הגהות רבי עקיבא איגר/חושן משפט/סימן רצב

סימן רצב

[שו"ע] אלא משעת תשמיש. נ"ב אבל בנ"י כתב להדי' דמשעת הגבהה חייב. ובמחנה אפרים הל' גזילה סי' י"ח די"ל דגם בשומר שהגביה להשתמש בה לא נעשה שואל עד שימוש אבל בנוטל מרשות בעלים בדרך שאלה שלא מדעת בעלים הוי מיד גזלן:

[שו"ע] אבל אם הגביה. נ"ב בנ"י כתב דוקא ליטול רביעית לעצמו אבל אם שפך רביעית דאינו נהנה חייב רק משום מזיק ולא מקרי שולח יד:

[שו"ע] שמחמת שחסרה. נ"ב ע"ל סי' ר' ס"ז בהגה ובט"ז שם:

[שו"ע] אינו מתחייב. נ"ב משמע דוקא בהגבהה או משיכה אבל בלא"ה אף שהוא בחצירו ומכוין לחסרו ולהחזיק לעצמו לא הוי שליח. עי' תשו' מהרי"ט חח"מ סי' פ"ט:

[ש"ך אות ה] שולח יד. נ"ב ועי' בזה בשו"ת מהרי"ט סי' פ"ט:

[שו"ע] או ע"י שליחו. נ"ב ואם אמר לנכרי לשלוח יד י"ל ג"כ דחייב דכך חייב' התורה דזהו גופה הוי שליח במה שמצוה ומניח לאחר לשלוח בו יד ולאו מדין שליחות הוא. ועי' מהרי"ט בחי' פוסקים רפ"ב דקדושין:

[סמ"ע אות יב] פי' כגון. נ"ב ולענ"ד הקלישה הי' נראה דלצורך מקומה היינו דהשומר צריך לאותו מקום שהחפץ מונח בו לשמש שם וליטול הפקדון להניחו במקום אחר בכה"ג לא מקרי לצורכו שיהי' חייב באונסי' מטעם שליח כיון דאינו לצורך החפץ אלא פשיעה היא דהוי וכיוצא בזה מצינו בהל' שבת לענין טלטול לצורך מקומו אח"ז מצאתי שכוונתי להט"ז שכ"כ:

[שו"ע] מותר לו להשתמש. נ"ב בב"י ביו"ד סי' קס"ט ד"ה ומדברי הרמ"ה כ' דבשולח מעות לחבירו מותרים אף דהשליח חנוני א"י להשתמש בו אלא דקיבל השליח אחריות עיי"ש. ועי' ש"ך סי' קכ"ו ס"ק ל"ה:

[ש"ך אות ח] מוכח בתוס'. נ"ב עיין לעיל סי' ע"ג בש"ך ס"ק נ"ה ובט"ז שם ובהגהת חכ"צ ועיין תשובת שארית יוסף סי' ג' דכתב דאין הבעלים יכולים להקדיש כיון דהמעות מותרים ויכול להשתמש בהן ולהוציאן. וצ"ע:

[ש"ך אות טו] עיי"ש בירושלמי. נ"ב עיין שו"ת תשב"ץ ח"ד בחוט המשולש הטור השני סי' א' ועיין לקמן סי' רצ"ה בש"ך ס"ק י"א:

[ש"ך אות טז] דף ק"ג. נ"ב הובא במ"ל פ"ז הי"א מהל' מלוה ד"ה עוד ויש לדון ע"ש ועיין לעיל סי' ס"א בש"ך ס"ק י':

[שו"ע] אינו אמוד. נ"ב עיין ש"ך לעיל סי' קכ"ז ס"ק ק"כ:

[שו"ע] אם לא הי' מצוי. נ"ב היינו בהפקידו לחזור לו. אבל בנתנו לחלקו לשבויי' בלא"ה פטור כדדרשי' לשמור ולא לחלק נ"י והלח"מ. ועיין לקמן סי' ש"א ס"ו בהג"ה:

[הגה] מרובא קא פריש. נ"ב בתשו' מיימ' ותשו' רשב"א סי' תתצ"ג מוכח בהיפוך. מדכתב דטעמא דקבוע משמע דבלא"ה אזלי' בתר רובא וראיתי בתה"ד שדקדק שדעת המהר"ם כן. אלא דס"ל דטעמא דמהר"ם דס"ל דרובא דאיתא קמן אזלי' גם בממון בתר רוב משא"כ לדעת המרדכי פ"ק דכתובות דאפי' ברובא דאיתא קמן אין הולכים בממון אחר רוב ה"נ כן עיי"ש. אולם בתשובת מהרי"ט חח"מ סי' קכ"ד כתב דטעמא דמהר"ם כיון דהוחזק שם ממון אחרים ואין לממון הנמצא חזקה קמיית' רק משום דנמצא ברשותו בכה"ג רובא עדיף ולפ"ז לכ"ע בכה"ג שעירב טבעות חבירו עם שלו הולכין בתר הרוב:

[ש"ך אות כד] ואף שאחד מוחזק. נ"ב עיין לעיל סי' רנ"ג ובתשו' מקור ברוך סי' נ"ב:

[ש"ך אות כו] בממון אחר הרוב. נ"ב עיין בתשו' הר"ן סי' י':

[שו"ע] ומוכרם בב"ד. נ"ב בטור איתא יכול למוכרן והרמב"ן במלחמות כתב דצריך למוכרן:

[שו"ע] יאנס אותם. נ"ב עיין מג"א סי' תמ"ג:

[שו"ע] ואינו מוכר לעצמו. נ"ב ולא לקרובו שפסול לדון ולהעיד עליהם תשובת מהרי"ט חח"מ סי' א':

[הגה] להשאיל ספריו. נ"ב ובלבד שישומו ג' שמאים הפסד ואם יפחת ויקלקל שישלם לו הפחת ע"י אותן שמאי' ויתן משכן בכדי שומת הספר עכ"ל הרא"ש שם: