הגהות רבינו פרץ על סמ"ק/קצד

בתוספות פירשו כשתי לשונות שבתלמוד להחמי' לאסור היכא דידע או תבלין שאינן מפיגין טעמן. רק לדוך שומין מותר לפי שמפיגין טעמן יותר מדאי כך פי' בתוס' בפ"ק דביצה ומיהו בספ' הרב אלפס פסק כשמואל דאמר דכל התבלין נידוכין כדרכן בלא שום שינוי חוץ ממלח. ולפי זה מותר לדוך פלפלין וכן כל תבלין אפי' במדוך של אבן ואפי' ידע מערב י"ט דבעי לבשולי ביום טוב קדרה דבעי תבלין אפי' הכי שרי ואפי' הרבה יחד ומיהו לדוך פלפלין בריחיים שלהם אסור משום עובדא דחול כיון דמיוח' לכך כדאית' בביצה ואפי' חדא חדא נראה דאסור משום עובדא דחול ונהגו העולם כששוחקין פלפלין בי"ט במדוך של אבן לעשות שינוי קצת או דרך הטייה או לדוך מעט מעט. ושמא היינו טעמא משום דמתוך כך הם זכורים שלא לדוך יותר מן הצורך ליום טוב. והא ודאי אסור לדוך פלפלין יותר מצורך אעפ"י שדכה כולם יחד ואע"ג דשרינן בקדירה אחת לבשל כמה חתיכות אעפ"י שאינו צריך אלא לחתיכ' אחת התם היינו טעמא משום דבישו' אחד לכולם יחד אבל גבי שחיקת פלפלין דבר ידוע הוא שאין כולם נידוכין יחד זה כמו זה הלכך אם היה שוחק פלפלין הרבה יחד אף על פי שיש צורך למקצתן מכל מקום מעדיף שחיקה בשביל אותן שלא לצורך לבד ודבר נראה לעינים הוא כשאדם שוחק פלפלין הרבה יחד כששחק קצת יש בהם מקצתן שחוקין ומקצתן אינם שחוקי' עכ"ל:

שונין לרקד בכברה או ע"י בלוטי"אה בלעז ופי' בתוספות אפי' פעם ראשונה. ונהגו הנשים לעשו' על ידי גוי. וגם זאת נכון לעשות ע"י שינוי על גב השולחן ולא בתיבה ולא בגיגית.

ודוקא כשמלבנה מחלב לצורך בשר או אפכא דאז לא בעי ליבון גמור שתסיר קליפתה אלא סגי בליבון קצת כמו שרגילין העולם לעשות ולנסות ע"י קש שנותנין מלמעלה דבהכי סגי ולא גרע מהגעלה דמועלת אף בתשמישו על ידי האור היכא דהיתרא בלע. אבל שבלועה מאיסור וצריכה ליבון גמור שתסיר קליפתה ליבון זה ודאי אסור לעשותו ביום טוב שניכר בטוב דלהכשירה הוא עושה ומיתס' מידי דהוה אהגעלת כלים דאסור לעשות ביום טוב כלל משום מלאכה שלא לצורך ואי משום מכשירין הא פסקינן דאין מורין כן ושמא חמיר טפי ממכשירין ולענין הגעלה אסור ודאי אפילו מחלב לבשר דלא דמי לליבון דהתם יש בו צורך אפייה. וגם לענין ליבון מבשר לחלב או איפכא צריך ליזהר שלא להמתין להשתמ' בערפא עד לאח' שתצטנן אחר הליבון. אלא מיד שיעבירו אותם מן הליבון יתנו אותם על המאכל שצריך לאפות עכ"ל:

וכן פסק רש"י ורבינו תם אבל הרב אלפסי פסק כר' יהודה בי"ט וכר"ש בשבת, וטעמא דמילתא כדאמרי' בגמר' בפ"ק דביצה יום טוב דקיל סתם לן תנא כרבי יהודה שבת דחמיר סתם לן תנא כר' שמעון:

ומיהו קשה דהא מסקינן בפרק קמא דביצה מאן דאית ליה מוקצה אית ליה נולד ומאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד חוץ מנולד דביצה דאסור לכולי עלמא משום הכנה דרבה. או משום טעמי אחריני דקאמר התם וגם שברי כלים שרי רבי שמעון בהדיא בפ' במה מדליקין: ומיהו מההיא דדרש רבא אוד שנשבר אין מסיקין אותו ביום טוב משמע דרבא סבר כרבי יהודה בשברי כלים וצ"ע ומביא ר"ת ראיה דנולד אסור מההיא דפרק נוטל הני גרעיני דתמרי פרסייאתא אסור לטלטולינהו וההיא דפרק קמא דביצה דאית ליה מוקצה וכו' לא קיימא כוותיה. עכ"ל:

כתב רבינו אבי העזרי שאם שם בתבשיל ביצה שנולדה ביום טוב אינה בטילה בס' משום דלחזותא וטעמא עבידא: ועוד דהוי ^{(הג' א)} דבר שיש לו מתירין ולא בטיל אפילו באלף, וכן ירק העשוי להטעים:

כדברי ר"ת. ובהרבה מקומות נהגו כדברי הר"ר יוסף בכור שור שמתיר מיהו מורי ר' יחיאל מחמיר כר"ת דאסר אף בי"ט שני מההיא דשבת דאסר להן לבני בשכר לפי שאינן בני תורה: וגם אנו אין לנו להחזיק עצמינו כבני תורה: ומיהו אשכחן בדבר שהוא נאכל כמו שהוא חי דאין בו משום בישולי גוים ואנו נוהגין בו עכשיו היתר גם לדידן אע"ג דאסר להו תלמוד' לאותם שאינם בני תורה ביבמות. א"ה אנו נוהגין היתר ומורי רבי יחיאל היה מחלק דלענין מת יש להחמיר משום דאוושא מילתא

פי' דכל זמן שיש תרנגול תוך ס' בתים אינה יולדת בלילה. ואמרינן שמא לא בדק יפה פרש"י דאפילו תרנגולת דספנא מארעא רובן אינן יולדות אלא ביום. ומתוך כך כתב הרש"בא ז"ל דלוקחין ביצים מן החנווני בליל ראשון של יום טוב ואפילו של ראש השנה. דרובן של זכרי'. ואפילו ספנא מארעא, רובן ביממא ילדו, וכן בליל יום טוב שני של גליות, אבל ^{(הג' ב)} בראש השנה לא דאימר מאתמול הוא ואסור. ומהאי טעמא התיר ר"ת ליקח בצים מן הגוים בליל יום טוב שני בשני ימים טובים של גליות.

פירוש שאין שם מאכל של י"ט אלא בקדירה אחרת לבדה אך הכל בקדירה א' מותר כדמפרש לקמיה.

וכן יש ליזהר שלא ישחוט מיו' טוב לחבירו שמא השני חול ואפילו בשני ימים טובים של ראש השנה דאף על גב דקדושה אחת הן דוקא להחמיר ולא להקל אך ^{(הג' ג)} אם הוא אוכל קצת מן העוף או מן הבהמה בו ביום שרי משום דאי אפשר לכזי' בשר בלא שחיטה אבל לאפות ולבשל מי"ט לחבירו אסור אפילו כשאוכל קצת ממנו בו ביום דהתם לא שייך האי טעמא. עכ"ל:

ומיהו בכירה שקורין פוט"ר אסור לאפות כ"א לצורך דלא שייך ביה האי טעמא. ואפילו בתנור דוקא בתנורים שלהם שהיו קטנים אבל לא בגדולים ע"כ. ואם יש לאדם פת הדראה יכול לאפות פת נקייה: וכן בחתיכו' בשר הרבה בקדירה מותר כדתניא ממלאה אשה קדירה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת: פירוש והשאר לצורך חול וההיא דאם הערי' אסור היינו דוקא כשמבשל בקדר' לבדה. כך פי' בתוס' דביצה. עכ"ל.

ומיהו דוקא קוד' אכילת שחרית אבל לאחר אכילה לא. עכ"ל.

ומיהו בתוספ' פירש טעמא משום דלא הוי שוה לכל נפש ואין צורך לרחוץ כל גופו כ"א למעונגין.

ומייתי לה רב אלפס בהלכותיו ומשמע שמותר אפילו רחיצת כל גופו ומיהו בשבת בפרק כירה אסר רחיצה בשבת אפי' בחמין שהוחמו מערב שבת משו' גזיר' חמין שהוחמו בשבת וביום טוב נמי לא שנא כיון דביום טוב נמי אסור מדאורייתא להחם חמין לכל גופו כדפירש בהג"ה: וכן בההיא נמי דביצה גבי פחמין דמוקי ליה להזיע וקודם גזירה משמע נמי דיום טוב אסור כשבת לגבי רחיצת כל גופו. עכ"ל.

[הגה"ה מהאי טעמא דאמרינן דבכדי שיעשה דגבי מחובר ר"ל הלקיטה לבד לא מן ההבאה לגבי ישראל אחר אבל לגבי אותו שהובאו בשבילו יש מחמירין לאסור עד כדי שיעשו אפילו מן ההבאה: והא דאמרינן הבא בשביל ישראל זה אסורין: דוקא בודאי שבאו מחוץ לתחום אבל אם נסתפק אם באו מחוץ לתחום אם לאו אזלינן לקולא כפי דעת רש"י בשבת בפרק שואל גבי גוי שהביא חלילין בשבת דגרסינן התם לא יספוד בהם וכו' ואמרינן מאי מקום קרוב רב אמר מקום קרוב ממש ושמואל אמר חיישינן שמא חוץ לחומה לנו: ופרש"י דשמואל לקולא ולימא דאע"פ שלא נכנס לעיר עד הבקר חוששין שמא מבעוד יום באו בתוך התחום ולנו בלילה חוץ לחומה וקיימא לן בההיא כשמואל והגאונים והרב אלפס פי' ההיא להחמיר מכל מקום נראה דאפילו לדברי הגאונים ז"ל לא נאמרו דברים אלו אלא בגוי שאינו שרוי עמו בעיר וכגון עובד' דלפתא דבהכי איכא למיחש שמא מחוץ לתחום הביאום אבל גוי ששרוי עמו בעיר ופירות המצויים בעיר מפני מה נחוש להם אדרבה כאן נמצאו וכאן היו: ועוד ספק תחומין של דבריהם לקולא: וכן מצאתי להראב"ד בעירובין פר' מי שהוציאוהו והרשב"א ז"ל פר' אין צדין: ומיהו יש להסתפק לגבי אותו שהובאו בשבילו אי סגי בכדי הבאה חוץ לתחום לחודה או שמא ממקום שהובא. משם אפי רחוק הרבה וגם יש להסתפק לכדי שיעשו הן מן ההבאה הן מן הלקיטה שמא דאותו שיעור בעינן ביום ממש שאז הוא שעת לקיטה והבאה לא סגי בלילה: ומסתברא בכולהו להקל: למע"ן שיבינ"ו כ"ל אדם בק"ל אכתו"ב כא"ן הדיני"ם: דבר שנעשה ממילא או שנעשה גם בידים רק שהביא הגוי בשבילו או בשביל גוי אחר: בזה יש שלשה דינין האחד דאם יש בו חששא דמחוב' כגון פירות כשיש במינו במחובר: או דגים שיש להם חששא אם נצודו היום אם אינו יודע בודאי שניצודו הדגים או נלקטו הפירות מאתמול מערב י"ט אז ודאי בראשון אסור לכל דמוקצה אסור אותו היום אבל ^{(הג' ד)} ביום טוב שני מותר מיד גם בלא כדי שיעשו בשני ימים של גליות: השני אבל בשני ימים טובים של ראש השנה וכן מיום טוב לשבת או משבת ליום טוב אסור גם ביום שני אך למוצאי יום טוב שני מותר גם בלא כדי שיעשו כיון שנעשו ממילא או בשביל גוי: השלישי: אבל אם אין בו חשש דמחובר או דצידה כגון פירות שאין נמצאים במינו במחובר או כגון דגים של ים במקום שהוא רחוק יותר ממהלך יום אחד אז מותר אף בראשון מיד שהובאו אפילו מחוץ לתחום כיון שלא נעשה בשביל ישראל ה"נה פרש"תי דין דברים הנעשים מאיליהם או שעשאן הגוי בשביל גוי ומדתם שוה בין ^{(הג' ה)} לפירוש רש"י בין לפירוש ר"י: אבל אם הביאם גוי בשביל ישראל: יש בזה שני דינים: האחד: אם יש בו חששא דאיסור דאורייתא כגון דמחובר או דצידה אסור לב' הימים עד כדי שיעשו של ליל מוצאי יום טוב אפילו בשני ימים טובים של גליות כדפר"י ואפילו לישראל אחר שלא הובאו בשבילו אסורין: ויום טוב שחל להיות ביום ה' ויום ו' ונלקט בראשון רבי יחיאל מפרי"ש התיר בשבת ואמר שאין להחמיר כולי האי לאסור ביום הג' וגבי חוץ לתחום אין לחוש שמא הביאו הגוי דרך רשות הרבים סרטיא ופלטיא דלא שכיח האידנא רשות הרבים שששים רבוא בוקעין בו: השני: דאם הוא דבר שאין בו חשש דמחובר או דצידה אלא חששא דחוץ לתחום ובשביל ישראל אז מותר לישראל אחר גם בו ביום כיון שלא הובאו בשבילו: אבל לישראל שהובאו בשבילו אסור. עד מוצאי י"ט ב' בכדי שיעשו: וכמדומ' לי שראיתי ר' יחיאל שהתיר ב' י"ט של גליות שהובאו מחוץ לתחום ביום א' לאכלם בשני אף לאותו ישראל שהובאו בעבורו והיה אומר דאפי' בכדי שיעשו לא אשכחן דבעי לענין חוץ לתחום וכן פי' בתוס' במס' ביצה ומההיא דחלילין דפ' השואל דשבת לא קשה דלענין מת החמירו טפי כדמוכח שם גבי קבר וכדפי' בתוספות ואולי יש לסמוך על זה להתירו ביו"ט שני בכדי שיעשו: כיון דאפי' לענין מחובר מתיר רש"י ביו"ט שני בכדי שיעשו אך לענין מחובר וצידה דבשביל ישראל יש להחמיר לאסור עד מוצאי יו"ט שני בכדי שיעשו כדפירש ר"י עכ"ל מהר"ף וצ"ע:

בפ"ג דבכורות כתב רבינו שמשון וז"ל גבי תלישת צמר דאמרינן התם דהוי ליה עוקר דבר מגידולו כלאחר יד אין ללמוד מכאן שיהא מותר לתלוש הנוצה בי"ט מצואר של עוף כדי לשומטו ביו"ט דבנוצה לא הוי כלאחר יד כדקתני בסמוך. והרמב"ן ז"ל כתב שם דשרי למתלש בי"ט מן העוף קודם שחיט' דכיון דודאי צרי' הוא למתלש לכוליה לבתר דשחיט ליה אמאי לא תליש מקמי דשחיט כל מה דצרי' ואפי' תליש כוליה מקמיה שחיט' מאי עבד הא סופיה של יום טוב לדחות אצל מלאכה זו משום צור' אוכל נפש:

אבל כולי גופא דבהמה לא כדפירש בסמ"ג שהוא קל יותר להפשיט מלמלוג ולהבהב. אבל בעוף דלא שייך הפשט מותר למלוג ולהבהב כל הגוף: עכ"ל:

פי' קוץ ודרדר: דתני רב אושעיא בב"ר פרש' ב' קוץ זה קונד' דרדר אלו עכביית.

ואם שכח ולא הפריש מעי"ט כיצד הוא עושה בי"ט חוזר ולש ביום טוב שיעור חלה ומצרפן בכלי עם אותה שנילושה מעי"ט ומפריש או הולך ואוכל בי"ט ומשייר קצת ממנה להפריש ממנה חלה למוצאי י"ט ומשייר מפת אחת בשביל כולם כיון שהלישה היתה יחד בכלי אחד. אבל גבי מצות שכל אחת לישתה לבדה צריך שיור מכל אחת ואחת ומצרף כולן בכלי אחד לאמר י"ט ומפריש מאחת על כולן ועל מה שנאכל ומיהו נראה טוב שיפריש מכל אחת מן החתיכות של שיו' דלא מהני צירוף כלי למה שנאכל כבר ולפי זה אין צריך לצרף החתיכות בכלי אחד רק שיהיה שיעור חלה בכל מצה ומצה כשהיתה שלימה: עכ"ל.

ואם כן הוה אפשר לעשותו מעי"ט ולא דמי לשא' אוכל נפש דמות' כגון אפיי' ובישול וכיוצא בו דהתם אי אפשר מעי"ט לפי שהתבשיל מפיג טעמו וגם אפייה נמי החמים יפה וטובה לאכול יותר מן הצוננת ולפי זה יש חילוק בין אפשר ללא אפשר גבי אוכל נפש וניח' הקושי' שמקשי' גבי ההיא דשמ' יעלה ויתלו' ומקשין ויתלוש ומה בכך אוכל נפש הו' מידי דהו' אאפי' ובישול. והשתא ניחא דאפייה ובישול לא אפשר כדפרי' אבל תלישה אפשר מעי"ט בלא שום קלקול כלל. ומה שהקשו בתי' דההיא דרגילה דמחלק לר' יהודה גבי מכשירין בין אפשר ללא אפש' מכח פסו' משמע הא גבי אוכל נפש ליכא חילוק בין אפשר ללא אפש' מדלא מוקי קראי שמחלקין בין אפשר ללא אפשר לענין אוכל נפש גופה. יש לתרץ דלענין אוכל נפש גופה לא בעי קרא לחלק בין אפשר ללא אפשר דמסברא נפקא דלא קרינן ביה היתר אשר יאכל לכל נפש היכא דאפשר לעשות מעי"ט בלא קלקול כלל. דמשמע יעשה לכם דעשיית יום טוב צריכה לאוכל נפש דהיינו היכא דלא אפשר בלא קלקול קצת כך תי' בתוס' ר"י ואפילו לפי' הירושלמי דדריש אך שלא לקצור. וכן לפי' ר' נתנאל דמייתי הירושלמי דלא שרי מלאכו' בי"ט כ"א מלאכו' דשייכי בשימור דמצ' איכ' לפרושי נמי טעמא דקרא משום אפשר כי היכי דמפרש רבי יהודה גבי מכשירין וא"ת לפי זה היכי שרינן טחינת תבלין היכא דאפשר מעי"ט כגון דידע מאי בעי לבשל מעי"ט וגם אינו מפיג טעמו כדפר"י אלפאם כשמואל דשרי הכל חוץ ממלח והיכי שרינן לה לפי מה דפרי' דלגבי אוכל נפש יש חילוק ושמא י"נ דכיון דעיק' התבלין בשביל התבשיל הוא והתבשיל אי אפשר כדפרי' הלכך תבלין נמי שרי ומיהו אמוראי קמאי דהוו אסרי בתבלין שאינו מפיג טעמו לא סבירא להו האי סברא. עכ"ל

ויש להחמיר ליזהר שלא לכתוש הריפו' בשום מכתשת בשום מקום.

שרי להסירם מן האש משמע אבל אותה שאחזה בה האור אסור להסיר' מן האש אע"פ שאינו מכבה אותה וי"מ מוקיי"ר, עוד יש מפרש קינסא להסר הפחם מראש הפתילה לאחר שנכבית עכ"ל.

ואפי' כדי שלא תתעשן הבית:

כי היכי' דביצה שנולדה בשבת אסור ביו"ט משום הכנה ה"נ שירי פתילה ושירי מדורה שהדליקן מע"ש ודלקו בשבת וכבו בשבת א"נ שהדליקן בשבת לחיה או לחולה שיש בו סכנה וכבו אסור להדליקן למחרת בי"ט וטעמא משום דדמי להכנה כי במקום שנכבית הפתילה שם נעשית ונתקנה בהבהבתה והוכנ' להדלק' שעושה פחם, ודכוותה שירי מדורה שנתייבשו וטובים להדליקם שנית ונראה כי היכי דגזרינן בשירי פתילה ה"נ גזרינן בשירי שמן וכן משמע בירושלמי ושם אוסר להדליק נר לבטלה עכ"ל:

כדמפליג בביצה גבי מגל בין זכרו' שלו לנקבות שלו ומיהו בתוספ' פירש דאין אנו בקיאין מהו זכרות ומהו נקבו' והכל אסור ומ"מ נראה דלבקע בסכין שרי:

מסלק' תריסי חנויות פירוש כלים כעין תיבות שמסלקין הכסוי שלהם לתת עליהם תבלין וכיוצא בהם למכור אבל חנויות כעין שלנו שהם בכותל הבית אסור בין חזרה בין סילוק:

מיהו עכשיו שאין מפרישין חלה כ"א משהו אסור למדוד בי"ט אפי' לרב ובליל י"ט של פסח שהוא צריך ללוש מצות של מצוה שצריך בשלשתן שיעור חלה כיצד יעשה הרי למדוד אינו יכול כדפירש' גם להוסיף אסור הלכך ילוש אותם בשתי פעמים ובכל פעם ופעם ישים יותר מחצי מדה ואחר הלישה יעש' השלש מצות של מצוה משתי' העיסות עכ"ל:

כגון אגוזים ותפוחים וכיוצא בהם נרא' דבפסח ובשבועות אין לחוש במקומינו בצרפת ובאשכנז אבל בר"ה ובסוכות יש לחוש למחובר ויש עוד להאריך עכ"ל.

ודוקא להוליכה בידו (ש"ע תקי"ח לא חילק) אבל ברצועה שלא כדרך חול לא בשם ר' שמואל המכונ' שי"ר ?מורי" אל הזקן.

פ"ק דביצה תנן אין מוציאים לא את הלולב ולא ספר תורה ולא את הקטן בי"ט וב"ה מתירין ופר"ח דר"ל לולב לצאת וספר תורה לקרות וקטן למולו דאיכא צורך היום קצת דאם לא כן לא הוו שרו ב"ה דאפילו למאן דאמר מתוך צריך צורך קצת: אבל ר"ת פי' דלאו דוקא למולו דה"ה נמי בשביל טיול שרי להוציא את הקטן ושרי לשחוק בכדור שקורין פלוט"א בי"ט ברה"ר אף על פי שאינו צורך היום אלא משום שמחת י"ט. ועוד אומר בשם הרב אבי הספר הזה שמותר להביא מחזור מב"ה לבית בי"ט דכיון שלבו דוה עליהם שמא יגנבו צורך יום טוב קצת קרינא ביה:

אבל בהערמ' החמירו ביה טפי ממזיד כדמפרש טעמא בתוספות דפ"ב דביצה ודוקא ב' קדירו' אבל בקדירה אחת מותר אפי' לכתחילה: עכ"ל:

ומתנה בלא ברכה ואומר אם היום קדש ולמחר חול אם כן לא צריך עירוב ואם היום חול ולמחר קדש זה יהיה עירוב. ואם שכח יותר עד יום שני שהו' יום ו' לית ביה תקנתא: וצריך ב' מינים בעירובו פת שלם וכזית בשר מבושל כדאמרינן אין אופין אלא על האפוי ואין מבשלין אלא על המבושל ואם אבד המבושל סומך על האפוי ואם נאבד הפת יעשה כדפריש' לעיל ונהגו העם להצניע ככר ערובו עד שבת בשחרית לבצוע עליו ברכת המוציא אחרי כי התחילו בו לעשות מצוה:

פי' כדכתיב ויחר אף בלק ויספק את כפיו ופרש"י גם כן מצינו דכתיב ספקתי כף על ירך.

לפי' רבינו תם אבל לפירוש רש"י אסור: ע"כ

ואוכלי בהמה כגון קש ותבן אמר רבי יהודה אין בהם משום תקון כלי וצ"ע בסמג ובשבת גבי מרזב פרק חביות באתקפתא דרב כהנא לרב יהודה כפי' הרב רבינו משה עכ"ל: