הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן י
סימן י[עריכה]
(סי' י' ס"א) ואסור לשחוט בו מסוכנת. ולענין דיעבד ע' ש"ך וקשה לי נימא כיון דאסור להנות הוי בכלל לא תעבד ואי עביד לא מהני והוי כלא נשחטה בשלמא בהמת חבירו לעבודת כוכבים דס"ל לרוב פוסקים למ"ד אא"א דש"ש דמותר אפילו באכילה בזה ליכא קושיא דנימא דא"ע לא מהני דהא העבירה לא תליא דוקא בשחיטה דאף אם נוחר לעבודת כוכבים איסור עביד וא"כ ל"ש לומר א"ע לא מהני דמ"מ הרי נחור לפניך ואיסור דעבד עבד וא"א לתקנו ע"י דלא מהני ומה"ט נ"ל דלא קשה מה שהקשה המהרי"ט בתשוב' במתניתין דהשוחט בשבת שחיטתו כשירה דנימא דא"ע לא מהני דהתם ג"כ אין העבירה משום השחיטה אלא משום נטילת נשמה והוי תיקון להוציא מידי אמ"ה ובזה לא שייך לא מהני דהרי מתה לפניך ואזדא איסור אמ"ה אבל הכא בשוחט מסוכנת בסכין עבודת כוכבים דהעבירה הוא מה שנהנה מעבודת כוכבים שלא תמות הבהמה ואם נדון דהשחיטה לא מהני והוי כמתה מאליה וכנחירה בעלמא לא נהנה כלום מסכין וביותר למ"ש הטורי אבן בר"ה (דף כ"ה) גבי תקע בשופר של עולה דאפילו למ"ד א"ע מהני היינו בעלמא דאף אם יהיה הדין דלא מהני מ"מ עשה עבירה דעבר אמימרא דרחמנא אבל בתוקע בשופר של עולה דההנאה הוא קיום מצוה ואם אינו יוצא לא נהנה ולא עבר אמימרא דרחמנא בזה לכ"ע לא מהני עיי"ש וא"כ הכא בשוחט מסוכנת נימא ג"כ דלא מהני ולא עבר כלום וצ"ע: מ"ש בפליתי לדון בשחיטה כיון דהשחיטה הוא ענין מצוה דלא לאכול בשר תמותה הוא בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו במחכ"ת הא מבואר בעירובין דף ל"א ע"א דלערב באיסור הנאה תליא באם אין מערבין אלא לדבר מצוה הוא בכלל מצות לאו ליהנות ניתנו אבל אם מערבין לדבר רשות אלא דאסור לילך בלא העירוב וא"כ להצילו מהאיסור ואעפ"כ מקרי נהנה וה"נ שחיטה כיון דשוחטים לדבר רשות:
(ש"ך ס"ו) יש כח בחום ביה"ש להפליט מה שבקליפת הסכין. הוא תמוה דא"כ בשוחט בסכין טריפה אמאי מהני הדחה הא לרשב"א הסכין בלע אלא דאינו מפליט בחום ביה"ש והא מ"מ בלע מה שבקליפת הסכין וסבור הייתי לומר עפמ"ש הרשב"א במ"ה דף ע"ג דפלוגתייהו בסכין ששחט בה כשירה דאמרי לה דבעי הדחה ואמרי לה דלא בעי הדחה אלא קנוח היינו דזהו ודאי דקנוח יפה מועיל להעביר הבעין מהסכין ומש"ה איכא מ"ד דמהני דדוחקא בצונן אינו מפליט כלל ומאן דבעי הדחה ס"ל דמשום דוחקא מפליט אף בצונן והדחת הסכין להפליט בלע מהסכין שלא יפליט אח"כ בחתיכת הצונן עיי"ש והא דבסכין ש"נ אף לצונן בעי נעיצה היינו כיון דנסרך הבלע בחמין אין הדחה מפליטו ופולט אח"כ בחתיכת צונן ע"י דוחקא וא"כ לכאורה נכונים דברי הש"ך והיינו דביה"ש צונן לענין שאינו מפליט מהסכין מ"מ לא גרע מצונן דעלמא דע"י דוחקא דסכין מפליט מעט מהסכין וכיון דפלט ממילא הסימנים בולעים אותו המעט כדי קליפה כיון דלענין לבלוע אמרינן דע"י רתיחת ביה"ש קצת בולע מהבעין כדי קליפה וא"כ מה לי שבולע הבעין ממש או שבולע מה שנפלט מהסכין ומש"ה בסכין ש"נ דאין הדחה מפלטת כלל מהסכין עד שאח"כ בחתיכת צונן ע"י דוחקא מפליט מאד מש"ה בשחט בלא נעיצה בעי קליפה אבל בסכין טריפה דנבלע בסכין שלא ע"י חמין וההדחה מועיל לפלוט קצת מהסכין עד שאח"כ אינו מפליט הסכין עוד בחתיכת צונן. ה"נ אינו מפליט בשחיטה דכצונן דמי לענין להפליט מסכין ובזה מיושב ג"כ דברי הש"ך סקט"ז דמסיק דדוקא הכא מהני קנוח לענין לשחוט בו אבל לא בעלמא ולכאורה סותר לדברי עצמו (בסי' צ"א סק"ג) שכתב דקנוח הוי כמו הדחה ולפי הנ"ל ניחא דבעלמא היינו היכא דאיכא ג"כ דוחקא כמו בשחיטה לא מהני קנוח רק בשחיטה מטעם איידי דטרידי ובסי' צ"א דמיירי בלא דוחקא מהני קנוח וכחילוקו דהרשב"א הנ"ל:
אמנם עדיין אינו מספיק דסוף סוף אמאי מהני בסכין טריפה קינוח הא קינוח לא מהני רק להעביר הבעין וכששוחט אח"כ ע"י דוחקא מפליט מה שבקליפת הסכין ומוכרח לומר דביה"ש איידי דטריד לא בלע אותו המעט א"כ בסכין ש"נ אמאי בלא נעיצה בעי קליפה הא לא בלעו הסימנים המעט שבקליפת הסכין וא"כ אם בסכין ש"נ לא מהני הדחה בסכין טריפה לא תהני קינוח ובהכרח לומר ולחלק דטרידי לא מהני רק בסכין טריפה דהבלוע שבקליפת סכין דלא בלעה ע"י חום בזה מהני איידי דטרידי אבל בסכין ש"נ יש הרבה בלע בקליפת הסכין לא מהני איידי דטרידי ועדיין צ"ע:
(בא"ד) מיהו במרדכי פ"ק דחולין משמע דאפילו נעיצה ל"מ. והא דבסכין טריפה מהני הדחה צ"ל או כמ"ש רש"י דסכין קשה לבלוע וא"כ י"ל דמפליט ע"י חום ביה"ש או דבבלע הרבה דהיינו בסכין של עבודת כוכבים מפליט ע"י חום ביה"ש אבל בסכין ששחט טריפה דבלע ע"י ביה"ש הוי בלוע' מועטת ואינו מפליט בחום ביח"ש ומ"ש התב"ש שכן דעת תוס' ממ"ש בד"ה כגון שליבנה וכו' והא דלא משני כשנעצה משום דרוצה לתרץ אפילו למ"ד ביה"ש רותח הרי דס"ל דמפליט בלוע של סכין ולפענ"ד אין הכרח די"ל דבאמת לטעמא דביה"ש רותח אין חילוק בין להפליט ובין להבליע אכל לטעמא דדוחקא יש חילוק דמבליע אבל אינו מפליט או דסכין אינו בולע ואינו מפליט ע"י דוחקא רק הסימנים דרכים בולעין מבעין. וכעין שכתב רש"י דלטעמא דדוחקא יש חילוק דסכין קשה לבלוע אבל לטעמא דביה"ש רותח גם הסכין בולע ה"נ י"ל לענין חילוקו דהרשב"א דבולע ואינו מפליט היינו לטעמא דדוחקא אבל לטעמא דביה"ש רותח אין חילוק והכי משמע מלשון הרשב"א ולפ"ז לל"ק דטעמא דביה"ש רותח ע"כ הא דפסקי' הלכת' בצונן היינו מטעם דאיידי דטרידי סימנים וכו' וממילא גם בסכין של עובד כוכבי' הלכתא כרבב"ח דמדיח אלא דמ"מ קיי"ל לחומרא דקולף דשמא כאידך לישנא דדוחקא דבזה יש לקיים ההלכתא כרב ולחלק בין סכין ש"נ לסכין טריפה משום דבולע ואינו מפליט וא"כ לדינא י"ל גם להתוס' דמהני נעיצה כיון דאינו מפליט ומדוקדק בזה לישנא דתוס' הנ"ל במ"ש אפי' למ"ד ביה"ש רותח ואמאי לא נקטו סתם למ"ד קולף אלא ודאי כנ"ל דלאידך לישנא דטעמא דרב משום דוחקא גם לרב מהני נעיצה אלא דבא לתרץ אפי' לל"ק משום ביה"ש רותח דמפליט ולא מהני נעיצה א"כ אדרבה יש להסתייע מדעת תוס' דלדינא מהני נעיצה וכן מבואר מדברי תוס' ד"ה והלכתא וכו' אלמא קסבר ביה"ש רותח ואפ"ה לחתוך בו צונן לא בעי נעיצה וכו' ומהיכן למדו זה דשמואל סבר ביה"ש רותח דלמא ס"ל דבלע משום דוחק' וא"כ יש להלק דבבלע ברותח בעי נעיצה ובבלע ע"י דוחקא לא בעי נעיצה ואם לא ניחא להו לחלק בזה וס"ל דכל שבלע אין חילוק בין בלע בחמין בין בלע בצונן א"כ למאי הוצרכו לאריכות זו אלמא קסבר ביה"ש רותח הו"ל לומר בקיצור אלמא דבלע אלא ודאי כנ"ל דס"ל כרש"י דטעמא דמ"ד בצונן דס"ל ביה"ש צונן ולא בלע הסכין ושמואל מדאסר לחתוך בו רותח ע"כ דס"ל ביה"ש רותח וכמ"ש רש"י שם להדיא וא"כ י"ל דכיון דמשום דוחקא לא בלע ה"ה דלא פלט. מש"ה הוצרכו לומר שינוי דליבנה באור משום דרוצה לתרץ אף למ"ד ביה"ש רותח דאלו לטעמא דביה"ש צונן כמו דאינו בולע ה"נ אינו מפליט ומהני נעיצה וכנ"ל:
(ש"ך סקי"א) ומהרש"ל שם התיר. לכאורה נראה ראיה לזה מדברי תוס' בסוגיין ד"ה השוחט וכו' וצריך להעמיד ביודעים בה שהיא ב"י וכו'. ולענ"ד לכאורה דבריהם תמוהים כיון דלפי דבריהם ס"ל למתני' דדבש שרי כיון דבעין פוגם אבל שמן דפוגם רק מחמת דאב"י אסור א"כ ממילא לא קשה מידי די"ל דשפיר מספקינן בעכבר' בשיכרא דדלמא סבר רב דנותן טעם לפגם היכי דבעין פוגם שרי ושאני הכא בסכין ש"נ דפגם מחמת שאב"י בזה ס"ל דנטל"פ אסור והוא לכאורה תמיה רבתא ולזה היה נראה דכוונתם כך דודאי בדין דאורייתא אין לחלק בין פוגם לפוגם [ואף דתוס' בעבודת כוכבים ס"ז ע"ב ד"ה ואידך ס"ל לחלק בדאורייתא. מ"מ י"ל דתוס' בחולין ס"ל דבדאורייתא אין לחלק] אלא דמתני' ס"ל דמדרבנן גזרו אף דיעבד אטו ב"י ולזה שפיר הקשו דלפשוט בעכברא בשיכרא דרב ס"ל דגם פוגם אסור דאל"כ דפוגם בעין שריא ממילא מדאורייתא גם בפוגם ע"י שאב"י שריא ואמאי אמר רב השוחט בסכין ש"נ דמשמע דוקא דיעבד הא גם לכתחלה לשתרי על סמך שיקלוף כיון דאפילו אי משתלי שרי מדאורייתא וכיון דמוכח דס"ל לתוס' דאפי' היכא דדיעבד כל דשריא מדאורייתא לא חיישי' למשתלי א"כ מכ"ש לדידן דבאב"י דיעבד שריא לגמרי דלא חיישי' לדלמא משתלי ומוכח כמהרש"ל. אולם עדיין לא נחה דעתי בישוב הנ"ל דהא דיעבד עכ"פ מדינא צריך הדחה דלגבי הבעין כל שלא נבלע אף דפגום אסור מדאורייתא דהא ראוי לגר אלא דאינו אוסר תערובתו וא"כ יש לומר לכתחלה אסור דדלמא משתלי מלהדיח ואף די"ל דאם ביה"ש רותח הבעין נימס ונבלע מכל מקום עכ"פ לטעמא דדוחקא י"ל דנשאר ג"כ בעין מה שלא נבלע וא"כ דלמא הך ספיקא בעכבר' בשיכרי היינו דמספק בב' לשונות דהכא דדלמא סבר דבעין פוגם מותר. ומדרבנן אסור בפוגם ע"י אב"י ומה דאסור לכתחלה לשחוט היינו דדלמא כלישנא ב' דמשום דוחקא הוא וחיישי' דשמא משתלי מלהדיה ועדיין צ"ע:
(ט"ז סק"י) ותו דא"כ וכו'. דבתחלת השחיטה בולע הנה אף לפי הוכחת הט"ז כיון דבתחלת השחיטה לא חיים והחשש שישאר בעין ל"ש באמ"ה דנשטף בדם עדיין יקשה מסוגייא למה דס"ד דבתחלת שחיטה ופריך דהתירא נמי ליפרוך יותר דאיך משכחת לה שחיטה נימא דבתחלה בולע סכין אמ"ה ואח"כ בולע בית השחיטה מהסכין ונלע"ד ליישב דברי רש"י בסוגיא ד"ה משום דקבלע שמנונית טריפה אבל מבליעת דם לא חייש שהסכין קשה ואין דם נבלע בו וכבר תמה הרשב"א דא"כ שמואל דס"ל סכין ששחט בו כשירה אסור לחתוך בו רותח דלא כמאן דאפי' למ"ד בחמין ס"ל דלא בלע חמין גם יש לדקדק על רש"י דנקט זה על המקשן ולתרץ על מה שלא הקשה דהיתירא נמי משום דבלע דם דזה אינו קושי' כ"כ די"ל דחדא מינייהו נקט אמ"ה וה"ה לדם ואמאי לא ביאר רש"י זה על המסקנא דמשני אימת בלע לכי חיימא וההיא שעתא היתרא הוא הא דאינו נאסר משום דם וכמ"ש תוס' אלא דס"ל לרש"י בפירכת הש"ס דפריך דהיתירא נמי ולא פריך יותר דהיכי משכחת לה שחיטה הא בתחלה בלע אמ"ה ולבסוף בלע הבהמה מהסכין וכנ"ל אע"כ דהמקשן היה ס"ל דמ"ד בחמין מודה דביה"ש אינו פועל דאיידי דטרוד לפלוט לא בלע והא דבחמין מיירי באמת לאכול רותח ולזה היה קשה לרש"י דא"כ בלא"ה נאסר משום דם והוצרך לתרץ דלפי אותו ס"ד דמיירי לאכול בו רותח היינו מוכרחים לומר דסכין קשה ואינו בולע דם אבל למסקנא יש לומר דמיירי לשחוט בו אבל לאכול בו רותח באמת גם בשחט כשירה אסור משום דם ושפיר סבר שמואל כמ"ד בחמין ודו"ק: