האינקוויזיטור הגדול

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

ויאמר משה אל אהרון – מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו חטאה גדולה.
ויאמר אהרון – אל יחר אפך אדוני. אתה ידעת את העם הזה כי ברע הוא.
ויאמרו לי עשה לנו אלוהים שילכו לפנינו. כי זה האיש אשר העלינו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו.

שמות לב, כב


האינקויזיטור הגדול[עריכה]

מתוך הכרך החמישי של "האחים קרמזוב" מאת פ. דוסטוייבסקי
תרגמה מהמקור לאנגלית: CONSTANCE GARNETT 1879
תרגם מאנגלית: יעקב לוי אוקטובר 2008


איוון קרמזוב סיפר לאחיו אליושה את הסיפור הבא:

"בחסדו האין סופי, הוא ירד אל בני האדם בלבוש אדם, כפי שהיה כל שלושים ושלוש שנותיו עלי אדמות, לפני שנות אלף ומחצה.

הוא ירד אל מדרכותיה הלוהטות של העיר הדרומית, עליהן נשרפו יום קודם כמעט מאה כופרים בידי הקרדינל, האינקוויזיטור הגדול. הכל "למען תהילת נצח של האל - AD MAJOREM GLORIAM DEI", באוטו-דה-פה מפואר, בנוכחות המלך, אנשי החצר, כל האבירים והקרדינלים, בנוכחות הגבירות המקסימות של החצר וכל אוכלוסית סוויליה.

הוא הופיע בשקט, מבלי שהבחינו בו, ובכל זאת, מוזר לומר, הכול הכירו את האיש. האנשים נמשכים אליו באופן אינסטינקטיבי; הם מקיפים אותו ומתגודדים סביבו. הוא נע ביניהם בחיוך עדין מלא ברחמים אין-סוף. שמש האהבה זורחת בלבו, כוח קורן מעיניו המדהימות, שאורן המוטל על האנשים מעורר את ליבותיהם, והם מחזירים לו אהבה. הוא מושיט את ידיו אליהם, מברך אותם. חסד מרפא קורן מן המגע איתו, אפילו מבגדיו.

איש זקן בתוך ההמון, עיוור מלידה, מצטעק: "אדוני, רפא אותי ואראה אותך"!, ואז, כביכול, נשרו הקשקשים מעל עיני העיוור, והוא יכול לראותו! ההמון בוכה ומנשק את האדמה לרגליו. ילדים ממטירים פרחים, שרים ומהללים: "הושע נא". "הוא האיש, הוא האיש!" ומוסיפים: "אין ספק שהוא זה, הוא לא יכול להיות אחר!"

הוא נעצר מול מדרגות הקתדרלה של סוויליה, ובאותו רגע מגיעים האבלים המקוננים ובידיהם ארון קבורה קטן לבן ופתוח. בתוכו ילדה בת שבע, בתו היחידה של אחד מנכבדי העיר, חבויה בין פרחים. "הוא יחייה את ילדתך!", צועקים ההמון לאם הבוכייה. כומר שניגש לארון, עומד במבוכה ובזעף, אבל אמה של הילדה המתה משליכה עצמה לרגליו בתחינה. "אם אתה האיש, החייה את ילדתי!", היא קוראת, ומושיטה את ידיה אליו.

התהלוכה נעצרת. הארון מורד אל רגליו. הוא מביט בו בחמלה, ושפתותיו לוחשות שוב: "טליתא קומי!" ויהי כן. הילדה מתיישבת בארון, ומביטה סביב, על פניה חיוך, עיניה קרועות בתדהמה, ובידיה צרור השושנים הצחורות שניתנו בהן.

נשמעות צעקות, אנחות, מהומה שלמה בקהל – ובו ברגע חולף על פני הקתדרלה הקרדינל בעצמו, האינקוויזיטור הגדול. הוא אדם זקן, בן תשעים חסר מעט, זקוף וגבוה, פניו נבולות, ובעיניו השקועות נותר עוד שביב אור. הוא איננו לבוש בבגדי הקרדינל המפוארים, אותם לבש יום קודם כאשר ציווה לשרוף את אוייבי הכנסיה הרומית. – ברגע זה הוא עטוף בגלימת הנזיר הישנה והגסה שלו. במרחק מה אחריו מסתרכים עוזרו הנוגים, עוזריו ועבדיו ו'המשמר הקדוש'. הוא רואה הכל; הוא רואה את הארון מורד לרגלי האיש, רואה את הילדה מתרוממת, ופניו מתקדרות. הוא מכווץ את גביניו האפורים והעבים, ועיניו נוצצות בלהט זדוני. הוא מושיט את אצבעו ומצווה על המשמר לקחת את האיש. כזה הוא כוחו, וכדי כך אימתו מוטלת על ההמון להכנע לו ולהישמע לו ברעדה, עד שהנקבצים מפנים מיד מקום לקלגסיו, ובעיצומה של דממת דומה, הם מניחים את ידיהם עליו ומובילים אותו הלאה משם.

מיד כורעים הנקבצים ומשתחווים ארצה, כאיש אחד, לפני האינקוויזיטור הזקן. בשקט, הוא מברך את ההמון וממשיך בדרכו. המשמר מוביל את האסיר לצינוק העגום בארמון העתיק של האינקוויזיציה הקדושה, וכולא אותו בתאו.

היום תם ואחריו בא הלילה החשוך, הצורב והמחניק של סוויליה. באוויר נישאים ריחות הדס ולימון. באפלה הגמורה, נפתחת לפתע דלת הברזל של התא והאיקוויזיטור הגדול עצמו, נכנס לתא ונר בידו. הוא בגפו. בן רגע הדלת נסגרת אחריו. הוא עומד בפתח ובוהה לרגע או שניים לתוך עיני האיש. לבסוף הוא צועד לאיטו, מניח את הנר על השלחן ומתחיל לדבר.

"האם אתה הוא? אתה?"

אך משנענה בדממה, הוא מוסיף מיד: "אל תענה לי! היה דומם! מה אמנם יוכל מר לומר? יודע אני טוב ממר מה הוא עתיד לומר, ואין לו רשות להוסיף על שאמר בימי קדם! מדוע אם כן בא מר להיות לנו לרועץ? שכן הוא בא להיות לנו לרועץ, וזאת הוא יודע. האם יידע מה יביא עמו המחר? אינני יודע מי הוא מר, ואין לי צורך לדעת האם מר הוא האיש או רק בן-דמותו, אך מחר יידון מר בידיי לכף חובה ויישרף כאחרון הכופרים. מי אשר היום נישק רגליו, מחר יחוש לשמע קולי לערום גחלים על מוקדו. היידע מר זאת? כן, אולי יידע, הוסיף הכומר בתובנה חודרת, מבלי להסיר את מבטו מן האסיר.

xxx

"אינני מבין, איוון. מה זאת אומרת?" אליושה, שהאזין עד כה בשקט, אמר בחיוך: "זו סתם פנטסיה פרועה או טעות בשיקול הדעת של הזקן – צורה תמוהה של עין תחת עין?"

"בשבילך, עדיפה האפשרות השנייה," צחק איוון, "אם הריאליזם המודרני השחית אותך עד שאינך יכול להאמין בפנטזיה. אם אתה רוצה לראות כאן מקרה של טעות בזיהוי, בבקשה." "זה נכון," הוא המשיך בצחוק גדול. "הזקן היה בן תשעים ואולי יצא מדעתו עם כל רעיונותיו. אולי הוא הופתע ממראה האסיר. ייתכן שאלו תעתועי מוחו, אשליה שאיש זקן עשוי לראות; אולי הוא היה נרגש מדי מחוויותיו מאתמול, משריפת מאות כופרים. אבל מה זה משנה? טעות בזיהוי או פנטזיה פרועה? מה שחשוב הוא שהזקן יכול היה לדבר בחופשיות, ולגלות את מה שלא היה יכול היה לומר במשך תשעים שנותיו.

"והשבוי נשאר דום? הוא מביט בזקן ולא אומר מילה?"

"אין לו ברירה," צחק שוב איוון. "הזקן אומר לו שאין לו זכות להוסיף דבר על מה שאמר אז! ניתן לומר שזהו היסוד של כל האמונה הקתולית, לפחות לפי דעתי. הם אומרים: 'הכל ניתן מידיו לאפיפיור, והכל, אם כן, בידי האפיפיור, ואין כל צורך שהאיש יבוא הנה כלל. אסור לו להתערב, לפחות לעת עתה.' כך הם כותבים ומצהירים - הישועים, על כל פנים. קראתי זאת בעצמי בכתבי התיאולוגים שלהם.

xxx

"האם יש למר רשות לגלות לנו אחד מסודות העולם ממנו בא?" שואל הזקן את האיש, וגם עונה במקומו: "לא ולא! מר אינו רשאי להוסיף על הנאמר אז, ולא ליטול מן האנושות את החירות אותה קילס כאשר התהלך על פני האדמה. יגלה מר מה שיגלה, הרי תוגבל חירות האדם באמונתו; שכן יהיה זה נס גלוי. חירותם באמונתם הייתה בעיני מר יקרה מכול באותם הימים לפני שנות אלף ומחצה. האם לא היה אומר מר: "אוציא אתכם לחורין"? עתה ראה מר את "בני החורין" הללו"', הוסיף לפתע הזקן בחיוך מהורהר. 'כן, שלמנו עבורו ביוקר." הוא ממשיך ומביט בעיני האיש בחומרה. "אבל לבסוף עלה בידינו להשלים את המלאכה בשמו של מר".

"שנות אלף ומחצה התגוששנו עם החירות של מר, ועכשיו תם המאבק, אחת ולתמיד."

"האם מר אינו מאמין שהוא תם ונשלם?"

"מר מביט בי בהכנעה ואינו מעיז אפילו להתרעם עליי!"

"אך יורשה לי לומר שעתה, בימינו, בטוחים הם בני האדם יותר מאי פעם שחירותם היא גמורה, ועם זאת הם הביאוה אלינו ופרשוה בהכנעה לרגלינו. אלא שזה היה ממעשי ידינו. האם זהו מה שעשה מר? איה היא החירות של מר?"

xxx

"אינני מבין", הפסיק אותו אליושין, "הוא מדבר באירוניה? הוא מתלוצץ?"

"כלל לא! הוא הוא זוקף לזכות עצמו ולזכות הכנסיה את ההישג שבהתגברות על החופש ובאושר של בני אדם שבא בעקבותיה".

xxx

"שכן עתה (הוא מדבר על האינקוויזיציה, כמובן) בפעם הראשונה נתאפשרה המחשבה על אודות אושרם של בני אדם. האדם נברא כמורד. איך יוכל מורד להיות מאושר?"

"מר הוזהר," הוא אומר לו. "לא היו חסרות למר תוכחות ואזהרות, אבל הוא לא שעה אליהן. הוא דחה את הדרך היחידה שבה ניתן להקנות אושר לבני האדם. אבל, למזלנו, בהיפרדו מאיתנו, השאיר לנו את המלאכה. מר הבטיח. מר הקים זאת בדברו, ונתן לנו את הזכות לקשור ולהתיר. ועכשיו, אינו רשאי להעלות על דעתו שייטול זאת מאתנו. מדוע, אם כן, בא מר להיות לנו לרועץ?"

xxx

"ומהו הפירוש של 'לא היו חסרות למר תוכחות ואזהרות'?" שואל אליושה.

"הרי זהו החלק העיקרי בדברי הזקן."

xxx

"השטן הפיקח והאיום, רוח החורבן העצמי וחדלון הקיום," ממשיך הזקן, "הרוח הגדולה דיברה עם מר בישימון ונאמר לנו בספרים שהיא פיתתה את מר. האמנם כן? היכול היה להאמר דבר כלשהו אמיתי יותר משהוא גילה למר בשלוש שאלותיו, אשר מר סירב לקבל, ונקראות "הפיתוי" בספרים? ואם אי פעם היה עלי אדמות נס מדהים ופלאי, הרי שהיה זה בו ביום, ביום של שלושת הפיתויים. עצם שאילת שלושת השאלות, היא עצמה הנס. אילו אפשר היה להעלות על הדעת, לשם הדיון, ששלוש שאלותיה של הרוח האיומה היו נמחקות לחלוטין מן הספרים, ועלינו היה מוטל לשחזר אותן ולהמציא אותן מחדש, וכדי לעשות כך היינו צריכים לשם כך לאסוף את כל חכמי תבל – רוזניו, כהניו, מלומדיו, פילוסופיו ומשורריו – ולהטיל עליהם להמציא שלוש שאלות, שהיו לא רק הולמות למעמד, אלא גם מבטאות בשפת בני אדם בשלושה משפטים את כל אשר יקרה את העולם והאנושות בעתיד לבוא - האם יכול מר להאמין שכל חכמתה המקובצת של התבל יכולה הייתה ליצור דבר מה שישווה בעוצמתו ובעומקו לאותן השאלות שהוצבו לפניך בידי הרוח החכמה והשטנית בישימון?"

"משאלות האלה בלבד, מהנס שבאמירתן, נוכל להסיק שאין לנו עסק עם תבונה אנושית חולפת, כי אם עם המוחלט והנצחי. כי בשלוש שאלות אלו כביכול רוכזה כל ההיסטוריה האנושית שבאה אחריהן והיתה לאחת, וכביכול, רוכזה בשלמותה ונחזתה, ובתוכן מתאחדות כל הסתירות שבטבע האנושי שלא נפתרו מימים ימיה."

"בזמנו, לא ניתן היה להבין זאת, שכן העתיד טרם נודע. ברם עתה, בעבור עלינו שנות אלף ומחצה, יודעים אנחנו ששלוש השאלות היו כה מדוייקות, וכל שנרמז בהן התגשם במלואו, עד שאין להוסיף ואין לגרוע מהן."

"ישפוט מר בעצמו, מי זכה בויכוח, שמא היה זה השואל או שמא הנשאל? זכור את שאלתו הראשונה. וכך היה טעמה במילים אחרות:"

"מר עתיד לעבור את העולם וידיו ריקות, בפיו הבטחה כלשהי לחופש, שאותה לא יוכלו להבין בני האדם התמימים והפרועים, כי הם נרתעים מהחופש ומפחדים ממנו. ובצדק הם פוחדים, שכן אין חברה או אדם אשר יוכלו להיווסד על אדני החופש.

"האם רואה מר את האבנים האלו על פני הישימון הצחיח? יהפוך אותם מר ללחם ובני האדם ירוצו אחריו כעדר כבשים. והם יהיו אסירי תודה לך וצייתניים לדבריך, אך תמיד יהיו יראים שמא מר יפקיר אותם וישלול מהם את לחם חוקם."

אך מר לא נענה להצעה, מחשש למנוע מן האדם את חירותו, שכן סבר שאין לאדם בחירה חופשית אם ניתן לו בצע לחם. ענית: "לא על הלחם לבדו יחיה האדם!"

אך האם מר העלה על דעתו שבשם אותו לחם גשמי, יקום אותו אדמוני נגדו, יילחם בו ולבסוף יגבור עליו? והכול יבואו בעקבות השד ויקראו: "מי יוכל לו לסמאל? הוא הוריד לנו את האש מן השמים!" היידע מר שבחלוף כמה דורות, והאנושות תכריז, בשפתי חכמיה, שתם כל עוון ואין יותר פשע על פני האדמה; כל שיש הוא רעב. "טרם תצווה אותנו לחסד, תן לנו לחם לשובע" – כך ייכתב על הכרזות שיניפו כנגד מר, ובזאת יחריבו את בית מקדשו. במקום המקדש יעמוד מבנה חדש, מגדל בבל האיום ישוב וייבנה. האחרון, כמו הראשון, לא יגיע להשלמתו, אך ייכתב בספר דברי הימים שאילו מר נענה להצעה, יכול היה למנוע את בניית הבנין החדש וליטול מן האדם אלף שנות סבל על פני האדמה. הם ישובו אלינו לבסוף. הם יחפשו אותנו, מוסתרים במערות קבורה, כי בינתים היינו נרדפים ומעונים. הם ימצאונו ויצעקו: "תזינו אותנו, כי מי שהבטיח לנו אש מהשמים לא עמד בדיבורו. ואז אנחנו נגמור להם את הבניין, כי מי אשר יבנה הוא שייתן לחם.

וכך נזין אותם בשמך, ונכריז בשקר, שזה בשמך. לעולם לא יצליחו להזין את עצמם בלעדינו. שום מדע לא יתן להם לחם כל זמן שישארו חופשיים. בסוף הם יניחו את החופש לרגלינו ויגידו: "עשנו עבדים אבל תאכילנו". הם יבינו לבסוף בעצמם שאין מספיק חופש ולחם לכל. כי לעולם לא ילמדו לחלקם ביניהם. הם יהיו משוכנעים, שהם לא יכולים להיות חופשיים, כי הם חלשים, חסרי ערך, ארסיים ותמיד מתמרדים.

הבטחת להם את לחם השמים, אבל יכול זה להיות שווה ערך ללחם הארצי בעיני הגזע האנושי החלש, הנבזה והמלא חטא.

"ואם אפילו רבבות ינהרו אחריך לשם שמים, מה יהיה על מליוני ועשרות מיליונים היצורים שאין להם הכוח לזנוח את הלחם היומי שלהם לטובת ציפיות שמימיות?" "אתה דואג רק לרבבות הלבבות החזקים וגדולים, בזמן שהמיליונים, המרובים כחול הים, שהם אמנם חלשים, אבל אוהבים אותך בכל זאת, לא נחשבות בעיניך?" " לא! אנחנו דואגים גם לחלשים. הם אמנם מלאי-חטא ומרדניים, אבל בסופו של דבר הם יהפכו לצייתנים. הם יתפלאו ממעשינו וצופים אלינו כאל אלוהים, כי אנחנו מסוגלים לעמוד בדרישות החרות, שהם מצאו כל כך איומות. אנחנו נשלוט בהם כך שהם מדמים לעצמם להיות חופשיים. כה רבה היא הרתיעה שלהם מהחופש.

אנחנו נספר להם שאנחנו רק עבדיך ואנחנו נשלוט בהם בשמך. אנחנו נטעה אותם שוב ולא נרשה שאתה תופיע שוב עלי אדמות. ההטעיה תהיה הסבל שלנו, כי אנחנו נאלצים לשקר.

" זו היא המשמעות של השאלה הראשונה, שם בשממה; ואתה דחית אותה בשם החופש שכל כך הערכת אותו מעל לכל דבר אחר. כן - בתוך השאלה הזו מוסתר הסוד הגדול של העולם. בבחירתך ב"לחם" היית מספק את הצורך והתשוקה הנצחית של האנושות - למצוא מישהו לסגוד לו. כשהאדם חופשי, אין דבר שהוא שואף אליו יותר מאשר לסגוד למישהו. אבל האדם סוגד קודם כל למשהו שהוא מעבר לכל מחלוקת, על מנת שכולם יוכלו לסגוד לו. כי היצורים האלה, הראויים לרחמים עסוקים לא רק למצוא מישהו או משהו לבגוד לו, אלא גם למצוא שותפות בסגידה - וזוהי המסכנות של כל אדם לעצמו ושל כל האנושות מתחילתה. עבור הרעיון של סגידה משותפת הם טובחים בחרב זה בזה. הם העלו אלוהויות ומתגרים זה בזה: "תסלקו את האלוהים שלכם ובואו לסגוד לזה שלנו, אם לא, אנחנו נבוא ונהרוג את אלוהיכם ואתכם ביחד!" וכך יבוא הקץ על העולם, אפילו האלים יעלמו, והם ישתחוו בכל זאת לפני צלמם. אתה ידעת זאת, לא יכולת שלא לדעת את הפגם היסודי בטבע הזה, בטבע האנושי. דחית את הנס הזה, שהוצע לך, שכל בני האדם ישתחוו רק לפניך – הנס של הלחם הארצי המתמיד לטובת החופש ולחם השמים. תדבוק בזה גם להבא!"

והכל בשם החופש !

"ואני אומר לך, שהאדם מענה את עצמו בפחדים בלתי פוסקים, וכל יעדו הוא למצוא מישהו, שיוכל למסור לידיו את מתת החופש, איתו נולד. רק מי שמסוגל להקל על מצפונו יקבל ממנו את החופש הזה. הלחם שהוצע לשם כך הוא הדגל המוצע. תבטיח לאדם לחם והוא יסגוד לך. כי אין דבר ממשי יותר מלחם. אבל מה יקרה אם מישהו אחר ישתלט על המצפון של האדם? הוא ישליך את הלחם שלך וילך אחרי זה שלכד את מצפונו. בזה צדקת!

סוד קיומו של האדם הוא לא רק לחיות אלא לדעת עבור מה הוא חי. בלי תפיסה יציבה של מהות החיים, האדם לא יסכים לחיות, קרוב לודאי שילך להרוס את חייו מאשר להתהלך סתם על פני האדמה, גם אם היה לחם בשפע. זו האמת!

אבל מה קרה? במקום לשלול מהאדם את החופש הגדלת אותו! שכחת שהאדם מעדיף שקט, או אפילו מוות, על פני חופש הבחירה לדעת להבדיל בין הטוב והרע.

אין דבר מפתה יותר מאשר חופש המצפון, אבל זה גם המקור העיקרי לסבל של האדם. במקום לתת לו הנחיות ברורות, איך להפעיל את מצפונו וכך לתת לו את שלוותו. אתה בחרת דוקא כל מה שיוצא דופן, סתום וחידתי. אתה בחרת מה שמעבר ליכולתו של האדם היחיד. פעלת כאילו אין אהבה בלבך אליו. אתה לא הקרבת את חייך עבורנו. במקום לתפוס את החופש המיועד לאדם, במקום להגדילו הכבדת על מלכות האדם וקבעת את סבלו לעד.

אתה מייחל לאהבה חופשית של הבריות על מנת שילכו בעקבותיך ללא היסוסים ופיתויים, כמכורים לך בכל נפשם. במקום החוק העתיק הקשוח, האדם צריך עכשיו להכריע לעצמו מהו טוב ומהו רע. כל מה שיש לאדם הוא המופת שלך. אבל לא שיערת שהוא ידחה לבסוף את הדמות הזו והאמת שלך, אם הצורך של הכרעה חופשית יכביד עליו? הם יצעקו לבסוף שהאמת לא נמצאת אצלך, והמבוכה והסבל שגרמת להם מכבידה עליהם בכל הענינים ויצופו שאלות שאין להן תשובה.

כך ברור שאתה הוא זה שהניח את היסודות להרס ממלכתך ואינך יכול להאשים אחר. אז מה הצעת להם? הצעת שלושה כוחות וזה הכל: להיות מסוגלים לכבוש ולשבות לעד את המצפון של כל המורדים האימפוטנטיים האלה, שנזקקים לאושרם לכוחות אלה: הנס, המיסתורין והסמכות.

אתה דחית את שלושתם וכך קבעת דוגמה לדורות. אם השטן הפיקח והאיום שם את שלושת אלה על מרומי המקדש ואמר לך: " אם אתה רוצה לדעת באמת שאתה בן האלוהים - אז תשליך את עצמך לתהום!", כי ידעת שמלאכים יאחזו בך וימנעו ממך כל מתום, ואז תדע בוודאות שאתה בן האלוהים ותוכיח בכך את אמונתך באביך.

אבל סירבת ולא השלכת את עצמך לתהום. כמובן, עשית זאת כיאה ובכבוד, כיאה לדמות אלוהית. אבל בני האדם הם חלשים ולא ניתנים לשליטה והם יכולים לשחק בלהיות אלוהים? הגזע החלש והבלתי נשלט של בני האדם יכול להיות אלוהים? כבר אז ידעת שאם תעשה צעד אחד ותעשה תנועה אחת על מנת להשליך את עצמך לתהום, אתה היית מתגרה באל והיית מאבד כל אמונה בו וגורלך היה להתנפץ אל האדמה, שאמורה היתה להציל אותך. והשטן הפיקח שפיתה אותך היה צוהל. ואני שואל מחדש: "יש רבים כמוך?" יכולת להאמין, לו לרגע אחד, שאחד האדם היה יכול לעמוד בפיתוי? האם טבע האדם בנוי כך שיוכל לעמוד בפיתוי? והרגעים הגדולים בחייו, הרגע של יאוש תהומי, של ההתלבטויות הרוחניות הקשות יהיו תלויים אך ורק בשיקולי לבבו?

הרי היית מודע לכך שכל מעשה שלך ירשם בספרים, יועבר דרך דורות אל העתיד ואל כל קצוות העולם. קווית שהאדם, בלכתו אחריך, ידבק באלוהים ולא יצפה לנסים. מה שלא ידעת הוא שהאדם בדחותו את הנס גם ידחה את האלוהים. האדם יותר ממה שהוא מחפש אלוהים מחפש את הנס. היות והאדם אינו יכול ללא נס, הוא ייצור נסים משלו והוא יסגוד למעשים של כישוף ואלילות, למרות היותו מרדן סידרתי, כופר ולא מאמין.

לא ירדת מן הצלב כאשר לעגו לך, צעקו לעברך וקיללוך: "רד מן הצלב ואז נדע שאתה הוא אלוהינו". לא ירדת, כי לא רצית לשעבד את האדם על ידי עשיית נס. ייחלת לאהבה שלא תלויה בדבר ורצית להכחיד בהם את תכונות העבד, שמרוב הערצה נשלטו ע"י יראת כבוד לפני העצמה והכח.

אתה מגזים בהערכת בני האדם, כי ביסודם הם עבדים לא מרוצים. מרדנותם היא תמידית וטבעית. הבט סביבך ותשפוט. 15 מאות שנה עברו, הבט בהם. את מי הצלחת להעביר לרמתך? אני נשבע לך, האדם הוא חלש ושפל מדי על מנת שתוכל לתת בו אימון. הוא יכול לעשות מה שאתה עשית?

בנתינת כבוד כה רב לאדם, חדלת להעריך אותו נכונה, כי בקשת הרבה מעבר למה שהוא מסוגל. אהבת אותו יותר מאשר את עצמך – אבל כבדת אותו פחות מדי. היית צריך לצפות ממנו פחות. בזה היית מביע לו יותר אהבה אמיתית, כי בכך היית מקל מעליו את העומס. הוא חלש ונבזה. כל הזמן הוא אוסף נימוקים למרוד והוא אף גאה בזה. אבל זו גאוה של ילד ותלמיד בית ספר. הרי הם רק תלמידי בית ספר שמתפרעים ומנסים להתעמר במורה. ההנאה הילדותית תגמר והם ישלמו עליה ביוקר.

בני האדם ניסו תמיד לארגן ממלכה אוניברסלית. מאז ומתמיד היו אומות גדולות עם היסטוריה עשירה. אבל במידה והתפתחותן עלתה, גם האומללות שלהן גדלה. דוקא אלו חשו עוד יותר את הצורך ביצירת מדינה כלל-עולמית. הכובשים הגדולים, טימור-לן וג'נג'ס-קאן שטפו על פני האדמה כמו הוריקן במטרה להכניע את בני האדם; דוקא הם ביטאו את השאיפה הלא-מודעת לאותו איחוד כללי.

אם רצית להכליל את כל העולם וללבוש את הארגמן הקיסרי, היית מייסד את המדינה האוניברסלית וגם מבטיח שלום עולמי לעד. כי מי יותר מסוגל לשלוט בבני אדם מזה השולט גם במצפונם וגם נותן לחם לידיהם המושטות.

אנחנו נטלנו את החרב של קיסר, ובנטלנו אותו, דחינו אותך והלכנו בדרך הקיסרים.

ועכשיו לפנינו עידנים של מבוכה, שנובעת מהחופש, מהמדע ומהקניבליות. כי הם התחילו לבנות את מגדל הבבל שלהם בלעדינו - כך שבסופו של דבר הם יהפכו לקניבלים. ואחרי כל זה, החיות האלו יזחלו אלינו, ילקקו את רגלינו ויתיזו עליהן דמעות של דם. ואז נתרומם מעל עדר החיות ונרים את הגביע, שעליו חרוט "מיסתורין". ואז, ורק אז, יתחיל עידן האושר והשלום של בני האדם.

אתה גאה בבחירתך, אתה קבלת מה שבחרת. ורק אנחנו נעניק שלווה לכל. ודרך אגב: כמה מאלה הנבחרים, אלה אדירי הכוח שיוכלו להבחר התעייפו מלחכות לך ולכן העבירו ויעדיפו תמיד להעביר את כוח רוחם ואת חום לבם למחנות אחרים ויסיימו בהרימם את נס החופש כנגדך. הרי אתה בעצמך הנפת את הנס הזה.

אבל איתנו כולם יהיו מאושרים ולא יצאו למרוד או להרוס זה את זה בחנייתם תחת נס החופש שלך.

אנחנו נשכנע אותם שהם יהיו באמת חופשיים אם יוותרו על החופש שניתן להם ויבטחו בנו. אנחנו נהיה צודקים או שקרנים? הם ישתכנעו שאנחנו צודקים, כי הם זוכרים את זוועות העבדות והבלבול שהחופש שלך יצר.

חופש, מחשבה חופשית והמדעים יובילו אותם בין המיצרים ואנחנו בעזרת ניסים ומיסתורין בלתי ניתנים לפתרון נביא אותם לכך שהעזים והמרדניים ביותר יהרסו את עצמם. האחרים, החלשים והלא מרוצים, יזחלו בחנופה לרגלינו וייללו לנו: "כן! אתם צדקתם, רק אתם בעלי המיסתורין. אנחנו חוזרים אליכם, תצילו אותנו מפני עצמנו!".

בקבלם את הלחם מידינו, הם ידעו בברור, שאנחנו בעצם לוקחים את הלחם מידם על מנת להחזיר אותו להם, בלי כל הנס המתלווה לכך. הם יראו שאנחנו לא הופכים אבנים לכיכרות לחם, אבל לאמיתו של דבר הם יהיו יותר מאשר אסירי תודה לקבל את הלחם מידינו, יותר אפילו מאשר עבור הלחם עצמו! הם יזכרו היטב שבימים הקדומים, ללא עזרתנו, אפילו הלחם של עצמם הפך לאבן בידיהם. אבל מאז שחזרנו אליהם אותם האבנים שוב הפכו ללחם. יותר מדי טוב הם יבינו את מחיר הכניעה המוחלטת! ועד שבני אדם ידעו זאת הם יהיו אומללים. מי אחראי לכך שאינם יודעים זאת. "דבר!" מי פיזר את העדר לכל עבר ושלח אותו לשבילים בלתי מוכרים? אבל העדר שוב יתאחד וישלים מחדש עם גורלו, והפעם זה סופי!

אז ניתן להם את האושר השקט והפשוט שיאה ליצורים חלשים, כי זה טבעם. נשכנע אותם לא להיות גאים כפי שאתה הרמתם אותם אל על והורית להם להיות גאים. אנחנו נראה להם כמה הם חלשים ושהם בעצם ילדים הזקוקים לרחמים. אושר של ילדים הוא האושר המתוק מכול. הם ייעשו כנועים ויתגודדו סביבנו בפחד, כמו אפרוחים מתחת לכנפי התרנגולת.

הם יביטו בנו בהערצה וביראה ויהיו גאים בנו שאנחנו כה פיקחים ובעלי עצמה שיכולנו להכניע עדר תוסס של אלפי מיליונים. הם ירעדו חסרי ישע מפני זעמנו. הראש שלהם יתמלא פחד, הם יזילו דמעה כמו נשים וילדים. אבל באותה מידה יהיו נכונים ברמז הראשון מאיתנו להתחיל לצחוק ולשמוח לכל חדווה ולכל פזמון ילדותי.

כן אנחנו נעביד אותם, ובזמן הפנוי שלהם חייהם ידמו למשחקי ילדים כולל שירים ומחולות שטותיים. כן, אנחנו נרשה להם לחטוא, הרי הם חלשים וחסרי ישע והם יאהבו אותנו כמו ילדים, כי הרשינו להם לחטוא. נספר להם שכל חטא שלהם יכול להיות נמחל, בתנאי שהוא בוצע מתוך הרשאתנו. אנחנו מרשים להם לחטוא כהוכחה לאהבתנו להם ואת הענישה על החטאים שלהם אנחנו נוטלים עלינו.

כאשר אנחנו לוקחים כל זה על עצמנו, הם יעריצו אותנו כמצילים, כאלה שלקחנו על עצמם את החטאים לפני האלוהים. לא יהיו להם סודות לפנינו. אנחנו נרשה או נאסור להם לקחת לעצמם נשים או פלגשים, להוליד ילדים או לא; הכל בהתאם לציות או לאי-ציות שלהם. והם יכנעו לנו ברצון ובשמחה. הם יחשפו לפנינו את הסודות הכמוסים של מצפונם ולנו תהיה תשובה להכל. הם ישמחו להאמין לתשובתנו, כי זה יחסוך להם מתחים ויסורים איומים שהם נאלצים לקחת על עצמם עתה, כאשר הם נאלצים לעשות הכרעות חופשיות עבור עצמם.

כולם יהיו מאושרים, כל מיליוני היצורים, מלבד כמה מאות אלפים אשר שולטים בהם. רק אנחנו, שומרי המיסתורין, נהיינו אומללים. יהיו אלפי מיליונים של תינוקות מאושרים וכמה מאות אלפי סובלים, שהעמיסו על עצמם את הידע של טוב ורע.

הם ימותו בשלווה, בשלווה הם יסיימו את חייהם בשמך, ובקברם לא יחוו דבר מלבד את מותם הם.

אנחנו נשמור את הסוד ולמען אושרם נשלה אותם, שהם יזכו בכל השמים ובחיי נצח. גם אם היה משהו בעולם הבא, לבטח לא יימצאו בו יצורים שכמותם. ניבאו שאתה תשוב בתרועת ניצחון. תופיע עם הנבחרים, הגאים והעזים. עליהם נגיד שהם הצילו את עצמם ועל כל השאר נטען שאנחנו הצלנו אותם. סופר לנו שיכול להיות שתופיע זונה שתרכב על בהמה ותחזיק בידה את זר המיסתורין, במקום להיות מוקעת בבושה על ידם. אז החלש יקום מחדש ויעניק לה את הארגמן המלכותי ויציג לראווה את גופה הנאלח.

אז אני אקום ואצביע לפניך על אלפי מיליונים של ילדים מאושרים, שלא ידעו חטא מימיהם. אנחנו שנטלנו על עצמנו את עול החטאים למען להבטיח את אושרם, נקום לפניך ונטען: "שפוט אותנו אם אתה מעיז!" "דע לך אין בי פחד מפניך!" דע שגם אני הייתי בשממה, גם אני ניזונתי משורשים וארבה. גם אני מעריך את החופש שבו בירכת את בני האדם. גם אני שאפתי להכלל בין הנבחרים, בין העזים והחזקים. גם אני צמאתי להרשים.

אבל התעוררתי ולא יכולתי לשרת את השגעון. הסבתי את גווי והצטרפתי לאלה שמנסים לתקן את פועלך.

עזבתי את הגאים והצטרפתי לענווים, למען אושרם של הענווים. מה שאומר להם יקום; והממלכה שלנו תבנה. אני חוזר: "מחר תראה את ההמון הכנוע, אשר בהינתן האות ממני, יחושו לערום גחלים לוהטים על המוקד, בו תשרף מחר על פשעך לנסות ולהפריע לנו. אם אי-מי זכאי להצלות על המוקד שלנו, זהו אתה. "מחר אתה תועלה על המוקד!" " DIXI" -- "כה דברתי!"

הערות המתרגם[עריכה]

  1. תמיד רציתי לתרגם לעברית יצירה ספרותית חשובה זו. אינני יודע רוסית ובלית ברירה שימש אותי שני תרגומים אנגליים מהמאה ה18, במקום המקור הרוסי.
  2. אני מודע לקושי בתרגום שמציב סבך של טיעונים לוגיים, שגם סותרים זה את זה לפעמים. בגלל הריחוק גם מן המקור וגם בזמן וגם בתפיסות מנטליות אינני יכול לדבר בשם פ.דוסטוייבסקי. עשיתי כמיטב יכולתי למסור לקורא את דרך חשיבתו וכל אחד ישפוט לעצמו אם כוונתי צלחה.
  3. הציטוט מספר ויקרא בראש התרגום הוא תוספת שלי. איור לעובדה שגם לפני פ.דוסטויבסקי וגם אחריו, השאלות הנידונות בסיפור "האינקויזיטור הגדול" מלוות את הוגי הדעות של האנושות מאז שנוצרו מערכות של אמונות ודתות. לפחות אהרון הכהן היה מודע לפרובלמטיקה לכפות על בני אדם פשוטים אמונה נשגבת וטרנסצנדנטלית.
כאשר משה קיבל את לוחות הברית וירד מהר סיני ונתקל בבני ישראל, שסגדו לעגלי הזהב, הוא בא בדברים קשים עם אחיו אהרון, הכהן הגדול שכשל במשימה.


יעקב לוי – תל-אביב הקטנה אוקטובר 2008

קישורים[עריכה]

מונולוג הקטע ע"י ג'ון גילגוד, YOUTUBE