הגהות רבינו פרץ על סמ"ק/קפא

ומברכין ענ"י לאחר נטילה (ש"ע קודם הניגוב) כדפי' לעיל:

ופי' בתוס' דבזה יש די אפי' לדברי האוסרים גבינה אחר בשר באותה סעודה אפי' ע"י קנוח דהני מילי דוקא היכא שהבשר בעין אבל היכא שאין הבשר בעין כ"א תבשיל מותר לאכול גבינה אחריו (ש"ע י"ד פ"ט ועכשיו נהגו שלא לאכול גבינה אחר תבשיל של בשר כמו אחר בשר עצמו ואין לשנות מיהו אם אין בשר בתבשיל רק שנתבשל בקדירה של בשר מותר לאכול גבינ' אחריו) באותו סעודה ע"י קנוח פה והדחה:

ר"ל כשנוטל דרך נטילת ידים לפת אבל לטול ידים דרך נקיות אין לחוש.

וע"כ נכון לנקר צפרניו בשעת נטילה ויש מקילין דחשיבי ליה מיעוטו שאין מקפיד. וצריך להסיר הטבעת מעל ידו בשעת נטילה אם הם מהודקי' אבל רפוים לא מא"ז שפ"ג (ש"ע ויש להחמיר כי אין אנו בקיאין איזה מקרי רפוין).

ועל זה סומכים הולכי דרכי' לאכול בלא נ"י בדרך לפי שמתנים בשחרית וחשבי להו לא שכיחי מיא לפי שהם בדרך אמנם אם ימצא להם מים תוך פרסה יש להמתין כדאמרינן לנ"י ארבע מילין די"מ דאהתנה שחרית קאי ארבע מילין וצ"ע.

מים הבאים דרך ברזא צריך לפתוח ולסגור פעם ופעמים ושלשה:

ואין מטבילין בתוך כלי כגון צנור או כלי אחר. צינור פי' שהמים שבתוכו אינם מחוברים לנהר אך מים שבתוכו באים מן הכלי:

משום דצנור אינו חבור לענין טבילת גופו רק לענין טבילת ידיו:

בשם רבי' ברוך פי' זה באורך.

פי' אין עיקר עשייתן לקבל מים. וכן יש לומר באותן כובעים (קפי"לשיש) של לבדים אפי' כשהם קשים כל כך שמקבלים מים שאין המים זב מהם מכל מקום אין עשוים לקבל מים כמו שק וקופה ומכל מקום על ידי הדחק מותרי' שעוברי דרכים רגילין לשתות בהם.

הרמב"ם התיר בפ"ו דהלכות ברכות ובפ"ח דהל' שאר טומאו' אסר כרבינו וכן פסק ראבי"ה.

מים אחרונים פירוש שהיו רגילין ליטול בימיהם משום מלח סדומי' שהיה מצוי בימיהם ובסעודתן תמיד היו אוכלין מלח כדאמרינן אחר כל אכילת' אכול מלח ועכשיו אין לנו מלח סדומית.

אך אינו צריך לברך ברכ' המוציא דשינוי מקום אין צריך לחזור ולברך בפת (ש"ע קעה מיהו אם הסיח דעתו כשחזר צריך לברך על מה שרוצה לאכול אחר כך).

דעל נ"י אבל ברכת אשר יצר מברך.

וצ"ע דברכת אשר יצר שמברך לקטני' הוי דבר שבקדושה ואפ"ה אינו מברך על נ"י.