הביאור (מנדלסון)/בראשית/פרק א

פסוק א

בראשית- כמו בתחלה ואונקלוס תרגם בקדמין, ואינו סמוך, כמו קרבן ראשית (ויקרא ב, יב) וירא ראשית לו (דברים לג, כא) , ותרגום ירושלמי בחוכמא ברא, אף הוא מענין תחלה, לפי שהחכמה ראשית דרכו של הקב"ה קדם מפעליו, והענין שהחכמה תכונן אל התכלית הנרצה בדרכים ישרים, והתכלית הוא אחרון במעשה ותחלה במחשבה, ויתכן אם כן לומר שהראשית הוא החכמה ובה ברא הקב"ה את כל מה שברא .ברא- הנחתו הראשונה על ההוצאה מן האפס אל היש, עשה מה שאינו ישנו, והועתק גם אל תוספת היש ורבות העצם וכחו: את, הוא סימן הפעול בכל מקום שהוא, ולכן הוא לפעמים סימן (אקוזאטיף) ולפעמים סִימֶן (נאמינאטיף) כי בכל בניני האבות הנקראים בלשון אשכנז (האנדעלנע צייטווערטער) נושא המאמר הוא הפועל ויסומן בסימן (נאמינאטיף) ומקבל הפעולה יחובר אליו בסימן (אקוזאטיף), כמו במאמר הזה אלהי' הוא הפועל ויבא אליו בלה"ע בסימן (נאמינאטיף) והשמים והארץ הם מקבלי הפעולה ויבואו בסימן (אקוזאטיף), ובכל בניני התולדות הנקראים בלשון אשכנז (ליידענדע צייטווערטער), מקבל הפעולה הוא בעצמו נושא המאמר.ד"מ השמים נבראים בלשון אשכנז (דר הימל איזט בשאפן ווארדן). והנה לשונות עמים בחרו לסמן הנושא ההוא בסימן (נאמינאטיף), כדין נושא המאמר, אף שהוא גם המקבל, ובעל לשון הקודש יסמנהו בסימן את, בבחינת היותו מקבל הפעולה, כמו ולא יאכל את בשרו (שמות, כא, כח) ויושב את משה (שם י, ח), יתן את הארץ (במדבר, לב, ה), ורבים ככה. ושמור זה הכלל. ואמר ברא בלשון יחיד אף שתיבת אלהי" על משקל רבים הכוונה בזה כי המילה עיקרה אל שהוא לשון כח ויאמר אלהי" על היחיד ב"ה שהוא בעל הכוחות כולם. השמים - כולל את כל אשר בהם וכן הארץ, אמר בתחילה דרך כלל שבראשית כל הדברים הוציא הקב"ה את השמים וצבאותיהם והארץ ומלווה מן האין המוחלט אל היש, ולא פרט בזה דבר כאשר אמרו רז"ל כח מעשיו הגיד לעמו, להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר, לפיכך סתם לך הכתוב בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ.