הגהות רבי עקיבא איגר/חושן משפט/סימן לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן לג[עריכה]

[ש"ך אות א] מי"ג מדות וכנ"ל עיקר. נ"ב וכ"כ בתשו' דברי ריבות סי' רל"א ובתשובת רשב"ם חאה"ע סי' ס"ד:

[שו"ע] להעיד לבן אחות אשתו. נ"ב עיין תשובת הר"מ אלשקר סי' ס"ג:

[שו"ע] אבי חתן. נ"ב ברש"י משמע אחר שנשאו החתן והכלה:

[הגה] דבדיעבד דינו דין. נ"ב עיין תשובת דברי ריבות סי' קצ"ג דהעלה לעיקר דפסולים לדון ואף אם הוא מורשה מבתו אם יש לו תועלת מהרווחת בתו:

[ש"ך אות ז] ולדידי בלא"ה. נ"ב וכן הוכיח הגאון מהרש"ק זצ"ל והגאון ר' חיים אלפנדרי בספרו מעשי חיים סי' א' ועיי' מ"ש הבאר היטב בשם מוה' ז' מ"ע זצ"ל לישב ולזה כוון גם באות עיי"ש:

[ש"ך אות ט] אח"כ לתובעו עוד בעד זה. נ"ב וכ"כ להדי' הרא"ה בחי' לכתובות ד"ה אר"ה א"ר בשם איכא מ"ד דפסולי עדות שהעידו בענין דפסולי להעיד ואח"כ הוכשרו לאותו עדות דאין נאמנין דחשיבי כנוגעין כיון דכבר העידו עכ"ל ועיין תשו' מהרימ"ט ח"ב חאה"ע סי' ל"ז בסופו. ועיין תשו' עבה"ג סי' ג' ובתשו' נודע ביהודא ח"א חאה"ע סי' כ"ז ועיי' בתשו' מהריב"ל ח"ג סי' צ"ו:

[שו"ע] הי' יודע וכו' עד שלא חתנו. נ"ב נלע"ד אם ראה ראובן הפקיד לשמעון חפץ כשהי' קרובו של שמעון. ואח"כ כשנתרחק ראה שראובן תבעו ואמ' לו חפץ זו שלי הוא ושמעון כפרו. וכן בנשבע אהלואה ובשעת הלואה הי' קרובו דיכול להעיד על שמעון שכפר בפקדון שפסול לעדות או נשבע לשקר באופן שראובן נסתלק מתביעתו דלא להוי עדות שבטלה מקצתו ולא מקרי תחלתו בפסול דכל עדותו על אותו שעה שכפר ונשבע להך כפירה ושבועה היא כולה מלת' דעדותו דעל אותו מעשה נפסל. ואף דמ"מ צריך הוא לידיעתו שהלוה לו ושהפקיד אצלו. מ"מ אין זה ענין העדות ויש לפקפק בזה. די"ל דמ"מ צריך הוא להעיד שראובן הלוה לו והוא נשבע עליו שלא לוה וכיון דבשעת הלואה הי' קרובו ומקרי תחלתו בפסול ואפשר לומר דרך חידוד ליישב דברי תוס' פ' חזקת דף ל"ד ד"ה הוי עיי"ש דהקשה האו"ת בכללי מגו דמ"מ מה מרויח בזה שאומר דידי חטפתי. מ"מ יצטרף הבע"ד והעד ויעידו שחילף חפץ מחבירו ויפסול לעדות עיי"ש והיינו די"ל דהתוס' אזלי לסברתם נדה דף נ"א דס"ל דאף לנגיעת ממון אמרי' דתחלתו בפסול ולא מהני סילוק. והא דפריך ולסלקי תרי מינייהו ולדיינו היינו עיקר הקושי' על הדיינים דלדייני בדיני אותה העיר ע"ש א"כ י"ל אם אמר דידי חטפתי א"י לפסלו דבזה הוי הבע"ד תחלתו בפסול דבשעה שחטפו הי' נוגע בעדותו אבל אם ישבע שלא חטף דעיקר הפסול על השבועה שנשבע לשקר ובשעת השבועה כבר נסתלקו הבעלי' מנגיעתם ולא מקרי תחלתו בפסול. וק"ל:

[שו"ע] ונעשה חתנו פסול. נ"ב ומ"מ לפטור אותו משבועת היסת עדיין עד מסייע דבדרבנן מהני תחלתו בפסול וסופו בכשרות. מחנה אפרים הלכות עדות סי' ט"ו:

[שו"ע] כשהי' חתנו. נ"ב אם חתם בשטר עד שלא נעשה חתנו ואח"כ נעשה חתנו דנין על חתימתו ולא הוי תחילתו בכשרות וסופו בפסול דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עידותן בב"ד והוי סופן ג"כ בכשרות:
כשהי' חתנו ומתה. נ"ב אף אם אז היתה בתו גוססת מ"מ כיון דעוד לא שכיבא לא מקרי תחלתן בכשרות הגהת אשר"י פ"ד דשבועות:

[ש"ך אות טז] נ"ב ולענ"ד קצת ראי' דבד"מ לא בעי' עשא"י להזימה והיינו מסוגי' ב"ב קנ"ה הפעוטות וכו' התם בעי' ועמדו וכו' דאמאי לא משני בקיצור דהו"ל עשא"י להזימה דקטן שהזיק פטור. אע"כ בד"מ לא בעי' עשאי"ל ומדאורייתא בלא"ה פסול דאנשים לא מייתרי דבלא"ה צריך למעט נשים כדאית' רפ"ז דשבועות אלא דהגמ' קאמר דממילא אמעיט קטנים דאינם בכלל אנשים וק"ל:

[ט"ז ד"ה לפיכך שנים וכו'] רבים מקשים. נ"ב עיין בס' מעשה בחי' להל' אישות: