הגמד הצהוב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חלק מהספר ספר הפיות הכחול
תורגם על ידי עופר ולדמן בתאריך ה-23.8.2005


פעם לפני הרבה שנים חיה מלכה שהיתה אם לילדים רבים, שמהם רק אחת נשארה. אך היא היתה שווה אלף.

אמה, שמאז מות המלך, אביה, לא היה לה דבר בעולם שדאגה לו כל כך כמו לנסיכה הקטנה, כל כך פחדה לאבד אותה שהיא פינקה אותה, ומעולם לא ניסתה לתקן את דרכיה. התוצאה היתה שהילדה הזו, שהיתה יפה ככל שניתן, ונועדה יום אחד לרשת את הכתר, גדלה כל כך גאוותנית וכל כך מאוהבת ביופיה שלה שהיא תיעבה כל אחד אחר בעולם.

המלכה, אמה, בליטופיה ומחמאותיה, עזרה לגרום לה להאמין שלא היה דבר טוב מדי בשבילה. היא תמיד היתה לבושה בגלימות היפות ביותר, כמו פיה, או כמו מלכה שיוצאת לציד, ונשות החצר הלכו בעקבותיה לבושות כמו פיות יער.

וכדי לעשותה גאוותנית אף יותר, המלכה דאגה שהציירים החכמים ביותר יציירו דיוקן שלה ושלחה אותו לכמה מלכים שכנים שאיתם היתה מיודדת.

כשהם ראו את הדיוקן הם התאהבו בנסיכה -- כל אחד ואחד מהם, אך על כל אחד זה השפיע בצורה שונה. אחד נעשה חולה, אחד השתגע, וכמה ברי מזל יצאו לראות אותה מהר ככל האפשר, אך הנסיכים המסכנים הללו הפכו לעבדים שלה ברגע שעיניהם נחו עליה.

מעולם לא היתה החצר כה עליזה. עשרים מלכים נהדרים עשו כל שיכלו לחשוב עליו כדי לעשות עצמם ראויים, ואחרי שביזבזו כל כך הרבה כסף על שעשוע יחיד, ראו בעצמם ברי-מזל אם הנסיכה אמרה "זה נחמד."

כל ההערצה מצאה חן בעיניה של המלכה. לא עבר יום מבלי שקיבלה שבע או שמונה אלף סונטות, קינות ושירים, שנשלחו אליה מכל המשוררים בעולם. כל השירה והסיפורת שנכתבה אז היתה על בליסימה -- כי זה היה שמה של הנסיכה -- וכל המדורות שהם עשו היו מהיצירות הללו, שניצנצו והתפצפצו הרבה יותר טוב מכל סוג של עץ.

בליסימה היתה כבר בת 15, וכל אחד מהנסיכים רצה להנשא לה, אך אף אחד מהם לא העיז לומר זאת. איך יכלו כשידעו שכל אחד מהם יחתוך את ראשו חמש או שש פעמים ביום רק כדי לרצות אותה, והיא תראה בכך רק דבר פעוט? כל כך לא היה אכפת לה. אתם יכולים לשער כמה אוהביה חשבו שהיא קשת לב; והמלכה, שרצתה לראות אותה נישאת, לא ידעה כיצד לשכנע אותה לחשוב על כך ברצינות.

"בליסימה", היא אמרה, "הייתי רוצה שלא תהיי כל כך גאה. מה גורם לך לתעב את כל המלכים הנחמדים הללו? אני רוצה שתינשאי לאחד מהם, ואת אינך מנסה לרצות אותי."

"אני כה שמחה," ענתה בליסימה "עזבי אותי במנוחה, גבירתי. איני רוצה שיהיה לי אכפת ממישהו."

"אך תהיי מאושרת עם כל אחד מהנסיכים הללו" אמרה המלכה "ואני מאוד אכעס אם תתאהבי במישהו שאינו ראוי לך."

אך הנסיכה כל כך חשבה את עצמה שהיא לא החשיבה את אף אחד ממחזריה חכם או נאה מספיק בשבילה; ואמה, שנעשתה ממש כועסת על נחישותה לא להנשא, החלה להתחרט על כך שנתנה לה לעשות כרצונה כל כך הרבה פעמים.

לבסוף, לאחר שלא ידעה עוד מה לעשות, היא החליטה להתייעץ במכשפה שנקראה "פיית המדבר". היה זה דבר שקשה מאוד לעשות, משום שהיא היתה מוקפת באריות נוראיים; אך למרבה המזל המלכה שמעה זמן רב לפני כן שמי שרוצה לעבור את האריות בבטחה צריך לזרוק להם עוגה עשויה מקמח דוחן, ממתקים, וביצי תנינים. את העוגה הזו היא הכינה במו ידיה, שמה אותה בסל קטן ויצאה לחפש את הפיה. אך מאחר שלא היתה רגילה ללכת מרחקים ארוכים, מהר מאוד התעייפה, התיישבה לנוח לרגלי עץ ומיד נפלה עליה תרדמה. כשהתעוררה התאכזבה לגלות שהסל שלה ריק. העוגה נעלמה! וגרוע מכך, היא שמעה לפתע את שאגתם של האריות הגדולים, ששמעו שהיא בקירבת מקום ויצאו לחפש אחריה.

"מה אעשה?" קראה. "הם יאכלו אותי!" ומאחר שפחדה מכדי שתוכל לעשות אפילו צעד, היא החלה לבכות, ונשענה על העץ שתחתיו נרדמה.

בדיוק אז שמעה מישהו אומר "אהם, אהם!"

היא הסתכלה מסביבה, ואז למעלה אל העץ, ושם ראתה איש קטנטן, שאכל תפוזים.

"הו, מלכה", הוא אמר, "אני מכיר אותך היטב, ואני יודע כמה את מפחדת מהאריות; ובצדק, כי הם אכלו הרבה אנשים אחרים: ולמה תוכלי לצפות כשאין בידיך עוגה לתת להם?"

"אוכל רק למות", אמרה המלכה המסכנה. "הו! לא היה כל כך איכפת לי אם רק בתי היקרה היתה נישאת"

"הו! יש לך בת?" קרא הגמד הצהוב (שנקרא כך כי הוא באמת היה גמד והיו לו פנים צהובות, והוא גר על עץ התפוזים). "אני ממש שמח לשמוע את זה, כי חיפשתי אישה בכל העולם. אם תבטיחי לי שהיא תינשא לי, אף אחד מהאריות מהנמרים ומהדובים לא יגע בך".

המלכה הסתכלה עליו ופניו הקטנות והמכוערות הפחידו אותה כמעט כמו כמו שהאריות הפחידו אותה קודם, כך שהיא לא יכלה להגיד דבר.

"מה! את מהססת, גבירתי?" קרא הגמד. "את בטח מאוד רוצה שיאכלו אותך בעודך בחיים."

ובזמן שדיבר, ראתה המלכה את האריות שרצו לכיוונם במורד גבעה.

לכל אחד מהם היו שני ראשים, שמונה רגליים, וארבע שורות שיניים, ועורם היה קשה כמו שריון של צב ובצבע אדום בהיר.

לנוכח המראה הנורא המלכה המסכנה, שרעדה כמו יונה שרואה נץ, זעקה חזק ככל שיכלה "הו! מר גמד, בליסימה תינשא לך!".

"נו, בוודאי" אמר הוא בבוז. "בליסימה היא אכן יפה, אבל אני לא ממש רוצה להנשא לה -- את יכולה לשמור אותה לעצמך."

"הו, אדוני האציל" אמרה המלכה במצוקה, "אל תסרב לה. היא הנסיכה המקסימה ביותר בעולם."

"נו! טוב" הוא ענה "כדי לעשות לך טובה אני אקח אותה; אבל זכרי ואל תשכחי שהיא שלי."

ובזמן שדיבר נפתחה דלת קטנה בגזע עץ התפוזים, המלכה מיהרה פנימה ממש ברגע האחרון והדלת נטרקה בפניהם של האריות.

המלכה היתה כל כך מבולבלת שבהתחלה היא לא שמה לב לדלת נוספת בעץ התפוזים, אבל אז הדלת הזו נפתחה והיא מצאה את עצמה בשדה של קוצים וסרפדים. הוא היה מוקף בתעלת בוץ, וקצת רחוק יותר היתה ביקתה עם סכך, שממנה יצא הגמד הצהוב עם הרבה מרץ. הוא נעל נעלי עץ ומעיל צהוב קטן, ומאחר שלא היה לו שיער ואוזניו היו מאוד ארוכות הוא נראה דבר קטן ותמוה.

"לעונג הוא לי", אמר למלכה, "שאת עומדת להיות החותנת שלי, את צריכה לראות את הבית הקטן שבו בליסימה שלך תגור איתי. עם הקוצים והסירפדים היא יכולה להאכיל חמור שעליו תוכל לרכב לאן שתרצה, מתחת לגג הצנוע הזה אף מזג אויר לא יפגע בה, היא תשתה מים מהנחל הזה ותאכל צפרדעים -- שגדלות להיות מאוד שמנות באיזור הזה. ותמיד יהיה לה אותי, נאה, מקובל, ועליז כפי שאני עכשיו. אם הצל שלה יהיה יותר קרוב אליה מאשר אני זה יהיה מפתיע."

המלכה המאוכזבת, שראתה לפתע אילו חיים אומללים יהיו לבתה עם הגמד הזה, לא יכלה לשאת את הרעיון, והתעלפה בלי להגיד מילה.

כשחזרה לעצמה גילתה להפתעתה שהיא שוכבת במיטתה בבית, ויותר מכך, שהיתה לה את מצנפת התחרה היפה ביותר שהיא ראתה מעולם. בהתחלה היא חשבה שכל ההרפתקאות שלה, האריות הנוראיים והבטחתה לגמד הצהוב היו חלום, אבל נחו שם המצנפת החדשה עם הסרט המקסים והתחרה שהזכירו לה שהכל קרה באמת. זה כל כך העציב אותה שהיא לא יכלה לאכול לשתות או לישון כי רק על זה היא חשבה.

הנסיכה, שלמרות עקשנותה באמת אהבה את אמה בכל ליבה, נעשתה מדוכאת כשראתה אותה עצובה כל כך, ושאלה אותה פעמים רבות מה קרה. אך המלכה, שלא רצתה שבתה תדע את האמת, רק אמרה שהיא חולה, או שאחד משכניה מאיים עליה במלחמה. בליסימה ידעה היטב שמסתירים ממנה משהו -- ושאף אחת מהסיבות הללו לא היתה הסיבה האמיתית לחוסר הנחת של אמה. אז היא החליטה שהיא תלך להתייעץ עם פיית המדבר בנושא, מאחר שהיא שמעה כמה היא חכמה. והיא חשבה שבאותה הזדמנות היא תבקש את עצתה אם יהיה זה טוב להנשא, או לא.

אז היא השקיעה והכינה עוגה מתאימה כדי להרגיע את האריות, ולילה אחד הלכה לחדרה מאוד מוקדם והעמידה פנים שהיא הולכת לישון. אך במקום זה היא עטפה את עצמה בצעיף לבן ארוך, ירדה במדרגות סודיות ויצאה לחפש את המכשפה.

אך כשהגיע לאותו עץ תפוזים גורלי, וראתה שהוא מכוסה בפרחים ובפירות, היא עצרה והחלה לאסוף כמה מהתפוזים -- ואז שמה אותם בסל והתיישבה לאכול אותם. אך כשהגיע הזמן ללכת הסל נעלם ולמרות שהיא חיפשה בכל מקום היא לא הצליחה לגלות את עקבותיו. ככל שחיפשה אותו כך נעשתה יותר מפוחדת, ולבסוף החלה לבכות. ואז לפתע ראתה לפניה את הגמד הצהוב.

"מה קרה לך, יפתי?" שאל. "על מה את בוכה?"

"אוי לי" היא ענתה "אין פלא שאני בוכה, כי גיליתי שאיבדתי את הסל עם העוגה שהיתה אמורה לעזור לי להגיע בבטחה למערה של פיית המדבר".

"ומה את מחפשת אצלה, יפתי?" אמר המפלצון הקטן "כי אני חבר שלה, ולצורך העניין, אני חכם כמוה."

"המלכה, אמי" ענתה הנסיכה "נעשתה לאחרונה כל כך עצובה שאני חוששת שהיא תמות. ואני חוששת שאני הסיבה לכך, כי היא מאוד רוצה שאנשא, ואני חייבת להגיד לך בכנות שעדיין לא מצאתי אף אחד שלדעתי ראוי מספיק בשביל להיות בעלי. ומכל הסיבות האלו רציתי לדבר עם הפיה".

"אל תטריחי את עצמך יותר, נסיכה" ענה הגמד "אני אוכל לספר לך את כל מה שאת רוצה לדעת יותר טוב משהיא תוכל. המלכה, אימך, הבטיחה שתינשאי ל----"

"הבטיחה שאני אנשא?" קטעה אותו הנסיכה "הו! לא. אני בטוחה שהיא לא עשתה זאת. היא היתה אומרת לי אם היא היתה עושה זאת. אני יותר מדי מעורבת בנושא מכדי שהיא תוכל להבטיח משהו ללא הסכמתי -- אתה בוודאי טועה."

"נסיכה יפה" קרא הגמד, וירד על ברכיו לפניה "אני מחמיא לעצמי כשאני אומר שלא תהיי מאוכזבת מבחירתה שאני אזכה לשמחה שבלהינשא לך"

"אתה?" זעקה בליסימה, ונסוגה "אמי רוצה שאנשא לך?! איך אתה יכול לומר דבר כל כך מגוחך?"

"הו, זה לא שאכפת לי לקבל את הכבוד" צעק הגמד בכעס "אבל הנה באים האריות. הם יאכלו אותך בשלושה פיות מלאים, ויבוא הסוף לך ולגאוותך".

ואכן, באותו רגע שמעה הנסיכה המסכנה את שאגותיהם הנוראיות קרבות יותר ויותר.

"מה אעשה" בכתה "האם כל ימי המאושרים יסתיימו כך?"

הגמד הזדוני הביט בה והחל לצחוק בנקמנות. "לפחות" אמר "יהיה לך את התענוג שבלמות לא נשואה. נסיכה מלבבת כמוך בוודאי מעדיפה למות מאשר להיות אשתו של גמד מסכן כמוני".

"הו, אל תכעס עלי", בכתה הנסיכה וספקה ידיה. "אני מעדיפה להנשא לכל הגמדים שבעולם מאשר למות בדרך נוראית."

"הביטי בי היטב, נסיכה, לפני שתתני לי את מילתך" אמר "אני לא רוצה שתבטיחי לי בחיפזון".

"הו," קראה הנסיכה, "האריות באים. הבטתי בך מספיק. אני כה מפחדת. הצל אותי עכשיו או שאמות מפחד."

ואכן בזמן שדיברה התעלפה, וכשחזרה לחושיה מצאה את עצמה במיטתה הקטנה בביתה. היא לא ידעה איך הגיעה לשם, אך היא היתה לבושה בתחרה וסרטים נהדרים, ועל אצבעה היתה טבעת קטנה, עשויה משערה אדומה אחת, שהיתה כל כך הדוקה שהיא לא יכלה להסיר אותה, ככל שניסתה לעשות זאת.

כשהנסיכה ראתה את כל הדברים הללו, ונזכרה במה שקרה, גם היא נעשתה עצובה מאוד, דבר שהפתיע את החצר כולה, ואת המלכה יותר מכולם. מאות פעמים היא שאלה את בליסימה מה קרה לה. אך היא תמיד אמרה שזה שום דבר.

לבסוף ראשי אנשי הממלכה, שרצו כבר לראות את נסיכתם מתחתנת, שלחו מסר למלכה שתתחנן לפניה שתבחר לעצמה בעל מהר ככל האפשר. היא ענתה שדבר לא ישמח אותה יותר, אך נראה שבתה אינה מוכנה להתחתן, והמליצה להם לדבר על כך עם הנסיכה עצמה, וכך הם עשו. בליסימה היתה הרבה פחות גאוותנית מאז ההרפתקאה שלה עם הגמד הצהוב, והיא לא יכלה לחשוב על דרך טובה יותר להפטר מהמפלץ הקטן מאשר להנשא למלך רב עוצמה, ולכן נענתה להם הרבה יותר משציפו, כשאמרה להם שלמרות שהיא מרוצה מחייה כפי שהם היא מוכנה, כדי לרצות אותם, להנשא למלך מכרות הזהב. הוא היה נסיך נאה ורב עוצמה, שהיה מאוהב בנסיכה שנים, אך לא חשב שאי פעם יהיה אכפת לה ממנו. תוכלו לשער בנפשכם כמה מאושר הוא היה כששמע את החדשות, וכמה כל המלכים האחרים התרגזו כשאיבדו תקוה להנשא אי פעם לנסיכה. אבל אחרי הכל בליסימה לא יכלה להנשא לעשרים נסיכים -- גם ככה היה לה קשה לבחור אחד, כי היוהרה שלה גרמה לה להאמין שאין בעולם אף אחד שראוי לה.

מיד החלו ההכנות לחתונה הגדולה ביותר שאי פעם היתה בארמון. מלך מכרות הזהב שלח כאלה סכומים גדולים של כסף שכל הים היה מכוסה בספינות שהביאו אותו. שליחים נשלחו לכל החצרות היפות והשמחות ביותר, ובמיוחד לחצר של צרפת, כדי לחפש דברים נדירים ויקרים כדי לקשט את הנסיכה, למרות שיופיה היה כל כך מושלם ששום דבר שהיא לבשה לא יכל לעשות אותה יפה יותר. לפחות זה היה מה שחשב מלך מכרות הזהב, והוא מעולם לא היה שמח אלא אם הוא היה איתה.

באשר לנסיכה, כמה שהיא פגשה יותר את הנסיך כך היא חיבבה אותו יותר. הוא היה כל כך נדיב, כל כך נאה וכל כך חכם, שלבסוף היא היתה מאוהבת בו כמעט כמו שהוא היה מאוהב בה. כמה שמחים הם היו כשהם טיילו ביחד בגנים היפים, ולפעמים הקשיבו למוזיקה מתוקה! והמלך נהג לכתוב שירים לבליסימה. זה היה אחד שהיא אהבה מאוד:

כל חי שביער ישמח ויצהל כשנסיכתי תצעד בו בצעד קל. כל ציץ של פרח מלבלב ישתחווה מכל הלב יקווה שאולי גם עליו היא תצעד. ופרחים שגבעול להם דק ונחמד צופים בה עוברת והם נלהבים כששולי שמלתה מלטפים עשבים. הו נסיכתי, ציפור על העץ את שירי אהבתנו כהד תצייץ בעוד אנו בארץ קסומה במיוחד נטייל משתאים ונאחז יד ביד.

הם שמחו ככל שהיום התארך. כל יריביו הכושלים של המלך חזרו לביתם ביאוש. הם נפרדו מהנסיכה כל כך בעצב שהיא לא יכלה אלא להצטער בשבילם.

"הו! גבירתי" אמר לה מלך מכרות הזהב "הכיצד זה? מדוע את מבזבזת את חמלתך על הנסיכים הללו, שאוהבים אותך כל כך שכל צרותיהם יהיו כלא היו אם רק תחייכי לעברם?"

"הייתי צריכה להצטער" ענתה בליסימה "אם לא היית שם לב לרחמים שלי על הנסיכים שעזבו אותי לעולם. אבל עבורך, אדוני, המצב מאוד שונה. לך יש את כל הסיבות להיות מרוצה ממני, אבל הם הולכים אבלים וחפויי ראש, אז אל לך למנוע מהם את חמלתי"

המלך של מכרות הזהב היה די מופתע מדרכה טובת הלב של הנסיכה להתייחס להפרעה שלו, והוא השליך עצמו לרגליה, נישק את ידה אלפי פעמים והתחנן שתסלח לו.

לבסוף הגיע היום המאושר. הכל היה מוכן לחתונתה של בליסימה. החצוצרות ניגנו, בכל רחובות העיר נתלו דגלים ונשזרו פרחים, ואנשים רצו בחבורות לכיכר הגדולה שלפני הארמון. המלכה כל כך שמחה שבקושי הצליחה לישון, והיא קמה לפני עלות השחר כדי לתת את הפקודות הנדרשות ולבחור את התכשיטים שהנסיכה תלבש. ואלו היו לא פחות מיהלומים, אפילו על נעליה, שהיו מכוסות בהם, ובשמלתה השזורה זהב היו רקומות תריסר קרני שמש. אתם יכולים לשער בנפשכם כמה כל זה עלה. שום דבר לא יכל להיות יותר זוהר מזה, מלבד יופיה של הנסיכה! על ראשה הונח כתר מרהיב, שיערה המקסים התגלגל כמעט עד כפות רגליה, ודמותה המפוסלת נראתה בבירור בין כל הנערות שהקיפו אותה.

מלך מכרות הזהב היה לא פחות אציל ומרהיב. פניו הראו עד כמה הוא מאושר, וכל מי שעבר לידו חזר עמוס במתנות, כי מסביב לאולם המשתה סודרו אלף חביות מלאות זהב, ואינספור שקי קטיפה רקומים בפנינים ומלאים בכסף, שניתנו לכל מי שהושיט ידו, כפי שכמה מיהרו לעשות, בכך אתם יכולים להיות בטוחים -- והיו מי שראו בכך החלק המשעשע ביותר של חגיגות החתונה.

הנסיכה והמלכה בדיוק התכוננו לצאת עם המלך כשהן ראו שתי מפלצות גדולות מתקרבות לעברן מקצה האולם הארוך, גוררות אחריהן קופסה מעוצבת בצורה גרועה. מאחוריהם הגיעה אישה גבוהה וזקנה, שכיעורה היה אפילו יותר מפתיע מגילה המאוד מבוגר. היא לבשה צווארון מבד שחור מבריק, ברדס קטיפה אדום וחגורה מרופטת, ונשענה בכבדות על מקל הליכה. האישה המוזרה הזו, מבלי שאמרה מילה, צלעה שלוש פעמים מסביב לאולם, כשאחריה הולכות המפלצות שלה, ואז נעצרה באמצע, וכשהיא מנופפת במקל ההליכה שלה בצורה מאיימת קראה:

"הו, הו, מלכה! הו, הו, נסיכה! האם אתן חושבות שאתן עומדות להפר את ההבטחה שנתתן לחברי הגמד הצהוב מבלי להיענש? אני היא פיית המדבר. ללא הגמד הצהוב ועץ התפוזים שלו האריות הגדולים שלי היו טורפים אתכן, אני אומרת לכן, ובארץ הפיות איננו סובלים עלבונות כאלו. החליטו מיד מה תעשו, כי נשבעתי שתינשאי לגמד הצהוב, ואם לא כן, שיישרף מקלי!"

"אח, נסיכה" התייפחה המלכה "מה זה הדבר שאני שומעת? מה הבטחת?"

"אח, אמי" השיבה בליסימה בעצב "מה את בעצמך הבטחת?"

מלך מכרות הזהב, שזעם על הזקנה המרושעת שמנעה ממנו את אושרו, ניגש אליה, ובעודו מאיים עליה עם חרבו אמר:

"צאי מממלכתי מיד, לעולם, יצור אומלל, או שאקח את חייך וכך אפטור את עצמי מרשעותך."

הוא בקושי אמר את המלים כשמכסה הקופסה נפל על הריצפה ברעש נורא ולמרבה האימה זינק משם הגמד הצהוב על גבי חתול ספרדי גדול. "נער פזיז!" קרא, כשהוא ממהר להתייצב בין פיית המדבר למלך. "אל תעיז לנגוע בפיה המהוללת! הריב שלך הוא איתי בלבד. אני האוייב והיריב שלך. הנערה חסרת האמונה שהיתה נישאת לך הובטחה לי. בדוק אם אין על אצבעה טבעת שעשויה משיערותי. רק נסה להסיר אותה ובמהרה תגלה שכוחי רב משלך!"

"מפלצת קטנה ומרושעת!" אמר המלך "אתה מעז לקרוא לעצמך מאהב של הנסיכה ולדרוש אוצר שכזה? אתה יודע שאתה גמד -- שאתה כל כך מכוער שבקושי אפשר להביט בך -- ושהייתי צריך להרוג אותך לפני זמן רב אם היית ראוי למוות מפואר שכזה?"

הגמד הצהוב, שהמלים הרגיזו אותו מאוד, דירבן את חתולו, שזעק בקול נורא, וזינק הנה והנה -- מבהיל את כולם מלבד המלך האמיץ, שעקב אחרי הגמד מקרוב, עד שזה שלף סכין גדולה שהיתה לו, הזמין את המלך לדו-קרב ומיהר לחצר ברעש נורא. המלך, שנגרר להגיב, מיהר אחריו, אך הם בקושי הגיעו למקומותיהם אחד מול השני, וכל החצר רק הגיעה למרפסות לראות מה קורה, כשפתאום השמש נפכה אדומה כדם, ונעשה כל כך חשוך שהם בקושי יכלו לראות. הרעם שאג, והברק נראה כאילו הוא רוצה לשרוף הכל. שתי המפלצות הופיעו, אחת מכל צד של הגמד הרשע, כמו ענקים, בגובה הר, ואש בקעה מפיותיהם ואוזניהם עד שהם נראו כמו כבשנים בוערים. אף אחד מהדברים הללו לא הפחידו את המלך הצעיר והאציל, ואומץ הלב שלו ומעשיו חיזקו את הצופים בו, ואולי אפילו הביכו את הגמד הצהוב עצמו. אך אפילו האומץ שלו נעלם כשהוא ראה מה קרה לנסיכתו האהובה. כי פיית המדבר, במראה נוראי משהיה, רכובה על גריפון מעופף, ועם נחשים ארוכים כרוכים סביב צווארה, היכתה בה כה חזק עם הרומח שנשאה שבליסימה נפלה לזרועות המלכה מדממת ומעולפת. אמה המסורה, שהרגישה פגועה מהמכה כמו הנסיכה עצמה, פרצה בבכי וקינה כה נוקבים שהמלך בשמעו זאת איבד לחלוטין את אומץ ליבו ואת שיקול דעתו. הוא רץ לעבר הנסיכה תוך שהוא מוותר על הקרב, להציל אותה או למות עימה. אך הגמד הצהוב היה מהיר מדי בשבילו. הוא קפץ על המרפסת עם החתול הספרדי שלו, חטף את בליסימה מזרועות המלכה, ולפני שמי מהמשרתות יכלה לעצור אותו, זינק על גג הארמון ונעלם עם הפרס.

המלך, שמרוב אימה לא יכל לזוז, הביט ביאוש על המחזה הנורא, שלא היה בכוחו למנוע, וגרוע מכך עיניו כשלו, הכל נעשה שחור, והוא הרגיש את עצמו נישא באויר על ידי יד חזקה.

האסון החדש היה יצירתה של פיית המדבר המרושעת, שבאה עם הגמד הצהוב כדי לעזור לו לקחת את הנסיכה, והתאהבה במלך הצעיר של מכרות הזהב ברגע שראתה אותו. היא חשבה שאם היא תיקח אותו למערה מפחידה ותכבול אותו לסלע, אז הפחד מהמוות יגרום לו לשכוח את בליסימה ולהפוך לעבד שלה. כך שברגע שהם הגיעו למקום היא החזירה לו את מאור עיניו, אך מבלי לשחרר אותו מהשלשלאות, ובעזרת כוחות הקסם שלה היא הופיעה לפניו כפיה צעירה ויפה, והעמידה פנים שהיא הגיעה לשם במקרה.

"מה אני רואה?" קראה "האם זה אתה, נסיך יקר? איזו פורענות הביאה אותך למקום המדכא הזה?"

המלך, שהלך שולל אחרי המראה שלה ענה:

"אבוי, פיה יפה, הפיה שהביאה אותי לכאן לקחה ממני את מאור עיני, אך את קולה אני מזהה כקולה של פיית המדבר, גם אם איני יודע מדוע נשאה אותי."

"אח!" קראה הפיה המזוייפת "אם היית נופל לידיה לא היית מתחמק עד שהיית נישא לה. היא נשאה כך יותר מנסיך אחד, והיא בהחלט מקבלת מה שהיא רוצה." בזמן שהיא העמידה פנים שאכפת לה מהמלך, הוא לפתע שם לב לכפות רגליה, שהיו כאלו של גריפין, וידע מיד שזו חייבת להיות פיית המדבר, כי רגליה היו הדבר היחיד שהיא לא יכלה לשנות, ללא קשר לדרך בה שינתה את פניה.

מבלי שהראה ששם לב לדבר, הוא אמר בבטחון:

"לא שיש לי משהו נגד פיית המדבר, אך אני באמת לא יכול לסבול את הדרך שהיא מגינה על הגמד הצהוב ומחזיקה אותי קשור כאן כמו פושע. זה נכון שאני אוהב נסיכה מקסימה, אך אם הפיה תשחרר אותי הכרת התודה שלי תחייב אותי לאהוב רק אותה."

"אתה באמת מתכוון למה שאתה אומר, נסיך?" שאלה הפיה, שהלכה שולל אחריו.

"בוודאי" השיב הנסיך. "איך אוכל לרמות אותך? את מבינה, הרבה יותר מחמיא לגאווה שלי להיות נאהב על ידי פיה מאשר על ידי נסיכה פשוטה. אך גם אם אני מת מאהבה אליה, אעמיד פנים שאני שונא אותה עד שאשוחרר."

פית המדבר, שנפלה בקסמן של המלים הללו, החליטה מיד להעביר את הנסיך למקום נעים יותר. היא הרכיבה אותו על הכרכרה שלה, שאליה היא רתמה ברבורים, במקום העטלפים שבדרך כלל משכו אותה, ועפה איתו. אך שערו את מצוקתו של הנסיך כשמהגובה המסחרר שבו הם טסו, הוא ראה את הנסיכה שלו בטירה שעשויה מפלדה ממורקת, שקירותיה שיקפו את קרני השמש בחום כל כך חזק שאף אחד לא יכל להתקרב לשם מבלי להישרף לאפר! בליסימה ישבה בסבך קטן, ליד נחל, ראשה מונח על ידה והיא ממררת בבכי, אך בדיוק כשהם עברו היא הרימה את מבטה וראתה את המלך ואת פיית המדבר, והפיה היתה כל כך חכמה שהיא יכלה להיראות יפה לא רק בעיני המלך, אלא גם הנסיכה חשבה שהיא הדבר היפה ביותר שהיא אי פעם ראתה.

"מה!" היא זעקה "האם לא הייתי עצובה מספיק בטירה הבודדה הזאת שהגמד הצהוב המפחיד הביא אותי אליה? האם גם הייתי צריכה לדעת שמלך מכרות הזהב הפסיק לאהוב אותי מרגע שהפסיק לראות אותי? אך מי יכולה להיות יריבתי, שיופיה הגורלי גדול משלי?"

בזמן שאמרה זאת, המלך, שמעולם לא חדל לאהוב אותה, הרגיש עצב נורא על שנקרע כל כך בפתאומיות מנסיכתו האהובה, אך הוא ידע טוב מאוד עד כמה היתה הפיה רבת עוצמה, ויכל לקוות לחמוק ממנה רק בעזרת הרבה סבלנות ועורמה.

גם פיית המדבר ראתה את בליסימה, והיא ניסתה לראות בעיני המלך כיצד המראה הבלתי צפוי השפיע עליו.

"אין בעולם מישהו שיוכל להגיד לך טוב ממני את שאת רוצה לדעת" הוא אמר. "הסיכוי להפגש עם נסיכה עצובה שפעם היתה לי משיכה חולפת אליה, לפני שהתמזל מזלי לפגוש אותך, השפיעה עלי בקושי, אני מודה, אך את חשובה לי כל כך הרבה יותר ממנה שהייתי מעדיף למות מאשר לעזוב אותך"

"אח, נסיך" אמרה היא "האם אני יכולה להאמין שאתה באמת אוהב אותי כל כך?"

"ימים יגידו, גבירתי" ענה המלך. "אך אם את רוצה לשכנע אותי שיש לך רגש כלפי, אני מתחנן, אל תסרבי לעזור לבליסימה."

"אתה יודע מה אתה מבקש?" אמרה פיית המדבר בזעף, והביטה בו בחשדנות. "אתה רוצה שאנצל את כשרונותי נגד הגמד הצהוב, שהוא חבר שלי, ואקח ממנו את הנסיכה הגאוותנית שאיני יכולה לראות בה אלא יריבה?"

המלך נאנח, אך לא ענה -- אכן, מה היה אפשר לומר למישהי בעלת אבחנה חדה שכזו? לבסוף הם הגיעו לאחו נרחב, צבעוני עם כל מיני סוגי פרחים. נהר עמוק הקיף אותו, והרבה פלגים קטנים פיכפכו ברכות בצל העצים, שם היה קריר וצונן. מעט רחוק משם עמד ארמון מרהיב, שקירותיו היו עשויים מאבני ברקת שקופות. ברגע שהברבורים שמשכו את מרכבת הפיה נחתו על המרפסת, שהיתה משובצת יהלומים והיו לה קשתות של אבן אודם, הם התקבלו מכל צד על ידי אלפי אנשים יפים שבאו לפגוש אותם בשמחה ושרו כך: "בשלוט האהבה בלב אין מה להתנגד לה עוד גאוותנית תחוש בכאב והנצחון יגדל מאוד"

פיית המדבר התמוגגה לשמע השיר על נצחונותיה. היא הובילה את המלך לחדר המרהיב ביותר שתוכלו לדמיין, ועזבה אותו לבדו לזמן מה, רק כדי שלא ירגיש שהוא אסיר. אך הוא הרגיש שהיא לא באמת הלכה, אלא צפתה בו ממקום מסתור. אז הוא הלך למראה ואמר לה "יועץ נאמן, תני לי לראות מה אוכל לעשות כדי לעשות את עצמי ראוי בעיני פיית המדבר. כי איני יכול לחשוב על דבר מלבד כיצד לרצות אותה."

והוא מיד החל לסלסל את שיערו, וכשראה על השולחן מעיל גדול משלו, לבש אותו בזהירות. הפיה חזרה כל כך מאושרת שהיא לא יכלה להסתיר את הנאתה.

"אני יודעת על הטירחה שטרחת כדי לרצות אותי." היא אמרה, "ואני חייבת להגיד שהצלחת לעשות זאת בצורה מושלמת. זה לא קשה כשבאמת אכפת לך ממני".

המלך, שהיו לו סיבותיו שלו לשמור את הפיה במצב-רוח טוב, לא חסך בנאומים יפים, ולאחר זמן מה הורשה לו להלך לבדו על חוף הים. פיית המדבר יצרה בכישופיה כזו סופה נוראית שגם הנווט האמיץ ביותר לא יסתכן בה, כך שהיא לא פחדה שהאסיר שלה יוכל לברוח. והוא הרגיש הקלה כשיכל לחשוב בעצב על מצבו הנוראי מבלי שסוהרתו הנוראה תפריע לו.

לבסוף, אחרי שצעד פראות הנה והנה, הוא כתב את השורות הללו על החול באמצעות מקל:

סוף סוף מותר לי על החוף הזה להקל את צערי בדמעות שוב אבוי! אבוי! איני עוד חוזה באהובתי המשמחת כשאני עצוב.

ואתה, הו ים סוער, רוגז מתערבל ברוחות, עולה ויורד את אהובתי רחוק ממני אוחז ואני לעוצמתך אסיר בודד.

אך לבי עדיין סוער משלך כי גורלי כך התאכזר אלי מדוע עלי להשתוקק בנכר? למה נסיכתי נחטפה מעלי?

הו נימפות נאות, ממערות הים שיודעות כי אהבת אמת מתוקה כדבש עלו והניאו את הגלים ממרים ובואו לשחרר אוהב נואש!"

בעודו כותב שמע קול שמשך את תשומת ליבו. בראותו שהגלים גבוהים מהרגיל, הוא הביט מסביב, ולפתע ראה אישה מלבבת צפה בעדינות לקראתו על פסגה של גל ענק, שיערה הארוך מפוזר על גופה. בידה האחת החזיקה מראה, ובשניה מסרק, ובמקום רגליים היה לה זנב יפהפה כמו לדג, שבעזרתו שחתה.

המלך היה המום מהשתאות לנוכח המראה המוזר. אך מרגע שיכל לשמוע אותה היא אמרה "אני יודעת כמה עצוב אתה לאבד את נסיכתך ולהיות אסיר של פיית המדבר. אם תרצה אעזור לך להמלט מן הארמון הנוראי הזה, שבו אתה עלול לעבור שלושים שנים או יותר של קיום מתיש."

מלך מכרות הזהב לא ידע כיצד לענות להצעה הזו. לא בגלל שלא רצה מאוד לברוח, אלא בגלל שחשש שזה רק עוד כלי של פיית המדבר לשטות בו. כשהיסס אמרה לו בת-הים, שניחשה את מחשבותיו:

"אתה יכול לבטוח בי: איני מנסה ללכוד אותך. אני כל כך כועסת על פיית המדבר ועל הגמד הצהוב שכנראה לא ארצה לעזור להם, בעיקר מאחר שאני רואה דרך קבע את נסיכתך, שיופיה וטוב ליבה גורמים לי לרחם עליה כל כך. ואני אומרת לך שאם תבטח בי אעזור לך להמלט"

"אני בוטח בך לחלוטין" קרא המלך "ואעשה כל שתאמרי לי. אך אם ראית את נסיכתי אני מתחנן שתאמרי לי מה שלומה ומה קורה איתה"

"אל לנו לבזבז זמן בדיבורים" היא השיבה "בוא איתי ואשא אותך לטירת הפלדה, ונשאיר על החוף דמות שכה דומה לך שאפילו הפיה עצמה לא תבחין בהבדל".

באומרה כך אספה קומץ עשבי ים, נשפה בהם שלוש פעמים ואמרה:

ידידיי עשבי הים, אני מצווה עליכם להשאר כאן מתוחים על החול עד שפיית המדבר תבוא לאסוף אתכם." ומיד קיבלו עשבי הים את דמותו של המלך, שהביט בהם בהשתאות, כי הם לבשו מעיל כמו שלו, אך הם שכבו שם חיוורים ודוממים כמו שהיה שוכב המלך עצמו אם הגלים הגדולים היו זורקים אותו חסר הכרה אל החוף. ואז בת הים אחזה במלך, והם שחו יחד בשמחה.

"עתה" היא אמרה "יש לי זמן לספר לך על הנסיכה. למרות המכה שהיכתה אותה פיית המדבר, הגמד הצהוב אילץ אותה לשבת מאחוריו על החתול הספרדי הנוראי שלו. אך במהרה היא התעלפה מכאב ואימה, ולא החלימה עד שהם היו בין קירותיה של טירת הפלדה המפחידה שלו. שם היא התקבלה על ידי הנערות היפות ביותר שיש, שנשא לשם הגמד הצהוב, שמיהר לחכות לה ונתן לה את כל תשומת הלב שיכל. השכיבו אותה על ספה כשהיא לבושה בבגד מוזהב, רקומה בפנינים גדולים כאגוזים."

"אח!" קטע אותה מלך מכרות הזהב, "אם בליסימה תשכח אותי ותסכים להנשא לו לבי יישבר."

"אל לך לפחד מזה" ענתה בת הים "הנסיכה חושבת רק עליך, והגמד המפחיד לא מצליח לשכנע אותה להביט בו."

"אנא המשיכי בסיפורך" אמר המלך.

"מה עוד יש לספר" השיבה בת הים. "בליסימה ישבה בחורשה כשעברת וראתה אותך עם פיית המדבר, שהיתה מחופשת כל כך טוב שהנסיכה חשבה שהיא יותר יפה ממנה. אתה יכול לשער את יאושה, כשחשבה שהתאהבת בה."

"היא מאמינה שאני מאוהב בה?!" זעק המלך "איזו טעות גורלית! מה אפשר לעשות כדי לגלות לה את האמת?"

"אתה יודע טוב מאוד" ענתה בת הים וחייכה אליו בנחמדות. "כשאנשים מאוהבים אחד בשני כמו שניכם, הם אינם זקוקים לעצה מאף אחד אחר."

בזמן שדיברה הגיעו שניהם לטירת הפלדה, שבה הצד שפונה לים היה היחיד שהגמד הצהוב השאיר לא מוגן בקירות השורפים הנוראיים.

"אני יודעת לבטח" אמרה בת הים "שהנסיכה יושבת ליד הנחל, בדיוק היכן שראית אותה כשעברת, אך מאחר שיהיו לך אויבים רבים להלחם בהם לפני שתגיע אליה קח את החרב הזו. חמוש בה תעמוד על כל סכנה, ותתגבר על קשיים אדירים, רק הזהר מדבר אחד -- לעולם אל תיתן לה ליפול מידך. להתראות. אני אחכה ליד הסלע, ואם תהיה זקוק לעזרתי בנשיאת נסיכתך האהובה לא אאכזב אותך, כי אמה המלכה היא חברתי הטובה, ולמענה באתי להציל אותך."

באומרה זאת נתנה למלך חרב עשויה מיהלום יחיד, שבהקה יותר מהשמש. הוא לא יכל למצוא מלים להביע את תודתו, אך הוא הפציר בה להאמין שהוא מעריך היטב את המתנה החשובה, ולעולם לא ישכח את עזרתה וטוב ליבה.

עתה עלינו לחזור לפיית המדבר. כשגילתה שהמלך לא שב, היא מיהרה החוצה לחפש אחריו, והגיעה לחוף עם מאה נערות מפמלייתה, עמוסות במתנות מרהיבות עבורו. היו שנשאו סלים מלאים יהלומים, אחרים החזיקו גביעים מפוסלים ביד אומן ועשויים מענבר, אלמוגים ופנינים, אחרות איזנו על ראשן צרורות של דברים יפים ומגוונים, בעוד השאר הביאו פירות ופרחים, ואפילו ציפורים. אך מה רבה היתה האימה של הפיה שהלכה אחרי השיירה העליזה, כשראתה את דמותו של הנסיך, זו שעשתה בת הים מעשבי ים, שרועה על החול. מוכת תדהמה וצער, היא פרצה בבכי נורא, והשליכה את עצמה לצד המלך המדומה, בוכה ומייללת, וקוראת לאחד-עשר אחיותיה שהיו גם הן פיות, ובאו לעזרתה. אך כולן הלכו שולל אחרי מראהו של המלך, כי ככל שהן היו חכמות, בת הים היתה חכמה יותר, וכל שיכלו לעשות היה לעזור לפיית המדבר ליצור מצבה מרהיבה מעל למה שהן חשבה שהיה קברו של מלך מכרות הזהב. אך בזמן שאספו ישפה ובהט, ברקת ושיש, זהב וארד, פסלים ואביזרים כדי להנציח את זכרו של המלך, הוא הודה לבת הים הטובה וביקש שתמשיך לעזור לו, בקשה שהתקבלה ברצון. ואז הוא יצא לטירת הפלדה. הוא צעד במהירות, מביט סביבו בהתרגשות, משתוקק לראות שוב את בליסימה אהובתו, אך הוא לא הספיק ללכת מרחק רב לפני שמצא עצמו מוקף בארבעה ספינקסים שהיו משסעים אותו לגזרים עם טופריהם החדים אלמלא היתה לו את חרב היהלום של בת הים. כי מעט אחרי שהוא נופף בה אל מול עיניהם הם נפלו לרגליו חסרי אונים, והוא הרג אותם באבחת חרב יחידה. הוא בקושי המשיך בחיפושיו ופגש בשישה דרקונים שקשקשיהם היו חזקים כברזל. אך ככל שהמפגש היה מפחיד אומץ ליבו של המלך לא התערער, ובעזרת חרבו המופלאה הוא חתך אותם לחתיכות אחד אחרי השני. עתה הוא קיווה שהמכשולים הוסרו, אך בפניה הבאה הוא נתקל במכשול שלא ידע איך יעבור. עשרים וארבע נימפות יפות וחינניות התקדמו לעברו אוחזות זרי פרחים, שאיתן חסמו את הדרך.

"לאן אתה הולך נסיך?" הן שאלו. "מחובתנו היא לשמור על המקום הזה, ואם ניתן לך לעבור אסונות רבים יקרו לך ולנו. אנו מפצירות בך לא להתעקש להמשיך. האם אתה רוצה להרוג עשרים וארבע נערות שלא פגעו בך בשום דרך?"

המלך לא ידע מה לעשות או להגיד. היה זה נגד כל עקרונותיו כאביר לעשות משהו שנערה ביקשה ממנו שלא לעשות. אך כשהיסס, קול באוזנו אמר לו "הכה! הכה! ואל תרחם, או שנסיכתך תאבד לעולם!"

כך, בלי לענות לנימפות, הוא הסתער קדימה, שבר את הזרים שלהן, ופיזר אותם לכל כיוון. ואז המשיך מבלי להתעכב לחורשה הקטנה שבה ראה את בליסימה. היא ישבה ליד הנחל ונראתה חיוורת ומותשת כשהגיע אליה, והוא השליך עצמו לרגליה, אך היא התרחקה ממנו בזעם כאילו היה הגמד הצהוב.

"אח, נסיכה" הוא קרא "אל תכעסי עלי. תני לי להסביר הכל. איני חסר תקנה או אשם במה שקרה. אני חדל-אישים אומלל שאיכזב אותך מבלי שיכל לעשות דבר בנידון."

"הוי" קראה בליסימה "האם לא ראיתי אותך עף באויר עם היצור היפה ביותר שניתן להעלות על הדעת? האם היה זה נגד רצונך?"

"אכן כך, נסיכה" הוא ענה. "פיית המדבר המרושעת, שלא היתה מרוצה מקשירתי לסלע, נשאה אותי לקצה האחר של הארץ, שם הייתי אסיר גם עכשיו אלמלא עזרתה של בת-ים ידידותית, שהביאה אותי לכאן כדי להציל אותך, נסיכתי, מן הידיים חסרות הערך שמחזיקות בך. אל תסרבי לעזרתו של אוהבך הנאמן ביותר." באומרו זאת השליך עצמו לרגליה ואחז בגלימתה. אך אבוי! כשעשה זאת הפיל את חרב הקסמים, והגמד הצהוב שכרע מאחורי חסה, רק ראה זאת וזינק ואחז בה, ביודעו את כוחה האדיר.

הנסיכה זעקה באימה כשראתה את הגמד, אך זה רק הרגיז את המפלץ הקטן. הוא מלמל מספר מילים וזימן שני ענקים, שכבלו את הנסיך בשלשלאות ברזל גדולות.

"עכשיו" אמר הגמד "אני אדון לגורלו של יריבי, אך אני אתן לו את חייו, ורשות להפרד ממך ללא פגע, נדיבה, אם תסכימי להנשא לי."

"עדיף לי למות אלף פעמים!" זעק המלך העצוב.

"אבוי!" זעקה הנסיכה "האם אתה חייב למות? היש דבר נורא מכך?"

"אם תסכימי להנשא ליצור הנקלה הזה הדבר יהיה הרבה יותר נורא" ענה המלך.

"לפחות" היא המשיכה "נמות ביחד."

"תני לי את העונג של למות למענך, נסיכתי" אמר הוא.

"הו, לא לא!" היא קראה ופנתה לגמד. "אני אעשה כאשר תדרוש."

"נסיכה אכזרית!" אמר המלך, "האם תעשי את חיי נוראיים בכך שתינשאי לאחר אל מול עיני?"

"דווקא לא" ענה הגמד. "אתה יריב שאני יותר מדי חושש מפניו. לא תראה את נישואינו" ובאומרו כך, למרות דמעותיה של בליסימה, הוא דקר את המלך בלב עם חרב היהלום.

הנסיכה המסכנה, שראתה את אהובה מוטל מת לרגליה, לא יכלה עוד לחיות בלעדיו. והיא צנחה לידו ומתה משברון לב.

כך תמו חייהם של האוהבים חסרי המזל, שלהם אפילו בת הים לא יכלה לעזור, כי כל כוח הקסם נעלם עם חרב היהלום.

ובאשר לגמד המרושע, הוא העדיף לראות את הנסיכה מתה מאשר נשואה למלך מכרות הזהב. ופיית המדבר, כששמעה על הרפתקאות המלך, הפילה את המצבה הגדולה שבנתה, וכל כך כעסה על ששיטו בה שהיא שנאה אותו כשם שאהבה אותו לפני כן.

בת הים החביבה התאבלה על גורלם העצוב של האוהבים, ושינתה את צורתם לשני עצי שזיף גבוהים, שתמיד עומדים זה לצד זה, לוחשים יחדיו את אהבתם הנאמנה ומחבקים אחד את השני בענפיהם המשולבים.


מקור: Madame d'Aulnoy. (סיפור צרפתי)