הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן קו
סימן קו[עריכה]
(סי' ק"ו סעיף א') אבל החתיכה עצמה אסורה. ומ"מ אם נתערבה בחתיכות אחרות בטלה דלא הוי חהר"ל כיון דאין איסור מחמת עצמה כדלעיל (רס"י ק"א) וכמ"ש הש"ך (כאן סק"ד) ונראה דבטל ברוב דל"ש שמא יבשל ויתן טעם דהא טעם החתיכה עצמה שנאסר הוי עם החתיכות אחרות מב"מ וליכא טעם וכמ"ש הש"ך (סי' ק"ז) ואי דדלמא ליכא ס' נגד טעם האיסור שנבלע בהיתר דהרי אפילו למאן דלא ס"ל חענ"נ מ"מ החתיכה אסורה כמ"ש המחבר הרי דחיישינן דנשאר הבלע בתוכו מ"מ י"ל דהחשש רק דנשאר בו דבר מועט ואינו חוזר להיתרו כיון דלא נפלט כולו עי' בב"י בשם תשובת הרשב"א ועי' לעיל (סימן צ"ד ס"ו) א"כ לא יתן טעם בחתיכות האחרות ודו"ק ועי' בס' סדרי טהרה (סי' פ"ח סוף סק"ד):
(ט"ז סק"א) דגם כאן ק' קושית המקשן. לא ידעתי הדמיון דהתם כוונת התוספות דזהו פשיטא ליה להש"ס מסברא דבגמר בישול יוצא כל החלב שבתוכו והא דקאמר אלא מעתה היינו דלא נימא דבתחלה נבלע טעם החלב בבשר הכחל (וכעין סברת דבוק) ולזה אמר אלא מעתה דאמרת דהכחל מהמנין ע"כ דהטעם מתפשט בשוה ולא נבלע תחלה בבשר הכחל דאל"כ נימא דחענ"נ (דבב"ח דרבנן אמרי' גם כן דנ"נ) וכיון דמוכח דהטעם מתפשט בשוה ממילא נפל לקדירה אחרת לא יאסר דהבעין בודאי הכל יצא לחוץ משא"כ הכא דנבלע מקודם האיסור בחתיכה שפיר אמרי' דשמא לא כל הבלע לחוץ דאין הגעלה באוכל ומה דהחתיכה מצטרפת משום דלא נ"נ בשאר איסורים ודו"ק:
(בהג"ה) ולפי מה שנוהגין. בכו"פ תמה על הרמ"א כיון דמודה דבלח אפשר לסוחטו מותר א"כ איך שייך לומר לדידן דנוהגים לומר דחנ"נ אין חילוק בין לח ליבש הא כיון דבלח אפשר לסוחטו מותר ל"ש כלל לומר לגבי' חנ"נ ע"ש שהאריך וכ"ז לשיטתו ששינה ושילש דהרשב"א אוסר החתיכה עצמה דס"ל אף דל"א הנ"נ מ"מ אפשר לסוחטו אסור ולא תלי' אהדדי וכ"כ עוד (בסי' צ"ב ובסי' צ"ט) ונפלאתי מאד על כבודו הא מבואר בחי' הרשב"א ובתה"א דאפשר לסוחטו אסור היינו דמה שנפשט ממנו אסור כולו אף טעם היתר דחנ"נ ואפשר לסוחטו מותר היינו דסחיטת ההיתר שנסחט ממנו מותר דל"א חנ"נ וס"ל להלכתא דאפשר לסוחטו מותר ומה שאסר החתיכה היינו מסברא דאין הגעלה באוכלין כמ"ש להדיא בחי' הרשב"א ומבואר כן יותר בתשו' הרשב"א (סי' תצ"ה) מש"ה בלח בלח שמתפשט בשוה מותר דל"א חנ"נ וממילא אפשר לסוחטו מותר וא"כ עולים דברי הרמ"א כפשוטו דלפ"מ דקיי"ל דחנ"נ היינו דאפשר לסוחטו אסור ממילא גם בלח מותר דאין חילוק בין לח ליבש דמה שמחלק הרשב"א ביניהם הוא מטעם דס"ל אפשר לסוחטו מותר גם ביבש רק ביבש חיישינן שמא לא נפלט הטעם וזהו ל"ש בלח אבל למה דקיי"ל אפשר לסוחטו דגם ההיתר נעשה איסור גם בלח כן דמ"ש זולת בהפ"מ סמכי' על הראב"ד דמחלק גם למ"ד חנ"נ בין לח ליבש כ"ז נראה בפשיטות והאריכות למותר לולי שראיתי שבכו"פ לא כ"כ ומה שכתב שם לחלק בדעת הרשב"א בין נבלע בלח על ידי בישול ובין נבלע לח בלח בצונן ע"ש זהו נסתר ממה דהקשה הרשב"א בתהה"א על חילוקו של הראב"ד בין לח ליבש מסוגיא דפריך חלב נבילה היא ולא מחלק בין צונן לבישול ועי' בב"י שכתב בשם תשובת הרמב"ן דאף קפילא לא מהני כיון דמ"מ נשאר מעט בתוכו אף שאינו נ"ט כיון דכבר נאסר החתיכה אינו ניתר עד שנפלט האיסור ממנו לגמרי מכל וכל עיי"ש (ויש לעיין דאפשר בלא"ה לא מהני קפילא דהוי חזקת איסור ועיין):
והנה אם בשלו אותה חתיכה שטעם קפילא ואמר דליכא בו טעמא עם אחרות אף דליכא ס' נגד הבלוע מותר דהא להרשב"א דס"ל ל"א חנ"נ ואותן חתיכות מצטרפות לבטלה א"כ הכא שטעם הקפילא והוי ספק באותה חתיכה נגד הבלוע בה מיבטל בתוכה שלא לאסור אחרות ואף לדידן דקיי"ל חנ"נ מ"מ אפשר להתיר בהפ"מ ולסמוך על דעת הט"ז (סי' צ"ב) דמשהו אינו מתפשט מהחתיכה ואין צריך כלל לבטלו וכן הוא להדיא בהרשב"א ובתהה"א דלדעת רבינו אפרים אינו יוצא מהחתיכה וא"כ אף דקיי"ל חנ"נ מ"מ כיון דאין משהו מתפשט לחוץ ממילא הרוטב מותר דאין הנאסר יכול לאסור ואף דאנן לא סמכינן אקפילא מ"מ נ"מ בנדרים וכה"ג דיכול הישראל למטעמיה אם נאסר החתיכה שלא היה בו ס' ואח"כ בישלו עם אחרות והישראל טעם אותה החתיכה ואמר שאין בה טעם אם בשלה אח"כ עם אחרות מותרים דאין משהו יכול להתפשט לחוץ כנלע"ד:
ובעיקר דברי הט"ז (שם סי' צ"ב) כך מבואר בדברי הרשב"א בשיטת רבינו אפרים דס"ל דל"א דחנ"נ ע"כ הא דמצינו שם דמשני בלא קדם וסלקו וסלק את מינו כמו שאינו וכו' היינו דאם לא נבלע אלא משהו לא היה צריך לבטל הבלוע דא"י להתפשט כלל לחוץ ומה שהוכיח רבינו אפרים מהך סוגיא מהא דבעיא נתנה טעם וכו' דל"א חנ"נ אף דס"ל דמשהו א"י להתפשט לחוץ מ"מ אלו היה הדין דחנ"נ היה אוסר ולא ס"ל להא דאין הנאסר יכול לאסור וגם ר"ת שתירץ דמשהו לא נ"נ משמע דאלו נ"נ היה אוסר אף שאין האיסור מתפשט לחוץ ואוסר גם במקום שאין האיסור הולך עמו:
אמנם באמת קשה הדבר דר"ת ור"א לא יסברו לההיא דאין הנאסר ובתוס' (דף צ"ז) כתבו בפשיטות כן דאין הנאסר וכו' וביותר ק' לי דא"כ תקשי כל צלי שנאסר כ"ק יחזור הקליפה ויאסור לחברתה גם אין לך בשר שמותר לעולם דיש בו טעם מלח דנ"נ מן הדם ומה שתירץ כן דלא נ"נ אלא בדרך בישול ובכל החתיכה דלא אמרו חנ"נ אלא משום לתא דבב"ח ובעי' דומיא דבב"ח ע"ש זהו ל"ש הכא למה דס"ל הכא חנ"נ ד"ת כמו שהוכיחו מההיא דגעולי מדין גם ממה דהקשו מההיא דיי"נ שנפל לבור א"כ ע"כ ס"ל דאף בצונן כ"נ ודלא כהר"ן וא"כ תקשי כנ"ל אע"כ דאין הנאסר וכו' ובהכרח לומר כמ"ש הכו"פ דמה שאר"ת דמשהו לא נ"נ היינו מה"מ גופא דאין משהו יכול להתפשט לחוץ ואין הנאסר יכול לאסור ועדיין צריך לומר דר"ת ור"א פליגי בהך סברא דאין הנאסר וכו' דר"א שהביא ראיה מסוגיין דלא נ"נ ע"כ ס"ל דל"א אין הנאסר ולדעת ר"ת הוא ג"כ רחוק קצת ואפשר לומר דגם ר"א ס"ל לדינא דבב"ח אין הנאסר אלא דס"ל דזה תליא בהא דאם בשאר איסורים ל"א חנ"נ דאין ההיתר נהפך לאסור רק בבב"ח התערובות הוא גופא של איסור ממילא אפשר לומר דאם נפרד זה מזה דאין תערובת טעמים שרי משא"כ אם בשאר איסורים ג"כ נ"נ אף שאין ההתחברות גורם האיסור מ"מ נ"נ וע"כ דההיתר נהפך לאיסור וכיון שכבר נעשה איסור ממילא אף אם האיסור נפלט ממנו אסור דמה לי אם האיסור בתוכו או לא לענין שההיתר יהא איסור מש"ה הוכיח ר"א דל"א נ"נ ולעולם י"ל דלפי האמת ס"ל ג"כ דל"א אין הנאסר וכו' ועיין:
אמנם אחר שהוכחנו דלשיטת הט"ז ע"כ גם הר"ת ס"ל דאין משהו יכול להתפשט לחוץ וגם ס"ל להא דאין הנאסר וכו' א"כ יקשה לכאורה דמאי הקשו תוספות האיך הגעילו יורה גדולה דלמא הכשירו אותה איזה פעמים ובכל פעם חזר ונבלע לפי ערך עד שבפעם האחרון אינו מגופו של איסור רק משהו ומש"ה א"י להתפשט ואינו חוזר ונבלע מן המים לכלי ואם כן כשהמים נעשה נבילה שחוזרים להכלי מ"מ אין הנאסר כיון דאין מגופו של איסור נבלע כלל בכלי וצ"ע זולת די"ל דדבר לח הנבלע בכלי ל"ש לומר שאין הלח מפליט משהו שנבלע בתוכו דהלח בעצמו נבלע בכלי ונבלע גם המשהו שבתוכו וראיה לזה ממ"ש הרמ"א בא"ח (סימן תנ"ד) דבפסח א"א להגעיל שום כלי כיון דמשהו ונטל"פ אסור עיי"ש וק' לדעת הט"ז כיון שיש ס' במים נגד בלע שבכלי והמים אין נ"נ דמשהו לא נ"נ ואין חוזר ונבלע המשהו לתוך הכלי אע"כ דמדבר לח נבלע אכן בכו"פ (סי' צ"ב) ראיתי דפשוט אצלו דגם בלח אין מפליט כלי משהו הנבלע בו וצ"ע דא"כ נסתר דברי הט"ז מההיא דהגהת ש"ע הנ"ל:
והנה לדעת הש"ך דעיקר הסברא כיון דכח אחר מעורב בו נקרא אינו מינו יש לעיין בירק שבלע טעם בשר מוקצה ונ"נ וחזר ובישל עם בשר אחר שהוא ס' נגד כל הירק אם נימא דג"כ מותר כיון דטעם בשר שבירק כח אחר מעורב בו נקרא אינו מינו או דדוקא במשהו הנבלע אף דלהש"כ המשהו יוצא לחוץ מ"מ אין לו כח להתפשט אלא שטעם החתיכה מוליך עמו הבלוע הוי כח אחר מעורב אבל בטעם הבלוע כיון דיש בו כח להתפשט בפ"ע לא מקרי כח אחר מעורב:
והנה לשטת ר"א דס"ל דל"א חנ"נ ואעפ"כ אמרי' כיון שנתנה טעם חתיכה אוסר מפני שהיא מינו ע"כ דהוי כה"ג מינו אולם לדעת ר"ת דבדוקא נקט חנ"נ היה אפשר למידק בהיפוך דאם לא היה נ"נ לא היה אוסר דהוי מבשא"מ וא"כ למה דקיי"ל להחמיר כר"ת היה נראה להקל בכה"ג אף די"ל להחמיר קיי"ל כר"ת ולא להקל מ"מ הוי ספיקא וספיקא דרבנן לקולא ואף דבמוקצה הוי דשיל"מ מ"מ בספיקא דדינא לקולא כמ"ש במק"א מ"מ אפשר דאין בזה דקדוק כ"כ ממה דנקט חנ"נ דקושטא דמלתא נקט והראיה דהעיקר דברי תוס' בנוי' למה לי נתן טעם וכו' דהא אף בלא טעם ליתסר והכי מסתבר ולדינא צ"ע:
ועיין בר"ן שכ' להדיא דאף בנתן טעם אם לא אמרינן חענ"נ מקרי כה אחר מעורב ע"ש אמנם מ"מ י"ל בנ"ד לאסור דמלישנא דהר"ן יראה דאין הקולא משום כח אחר מעורב בו אלא דעיקר הסברא דלא מצינו שהחמירה התורה דמב"מ לא בטל אלא כשהאיסור לבדו אבל מ"מ אם אין טעם איסור לחוד ומעורב בו טעם היתר אינו חמור כ"כ כיון דגם היתר יש בבלע זה ע"ש וא"כ י"ל דבנ"ד דגם הירק אסור מטעם נ"נ אף דירק הוי אינו מינו מ"מ טעם הבשר הוי מינו כיון שאין טעם היתר מצטרף עמו ועיין:
ובמה שכתבנו דלדברי הט"ז דאין משהו יכול להתפשט לחוץ ע"כ לדעת ר"א לא ס"ל לסברא דאין הנאסר ועיין במשמרת הבית להרשב"א (דצ"ח ע"א) שכ"כ להדיא בדעת רבינו אפרים ע"ש אמנם באמת דברי הרשב"א שם אינם מובנים לי דמבואר דמפרש בדעת ר"א דס"ל דדבר שמן אינו יוצא מחתיכה לחתיכה בלא רוטב ומש"ה הוכיח מההיא דתרבא דאפי' לדיקולא דאם דל"א חענ"נ תחזור החתיכה ותאסור האחרות ע"ש ולא הבינותי דאם איתא דס"ל דדבר שמן אינו מפעפע וכו' ממילא א"א לפרש דיקולא קלחת דא"כ לא יאסרו חתיכות אחרות ולא תאסר רק אותה חתיכה ולבעי בחתיכה גופא ס' ואיך שייך לצרף חתיכות האחרות וצע"ג:
(ש"ך סק"ו) אלא כדי קליפה. קשה לי דא"כ איך כתב הרשב"א דאם יוציאנה חלב שבה יאסור אותה דמשמע דכל החתיכה תאסר הא אחר שיוציאנה והיא בלא רוטב הוי רק צלי ולא נאסר רק כדי נטילה: