הגהות רבינו פרץ על סמ"ק/ריג

מיהו מדרבנן אסור ומהאי טעמא צריך קריעה בכחל עכ"ל.

ומיהו אם הם מבושלים או צלויים והם לחים בעו קליפה כי ההיא דבר גוזלא. אבל בחיים סגי בהדחה אפי' הם לחים רק שלא יהיו לחים מחמת מליח' דמליח כרותח ואם שניהם מלוחים שניהם אסורים כשנוגעין זה בזה ואם האחד מליח והאחד תפל התפל אסור והמליח מותר. ואם הם יבשי' אפילו הם מלוחי' סגי בהדח' כיון ששניהם חיין.

פי' עד סעוד' אחרת שכן היה נוהג מר עוקבא אבל באותה סעודה אפילו בקינוח והדחה אסור.

א"כ לפי זה אפי' בסעודה אחרת צריך לנקר שיניו שלא יהא שום בשר בין השינים. אבל באותה סעודה אפי' לא יהיה בשר בין השיני' אסו' כדפר"שי לפי שהבשר מוצי' שומן ומושך הטעם בפה זמן ארוך. עכ"ל

ובשם ריב"א שהיה מקנח בפת לבד והדחה לבדה שהיה בולע מים ומכניס אצבעו ומדיח את פיו עכ"ל

אם כן יש להחמיר בעוף כמו בבשר בהמה לכל מילי. עכ"ל.

מיהו נכון להחמיר ואפילו ביממ' לפי שפעמים שהגבינה שמינה ונדבק הלחלוחית על ידו אף על פי שאינו נראה.

ואכל בשר אסו' לאכול גבינ' היינו בלא נטילת ידים וקינוח הפה, אבל בנטילת ידים וקינוח הפה מותר לאכול גבינה אחר בשר אפילו בתוך אותה סעודה, ומר עוקבא שהיה ממתין עד סעודה אחרת חומרא בעלמא הוא שהיה מחמיר על עצמו מיהו נהגו העולם כפרש"י דפי' דבשר אחר גבינה מותר דוקא על ידי קינוח והדחה וגבינה אחר בשר אסור אפילו בקינוח והדחה עד שיעו' שהיית סעודה אחרת והיינו שש שעות ואז מותר בלא קינוח והדחה ובלבד שלא יהא בשר בין השינים.

אמנם דוקא כשהוא אוכל בשר בעין אבל אם אכל תבשיל של בשר כגון בצים מטוגנים בשומן או של ינקוק"ה מותר לאכול גבינה אחריו ע"י קנוח והדרה לכל הפירושים כדפירשו בתוספות גבי ההיא דקאמר אבל בין תבשיל לגבינ' חובה עד כאן מה"רפ נ"ע מיהו רב אלפס פי' דבעי שישהה שיעור שש שעות וכן משמע מתוך פר"שי עד כאן לשונו.

ויש רוצים לומר שחתיכה שחצייה בתוך הרוטב וחצייה חוץ לרוטב ונפלה טיפת חלב על אותו צד שחוץ לרוטב ודאי הרוטב ושאר חתיכות מסייעין לבטל אותה טיפה להתיר גם מאותה חתיכה אותו מקצת שבתוך הרוטב אבל מה שיש ממנ' חוץ לרוט' אסור כיון שאין באותו מקצת שחוץ לרוט' ס' מאות' טיפ' וצריך להמתין עד שיצטנן וחותך אותו מקצת שחוץ לרוט' לפי שהו' אסור ושיבוש הוא בידם דבהדי' פי' בתוס' וגם בפנים גבי טפת חלב וכו' דמיירי דוק' שהחתיכה כולה ביובש כגון שאותה חתיכה מונחת על גבי חתיכה אחרת שמחצתה חוץ לרוטב דהשתא הויא אותה חתיכה העליונה שנפלה טיפת חלב עליה כולה חוץ לרוטב ולהכי אמרינן דאין הרוטב ושאר חתיכות מסייעו' לבטל הטפה אבל אם הית' אותה חתיכ' שנפלה טיפת חלב עליה מקצתה בתוך הרוטב אז היה רוטב ושאר החתיכות מסייעו' לבטל הטפה ולהתיר גם אותה החתיכה אפי' מה שיש ממנה חוץ לרוטב וכן משמע בפנים וכי תימא היא גופה טעמא מאי היאך יועיל הרוטב לאותו מקצת שחוץ לרוטב יש לומ' דטעמ' רבה איכא שהרי אע"ג דקיימא לן דאיסור הנבלע בחתיכת היתר אין מתפשט מחתיכ' לחתיכה כ"א על ידי רוטב כדמוכח בההיא דטפת חלב וכו' כדפי' רבינו ברוך מכל מקום באותה חתיכה מצויה מתפשט בכולה אפילו בלח רוטב כדמשמע בההיא דטיפת חלב הילכך כשמקצת החתיכה בתוך הרוטב ונפלה טיפה על אותו מקצת שחוץ לרוטב אותה טיפה מתפשטת גם בכל הרוטב ובכל החתיכות שבקדרה שהרי אף על גב דנפלה באותו מקצת שחוץ לרוטב מכל מקום היא מתפש' בכל אותה חתיכה כדפרישית וכיון שמתפשט גם באותו מקצת שבתוך הרוטב הרי חוזרת ומתפשטת בכל הקדרה על ידי הרוטב. עכ"ל:

ומיהו בקושי יש להתיר ע"י נקיבת הקדרה דהא אי אפשר שלא ינענע הכלי מעט ויגע הרוטב באותו מקצת כלי שנאסר ולכן טוב להמתין שלא יגע בכלי עד שיצטנן והעולם נהגו לאסור כשנפל בדופן שלא כנגד הרוטב ודוקא כשנפל שלא לצד האש אבל לצד האש נהגו להתיר לפי שהאור שורפו ומיבשו מיד (ש"ע ואז הקדרה נמי שרי) ובלבד שיקנח מיד ודוקא בטיפה בעלמא כגון דבר מועט אבל אם נפל רוב חלב אין להתי' אפי' כנגד האור אלא אם כן נפל כנגד הרוטב וע"י ס' (ש"ע ואז הקדרה אסורה אף אם יש ס' בתבשיל נגד הטיפה ויערה התבשיל מיד ממנה בצד אחר שלא בצד הטיפה ואם בשלו בקדירה פעם אחרת דינו כמו בפעם הראשון) ומורי הרב ר' יחיאל היה אומר בשם רי"בא שהיה מתיר גם שלא כנגד הרוטב ושלא נגד האש על ידי ס' בשעת הדחק כגון בערב שבת עכ"ל.

והנה נהגו העול' שלא לבשל הכחל עם הבש' כלל אפי' ע"י קריעת שתי וערב וטוח' בכותל וצריך עיון על המנהג דלכאורה מותר הוא לכל הפרושי' ע"י קריעה וטיחה ומיהו כמדומה ששמעתי ממורי רבי יחיאל שיש לסמוך ממנהג העול' לפרש"י שפי' דלקדרה שהזכיר התלמו' גבי כחל בקריעת שתי וערב וטיחה בכותל היינו לקדרה בלא בשר והלכך לפי זה לא מצינו שום היתר עם בשר בשום ענין וגם היה אומר מהאי טעמא נהגו שלא לבשלו בקדרה כלל אפילו בלא בשר לפי שסופו לבשל בשר בקדרה והוי כמו כחל עם בשר והי' אומר כי בשכבר היו נוהגים להיות להם קדרה מיוחדת לכחל לבדו: ומיהו אין לסמוך עכשיו ע"י שאין רגילין בכחל כ"כ עתה הילכך איכא למיחש דילמא אתי למטעי לבשל אח"כ בשר באות' קדר' ומיהו פשט התיר' לחותכו בסכין של בשר אפילו כשהכחל רותח כיון שקרעו שתי וערב וטחו בכותל: וחותכין לכתחלה באותו סכין בשר אחרי כן וצריך עיון מאי שנא מקדר' בלא בשר שהחמירו לבשל בשר אחריו ושמא מה שהחמירו בקדרה אין זה משום בשר דאחר כן אלא גזירה דילמא אתי לבשל בשר עם הכחל ביחד וזה לא שייך גבי סכין וצריך עיון: עכ"ל:

בפנים מפרש כי לפי' ר"ת בעי קריעה שתי וערב לקדרה בלא בשר או לצלי: לכאורה משמע דר"ל קריעה גמור' דלא סגי מאותה קריעה שקורעין אותה לשנים כשחולקים הרביעים של צד האליה לשנים ומיהו לפי לשון התוספות משמע דסגי בהכי שפיר לרבינו תם דבעי קריעה מועט' גבי קדרה בלא בשר ולגבי צלי היינו להוציא את החלב שהוא כנוס בתוך הכחל שיש לו טעם חלב גמור לפי זה היה נרא' דהוי סגי באותה קריעה שקורעין הכחל לשנים כשחולקין הרביעים של צד האליה לשנים דבההיא קרועה יוצא החלב שהוא בעין בין ב' דפנות הכחל אף על פי שלא קרעו אחרי כן כלל לא שתי ולא ערב וכן נראה דבתוס' לא הזכיר לא שתי ולא ערב כי אם קריעה מועטת ושמא דיעבד יש לסמוך על זה אבל לכתחיל' נכון לעשות כמו שפירש רבינו בפנים:

מעשה בא לפני מורי הרר"י מקדר' חדש' שבשלו בה מים ותחב לתוכה כף חולבת בת יומא ולא היה במים כדי לבטל ואחר ימים בשלו בה מים פעם אחרת ותחבו בתוכה כף שנשתמשה לבשר כמו כן בת יומא וכמו כן לא היה במים כדי לבטל והורה שנבלע מפגם בשר בחלב והקדר' אסורה להשתמש בה בשר או חלב אבל לבשל בה דגים מותר ומיהו נראה כיון שהקדרה חדשה מתחילה לא בשלו בה חלב מעולם אע"ג שתחבו בה כף חולבת שהיתה בת יומא וגם אין בקדרה ששים מכל מקום אין הקדרה נעשית חולבת בהכי לאסור אם בשלו בה בשר אחר כך אפי' בו ביום משום דהוי נ"ט בר נ"ט. הטעם היוצא מן החלב אל הכף ומן הכף אל המים שבקדרה ומן המים אל הקדרה עצמו ועדיין הוא היתר ומהאי טעמא נמי אם לאחר מעת לעת מתחיבת כף חולב' הוחמו בה מים חמים ותחבו בה כף של בשר בת יומא מותר להשתמש בקדרה לכתחילה בבשר וטעם חלב שנבלע בהקדרה בתחילה על ידי כף חולבת לא חשיב טעם כדפרישי' ואמנם אמת הוא כאשר פסק הרב בפנים דקדרה הבלועה מבשר בחלב אפילו בפגם אסור להשתמש בה לכתחילה לא בשר ולא חלב ומשכח' לה כגון קדרה של חלב שנשתמש בה חלב בעין ואחר מעת לעת נשתמשו בה בשר הבש' מות' מטעם שהחלב הוא פוגם לפי שאינו בן יומו אבל הקדרה אסורה להשתמש בה לכתחילה לא בשר ולא חלב לפי שהיא בלוע' מפגם בשר בחלב ואם היא של נחושת יגעילנ' לאחר מעת לעת של מעשה שני ואם היא של חרס אין לה תקנה להשתמש בה לא בשר ולא חלב. עכ"ל.

מיהו אומר מורי דצ"ע דבמתכת חם מקצתו חם כולו היה נראה דגם מה שלא נכנס ברוטב פולט.

נראה היינו דוקא בקדרה של חרס דאין לה תקנה בהגעלה: אך קדירה של מתכות מות' בהגעלה ואף על גב דטעם כעיקר דאוריית' מכל מקו' בהגעלה יוצא כל הטעם:

אך בדיעבד אינה אוסר' מחמת בליעה ראשונה כיון שאינה בת יומא מבליעה ראשונה:

מיהו יש לתמוה כשהכף בת יומא ויש ס' מן הכף דאמרינן דהקדר' מותרת וכף אסורה בין עם בשר בין עם חלב ולמה כיון שיש לו ס' בקדרה מן הכף אם כן יחשוב לכף ההגעלה מבליעה ראשונ' ויהיה לה דין הקדרה עצמה אם בשר בשר אם חלב חלב ויש לומר דלמא אתי למטעי אטו היכא דלא נתחבה הכף בקדרה כ"א מקצתה. ועוד ההגעלה אינה מועלת כי אם דוקא ברותחין כל כך שמעלין רתיחה. ולענין הצרכת ששים בעינן אפילו שאינה מעלת רתיחה רק שתהא רותחת שהיד סולדת בהו ועוד דמספק רתיחה מצריכינן ששים והגעלה אינה מועלת כי אם ודאי רותחת ועוד אנו מצריכינן ששים מכל אפילו בספק תחיבה כולה והגעלה אינה מועלת כי אם בודאי תחובה כולה.

ואע"ג דהחמין שבנתיי' משוו לה בן יומא והוי לשבח מ"מ איכא נותן טעם בר נותן טעם להתיר בתחיל' מן הבשר לקדרה ואחרי כן מן הקדרה למים חמין שהוחמו בנתיי' ואחרי כן מן המים חמין לקדרה והכל של היתר אבל בקדרה הבלוע מאיסור אין להתיר מטעם זה כדפי' רש"י גבי קיבה דלא שייך היתר דנותן טעם בר נותן טעם כי אם מהיתר להיתר כגון מבשר לחלב אבל גבי איסור אע"ג דלגבי האיסור עצמו הוי נותן טעם בר נותן טעם מכל מקום כל מה שיוצא ממנו אפילו ההיתר אסור משום דקיימא לן דחתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסר' אפי' ההיתר שבה הלכך אף על גב דגבי האיסו' הנבלע במים החמין שהוחמו בנתים הוי נותן טעם בר נותן טעם בהיתר שבא אחרי כן מכל מקום המים ענמן לבדן אסורין משו' דחתיכה עצמה נעשית נבילה כדפרי' וכמו כן המי' נעשו נבילה כשיבלעו מאיסור אבל גבי היתר בהיתר כמו בשר בחלב כשהמים בולעים מטעם הבשר מכל מקום אין שם בשר על המים הלכך כשחוזר ונותן טעם בחלב אחרי כן אין לחוש כי אם מטעם הבשר שבתוך המים שחוזר ונכנס בחלב ואותו טעם דבשר שבמים הוי נותן טעם בר נותן טעם כדפרישית ומהאי טעמא פירש רבינו ברוך דבצלים או כרישי' הבלועי' מאיסור ונתנן בקדרה של היתר צריך ששי' מכולם ולא סגי ששים מן הבליעה אבל אם הכרישי' או הבצלי' בלועי' מטע' בשר ונתנן בקדרה של חלב או להפך אין צריך ששים רק מן הבליעה ולא מכולם והיינו טעמא משום דגבי איסו' הבלוע שם האיסור על כל החתיכה כדפי' אבל גבי בשר אין שם בשר על כל התתיכה וכי תימא היא גופה מאי שנא זה מזה דגבי בליעת האיסור חשבינן כולה חתיכה כבליעה עצמה וגבי בליעת היתר דבשר בחלב לא חשבינן כולה חתיכה כבלועה עצמה ויש לומר דטעמ' דבליעת איסור היינו משום דאפשר לסוחטו אסור פירוש שאם היה יכול לסחוט האיסור הנבלע חוץ מן החתיכה שלא היה נשאר בו טעם איסור כלל מ"מ אסורה החתיכה לעולם כיון שחל עליה שם איסור שעה אחת וזה הטעם לא שייך גבי בליעת היתר: עכ"ל.

אמרי ר"י והר"ם שאם דש כותח שקורין שלש"א במכתש של בשר דמות' לאכלה בחלב ואף על גב דאמרי' דבית חרוסת כרותח מכל מקו' קיימ' לן ^{(הג' א)} כפירושא דלאו דוקא עלו דה"ה אם נתבשלו:

ודוקא נתבשלו במים אבל נצלו לא ואפילו עלו או נתבשלו דוקא דיעבד אבל לכתחילה אסור להעלותם או לבשלם בכלי של בשר כדי לאכלם בכותח כדפי' לעיל בהלכות הגעלה ומכאן מתיר רבינו ברוך קערות של בשר בני יומן שהודחו במחבת חולבת שאינה בת יומא אפילו בכלי ראשון אפילו המים רותחין או איפכא קערות של חלב במחבת של בשר אבל אם שניהם בני יומן לא: עכ"ל:

צנון שחתכו בסכין כו' פי' רבי ברוך דאפילו אם הסכין אינו בן יומו כדאמרי' בעכו"ם גבי חילתית ולפי זה משמע אפילו בלא שמנונית בעין דאי בשמנונית בעין פשיטא דכך יש לשאינו בן יומו כמו לבן יומו ובפנים פירש דוקא כשיש שמנונית בעין מיהו מסתמא יש ליישב לכל הפירושים דסתם סכין יש שמנוני' נדבק עליו ועוד פי' ר' ברוך דשומי' ובצלי' וכבשי' יש להם דין צנון וחלתית ומיהו הר' ר' יחיאל אומר אין לך אלא מה שאמרו חכמים דוקא צנון וחלתית והביא ראיה מפרק גיד הנשה דאמרינן אין לך נותן טעם באיסו' יותר מבצל וקפלוט אלמא מדמי בצל וקפלוט לשאר איסורין כן הרבה גדולים שוים בזה ומודי' לו עכ"ל