הגהות רבי עקיבא איגר/אורח חיים/סימן תמא

סימן תמא

[מג"א ס"ק ב'] אסמכתא לעכו"ם לאו משום דקנין מדיניהם מהני אלא כיון דבדיניהם אין דנין דין אסמכתא גמר ומקנה כ"כ המג"א לקמן סי' תמח ס"ד ובעניי לא זכיתי להבין הא יסוד דאסמכת' לא קניא אף דמכח התנאי היה ראוי לקנותו ויודע דאם לא יהיה המעות יקנה זה מ"מ אמרי' דהוא חושב בדעתו שבודאי יהיה לו מעות ולא יבא לכלל זה שיקנה זו ולא גמר ומקני א"כ מה בכך דבדיניהם אין דנין דין אסמכתא מ"מ הא דנין רק באם לא ישלם יקנה והוא חושב בדעתו שישלם ולא גמר ומקני דהרי גם בדיניהם היה ראוי לקנותו באם לא יפרע לו ואעפ"כ אמרי' דהוא לא גמר ומקני דחושב בבירור שבודאי יפרע ומה אלמותא בזה במה דבנכרי אין דנין דין אסמכתא ואם לא יפרע יקנה זה הא מ"מ לדעתו שבודאי יפרע ולא גמר ומקני וצ"ע:

[מג"א סק"ג] היה הישראל חייב לשלם דאף דקני הנכרי החמץ למפרע היינו ברוצה להקנותו דהלוה קנס עצמו שאם לא יפרע יקנה החמץ למפרע אבל מ"מ המלוה יכול לו' אין רצוני לקנותו ויכול לכופו לפרוע חובי דהתנאי אינו לחובת הלוה רק לחובת המלוה ומה דלא הקשה המג"א ביותר דאם יאנס ממילא לא ירצה הלוה לקנותו והוי למפרע חמצו של ישראל וגם זה אינו מתורץ בתירוץ של המג"א דהוי חמצו של נכרי בבית נכרי דהא הוי חמצו ש"י היינו דבאמת בפסח עובר הישראל בספק דשמא יכוף הלוה אותו לפרוע אלא דמ"מ עתה אחר הפסח דהנכרי מתרצה לקבל החמץ בחובו ואיגלאי מלתא למפרע דהי' החמץ של נכרים ומותר בהנאה ולזה הקשה המג"א רק דנהי דאגלאי דהיה חמצו של נכרי מ"מ עכ"פ היה באחריות של ישראל ולתסר אחר הפסח כדין חמץ של נכרי בפקדון ביד ישראל וקיבל אחריות דאסור אחר הפסח כדס"ל להמג"א ר"ס ת"מ וכמ"ש להדיא הרמב"ם וכדמוכח ג"כ מדברי הרא"ש והש"ע ס"א דאם לא הרהינו אסור אחר פסח משום אחריות [זהו דלא כח"י] וע"ז שפיר תירץ המג"א דהוי חמצו של נכרי בבית נכרי דהא השתא דלא כפה אותו לשלם אגלאי מלתא דהוי חמץ של נכרי ולפ"ז מ"ש המג"א תחלה ונסתפק הב"ח אם מותר לכתחלה ללות עליו מעכו"ם וכו' לכאורה אין כאן מקום ספק דודאי אסור דשמא יכוף אותו הגוי לשלם והוי חמץ ישראל ועבר עליו ודוק אבל לפ"ז קשה על סעיף ב' ישראל שהלוה וכו' דקני למפרע הא יכול המלוה ישראל להציל חמצו ולהפקיר אסורו שיאמר אין רצוני לקנותו ויחזיר החמץ לנכרי ויכוף אותו לפרעו וצ"ע: