הגהות רבינו פרץ על סמ"ק/קט

בריש ערכין הכל חייבין בזימון כהנים לויים וישראלי' ופריך פשיטא לא צריכ' דכהנים אכלי תרומה וקדשי' וזר אכל חולין מהו דתימא כיון דזר לא מצי אכיל לה לתרומה לא מצי לאצטרופי קמ"ל כיון דכהן מצי אכיל חולין שפיר דמי משמע דג' בני אדם שמודרי' הנאה זה מזה אין מזמנים.

וראיה מדאמרינן סופר מברך ובור יוצא ומיהו יש לדחות דמיירי שהבור מבין בלשון הקדש אך אינו יודע לברך ועוד מביאין ראיה מההיא דאמרינן הלועז ששמע אשורי' יצא וגם זה יש לדחו' דשאני מגיל' שאינה כי אם משום פרסומי ניסא וטוב שיברכו הנשים:

וכן נמי אם נטלו ידיהם למים אחרונים שוב אינו מצטרף עמהם הבא אחרי כן.

והני מילי כשאין לו פת לאכול במקום שנזכר אבל יש לו פת לאכול במקום שנזכר אוכל שם מעט ומברך שם רק שלא יהא רעב מחמת אכילה ראשונה וההיא דרבה בר בר חנה דברכות שחזר למקומו הראשון צריך לומר שלא היה לו פת לאכול במקום שנזכר.

ורי"ף חולק על שנים וכן רבותינו מאיי"ברא ונהגו העולם להצטרף (ש"ע שנים שאכלו ובא ג' אם יכולי' להזקיקו שיאכל כזית פת מוטב ואם אינו רוצה לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אח' ואם אירע יזמנו עמו) וששה דגן וד' ירק אין מצטרפין דבעינן רובא דמינכר ודוקא להצטרף אבל להוציא עד שיאכל כזית דגן ואע"ג דכזית שיעור דרבנן ואמרינן בפרק מי שמתו דלא אתי קטן דמחייב דרבנן ומפיק הני דאכול כדי שביעה דלא אתי דרבנן ומפיק לדאוריית' פרש"י ז"ל דהתם קטן שלא הגיע לחינוך דאפילו מדרבנן לא מתחייב דחיובא עליה דאבובי רמיא ולאו אדידיה ור"י תירץ דהיינו טעמא כי אכול כזית דגן מוציא הנך דאכלו כדי שביעה דאפילו לא אכל כלל היה יכול להוציא כדאמרינן פרק ראוהו ב"ד דברכת הלחם דמצה וקדוש היום אע"פ שיצא מוצי' אם כן ברכת המזון נמי מוציא אף כי לא אכל כלל והא דבעינן אכילה בכזית משום דבעי למימר שאכלנו והא דאמרינן בירושל' ואכלת ושבעת מי שאכל יברך. אסמכתא בעלמא הוא.

נשבר דקאמר נראה אפילו מחזיק רביעית. הדחה נראה בתוספ' דסגי בקינוח יפה בלא הדחה וצריך למברך לענות אמן אחר ירושלים ובלחישה לדידן דליכא פועלים.