הגאון מווילנה על משלי ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

(יא) הֹמִיָּ֣ה הִ֣יא וְסֹרָ֑רֶת בְּ֝בֵיתָ֗הּ לֹא־יִשְׁכְּנ֥וּ רַגְלֶֽיהָ׃

המיה. שעולה ומקטרג. וסררת שבאת עליו ליטול נשמה, וזה הפתי כאשר רואה, סובר לדבוק בה כמקודם, אבל היא סררת את עצמה ממנו. בביתה לא חשבנו רגליה. כמ"ש חז"ל שמניח את עובדי עבודה זרה ומתגרה בישראל, ומניח את עמי הארץ ומתגרה בתלמידי חכמים. וזהו בביתה באותן שהם כבר בביתה, לא ישכנו רגליה אינה שוכנת ביניהם.

(יב) פַּ֤עַם ׀ בַּח֗וּץ פַּ֥עַם בָּרְחֹב֑וֹת וְאֵ֖צֶל כָּל־פִּנָּ֣ה תֶאֱרֹֽב׃

פעם בחוץ. קאי אלמעלה ש'בביתה לא ישכנו רגליה', רק מתגרה תמיד בתלמידי חכמים, לזה אומר פעם בחוץ כלומר, באותן הלומדין פשטי תורה, שפשטי תורה נקראו חוץ, כמ"ש למעלה 'חכמות בחוץ תרונה'. פעם ברחובות באותם הלומדים דרושי תורה, שנקרא רחובות, כמ"ש 'ברחובות תתן קולה'. ואצל כל פינה תארב. כלומר אצל פינות העיר תארב, פן יצא משם, ואז היא מתגרה גם בו, כי כל זמן שהוא בעיר היא אינה יכולה לבוא אצלו, לכן אומר תארב, שהיא אורבת תמיד פן יצא משם. והיינו מפני שפרד"ס הוא נגד ד' אותיות הוי"ה, ורמז וסוד הוא כנגד י"ה, והן נקראין רעין דלא מתפרשין לעלמין, ולכן גם העוסקים בהן אין היצר הרע יכול להתגרות בהם, אך כאשר יסורו, אז הוא מתגרה גם בהם, ולכן היא תארב פן יבואו אליה ויפלו בידה.