הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן שמד

סימן שמד

(סימן שד"מ סעיף י' בהג"ה) אבל אם צוה שלא לנהוג. מקור דין זה במהרי"ו (סי' ז') והעתיקו בד"מ שכתב וז"ל אבל תוך ל' כיון דאשאר מתים נמי מתאבלים עליהם ואסמכינהו אקרא לא נתברר לי אי יקרא דחיי או יקרא דשכבי דהא ודאי אבילות גופיה אינה יכולה למחול דא"כ בטלת כל דיני אבילות עכ"ל הנה בודאי עיקר טעמא דידיה לאו מכח סיומא דידיה דא"כ בטלת כל דיני אבילות דמה בכך אם יבוטל בכה"ג היכא דצוה שלא להתאבל וכמו אבילות י"ב חודש דמודה הרי"ו דשומעין לצוואתו אלא ודאי עיקר טעמא דידיה מחמת ספיקתו אם אבילות הוא יקרא דחיי או דשכבי וכהיות שכן תמה אני דהא דבר זה מחלוקת רבותינו הוא דבדין מאבד עצמו לדעת דאיתא בברייתא דאבל רבתא (רפ"ב) דכל שהוא כבוד לחיים מתעסקין בו וכל שאינו כבוד לחיים אין מתעסקין בו ובזה דעת הרמב"ם (פ"א מהל' אבילות) דאין מתאבלין עליו וע' בכ"מ שם דס"ל להרמב"ם דאבילות כבוד המתים הוא [ומשמעות הרמב"ם דאף אבילות יום א' דהוא דאורייתא לדעת הרמב"ם ג"כ אמרינן טעמא דקרא משום כבוד המתים וצ"ע] אך דעת הרמב"ן בת"א דמתאבלין עליו דכבוד החיים הוא הרי דהוא ספיקא דרבוותא וכיון שכן למה דפסקינן בפשיטות (רס"י שמ"ה) כדעת הרמב"ם דהמאבד עצמו לדעת אין מתאבלין עליו הרי דקי"ל בפשיטות דאבילות הוי כבוד המתים או דקיי"ל מספיקא להקל באבילות עכ"פ נפסוק דמצוה שלא להתאבל מהני ולא הו"ל להרמ"א להעתיק דברי הרי"ו לדינא וראיתי בת' הראנ"ח (סי' נ') שכתב לענין אחר בפשיטות ג"כ דהאבילות ז' ול' הוי כבוד לחיים ולא הרגיש דהוא מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל וצ"ע לדינא וע' בת' שבות יעקב (ח"ב סי' ק"ב):

(ש"ך סקי"א) וכ' המרדכי. עי' א"ר (או"ח סי' א' סק"ד):