הגהות רבי עקיבא איגר/יורה דעה/סימן א
סימן א
[עריכה](סי' א' ש"ך סק"ב) היינו במשוחררים. לפ"ז יקשה (דלמא) [דלימא] הש"ס דנקט דיעבד משום דעבדים מיירי אף באינן משוחררים ועיין:
(ט"ז סק"ב) ולי נראה. הב"י תמה רק דמה אירי' משוחררים אפילו אין משוחררים נמי:
(ש"ך סק"ד) ולא אמרי' וכו'. ק"ל דא"כ אחר שראינו שקלקל לא יהיה רשאי למסור לו לשחוט וזה לא מצינו וצ"ע:
(ש"ך סק"ה) ז"ל הב"ח וכו'. נ"ל דיצא להראב"ן כן בכדי ליישב קושית תוס' על רבינא מהברייתא דמצא תרנגולת, ולזה כתב דרבינא מודה דבליתא קמן ולא מצינו למרדף בתריה דמותר. ואולם לפ"ז יקשה בהא דאמרי' כולה כרבינא לא אמרינן להך לישנא וכו', מנ"ל להגמרא דאינהו ס"ל לקולא ברוב מצויין אצל שחיטה מומחים ומוחזקים. דלמא בהיפוך דס"ל דלא אמרינן דרוב מצויים מומחים ולא מוחזקים ואם כן 'הכל' מה אתי לרבויי. ולתוס' ניחא כיון דלת"ק דמיקל במצא גדייו ע"כ דס"ל לתרי דובא, אלא דרבינא ס"ל כאידך תנא דאוסר וא"כ י"ל דהתנא דאוסר לא ס"ל לחד רוב אבל מהיכא תיתי לומר במומחים ומוחזקים לאסור אף דהוי רוב ופליג את"ק בתרתי, מש"ה אמרי' דאינך ס"ל להקל וכת"ק. אבל להראב"ן קשה דלמא דכולהו ס"ל דלכתחלה וכן דיעבד במצינן למרדף אבתריה צריך לידע שהוא מומחה ומוחזק וי"ל:
ונראה עוד דבא לתרץ קושית תוס' הנ"ל, ולזה מחלק דשם אינו לפנינו וא"א לברורי משא"כ הכא דמצינן למרדף אבתריה ואף דגם לרבינא בדיעבד ולא מצינן למרדף אבתריה מותר א"כ אמאי אין נותנים לו לשחוט על סמך הבדיקה שלאח"כ ואי דרבינא פליג בזה עם אינך אמוראי דס"ל לרבינא דאף היכי דאי משתלי אח"כ דשרי. מ"מ אין נותנים ע"ס. ואינך אמוראי ס"ל דנותנים ע"ס א"כ הו"ל להש"ס לומר כלהו כרבינא ל"א דס"ל דמותר ליתן ע"ס וצריך לדחוק דתליא בזה דלרבינא דלא אלים הרוב כ"כ ולא שרי' רק בדיעבד ממש בלא מצינן למרדף אבתריה מש"ה הדין נותן דאין נותנים לו לכתחלה ע"ס הבדיק' שלאח"כ אבל אינך אמוראי סברי רוב מצויים ואלים הרוב דל"צ למטרח למרדף אבתריה. מש"ה ראוי ליתן לכתחלה ע"ס הבדיקה שלאח"כ:
אמנם לפ"ז קשה אהא דאמרי' כלהו כרבינא ל"א רוב מצויים דמנ"ל להש"ס דלמא ס"ל דל"א רוב מומחים ולא רוב מוחזקים ואסור לשחוט רק בידוע שהוא מומחה ומוחזק בשלמא בלא דברי הראב"ן י"ל דפליגי רק על חד ואמרי דס"ל דל"א רוב מומחים או דל"א רוב מוחזקים אבל לומד דפליגי בתרתי לענין רובא דמומחים ורובא דמוחזקים מה"ת ומש"ה לא הומ"ל דס"ל להאמוראי דבעי' מומחה ומוחזק גם י"ל כיון דבאמת דהי' לה בסוגיא דהתם דפליגי רק במצאן באשפה א"כ כלהו ס"ל דמצאן שחוטים מותרים דאמרי' רוב מומחי' ומוחזקים מש"ה מוקמי' טעמא דאמוראי בהכי דסלקא לפי ההלכה, אבל במצינן למרדף י"ל דלא סמכי' לא על רוב מומחים ולא על רובא דמוחזקים. וא"כ מנ"ל להש"ס דאינך אמוראי פליגי לקולא עם רבינא דלמא בהיפוך דפליגי לחומרא דלא ישחוט אא"כ בידוע שהוא מומחה ומוחזק וצ"ע:
(בהג"ה) וי"א דאין לסמוך. קשה לי הא כיון דס"ד להעטור דלא בעי' שנדע בבירור דאינו מתעלף דמלישנא דלעלפוי' לא חיישי' משמע דליכא חשש כלל א"כ ממילא לל"ב דס"ל לרבינא מוחזקים אע"פ שאין מומחין בודאי הדין כן לדידן דכל בסתם שוחט לכתחילה דהרי אפי' רבינא (דמיקל) (דמחמיר) ס"ל דלענין מומחין סומכין לכתחילה על הרוב. אלא דס"ל דבעינן מוחזקים ובזה הא קיי"ל כאינך אמוראי דלעלפוי' לא חיישינן כלל. [אמה"ל עי' בדברי רבינו לקמן סעי' ג']:
(שם) אא"כ נטל קבלה. אם יש לסמוך על קבלת אב לבנו. עי' בתשו' פנים מאירות ח"ב ובתשו' שבות יעקב (ח"א סימן ד') ובתשו' חות יאיר (ס' קכ"ד):
(שם) כך ה"ה כו'. יש לעי' מנ"ל זה הא אמרי' היכי דאפשר לברר מבררי' אבל לענין בדיקת הריאה דליכא חזקת איסור י"ל דא"צ לברר עי' במג"א (סי' תל"ז סק"ב) וגם הא הוי ב' רובי רוב בהמות כשרות ורוב בודקים מומחים דא"צ לברר. ולדברי המג"א לכאורה קשה דנצטרך לבדוק הושט לכתחלה דבאתחזק איסורא היכא דאיכא לברר מבררים, והרי ברוב מצויים אצל שחיטה מומחים דכתב הרא"ש דהמיעוט הוי מיעוטא דלא שכיח ואפ"ה באיתיה קמן צריך לבדוק א"כ גם הושט נבדוק.
וצ"ל דלא הצריכו חז"ל אלא באם הספק אם עשה מעשה שחיטה כראוי. דהיינו דחיישי' שמא אינו מומחה ושהה או דרס אבל היכא דודאי עשה מעשה השחיטה בראוי אלא דהחשש ממקום אחר שמא הי' נקב בושט דעי"ז הוי פסולו בשחיטה. כיון דבהמה בחזקת שלימות ובחזקת שבאם ישחטו אותה בכל דיני שחיטה תהיה מותרת בזה א"צ לברר ולמ"ש צ"ל בכוונת הש"כ (סימן כ"ה סק"ב) דבלא בדקו על שמוטה דכשר דבהמה בחייה לאו בחזקת שנעקרו הסי' קיימא ולא דמי לאם לא ראה שנשחטו רובם דהתם בהמה בחייה בחזקת שאינה זבוחה קיימא ע"ש והיינו אף דבשמוטה לא מהני השחיטה והוי ג"כ אינו זבוח מ"מ זהו רק אם שמוטה לפנינו והספק אם נשמט קודם שחיטה או אח"כ אבל כל שאין רואין ריעותא לא מיקרי איתחזק איסורא כיון דלכך היה בחזקתה שאינה שמוטה ושאם ישחטו בדיני שחיטות תהי' מותרת. ושאני בלא ראה אם סימנים שחוטים ברובם. דהתם הוי הספק שמא לא עשה מעשה השחיטה אלא דמ"מ בשמוטה צריכים לבדוק לכתחלה כיון דהוא שכיח הוי כמו בדיקת הריאה אבל על נקובת הושט ל"צ לברורי:
ואם בדקו וכו'. משמע דגם בבודק שבדקו אותו וא"י הלכות בדיקות אוסרין למפרע. ולענ"ד צע"ג דלו יהא דמחשבי' הבדיקות שלו לאין מ"מ לא גרע מנאבדה הריאה דכשר:
(ט"ז סק"ו) תחלה נעתיק וכו'. ע' תשו' מהרא"ש ח"ג סי' י"א. ובתשו' משאת משה היו"ד סימן ג':
(בא"ד) דהא בגיטין וכו'. אין זה ראיה כ"כ די"ל דכמו דלר"ח הכא עדיף ממקוה דהוי ס"ס ה"נ י"ל אף לדידן דאסרי' בלא שיבא בה עצמות מ"מ לא דמי לגמרי למקוה דאלו התם דנין לודאי דאף ברה"ר טמא וכדאיתא להדיא בריש נדה אבל הכא כיון דאיכא ס"ס אלא דלא מהני ס"ס באתחזק איסורא מ"מ ודאי לא הוי ועי' ש"ך (סימן ק"י בדיני ס"ס אות כ"ח) דבג' ספיקות מהני במקום חזקה דהספק הראשון הוי כודאי ושוב מהני ס"ס א"כ בס"ס הוי כמו ספק א' בגופו של איסור ואסור רק מספק ולא הוי ודאי. ואפשר לומר עוד דאסור דק מדרבנן דס"ס הוי כמו רוב ומדאורייתא מהני גם במקום חזקה אלא דמדרבנן אסור דהוי כמו סמוך מיעוטא לחזקה א"כ י"ל דמש"ה במקוה הטהרות אסורים כיון דאנו דנין לודאי טמא ואף לר"ש דס"ל גבי מקוה דהוי רק ספק הא לדידיה ממילא דק ברה"י טמא מש"ה לא מהני חזקה דטהרות כמו בכל ספק טומאה ברה"י דלא מהני חזקה אבל הכא דהוי רק ספק י"ל דהכלים מותרים משום חזקת היתר אולם מסברא נראה דלא שייך בכלי חזקת היתר דחרסי הכלי עדיין מותרים ואנו דנין על הבליעה משחיטה זו שבא לתוכם ועל הבליעה לא היה מעולם חזקת היתר ואך הכלים אם הם אין ב"י ובפרט אם לא נודע הריעותא עד אחר שנעשו הכלים אב"י יש לצדד להקל ודו"ק:
(ש"ך סק"ח) מיהו בלא"ה לק"מ וכו'. לפ"ז לא היינו צריכים לכל הטורח בישוב קושי' הד"מ ומה מקום לדמותו לגבינות הא בגבינות ס"ל לתוס' דאסור כיון דליכא חזקה מבוררת ולגבי הרוב הא היא טריפה לפנינו והמכשירים דקיי"ל כוותייהו ס"ל דמכח הרוב הוי כידוע לנו בבירור שנולדה כשירה והוי חזקה אם כן רק מדין חזקה מתירים אותה וממילא הכא דהוי חזקת איסור דבהמה הוי כמו מקוה ולומר דחזקה דאתיא מכח רובא עדיף מחזקה מבוררת ממש מה"ת לנו לחוש ולעשות מזה קושיא מגבינות ועי' תוספות כתובות (דף ע"ה) ד"ה אבל היכי וכו'. ורק בנטל קבלה הוי חזקה ורוב בזה הוא דעדיף ממקוה אף דעל הרוב א"א לדון כיון דאתרע בפנינו מכל מקום כיון דמסייע לחזקה עדיף ממקוה:
(בא"ד) א"נ הכא הוי ס"ס. היינו אף דהט"ז סתר כן דהא קיי"ל כר"ח דלא שיבר בה עצמות אסור אף דהוי ספק ספיקא מכל מקום יש לומר דהטעם דאנן ס"ל דלא מקרי ס"ס דמסתמא דרך הסכין להוליך בכולו. וכ"כ להדיא בנקה"כ אמנם לענ"ד נסתר זה דהרי להך תירוצא דתוס' דסכין אתרעי בהמה לא אתרעי היינו דהוי ס"ס אם כן אין חילוק בין הריעותא בסכין או בבהמה אלא דעיקר החילוק מכח ס"ס אם כן אם איתא דאנן ס"ל דלא הוי ס"ס לדידן דקיי"ל כר"ח בשיבר בה עצמות ישאר קושי' הש"ס מטבל ועלה דהא שם דנתעסק באותו מין הוי כמו שיבר בה עצמות משום דהוי ס"ס באתחזק איסורא והוי כמו פלגא ופלגא כעין סמוך מיעוטא לחזקה. מש"ה נוכל להקל בשיבר בה עצמות דחזקת איסור נסתלק מכח הס"ס ותולין במצוי בעצם אבל בטבל ועלה דליכא ס"ס קיימא החזקת איסור בתקפו.
ואולי י"ל דנהי דלהך תירוצא דתוס' בפי' הסוגיא דמשני סכין אתרעי מוכח דגם אנן משוינן ליה לס"ס מ"מ בזה לא נקטי' כהך תירוצא אלא דכוונת הסוגיא בפשוטו דיש חילוק בין שהריעותא בדבר שיש בו דחזקה. או שהריעותא בדבר אחר. וכמו שנראה בבירור דהא להך תירוצא דליכא חילוק אלא מכח ס"ס ממילא גם בשיבר בה עצמות ההיתר רק מכח ס"ס אם כן היכא דהסכין קטן רק כמלא צואר דליכא ס"ס יהיה אסור ולא מצינו לדינא חילוק זה אע"כ דלא קיי"ל כהך תירוצא דהתוס'. אלא דמ"מ על קושייתם דאף בסכין אתרע ליתסר כמו מקוה שנמדד. ע"ז מחלקים דהכא דהוי ס"ס ואנן ס"ל באמת דלא הוי ס"ס ואסרי' באמת בלא שיבר בה עצמות דדמי למקוה שנמדד אבל בשיבר בה עצמות ס"ל להקל בלא ס"ס דל"ד למקוה שנמדד כיון דשיבר בה עצמות ולטבל ועלה ג"כ לא דמי כיון דבהמה לא אתרע ועדיין קשה דאם נימא דלר"ח הוי ס"ס מעליא וגם נימא דשינוי' דסכין אתרע אינו מטעם ס"ס אלא דמחלק בין הריעותא במקום החזקה או לא היא גופא תיקשי אמאי לא משני הש"ס בפשוטו לחלק מדין טבל ועלה דהכא הוי ס"ס זולת שנאמר דבאמת גם לר"ח לא הוי ס"ס מעליא והחילוק בין סכין למקוה שנמדד באמת כתירוצא קמאי דתוס' כיון דל"ש בו חסר ואתאי או משום דעצם ודאי פוגם ואנן קיי"ל כר"ה בלא שיבר בה עצמות ומ"מ רק בליכא ס"ס אבל במקום ס"ס מקילים:
בסה"ד. תמוה לי שכתב כן בפשיטות הא הרשב"א בתשו' סימן תרי"ט אוסר בחשוד על מה ששחט למפרע עיין שם:
(סעיף ג) ואפי' אמר ברי לי. הרשב"א הוכיח כן מדלא מוקי האמוראים מתני' בהכי הכל שוחטים סתם בנ"א אבל בידוע שאינו מומחה לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שחיטתו כשירה אע"כ דלא מהני ברי לי עי"ש אף דהרשב"א ס"ל כהגאוני' והא דניידי מרבינא היינו משום דלכתחלה מותר ליתן ע"ס בדיקה שלאח"כ וזה אין במשמע בלישנא דהכל שוחטים וכמ"ש הרא"ש וא"כ לא הו"מ לאוקמי הכל שוחטים סתם בנ"א דהא אין מותר אלא ע"ס מכ"מ נלענ"ד הא ודאי דלל"ב דלרבינא דמוקי הכל שוחטין מוחזקים אע"פ שאין מומחים הרי דלענין מומחה נותנים לו בלא ע"ס אי דאמרי' דכלהו מומחים אי דהוי מיעוטא דמיעוטא יהי' מאיזה טעם שיהיה כיון דלרבינא מותר לכתחלה לגמרי ממילא גם לאינך אמוראי דמקילי יותר הכי הוא ומה דאנן פסקי' דנותנים דוקא ע"ס היינו דלל"ק דרבינא כיון דרבינא סבר דבעי' שידוע שהוא מומחה י"ל דאף אינך אמוראי דמקילי ס"ל דבעי' עכ"פ ע"ס דלישווי' פלוגתא רחוקה לא משוינן וא"כ שפיר הוכיח הרשב"א דלל"ב דנותנים לסתם בנ"א בלא ע"ס הו"מ לאוקמי מתני' בהכי הכל שוחטים סתם בנ"א אבל בידוע שאינו מומחה לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי שחיטתו כשירה והנה ביסוד האמיתי הנ"ל דלל"ב נותנים בלא ע"ס ולל"ק בעי' ע"ס קשה לי דא"כ הו"ל לפסוק להקל כפי הכלל דבשל סופרים הלך אחר המיקל ולשיטת הרא"ש דגם לענין מוחזקים בעי' ע"ס והיינו ג"כ כפי הנ"ל דלל"ב כיון דלרבינא בעי' מוחזקים ממש ראוי לומר דאינך אמוראי מקילי רק ליתן ע"ס א"כ ל"ש לומר דהלך אחר המיקל דלכל לישנא הוי קולא בחד צד וחומרא בחד צד דלל"ק קולא לענין מוחזקים דל"צ ע"ס וחומרא לענין מומחי' ולל"ב בהיפוך וכיוצא בזה כתבו תוס' ביצה (י"ד ע"א) ד"ה איכא בינייהו אבל לשיטת הרשב"א מדאמרי' לעלפויי לא חיישי' משמע דליכא חשש כלל א"כ דלל"ב נותנים לכתחלה בסתם בנ"א שא"י אם הוא מומחה ומוחזק ולל"ק לענין מומחים בעי' ע"ס קשה כנ"ל דלדינא יש לנו לפסוק כהמיקל כלישנא ב' וצ"ע:
(ש"ך סקי"ג) ולפ"ז ה"ה אפי' שותק. לענ"ד אין לסמוך ע"ז לדינא דהרי לרבינא דס"ל אפי' בסתם בג"א בעינן שיאמר ברי לי ול"מ שותק ח"ג לדידן ביודעים בו שאינו מוחזק דלענין זה לא מצינו דפליגי אלא דהב"י כ"כ לפי פירושו בשיטת הרמב"ם דמה דאמרי' לעלפויי לא חיישי' היינו דבזה פליגי על רבינא וס"ל דל"ח לכך משום דאם איתא דהתעלף ושהה לא היה שותק מזה למד הב"י דה"ה ביודעים בו שאינו מוחזק אבל להרא"ש דס"ל דמוחזק ומומחה שוים דלכתחילה נותנים רק ע"ס ובדיעבד באיתא קמן צריכים לברורי אם כן לא מצינו דפליני על רבינא בזה דשתיקתו בלית' קמן יוחשב לאמירת ברי לי ואף דפסקי' בסעיף א' דלא כהרא"ש דא"צ לשאלו אם נתעלף יש לומר כיון דהוי רק מלתא דחומרא סמכי' על שיטת הרמב"ם בזה אבל לענין דאורייתא דהיינו ביודעים בו שאינו מוחזק יש לומר דאין סומכים על שתיקתו כיון דלהרא"ש אין הדין כן וכנ"ל וביותר די"ל במה דפסקי' דא"צ לשאלו היינו מכח שיטת הרשב"א דלישנא דלעלפויי ל"ח היינו דליכא חשש כלל וא"צ לברורי אבל בידוע שאינו מוחזק יש לומר דלא מהני השתיקה כמו דס"ל לרבינא וביותר דגם דברי הב"י אינם מוכרחים דהא באמת יש לתמוה דמנ"ל להש"ס לעשות פלוגתא חדשה דאינך אמוראי ס"ל דל"ח לעלפויי דאלו שהה לא היה שותק הא יש לומד בפשוטו דלא ס"ל לרבינא משום דרוב מצויים אצל שחיטה מוחזקים כאשר האמת כן הוא דהא מתירים במצא גדייו שחוטים אע"כ צ"ל דהא בהא תליא במה דס"ל לרבינא דאין סומכים על שתיקתו היינו כיון דהוא מעיקר הדין דחיישינן לעלפויי דל"א רוב מצויים א"ש מוחזקים אבל לאינך אמוראי כיון דמעיקר הדין ל"ח לעלפויי דרוב מצויים א"ש מוחזקים אלא דהיה הדין נותן כיון דאיכא לברורי מבררי' ולשאלו בזה הסברא נותן לדון ולסמוך דאלו שהה לא היה שותק ואם כן לא הוי פלוגתא חדשה וכיון שכן ממילא בידוע שאינו מוחזק דהחשש דעלפויי מדינא לא סמכי' על שתיקתו והוא ברור לענ"ד.
אולם יש לדון להקל דהטעם דלרבינא לא סמכי' דאלו שהה לא היה שותק היינו כמ"ש הב"י דחיישי' לעלפויי והוא סובר דלא שהה שיעור שהייה וה"ג לדידן ביודעים שאינו מוחזק וזהו הכל לדינא דהש"ס אבל לדידן דאמרי' כל שהייה אפי' כל שהוא אין לו לטעות בשום דבר קיימא הסברא דאלו התעלף לא היה שותק וצ"ע. ובעיקר הדין ביודעים בו שאינו מוחזק מהני ברי לי קשה לי דלפ"ז אמאי לא אוקי האמוראי מתני' בכך הכל שוחטים בסתם בנ"א אבל יודעים בו שאינו מוחזק לא ישחוט ואם שחט ואמר ברי לי שחיטתו כשירה וכדרך שהקשה הרשב"א לענין מומחים והוכיח מזה דלא מהני ברי לי ואם כן לענין מוחזקים דמהני ברי לי יקשה כנ"ל וצ"ע:
(ש"ך ס"ק ס"ו) משמע בש"ס כו'. לענ"ד אינו מוכרח דהנה בתוס' שם ד"ה בליתא קמן וכו' ותימא דמשמע וכו' ולענ"ד יש ליישב תמיהתם דהנה בלא"ה צריך להבין ביסוד דבריהם דדייקי מסוגיין דבבדקו ולא גמיר לא מהני אחרים רואים אותו דמ"ש מחש"ו דמהני אחרים רואים אותו וצ"ל דבחש"ו דידוע להאחרים דרוב מעשיהם מקולקלים משגיחים היטב ודייקי שפיר אבל באינש דעלמא אף לרבינא דלא ס"ל רוב מצוי'. מ"מ עכ"פ מצויים מסתם דשוחט הוא מומחה וסומכים האחרים ע"ז ולא דייקי שפיר להשגיח בדקדוק כראוי וסברא זו מוכרחים ג"כ לומר בתוס' בריש חולין ד"ה שמא יקלקלו וכו' וליכא למימר דדיעבד נקט משום אין מומחים אבל חש"ו אפי' לכתחילה שוחטים באחרים רואים אותו הרי מפורש די"ל דחש"ו קיל טפי מאין מומחים והיינו כנ"ל (והב"י כתב על דברי הטור אלו דמהני אחרים רואים אותו פשוט כדמוכח מדברי תוס' הנ"ל דיש לומר דחש"ו קילי בזה אבל באמת א"צ לראיה דהדי מבואר בדף י"ב במה דאמרי' אי דידע דלא גמיר פשיטא הרי מפורש דמהני אחרים רואים אותו) לפ"ז יש לומר דלא קשה קושית תוספות די"ל דדווקא בידוע דלא גמיר בזה האחרים הרואים אותו ידעו להשגיח היטב כיון דלא גמיר וכן בסתם בנ"א אף דיש חשש דלא השגיחו היטב וכנ"ל מ"מ יש סניף דאולי הוא באמת מומחה אבל בסתם בנ"א ושחט ואח"כ בדקו אותו ולא ידע יש לומר דלא מהני אחרים רואים אותו כיון דאז לא ידעו דלא גמיר לא דקדקו אחריו היטב (ונולד לנו מזה דין חדש דבבדקו אותו אח"כ ולא ידע דלא מהני אחרים רואים אותו ובפרט לדידן דקיי"ל רוב מצויים והיה בחזקת מומחה לא הוצרכו האחרים להשגיח כ"כ בדיוק) ולפ"ז אזדא ראיית הש"ך די"ל דמה דמבואר באוקימתא דרבינא דלכתחילה לא מהני אחרים רואים אותו היינו הכל בסתם בנ"א דחיישי' דלא ישגיחו כ"כ אבל ביודעים בו דלא גמיר יש לומר דאפי' לכתחילה נותנים באחרים רואים אותו. ודו"ק:
(סעיף ד') אם אבדו גדייו וכו' או שנגנבו. נלע"ד דיש הפרש ביניהם לדינא דבאבדו גדייו ומצאן במקום שרוב ישראל מצויים מהני סימן אמצעי כיון דמה"ת ממילא מותר משום דהוי רוב ישראל ומישראל נפל אלא דאסור מדרבנן משום בשר שנתעלם מן העין אם כן מהני ההכרה שהוא שלו ע"י סימן אמצעי (אף דיסוד האיסור דאורייתא מ"מ יש לומר דמהני וכתבתי בזה במקום אחד במים שאין להם סוף אם מהני סימן אמצעי) אבל בנגנבו גדייו ומצאן במקום שרוב גנבי ישראל ורוב העיר עובדי כוכבים בזה בעי' סימן מובהק דהחשש דאורייתא שמא אין זה שלו ושוב החשש שנפל מעובד כוכבים:
(ש"ך ס"ק י"ז) ואם שוים בעיר אסור. עמ"ש לקמן סקכ"ב בהג"ה וע' בתב"ש (סי' ס"ג סק"ד):
(סעיף ה') אם עושה אותם. ע' ב"ש סי' קכ"א סק"ט:
(שם) ואם שחטו שחיטתן כשירה. בקטן פחות מבן שש שנים י"ל דהוי כקוף בעלמא דשחיטתו פסולה לקמן סוף סי' ב' וע' אבן העזר סי' קנ"ט סי"א בהג"ה וצ"ע דלא חילקו בזה בכאן:
(ט"ז סקט"ו) אבל כאן שנודע שנשחט. ומ"מ בעי דבדקו לו הסכין בתחילה או סוף דזהו לא הוי גילוי מלתא והוי עדות ממש:
(ט"ז סקי"ז) ובזה בודאי כל ישראל שייך באותה ברכה. אם באנו לדמותו לברכת אירוסין א"כ גם במדבר ואינו שומע ישחוט לכתחילה דהברכה אינה מוטלת דוקא עליו וכמו בברכת אירוסין והחתן אינו שומע דמ"מ הרב מברך ואולי דהתם כיון דא"א בענין אחר אבל הכא מחמירים ליתן לאחר לשחוט:
(בא"ד) שהרי מצות ההפרשה. לא מצאתי זה דבפשוטו הוא רק כשרוצה לאכלו אסור עד שהפריש תרומה ובמג"א רסי' ח' כ"כ לענין חלה עיי"ש וה"נ בתרומה:
(סעיף ט') ואם שחט שחיטתו כשירה. הנה בדבר זה לא מצינו שום חולק ולכאורה לשיטת רי"ו דחושש דהלכה כר' יודא דסומא פטור ממצות ע' מג"א (סי' תקפ"ט סק"א) ממילא ראוי לומר דשחיטת סומא הוי נבלה כיון דאינו מצווה על הזביחה ומתמעט מקרא דוזבחת ואכלת מי שהוא בר זביחה אכול מזבחי כמו דשחיטת ע"א דפסול מה"ט. וצ"ל דהא דס"ל לר"י דסומא פטור ממצות היינו רק ממצות עשיות אבל על הלאוין מצווה ואסור לאכול בלא שחיטה ומקרי בר זביחה ונ"ל ראיה לזה מסוני' דיבמות (ע"ח ע"א) אר"י אי לאו דא"ר יודא הכתוב תלאן בלידה וכו' דאי לא כתיב קרא והא לר"י לשיטתי' דסומא פטור ממצות משכחת בהיתר דמצרי שני סומא נשא מצרית שנייה סומא דמותרי' זה בזה. אע"כ דעל לאוי מצווים. ואף דאיסור דמצרי הוי רק לאו הבא מכלל עשה מ"מ י"ל דכל לעבור בקום ועשה גם הסומא מוזהר:
ובזה אמרתי ליישב פסקו דהרמב"ם (פ"א מהלכות חגיגה) דנשים חייבות בשמחה והקשו דאמאי לא פסק כאביי דאשה בעלה משמחה. ואמרתי דהנה בסוגי' דקדושין (דף ל"ה ע"א) משום דהוי מצה ושמחה והקהל ג' כתובים הבאים כאחד. ויעוין בתוס' שם ד"ה משום ובאמת תירוצם קשה דאמאי לא נקט הש"ס קידוש היום דמספיק לכ"ע. לזה היה נראה דתירוץ התוס' אינו מספיק דא"א לומר דמשום קידוש היום הוי ג' כתובים. דלפמ"ש דלר"י דסומא פטור ממצות מ"מ מוזהר על הלאוין א"כ ממילא ההיקשא דדרשינן כל שישנו בבל תאכל חמץ ישנו בקום אכול מצה. וכן בהא דדרשינן בקידוש היום כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה גם סומא מיחייב במצה ובעשה דקידוש היום דהא הוא איתא בשמירה ואיתא בב"ת חמץ. והא דאמר ר' יודא סומא פטור מכל המצות אין למדין מן הכלל אף במקום שנאמר חוץ ובב' מצות אלו מחוייב וא"כ ממילא מצה ושמחה צריכים לכתוב משום סומא. אלא דממילא ידעינן מההיקש דגם נשים חייבות ואייתר רק שמחה ושוב הוי כמו ב' כתובים דס"ל לר"י דמלמדין וא"כ כיון דקיימינן אליבא דר"י ליכא ג' כתובים ומש"ה הוצרך הש"ס למנקט שמחה בכלל ונסתלק תירוץ התוס'.
ולעיקר קושית התוס' י"ל דלק"מ וע' בשבת (ס"ב ע"א) איתיביה אביי המוצא תפילין וכו' הרי דאביי ס' דטעמא דא' האיש וא' האשה משום דכיון דהוי מלבוש לאיש הוי ג"כ מלבוש לאשה. וא"כ ממילא מצי ר"י למסבר דתפילין הוי מ"ע שהז"ג וסוגי' דעירובין דמוכח מההיא דמוצא תפילין דר"י סובר דהוי מ"ע שלא הז"ג היינו לעולא דקאמר וחלופיהן באיש דמאיש לאשה לא הוי מלבוש וכמ"ש תוס' וא"כ ממילא קושית תוס' הנ"ל מעיקרא ליתא דלאביי לשיטתיה ליכא כלל לפירכת הש"ס בקדושין דהא לדידי' סבר ר"י דהוי מ"ע שהז"ג. ולפ"ז מיושב פסקא דהרמב"ם הנ"ל דלמה דקיי"ל כעולא דחלופיהן באיש ומוכח דר"י סבר דתפילין הוי מ"ע שלא הז"ג ומוכרחים לבא לשינוי דהש"ס דמצה ושמחה והקהל הוי ג' כתובים א"כ מוכח דאשה חייבת בשמחה. ואביי דאמר אשה בעלה משמחה היינו לשיטתי' דלדידי' מעיקרא ליתא לפירכת הש"ס וכנ"ל. אבל לדינא מוכח דלא כאביי:
(שם סעיף י"ב) דהא שוי וכו'. ע' במשלמ"ל (פ"מ ה' מ"ו מהל' אישות) דאם חזר אח"כ ואמר שקר דברתי הואיל והעד מסייעו מותר וע"ש (בפ' ג' מהלכות יבום) שנראה שחזר בו וע' בבכור שור בחי' ליבמות פ"ו שכ' היכי דשוי' אנפשה חד"א דאסור אף בינו לב"ע לא יאכל אף שיודע בעצמו שהוא מותר וע"ש:
(ש"ך סקל"ט) בענין שיכול לתקן דבריו. לענ"ד גם באמר תחילה לא שחטתי כלל אם אומר עתה ששהה ודרס מה בכך דבתחילה רצה להכחיש הכל [שלא יהיה אתרע ששחט שלא כהוגן ובפרט השוחט בשכר דיצטרך לשלם] ועתה רואה שעדים מעידים ששוחט אומר האמת ששהה ודרס. וע' בלשון הרשב"א שבב"י דאפשר לכוון כן בדבריו לדינא:
(ש"ך ס"ק מ"א) דהא אפי' יהיה כדברי העד. ע' במשלמ"ל (פ"ב הכ"ו מהל' שהיטה):
(ט"ז סקכ"ג) בהאשה רבה. כדברי הריטב"א בתוס' כריתות (דף י"ג ע"ב) מבואר דלא ס"ל כהריטב"א ועי' במהרי"ק שכתב עוד טעם דמיד ששחט הוא בחזקת שחוט כדינו וכמו דמתירים במומר מה"ט ואין ע"א נאמן לאסור:
(בא"ד בסוף) שכן פסק בבן לב. ח"א סימן נ"ה ועי' בתשו' לחם רב סי' דכ"ט: