הגהות רבינו פרץ על סמ"ק/רפב

שלמה תקן שלא לטלטל בלא עירוב מן הבית לחצר כשיש באותו חצר בעלי בתים אחרים וכן לא למבוי אלא ע"י שתוף שמשתתפים כל החצרות יחד ומערבין ערובי תחומין ומשתתפין שתופי מבואות בכל דבר חוץ מן המים והמלח אם אין המלח והמים מעורבין יחד כדאיתא בפרק בכל מערבין. וערובי חצרות אין מערבין אלא בפת עכ"ה.

דתפיסת יד הוי דבר שאינו ניטל בשבת או אפי' דבר הניטל רק שיהא כבידו קובעו. עכ"ל

מיהו בנדרים מוקי לה כשיש לאשתו בית באותו חצר לכן נרא' שלא יזכה על ידי אשתו וצריך עיון בסמ"ג עכ"ל.

והטפח הוי ארבע אצבעות בגודל. הרי שיעור הגובה הוי ארבעים אצבעות בגודל. והרחב י"ו אצבעות מרובע:

שהגג מחבר אותם כיון שאין המחיצו' מגיעות לגג ומכאן יש לסמוך להשלמת עשרה לתפילה דלא הוי הפסק אותם מחיצות העומדות סביב לבימה שקורין אלמננבר"י וכן אותם מחיצו' העומדות מימין ומשמאל התיבה אע"פ שגבוהות עשר' לפי שאינן מגיעו' לתקרת הגג מותרות עכ"ה:

וצ"ע אם מצריך להם עירוב בלא ברכה אפי' בפתח אחד לרשות הרבים דהא משמע דלא מהני פתח אחד לרשו' הרבים כ"א לאחשובי החיצונית בית שער. וכן נהגו בבירה גדולה שמשכירי' בני אדם הרבה כל אחד ואחד חדר לבדו. ואין להם כי אם פתח אחד לרשות הרבים. ואפי' הכי נהגו לערב עכ"ה מ"ה נ"ע.

ותני עלה בגמרא דאין מערבין אותה לחצאין דהוי כמו בני חצר אחת דצריך שיערבו כולם יחד לפי שכל אחד ואחד יש לו דריסת הרגל להשתמש בכל החצר אפילו ברחוק ממנו כמו בקרוב לו אלא או כולה או מבוי מבוי בפני עצמו: ופריך תלמודא מאי שנא לחצאין דלא דאסרי אהדדי מבוי מבוי נמי אסרי אהדדי: ותימא מאי פריך מבוי מבוי נמי והא איכא לחי וקורה לכל מבוי ומבוי ויש לומר דמכל מקום כיון שהורגלו לערב יחד והוי כל העיר כחצ' אחת כדפרישי' הלכך לא מהני לחי וקורה. לפי שיש חלק ותשמיש לכול' בנל העיר בני מבוי זה במבוי אחר ואפי' בעירוב ראשון נמי אין מערבין לחצאין כיון דיכולין לערב כול' יחד כחצר אחת דמי דיותר לא מהני לחי וקור' ממחיצות הבית שיכולם מופסקות מן החצר במחיצות גמורות רק שיש פתח אחת פתוח לחצר ואסרי אהדדי ומיהו כי עביד כל מבוי ומבוי דקה, ^{(הג' א)} פי' מחיצה נמוכה מט' טפחים הוי סילוק המבואות זה מזה: אע"ג דשמא לא הוה מהני גבי בית בדבר קל מסתלקין המבואות זה מזה ואע"ג דלחי וקורה מהני לגבי ר"ה וכרמלית התם אין לבני רשות הרבים וכרמלית רשות כלל במבוי. מיהו צריך לחי וקורה לפי שהוא פרוץ במילואו למקום האסור לו. מיהו אכתי קשיא דאמרי' בפרק קמא דעירובין עשה לחי לחצי מבוי יש לו חצי מבוי פירוש להשתמש באותו חצי: והשתא למה לא יאסרו בני חצי האחר שלא עירבו עמהם ותירצו בתוספות דמיירי דליכא דיורין בחצי מבוי האחר' ולא נראה מהא דקאמר מהו דתימא דילמא אתי לאשתמושי באידך גיסא משמע דאיכא דיורין באידך גיסא דדוחק הוא לומר דאהנך דלפני' הקורה קאי והדר' קושיא לדוכתין לכך נראה כדאיתא בירוש' דפריך מדר' יהודה אדר"י מהך דאין מערבים אותם לחצאין דאיירי בה ר' יהודה אההיא דאר"י מי שיש לו ב' בתים מב' צידי ר"ה וכו' ומשני בירו' הדא אמרה בני מבוי שנתנו קורתן באמצע המבוי אלו מותרין ואלו אסורים כדפרי' נתנו אלו ואלו. אלו ואלו אסורי' והשתא ניחא הכל דהא דאין מערבין אות' לחצאין היינו נתנו אלו ואלו שהרי העיר מתוקנת בב' ראשי' בלחי וקורה כדפרש"י ולכך אסרי בני מבוי אבני מבוי אההדי ואין מועיל לחי וקורה לכל מבוי ומבוי כמו נתנו אלו ואלו דירוש' דאמרי' אלו ואלו אסורי' וההיא דפ"ק דעשה לחי לחצי מבוי מיירי שחציו השני לא עשו שום תקון לפתח: לא לחי ולא קורה: ולא תיקון אחר ולכך מותרים הפנימיים שעשו לחי בחצי המבוי באורכו ולא אסרי עלייהו בני אידך גיסא דכיון שמחוסרין תיקון אין להם שום היתר דמבוי כלל אפילו בחצי שלהם. ואפי' עירוב לא היה מועיל להם כיון שמחוסרין תיקון והוי כנתנו באמצע המבוי דירושלמי דאמרינן אלו מותרים ואלו אסורים: עכ"ה

מיהו ר"ת פי' דאין ביטול רשו' מבית לבית ואפי' למאן דאמר ביטול רשות מחצר לחצר:

ואפי' למ"ד ד' מחיצות דאורייתא מ"מ מותרות ג' מחיצות בלחי או קורה במבוי כדמשמע בפירש"י במשנה דפ"ק דעירובין בבבא ראשונה:

ואפי' מפולש לרשות הרבים מכאן ולכאן. ואם הוא מפולש מצד אחד לרשות היחיד שלא עירב עמו אע"ג דמפולש למקום האסור לו מ"מ לא בעי צורת הפתח כלל אלא סגי מאותו צד של רה"י ע"י לחי ומצד אחר דלר"ה סגי או בלחי או בקורה וכן משמע מדמוקי פלוגתייהו בנראה מבחוץ ושוה מבפנים דנידון משום לחי דוקא ולא משום צורת הפתח דהא אין יכול להיות נדון כי אם לפי מה שנראה מבחוץ והוא אינו נראה אלא בלחי עכ"ה:

אע"ג דאין חצרו' פתוחות לתוכה ואע"ג דלגבי מבוי לא סגי בארכו יותר על רחבו עד דאיכא נמי חצרות פתוחות לתוכו: מ"מ גבי חצירות סגי בארכו יתר על רחבו לבד וכ"ת מאי שנא. ויש לומר דמבוי שהו' קרוב לר"ה לכך הצריכו בו תרתי: אבל חצר רחוקה היא מר"ה שהרי מבוי מפסיק בנתיים סגי בחדא. והשתא ^{(הג' ב)} מבואות שלנו שסמוכות לרשות הרבים צריכים שני לחיים ואע"ג דאין לנו רשות הרבים גמורה מכ"מ מיחלף: ומבוי שאין בתים וחצרות פתוחים לתוכו או שאין בארכו ד' אמות אין ניתר אלא בב' לחיי' או בפס ארבע' עכ"ה

וצ"ע דלעיל פסק דתחת הקור' מות' ומסתמא אסתם קורה קאמר שהיא טפח: וצ"ע אם יש חילוק בין פתח פתוח לפתח נעול: כדמפליג בשמעתין אסקופה פרק קמא דשבת וצ"ע בסמג וברב אלפס:

וצ"ע מאי נפקא מינה כיון דמותר להשתמש כנגד הלחי כמו תחת הקורה וצ"ע בסמ"ג וברב אלפס:

וצ"ע בסמ"ג אם הלכה כרב דאמר אתנייה צריך למעט:

ולא יוכל ללכת רק עד חצי העיר בד"א בעיר שלא לן בה אבל בעיר שלן בה כגון המניח עירובו בסוף אלפי' אמה מעירו שהוא לן בה וכשהוא חוזר ממקום עירובו לעירו שהוא לן בה הוא מודד ובא אע"ג דכלת' מדתו בחצי העיר או בתחלת העיר שהוא לן בה רק שתכנס המדה אמה א' בתוך העיר בתחלתה מ"מ מהלך את כולה כפרש"י גבי דמנח לה בסוף אלפים לכאן בפ' בכל מערבין. וההיא דכיצד מערבין דמסיק בכלתה מדחו בחצי העיר דאין לו אלא חצי העיר אפי' בעיר שלן בה היינו שלא יוכל ללכת כלל מחוץ לעיר ולהלן. ^{(הג' ג)} אבל בכל העיר גופה מצי אזיל כיון דלן בה. וסוף אלפים אמה דנקיט לאו דוקא אלא אלפים חסר אמה אחת כדי שתכלה מדתו קצת בתוך העיר אי נמי דוקא קאמ' בסוף אלפים ומכל מקום כיון דהנותן עירובו יש לו ארבע אמות אם כן נכנסת מדתו בתוך העיר ד"א וההיא דתוספ' דהנותן עירובו בסוף אלפים יש לישבה כדפירשתי בעירובין וזו השיטה דלא כפי' התוספ' שפירש גבי ההיא ויצא עשיר חוץ לתחום סוף פ' כיצד מעברין. עכ"ל:

וכמדומה לי ששמעתי שצריך לערב עירובי חצירות גם בי"ט לפי שפעמים מוצי אין הוצאה שלא לצורך כלל. כגון החזרת מחזורים מבית הכנסת לביתו או החזרת כלי שאולה. מיהו לעיל פירש גבי הלכות י"ט גבי מפתח תיבה שאין בה אוכלין כ"א ממון דוקא שאם לבו דואג עליו מותר משמע דחשיב משום פסידא צורך קצת ויש להתיר ע"י חתוך. מיהו ת' מפרק כל הכלים דחשיב טלטול מרא פשוי"ר בלע"ז טלטול שלא לצורך וטלטול גופיה משום הוצאה כדפ"ה בפרק קמא דביצה גבי אדמיפלגו בעצים לפלגו באבנים, ויש להשיב דנא ק' מידי דההיא דכל כלים מיירי בשבת: אבל ביום טוב שהותרה הוצאה לצורך אוכל נפש. מתוך שהותרה לצורך הותרה נמי שלא לצורך. רק שיהא לצורך יום טוב קצת וכיון שלבו דואג משום פסידא חשיב קצת צורך י"ט והשת' מנהגינו ניחא שנהגו להחזי' המחזורי' לביתם אפי' ביום טוב האחרון שאז אינו צורך היום כלל ואין בזה צורך כ"א לשמרם.