לדלג לתוכן

הגהות רבי עקיבא איגר/אורח חיים/סימן רעא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן רעא[עריכה]

[מג"א ס"ק א'] ורבנן תקנו על היין. מדברי המג"א שהבאתי בגליון סי' רס"ג במג"א סק"ד מוכח לכאורה דס"ל דקידוש על היין או על הפת דאורייתא:

[שם בא"ד] וכ"מ בתוס' שכתבו דלר"ת לענ"ד מוכח כן ממה דלא מקדשין ביוה"כ שחל בשבת לצאת ידי קידוש דשבת דאורייתא. ע"כ משום דיוצאים בתפלה. ואולם ק' לי מדברי הרא"ש שהוכיח דאין קידוש אלא במקום סעודה דאורייתא ממה דפרכי' למ"ל לקדושי בבי כנישתא. והא מקדשים לצאת ידי דאורייתא והא לענין דאורייתא כבר יצאו בתפלה. ודוחק לומר דדלמא מקדשין בשביל אותם שא"י להתפלל. וגם לכאורה לאו דוקא תפלה אלא דכל שמזכיר שבת ואומר שבתא טבתא ג"כ יוצא. דמ"מ הזכיר שבת. ודו"ק:

[שם בא"ד] ודע דהקידוש ביום טוב. ע' אשל אברהם ססי' רצ"ו:

[מג"א ס"ק ב'] ועמ"ש רסי' קצ"ג. בס' דגול מרבבה כ' דאיש שכבר התפלל ערבית א"י להוציא בקידוש לאשה שלא התפללה ערבית דהוא אינו מחוייב בדבר מדאורייתא דאף דבברכות המצות אם יצא מוציא. הא הטעם משום דכולם עריבים זה בזה כמ"ש תוס' ר"ה כ"ט. והרי הרא"ש כ' בפ"ג דברכות דאשה אינה בכלל ערבות לכך אינה מוציאה אלא למי שחיובו מדרבנן. ובזה יש להסתפק די"ל נשים אין עריבים בעד אחרים. אבל אנשים ערבים גם על הנשים עיי"ש. ולענ"ד דאין חלוק דין אנשים לנשים לענין ערבות ולא מצינו בשום דוכתא דבנשים אין הדין דאם יצא מוציא והרי גבי ינאי מלכא ומלכתא דכריכו ריפתא משמע דאם היה אוכל שמעון בן שטח כזית שפיר עבד והא אם נשים מחוייבות בבהמ"ז דאורייתא. איך היה יכול להוציא לאשת ינאי דהיא מחוייבת מדאורייתא ורשב"ש מדרבנן והא ליכא ערבות. זולת שנאמר דנשים אין ערבים לאחרים. אבל אנשים ערבים גם לנשים. א"כ עכ"פ נפשט ספקו דהגאון הנ"ל. אבל נראה דכוונת הרא"ש דהערבות היה רק לגבי מי שמחוייב במצוה זו הוא ערב על אחרים. ואם נשים בבהמ"ז דאורייתא באמת אם יצאו מוציאים לאנשים. דכיון שהם שייכים במצוה זו ישנם ג"כ בכלל ערבות. אבל במצוה שאין חייבים בה דהיינו אם נשים בבהמ"ז דרבנן. אין להם דין ערבות במצוה א'. ובתשובות כתבתי ראיה ברורה לזה מהא דמבואר בסוגיא דמגלה אם חרש שא"י להשמיע לחזנו לא יצא א"י להוציא אחרים דהוא אינו מחוייב בדבר. וכן פסקי' לקמן סימן תקפ"ה ס"ב. ובזה יקשה ק' הרא"ש דהא יצא מוציא וליתא לתי' הרא"ש. דהא התם מיירי באנשים דישנן בכלל ערבות. אע"כ דאין כוונת הרא"ש לחלק בין נשים לאנשים לענין ערבות. אלא דמי שאינו בר חיוב במצוה זו אינו בכלל ערבות על אחרים ומש"ה בשופר כיון דאינו שומע. ואינו בחיוב מצות שופר אינו בכלל ערבות על אחרים ודו"ק:

[ס"ד] אלא קידוש בלבד בלא ברכת היין. זהו מדברי הרא"ש והוציא כן מהירושלמי. אבל דעת הרמב"ן במלחמות בסוגי' דלא יפחתו לו מד' כוסות שצריך לברך גם בפה"ג. והירושלמי קאי לר"א. דגם בבהמ"ז לא הוי הפסק עיי"ש. ואפשר דזהו דעת הי"א שהביא הב"י ע' בב"י דנדחק בזה. וע' בב"ח דכ' דסברת הרא"ש דחוקה. ולענ"ד מדבר המרדכי שדקדק דהמקדש בבהכ"נ רשאי לטעום אף שלא יצא ידי קידוש מדאמר שמואל אף ידי קידוש לא יצא דמשמע דקאמר ג"כ ידי יין לא יצא והיכי משכחא דשתה אע"כ דרשאי לטעום. ומעתה אם נימא דהקידוש הוי הפסק למאי נ"מ לשמואל דל"י ידי יין מטעם שינוי מקום תיפוק לי' הא מיד אחר הטעימה נאסר בשתייה עד שקידש בביתו. וממילא יצטרך לברך בפה"ג דהקידוש הוי הפסק (ע' בט"ז סק"ז דשותה בלילה עדיף. אבל א"י טעם לחלק בזה) אע"כ כהרא"ש כיון דברכת בפה"ג שייך לברך קודם קידוש. לא הוי קידוש הפסק. והרא"ש לשיטתיה דאסור להמקדש לטעום ולשמואל באמת לא ישתה עיי"ש. מש"ה הוצרך להביא ראיה מהירושלמי. וע' תוס' ד' ק"ו ב' ד"ה טעם וכו' איך יקדש שוב בביתו וע' מהרש"א שם דס"ל דלשמואל שתה יין. והיינו כדדייק המרדכי הנ"ל. אבל מ"מ נ"ל. דלדינא לא ס"ל כהמרדכי דרשאי לטעום דא"כ לא הקשו כלום דהא טעם בהיתר. אע"כ דס"ל כהרא"ש דאסור לטעום. רק מלישנא דשמואל משמע דנ"מ דידי יין ל"י להיכא דשתה באיסור ותירצו ע"ז כיון דלא טעם רק מכש"ב לא מקרי טעם. ובזה מובן קו' מהרש"א על קו' תוס' דדילמא באמת דלא יקדש בביתו והיינו כיון דבאמת דאין מורים לטעום שפיר י"ל דבאם טעם א"י לקדש בביתו. ובאמת ליתא לקו' מהרש"א דלמאי אמר ידי יין ל"י הא לא ישתה בביתו כלל כיון דא"י לקדש. ולפ"ז מוכח ג"כ דדעת תוס' כהרא"ש. דאל"כ עדיין ק' למאי אמר ידי יין ל"י. הא בלא"ה יהיה הקידוש הפסק וכנ"ל ודו"ק:

[מג"א סק"ו] ואע"ג דבסימן תרנ"ב. ק' לי דמה הקשו תוס' והר"ן. הא יש לחלק דדוקא בק"ש ולולב דהאכילה אינו איסור בעצמותו. אלא מטעם שלא ישכח מלעשות המצוה וטעימה בעלמא מותר ע' מג"א סימן רל"ה ס"ד וסימן תרנ"א סעיף ד' מש"ה התחילו בהיתר אין מפסיקים משא"כ בקידוש דאפי' טעימה אסור והאכילה בעצמותו האיסור. וכמ"ש המג"א כאן סק"ט וסק"י בזה לא מהני התחילו בהיתר. וצ"ע:

[מג"א ס"ק י"ב] ואח"כ צריך להפסיק ולהבדיל. לענ"ד י"ל דהשמיט הרמ"א דברים אלו כיון דזהו רק למאן דס"ל הבדלה דאורייתא דמפסיקים בהתחילו באיסור כמ"ש המג"א רסי' רל"ט. אם כן לדידן דמספקינן לן בזה אי ההלכה דהבדלה דאורייתא או דרבנן ע' לקמן סס"י רצ"ו. וא"כ לענין ההפסקה הוי ס' דרבנן אם מחוייב להפסקה. ואזלינן לקולא דא"צ להפסיק:

[ס"ו בהג"ה] להוציא את נפשיה מפלוגתא. ק' לי הא מכניס עצמו בפלוגתא דלדיעה א' צריך לברך בהמ"ז מיד דכיון דנטל ידיו אסור לו לאכול עוד קודם בהמ"ז וכדפסק המחבר לעיל סי' קע"ט וא"כ לכאורה ראוי לעשות כדיעה א' לברך בהמ"ז תחלה. והספיקות הראשונות הא לא יכול לתקן לא יטעום מכוס בהמ"ז עד אחר שיקדש על הכוס השני ויקדש ויחזור ויאכל שיהיה בודאי קידוש במקום סעודה. ולענין הזכרת רצה הא הכריע הרמ"א דלא יזכיר. א"כ לכאורה זהו דרך סלולה שיוצא אליבא דכ"ע. וצ"ע:

[מג"א ס"ק י"ג] עדיין כ"ע מודו. היינו לשטת הרא"ש בדעת הרי"ף דצריך לחזור ולאכול אבל להר"ן דא"צ לחזור ולאכול. א"כ בלא נטל ידיו מקדש קודם בהמ"ז. ואף לפריסת מפה א"צ דל"ש דתיתי סעודה ביקרא דשבת. וגם ל"ש הטעם דצריך להקדים בפת דהא אין רצונו לאכול פת וליכא חיוב קדימה:

[מג"א ס"ק כ"ב] שלא לומר ג"כ כי הוא יום. ברש"י ברכות מ"ז א' ד"ה כדתניא וכן בכתובות דף ז' ד"ה מידי דהוי איתא הך גירסא כי הוא יום:

[מג"א ס"ק ל'] שיטעום המקדש כשיעור. לענ"ד בלא"ה כיון דטעימת א' כשיעור בוודאי מהני דטעימת אחרים הוי רק מצוה בוודאי עדיף יותר לעשות כן ממה שיטעמו כולם להצטרף למלא לוגמיו דיש ב' דיעות אם מהני:

[מג"א ס"ק ל"ב] א"צ לברך שנית בפה"ג. לענ"ד כיון דנוסח הקידוש שאמר על הכוס של מים לא הוי קידוש זהו הוי הפסק בין ברכת בפה"ג לשתיית יין אחר:

[שם בא"ד] דהא י"א דדי בפת. לענ"ד מה תועלת במה דקידש על השכר כיון דלא שתה בודאי לא יצא כמ"ש המג"א לפני זה. וביותר קידוש של יום דליכא רק נוסח הברכה שעל הכוס. וכיון דלא שתה הברכה לבטלה וכלא בירך כלל. וכיון דודאי לא יצא בקידוש שעל הכוס למה נסמוך על הי"א דדי בפת. ומ"ש זה מכל קידושין של יום דלכתחלה אין סומכים לקדש על הפת: