הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן סט

סימן סט

(סי' ס"ט ש"ך סק"א) הטעם כדי שיתרכך. מבואר בב"י דבזמן שהקור גדול ישימו המים באור שתפיג צינתן קודם ההדחה בהם דמים קרים מטרשים ואינם מרככים ע' לעיל (סימן ל"ו ס"ד) ובדיעבד אם הריחו במים קרים ביותר יש לדון אם מהני להדיח שנית במים פושרים לרכך או כיון דניתקשה הבשר ע"י מים קרים לא יתרכך עוד ויש ללמוד להתיר מההיא דבשר מלא קרח בסוף סעיף זה ואם מלחו אחר ההדחה במים קרים יש לו תקנה בהדחה ומליחה שנית דממנ"פ לטעם דדם בעין היה מהני הדחה של מים קרים ולטעם ריכוך מהני הדחה ומליחה שנית ואם לא הדיח ומלח שנית ונתבשל כך צ"ע לדינא דלדעת הט"ז סק"י והש"ך סקי"ד דהדיחו מעט מותר בדיעבד דסמכינן על טעם דדם בעין (או בצירוף מטעם שלא ימס המלח) ה"נ שרי אבל אם נפרש דהדחה מעט שרי דקאי אדלעיל דשרי בהדחה ומליחה שנית (והכי מוכח לכאורה מדכתב בהג"ה וה"ה אם היה ס' נגד דם בעין ובזה דלכל טעמי' אסורים רק לטעם בעין וא"כ מדשריין בלא הדחה ומליחה שנית ובלא הפסד יהיה מוכרח דנקטינן לעיקר לטעם דם בעין ולא חיישינן כלל לאינך טעמים והא במלחו ולא הדיחו דמהני הדחה ומליחה שנית בהפ"מ הרי דסמכינן לומר דאין הטעם משום דם בעין ודדברי הג"ה קאי על תקנה דהדחה ומליחה שנית) א"כ ה"נ בהדיחו במים קרים י"ל דאסור בלא הדחה ומליחה שנית ואף בנתבשל וליכא הפ"מ (אב"ה ע' מה שכ' אאמ"ו הג' זצ"ל על הש"ך לקמן סקי"ד):

(סעיף א' בהג"ה) הוי כלא הודח כלל. קשה לי הא בלא הודח כלל ומלחו ובישלו אפילו בדיעבד והפ"מ אסור ובזה דחתך נתח אם לא חזר והדיחם מותר בהפ"מ דהא בהפ"מ סמכינן על טעמא דריכוך כמבואר בסעיף ב' ולהך טעמא דריכוך א"צ לחזור ולהדיחו כמ"ש הש"ך סק"ג:

(שם בהגה"ה) רק הדיחו היטב. ואם הדיחו היטב מצד א' ומצד א' הדחה מועטת י"ל דדי בכך דלענין ריכוך י"ל דע"י צד א' ג"כ נתרכך ולענין דם בעין מהני הדחה מועטת וצ"ע לדינא:

(ש"ע) דין בשר שמלא קרח. אם אחר שנמלח והודח נמצא באמצעיתו קרח ע' בספר לוית חן על התורה פ' אחרי מות:

(ט"ז סק"ה) ודוקא דבר לח בצונן. משמע דצונן יבש מותר דידיחו האוכל ואף בדבר דלאו אורחיה בהדחה לא חיישינן דלמא משתלי ואכיל בלא הדחה כיון דבדיעבד דנין דהכלי הודח היטב (דהא מה"ט בשמשו בו רותח מותר בדיעבד) מש"ה לא חיישינן למשתלי ע' ט"ז (סי' צ"א סק"א) והכא עדיף דבדיעבד סמכינן דעשה כהוגן דדנין דהכלי מודח כראוי א"צ להדיח המאכל:

(סעיף ב') ויש אוסרין. תרנגולת מבחוץ ליכא דם בעין פרמ"ג לקמן סי' ע"ב בש"ך סק"ד:

(ט"ז סק"ח) דא"א שאפי' מליחה של צלי. קשה לי דלפ"ז אפילו אם הודח תחילה יאסר מליחת צלי דפלט מעט וחזר ובלע דאין טרוד לפלוט הרבה כיון דנמלח רק מעט:

(ט"ז סק"ט) אפי' שהה במלחו. קשה לי דלכאורה דוקא בשהה אבל בלא שהה כיון דיש היתר בצלי כדלקמן (סי' ע"ו ס"ב) לא מקרי הפסד מרובה לדעת הט"ז בסמוך סקט"ו:

(ס"ב בהג"ה) וה"ה אם היה ס' בחתיכה ומ"מ קליפה בעיא:

(ש"ך סקי"ד) עדיין חשוב דיעבד. מסקנת האחרונים אינו כן אלא דכוונת הרמ"א דבהודח או שיש ס' מהני הדחה ומליחה שנית דלטעם ריכוך מהני הדחה השנייה ולאינך טעמא מהני הדחה הראשונה ובנתבשל ע"י הדחה מועטת ומליחה צ"ע לדינא די"ל דמותר כיון דיש ב' צדדים להתיר היינו לטעם דשלא ימס המלח או משום דם בעין מהני הדחה מועטת ובלא הדיחו כלל רק דיש ס' בזה יש לאסור כיון דאינו מותר רק להטעם משום דם בעין ואין אנו דנין טעם לעיקר כיון דבהפ"מ מתירים בהדחה ומליחה שנית דסמכינן דהטעם דריכוך או דלא ימס המלח ואולם בהפ"מ צ"ע וע' מ"ש בגליון לעיל תחילת הסי' דהמשמעות דחד דינא הוא דהודח מעט עם דינא דיש ס' נגד הדם בעין וכיון דבס' בודאי א"א להקל בלא הפ"מ ולסמוך על טעם דדם בעין ה"נ בהודח מעט כיון דכייל רמ"א בחד מחתה:

(ס"ד בהג"ה) אפי' בדיעבד שומן שנמלח מצד אחד מותר ע' לקמן (סימן ע"ה):

(שם) תוך י"ב שעות. אף בעוף הוא כך כ"כ בד"מ וע' בפמ"ג רס"י ע' בש"ד:

(שם) יחזור וימלח צד השני. לענ"ד יש לע' מה מהני מליחת צד השני הא הצד שכבר נמלח ושהה שיעור מליחה פסק כח המלח וא"כ הוי כמו אינו מלוח וא"כ הוי עתה במליחה השנייה ג"כ רק נמלח מצד א' והיה מהראוי למלוח שנית את כולו מב' צדדים דהא פשיטא דלא אמרינן דנמלח מצד א' מועיל לעוביו דחצי חתיכה דא"כ אם נחתוך ההתיכה לשנים יהא מותר וזהו אינו במשמע אלא דאמרינן דכח המלח נכנס רק בעובי מעט לפעמים כעובי אצבע וכדומה וא"נ נימא דמליחה ראשונה הוציא דם מעובי אצבע שפסק כח המלח ועתה כשמולחים צד השני מוציא ג"כ כעובי אצבע והאמצעי נשאר בדמו וצ"ע:

(ט"ז סקט"ו) כיון שיש היתר בלא"ה במקום הפסד. לענ"ד א"כ אחר י"ב שעות אמאי לא ימלחנו נימא נמי' כיון דהך מלתא דשיעור פליטת ציר י"ב שעות אינו מוסכם דהעיקר יותר כהפוסקים דשיעורו כ"ד שעות דהרי סמכי' ע"ז בהפ"מ והכא כיון דיש היתר בלא"ה במקום הפסד נסמוך עלייהו דשיעור פליטת ציר כ"ד שעות:

(ב"ד) ותמהתי על רמ"א דבסי' ע"ה. לענ"ד לק"מ דהתם המליחה בצד פנים בודאי לא מהני כיון דליכא שם דם מש"ה בנתבשל אפילו בהפ"מ אסור משום הדם דבשומן אבל לחזור ולמולחו שרי כיון דבשומן יש רק מעט דם אבל הכא להרשב"א דמליחה מצד א' מהני לא נשאר דם כלל ועדיף מההיא דלקמן ולמהרא"י דמליחה מצד א' לא מהני נשאר דם הרבה וגרע מההיא דלקמן מש"ה בהפ"מ סמכינן על הרשב"א ואין כאן דם כלל אבל בלא הפ"מ חיישינן למהרא"י דמליחה מצד א' לא מהני וממילא יש בחתיכה דם הרבה ולא מהני לחזור ולמולחו וברור בעזה"י:

(ש"ך סק"ג) דה"ה במי פירות. אינו מובן דאם מסברא דומה מי פירות למי גשמים מה צורך לדברי הר"ן וכי בלא"ה לא ידענו דמי גשמים מהני ולא צריך מי מעיין דוקא:

(בא"ד בסוף) וצ"ע. לענ"ד י"ל דכוונת הת"ח בודאי דעת תוספות דבין הדחה ראשונה ובין הדחה אחרונה מותר במי פירות וכיון דס"ל לתוספות כן מסברא בלא הכרח דהא ממתני' אין ראיה די"ל דמיירי לצלי וכמ"ש תוספות בעצמם מה"ת לפסוק שלא כדבריהם ולא מצינו מאן דפליג וזהו לענין הדחה אחרונה אבל לענין הדחה ראשונה אין ראיה מתוספות דדלמא סברי כהפוסקים דטעמא דהדחה ראשונה משום דם בעין מש"ה מותר במי פירות אבל לטעמא משום ריכוך י"ל דמי פירות לא מהני ודוק:

(סעיף ט') בשר שנמלח. בשומן כה"ג מסתמא יש ס' נגד הדם והמלח פרמ"ג לקמן סימן ע"ה בש"ד סק"ט בשם הכנה"ג:

(שם) צריך שיהא בו ששים. וכן אם שרה במים מעת לעת ת"ח כ"א ד"ה בשם או"ה:

(ט"ז סקי"ט) כי המלח נעשה כולו. הוא תמוה הא המחבר ס"ל דלא אמרינן חתיכה עצמה נ"נ בשארי איסורים אלא ודאי דהטעם דלא ידעינן כמה בלע וכמ"ש הש"ך סקל"ד:

(בא"ד) דאין לנהוג כן. זה תמוה דהא טעמא דמהרש"ל דהוי דבוק ונאסר בשעת הבישול אח"כ מצאתי שהשיג כן במנ"י:

(ס"ט בהג"ה) ואי ליכא ס' בקדירה. משמע דכל הקדירה מצטרף לס' דלא כמ"ש הפמ"ג סי' ס"ח בש"ד סקכ"ו כיון דמבשל רק מכח המלח אין שארי החתיכות מסייעים לבטל:

(ש"ך סק"מ) ונ"ל דוקא אם נתבשל. ובמנ"י כתב דאסור אם לא הודח ונמלח שנית דפסק כח המלח ולא נתכשר במליחה זו להוציא דמו ומ"ש התם להקל דיעבד היינו בהודח ונמלח שנית עיי"ש וקשה לי א"כ איך כתב הרמ"א כאן וכ"ש שאסור לאכול המלח מה כ"ש הוא אף אם המלח מותר לאכלו והיינו ע"כ משום דהדם נשרף במלח כמ"ש הר"נ מכל מקום אסור למלוח בו בשר אחר דפסק כחו וצ"ע:

(ט"ז סקכ"ג) כיון שהבשר אינו מבושל. וקשה לי הא חזי' בנמלח בלא הדחה קמייתא דאסור להסמ"ק הטעם דמלח מבליע לדם בעין ואפילו בבשרא דתורא הוא וכיון דכח המלח להבליע' בבשרא דתורא מכ"ש דבישול לחודיה יכול להבליע בבשר דהא בכ"מ בישול עדיף ממליחה וצל"ע:

(סעיף י') או שום קטן בן דעת וזה מהני אף בדאורייתא ש"ך לקמן (סימן קי"ח סקל"ב):

(ט"ז סקכ"ד) לתת טעם משום בישול. דמליח כרותח דמבושל:

(ש"ך ססקמ"ג) וזה ברור. ע' בספר שב שמעתתא פ"י שהעלה דעובד כוכבים שיודע דת ישראל א"נ במסל"ת זולת בעדות אשה עיי"ש:

(סעיף י' בהג"ה בסופו) ואין לסמוך ג"כ אדבריו. משמע דגם מסל"ת לא מהני וכן משמע להדיא בעט"ז אולם במקור הדין לא נזכר רק דמרתת לא מהני ולא נזכר כלל מסל"ת ואפשר למה דנראה מלשון הרמ"א ובחד מינייהו דמפרש בכוונת המחבר דתרתי קאמר ומותר ע"י מרתת וגם ע"י מסל"ת וכמ"ש הש"ך סקמ"ב ובזה לכאורה יש לדייק דאמאי נקט המחבר אם יודע מנהג ישראל סומכים על דבריו דלשון על דבריו היינו היתר דמסל"ת ולמאי צריך ביודע עובד כוכבים מנהג ישראל ולזה נראה כיון דהסמ"ק כתב וכ"ש אם יודע מנהג ישראל היינו דיש בזה עוד סניף דמסתמא מכוון לעשות רצונו ואינו משנה ממנהגם כמ"ש הב"י וכ"כ הט"ז א"כ י"ל כיון דהסמ"ג ס"ל דלא סמכינן על מסל"ת לא ניחא ליה להמחבר לפסוק כהסמ"ק אלא בכה"ג דיודע מנהג ישראל דיש עוד סניף דמסתמא אינו משנה מהמנהג ולזה כתב הרמ"א כיון דחזיה דמשנה מרצונו דישראל אזדא להך סניף ולא מהני היתירא דמסל"ת כמו בלא היה יודע מנהג ישראל ודו"ק:

(ט"ז סקכ"ה) בדרישה כ'. זהו קאי על דברי הטור ואם שם נער או נערה שיודעים וכו':

(סעיף י"א בהג"ה) אדברי המקילין. אם נמלח בלא הדחה ראשונה ונתבשל ויש ס' בקדירה י"ל דאף בהפ"מ אסורה החתיכה כיון דטעמא דהמקילין משום דממנ"פ דאם לא יצא לחוץ הוי דם אברים שלא פירש א"כ בנמלח בלא הדחה ראשונה להסוברים דהטעם משום דם בעין כבר נאסר קודם הבישול והוי כמו כל חתיכה דעלמא דבלע איסור ונתבשל בס' דהחתיכה קיימא באיסורי' כדלקמן (סימן ק"ו) ואף דלעיל ס"ט סמכי' בהפ"מ על טעם דנתרכך מ"מ י"ל דתרי קולא בהפ"מ ל"א ע' לקמן (סימן ע' ס"ו) בהג"ה ובט"ז לקמן (סס"י צ') וביותר י"ל דאף לטעמא דריכוך אסור דהרי מבואר בהרא"ש הא דמלח ולא הדיח מהני הדחה ומליחה שנית ולא חיישינן כיון דנמלח תחילה בלא ריכוך יצא מקצת דם וחוזר ונבלע היינו דאמרינן איירי דיפלוט דם דידיה א"כ ממילא בנתבשל בלא הדחה ומליחה שנית אסורה אותה חתיכה דחיישינן דיצא תחילה בשעת המליחה קצת דם וחזר ונבלע ולא יצא ע"י הבישול ולפ"ז יש לדון במ"ש ההג"ה דאם שהה ג"י בלא מליחה ונמלח אח"כ דדינו כלא נמלח ומשמע דלא חמיר מלא נמלח כלל ולפי הנ"ל י"ל דבזה אף בהפ"מ אסורה החתיכה כיון דשהה ג"י בלא מליחה נתקשה הדם ויצא קצת דם וחזר ונבלע כמ"ש הרא"ש לענין מלח בלא הדחה לטעמא דריכוך ואין כאן ממנ"פ גם יש לעי' במה שכתב הש"ך סקנ"א דטעמא דבשלו אחר הצליי' מותר משום דמה שלא יצא ע"י צלי לא יצא ג"כ ע"י בישול א"כ בנמלח תחילה יהא גרע דבשעת מליחה יצא קצת דם וחזר ונבלע ודוק. ואחר העיון נ"ל דזהו ניחא דמהני צליי' אף אחר מליחה דלהט"ז ממ"ש בסוף סקל"ב וז"ל ועוד נ"ל דאם מלח וכו' בזה אמרי' להיפוך לחומרא וכו' משמע דאמרי' בהיפוך דלמא כהריב"ש דלא נתקשה אבל להגאונים היה מותר דאם אמרינן דנתקשה הדם אינו מוציא דם כלל א"כ ממילא בצלי מותר ולהש"ך בנקה"כ דנפיק מעט מעט מ"מ הא הסכים שם עם המורה בט"ז מטעם דמ"מ יוצא מעט בצלי ואמרינן איידי דיפלוט דם דידיה עיי"ש א"כ אף אם בשעת מליחה יצא מעט וחזר ונבלע מ"מ בצלי יוצא אותו המעט מכח איידי דיפלוט מעט מהנשאר בו ונתקשה. אבל בדין הראשון דבנתבשל אחר המליחה ויש ס' דמדינא אסור הבשר להש"ך הנ"ל דיוצא מעט ודוק:

(ט"ז סקל"ב) וע"כ ודאי לא נסמוך. לענ"ד זהו אינו מספיק דמ"מ היה צלי מועיל בדרך ממנ"פ דלפי החומרא דנתקשה הא לא בלע כלום ואם לא דנין דנתקשה ובלע הא מותר דאיידי דפלט דם דידיה פלט דם דאחריני אלא דאסור מטעם הראשון דאף אם אמרינן דנתקשה דמו בתוכו ולא פליט מ"מ בלע והא דאין לו תקנה בצלי ע"י איידי דיפלוט דם דידיה צ"ל דגם בצלי לא יפלוט דידיה כיון דנתקשה והא דבשלו אחר צלי מותר צ"ל מטעם שכ' הש"ך סקנ"א ודוק:

(בא"ד) והודח בכלי שאינו מנוקב. אינו מדוקדק דגם במנוקב אסור:

(בא"ד) שראה כתוב בשם מהר"ר עוזר. במ"י כתב דהר"ר עוזר ס"ל כהסוברים דמותר לבשל אחר צלייה אלא דס"ל לצלי ג"כ בעי מליחה מקודם כמ"ש בת"ח בשם או"ה אבל לדידן דקיי"ל דאין לבשל אחר הצלייה גם במלחו וצלאו לא מהני:

(סעיף י"ד) ואפי' היתה ראויה להתכבד. יש לע' הא המחבר פסק בלא"ה (בסימן ק"א) חתיכה חי' לא מקרי ראוי להתכבד ע' פמ"ג (סימן ק"ב בש"ד סקי"א):

(ט"ז סקל"ה) דהיינו לקדירה. ואי דיכול בבישול אחר הצלייה דמותר מדינא מ"מ צריך הוצאת עצים להסקה ולבשול ולענ"ד קשה הא בצלי יפסיד השמנונית הנוטף לתוך האש דאם יעמיד כלי תחתיו לקבל השומן הנוטף שוב הוי בישול וא"כ בלא"ה לא הוי ישל"מ דיש לו הפסד שומן בנוטף:

(ש"ך סק"ס) ומה שנשאר בחתיכה יוצא ע"י מלח. דהבלוע ע"י כבישה יוצא ע"י מליחה והא דאסור בליכא ס' היינו דשמא יצא הכל וחזר ונבלע דכיון דיצא מהחתיכה הו"ל כמו דם מעלמא ולא מהני מליחה היכא דלא שייך איידי דיפלוט דם דידיה ולפ"ז י"ל דמש"ה מותר אותה חתיכה לכ"ע דאף דנפרש ממקום למקום מ"מ כל שלא יצא לחוץ מקרי דם דידיה ויוצא במליחה ודוק. ומ"ש הש"ך לתרץ בסקס"א דגם שם אינו אלא מנהג לאסור אותה חתיכה לענ"ד אינו מספיק דשם מדינא מותר דבממנ"פ אם לא פריש הוי דם אברים שלא פירש והיינו לאכלו כך אבל הכא דמיירי למלחו ולבשלו ליכא ממנ"פ דדלמא לא נפלט הכל בכבישה ואח"כ כי בשל יצא ע"י הבישול ולענ"ד העיקר כמ"ש דמה שלא פירש יצא ע"י מליחה דבלוע ע"י כבישה יוצא ע"י מליחה כמ"ש הגהת ש"ד ועדיף הכא ממבושל:

(בא"ד) לא הזכירו בדבריהם מלוכלך בדמים. קשה לי דמ"מ כמו דלא מהני מליחה משום דחיישינן שיצא וחזר ונבלע דגם לצלי ניחוש שיצא הכל ע"י כבישה וחזר ונבלע והו"ל כבלע דם ממקום אחר דאינו יוצא בצלי היכא דל"ש איידי דיפלוט דם דידיה וכדלקמן (סימן ע' ס"ו) וצ"ע:

(ט"ז סקל"ט) וי"א ס"ל דהקערה נחשבת רותח. אמת שכך דעת הראב"ד אבל א"י מי הכריח להט"ז לפרש כן בכוונת הי"א אלו הא נראה יותר דאנן קיי"ל להלכה דהקערה צוננת היא ואם נשתמש בה רותח רטוב סגי בקליפה אלא פשוט דדעת הי"א אלו הם דעת איכא מ"ד שהובא בר"ן ורשב"א דס"ל כל כלי שבלע איסור בעי' הדחה לכ"ע אף למ"ד דסכין ששחט בה לא בעי הדחה התם משום דדם משריק שריק וראיה לזה דהרי בהג"ה בסמוך דפסק דמותר לחזור ולמלוח בו בשר שנמלח והודח והיינו מטעם דאין מליחה לכלים להפליט וזהו אפילו לדעת הי"א אלו מדכתבן הרמ"א אח"כ וכמש"כ הש"ך סקס"ז ואם איתא דדעת הי"א אלו דהקערה היא רותחת לא שייך בזה לומר אין מליחה לכלים דהא שניהם רותחים ע' ברשב"א דכתב בהדיא דלהראב"ד הא דמולחים בכלי זה אחר זה ע"כ לאו משום דאין מליהחה לכלים אלא דאיידי דטרוד לפלוט עיי"ש אלא ודאי ברור דגם הי"א אלו ס"ל דהקערה אינה רותחת אלא דכל כלי איסור צריך הדחה וברור בעזה"י:

(ש"ך סקס"ד) רק כדי קליפה. כדקיי"ל ע' בפמ"ג (סי' צ"ה בש"ד סקי"ד):

(בא"ד) דהכא יש להחמיר להצריך ס'. והא דלא צריך ס' נגד קליפת התבשיל י"ל דכיון דלהרבה פוסקים ל"א חתיכה עצמה נ"נ בשאר איסורים ואי מיירי ברוטב בלא"ה קי"ל בהפ"מ דבלח ל"א חתיכה עצמה נ"נ והכא דאיכא סניף דהקערה צוננת והוי א"א לקלפו שרי לא מחמרינן בי' דין חתיכה עצמה נ"נ וסגי בס' נגד קליפת הקערה ובלא"ה ניחא דבס' נגד קליפת הקערה מותר בממנ"פ דאם הקערה חם ממילא נכנס קליפת הקערה בכולו ולא נאסר קליפה מהתבשיל ואם הקערה קר ונאסר תחילה קליפה מהתבשיל מותר מדין א"א לקלפו:

(שם סקס"ו) אסור להשתמש לכתחלה בלא הדחה. במנ"י כתב דאף בהדחה אסור לשמש בו צונן כיון דלית ליה תקנה בהגעלה חיישינן שישתמש בו חמים ומותר רק לנוקבו ולמלוח בו בשר:

(ט"ז סקמ"א) דהיינו מעת לעת. בנקה"כ השיג דהוי נטל"פ וכ"כ הש"ך סקס"ח והמנ"י כתב דכוונת הט"ז דכשמולחים בשר לקיים מסתמא מולחים אותו הרבה עד שהציר הזב ממנו נעשה חריף ומחלי לשבח:

(ש"ך סקס"ח) אבל לענין אין מליחה לכלים. במג"א (סי' תמ"ז סקט"ז) מסכים להדרישה דכבישה כדי שיתן על האש וירתיח מפליט מכלי וכן מבואר דעת התפל"מ בהשגתו על הש"ך סקפ"ג וקשה לי דאפילו בלא שיעור כבישה ליתסר מדין מלוה למ"ש הש"ך (סי' ק"ה סקמ"ב) בטעמא דאין מליחה לכלים דהוי טהור מלוה וטמא תפל והא בצלול טהור מלוח אסור כמ"ש הש"ך (סי' צ"א סקט"ז):

(סעיף י"ח) כשיעור שיתנו מים על האש. כן הוא לשון הטור וקשה לי דבטור וש"ע (דס"י ס"ה) לא נזכר לשון זה רק סתם אם כדי שיתנו על האש משמע דמשערינן תמיד על הך חתיכה ששרה בציר אם היו נותנים אותו על האור אם הרתיח ובמקור הדין בהרא"ש ג"כ לא נזכר לשון שיתנו מים וכו' רק אם נתנו וכו' וצ"ע:

(ש"ך סקע"ב) לא נאסר אלא כדי קליפה. קשה לי הא כיון דלא שהה שיעו כבישה והקליפה לא נאס ק מדין מלוח א"כ יהיה לו תקנה במליחה ועיין:

(ש"ך סקע"ו) דמדאורייתא חד בתרי בטל. לא הבנתי הא לפי"מ דקיי"ל טעם כעיקר דאורייתא מדינא לא הוי ביטול בתרי במין בשא"מ והכא דם לגבי בשר הוי אינו מינו וצ"ע:

(ש"ך סקפ"א) ולדברי מהרש"ל וכו'. לענ"ד הא קיי"ל לקמן (סי' ק"ה) דבעי' ס' וקליפה ומכ"ש הכא דמדינא סגי בקליפה אלא דמחמירי' במליחה בס' אבל מ"מ אין להקל שלא להצריך קליפה גם הא הרש"ל דאוסר כולה והיינו בשהה כדי כבישת ציר וכ"כ להדיא במנ"י וא"כ קודם ששהה כבר נאסר כדי קליפה:

(סעיף כ' בהג"ה) אלא משום שיצא דם בעין כו'. קשה לי הא החתיכה כולה רותח מחמת המלח וא"כ כשיצא הדם בעין ממקום החתך תיכף נבלע בתוכו כמו דם אחר שנפל על החתיכה תוך שיעור מליחה דנאסר מיד כדאיתא (בסי' ע' ס"י) וא"כ מה מהני שמדיחו אח"כ וצ"ע. אח"ז בא לידי ס' חדש נקרא בשמו חוות דעת וראיתי שעמד בזה: