הגהות חדשות על סמ"ק/רפא

רפא

ומשום זורע ט"ס ולא שייך אלא לקמן גבי משקה לזרעים:

אם יהי' אסור ולא כהערוך ועיין בתוס' פרק הבונה ובפ"ק דכתובות וביומא ובהר"ן סוף שמנה שרצים וע"ש דבהא אוסר ר' יהודה:

פי' במתכוין וישכחו שבת. עיין סמ"ג דאל"כ הוי דבר שאינו מתכוין ושרי:

של קרקע שלא ישוו גומות:

ואין מקנחו ע"ג קרקע. שמא ישווה גומות:

אסור לרדות דבש. משום שבות וכרבנן דר"א:

ואין רוכבין ע"ג בהמה. שמא יחתוך זמורה להנהיגה והוי תולש דמחייב משום קוצר:

מגבב אדם עצים. מן החצר דלא הוי מקום גידולם

והדש. בתבואה:

סחיטה תולדה דרבנן היא. והיינו אם יצאו מעצמן:

אין רוח חכמים נוחה הימנו. כי שמא הש"ס אינו מתיר רק לתוך התבשיל דמתערב עם האוכל ואינו בעין והוי כאוכל אבל לא ע"י פירורין וכדלקמן בהגה"ה:

וגונח מחמת חולי אפי' בשבת מותר. והרי"ף מפרש דפליגי ופוסק כההיא דכתובות דמותר אפי' בשבת וע"ש:

ובלבד שלא יעשה גומא. שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול:

ובלועה מיין:

לפי' הערוך אבל להחולקין על הערוך אסור ועיין סמ"ג:

מים בסודר אסור כו'. שמא יסחוט והוי ליבון ויין מותר כדלעיל דאין רגילות כו':

ויין מותר. בסודר והיינו שהוא אינו צליל אלא עכור קצת ועיין בר"ן פ' תולין:

יוצא יין מן הענבים לתוך הגיגית. וזתים וענבים אם יצאו מעצמן אסורין וכדלעיל:

ויין עכור. היינו עכור לגמרי דלא משתתי כלל בלא סינון אף בסודר אסור דהוי בורר:

שאז שותין ועיין בר"ן בפ' תולין וברמב"ם פ"ח מה"ש:

כרבי דאסר כו' וסובר דמשעת נתינת מים לסובין חייב ולא בעי שיגבל כרבי יוסי ברבי יהודה:

כן הלכה. עיין סמ"ג:

ונראה צ"ל כדאמרי' וכן הוא בר"ן:

ובתנור שחמימותו גדול. צ"ע בהפוסקים ועיין ברמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' שבת הל' ה' ובכ"מ שם:

דקאמרי לב"ה כו' ט"ס וצ"ל דקאסרי לב"ה ואף אם אינה גרופה:

אסור להשהותו. ע"ג כירה סמ"ג:

שמא יטמין ברמץ. דבהטמנה החמירו טפי משהיי':

רחוקות מן האש. עיין בהג"מ שם. צ"ע דלקמן לא משמע כן. ואפשר דעת רבינו ז"ל לחלק בין מדורה לתנור או כירה ועיין מ"ש לקמן. ועיין רמב"ם בפ' כ"ד מהלכות שבת הלכה ד' ובמ"מ שם:

בסמ"ג איתא תחתון ועליון ומה שבתוכה. ונראה להגיה כן ג"כ בדברי רבינו דאין לומר שפוסק כר"א וכמו שיש גורסי' במתני' ר"א בן יעקב והלכתא כוותיה וכמ"ש הר"ן בספ"ק דשבת דא"כ אף מה שבתוכה לא צריך. מיהו בכלבו משמע שסובר כדברי רבינו:

כדי שתפיג צינתו מותר. מלשון רבינו משמע דאף במקום שיכול להתבשל מותר להפיג צינתו וה"ה בכלי ראשון ועיין בהרא"ש ובר"ן פ' כירה:

ודוגמתן בקרקע דוקא מותר. כן הוא בסמ"ג ועיין רי"ף ורמב"ם:

בחמין שהוחמו בשבת בגמ' הגירסא ואצ"ל בחמין שהוחמו בי"ט וכן הוא בסמ"ג ונראה הטעם הוא בדברי רבינו ועיין רי"ף:

בתוך כלי ראשון בסמ"ג מביא בשם ר"א ממיץ דאף בכלי שני אוסר ע"ש ועיין בהג"מ שט"ס מה' שבת הלכה ב':

ויש רוצים לומר דגם בזה אסר הר"א עיין סמ"ג:

כדי שיחמו. דכלי ראשון מבשל וודאי:

לא יתלוש עיין לעיל סי' קצד ובהגה"ה שם דיש מתירין:

רשב"ם צ"ל רש"י:

זהו כבוסו ולבונו. בשיש שם טינוף וכדלעיל סמ"ג:

ואם הוא של עור. דבעור לא אמרי' שרייתו זהו כבוסו וכדלעיל גבי מנעל:

ד' טפחים מכל דבר כו' עיין סמ"ג בהגה"ה מה שיש לדקדק בזה:

והוא שקשר ראש החוט. ומ"מ לא מיחייב משום קושר דהוי אינו של קיימא ועיין סמ"ג:

חייב. לרבי יהודא דמחייב גבי מלאכה שאינה צריכה לגופה סמ"ג:

וי"א דהלכה כר' יוסי. וכן באגודה פרק שמנה שרצים מביא דיש מחמירין כר' יוסי ועיין במרד' פ"ק דעירובין:

אסרו חכמים משום כותב. וכן הוא בסמ"ג ואע"ג דבש"ס מסיק משום צובע אך הרמב"ם ז"ל בפ"ג כתב ג"כ שאסור משום כותב ועיין שלטי הגבורים בפ' המצניע שתמה ע"ז וכתב שאפשר שהי' להם גירסא אחרת בתלמוד ועיין הר"ן בפ' המצניע שמביא בשם ר"ת לפסוק כר' אליעזר דחייב מדאורייתא:

בנין המקום שצריך גבורה ואומנות סמ"ג:

המגבל צ"ל המגבן כגרוגרת. ]כ"פ בש"ס וסמ"ג[:

בי"ט. שעושה אהל עראי במשמרת:

אפי' לר"ש. דמתיר דבר שאינו מתכוין ועיין סמ"ג:

ובשבירת הפותחת. של תיבות. לצורך שבת סמ"ג:

לקרות לאור המדורה. שקל יותר לנענע הלפידים סמ"ג:

לעיין ראשי פרשיות. דכשמעיין בראש הפרשה יודע לגמור את כולה:

משום מכבה וכו'. שמכבה את העליונות ומבעיר התחתונות ועיין בכריתות וברש"י ובתוספות שם:

משום מבעיר. וכגון שנתכוין לכבות ולהבעיר ועיין רמב"ם בפ"ז מהל' שגגות ובכ"מ ובלח"מ שם ודע דדעת רבי' מוכח בכמה מקומו' שפוסק בהחלט כר"י גבי מלאכ' שא"צ לגופה דחייב וכהרמב"ם ז"ל:

ואין נותנים כלי תחת הנר. משום דמבטל כלי מהיכנו:

לקבל נצוצות. דנצוצות אין בהם ממש:

טלית שאחז בו האור כו' עיין רי"ף ור"ן וש"ג בפ' כל כתבי:

ונר של אחורי הדלת. פי' שנקבע בגוף הדלת ועיין סמ"ג:

העושה לדעת אביו. אבל שלא לדעת אביו א"צ להפרישו:

ושמא ה"ג ר"ל כל. עיין מרדכי בפ' כל כתבי ועיין טור וש"ג:

לחצר אחרת שבאותו מבוי. עיין בהר"ן פ' כל כתבי:

ומוציא לחצר שאינה מעורבת. כיון שמוציא דרך לבישה ודלא כהרמב"ם ז"ל ועיין סמ"ג ומרדכי:

ג' מחיצות ולחי ואף שלא נשתתפו במבוי:

אקופי מגלימי'. פי' אקופי הם בליטות ראשי החוטין הנראין על הבגדים לאחר גמר אריגתן סמ"ג:

אסור להשמיע קול בכל דבר כו' מדברי רבינו נראה לכאורה שפוסק גבי שמיעת קול לחומרא דאף אם אינו של שיר אסור ודלא כהרי"ף בעירובין בפ' המצא תפילין אלא כר"ח וע"פ הירושלמי. וכן הוא בריא"ז בפ' בתרא דעירובין וע"ש ובסמ"ג:

ואין מטבילין הכלים. כרבא בפ"ב דביצה משום שהוא כמתקן כלי וא"כ אף כלים חדשים אסור לטבול ועיין רי"ף ורא"ש שם:

בדיוטא אחת. מרה"י לרה"י ור"ה באמצע:

אבל הוא גבוה צ"ל עמוד גבוה:

ומותר לטלטל באלכסונם. עיין תוס' פ' מי שהוציאוהו ובהרמב"ם ז"ל פי"ב מה"ש הלכה י"ח ובהמ"מ שם ודעת רבינו כדעת הרשב"א ז"ל:

כרבנן. צ"ל כרבא:

וכשיעמוד הסוס יטלנו. בסמ"ג איתא וכשרוצה הסוס לעמוד יטלנה מעליו ולכאורה נכון להגיה כן בדברי רבינו:

ולחמם הפשטידא עיין לעיל בהגה"ה שכותב עוד טעם להתיר:

ומפתח אסור. עיין הגה"מ פי"ט מהל' שבת הלכה ח' ובמ"מ שם ועיין סמ"ג:

ומותר לצאת בהם. צ"ל במקום שאינו מעורב ועיין הגה"מ פכ"ב מהל' שבת הלכה ל"א:

אין זקוק להם שאינו יכול לקושרם. בסמ"ג איתא ועוד שאינו יכול לקושרם. ויש להגי' כן בדברי רבינו דעיקר הטעם הוא שאינו יודע בוודאי שתפילין הם. דאי משום שאינו יכול לקושרם לחוד הלא עכ"פ היה יכול להחשיך עליהן או התקנה האחרונה:

וגבי בהמה נמי מותר בהבלעה. בסמ"ג משמע דאסור גבי בהמה בכל ענין וע"ש:

אבל בעיר אחרת כו' במחובר בקיבולת מותר. עיין סמ"ג דמשמע דבית דהיינו לעשות הבנין לעולם אסו' דהא ברשות ישראל הוא ודברי רבינו ז"ל צ"ע. ועיין בתוס' בשבת ובמרדכי שם. ואפשר מ"ש רבינו ז"ל אבל בעיר אחרת כו' במחובר בקיבולת מותר היינו דווקא שדה וכמו שמביא הסמ"ג:

ואם ליקט פירות כו'. דברי רבינו ז"ל צריך תיקון. ועיין סמ"ג דבלוקט פירות או צד דגים אין שום ספק דוודאי אסור משום מוקצה וכדאיתא בביצה בפ' אין צדין והספק להתיר הוא רק בפת וע"ש:

אע"פ שלשם ישראל הביאן. כיון שלא אמר לו הישראל להביאן ועיין סמ"ג ומרדכי פ' כ"כ:

אבל יין אסור. פי' לטעם השני שמא העכו"ם עושה לצורך עצמו וגבי יין לא שייך זה דוודאי יקפיד הישראל עליו אך מטעם של ר"ת ז"ל מפני שהיה יכול הישראל לילך לשם ולשתות וודאי גם יין מותר בענין שלא נאסר משום מגע גוי והר"ן ז"ל בפ' כל כתבי מביא ההיתר בשם ר"ת ז"ל גבי פת שהביא הגוי לישראל דרך רה"ר וא"כ ה"ה יין וע"ש:

בסמ"ג איתא ואם יכול' כו'. ואם נגרוס כמו בכאן אם יכולה להתפרנס בלא וי"ו אפשר שדעתם ז"ל כמו שמביא הש"ג בשם הריא"ז דאם א"א להעלותם ע"י כרים וכסתות וגם א"א בפרנסה במקומה מותר להעלותה משום צער בע"ח וצ"ע:

משיתחיל דמה לזוב. והא דלעיל כשכור עת לילד היינו לענין זה שקוראין לה חכמה כו' ועיין ברי"ף ובר"ן פרק מפנין:

בין לפני המילה. עיין רי"ף והר"ן בפ' ר"א דמילה:

מוציאין אותו. עיין סמ"ג שכתב דדווקא ע"י ככר או תינוק:

ופסק ר"ת כו' עיין בהרמב"ם ז"ל ובמפרשיו בפ' כז מהלכות שבת