הגהות רבי עקיבא איגר/אורח חיים/סימן תנא

סימן תנא

[סעיף א'] ומיהו אם החזירן לכבשן בא"ר כ' בשם או"ה דאנו אין נוהגים בזה:

[מג"א סק"ד] יש לה דין כלי אדמה ואם אחר שנתייבש בחמה הוסקה באור ע' באשל אברהם רס"י תס"א:

[מג"א סק"ו] לפמ"ש ס"ו בהג"ה דאין. לענ"ד הא יסוד הפלוגתא בס"ו אם הולכין אחר רוב תשמישו וכן הפלוגתא בס"ד בנשתמש ע"י אור אם צריך לבון היינו דבדינא דגמ' בסכינים להלכתא ברותחים אף דלפעמים משתמש בהן באור היינו כיון דחמץ היתירא בלע אף בשימש ע"י אור סגי בהגעלה כדאיתא פרק בתרא דע"א גבי נותר א"כ אין הכרח לומר דאזלי' בתר רוב תשמישו וזה דעת המחבר בס"ד וס"ו ואינך שיטות סוברים דחמץ מקרי שמו עליו ומקרי אסורא בלע ותשמישו באור צריך לבון וטעמא דסכינים דאזלי' בתר רוב תשמישו א"כ חד מינייהו מוכח אי דאזלי' בתר רוב תשמישו אי דמקרי היתירא בלע ומספיקא דדינא ב' שטות אלו קיי"ל לחימרא דמקרי איסירא בלע וגם דלא אזלי' בתר רוב תשמישו וזהו פסקא דהרמ"א ס"ד וס"ו וא"כ הכא בסכינים מותר בהגעלה:

[ט"ז סק"ח] וק"ל דהא קיי"ל בסי' תמ"ז ס"ד אינו מובן דלענין בטול מה בכך דשמו עליו ומקרי בשם איסור מ"מ אוקי אדינא דבטל כמו כל האיסורים דהא אפי' בנתערב בע"פ אחר חצות דודאי שם איסור עליו בטל וכיון דנתבטל ופקע איסורו הותרה לגמרי אבל לענין היתירא בלע י"ל כיון דשמו עליו שם אהור עליו. וכן לענין נ"ט בר נ"ט דס"ל להרשב"א דלא מקרי נ"ט בר נ"ט דהיתירא דחמץ שמו עליו. והיינו הכל דלא מקרי היתירא אבל אינו חמור מבליעת שאר איסורים. גם מ"ש הט"ז ותו אני' במחבת הא הט"ז עצמו סט"ז כ' דשם הוי ע"י משקה. גם מ"ש וצ"ל דהך שפוד איירי וכו' עוד לא נתיישב הקושי' מסי' תנ"ב דלענין נ"ט בר נ"ט מקרי היתירא בלע וא"כ אף נצלה חמץ בעין תסגי בהגעלה. וכ"ז צ"ע:

[סעיף ד בהג"ה] בלבון קל כזה חצובה צריך לבון משמע לכאורה דאפי' בדיעבד אסור ונלע"ד דהיינו דוקא אם השתמש עליו בעין אבל ע"י קדרה כגון דגים וכיוצא לא גרע משתי קדירות ע' יו"ד סי' צ"ז ובט"ז וכ"כ במשבצות זהב כאן ולפ"ז בנתאכסן בבית גוי אפשר להקל:

[באר הגולה סק"ל] ר"ל שאם ישימו עליו קש. בט"ז סק"ח ובמג"א סקכ"ז. דאם רק היד סולדת מב' עברים מהני ג"כ:

[מג"א ס"ק ט"ז] וכבוש כמבושל. לכאורה טעמא דהרמ"א עדיף דאפי' עירוי ג' ימים לא מהני דלפעמים משתמשים בהם חמים ואלו מטעם עירוי היה מהני עירוי ג"י כדלקמן סכ"א אלא דהמג"א העתיק זה לענין אם ידענו בבירור דלא השתמש בהם בחמין מ"מ אסורי' בשטיפה משום שריית פתיתי לחם ובכה"ג באמת מהני עירוי ג"י ומ"מ היכי דלפעמים השתמשו בהם מים חמין. אף דידוע דלא השתמש בהם חמץ חם מ"מ ע"י שריית פתיתי לחם בלע משום כבוש וכששמשו בו אח"כ מים חמין. הבלע חמץ שבהן נבלע עתה גם בחמין הללו ולא מהני עירוי:

[מג"א סקכ"ד] דלא אמרי' שמוליך בליעתו. לא זכיתי להבין דזהו בחם מקצתו אבל בכלי שמבשלין בו נראה בחוש שגם היד חם וא"א לאחוז בו כ"א ע"י סודר והאיבעי' דבישל במקצתו כלי אם צריך הגעלה בכולו היינו אם מפעפע למעלה שלא במקום הרוטב אבל במקום הרוטב בוודאי מפעפע בכל עובי הדופן. וא"כ היד ג"כ בכלל עובי הדופן זולת שנאמר דהיד מסתמא אינו גוש א' עד הכלי אלא שנתחבר ביתידות והוי כב' כלים דאין מפעפע מזה לזה א"כ לא תלי' בדינא דיו"ד סי' קכ"א וד' יאיר עיני:

[שם בא"ד] וכמ"ש סי' צ"ד. ביאור דברי המג"א שהחילוק בין ההיא דסי' צ"ב וההיא דסי' צ"ד דבסי' צ"ב אמרי' דבלע בכולו ובסי' צ"ד אמרי' דלא מפליט כולו אבל באמת היה נראה דהחילוק רק דבסי' צ"ב דהקדירה כולו חם אבל בסי' צ"ד דהכף אינו חם וראי' לזה דהא איתא שם בסי' צ"ד וי"א אם הכף של מתכות משערי' בכולו דאם חם קצתו חם כולו וזה דעת רבינו פרץ הרי דאם חם בכולו צריך ס' נגד כולו אבל בכף של עץ וכן לדידן במתכות דא"צ ס' רק נגד מה שתחב בקדירה משום דהכף צונן א"כ אין כאן סתירה מההי' דסי' צ"ב וברור:

[מג"א סקכ"ז] וז"ש עד שישרף גוף האיסור. נדפס בטעות וכצ"ל ואם קדם טלאי כו' כמ"ש ס"ד בהג"ה וז"ש עד דישרף כולו (מה"ש):

[שם] כ"ז שאינו יכול ליגע בו. ק' לי הא במה דא"י ליגע בו דהיינו היס"ב לא מקרי ליבון קל כיון שאין הקש נשרף עליו:

[שם] ככלים חדשים. ע' בתשו' מגיד מראשית סי' א' תשו' מהרי"ט ומהר"ח אפנדרי שהאריכו בזה:

[מג"א סקל"ב] דהגעלה מפלטת כל הכלי שייך לסעיף שאח"ז (מה"ש):

[מג"א סקל"ז] ודוקא בע"פ. היינו דאז מותר אפי' בפסח דבטעם ל"א חו"נ אבל בנתערב בפסח לא בטיל ולפי"מ שכתבתי לעיל סי' תמ"ז במג"א סקמ"א יש לאסור אף בנתערב קודם פסח כיון דהטעם דהחמץ עובר בפ"ע במצה שנאסרה אלא דהמצות מעורבי' במצות האחרות בכה"ג אמרי' חו"נ:

[מג"א סקל"ח] מ"מ בחביות פשיטא דיש להקל ולכאורה כיון דלא מחמרי' לחוש לבעין של מי דבש מהני נ"ט בר נ"ט ממילא גם בלא הגעלה מותר דמצד החביות עצמו הוי ג' נ"ט וב' כלים ע' מג"א רס"י תנ"ב:

[ט"ז סקכ"ז] ונראה שאם בשל אותו במים. והיינו כיון דהט"ז הכריע דבכלים שא"א ללבנם מהני הגעלה לבית שאור וחרוסת אלא דכלי יי"ש חמיר דנרגש הריח מש"ה מהני לבשל תחלה באפר לסלק הריח אבל למה דס"ל להמג"א ס"ב דאנן נוהגי' לאסור בית שאור בהגעלה לא מהני תקון זה:

[מג"א סקמ"ד] כיון דאין שם רוטב. הוא תמוה כיון דיש חמץ בעין במקום שהקדירה עומדת הוי נגד הרוטב ומפעפעת לפנים ובעינן ס' וממילא בחמץ אסור במשהו ואם העמידו קדירה חמה על דבר צונן כיון דתתאה גבר סגי בקליפה והקדירה במקום קליפה אבל הכא דהכל רותח וצ"ע:

[שם] אין הי"ס בזיעה למעלה. לענ"ד הא הכסוי למעלה חם והזיע נתחמם:

[סעיף כ"ג בהג"ה] אפי' חדשים. וכשמבשלים בהם שאינם גלאזירט יש לבשלם במים קודם י"ט כדאיתא לקמן סי' תק"ב בהג"ה:

[מג"א סקמ"ט] משא"כ בחמץ. ע' מנ"י כלל פ"ה סקי"ד:

[מג"א סק"נ] אין הבליעה הולכת בכל הכלי. לא זכיתי להבין דנהי דאין הבליעה הולכת בכל הכלי היינו שאין הרוטב מפעפע למעלה אבל הא מ"מ בולע בכל עובי הכלי ונכנס הבלוע בהיתוך זכוכית גם למה דנקט הת"ה דהחשש רק שעירו לתוכן רותחים ממילא מותרים בהגעלה דהא הכלי לא בלע דעירוי רק כ"ק. וא"כ לא בא הבלועה להיתוך זכוכית שהוא מחוץ לקליפה ואף אם יש חשש ששהה החמץ בתוכו מעל"ע ובלעו ע"י כבישה מ"מ הא הזכוכית לא גרע מחרס דתשמישו בצונן מהני הגעלה כדלעיל סכ"א. גם אם בשלו בו בחמין לפמ"ש המג"א סקמ"ה דכ"ח מצופים באבר ממש מהני הגעלה א"כ הכא לו יהא דהיתוך זכוכית שמבחוץ הוי ככ"ח הא מ"מ הכלי כסף הוי כמו אבר מבפנים דמהני הגעלה: