הגהות רבינו פרץ על סמ"ק/פא

בשבועו' מפרש דבר מצוה כגון דאמ' ^{(הג' א)} ישיב' סוכת מצוה עלי קונ' ^{(הג' ב)} אסור לישב בסוכ' עד שיתירו לו אבל בשבועה אינה חלה אם אמר שבועה שלא אשב בסוכה של מצוה מותר לו לישב בסוכה בלא התרה אבל עובר משום שבועות שוא ואפי' אמר ישיב' סוכה עלי בשבוע' מ"מ אינה חלה ^{(הג' ג)} דסוף סוף שבועה הוי. והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה כדאי' בתוספות דשבועות פרק שלישי דף כ"ה ע"א בד"ה מה שאין כן ובפנים פירש ^{(הג' ד)} דלענין תענית ביום טוב קאמר. ע"כ

ואפילו קונם שינה עלי משמע בנדרים דצריך שאלה ^{(הג' ה)} מדרבנן.

^{(הג' ו)} גבי ימים טובים הכתובי' במגילת תעניות מיהו מדאמרי' במס' נדרים פותחין לו לאדם בכבוד שבתות וי"ט משמע דצריך התרה ואפי' אין מתירין לו כי אם בשבת וי"ט בטל כל נדרו אפילו שאר ימים דכיון שהותר מקצתו הותר כולו.

^{(הג' ז)} במסכת עכו"ם פרק אין מעמידין משמע בין לרב בין לשמואל שבשר של דגים קרוי בשר. א"כ הנודר שלא לאכול בשר ^{(הג' ח)} אסור בבשר דגים (ש"ע דוקא אם השליח נמלך עליו).

והטעם הוא לפי שמפרש הסתו' ואם כן צריך ללמדו בחנם ולא עשה לו שום הנאה. וכן בהלואה מפני ששמעון יכול לומר הייתי מפייס בעל חובי והיה מחזיר לי ^{(הג' ט)} משכוני בחינם או פוטר לי את חובו אם כן הפורע עבורו אינו עושה לו שום טובה:

^{(הג' י)} ומהו תפיסת יד כגון שהניח מהן כל שהוא לעצמו ולא שכרו אפילו הניח במרחץ אמבטי אחת ובבית הבד עקל אחד.

נדרים דף ס וע"ש בפי' ר"ן תמצא היתר למנהגינו שאוכלים בתעניות ^{(הג' יא)} לערב בלא שאלה. טוי"ד סימן רב רמבם שם פ"י.

סי' אם אמר שבת זו או חדש זה ^{(הג' יב)} מותר מן הדין משתחשך יום אחרון של שבת או של חדש ^{(הג' יג)} מיהו גזרינן. אטו היכא שאמר שבת אחת או חודש א' וכן השנה

כלשעבר ואסור פי' אם אמר שלא אוכל שבת זו כלומר זו השבוע כשיבא יום שבת אחר השבוע יהא השבת אסור: אבל אם אמר חדש זה ^{(הג' יד)} כשיבא ר"ח אחר הל' יום יהא מותר כלהבא. וה"ה אם אמר שנה זו כשיבא ר"ה יהא מותר.

^{(הג' טו)} על דעת יחיד יש לו התרה אפי' בלא רשותו של יחיד (שו"ע בנדר שנדר מעצמו) ^{(הג' טז)} ומי שחבירו משביעו על כך וכך אין להתיר אלא ^{(הג' יז)} בפני המשביע מדאמ' ליה הק"בה למשה ^{(הג' יח)} במדין נדרת במדין לך התר נדרך אמנ' אם התירו לו ^{(הג' יט)} בדיעבד מותר מדאמר פרק השולח ליחוש דילמא אזלא גבי חכם ושרי לה כך השיב ריב"א ^{(הג' כ)} ור"ת ז"ל פי' דבדבר שעשה לו טובה כדי שישבע לו או ידור לו אין מתירין לו אלא בפניו.

על כן נכון שלא להתיר נדר על ידי חרטה ^{(הג' כא)} שאין הכל בקיאין בחרטה זו. גם פעמים שהנודר אומר שהוא מתחרט מעיקרו. אף כי אינו מתתרט כי אם מכאן ולהבא. אך ^{(הג' כב)} ע"י פתח נכון להתי' שפותחין ואומרי' לו אדעתא דהכי מי נדרת.

^{(הג' כג)} וה"ה ביום כפורי' דקרוי נמי ר"ה ^{(הג' כד)} לכך נהגו העול לומ' כל נדרי (ש"ע ומ"מ לא סמכינן על זה להתירו בלא שאלת חכם כי אם לצורך גדול וכי מועיל בטול זה דוקא בנדרים שבינו לבין קונו. דלא שייכי כי אם לעצמו אבל גבי נדרם ^{(הג' כה)} שאדם נודר לחבירו אין מועיל בטול זה כלל.

דאם היה זוכר בשעת הנדר ביטל התנאי וכתב הרמב"ם ז"ל ויש מורין להחמיר ואומרי' והוא שיזכו' התנאי אחרי שנדר ^{(הג' כו)} תוך כדי דבור.

ואומר הרמב"ם ז"ל יש מן הגאונים שאומרים שדין הנדרים והשבועות בענינים אלו אחד הוא. וי"א שאין הדברים האלו נוהגין אלא בנדרים לבד ולא בשבועו' ^{(הג' כז)} וכן מוכח בירושל' שאמרו שם תנאי בנדרים ואין תנאי בשבועות

^{(הג' כח)} וצ"ע דתלמודא משמע בדבור בעלמא סגי.

^{(הג' כט)} ואף על גב דקבלו התורה בהר גריזי' והר עיבל מכל מקום על פי הדבור היה והוי כע"כ. ^{(הג' ל)} ומה שכרתו ברית עם יהושע לא היה אלא שלא לעבוד עכו"ם