הגהות רבינו פרץ על סמ"ק/רפא
ואסור לפנות בשדה ניר שמא ישוה גומות:
וכמדומה שכתב רבינו יהוד' בתוספו' שלו דלרבי שמעון שרי הכל לכתחילה ע"כ.
צ"ע אם למתק קאמר דוקא או למשקין קאמר.
ויש נוהגין בחלב לתת בקערה או במחבת לחם וחולבים עליו בי"ט ושבוש היא בידם דכיון דהחלב אינו מתערב עם הפת בתוכו אין זה כמו משקה הבא לאוכל דדוקא ביש פירורין של פת או של גבינה שהחלב נכנס לתוכו ונעשה אוכל זהו משקה הבא לאוכל. וגם מזה פירש אבי הספר שהעושה כן אין רוח חכמים נוחה הימנו. וכן נראה שאסר רבי' יחיאל
וכן פירש רב יהודאי גאון כתוב בהלכות גדולות שרי למיעבד ביומא טבא מידי דמשתתי ביומיה כי מיפא ובישולי וליכא למיחש לסחיטה הכי משדרי ליה רבנן ממתיבתא (ש"ע ש"ך דלר"ח אסור לחלוב ולסחוט אפי' תוך אוכל ובסי' תק"ה פסק כבפני' לענין לחלוב)
אע"ג דהמים אינן יוצאין מגופן אפ"ה אסו' לכתחלה כ"ש הסוחט פירות דהמים יוצאין מגופן דאסור לסוחטן להוציא מימיהן וא"כ הא דשרי בפנים בשאר פירות חוץ מזתים וענבים תותים ורמונים לסחוט לכתחלה דוקא למתק קאמר ואפ"ה בזתים וענבים ותותי' ורמונים אפי' למתק לא שעשוין למשקין וצ"ע בסמ"ג ובפ' חבית בפ"ה גבי ההיא דאין סוחטין בפגעים כו' (ע"כ מצאתי)
ור"י אוסר כיון דכוונתה לטהר הלכלוך ונתינת המים על הבגד זהו כיבוסו מאחר שיש שם טינוף כדאמרינן פרק דם חטאת (זבחים דף צד) אבל אם אין שם טינוף אין נתינת מים בבגד קרוי כיבוס. ואינו אסור אלא משום גזירה שמא יסחוט דהוו ליבון ובמקום מצוה לא גזרו וכן מקנח ידיו במפה כיון שאינו מתכוין ללבן ואין שם רק מעט מים ואינו רק דרך לכלוך: עכ"ה (ש"ע פסק כר"י)
ומיהו מדקאמר נתגלה משמע דוקא מאליו אבל בידים לא. ומיהו מההיא דנוטל את הסדיני' ומניח וכו' יש להביא ראיה אי הלכה כרבן שמעון בן גמל אל ומיהו בפנים פירש דהלכה כרבנן ומסתברא הלכה כדברי המיקל.
נ"א מצאת' ומתוך כך יש ליזהר שלא לתת לחם בקערה שיש בו תבשיל אם היד סולדת בו וכן פיר' שאסור לתת הצלי או הפפטי"אה נגד האש בשבת אפילו אין היד סולדת בו כי אין בקיאין בשיעור סילוד יד מתי הוא ופי' בלשונו כי חושש אני בדבר לבא לידי חיוב חטאת. הג"ה אמנם שמעתי מפי הר"ר יעקב מקינון שמות' ובלבד שירחיק כל כך שלא תהא היד סולדת ולא דמי לההיא דהתם דאין מרסקין לא את הברד ולא את השלג. דהתם מוליד בידים: אבל הכא דאינו ממחה בידים אך שמניחו במקום הממח' ממילא שרי: ועוד אומר רבינו יחיאל דלא שייך נולד בשמן במה שהשומן נימוח מדאמר בפר' כיר' סכה אשה ידיה שמן ומחממתן נגד המדורה ואע"פ שסתם שמן קרוש ונימוח נגד האש עכ"ל. (לקמן פליג בפנים)
והמורטו פרש"י לתת הנוצה בכר חיי' משום ממחק. וקשיא דאם כן לגבי ממחק הוי מלאכה שאינה צריכ' לגופ' לכך נר' והמורטו כדי לעשות כובעין מעצם הכנף לאחר שנמרט. עכ"ל.
פיר' בתוס' רבינו יהוד' דוקא בטיט לח דאי ביבש הוי טוחן ואסור אף על גב דאינה צריכה לגופה מכל מקום אסור לכתחילה. עכ"ל
ועל כן אסור למתוח חוט של תפירה של בתי ידים אלא אם כן יש נקב רחב קצת ומתוקן בתפיר' בעיגול סביב הנקב.
אבל מלח במים או ביין וחומץ אסור לאפוקי ממאן דאמר דוקא מי מלח ומים הוא דאסור אבל חומץ ויין שרי. וזה אינו אמת אלא בכל משקה נמי אסר מי מלח ומסיק רבא דאין עיבוד באוכלין ומכל מקום מצינו איסור מליחת אוכלין דרבנן שלא לעשות כמעשה חול כדאמרי' בפ' שמונ' שרצי' דביצה מותרת למלוח: אבל צנון אסור כדי לשהות בתוך המלח יותר מחתיכה אחת אבל לטבול פעם אחת שרי כרב נחמן:
ואין ממחק באוכלין כי היכי דאין עיבוד באוכלין. ומכל מקום מדרבנן מיהא אסור: ומיהו אין לאסור למרח אותם תפוחים מבושלות שבתוך הפשטי"ה שאין עושה אלא לשום במקום שאין שם תפוחים:
ובלשון לע"ז הכל לשון א' אלא צ"ל דינ"א מי"א או בילייא מוי"י.
ומדנתינת הגאו"ץ הוי בנין חשוב א"כ מסתמא נטילתן הויא סתירה גמורה ואסור להסירה אפילו בי"ט בשביל אוכלים שבתוכה ולא כדברי הרוצה להתיר להסיר הגאו"ץ בי"ט משום אוכלין דמדמי לקיטרא דמתנא ולא היא אלא אסור:
וצריך עיון בתוס' בפרק כל הכלים גבי והוא שיש תורת כלי עליהם בפלוגת' דרבה ורב יוסף גבי אבן על פי החבית. ונחלקו ר' שמשון מפריצ"א ורבי' תם ונכון להחמיר לקשור אותם יתידות שנועלין בהם הדלתות ולא סגי במתוקן עכ"ל:
מיהו מוקמינן לה במוסתקי פירוש שברי חרס מדובקים בזפת אבל בחבית שלם גמור אסורה השבירה כך פירשו התוספות עכ"ל הגה"ה:
ויפרש בשעת הפקר שאינו מפקירה כי אם בשבת או כל זמן שהוא ביד הגוי כדי שלא יזכה בו אחר. אע"פ שאינו מפקיר לגמרי מ"מ הוי הפקר. כדמוכח בנדרים ד' מה. ונראה דאפילו בסתם נמי דעתו לזה דהא אין דעתו להפקיר כ"א משום שביתת שבת להפקיע איסור דשביתת בהמה דהוי דאורייתא.
ושדה מות' משום דאריסותיה קא עביד לפי שנוטל הגוי מתבוא' השדה והוא הדין ברחי' ותנור בקיבול' מותר לפי שהגוי נוטל שכרו מגיף אותו דבר מהחטין ומן הפת ולא מעות הלכך דמי לשדה:
ונראה דדוקא לענין מבשל אבל לענין נר. נר לאחד נר למאה וגבי מבשל אפילו בשל הגוי בשביל עצמו אסור שמא ירבה בשבילו. ואפילו ליכא שמא ירבה אסור מפני שמרגילו לשבת הבאה. ומכאן יש לאסור לאכול מדג שצלאתו השפחה לעצמ' וכיוצא בו:
כבר פירשנו לעיל דבר שיש חשש דצידה ומחובר אם בשביל עכו"ם לערב מותר מיד ובו ביום אסור משום מוקצה. ואם בשביל ישראל בעינן לערב כדי שיעשו לפרש"י כדאית ליה. ולפר"י כדאית ליה ודבר שאין בו חשש דצידה ומחובר כי אם מחוץ לתחום. אם בשביל גוי מותר מיד בו ביום ואם בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר ואפי' בו ביום ולאותו ישראל אסור בו ביום כדפי' לעיל ולענין אפיית פת ביום טוב מותר חוץ מר"ה דאסור לשני ימים משום משך ימי הקציר אבל פת שנאפה בשבת בשביל העכו"ם יש שאוסרים בו ביום מיהו שמעתי שגדולי' התירו לצורך סעודת ברית מילה. ונראה דהוא הדין לצורך ברכת המזון ואף אם נטחן בשבת עצמו אע"ג דבה"ג מחשבי ליה לטחינה נולד מורי רבי יחיאל לא היה מודי. עכ"ה