הגהות רבינו פרץ על סמ"ק/רכג

אם לא על ידי חתיכות קטנות או יחלקום לשפחות העומדות בבית ישראל:

דאין לחוש למלוח שמולח העכו"ם את הדג משום בישולי עכו"ם אע"ג דע"י מליחה הדג נאכל כמו שהוא חי. עכ"ל:

בתחלה היינו הנחתו בתנור ביד ישראל אף על פי שגמר העכו"ם הבישול מות' אי נמי הניחו העכו"ם בתנור אך ישראל מסיק התנור גם זה מותר ולאו דוקא היסק גמור דבחיתוי בעלמא סגי או בזריקת קיסם כמו שרגילין העול'. וכתב רבי יהוד' שאם נתבשל כמאכל בן דרוסאי כבר ביד גוי דאין חתוי ישראל מועיל מכאן ואילך דכי היכי דאמרי' דכל שהוא כמאכל בן דרוסאי ביד ישראל דאין בו משום בישולו גוים מכאן ואילך הכי נמי נימא איפכא כדפרישי' ומיהו אומר הר' משה דאפילו נאפה ביד עכו"ם כמאכל בן דרוסאי ויותר שקרוב לגמר כל אפייתו מכל מקום כיון שמשביח עדין באפייתו מועיל בו חיתוי ישראל להכשירו. וסופו ב"ד ישראל קרינן ביה כל זמן שמשביח באפייתו ע"כ. וא"ת אם כן קשה מההיא דאמרינן כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אלמ' תשי' לי' גמ' בישול מכמו שהוא כמאכל בן דרוסאי: ואם כן היאך יועיל חיחוי הישראל אחר כן. ויש לומר דאף על גב דחשיב גמר בישול להקל מכל מקום לא חשיב גמר בישול להחמיר: ותדע דאמרינן בפרק אין מעמידין דכשהניח הישראל והפך הגוי דמותר דקרוב בישולא לאו כלום הוא ואפילו הכי קאמר דאיפכ' נמי שרי כגון שהניח גוי והפך ישראל דמותר וכן עשה מורי הר' יקר מעשה בשם הר"מ. ומורי הר' טוביה היה חולק עליו. אבל אין להביא ראיה מההי' דאמרינן דסגי בתחלתו או סופו ביד ישראל דאיכא למדחי ולומר דכמאכל בן דרוסאי סופו הוא מכל מקום נראה פירוש הרבי משה וכן נראה לעשות. עד כאן הגה"ה.

ולאפוקי מאותם בני אדם שמתאכסנין בבית גוים ומוצאים חלב שחלבו הגוי לצרכו ואוכלין אות' דודאי איסורא קא עבדי דכיון שחלבו הגוי ואין ישראל רואהו מתחילת החליבה אסור בכל ענין. עכ"ל.

לפי אותו הטע' שפי' תלמודא טעמא דאיסו' גבינו' מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה הרי אין מעמידין אך לפי הטעם דמפרש רבי יהושע בן לוי טעמא דאיסור גבינות משו' ניקור פי' משום גילוי לפי זה יש לאסור הגבינות גם במקום שמעמידין ?בפרחי' ואף על גב דטע' גילוי אין נוהג בינינו מ"מ אין להקל שכבר נאסר במנין וקשיא דא"כ מים מגולים היה ראוי לאסו' בינינו ואי משום שאין הנחשים מצוים הלא בגבינה אין אנו מקילין מטעם זה אלא צריך לומר דכיון דהטעם דאיסורא דמים הוי משום גילוי ועתה אין נחשים מצוים בינינו אם כן אין לנו להחמיר ולאסור מטע' דבר שבמנין וא"כ גבינות נמי לשתרו במקום שמעמידין בפרחים. ונראה כמו שפי' רבינו יעקב בתשובה: דאף על גב דאיסור גילוי אינו נוהג בינינו לגבי מים מכל מקום לגבי גבינות נוהג איסורא דגילוי משום דאי שרינן גבינות במקומות הללו שאין נחשים מצוים אתו נמי למשרי במקום שהנחשים מצוים דא"עג דאנו נוהגים היתר במים מגולים ולא גזרינן אטו מקומות שהנחשים מצוים היינו משום דגבי מים לא שייך בהו לומר טעם של איסור כי אם משום נחשים וכיון שהדבר ידוע הוא דלא שייך טעמא דאיסור מים מגולים כי אם מטעם נחשים הילכך כי שרינן להו מים מגולים במקומות הללו שאין נחשים מצוים מ"מ לא יבא להתיר כך במקומות שהנחשים מצויים אבל גבי גבינות דשייך בהו טעמי טובא לאסור בלא טעמא דגילוי כגון טעמא דעור קיבת נבילה וטעמי אחריני דקאמר תלמודא הלכך אי שרית להו לגבינו' במקום שאין הנחשי' מצוים אתי למשרי נמי במקום שהנחשים מצוים הלכך לפי אותו הטעם דמפרש רבי יהושע בן לוי טעמא דאיסור גבינות של גוים משום ניקור (פי' משו' גילוי) יש לאסור הגבינות של גוים אפילו במקום שמעמידין אותו בפרחים והלכה כרבי יהושע כמו שפסק ר"ת. ומיהו חמאה של עכו"ם נוהגין היתר בכמה מקומות ויש ליתן טעם בדבר דאע"ג דהגבינות אסורי' משום גילוי כדפרישי' היינו דוקא משום דסתם גבינות יש בהם גומות בפנים ואי אפש' בלא צחצוח חלב כדאמר ר' ירמיה אליבא דר' יהושע בן לוי לפי' ר"ת וחמאה אין בה שום גומות הלכך אין בה שום איסור.

נראה דאוצר היינו כשעושה השכר לשנה או לחצי שנה. אבל בחבית אינו קרוי אוצר שאינו עשוי כי אם לזמן מועט. ותדע כי עיקר תערובת שמרים הוי מתחילת עשיית השכר כשנותנין אותו בתוך החבית אבל לזמן מרובה אין נותנין לתוכו שמרים שאינו יכול להתקיים שמסריח ומתקלקל על ידיהם עד כאן:

ועוד משום דגם בוסר שייך בו ניסוך כדפירש ר"ת שפעם אחת שלא נתבשלו הענבים ולא היה כי אם בוסר בעולם וכי סלקא דעתך שלא נהג איסור יין נסך באותו שנם והלכך יש לאסור מגע גוי בבוסר לא שנא גדול ולא שנא קטן ואפי' אין שום ענבים בעולם כלל. ולא כדברי הטועים ואומרים דאין לאסור מגע בבוסר כי אם סמוך לבציר שענבי' מצוים בעולם וטועים לומר טעמא דאיסור בוסר אינו אלא משום גזירה אטו מגע יין וטועים בזה לומר להתיר מגע גוי דבוסר כל זמן שאין ענבים מצויין. ושבוש גדול הוא בידם. דודאי אין הטעם משום גזירה אלא משום דגם בוסר שייך בו ניסוך כדפירש ר"ת וכן הלכה למעשה לאסור מגע גוי בבוסר בכל זמן אפי' אין ענבים מצויים כלל עד כאן:

ויין המעורב בתבשיל או במורייס אם נגע עכו"ם בתערוב' מותר בדיעבד כדמשמע בההיא דתוספתא דקאמר אלונתית של עכו"ם אסורה מפני שתחלת' יין ומיהו במורייס אין להתיר מפני שרוב פעמים היין צף למעלה לבדו בלא תערובת ומיהו אותו חרדל שקורין מושטר"דת שהי' עב הרבה נראה להתיר בדיעבד אך לכתחלה יש להזהר מאד:

וכן נראה מדלא פריך לרב הונא מההיא דתנן אף על פי שנוטל בידו ונותן לתוך התפוח דעל כרחין כשנוטל בידו יש שם המשכה. אלא שמע מינה דהיינו משום דאיכא למימר שיש ענבים בשולי הגת:

משום דררך הברזא קרי המשכה כמו בסל, וכמדומה שראיתי מעשה שאסר מורי רבינו יחיאל בהמשכה דרך ברזא,

ומהאי טעמא כשמס"ר את העץ קטן שתוחבין בחבית או תחבו בתוכו אף על פי שנגע אותו עץ ביין כיון דאיכא למתלי שהגוי לא ידע מיתר. וכן זרק אבן בחמתו בבור דקא אזיל מיניה מיניה דשרי בשתיה כך פי' ר"ת.

וגם באמצ' יש מתירין בד עבד לפי שגם כשהנסרי' נפתחות מבחוץ הם מהודקים בפנים לצד היין. ע"כ

ויש מתירין כשלא יצא היין על ידי נענועו כגון שמשך הברזא ולא נענע לצדדין כשהיתה בחבית,

אם לא עשה כן מירתת העכו"ם שמא יבינו שהחבית ריקם ומותר וגם משום דחייש לקלקול דופני החבית ותדע דבימיהם חיישינן לחתימ' מגופה אפי' היא של חרס כמו גוף החבי' ובדופני החביו' לא חיישינן והמחמי' תבא עליו ברכה.

ואפי' מהימן ליה כבי תרי כדפי' רבינו תם בשם רבי' קלונימוס איש רומי וגם היה אומר רבינו יחיאל בשם רבינו יהודה שמלמדין את בעל היין לומר שאינו מאמינו. ודוקא הכחשה דבעל היין מהני אבל אם הוא שותק שתיקה אוסרת ואסור לכל ואין מועלת הכחשה דאדם אחר להתיר אפילו לעצמו.

ואפילו במקום שיש לו לידע מ"מ אם שותק לפי שעה ואחר כך מכחישו ואומר כי מה ששתק זהו לפי שהיה מחשב אם הוא אמת לא הוי שתיקה כהודאה כדאמרינן בפרק המפקיד שתיקה דהכא לאו כהודאה דמי וכו'.