, אחד העשוי לחזק את האמונה בַּטוֹב, כמו שנאמר 'טוב לכת לבית האבל', והשני עלול להכניס את האדם למין ייאוש בראותו שהחיים כַּלים והאנשים נעלמים מהעולם הזה, ויוצרים ואקום בהעדרם מבני
משפחה.
הכהן מכאן והנזיר מכאן, הם דמויות שעצם המפגש איתם, אמוּר לחזק את הטוב ואת האמון בצדדים הטובים של החיים, על כן התורה לא רוצה שמַשהו מחדוות ה' שעל פניהם יוּעַם חלילה.
במידה מסוימת כל אחד מאתנו ממלא תפקיד כפוּל, מצד אחד הוא חי את חייו הפרטיים, הוא חש את תחושות הרגע שלו, וזה כולל את האכזבות שחש בעצמו על עצמו, ואת החסר שעליו להשלימו. מאידך, הוא גם משדר במראהו החיצוני שֶדֶר כלפי חוץ, כגון אני כועס עליכם, איני שבע רצון מהסובב, ואפילו מה שהוא חש, שלא טוב לי עם עצמי, עלול להתפרש כ: 'אנחנו לא מספיק טובים בשבילך'!
על כן עלינו לשנן את מה שמצטט האור החיים הק' בתחילת חומש דברים: 'החסיד צהלתו בפניו ודאגתו בלבו'.
כל אחד מאתנו הוא גם חי את החיים הפרטיים של עצמו, ובמקביל הוא משדר עד כמה טוב לו שהוא 'עובד ה' '.
ישנם פסוקים בסוף ספר מלאכי: 'חָזְקוּ עָלַי דִּבְרֵיכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּ֕ם מַה־נִּדְבַּרְנוּ עָלֶיךָ: אֲמַרְתֶּ֕ם שָׁוְא עֲבֹד אֱלֹהִים וּמַה־בֶּצַע כִּ֤י שָׁמַ֙רְנוּ֙ מִשְׁמַרְתּ֔וֹ וְכִ֤י הָלַ֙כְנוּ֙ קְדֹרַנִּ֔ית מִפְּנֵי ה' צְבָאוֹת'.
שמעתי בשם המשגיח רב ירוחם שהסביר ככה את הפסוקים: הקב"ה תובע את עַם ישראל, על כך שהם כביכול אומרים דברים קשים נגד הקב"ה 'חזקו עלי דבריכם'. מאידך, עַם ישראל מתכחש לטענה 'מה נדברנו עליך'. עונה להם הקב"ה שאתם כל הזמן אומרים שזה שווה להיות אדם ירא שמיים 'שווא עבוֹד אלוקים'. הם מיד משיבים: מתי אמרנו דבר כזה? עונה להם הקב"ה, כאשר אתם הולכים 'עם הראש באדמה' אתם בכך מבטאים שלא טוב לכם בזה שאתם אנשים שומרי מצוות. אילו זה היה טוב לכם, הייתם מחייכים כל הזמן.
זה חוזר לרעיון בו פתחתי, האדם במבטו ובחזותו משדר המון, ויש לו אחריות גם על הצד הזה, לא פחות מאשר האחריות על טוהר נפשו וטוּב לבו.
• בלק •
דינם של רשעים בעולם האמת
חז"ל מלמדים אותנו, דרך המדרש מה בדיוק האישיות של בלעם!
במסכת גיטין (נ"ו:) כתוב כך:
אֻנְקְלוֹס בַּר קְלוֹנִיקוֹס בֶּן אֲחוֹתוֹ שֶׁל טִיטוֹס הָיָה.
בִּקֵּשׁ לְהִתְגַּיֵּר.
הָלַךְ וְהֶעֱלָה אֶת טִיטוֹס בְּאוֹב.
אָמַר לוֹ: מִי חָשׁוּב בָּעוֹלָם הַהוּא?
אָמַר לוֹ: יִשְׂרָאֵל.
– מַהוּ לְהִדַּבֵּק בָּהֶם?
אָמַר לוֹ: מִצְווֹתֵיהֶם מְרֻבּוֹת וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד בָּהֶן.
לֵךְ וְהִתְגָּרֵה בָּהֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה וְתֵעֲשֶׂה עֲלֵיהֶם רֹאשׁ,
שֶׁנֶּאֱמַר: "הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ" (איכה א, ה) – כָּל הַמֵּצֵר לְיִשְׂרָאֵל נַעֲשֶׂה רֹאשׁ.
אָמַר לוֹ: דִּינְךָ בְּמָה?
אָמַר לוֹ: בַּמֶּה שֶׁגָּזַרְתִּי עַל עַצְמִי: בְּכָל יוֹם וָיוֹם צוֹבְרִים אֶת אֶפְרִי וְדָנִים וְשׂוֹרְפִים אוֹתִי
וּמְפַזְּרִים אֶת אֶפְרִי עַל שִׁבְעָה יַמִּים.
הָלַךְ וְהֶעֱלָה אֶת בִּלְעָם בְּאוֹב.
אָמַר לוֹ: מִי חָשׁוּב בָּעוֹלָם הַהוּא?
אָמַר לוֹ: יִשְׂרָאֵל.
– מַהוּ לְהִדַּבֵּק בָּהֶם?
אָמַר לוֹ: "לֹא תִדְרֹש שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ" (דברים כג, ז).
הָלַךְ וְהֶעֱלָה יֵשׁוּ בְּאוֹב.
אָמַר לוֹ: מִי חָשׁוּב בָּעוֹלָם הַהוּא?
אָמַר לוֹ: יִשְׂרָאֵל!
– מַהוּ לְהִדַּבֵּק בָּהֶם?
אָמַר לוֹ: טוֹבָתָם דְּרֹש, רָעָתָם אַל תִּדְרֹש;
כָּל הַנּוֹגֵעַ בָּהֶם כְּאִלּוּ נוֹגֵעַ בְּבָבַת עֵינוֹ.
בּוֹא וּרְאֵה, מָה בֵּין פּוֹשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם!
שָׁנִינוּ, אָמַר רַ' אֶלְעָזָר: בּוֹא וּרְאֵה, כַּמָּה גָּדוֹל כּוֹחָהּ שֶׁל בּוּשָׁה:
שֶׁהֲרֵי סִיֵּעַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת בַּר קַמְצָא וְהֶחֱרִיב אֶת בֵּיתוֹ וְשָׂרַף אֶת הֵיכָלו.

הנקודה שרציתי להדגיש, ששמעתי אותה בשם הרב צבי יהודה קוק ע"ה, היא שכל אחד מהם נידון בדבר המבטא מה הוא, ומה באמת אישיותו.
כאשר הגמרא אומרת שבלעם נידון ב'שכבת זרע רותחת', זה מגלה שזו היתה אישיותו של בלעם. כלומר יש דמיון בין האיש ופועלו, לבין האופן שדרכו הוא מקבל את
עונשו.
כידוע, האישיות של בלעם היא מאוד מורכבת, מצד אחד יש לו יכולת רוחנית מאוד גבוהה, עד כדי כך שחז"ל דרשו (ספרי וזאת הברכה): 'ולא קם נביא עוד בישראל כמשה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ואיזה זה זה בלעם בן בעור'. מאידך, הוא מאוד מקולקל במעשיו, עד כדי כך שחז"ל למדונו שבת זוגו היתה האתון אשר עליה הוא רכב, יש כאן שפלות נוראה, וגם מתוך הפסוקים עולה, עד כמה האיש הזה היה תאב ונלהב לקלל את עם ישראל, שהוא עם בחירו של רבש"ע.
אולי ניתן לראות את המורכבות הזו גם באופן בו הוא נידון. מה זה שכבת זרע? זה דבר מאוד עוצמתי, שיכול בתנאים נאותים יכול להביא את הברכה הכי גדולה שיש בעולם, שזה ההמשכיות, הבנים הצאצאים, הנצח. וכנגד זה ישנה יכולת לאדם להשחית את זרעו, ולהוציאו לבטלה, כאשר אין בפעולה הזו שום בניין של עולם [גם קיום יחסים עם אשתו שאינה בת פריון, יש בו משום שלום בית וישובו של עולם] וכאן באה לידי ביטוי של שכבת זרע, המוגדרת בהלכה כאחד מאבות הטומאה.
בלעם באישיותו הטראגית, יודע לקחת את הכוחות של נבואה, האמוּרים ליצור דבקות בה', שאותה הדבקות עניינה להרבות חיים, להרבות יצירה, להוסיף ברכה אמונה ושלום, והוא ברשעו משתמש בזה כדי להוסיף חורבן והרס.
על כן נידון בדיוק בדבר הזה עצמו, ולא עוד אלא היא רותחת, החום כידוע הוא התנאי הטוב ביותר להתפתחות, החיידקים מתרבים בחום. החרושת של היצירה נעזרת באש וחום על מנת להביא לידי גמר, יצירות חדשות מפותחות. ודווקא בהקשר לבלעם משתמשים בחום, כדי להעניש אותו. כפי עניינו כך גם עונשו.
הערה: ניתן להוסיף [גם זה בשם הרב צבי יהודה] שגם עונשו של אותו האיש [פושע ישראל בגופו נקרא בפי חז"ל] הוא בצואה רותחת. כידוע, הקב"ה עשה כך שהאדם ניזון ממאכלים, והגוף ממיין את החלקים הרצויים לו ומאידך הוא פולט את המותרות, וזוהי הצואה [שיש בה גם המון אנרגיות, שהרי בה מזבלים, עיין ערך אופי עבודת
הפעור].
אותו האיש, יש"ו הוא הפסולת של עַם ישראל, הוא באישיות הקלוקלת, איך שחז"ל סיפרו עליו בתחילת דרכו שהיה תַר אחר עיניו, ובהמשך הסית הדיח וכישף, הוא בעצם הפסולת של עמנו, ואותו הגויים לקחו, כדי לעשות ממנו עבודה זרה.
אשרינו שזכינו לביאור העומד על עומק דברי חז"ל.
על מה הענישו את בלעם
הגמרא מבארת (בבא בתרא י"ד:) שמשה כתב ספרו ופרשת בלעם. מה מיוחד בפרשה זו, שיש לציין באופן מפורט שגם אותו כתב משה, וכי הוא לא חלק מהתורה עצמה?
יש להבין שכל הסוגיה הזו של בלק ובלעם מתרחשת מחוץ לשטח ישראל. עַם ישראל בעצמו אינו חש את ההתרחשויות. מה שקורה הוא, שקורים דברים בין בלק לבלעם, והתכנית שלהם, לפגוע בעם ישראל דרך הקללה, משתבשת. גם מה שבלעם הציע להחטיא את עם ישראל דרך בנות מדין, זה היה חסוי מידיעתם של ישראל.
הדברים באים לידי שיא, כאשר חיילי עַם ישראל פוגשים את בלעם, בדרכם להילחם מלחמת נקמה מאת המדיינים, 'וְאֶת־מַלְכֵי מִדְיָן הָרְגוּ עַל־חַלְלֵיהֶם אֶת־אֱוִי וְאֶת־רֶקֶם וְאֶת־צוּר וְאֶת־חוּר וְאֶת־רֶבַע חֲמֵשֶׁת מַלְכֵי מִדְיָן וְאֵת בִּלְעָם בֶּן־בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב' (במדבר ל"א ח).
הפסוק מציין שכאשר הרגו את מלכי מדיין, הם הרגו גם את בלעם. רש"י במקום, עונה על שאלה שמתבקשת מאליה, מה בלעם עושה במדיין והלוא מקום מושבו הוא פתור, אלא מיישב רש"י שהלך לקבל את שכרו על כך שהפיל בעצתו עשרים וארבע אלף מישראל.
מה הסיבה שבגללה הרגו את בלעם? רש"י מציין שהסיבה היא, שהם ראו בדבריו דברים העלולים לגרום חולשה במאמץ המלחמתי, ואלו דברי רש"י: 'חמשת מלכי מדין – וכי איני רואה שחמישה מנה הכתוב, למה הוזקק לומר חמשת? אלא ללמדך ששוו כולם בעצה והושוו כולם בפורענות. בלעם הלך שם ליטול שכר עשרים וארבעה אלף שהפיל מישראל בעצתו, ויצא ממדין לקראת ישראל ומשיאן עצה רעה. אמר להם אם כשהייתם ששים ריבוא לא יכולתם להם, ועכשיו בי"ב אלף אתם באים להילחם. נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו'.
מדוע רש"י לא מציין את הסיבה הפשוטה, שהרגוהו בגלל שרצה לקלל את עם
ישראל?
התשובה הפשוטה היא, שמעולם לא ידעו בני ישראל, את מה שיעץ בלעם נגדנו, וכל מה שהם חווים ממנו זהו הרצון להחליש אותנו בדרך לקרב. וזו לשונו של הרא"ם: 'וישראל לא היו יודעים שבלעם נתן העצה של העשרים וארבעה אלף שנפלו מישראל, עד שגלה להם משה בשובם ממדין (פסוק ט"ז) – "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם למסור מעל בה' על דבר פעור ותהי המגפה", לפיכך אמרו בספרי: לפי שבא ליתן להם עצה'.
ממילא מובן, מדוע הגמרא מציינת את פרשת בלעם, כדבר שלכאורה מנותק מהתורה, הואיל ואין מפרשה זו שום הוראת דרך לעם ישראל לכאורה, וגם שפרשה אינה עוסקת בחוויה שעם ישראל חווה בגופו ועל גופו.
אולי זה גם יכול להסביר את דבריו של הנביא 'זכור נא מה יעץ עליך וגו' ', כי אלולא מה שאנו מזכירים לעצמינו, היה רעיון הזה 'נעלם לנו מהאופק'.
במבט שני, ניתן להבין שבאמת פרשת בלעם היא תורה, כי היא בונה אצלנו את ההכרה, עד כמה עַם ישראל חשוב להשם יתברך, ועל כן זכתה פרשה זו להיות חלק בלתי נפרד מהתורה.
• פינחס •
יין של גויים
קבלת גזירות חז"ל.
אביא בפניכם אגדת חז"ל ממסכת סנהדרין דף ק"ו. בקצת שינויים מטעמים מובנים: 'אמר בלעם לבלק, בוא ואשיאך עצה, עשה להן אהלים והושיב בהן נשים, זקינה מבחוץ וילדה מבפנים וימכרו להן כלי פשתן. עשה להן אהלים מהר שלג עד בית הישימות (כלומר קניון המתפרש על הרבה שטח) והושיב בהן נשים זקינה מבחוץ וילדה מבפנים, ובשעה שישראל אוכלין ושותין ושמחין ויוצאין לטייל בשוק, אומרת לו הזקינה: האם אתה מבקש לקנות בגדי פשתן? זקינה אומרת לו בעלות שוות-ערך, וילדה אומרת לו בפחות, שתים ושלש פעמים ואחר כך אומרת לו הרי את כ'בן-בית' שב ברור לעצמך וצרצורי של יין עמוני מונח אצלה ועדיין לא נאסר יין של נכרים, אמרה לו רצונך (אתה מעוניין) שתשתה כוס של יין? כיון ששתה בער בו... הוציאה יראתה (עבודה זרה) מתוך חיקה אמרה לו עבוד לזה, אמר לה הלא יהודי אני, אמרה לו ומה איכפת לך, לא מבקשים ממך אלא פיעור [והוא אינו יודע שעבודתה בכך] ולא עוד אלא שאיני מנחתך עד שתכפור בתורת משה רבך..'
רציתי להדגיש את מה שחז"ל מציינים: 'ועדיין לא נאסר יין של נכרים'.
אותו סיפור שבתורה, התרחש לפני שחז"ל גזרו שלא לשתות יין שנגע בו הגוי, ואז הואיל וחומרי הגלם הם כשרים, היה היין מותר, וההיתר לשתות יין הזה, הוא מה שהביא בעקיפין לתוצאה בה נפלו אלפים מישראל.
חשבתי, שחז"ל במילים הקצרות הנ"ל אומרים מה שנאמר בשפה הצבאית: 'הוראות הללו נכתבו בדם', כלומר תדע לך שחז"ל ראו את הנולד, ועל כן גזרו, ואל תזלזל בדבריהם, כי סופך ליפול בדברים חמורים.
אני באופן אישי, נשאלתי פעמיים, על ידי אנשים שלרגל עבודתם מסתובבים הרבה בחו"ל, אחד בעסקי רפואה והשני בעסקי מסחר, וזו שאלתם: 'אני לא מבין מה כל כך גרוע ביין גויים, והלוא הוא עשוי מחומרים טבעיים וכשרים, מדוע אי אפשר לשתות מיין שלהם, יש שם הרבה יינות איכותיים, אם אני יכול לשבת איתם ולדון בכל נושא שבעולם, מדוע לא אוכל גם לשתות את היין שלהם?'
השבתי להם, הקושיה שלך היא בעצם התשובה, אם אתה לא מבין מדוע חז"ל אסרו, זה עצמו מגלה שאין אתה מבין כמה אתה עלול ליפול. חז"ל רצו את זה, רצו שלא תתחבר עם הגויים ללא גבולות וללא הבחנה וביקורת, ואם זה מציק לך, זה עצמו סימן שחז"ל הבינו מצוין ופעלו נכון.
• מטות •
למשפחתם
רואים אנו בפרשה שהצטוו לתת נקמה במדיין.
מדוע הנקמה באופן מעשי נדחתה עד פרשת מטות (פרק ל"א) ולא נעשתה מיד בסמוך לצווי?
נראה שהחשיבה היא כך, היה צריך טיפול של נקמה באויב, אבל היה צריך גם טיפול פנימי בעם ישראל, שעבר מַשבר גדול. הטיפול בעם ישראל היה גם דרך המִפקד. הטיפול הפנימי תמיד קודם לטיפול החיצוני.
איך המִפקד מטפל במגפה?
ההשתייכות למשפחה, לשֶבֶט, לעַם, הם הדברים היכולים למנוע את האדם מן העבירה.
ניתן להזכיר את דברי חז"ל האומרים שהדבר שעזר ליוסף לעמוד בניסיון, של אשת פוטיפר, הוא בכך שראה את דמות דיוקנו של עם אביו בחלום. החשיבה שאני קשור למשפחה חשובה, להורים בני אצולה, היא מסייעת לאדם לעמוד בכל המבחנים העומדים על הפרק. רעיון זה שמעתי מהרב אבינעם הורביץ.
חשבתי להביא דרך רמז, את הפסוק 'חוסך שבטוֹ שונא בנו', כלומר מי שלא מזכיר לבנו את השייכות לשבט שלו, הוא בעקיפין מזיק לַבּן, בכך שלא נותן לו את הכלים להתמודד עם הניסיונות של החטאים.
כאשר אדם פרטי או חברה עוברים משבר, הדבר הראשון המתבקש הוא חיזוק השורות, חיפוש אחרי הדברים שיוכלו לעורר ולחזק את הכוחות הטובים. רק בשלב שני יש לטפל בגורמים החיצוניים, מי ירה, מי תכנן את הפיגוע ומי שלח ומאין היה הנשק וכולי.
לצערי, גם קיימת בימינו תופעה כזו, מישהו הדליף לתקשורת ש'המלך ערוּם', ואז חוקרים מי הביא זאת לחדשות, על מנת לעצור אותו, לפני שחושבים על הצורך להביא למלך בגד שיכסה אותו.
השתמטות
הבנת דו השיח בין משה לבני גד ובני ראובן.
הנצי"ב מפרש שמשה מתקיף את בני גד ובני ראובן בשתי התקפות:
א. חוסר הגינות כלפי שאר השבטים.
ב. החלשת החיילים בקרב.
א. אחרי שכל השבטים נלחמו בסיחון ועוג וכבשו אותם, אילו בני גד ובני ראובן לא יעברו את הירדן, יש כאן כפיות טובה, כי לא באו לעזרתם, אחרי שקיבלו מהם עזרה.
ב. כאשר בני גד ובני ראובן לא עוברים, גם אם עושים זאת מסיבות של אינטרס כלכלי, זה עלול להתפרש מצד בני ישראל, שהדבר בא בגלל פחד לבוא להילחם נגד עמי כנען.
כידוע, פחד זהו דבר מדבֵּק. כאשר יש בקבוצה מספר מינורי של אנשים שמפחדים, הדבר הזה משליך את אותותיו על כל הקבוצה, כפי מה שראינו שהתורה פוטרת את ה'ירא ורך הלבב' להצטרף ללחימה.
על שתי הטענות הללו בני גד ובני ראובן משיבים את משה.
ביחס לטענה הראשונה, גם אנחנו מצטרפים ללחימה בצד המערבי של הירדן, ולא נעמוד בחלקים שלנו 'שלובי ידיים'.
ביחס לטענה השנייה, אנחנו נשאיר את בני המשפחה שלנו לבדם, ללא גברים וללא חברת הבטחה, במשך ארבע עשרה שנות לחימה וחלוקה. התנהגות זו בוודאי תבליט אצל כולם את האמונה והביטחון העצום שיש לנו בה'.
עִם כל זה, משה ראה כנראה את העתיד, שבסופו של דבר, אותם שני השבטים, התקיים בהם הפסוק: 'נַ֭חֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה וְ֝אַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ' (משלי כ, כ"א). כלומר אמנם הם ידעו להשיב על הטענות, אבל סוף סוף, הדבר השורשי המקולקל שהיה אצלם, הוא לא בא לידי תיקון. והנטייה המופרזת שהיתה להם לרכוש ולממון, נשארה בעוכרם, והם גלו ראשונים מן הארץ [לא תמיד טענה טובה של עורך דין הופכת גם כלפי שמייא, את הנאשם לצדיק].
רש"י במקום מפרש: 'כגון בני גד ובני ראובן שמהרו לטול חלקם בעבר הירדן ודברו בבהלה שנאמר גדרות צאן נבנה למקנינו פה וערים לטפנו (במדבר לב) עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם. ואחריתה לא תבורך – שגלו כמה שנים קודם שאר השבטים כמו שמפורש בסדר עולם ובמדרש רבי תנחומא בשנת שתים לאחז ויער ה' את רוח מלך אשור וגו' ושאר שבטים גלו בשנת שש לחזקיהו היא התשיעית להושע בן אלה' (עיין עוד באריכות בשיחות הרב נבנצל עמ' רפ"ג ואילך).
מי מפר ומדוע מפר?
רואים בתורה שרק אב ובעל מפירים נדרים, ובתורה שבעל פה מלמדים אותנו שגם חכם מומחה או שלוש הדיוטות יכולים להתיר את הנדר, וסמכו את הדבר על מה שרמוז בביטוי 'לא יחל דברו', הוא אינו מחל אבל אחרים מחלים לו.
ישנם מספר הבדלים בין התרה להפרה ולא נפרט אותם במאמר זה.
מדוע יש סמכות לבעל להפר?
חז"ל אומרים 'נדרים סייג לפרישות'.
בנדר ישנו ביטוי לעולם הרגש שהוא יותר מפוּתח אצל נשים (עיין עין איה שבת ב קל"ג).
כאשר כוח הרגש פועל לטובה, הוא מזהה דברים חשובים ועל כן הוא בוחר לנדור.
למשל, אדם שרואה שמאכל מסוים גורר אותו לעבירות או הימצאות שללי במקום מסוים מושך אותי להנהגות שליליות, מתאים שישתמש בנדרים ושבועות, על מנת לשמור את עצמו ממעידות רוחניות.
התורה בפרשתנו מחדשת חידוש נוסף, שכאשר מערכת היחסים בין בעל לאישה היא טובה, הבעל יכול להוות סַמַן מתי הנדר חיובי ומתי הוא שלילי.
כלומר, כאשר הבעל חש שהנדר עלול לפגוע בנפש של אשתו (עינוי נפש) או שעלול לפגוע במערכת היחסים שביניהם (נדרים שבינו לבינה) הוא מוסמך להפר את הנדר.
שמעתי פעם מאלי בן דוד, שהתורה מלמדת אותנו, שבזוגיות טובה, הבעל יכול לבקר את ההתקדמות הרוחנית של אשתו ואם הוא רואה שיש דבר שהיא מגזימה בו, הוא יכול למנוע את התוקף ההלכתי של הדיבור שלה.
כביכול שמערכת היחסית בין בעל לאישה, אינה מצטמצמת לעולם החומרי (מי ישלם חשבון חשמל ומי יוציא את הילד מהגן) אלא גם מגיעה לחשיבה מה הדרך הנכונה להתקדם בעבודת ה'.
בני גד ובני ראובן
הכעס של מה בעקבות בקשתם של בני גד ובני ראובן צריכה הסבר.
הם בסך הכל מבקשים לנחול נחלה בעבר הירדן.
הרב יעקב פילבר בספרו 'חמדת הימים' קושר את הסוגיה הזו עם סוגיית דיני קדימה בברכות ששם הרב קוק מבאר שישנן שתי גישות שונות ביחס לארץ ישראל.
יש גישה הרואה את ארץ ישראל כמקום שניתן לפתח בו חיי עַם חומריים, יש אפשרות לפתח עסקים סביב הנדל"ן וגם ניתן למצוא בה מקלט אחרי אלפי שנות נדידה וגירוש.
יש גם גישה הרואה את ארץ ישראל, כמקום אשר עיני ה' בה מראשית עד אחרית שנה, מקום של השראת שכינה ש'חיי נשמות אוויר ארצך' כפי ששר המשורר. מקום שאווירהּ מחכים וזה המקום היחיד שאפשר לפתח את הפוטנציאל הישראלי, שהוא השגת מעלת הנבואה.
מבין דבריהם של המבקשים לנחול בעבר הירדן, נראה שהם אחזו בחלק הראשון בלבד, הם מבליטים את מעלת המקום, בעיקר בגלל הפוטנציאל הכלכלי, שבמקום הזה נוכל לגדל את הצאן ובטח גם לפתח סביב הרווחים מגידול הצאן, גם סיפוק לשאר הצרכים החומריים.
אנשים הללו בעיני משה רבנו 'פספסו בגדול', כי הם לא רואים את הערך האלוקי של ארץ ישראל, שאולי בעבר הירדן, הרחוק ממרכז הארץ, רחוק מבית המקדש, רחוק מהשפעת תלמידי חכמים, שם לא יוכלו למצות את הצדדים הללו.
חז"ל מציינים שעבר הירדן אינו בגדר 'זבת חלב ודבש' (ביכורים א) כלומר אין בו את המעלות המאפיינות את ארץ ישראל [הרב צבי יהודה קוק הסביר שהדבר המיוחד בדבש שהוא בא מיצור טמא, והוא עצמו מותר באכילה, וכן החלב בא מתהליך של שינוי של מחזור הדם הנהפך לחלב, וזה מתאים בוודאי לארץ ישראל שמסוגלת להפוך את הכוחות הנראים כטמאים לגייס אותם למטרות של טוהר].
• מסעי •
ערי מקלט
התורה מלמדת אותנו מה דינו של אדם שרצח בשגגה, ועל קיומן של ערי המקלט המיועדות לרוצחים הללו ועד מתי צריך הרוצח לשהות באותם הערים, ומי מוגדר כשוגג ומי כמזיד שאינו זכאי להגנה של עיר המקלט.
רציתי לעסוק בסוגיה אחת מיני רבות, והיא מניין הערים הללו.
ישנן שלוש בעבר הירדן המערבי וכנגדן ישנן עוד שלוש שעבר הירדן המערבי.
לא מובן מדוע שניים וחצי שבטים זקוקים לאותו מספר ערי מקלט שנותנות מענה לתשעה וחצי שבטים!
האמת, שבאופן פשטני, אין כאן קושיה, מפני שצריך שתהיה יכולת לרוצח בשגגה לברוח לעיר מקלט לפני שגואל הדם ישיגהו. אילו היו רק קצת ערי מקלט, היה חשש שגואל הדם ישיג את ההורג בשגגה טרם יגיע לעיר הרחוקה ממנו.
וזו לשון הרמב"ן: 'ועל דרך הפשט נראה בעיני, כי ארץ עבר הירדן היתה גדולה מאד, כי הם שני מלכי האמורי גדולים שהמקראות מפליגים בהם, ואף כי עמון ומואב טהרו בהם, ומלכי ארץ כנען מלכי עיירות לכל מושל עיר יקראו לו מלך... והנה היתה עבר הירדן גדולה מאד, ראויה לשלש ערי מקלט ככל ארץ ישראל מן הירדן והלאה, והיו אלה השש ערים לבדן קולטות, והארבעים ושתים למגרשי הלוים לא למקלט'.
חז"ל ענו על אותה השאלה בצורה נוספת: 'בעבר הירדן תלת בארץ ישראל תלת אמר אביי בגלעד שכיחי רוצחים דכתיב גלעד קרית פועלי און עקובה מדם מאי עקובה מדם א"ר אלעזר שהיו עוקבין להרוג נפשות' (מכות ט:-י.).
המפרשים שואלים שאלה פשוטה, ערי מקלט נועדו לשוגגים ואילו בגלעד היו הרבה רוצחים כלומר מזידים. ואם כן מה הקשר בין זה לזה?
הרמב"ן על התלמוד כותב כך: 'איכא למימר רמאין היו ומראין עצמן כשוגגין, הילכך מרבינן להו ערי מקלט כדי שיהיו קולטות את כולם לפי שאין אנו יודעין איזה בשוגג ואיזה במזיד', וחוזר על סגנונו גם בפירושו לתורה: 'ואף על פי שאין המקלט אלא בשוגגין, היו שופכי דמים במרמה ומראין עצמן כשוגגין, והוצרך להרבות להם ערי מקלט לקלוט את כולן שלא נודע מי המזיד'.
בספר גור אריה כותב כך: 'אבל נראה לי כי כל שוגג היה לו להיות נזהר שלא יהרוג, ולכך חייב גלות, דאם לא כן, למה יגלה, דמה עשה, אלא שהיה לו להיות נזהר שלא יהיה חבירו נהרג על ידו. ובגלעד נפישי רוצחים אותם שהם מזידים, וממילא לא תמצא אף אחד מהם – אף הטובים שבהם – שהיה נזהר שלא יהרוג חבירו בשוגג. ולפיכך, כמו שתמצא הרבה מזידין שהורגים במזיד, מכל שכן שהיו יותר הרבה שוגגים, שאין נזהרים שלא יבוא על ידם שפיכות דם. ולפיכך היה צריך להרבה ערי מקלט'.
והנה בחדושי ופרושי המהרי"ק (פר' מסעי) כתב וז"ל: שבמקום שמצויים המזידים, יהיו מצויים השוגגים, אחר שחרב איש בידו, וכן כל כלי זיינם עכ"ל. ויש להרחיב הדברים על פי מה שכתב הרמב"ם (פ"ו דעות) דדרכו של אדם להיות נמשך אחרי אנשי עירו ומדינתו ע"ש. ואם כן מובן, דכאשר בגלעד שכיחי רוצחים במזיד, זה גורם גם כן שיהיו שם יותר רוצחים בשוגג גם כן, וצריכים לערי מקלט וכנ"ל ודו"ק. וכעין זה הביא באגרות משה (חו"מ ח"א סי' ק"ז) ע"ש.
בעלי התוספות הלכו בכיוון אחר: 'פירוש ולהכי הוצרכנו לערי מקלט לפי כשהורגים מזיד בלא עדים הקדוש ברוך הוא מזמנן לפונדק אחד כדאמרי' לקמן (דף י:)'.
וכתב המהרש"א: אלא על כרחך שהיו שם הרבה מזידין שנתחייבו מיתה למקום ונהרגו, והרוצחין שלהן גם כן נתחייבו מיתה למקום, על דרך 'וסוף מטיפיך יטופון', והקב"ה מזמן להן שנהרגו כלם על ידי שוגג אחד מתחלה מזידין הראשונים בלא עדים ולבסוף בעדים עד שנתחייב גלות נמצא הרבה מזידין שנתקיים דינם לבסוף באיש אחד שהיה שוגג וגולה, ושפיר קאמר גלעד נפישי רוצחים במזיד והוצרכו לערי מקלט לאותן שאלו נהרגו על ידו בשוגג....
סיכום: ראינו ארבעה כיוונים איך לבאר את הצורך בהרבה ערי מקלט לאוכלוסיה שאינה גדולה כפי שהיה בעבר הירדן המערבי:
א. ההתיישבות התפרסה על שטח רב, ועל כן צריך ריבוי ערים.
ב. הרבה עשו עצמם כשוגגים למרות שהיו מזידים והלכו מעצמם לערי מקלט עד שבררו את המעמד שהם.
ג. היתה זילות ביחס לחיי האדם, וזה בא לידי ביטוי ברציחות במזיד והתפשט גם למעגל של תאונות הנגרמות בשגגה.
ד. לצורך ענישת המזידים התגלגל הדבר שאנשים הרגו אותם בשגגה.
כתיבת המסעות
אינו דומה כאשר רואים את כל המסעות ביחד או שרואים כל מסע לחוד.
כאן בשנת הארבעים התורה רוצה לחנך את היחיד ואת האומה לראות את המכלול, לראות תמונה שלימה ולא להיתקע על חלקיק של הפאזל. הרבה פעמים אנו נשארים עם קושיות כאשר אנו רואים דברים באופן חלקי, ואילו כאשר רואים תמונה שלימה, הדבר יותר מובן.
מסוּפר על תלמיד הרמב"ן שהיה מאוד חולה, ולפני שנפטר, ביקש ממנו רמב"ן שיבוא אליו בחלום, ויענה לו על כל שאלותיו וספקותיו. התלמיד נפטר ואילו רמב"ן לא זכה לקבל תשובות. רמב"ן עשה עליית נשמה ושאל את תלמידו מדוע אינו חוזר אליו עם תשובות. ענה לו התלמיד, כאן אני רואה הכל ברור ככה שאין לי כבר שאלות, על כן לא חזרתי אליך.
מוצא או מסע?
העמק דבר (ל"ג א) מבאר אריכות וכפל לשון שני המקראות הללו, הוא משום שהיו המסעות נחלקים:
1. ממצרים עד קדש ברנע היו נוסעים לתכלית ביאה לארץ ישראל, והיה תכלית המסע כדי להתקרב לארץ ישראל.
2. מקדש ברנע שהיה מעשה מרגלים ונגזר שיהיו מתעכבים ארבעים שנה וגם יהיו נודדים ממקום למקום מטעם שביארנו בפרשת שלח ובפרשת דברים, ואם כן היו מסעות אלו התכלית היציאה ממקום למקום.
3. ואחר שבאו לקדש שבמדבר צין לארץ אדום החלו להתקרב לארץ ישראל לכנוס ולירש, חזר תכלית הנסיעה להיות קרוב לארץ ישראל.
על כן כתב כאן שלוש פעמים, אלה מסעי וגו' לצבאותם.
• דברים •
עמון ומואב טהרו בסיחון
משה ביקש מסיחון לעבור דרכו, אבל סיחון יצא נגדנו למלחמה.
במבט ראשון כל המלחמה עם סיחון ועוג שנכפתה עלינו, היא נראית לרעתנו. אבל אם מתבוננים רואים שהכל היה לטובה, משתי בחינות.
א. הפחד שנוצר הודות מלחמה זו, הוא לאין ערוך כפי מה שמציינת בדבריה רחב, בדברה עם שני המרגלים.
ב. אותם שטחים שהיו שייכים בעבר לעמון ומואב, הותרו לנו בכיבוש, הודות לכך שלפני שבאנו לאזור זה, כבש סיחון את האזורים הללו מעמון ומואב (הקב"ה הזהיר אותנו שלא להילחם בעמון ומואב וגם לא לקחת מארצם).
יש להפיק לקח, שהרבה דברים הנראים לנו במבט ראשון כנפילה, הם בסופו של דבר לטובתנו.
• ואתחנן •
לא לשכוח את הנשים
כאן התורה חוזרת על תאור מתן תורה. לפני מתן תורה התורה צוותה עלינו לפרוש שלשוה ימים מהאישה. מטרת הפרישה, שנהיה טהורים בעת מתן תורה.
לכאורה, לשם השגת מטרה זו, די היה לפרוש יום לפני, לטבול ולחכות להערב שמש, מדוע היה צריך כל כך הרבה זמן והלוא טומאת קרי היא טומאה יחסית קלה במשך זמנה?
התשובה נעוצה בכך, שהתורה רצתה שגם הנשים תשתתפנה במעמד כביר זה, ותהיינה טהורות באותה השעה. הואיל ואצל אישה ששמשה לוקח שלושה ימים להיטהר מטומאת קרי, בגלל שהיא פולטת למשך 72 שעות אחרי ששמשה.
אם כן, כבר במתן תורה מופיע עד כמה הנשים הן חלק בלתי נפרד מהגברים במעמד קבלת התורה.
• עקב •
מה אוכלים?
לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם.
בפשטות, פסוק זה עוסק במן, והוא מלמד אותנו, שכשם שהלחם יכול להשביע את האדם, כך גם הלחם היורד מהשמיים, על פי דבר ה', גם הוא יכול להחיות את האדם.
בחסידות הובא הסבר נוסף, יש בכל מאכל נקודה אלוקית שמחיה אותו, שהרי לולא הנקודה הזו, לא קיום לאותו המאכל החומרי.
כאשר האדם אוכל דבר מה, הגוף ניזון מהמאכל, אבל ישנו חשש שמא ההתעסקות עם האכילה, תשפיל את האדם, כי האכילה מחזקת את הנפש הבהמית שלו.
אבל כאשר אדם אוכל מאכל כשר, והוא מברך עליו כראוי, בזה הוא חושף את הנקודה האלוקית הנמצאת במאכל, והוא בכך ניצול מהסכנה שבאכילה.
על כן, נחלקו המאכלים לשני סוגים, מאכלות מותרות, ומאכלות אסורות. ההבדל ביניהם הוא כך: במאכל המותר, ישנה דרך לחשוף את הנקודה האלוקית, מה שאין כן במאכל האסור, כי הנקודה האלוקית שבו, היא כלואה ואסורה. ואז, הסכנה היא, שהוא מזין את גופו ונותן כוח לנפש הבהמית, בלי לתת מקום ומזון לנפש האלוקית שבו, וזו סכנה איומה לאדם, "וישח האדם וישפל איש" כתוב.
על כן יש לנו להיזהר גם בדברי המאכל שלנו, לבדוק את כשרותם, ולעודד גם מי שמסביב לנו לאכול כשר (חברים בעבודה ובני משפחה המטיילים אנה ואנה) ולא לשכוח לברך על המאכל בקול רם ובכוונה.
• ראה •
מפריס ומעלה גרה
ישנו סיפור על שני חסידים שרצו לדעת האם יש לאדמו"ר הגר בעיירה הסמוכה יש באמת רוח הקודש!
הם באו להתארח, ולכל אחד הציבו משפחה מארחת. לצערם הרב הם לא אכלו כלום, זה בגלל שבעל הבית לא פרס לבני הבית חלה, וזה בגלל שבעל הבית לא אכל כלום בעצמו, ועל כן התבייש לאכול הוא לבדו.
בסעודה השלישית הלכו כל בני העיירה לסעודה אצל האדמו"ר (טיש) והוא דרש בכשרות המאכלות, לבסוף הפנה את מבטו כלפי שני המארחים ואמר להם, על מנת שתהיה הבהמה כשרה, צריכה בעצמה להפריס, לפרוס פרסות וגם להעלות גרה, כלומר לאכול בעצמה. ועל כן מי שלא פורס או לא אוכל בעצמו, אינו כשר.
מיד ראו האורחים, עד כמה יש רוח הקודש לאדמו"ר שליט"א.
קבלנו מהסיפור הזה, הדרכה בענייני הכנסת אורחים.
• שופטים •
שערים
בדרך כלל פרשה זו קוראים בתחילת חודש אלול, אלול ראשי תיבות: אני לא נועל את הדלת.
חשבתי שהרעיון שלי מקורי, כי הוא טומן בתוכו את התוכן של חודש אלול, וגם הוא רמוז באותיות של אלול.
מה טמון בעומק הכותרת הנ"ל?
א. ראשית, כפשוטו. אני ממשיך דרכו של אברהם אבינו, לקבל את כל מי שבא לבית שלי, אכניס אותו, וירגיש כבן בית, וזה מה שאמרו רבותינו, אלול גם ראשי תיבות: איש לרעהו ומתנות לאביונים.
ב. מלבד הנ"ל, יש כאן משמעות נוספת. הדלת שלי, היא גם האוזן שלי. כפי מה שאמרו בעלי הדרוּש על הפסוק: שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ, שיש לכל הפתחים שבגוף שערים, שצריך לשים עליהם שופטים.
אוזני פתוחה לשמוע ולהקשיב לכל אחד ואחד. אמנם, יותר קל להקשיב לאנשים הרחוקים, אבל יותר קשה להיות קשוּב לבני ביתי. אז מהיום, אשתדל להיות קשוב באמת לכל אחד ואחד.
ג. הדבר החשוב מכל, הוא הדבר השלישי: הכח העצום של חודש אלול, הוא היכולת לחולל בעצמי שינוי. השאלה המרכזית שאני שואל את עצמי היא, האם אנשים מבוּגרים מסוּגלים לעשות שינוי בחיים שלהם?
הגעתי למסקנה, שאם הרצון לעליה יבוא ממני, מעצמי, אזי הסיכוי הוא גדול. אבל אם אחרים ישמיעו באוזני דברי מוּסר והוכחות/ תוכחות, אוזנַי מהֵר תהיינה אטומות.
אם ארגיל את עצמי לשמוע לקול מוכיחים, כפי שכתוב בכותרת "אני לא נועל את הדלת", אזי יש סיכוי שְמה שהולך בחלל האוויר של אלול, יחדור לפנימיות שלי.
בספר שערי תשובה, רבינו יונה דן בשאלה, מתי ומה הגורם לחזרה בתשובה, וזו אחת מהתשובות שהוא נותן: (ב, י): 'כַּאֲשֶׁר יִשְׁמַע מוּסַר הַחֲכָמִים וְהַמּוֹכִיחִים, יַקְשִׁיב וְיִשְׁמַע וְיִכָּנַע וְיַחֲזוֹר בִּתְשׁוּבָה, וִיקַבֵּל בְּלִבּוֹ כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹכָחוֹת, וְשֶׁלֹּא יִגְרַע דָּבָר מִדִּבְרֵיהֶם. וְהִנֵּה הָאִישׁ הַזֶּה בְּרֶגַע קָטֹן יֵצֵא מֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, כִּי עֵת אֲשֶׁר יַאֲזִין וְיַסְכִּית וּלְבָבוֹ יָבִין וְשָׁב וִיקַבֵּל בְּיוֹם שָׁמְעוֹ דִּבְרֵי הַמּוֹכִיחַ, וִיקַיֵּם עָלָיו לִהְיוֹתוֹ עוֹשֶֹה כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּהוּ תּוֹפְשֵֹי – הַתּוֹרָה מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמַעְלָה, לְהִזָּהֵר כַּאֲשֶׁר יַזְהִירוּ יוֹדְעֵי בִינָה לָעִתִּים, עָלְתָה בְיָדוֹ הַתְּשׁוּבָה וְנֶהְפַּךְ לְאִישׁ אַחֵר. וּמֵעֵת אֲשֶׁר קִבֵּל כָּזֹאת בְּמַחֲשַׁבְתּוֹ וְגָמַר עָלָיו כָּכָה בִּלְבָבוֹ, קָנָה לְנַפְשׁוֹ זְכוּת וְשָֹכָר עַל כָּל הַמִּצְוֹת וְהַמּוּסָרִים, וְאַשְׁרָיו כִּי צִדֵּק נַפְשׁוֹ בְּשָׁעָה
קַלָּה'.
שמירת השערים
בעלי המוּסר מעוררים אותנו לשים שופטים ושוטרים לכל השערים שהם פתחי הגוף שלנו.
יש פתחים שיש להם כיס (עיניים-עפעפיים) ויש שאין להם (אוזניים), ועל כך הביאו את דברי חז"ל בתחילת פרשת צו, ביחוד צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס.
בחיים הזוגיים, יש הרבה סיטואציות בהם זה מדבר עם זו או זו עם זה, דברים שכדאי לשומעם ודברים שלא כדאי לשומעם.
צריך פקחות יתירה והדרכה תורנית, מה מותר לשמוע כדי לפייס את דעת בן/ת זוגו ולתת לו לשפוך את מר שיחו, ומה אסור בכל מקרה.
כדאי לעורר לכך, שגם בין בני הזוג קיימים הלכות לשון הרע, וגם על ילדים אסור לדבר לפני אחים אחרים. אפילו מרים שרבות זכויותיה, לא עזר לה הדבר כאשר דיברה במשה רבנו.
• כי תצא •
גישה מוטעית לאישה, ודרך התיקון
בשעת נפילת הרוח של החייל הישראלי, בעת מלחמת הרשות , כאשר הצדדים הנמוכים של החיים באים לידי בליטה, ומתעורר יצר עריות חזק, מופיעה אצלו משיכה לאישה, כאשר הדבר היחיד שהוא רואה בה, הוא היופי שלה, כפיי מה שמתואר בתורה: 'וראית בשביה אשת יפת תואר'.
היופי, שהוא צד מסוים בהיכרות עם האישה, בנידון דידן נהיה הדבר העיקרי.
הקב"ה חנן את האישה בהמון מעלות, מעלת ההשגה הרוחנית העודפת על זו של הגבר, מעלת הכוח הרגשי המסייע בידה לגדל את ילדיה, מעלת הפן הפיזיולוגי שביכולתה להרות ללדת ולהניק, ויש בה גם צד של יופי גופני, הרמוניה שה' ברא לה.
חז"ל אומרים (שבת קנ"ב.) שאילולא המשיכה המינית שה' טבע באדם, לא היה אדם ניגש כלל אל אישה, ועל זה קראו את הפסוק: 'כי הוא צִווה ויהי'.
כאמור, בשעת נפילת הרוח, בשעה שאין המצווה מגינה על החייל , הוא עלול לרדת מהמדרגה הרוחנית שאותה הוא חי ביום יום, שהיא תלויה בסביבה הטבעית שלו.
סביבה הטבעית שהיא: בית, בית כנסת, עבודה, בית מדרש חסרה לו, ואז הוא מגלֶה בקרבו את הצד הנמוך, ואז האישה מצטיירת אצלו ככְלִי המשרת את היצר.
[לצערנו, ישנם גם היום אנשים צעירים באישיותם, שמחוסר חינוך ובשלות, גם שלא בשעת מלחמה, הם ככה מודדים את האישה].
איך התורה מטפלת באותו החייל?
כאן באופן חריג, התורה לא אומרת להילחם ביצר, כלומר לא אומרת אסור מכל וכל, אלא כביכול היא 'זורמת אתו' [לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע (קידושין כ"א:) שאם לא ישאנה בהיתר, ישאנה באיסור] ואומרת לו 'בבקשה אתה רשאי להתנסות'!
כאן התורה פועלת מתוך אמון בחייל הישראלי, שהניסיון והזמן יעשו את שלהם, והוא יתנער ויבין שמדובר באפיזודה חולפת, וזה משהו שאין בו ממש, 'לא זו הדרך ולא זו העיר', ובעזרת ה' ובלווי הדרכתה של תורה, יעזבנה וישלחנה לנפשה לבית הוריה.
אני חושב שהאֵם בישראל, פעמים שהיא מתפקדת עם הילד, באותה הדרך בה התורה מכוונת את החייל הנפוּל.
האֵם בהקשבתה, מנסה להבין את מה שכואב לילד, מה קשה לו עִם קיום המצווה, ויד ביד נותנת לו ליפול (ממילא הוא היה נופל) והיא תמיד לידו, ו'הוֹפּ' בשעה שמתפכח, הוא מרגיש את יד אמו, שמעולם לא עזבה אותו, ואז הוא מבין עד כמה הוא טעה, והוא חוזר למסלול מתוך הכרב ובחירה.
• כי תבוא •
מקרא ביכורים
החקלאי הזוכה להביא מ'ראשית פרי האדמה' לבית המקדש, מחויב בנוסף להבאה, לומר מספר פסוקים של הודאה לה', הנקראים 'מקרא ביכורים'.
אם נשים לב לתוכן ההודאה, נראה שאין היא עוסקת רק בקוֹרוֹת החיים הפרטיים של מגדֵל הפירות, אלא היא עוסקת בגלגול ההיסטוריה של עַם ישראל מראשית יצירתו, מתקופת יעקב אבינו, עד ימינו.
מדוע כך הדבר?
שמעתי מהרב צבי קוסטינר, שהתורה באה לחנך אותנו, לראות את עצמנו כחוליה בשרשרת הדורות של עַם ישראל, ולראות את הגורל שלי מתוך הסתכלות רחבה.
מי שחייו מתחילים בו וגם מסתיימים בו, הוא אדם מסכֵּן!
אבל מי שיודע שהוא חֶלֶק מעַם גדול עִם היסטוריה גדולה, הוא בוודאי ידע להעריך את השפע הפרטי בו זכה, וידע לנתֵב אותו לאפיקים שיסייעו לכלל ישראל.
• ניצבים •
ניצבים או שפופים?
מה עושה את האדם לשפוּף ומה עושה אותו לזקוף?
קראנו בהפטרה בשבת שעברה: 'וְהָלְכוּ אֵלַיִךְ שְׁחוֹחַ בְּנֵי מְעַנַּיִךְ וְהִשְׁתַּחֲווּ עַל כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ כָּל מְנַאֲצָיִךְ, וְקָרְאוּ לָךְ עִיר ה' צִיּוֹן קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל'.
מי שעינה את עם ישראל, הוא עתיד ללכת 'שחוח' עם ראש באדמה, מרוב בושה שהלך נגד רצון ה' וניסה לעכב את ההתגלות של עַם ה' בעולם.
אבל מי שהלך עִם הקב"ה הוא יהיה תמיד ניצב, בקומה זקופה.
אנחנו מתקרבים לראש השנה בצעדי ענק ומתבוננים אנה ואנה, מה נביא אִתנו ליום הדין, מה נציג ביום המשפט ו'מה נעשה לאחותֵנו ביום שידוּבר בה'?
הרבה פעמים אנשים מתרכזים ברע שיש לתקנו, ואני חושב שצריך להתחיל דוקא בטוֹב...
יש לנו ברוך ה', הרבה דברים טובים ויפים להציג! אציג חלק מהם:
א. כמה עמל, יזע וכסף השקענו ועדיין משקיעים עבוּר גידול וחינוך הילדים, במסגרות התורניות בהם הם מתחנכים. הרבה פירות צמחו מהעמל הזה [מי שאמר את הביטוי 'מבחן התוצאה' לדעתי לא היה יהודי, או יהודי שעסק בבחינת מכשירים מֵכניים].
ב. לא הסתפקנו בהגדרה המינימלית של מצוות פרו ורבו, שזה בן ובת בלבד.
ג. לא חיפשנו לגור במקום הכי נוח, אלא הלכנו לגאול מקומות בארץ ישראל, כשבִּזמנו לא כולם 'קפצו על המציאה' הזו.
ד. לא הסתפקנו בדאגה עבור עצמנו, ולא היו אוזנינו אטומות לקושי של השָכן, בפרנסה ושאר קשיים נפשיים ובמשברים שעברו בתחום השכוֹל, בר מינן.
ה. לא מדדנו דברים רק על פי התועלת הרווחית שהם מניבים, אלא חסכנו משעות המנוחה על מנת להשכים לתפילה וללמוד תורה, עם אהדה עצומה דחיפה ועידוד של 'אשת החיל'.
ו. לא חינכנו את בנינו 'להִתקַמבֵּן' בצבא על תפקיד של 'ג'ובניק' אלא 'הרעלנו' אותם ללכת לשרת במשימות המשמעותיות והתובעניות ביותר.
ז. חינכנו את הבנים ואת הבנות ללכת בדרך ה' ולבחור לבוש התואם את ההלכה, והסברנו להם שלא עושים מה שכולם עושים, אלא עושים מה שאברהם אבינו ושרה אִמנו עשו, למרות שיכול להיות ש'כל העולם מעֶבֶר אחד והוא מעֶבר השני'.
ח. תמיד היתה חשובה לנו 'דעת תורה', ומעולם לא מילאה אותנו מחשבת גאווה ש'האמת רק איתי', אלא תמיד נועצנו בתלמידי חכמים בכל פרשת דרכים שנקלעה לדרכינו.
ט. בעבַר הלֹא רחוק גם 'שרפנו' ערבים שלמים, על מנת ליטול חלק בחוגי בית העוסקים בהסברה על שלימות הארץ ועל האסון של התנתקות מחבלי ארץ קודשינו.
י. חינכנו ל'כבוד תורה' כל כך בהצלחה, עד שמוֹרים בכל מטה בנימין מעדיפים ללמד כאן, בגלל היחס המיוחד של בנים ובנות למורים ולתלמידי חכמים.
יא. ידענו תמיד שעַם ישראל אינו עשוי מגוון אחד, אלא הוא פסיפס המורכב מהרבה מינים ומהרבה צבעים, והעדפנו מתוך בחירה חופשית, לחיות זה בצד זה, אוכלוסיות שונות במפה החברתית הישראלית, מתוך מוּכנוּת והתאזרות בסבלנות, עם הידיעה שיש מחיר לתהליך הזה עד שיבוא המיזוג לידי גמר.
אנו יודעים שאנו חיים בתקופה של קיבוץ גלויות, ואם בעֵינֵי ה' חביבים הגֵרים ועולים החדשים, אז מדוע שלא יבואו לגור כאן?
אתם בטח מדמיינים לעצמיכם באיזו מידה הנייר שאני כותב עליו, רטוב מדמעות כאשר אני 'מונה את זכויותיהם של ישראל', אלא שהחלפתי את הנייר במקלדת.
• וילך •
הנשים והטף
בהקשר למעמד הקהל, נאמר שהבאים הם האנשים הנשים והטף.
מעניין שהנשים הן הגורם הממצע (המתווך) בין הגברים לטף.
אכן, יש לאישה יכולת להוות גורם מאוד משמעותי ביחסים בין האב לילדים.
היא, באישיותה ובמידות שהקב"ה חנן אותה, ובכוח הרגש שבה, יכולה לחוּש את הילדים ולשמש כגשר להביא את דבר ה', את התורה שהיא 'שכל אלוקי נבדל' כלשון המהר"ל, לעולמם של הילדים.
• האזינו •
לא לדלג על הבסיס
על הפסוק 'עם נבל ולא חכם', כותב תרגום אונקלום 'עמא דקבילו אוריתא ולא חכימו'.
הראי"ה קוק מבאר זאת כך (אורות התורה י"ב,ה): 'התורה נִתנה לישראל, כדי ששערי אורה יותר בהירים, יותר רחבים, יותר קדושים, מכל שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעי אשר לאדם, יפתחו לנו, ועל ידינו לכל העולם כולו. ואם אנחנו אוטמים את אזנינו משמֹעַ לקול ד' הפשוט הקורא בכח על ידי כל שערי האורה הטבעיים, שהיא נחלת כל האדם, מפני שאנו חושבים, שנִמצא את אור התורה בתורה הקרועה מכל אור החיים הפרושים בעולם, בפנימיותו ובנשמת האדם בהדרה, אין אנו מבינים בזה את ערכה של תורה, ועל זה נאמר עם נבל ולא חכם, כדמתרגם אונקלוס עמא דקבילו אוריית' ולא חכימו'.
ישנה טעות בהבנה, העלולה לתת לאדם לחשוב, שהמוסר האלקי בא במקום המוסר הפשוט, הנמצא בעולם הכללי. על כך אומר הרב, שהתורה באה לתת 'ערך מוסף' ולא ערך חילופי.
יש לראות בתורה כדבר המביא את האדם מישראל, למקומות שהם מעֶבֶר למַה שקיים באומות העולם, ולא באה למחוק את הערכים הפשוטים הקיימים באנושות.
הוסיף על כך הרב הלל גלזר: אפשר לומר נבול כלומר דבר שהיה ונבל, דבר המזכיר את המקור כמו ניבול פה וכו' נבל ברשות התורה (אמנם שלא כלשון המשנה בברכות).
וענינו להחיות את הנבול כאן שרק הווה צל למציאות העליונה. תפקידנו לנגן בנבל המציאות וכך מעירים את הנבול כדוד המלך (כנור-נר כו) ואכמ"ל...
• וזאת הברכה •
ראיה פועלת
משה מקבל הוראה מריבונו של עולם לעלות להר ולראות את הארץ. מה המשמעות של אותה הראיה, מי היא מהווה תועלת למשה, לעם או לארץ?
רמב"ן מציין (דברים ל"ד א) שיש כאן רצון לשמֵחַ את משה בראיית הארץ, כביכול שיש נחת למשה בכך שהוא רואה שהעַם, אותו הוא טיפח בעשר אצבעותיו, מקבל נחלה שהיא טובה וראויה לו.
רש"י מציין פן אחֵר (שם ל"ד ד), שהצורך שיש בראייה זו הוא כדי שיבוא משה ויעיד בפני האבות, שהשבועה האלוקית לתת את הארץ לעַם ישראל, אכן התקיימה.
בפירוש רבי עובדיה ספורנו אנו מקבלים הסבר נוסף, הראייה של משה מהווה ברכה לארץ עצמה, וכך כתב בשלושה מקומות: 'ואראה את הארץ הטובה. אתן עיני בה לטובה בברכתי שתהיה טובה לישראל לעולם' (דברים ג כ"ה), 'וראה את הארץ. לתת שם ברכתך' (שם ל"ב מ"ט), 'הראיתיך בעיניך למען תברכנה' (שם ל"ד ד).
יש משמעות לַראיה כְּדַבַר הגורם ברכה. כשם שיש ראיה שלילית הגורמת לנזק, כפי מה שחז"ל מציינים 'נתן בו עיניו ונעשה גל של עצמות', כך לא פחות, ישנה ראיה חיובית המהווה ברכה.
וכך מסוּּפר באותו יום שדרש רבי אליעזר בן הורקנוס בדברי תורה, על רבי יוחנן בן זכאי רבו, ש'וְנָתַן עֵינָיו בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר, אָמַר לוֹ אֱמֹר לָנוּ דָבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה... וְהָיָה רַבִּי אֱלִיעֶזֶר יוֹשֵב וְדוֹרֵשׁ וּפָנָיו מְאִירוֹת כְּאוֹר הַחַמָּה, וְקַרְנוֹתָיו יוֹצְאוֹת כְּקַרְנוֹתָיו שֶׁל מֹשֶׁה, וְאֵין אָדָם יוֹדֵעַ אִם יוֹם וְאִם לָיְלָה' (עיין מהדיר לרמב"ן מכון המאור במדבר א הערה 32).
באותה המידה, יש כוח לראיה של בני זוג זה על זה, לתת כח רוחני ומעשי זה לזה.
ישנו פסוק בשיר השירים (ו ג) 'הָסֵבִּי עֵינַיִךְ מִנֶּגְדִּי שֶׁהֵם הִרְהִיבֻנִי', מסביר רש"י בַּמקום: 'כבחור שארוסתו חביבה ועריבה עליו ועיניה נאות, ואומר לה הסבי עיניך מנגדי, כי בראותי אותך לבי משתחץ ומתגאה עלי ורוחי גסה כי איני יכול להתאפק'.
'חתן האומר לכלה שלא תסתכל בו בבחינת הדינין שהם הנקראים עיניים שהם בחינת שבעים סנהדרין הנקראים עיני העדה והם הדיינים העליונים' (נחל אשכול).
'מעתה הסבי את עיניך העומדות מנגדי מרחוק, כי עד עתה היית מבטת אל חדרי שלמה ושלחת עיניך אלי מן הצד, עתה הסבי אותן אלי כי הם רהבי וגאותי, לכן ידבקו בי בתמידות' (מלבי"ם).
יש בפירושים הנ"ל מִספר זוויות של ראיה: ראיה הגורמת לחיזוק התשוקה, ראיה שעלולה לעורר דינים, וכנגדה ראיה המעוררת סנגוריא, והדוד מבקש מהרעיה, שהראיה שלה תהיה באופן החיובי ובאופן המתמיד.
אין צורך להאריך במילים כדי לבאר עד כמה ההסתכלות אחד על השני, היא הסתכלות שבונה ומחזקת זה את זו, וזו את זה, ובאותה המידה היא יכולה לשמש את ההיפך, הכל תלוי באופי הראיה ובהתמדת הראיה. ניקח את הצד הטוב הזה לקַו מנחה בזוגיות שלנו.