האומה והעבודה/פרק יד

(חשבון הנפש של ציר במקום דין-וחשבון על הקונגרס)

לפני הקונגרס

הלנסוע אל הקונגרס? הלהיות ציר?

היו ימים, ולא רחוקים, שאדם מישראל, שהאמין בתחיית ישראל על אדמת ישראל, לא שאל שאלה כזאת, והיום שאל את עצמו בוודאי לא ארד, ומי ששאל בוודאים ידע לשאול.

נתבונן קצת בשאלה הזאת.

שואלים, כמובן, לא אנשי המעשה, אשר דרכם נכונה לפניהם. שואלים לא אלה, אשר עזבו את הדרך מתוך מחשבה עליונה, – שואלים אלה, המבקשים דרך, המבקשים... שואלים אלה, שאינם מקווים לראות בקונגרס גדולות, אבל אינם יכולים לראות בו קטנות.

לא קשה להשיב על השאלה בשלילה: היכבד ושב בביתך, אם בעל נפש אתה. יפה היא דרך תשובה כזאת, יפה ונותנת כבוד לנפש בעליה. אבל לא כל היפה הוא אמת, לא כל היפה נובע מעומק החיים. החיים, ביחוד החיים של יצירה, יש שהם עדיפים מכדי שיעור יופי, ויש שהם עמוקים מכדי שיעור יופי, לפחות, מכדי שיעור מה שקוראים לו יופי.

יחי הקונגרס מה שיהיה, אבל לנו אין קונגרס אחר. אין לעם ישראל מקום אחר להיאנח בו לכל עומק נשימתו, להשיב רוחו עדי רגע, עד כדי להרגיש לכל עומקם את מכאוביו הנוראים, עד כדי להתבונן רגע איפה הוא בעולם, לחשוב רגע על דבר ריפוי והצלה או אפילו רק ללחוש רגע על מכותיו האנושות, אשר רב כוחן להעביר על דעתו אף את בעל הדעת היותר רחבה, ולהביאו לידי השתמשות בסגוּלות ולחשים.

אין איפוא להתייחס אל הקונגרס כהתיחס אל אספה של חול, אפילו אם יהיה כולו חוּלין, כולו קטנות. החולין והקטנות האלה הלא הם הביטוי היותר עמוק של הטרגיות היותר נוראה שבחיינו. הגע בעצמך. חולה מסוכן, מתבוסס בדמי פצעיו האנושים, נאנח מעצמת מכאוביו, חוגר שארית כוחו לבקש הצלה, – ואנחתו והתאמצותו עושות רושם של קטנות, של הרעשת עולם על דברים של מה בכך! היש לך טרגיות גדולה מזו? היש לך טרגיות גדולה מזו, שבשעה קשה זו של פרפור האומה בין החיים והמוות, בשעה זו של נסיונה האחרון להתעורר לתחייה, – בשעה זו אין בה די כוח להיאנח אנחה, אשר תזעזע את כל הרחוק והקרוב, את כל אשר לב לו לחרוד על חייה ולחוש לעזרתה, אין בה די כוח לרצות לחיות! היש לך טרגיות גדולה מזו, שבשעה קשה זו לאומה אובדת אין לה מכל בניה הגדולים, הגדולים בכוחם והגדולים ברוחם, מי שיפיח רוח חיים במחנה, מי שישא את דגלה ברמה, מי שיוצאי מנרתיקה את הגבורה שבצערה הגדול, ותחת זה יש לה מה שהביא לידי כך, שהקונגרסים נעשו בעיני רוב בניה, בעיני בעלי הנפש

שבבניה, לדבר של חול!...

ואולי גרם לכך עצם היחס האובייקטיבי אל הקונגרס מצד בעלי הנפש העמוקה שבקרבנו, עצם אובייקטיביות זו המרשה להם לשאול: 'מה יש בקונגרס? מה יוכל הקונגרס לתת?' – אולי עצם היחס הזה הביא לידי כך, שאין הקונגרס מה שהוא יכול להיות, משום שחסר בו במידה מרובה מה שאין הרוב רואה בו הרבה, מה שבא ממעמקים, ממסתרים, מה שכה גדול במידה שאין רישומו ניכר? אולי צריך אדם מישראל, ובייחוד בעל נפש עמוקה, להתייחס אל הקונגרס כהתייחס אל עצמו, אל נגעי עצמו, אל מכאובי עצמו, אל חיי עצמו, שאין אובייקטיביות נוהגת בהם, בייחוד, בשעת הסכנה?

מה יש בקונגרס? מה יוכל הקונגרס לתת?

אַל לבעל נפש לשאול שאלה כזאת! הקונגרס יוכל לתת רק מה שנותנים לו. הקונגרס הלא הוא במובן ידוע מעין חזרת שליחי ציבור על העבודה שבלחש והעבודה שבלב של הציבור.

השאלה היא איפוא: מה יש להביא אל הקונגרס?

אבל אם יש לך לב כואב, אם יש לך נפש, היכולה באיזו מידה לשמש בית קיבול לצער האומה, – הרי יש לך מה להביא. אם יש לך מחשבה תוססת, זעזועי נפש טמירים, שעדיין לא עמדת על סודם, חלום שאין לו פתרון, – הרי יש לך מה להביא, אם יש בך רוח חיים, רוח שואפת לחיים, ליצירה, – הרי יש לך מה להביא. ואפילו אם יש בך ייאוש עמוק, ייאוש שאינו יודע פשרות, כלומר אם יש לך חלק בייאוש הגדול, – יש לך מה להביא. כי גדול כוח הייאוש הגדול ביצירה אולי לא פחות מכוח האמונה הגדולה. אבל, בייחוד, אם יש לך מעשה, שאתה משתתף בעשייתו, שאתה שואף לעשותו באופן שלא יתחלל בעיני עצמך, – יש לך מה להביא. כל אלה במידה שיבואו יחד ויצטרפו יחד, יתרקמו... אבל היש צורך לפרש? ומי כמעמיקים לחיות צריכים להבין את זאת, צריכים לבקש את זאת? מי כמעמיקים לחיות צריכים להבין ולבקש, כי רוח הקונגרס והיחס אל הקונגרס ייבראו מתוך תביעותיה וגביותיה של הנפש החיה, מתוך העבודה שבלב והעבודה שבלחש, מתוך עומק החיים, מתוך דממת החיים ולא מתוך שאונם והמונם?

מה הוא הקונגרס ומה הוא צריך ויכול להיות?

את זה הגיד לנו הקונגרס הראשון, הגיד, אבל אנחנו לא היינו מוכנים לשמוע. מי שזוכר את הקונגרס הראשון, את הרושם, שהוא עשה לא רק על המשתתפים בו, כי אם גם על אלה, שלא השתתפו בו, על אלה שהיו רחוקים ממנו במקום מרחק רב, כלומר על כל בעל נפש בישראל, הוא יכיר ויודה, כי הקונגרס הראשון הגיד דבר-מה, דבר-מה חדש, גדול, שאנחנו לא תפסנו אותו. חולין הוא לחשוב, כי הרושם בא מתוך תקווה דמיונית לגאולה קרובה: התעוררות היתה כאן, התעוררות שהיתה עמוקה מתקוות דמיוניות כעמוק חיי נפש מחיי דמיון. איזו רוח לא ידענו נגעה בכל מיתרי לבבנו, בכל נימי נפשנו היותר עמוקים והיותר טמירים, איזה רעד של חיים ואור עבר בכל גופנו ובכל ישותנו. הרגשנו מה שלא הרגיש אדם מישראל מימיו, מיום שחדל ישראל מהיות עם חי. ההיתה זאת דפיקת לב האומה, דפיקה גדולה של לב גדול מאוחד לאחד מכל הלבבות, שיש בהם רוח חיים? איך שהוא, – אבל כל לב כאילו גדל, רחב, הוסיף חיים על חשבון לב האומה, הרגיש את עצמו כאילו הוא לב האומה – גדול ודופק חיים גדולים. מתוך החרות בכוח רגש כזה יש לקרוא הרבה, וגם מתוך המחוק יש לקרוא הרבה. אולם הקונגרסים שבאו אחרי-כן, כתבו ומחקו – בייחוד, מחקו – ועדיין איננו יודעים את הקריאה הנכונה. נראה, מה יגיד הקונגרס הזה?

אחרי הקונגרס

העלה הקונגרס יפה? ההושג דבר מה?

מרובים בודאי השבעים רצון ועוד יותר מרובים אולי המתאוננים, בייחוד במחננו. ואני נוטה דווקא לחשוב, כי הושג הרבה, כמובן, לפי ערך מה שבוּקש. ההנהגה נמסרה לידיים רצויות, נמצאה פשרה להשליט את ההנהגה על הבנק (הפשרנות הלא היא המידה המובהקת בכל מקום שיד המעשיות על העליונה), הוחלט לבנות אוניברסיטה עברית בירושלים. והעיקר, כי העבודה המעשית בארץ-ישראל ניצחה כמעט נצחון גמור. העבודה העברית כבשה גם היא דבר-מה ואולי גם הקופה הלאומית.

אבל מדוע כל כך לא הרבה עניין אותי כל זה? מדוע נדמה לי בכל משך הקונגרס, כי כאן חסר איזה דבר, איזה דבר לא מעשי, אבל חשוב, עיקרי? מדוע שאלתי את עצמי בלי-הרף: למה באנו הנה? למה באנו הנה? מדוע בכל משך הוויכוּחים והמלחמות, הנאומים וההחלטות שמבפנים רחפו לנגד עיני הנוראות שמבחוץ וכאילו לחשו באזני: מה קטן, מה חלש, מה מעליב בחולשתו כל זה בבחינת הרגשת מה שהלב היה צריך להרגיש ובבחינת כוח הרצון, איך שהיה צריך לרצות מה שיש לרצות?

בשיחה עם אחד מחברי 'המזרחי' אמרתי לו בין יתר הדברים: 'המזרחי' סידר את ענייניו כך, שיש לו צורה של מכונה עשוּיה להרים את הדת. כל חלקי כדור פורח ישנם לו: כדוּר בשביל הגז, סל בשביל לשבת בו, חבלים, מכונה לנהל, רק דבר אחד קטן חסר לו, – גז אין לו.

מסתפינא לומר את זה ביחס לקונגרס.

ואולי גם גז לא חסר אלא שלא ידעו להשתמש בו?

כי מדוע, מצד אחר, היתה עלי כל כך חזקה יד הקיבוץ הקונגרסי כשהוא לעצמו? מדוע פעל עלי הקיבוץ של העושים והמדברים מה שלא פעלו המעשים והדברים?

הנה, למשל, בלכתי אל פתיחת הקונגרס הרגשתי (ולא אני בלבד, כאשר נודע לי אחרי כן) ממש מה שמרגיש יהודי חרד בעל רגש דתי עמוק בלכתו בערב יום הכיפורים ל'כל נדרי'. והרגש הזה לא עזבני כל הערב, כל מה שבחנתיו וביקרתיו מכל הצדדים. כי פנימי היה הרגש וחזק היה ועמוק היה. הוא הגיע עד לאותו העומק, אשדר המדרש ציינו בציון כל כך עמוק באמרו: 'מקום יש להקב"ה ומסתרים שמו וכו". אבל גם מרגש אחר, מהרגשת תערובת זרה לא יכולתי להסתלק – מהרגשת מה שצריך להרגיש יהודי חרד, מבקש לשפוך לבו לפני אלוהים, בהזדמנו ל'כל נדרי' לבית כנסת מודרני. והרגש הזה של יום הדין בבית כנסת מודרני לא עזבני בכל משך הקונגרס.

כמדומני, כי הרגש הזה דיבר נכונה.

אולם יותר מזה הגיד לי הרושם הראשון של הקיבוץ הקונגרסי.

הרגע הראשון, שהרגשתי בהיכנסי ראשונה לתוך גלגל הנשימה של הקונגרס, היה רש של יתמוּת.

האספה הקודמת, הישיבות הקודמות של הוועדים השונים, הפגישות – כל החיים שלפני הקונגרס התרכזו באחד הבניינים היותר ידועים והיותר נהדרים שבווינה – בבנין הנקרא בם 'בטהוֹבנזאַל'. אולם אחד גדול, רחב-ידיים מאוד, שלוש קומות לגובה, מהודר ומקושט עד קצה גבול הטעם של בוניו ובעליו. ושני לו אולם קטן ממנו, וגם הוא מהודר ומקושט למדי, ועל ידם אולמים רבים, גדולים וקטנים, עומדים לשמשם בכל הכבוד וההדר. מרגיש אתה, כי האולמים האלה רגילים לראות בני אדם, כמו שאומרים, זקופי קומה או, כמו שאולי לא אומרים, מדושני רצון והכרת ערך עצמם. מרגיש אתה עוד, כי לכשיזדמנו לכאן קונגרסיסטים מאחד הקונגרסים האירופיים, 'דרך ארץ' יהיה להם לאולמים האלה בפניהם, ואולי גם יותר מ'דרך ארץ,, עד כמה שיש באולמים כאלה מקום למה שהוא יותר מנימוסיות מזוקקה, למה שהוא יותר מרגשות מלוטשים ומצוחצחים. ובתוך האולמים האלה תועים בני עם דל חֵלֵכָה, בני עם שבור ורצוץ, מפוזר ומפורד, תועים כפופי קומה, אולי יותר נכון, בזקיפת קומה לקוחה בהקפה כמו האולמים האלה. 'קיבוץ גלויות' באותו המובן, שכל אחד מהבאים הביא עמו את גלותו המיוחדת. וכל אחד מרגיש את גלותו של עצמו ואת גלוּתם של חבריו, את יתמותו של עצמו ואת יתמותם של חבריו, – אבל מרגיש ואינו יודע מה, מרגיש איזו הרגשה אפלה, כבדה, אבל אילמת ועקרה.

פירושה של הרגשה אילמת זו, אם לברוא לה ניב שפתיים, הוא, כי בסתר פנימיותנו, בבחינת 'ליבא לפומא לא גלי', זרים אנחנו איש לאחיו, כי זרים אנחנו לעצמנו, וכל אחד נפגע ביסוד הזר שבחברו, בגלותו של חברו, עד כי אפילו בשעה שאנחנו מתקבצים יחד מתוך שאיפה אחת, מתוך רצון אחד, – אין חיבורנו עולה יפה, עד כדי להיות לגוף אחד ולנפש אחת. עדיין הפרוץ מרובה על העומד, רואה אתה את יד הגלות הגדולה והקשה, הדוחפת אותנו מבחוץ איש לאחיו, רואה אתה גם רגש האחווה, היתום העלוב, המושך אותנו מבפנים איש לאחיו, אבל עדיין יד הזר שבקרבנו, המחזיק את נפשנו בכף הקלע, תקיפה, וידו על העליונה. ורואה אתה ים גדול של צער משתפך דרך הפרצים החוּצה, לבטלה, ובפנים נשאר אגם קטן ועלוב. ויודע אתה, כי יש רצון ויש כוח, אבל הם נפזרים לכל הרוחות, ובפנים נשאת שאיפה יתומה ועלובה.

ועיקר הרע הוא, כי אין אנחנו רואים את שורש הרע, כי כל נגעינו אנחנו רואים, חוץ מנגע עצמוּתנו. אין לנו מקום להניח בו את ראשנו, אין לנו קרקע תחת רגלינו, – זה הביא אותנו הנה מכל ארצות פיזורנו לבקש לו תקנה. אין מקום לרוחנו להשׂתרע בו, להזדקף בכל מלוא שיעור קומתה, – גם את זה אנחנו פחות או יותר מכירים ומרגישים. אבל כי רוחנו הולכת ומתנכּרת לנו, כי ה'אני' שלנו הולך ומיטשטש, הולך ומתמזמז ונעשה נוח להתמזג בכל מזיגה וקשה לשמור את צורתו המיוחדת – כמה מכירים אנחנו את זה? כמה מכיר את זה בעצמו כל אחד מאתנו? והעיקר כמה חולים אנחנו על זה? אבל האם לא זה מגיד לנו 'קיבוץ גלויות' זה?

מעת שהכרנו מקרוב את האחרים, את חיי האחרים, את מחשבת האחרים, את יצירת האחרים, רבה במחננו ההתאוננות על 'סבל הירושה' שלנו, התאוננות בצורות שונות ובסגנונים שונים. כבדה, קשה, מעיקה, פוגמת בגוף וברוח, מטילה מהם בקדשי החיים, הירושה בת רוחנו. אבל המרגישים אנחנו את סבל הירושה בת רוח אחרים? מתלבשת היא הירושה ההיא בכמה לבושין די-נור, בלבוש תורות ואידיאלים אנושיים גדולים, בלבוש הרגשות נוקבות ויורדות עד התהום, לעתים לא רחוקות בלבוש מחשבה עליונה, ולעתים עוד יותר קרובות בלבוש אמת הגיונית, המכריחה אותנו לחשוב כי לא היא, הירושה הזרה, היא המעיקה על ה'אני' שלנו, כי אם להפך, ה'אני' שלנו מעיק על כל מחשבה חיה, על כל הרגשה חיה – על כל חיים.

לא רק מקלט בטוח אובייקטיבי אין לנו, – אין לנו גם מקלט בטוח סובייקטיבי. אם 'הֱיה יהודי באוהלך ואדם בצאתך' או 'היה אדם באוהלך ויהודי בצאתך' – בין כך ובין כך רק אוהל, רק מעון לא בטוח, שאינך מוצא בו ואינך מבקש בו מנוחה לכל נפשך בלי שיור כל שהוא, שאינך יכול להסתגל אליו באותה המידה, שתראה בו את בית חייך, את מקומו של עולמך ושלא יהיו מעונותיהם של אחרים יותר חביבים עליך. כזרים אנחנו בתוך עצמנו, אין אנחנו מעיזים להיראות ערומים, בכל גילוי עצמותנו, לעצמנו, אין אנחנו מעיזים להזדקף בכל מלוא שיעור קומתנו בתוך עצמנו. יתומים אנחנו, עצמותנו יתומה.

אוי לו ליתום עני וחלש, האובד בעוֹניו ובחולשתו, ואוי מזה ליתום בעל עצמוּת כבירה ועשירה האובד בעושרו ועצמת כוחו! רואה הוא את האחרים, את הרבים והעצומים, האמוּנים על ברכי אִמות נאמנות, המחונכים על פי דרכם, בהתאם לכוחם ולרוחם – רואה הוא, והנה אין הוא כמוהם, והנה הוא יחיד, בודד, ובעיני אחרים מוזר ומשונה גם נשחת ונבזה. זוכר הוא אמנם, כי בעוד בן לאבות חיים עמד במעלה העליונה, ראה הרבה חכמה ודעת כי בעודו בן לאבות חיים עמד במעלה העליונה, ראה הרבה חכמה ודעת ותבונה, השכיל הרבה ללכת בדרך החיים, והרבה ניבאו לו גדולות, והרבה למדו גם אחרים אל דרכו. זוכר הוא – וחי בזכרונו זה, חי בזכות אבות ובכוח אבות. אבל לא לעולם חוסן. סוף סוף רואה הוא, כי האחרים שהיו קטנים ממנו, גדלו, גברו ויעשו חיל רב ויעלו עליו במעלה. והוא – קטן הוא בעיני עצמו, דל וריק, ובעיני האחרים – מוזר ומשונה, נשחת ונתעב. שואף הוא אז ללמוד לדרכם של האחרים, לדעת מה שהם יודעים, לחשוב ולהרגיש מה שהם חושבים ומרגישים, להיות כמוהם, – אבל לשווא! יותר מדי יש בו משלו בשביל להיות אחר. מעריך הוא את שלו בשל אחרים על פי הערכין, הנהוגים בעולמותיהם של אחרים, – והנה שלו בטל ומבוטל לגבי שלהם, והנה הוא מוזר ומשונה גם בעיני עצמו כמו בעיני האחרים. ואין הוא מאמין עוד בעצמו עד כדי לראות ולהיות בטוח, כי זרותו היא מקוריותו, היא עצמוּתו, כי דווקא מתוך זרוּתו עלול להירקם עולם חדש, עולמו שלו. הן המקוריות, בעוד לא באה לידי גילוּי בצורתה המיוחדת לה, בעודה במצב היוּלי, היא תמיד זרה, תמיד תוהו ובוהו; מי, למשל, לא ידע, כי רבים מן היוצרים בכל מקצועות היצירה האנושית, ודווקא מהיותר מקוריים, היותר גאוניים, בטרם שנודע טבעם בעולם, לא היו מובנים אפילו לרבותיהם. ואין צריך לומר שהיו מוזרים בעיני אחרים, ולפעמים לא היו די מובנים אפילו לעצמם. אולם אותם הצילה אמונתם הכבירה בעצמם, בסגולתם המיוחדת להם, בעולמם ובאמת עולמם, המיוחדים להם, הכרת עצמם או הרגשת עצמם הבלתי-אמצעית, התקיפה, העומדת בפני כול, ה'אתה בחרתנו' שלהם. אבל יתום עלוב, נרדף ונענה, נלעג ונבזה, – הועמד בו לבו להאמין, כי עוד כוחו אתו ליצור דבר-מה, ליצור מה שלא יצרו ולא ייצרו אחרים? היעמוד בו לבו להאמין, כי מה שכל כך מוזר וכל כך משונה בעיני האחרים אור גנוז בו, יסוד עולם צפון בו? היש לך דבר יותר מגוחך מ'אתה בחרתנו', עלוב, כפי יתום דל וריק, מופקר לכול ונבזה בעיני כול?

כך מתנודד היתום, שאין לו קרקע תחת רגליו, שאין לו פינה להתייחד בה עם עצמו ועם חייו המיוחדים. פעם הוא משתטח על קברות אבותיו וחי ברוח אבותיו, ופעם הוא מתרפק על אבות זרים וחי ברוח זרים. ברוח עצמו אין לו מקום ואין לו אומץ לחיות. אין מקום בעולם לחייו, ואין בחייו מקום לעולמו.

כך הוא גורלנו. היו ימים, בעת שהיינו כלואים בתוך החומות, שחיינו רק בעבר. החיים של ההווה כמעט שלא ידענום. דומים היינו לגוף חנוט, המתקיים רק בכוח החניטה של העבר והשמור בשביל החיים של העתיד. אולם כאשר באה השעה להתעורר, לא באה ההתעוררות מבפנים, כי רוח מבחוץ התפרצה אל הגוף החנוט ואל תוכו, הגוף החנוט התחיל מתעורר, אבל גם מתפורר. 'אור!' – קראנו כל היום, ואת האור ראינו בחוץ. האור הגנוז בפנים היה לצחוק בעינינו, דבר שלא היה ולא נברא. כי לא היה לנו די אומץ או לא מצאנו כל צורך לרדת לסוף עומק נשמתנו העלובה ולא ראינו אותו. בחוץ ראינו מדע, אמנות, מחשבה, יצירה, אידיאלים; ובפנים – מה רואה בעצמו בעל עצמוּת עמוקה ומקורית, כבירה ועשירה, שלא באה לידי גילוּי? לבירנטים שאין להם סוף, תהומות נוראות, סערות וזוועות, דמדומי מחשבה ופרכוסי רגש, שאין להם דמיון כלל לכל הנערץ והנקדש, התנגדות פנימית, שאין לה לכאורה כל יסוד, להרבה ודאיות ולהרבה נשגבות, עקשנות מגיעה עד לשרירות לב בבקשת מה שמשתקף בנשמתו בתור אמת ומה שעל פי 'האמת' אינו לא אפשרי ולא הגיוני – אור וחושך משמשים בערבוביה, תוהו ובוהו נפשי. ונלך אחרי 'האור'. קיבלנו דעות, אידיאלים, יופי, שירה, אמנוּת – וניתן את הנפש, את עצמותנו. ולא בפעם אחת ולא בהכרה ברורה. בליטה אחר בליטה לטשנו בנשמתנו הפראית והחשוכה או העקומה והלקוּיה, קו אחרי קו טשטשנו בצורתנו הזרה והמשונה, אף דעה אחת חדשה, מקורית, לפחות באותה המידה, שהיתה חדשה ומקורית, למשל, החסידות, שנולדה לנו בתוך החומות, לא מצאנו בבית גנזינו. הכל משל אחרים, אם במקורו או בתרגום לרוחנו, עם 'חידושים' משלנו, עם 'נופך' משלנו. לזה קראנו השכלה, לזה קוראים ספרוּת, תרבות וכו'. הרגשנו אמנם לעתים ריקנוּת לעתים אפילו ריקנות נוראה, אבל לא שמנו לב. עד שקמו בנים שהלכו בדרך זו עד קצֶהָ ויפנו לנו עורף. אז נבהלנו וכנדהמים ונואשים התהלכנו לבקש בחרדה את עצמותנו, את 'מהות היהדות'. ועתה צא ומצא עצמוּת בצורה מטושטשת, בנשמה מלוטשת!

אמנם קדמה רפואה למכה: רעיון התחייה בארץ אבות. אבל גם זה היה יותר תרגום מרעיון הלאומיות אצל אחרים או פרי דחיפות מן החוץ מאשר פרי עצמוּתנו שנתעוררה, על כן גם פה לא מצאנו את דרכנו. התרחקנו ללכת לצד שכנגד. תחייה, אמרנו, הרי זו תשובה אל העבר, אל 'היהדות'. ביקשנו את היהדות ולא ביקשנו את היהודי החי. ביקשנו יהדות מחודשת ברוח מה שקיבלנו מאחרים, וממילא היו הרבים מבקשים רוח אחרים בלבוש יהודי, ולא ביקשנו להביא לידי גילוּיה המיוחד את הרוח החיה בקרבנו, שיש בה הרבה ממה שאין ברוח החיים של העבר והרבה ממה שאין ברוח החיים של אחרים. הן לא לחינם עברו עלינו אלפיים שנה, – אנחנו איננו מה שהיו אבותינו, כשם שאיננו אחרים. העבר של אבותינו חי בקרבנו, אבל חי בקרבנו גם עברנו אנו, וגם ההווה שלנו חי בקרבנו. וגם זה – העבר וההווה שלנו – דורש את תיקונו, את עלייתו למדריגת חומר ליצירת חיים חדשים, והחיים, שזה דורש, מוכרחים על פי עצם מהוּתם להיות חדשים לגמרי, שהרי בייחוד לכך אנחנו זקוקים לבית חיים מיוחד, למקומו של עולמנו, לארצנו הלאומית.

ומצד אחר הביאה הכרת טעותנו זו – כי הרחקנו ללכת לצד העבר – לידי הטפה ל'מהפכות', ל'מרידות' וכדומה, שאין להן מקום בקרבנו. למהפכות, למרידות יש קרקע במקום שיש חיים הדורשים תיקון, אבל לא במקום שאין חיים, במקום שהחיים צריכים עוד להיברא. כי לא מתוך השלילה ייבראו חיינו החדשים, ולא מתוך השלילה תבוא עצמותנו לידי גילוּי חדש, כי אם מתוך החיוּב, לא מתוך עקירה, כי אם מתוך נטיעה, ודווקא בקרקע של העבר. כי לא אחרים צריכים אנחנו להיות, כי אם דווקא מה שהננו, אנחנו עצמנו, ודווקא את 'עצמנו' זה קשה לנו מכול למצוא, כי אין לו דוגמה לא בעבר שלנו ולא בהווה של אחרים, וגם בקרבנו הוא עדיין בבחינת עובר במעי אמו, אשר ייוולד מתוך חיים חדשים, מתוך יצירה חדשה. והדבר הזה הוא היותר קשה בתחייתו, כי דווקא עתה לקויות בנו במידה מרובה הסגולות הנפשיות, הדרושות למטרה זו, וההטפה של ביטול היש שלנו רק הגדילה את החולשה. דווקא עתה חסרה לנו האמונה בעצמוּתנו, שהיתה כל כך חזקה בנו, חסרה לנו הרגשת עצמוֹתנו, שהיתה כל כך חיה ותקיפה. כל כוחות נפשנו, הגלויים והנסתרים, אלה שבגבול ההכרה ואלה שמתחת למפתן ההכרה, כל מה שיכול לשמש ליצירת חיים חדשים, להביא לידי גילוּי את עצמוּתנו, הרצון, המחשבה, הרגש, ואפילו האמונה, ואפילו הצער – הכול משועבד לעולמות שאינם שלנו, בכול אין אנחנו משתמשים אלא בכוח הרשאה מאחרים, מדעותיהם של אחרים, מאידיאליהם של אחרים, מרוחם של אחרים. בלי היתר מהבית-דין-צדק של 'הפוגרום' לא יודה הפרוגרסיסט שלנו ולא יאמין בלאומיות, לא יודה ולא יאמין בתחייה לאומית, ואין צורך לומר, שלא יעשה דבר ולא יחשוב דבר ולא ירגיש דבר, שעל פי 'התורה' יש בו חשש ניגוד ל'פרוגרס'. וכן הוא האינדיבידוּאליסט לשיטתו, וכן כל 'איסט' ל'איזמו'. וכל זה נשתרש כל כך עמוק בנפש, עד שאין בעל הדבר בעצמו מכיר או מרגיש בו, כל זה נעשה שלא מדעת בעלים. מובן, כי יש יוצאים מן הכלל, אבל מעט מאוד, הרבה פחות ממה שנראה בהשקפה ראשונה

כך תועים אנחנו לכל רוח ומשתעבדים לכל רוח (במובן ידוע גם 'הרוח' שלנו בכלל זה) ומפזרים לכל רוח את רכושנו הנפשי, את הכוח החיוני שלנו. על-כן אפילו בשעה שאנחנו מתאספים לבקש הצלה, לבקש תרופה למכותינו האנושות, אין אחדותנו שלמה עד כדי להיות לגוף אחד ולנפש אחת. על כן אין לנו אפילו בשעה נוראה זו די כוח לזעוק זעקת שבר, אשר תחריד כל לב, אשר תקפיא כל דם, אין לנו די כוח לרצות לחיות, לרצות לקום ולעמוד על רגלינו, אין לנו בשביל עצמנו (בשביל אחרים היה לנו די כוח ודי רצון, אם כי כל זה, כמו שטבע הדבר מחייב, יצא לבטלה), אין לנו בשביל עצמנו אלא רצון כמוש, חיוור וכמו מתבייש בפני עצמו, כאומר: מה אני ומה חיי, כי אבקש גדולה לעצמי! 'מה אנו, מה חיינו! – זאת היה ה'בת-קול', היוצאת מחורבת בית ישראל, בשעה שבאים להקימו מהריסותיו, לבנותו מחדש.

האחד היה הקונגרס הראשון, שהגיד לנו, מה רצוננו, מה כוחנו, שהגיד בקול רם, בעוז והדר, כי הגיד לנו מה אנו. מה שהופיע בקונגרס הראשון לא היה פרי תעמולה והכנה – זאת היתה התעוררות לאומית פתאומית בלתי מצוּיה, אשר בעבר הרחוק אולי היו קוראים לה גילוּי שכינה. קשה להגיד מה הביא לידי כך שכל הלבבות התאחדו בנקודה אחת, שכל המוחות הסכימו לדעה אחת, כיוונו לרוח אחת, אבל יש מקום לחשוב, כי הרבה עזרה לזה הפתאומיות – במצב של התעוררות פתאומית הלא הנפש תמיד יותר נאמנה לעצמוּתה – והרבה עזר לזה מה שרוח הקונגרס באה בבת אחת משני צדדים, משלימים זה את זה: מן המערב, מן היהודים החיים יותר בהווה מאשר בעבר, ומן המזרח, מחובבי ציון, אשר במידה גדולה היו חופשים או השתחררו משפעה זרה. הקונגרס הראשון דיבר בשם היהודים ולא בשם היהדות, אבל דיבר כך, שכל מה שדרש היה יהדוּת, כלומר יהדוּת חיה, חדשה. 'ציון' היתה הנקודה המאַחדת את כל הלבבות, כי היא איחדה את העבר עם ההווה, יותר נכון, גילתה בהוֹוה החי את ההמשך מן העבר. ובזה היה כוחה. בפעם הראשונה הרגשנו בהרגשה בלתי-אמצעית, אם כי לא ברורה, כי היהדות היא מה שחי בלבנו, שאנחנו שואפים אליו מתוך עומק נשמנו בלי אמצעי, בלי היתר מן העבר ובלי פירושים מן העבר. בפעם הראשונה בא לידי הכרה עצמית תקיפה ה'אני' החי שלנו, ה'אני' שאינו בת-קול, לא בת-קולם של אחרים ולא בת-קולו של העבר.

מלה אחת הגיד לנו הקונגרס הראשון, מלה אחת, שכוחה כוח עם מתעורר התעוררות גדולה, מעין התעוררות ישראל בצאתו ממצרים, או אם לקחת משל מעם אחר ומזמן יותר קרוב – מעין התעוררות הערבים בימי נביא האיסלם. 'אני' היתה המלה, וגדולה היתה המלה: בנקודה אחת, שאין אתה תופסה, צימצמה את כל תוכן נשמנו, את כל יסודותיה בעבר, בהוֹוה ובעתיד. ואנחנו לא עמדנו על סודה. לא עמדו על סודה גם החרדים על רוח היהדות, שדרשו 'קוּלטוּרה'. לא עמד על סודה גם יוצר הקונגרס והציונות בעצמו, ובידיו, בנגעו בעצם הנקודה, שאין לנגוע בה, כמעט שהחריב מה שיצר.

אז באו ימי המבוכה, בקשת ארצות לשם גאולה קרובה, בקשת תחייה לאומית בז'רגון, בקשת ציון בשם הסוציאליות, בקשת מהות היהדות, בקשת

אלוהים וכו' וכו'

מה כל האמור בא ללמדנו

מה כל האמור בזה עד הנה בא ללמדנו...

לכאורה אין כאן צורך בביאורים יתרים. לכאורה פשוט וברור, כי הדבר העיקרי, יותר נכון, הדבר היחידי, שאנחנו מבקשים בכל תנועתנו הלאומית, שאנחנו עושים כל אשר ביכולתנו בשביל להשיגו או בשביל להצילו מכליון, הוא קיומו הבטוח של ה'אני' הלאומי שלנו, אשר בזמן הזה לא יתקיים אלא בתחייה שלמה. לולא כן, לולא הדבר היחידי הזה, אין לך דרך יותר קצרה, יותר נכונה ויותר בטוחה לפתרון שאלתנו, לפתרון שאלת היהודים, מן ההתבוללות והטמיעה הגמורה, כלומר לא התבוללות בתור שיטה. כי אם ההתבוללות הבאה מאליה מתוך החיים, העושה דרכה בבטחה גמורה למרות כל המעצורים החיצוניים והעשויה להביא לידי כיליון גמוּר את האומה הישראלית, כדרך שהתבוללות בכלל הביאה לידי כיליון גמור הרבה אומות אחרות. אבל הלא הפרספקטיבה הזאת היא היא המעוררת אותנו, המרגישים את עצמותנו היהודית, בכל תוקף לבקש מפלט ממנה. הלא המחשבה על אפשרות כזאת בלבד, דייה להביא אותנו לידי חרדה. ברור איפוא לכאורה, כי מכאן, מאותו הדבר היחידי, שאנחנו מבקשים, צריכים אנחנו להתחיל את דרכנו, כי ה'אני' החי שלנו היא הנקודה ההנדסית, אשר מתוך תנועתה תתהווינה כל הצורות בעולם, אשר אנחנו נושאים את נפשנו אליו, כי ה'אני' החי שלנו צריך להיות נר לרגלינו, צריך להיות אבן-הבוחן בכל עבודתנו ובכל מעשינו לשם היישוב והתחייה.

ומתוך כך ברור לכאורה, כי דרך עבודת היישוב בארץ-ישראל מותנית וקיימת במלים האחדות האלה: גאולת האדמה על-ידי תחיית המתישבים עליה, כלומר כל חלקת אדמה בארץ-ישראל נחשבת לגאולה במובן הלאומי רק באותה המידה, שהיא הביאה לידי תחייה את המתיישב עליה. וכן להפך. כל מתיישב בארץ-ישראל נחשב לשב לתחייה, לחי במובן הלאומי, רק באותה המידה, שהוא מביא את האדמה לידי גאולה לאומית על ידי עצמו. כמדומה, כי הדבר מובן ואין צורך ביתר ביאור. כמדומה, כי יש בזה שורש פורה יישוב בריא וחי, ולא רק יישוב בריא וחי, כי אם גם התעוררות לאומית גדולה. כמדומה, כי הדרך הזאת אפשרית ונכונה, אם כי קשה מאוד.

אולם נסה נא להעמיד כך את השאלה – ועוררת התנגדות מצדדים שונים, אם לא מכל הצדדים. אלה ירימו קול צעקה: העם רעב ללחם, נרדף על צווארו, ואתה עוסק ב'תיאולוגיה לאומית'. אלה ילמדוך פרק בהלכות המטריאליסמוס ההיסטורי ומלחמת-המעמדות, שהן הן גופי תורה, ויגלו את עיניך הכהות לראות אור בהיר, כי השקפתך הצרה, ה'כלל-ישראל-פוליטיק' שלך מתנגדת לשאיפותיה העליונות של האנושות ולמהלך ההיסטוריה בכלל, וממילא גם למהלך ההיסטוריה של היהודים. אלה יבואו בשם המציאות והנסיון ויוכיחו לך בעובדות ומספרים כי רק הקפיטל הפרטי כוחו גדול לעשות גדולות, רק האיניציאטיבה הפרטית – קרי: הפרוטה – יוצרת יצירות לאומיות טבעיות ובריאות. כוחה של העבודה לשם תחייה לאומית אמנם יפה, כשהיא באה בצורת ניצוצות מאירים קטנים, במקום שהקפיטל הפרטי כבש מקום רחב למדי, אבל... החוות הלאומיות מוכיחות; ואלה מזה יתקוממו בשם העבר, בשם היהדות של העבר, אשר ה'אני' החי אינו בעיניהם די דבֵק בה ודי בטוח, איינו די יונק שדי אמו וחשוד – אפילו בארץ-ישראל – על הנטייה להיגמל לגמרי, אם לא ידאגו בעוד מועד למלא אותו 'רוח'. ולעומתם יקומו אחרים ויראו לך את כל ביטול היש שלנו, את כל אפסותו של ה'אני' שלנו, את כל חוסר יכולתו בזמן הזה ליצור דבר-מה ואת כל קלוּת ערכן של יצירותיו, שיצר מאז ועד היום, לעומת מה שיצרו אחרים. את כל אפסותה ואי-אפשרותה של תחייתנו – והכל לשם הצלת האומה מכיליון! וכן הלאה והלאה.

הדבר, כמו שאנחנו רואים, צריך עיוּן. אני לא אבוא לברר אותו מכל הצדדים. אני נוגע בעיקר בצד הנפשי של תחייתנו, יותר נכון, סקירתי אני, כמו שאפשר לראות מכל הכתוב בזה, הולכת מבפנים אל החוץ, מן הצד הנפשי, שאני רואה בו יסוד, אל הצד המעשי. רואה אני את המבוכות שבחיינו בתור תוצאה מן המבוכה שבנפשנו (כמובן, יש פנים גם להפך, שהרי הא בהא תליא). בן עם חי יכול לחיות בלי חשבונות רבים, רק בכוח זרם החיים החיצוניים, הנושא אותו לאשר יהיה רוחו ללכת. לא כן אנחנו. לנו אין חיים משלנו ממקורנו. החיים החיצוניים, הנובעים בעיקרם ממקורות זרים, נושאים אותנו לאשר אין רוחנו ללכת. אנחנו מוכרחים לשחות נגד הזרם, אנחנו מוכרחים, אם חפצי חיים אנחנו, לחיות מבפנים, לחיות מדעת, וקודם כל לשחרר את עצמנו מהשפעת היסודות הזרים שבחיים החיצוניים על מה שבגבול הכרתנו ועוד יותר על מה שמתחת למפתן הכרתנו, לשחרר את עצמנו מן השעבוד שלא מדעת, הקשה מן השעבוד מדעת. אנחנו מוכרחים, במידה שאפשר, לברר לעצמנו את הצד הנפשי שבתחייתנו, להאיר אוֹר על המבוכה שבנפשנו.

ה'אני' הפרטי וה'אני' הלאומי

אולם השאלה על דבר עצמות השל אומה קשורה בקשר כל כך אמיץ בשאלה על דבר עצמותו של הפרט,אינני רואה אפשרות לדבר ברצינות בעצמותנו הלאומית בלי להתבונן במקצת במהותו של 'אני' בכלל ובדרך שאיפתו לחיים מלאים ושלמים או בדרך שאיפתו לבוא לידי גילוי שלם.

'אני' הלא הוא יסוד החיים, אולי יסוד חיי העולם בכלל – מה שכמובן אינו מושג לנו, – אבל בכל אופן יסוד החיים של האדם והחי, כלומר יסוד אותה בחינת ההוויה, שאנחנו קוראים לה חיים בעצם. 'אני' הוא צמצום כל ההוויה בנקודה אחת, אבל גם התפשטותה מתוך נקודה זו לאין סוף. זוהי השתקפות כל ההוויה כולה בטיפה אחת של מים.

מקום הוויתו של 'אני' אינו בגבול ההכרה, הוא תופס את ההכרה, הוא יסוד ההכרה, אבל אין ההכרה תופסת בו. הוא בא לידי גילוּי בגוף, אבל הוא לגבי ההכרה בבחינת 'וראית את אחוֹרי ופני לא יראו'.

מעין יחסו של ה'אני' אל ההכרה בבחינת החיים הפנימיים הוא יחסו אל החברה בבחינת החיים החיצוניים. ה'אני' תופס, חי את חיי החברה, הוא בא לידי גילוּי חיצוני בחיי החברה, אבל אין חיי החברה תופסים בו, אין לחיי החברה חלק ביצירת ה'אני' או בקיומו. ואין בני החברה מוסיפים לו או שוללים ממנו כלום. כלומר טעות היא הדעה הרגילה: כי ה'אני' מתפרנס מחיי החברה ומתעשר על חשבון אחרים, כמו שהדבר נוהג בעשירות חומרית. ה'אני' חי על חשבון חיי הטבע האין-סופיים ומתעשר על חשבון האין-סוף. פרטים לאומיים. הלא כך דרכו של עולם: אדם בריא אינו מוקיר את הבריאות ועושה דברים, המביאים עליו כל מיני חוליים רעים, ורק בעת שהוא חולה, הוא מרגיש, כי אין דבר יקר בעולם מן הבריאות. ולא מקרה הוא, שבקרב אומה זו, שכוח קיומה במצב של שעבוד ושל פיזור גדול מכוח קיומן של הרבה אומות אחרות, גם האינדיבידואליות תופסת מקום יותר גדול. במובן זה גדול כוח היחידים, כלומר החפץ לחיות חייו המיוחדים נטוע בנפש כל פרט, אלא שהיחידים החזקים הם הכוח המעמיד, שיתר הפרטים נשענים עליו ונשארים קיימים.

תכונתו היסודית של היחיד, תכונתו היסודית של ה'אני' היא, שהוא אינו מתבטל ואינו מוותר כלום מסגולותיו המיוחדות. הוא אינו מתבטל בפני אחרים, בפני כוחם ואורם של אחרים, בפני עולמם של אחרים, אפילו אם יהיה אורם אור עולם ועולמם – אור שבעת הימים. בשבילו אין עולם אלא הוא אם גדול הוא או קטן, בריה אפילו באלף לא בטלה – ואפילו באלפי אלפים, אם היא בריה חיה. בריה מיקרוֹסקופית היא יחידית, יחידית מיקרוסקופית, אבל יחידית, והמתבטל הוא אפס. ה'אני' אינו מתבטל גם בפני המציאות, ואפילו בפני הטבע. אפילו אם יעשה לו העולם כמין כותל לפניו, הוא פורץ ועובר ('הקב"ה גוזר וצדיק מבטל') או נשבר ונופל, – להתבטל, לוותר אינו יכול([1]).

במובן זה חשובים לא רק היחידים הבולטים, אשר ה'אני' שלהם גלוי ביצירותיהם, בהשקפת עולמם, בכוח מעשיהם, כי אם גם היחידים ה'נסתרים', שאין אתה רואה בהם כלום, שהם אנשים פשוטים, לפעמים גם גסים, אלא שה'אני' שלהם גדול. אין ה'אני' נערך על פי ענפיו הגלויים, כי אם על פי שרשיו הנעלמים מן העין. וכך היא גם השפעתו. יפה במובן זה המסורה על דבר ל"ו הצדיקים, המצטיירים בדמיון העם בצורת אנשים בעלי חיצוניות המונית, פשוטה או גם גסה, – ובזכותם האומה מתקיימת.

ובמידה זו נערכות גם יצירותיה של האומה, כל אותם 'ארונות הספרים' שהנפש היפה בזמן הזה אינה יכולה להפקיע עצמה מן החובה לבטל אותם כעפרא דארעא. גדולים לנו הספרים האלה לא במה שאמרו, כי אם במה שלא אמרו. והרבה הרבה לא אמרו. הרבה נשמות גדולות, הרבה מחשבה גדולה ויצירה גדולה מצומצמות, קבורות חיים בתוך הספרים האלה, עם כל הצער של נשמה גדולה מצומצמות בתוך חיים של חנוונות וסרסרות, עם כל הצער של מחשבה גדולה וכוח יצירה גדול מצומצמים, קבורים חיים בד' אמות של הלכה, צער שלא ראה אור עולם. כמה גדול ה'אני' המסתתר בכל אלה! כמה גדול כוח צמצום כזה! צמצום כזה כוח מפוצץ יש בו, כוח מפוצץ כזה, אשר יגע בו ניצוץ בוער אחד, – ויפוצץ לרסיסים הרבה עולמות עם כל הריקבון המזהיר שבהם, עם כל הזיוף והשקר, הלבושים בכל מיני צבעונין, שבהם.

קשה הצמצום ל'אני', אבל לא מסוכן, מסוכנה ההתבטלות בפני אחרים, האורבת לרגלי הצמצום במקום ששחרור ה'אני' מן הצמצום בא בכוחם של אחרים, בהשפעת דעותיהם, יצירותיהם, רוח חייהם של אחרים, ולא בכוח ה'אני' עצמו. ההתבטלות היא רעל ממית, שאין הצלה ממנו לא בזכות אבות ולא בזכות עצמו. קודם-כול היא ממיתה את אמונת ה'אני' בעצמו, בכוח החיים ובאמת החיים של עצמו, בכוחו להביא לידי גילוּי על-ידי עצמו מה שלא בא ולא יבוא לידי גילוי על-ידי אחרים, ועל-ידי כך היא מחלישה את רצונו ואת כוחו להתגבר על כל חולשה פנימית ועל כל מכשול ושטן חיצוניים, שאינם נותנים לו לבקש חיים מיוחדים לעצמו, לבוא לידי גילוּיו המיוחד.

מאי תקנתיה?

אולי ישנן דרכים יותר רציונליות, יותר קרובות, יותר 'טבעיות' – אני יודע רק אחת: תיקון ה'אני', התחדשותו ותחייתו לא יבואו אלא מתוך מקורו הראשון, מתוך הטבע. ובזה אין הבדל בין 'אני' פרטי ובין 'אני' של אומה. אולם הדבר הזה קשה מאוד ורחוק מאוד, קשה במידה שאין לשער ורחוק במידה שאין רואים צורך לשער.

מצד אחד, הטבע אינו יודע פשרות ואינו אוהב חצאיות. בא אתה לבקש תיקון לעצמך, לחדש את רוחך, לאחד את קילוח חייך עם זרם הים הגדול של החיים העולמיים, – טוב, בוא! אבל בוא תבוא כולך והתמכר לו כולך, בלי שיור כל שהוא. שנה תשנה את כל חייך ובראת לך חיים חדשים בהחלט, חיי טבע, חיי עולם, השתתפות שלימה עם הטבע ועם כל אשר בו בחיים, ביצירה, בצער, בשירה.

ומצד שני, האדם כל כך התרחק מן הטבע, כל כך התבצר בתוך חלומותיו כצב הזה בתוך שריונו או כתולעת זו בתוך החזרת, עד שאינו רואה כל קשר בין חייו ובין חיי הטבע. שואף הוא להכיר את הטבע, לדעת את הטבע, להסתכל בטבע, אבל לא לחיות את הטבע. הטבע הוא בעיניו מעין ספר, אם ספר תורה או ספר מדע, אם ספר שירה או ספר יצירה, אם תרצה גם ספר החיים, אבל לא החיים עצמם, לא חלק מחייו, יותר נכון, לא אותו ים החיים, שחייו הם טיפה אחת ממנו. שואף הוא רק צל הטבע, אבל לא עצם הטבע, על כן גם חייו הם רק צל החיים. רואה הוא את החיים – מה שהוא קורא לו חיים, – והנה הם צרים כבית כלא ומזוהמים כבית מחראות, אין אוויר לנשימה, אין אור לעינים, אין כוח לחיות, מבקש הוא חיים חדשים, חיים עליונים, או, לפחות, חיים שאין בהם כיעור ואין בהם אכילת אדם, אם באיסור או בהיתר, אם מתוך זוללות או מתוך גבורה, מבקש הוא את האדם, מבקש את האלוהים. מבקש – אבל רק בתוך חומותיו, בתוך החזרת שלו, מסתובב, מתעקל, מתפתל, מסתבך. פונה לימין ואוסף 'רוח' בחופניו, לשמאל – ותופס 'חומר' בידיו. פעם הוא מבקש אלוהים בשמים, ופעם עושה עצמו אלוהים על האדמה. רואה הוא את ענייני חייו, את יחסיו בינו ובין אחרים וגם בינו לבין עצמו מסובכים והולכים ומסתבכים עד למחנק נפש, זלים ומגוּנים עד כדי להביא לידי בחילה בחיים, ואומר הוא לתקן הכול על-ידי שיסדר הכול באופן אחר. פעם הוא אומר להביא גאולה לעולם על-ידי שינוי הסדר המדיני, ופעם על-ידי שינוי הסדר החברותי, פעם על-ידי שינוי ערכיו המוסריים ופעם על-ידי שינוי ערכיו הדתיים. ואין הוא רואה, כי כל יחסיו כולם לעצמו ולמה שאינו הוא עצמו הם על פי עצם מהותם פגרים מתים, מחוסרי חיים וכוח, באין להם יניקה ממקורם הראשון, ממקור החיים. אין הוא רואה, כי חומותיו, המפרידות את חייו מתוך ים החיים העולמיים, מהפכות את חייו מזרם שוטף, מתפשט, מתרחב, מתעמק לתוך ההוויה האין-סופית לבִיצה עומדת או תוססת ומפעפעת ומעלה ריקבון וצחנה. אין הוא רואה, כי הסתירה העיקרית, התהומית שבחיים באה מתוך שההכרה, שהתפרצה מתוך החומות ויצאה לחופשי, מחבקת עולמות אין קץ, והחיים מה שהאדם קורא לו חיים – כלואים, עומדים ואינם משיגים את ההכרה; בעוד שהחיים הם על פי עצם מהותם יתירים על ההכרה והשגתם יתירה על השגת הכרה, כי ההכרה היא חלק והחיים הם הכול. אור ההכרה בא מן החיים וכוחה מכוח החיים ולא להפך. מה שאין החיים משיגים, לא תשיג ההכרה לעולם: מה שההכרה משיגה יותר ממה שמשיגים החיים הרי הוא או 'רוח' ולא חיים או אור קר וקשה, מבהיק ואינו מאיר, והעיקר, אינו מחיה. אין רואה, כי הדבר היותר נורא בחיים הוא לא הצער, אם כי קשה הוא, כי אם הקטנות והחולין, השקר והזיוּף, הרעבתנות שאין לה גבול, הזוהמה והטומאה, שכולם פרי החברה האנושית שהתרחקה מן הטבע ולא פרי הטבע. וכאן מונח השורש לכל הצרות. לא הרעב מביא את האדם להיות הטורף היותר נורא, שאין דוגמתו בכל החיות הטורפות, כי אם הרעבתנוּת שאין לה גבול, לא התאווה הטבעית מביאתו לעשות כל תועבה, כי אם רוח הטומאה, שאינה בשום חיה מלבד האדם. וכן הלאה.

כך אי-אפשר להיות. האדם מוכרח סוף סוף להרוס את חומותיו, לצאת לחופשי, אם לא נגזרה עליו כליה, אם אין חפצו להיחנק בתוך בית כלאו, בתוך יחסיו המחניקים, אשר לא יועיל להם כל שינוי-סדרים וכל שינוי-ערכין, כל הערצת עצמו וכל בקשת אלוהים. האדם בשביל להיות יותר אדם, או, פשוט, בשביל להיות אדם, צריך לא להכיר יותר או להסתכל יותר, אף לא להיות יותר צדיק או יותר גבור, כי אם להיות יותר, כלומר להיות את הטבע, לחיות חיים מקיפים את כל הבריאה כולה וחודרים לתוך תהום ההוויה. אז ישיג יותר. אז יהיה יותר עשיר ויותר עמוק, וממילא יותר גיבור ויותר צדיק, או שלא יהיה לו צורך כלל לראות את עצמו כאילו הוא גיבור או צדיק, אז גם יכיר יותר. אז תהיה הכרתו מלאה חיים וחייו מוארים באור עליון.

אולם בינתיים מי יעשה את הצעד הראשון? בינתיים החיים כל כך רחוקים מן הטבע, עד שבקשת תיקון ה'אני' ותחייתו, ובייחוד, בקשת תחיית ה'אני' של אומה בתוך הטבע היא בעיני הבריות כל כך רחוקה מן החיים כרחוק מזרח ממערב או כרחוק 'אדם מן היישוב' ממחשבות, שלא בא עליהן ההסכם הכללי.

בייחוד, רחוקים אנחנו מזה. רחוקים אנחנו מן הטבע לא רק מצד עצמנו, כי אם גם מרוחקים בזרוע אחרים, מרוחקים בכוחות, שהכול רואים את גודלם הנורא, בעוד שכוחנו אנו, הכוח, שאנחנו נותנים על מה שאנחנו קוראים לו 'משא נפשנו', כל כך קטן ודל. כי מה כוחנו בארץ-ישראל? מה כוח מעשינו, כוח כל מה שיש לנו בארץ-ישראל? אין צורך כלל להיות נביא או מתייאש בשביל לראות, כי די ברוח שאינה כל כך מצוּיה בשביל להרוס את כל מה שבנינו. וברוחות המצוּיות הלא גם הן די חזקות בשביל לעצור בעדנו מלכת הלאה. אולם מה זה אומר? החשבון ברור. מה אנחנו מבקשים בארץ-ישראל? לפנינו עומדת השאלה: להיות או לחדול? עומדת ודורשת תשובה בכל תוקף. החיים אינם מחכים, החיים עונים בשלילה. ההתבוללות, כלומר ההתבוללות המעשית, עושה דרכה בחשאי ובבטחה, השמד מתרבה וכו', ואנחנו? מה אנחנו משיבים? ארץ-ישראל? אנחנו רוצים לחיות? אבל אם לרצות – הרי לרצות! מי שחייו בסכנה, והוא רואה אפשרות כל שהיא להינצל, לא ישאל שאֵלה: אולי לא כדאי לנסות? לא יעמוד על המיקח: אולי תעלה לו הצלתו במחיר יותר מדי יקר. אין מחיר יקר ביחס לחיים. את הכול נותן החי בעד החיים, את הכל עושה החי בשביל להציל את חייו. ואם לתת הכול – יש לנו מה לתת. יש לנו די כוח ויש לנו די נפש. אם לתת הכול ולעשות הכול, – נוכל בבטחה להתגבר על הכול. כי ביצירה לאומית כשלנו לא כוח האגרוף גובר, כי אם כוח הרצון, גבורת הנפש והמעשה נתינת הכול ועשיית הכול בכוח ובפועל, זה כוחה של התעוררות לאומית גדולה. ולוא עלה בידינו לברוא התעוררות לאומית גדולה כזו, היינו יכולים לומר: ניצלנו. אולם לא זה עיקר. העבודה היישובית בארץ-ישראל היא תכלית לעצמה וכוח לעצמו, ההתעוררות תבוא מאליה. לפי זה קודם-כול צריכים אנחנו, בארץ-ישראל, לתת הכול ולעשות הכול: ועל פי המידה הזאת נערך כל מה שנעשה בארץ-ישראל. במובן זה גדול כוח מקרה אחד של מסירות נפש אמיתית מכוח כל הפרדסים שבפתח-תקוה וברחובות יחד, גדול כוח חיים קשים של עבודה ובקשת דרכים ושאיפות אנושיות גדולות של קומץ צעירים מכוח כל הגדולות והנפלאות, שנעשו בארץ-ישראל על-ידי הקפיטל הפרטי, והקבוצות יוכיחו, ו'השומר' יוכיח ועוד כאלה יוכיחו, אשר לולא הם, כבר היה בארץ-ישראל הכל נרקב עד לאין מרפא.

כך אני מצייר לי את מצב רוחנו הלאומית, את מצב ה'אני' הלאומי שלנו בזמן הזה, מצב קשה, והעיקר, לא ברור, מתעלם ורחוק מדרך החיים הרגילים. ובזה – במה שהוא לא ברור, מתעלם ורחוק – מונח השורש לכל המבוכות אשר במחננו.

רואים מקרוב את הגלות ורואים מרחוק את התחייה וחושבים כי יש דרך, אם כי צרה וארוכה, הולכת ישר מהכא להתם. ואין רואים, כי בין שתי אלה, בין הגלות והתחייה, יש תהום, שאין לעבור אותה, אם לא על כנפי נשרים. ובזה עיקר הרע – במה שאין רואים את התהום, 'נחשוֹן קפץ לתוך הים', כי ראה את הים, – ובזה הציל את האומה. כי בזמננו אולי עוד נמצאים בקרבנו 'נחשונים' במספר מספיק בשביל שהעם ילך אחריהם, אולם הם אינם רואים אצלנו ים וקופצים לתוך ימים אחרים.

קשה היא הגלוּת כשהיא לעצמה, – את זה כולם רואים ומבקשים דרכים לצאת ממנה, אבל עוד יותר קשה מה שהגלות המיתה בקרבנו את כוח החיים העצמי, את הכוח לברוא לעצמנו חיים מתוך עצמנו, על דעת עצמנו ועל אחריות עצמנו, ועל-ידי כך נעשינו מחוסרי יכולת לצאת ממנה, כי בכל מקום אשר נבוא שמה אנחנו מסוגלים רק לברוא לעצמנו גלות חדשה משלנו. אין בעולם בשבילנו מקלט בטוח מן הגלות אשר בקרבנו. ואת זה אין רואים, וכמעט מותר לומר, אין חפצים לראות, שהרי בארץ-ישראל אפשר, כמדומני, למשש את זה בידיים.

בכל משך גלותנו ינקנו משני שדיים שונים: את חיי הגוף ינקנו מחיי זרים ואת חיי הרוח – מן העבר. תחייה – הרי זו גמילה משדיים, הרי זו לא רק חיים אחרים, כי אם גם כשרון להיות אחר. והכשרון הזה – הכשרון לחיות מתוך עצמנו, על דעת עצמנו ועל אחריות עצמנו – אין לנו. ידיים אין לנו, ואין לנו כל הרגשה, כי מחוסרי ידיים אנחנו. כבר הורגלנו להרגיש את עצמנו פרזיטים – פרזיטים בחומר וממילא גם פרזיטים ברוח, פרזיטים בחיים – במידה כזאת, עד שאנחנו רואים את פרזיטיותנו כדבר טבעי, שלא קשה לנו להוכיח מכל התורות, שאינה כלל פרזיטיות, ורק בעלי מרה שחורה ובעלי הזיה ידועים רוצים לשנות עלינו סדרי בראשית, אנשים מן היישוב עוסקים ברכישת קרקעות, בהכנסת הקפיטל הפרטי, ביצירת תנאי לאיניציאטיבה הפרטית וכו'. והעבודה? – מובן, 'עד כמה שאפשר' תיעשה בידי יהודים. ומי מבני ארץ-ישראל לא ידע פירוש 'עד כמה שאפשר'? אנשים הדואגים לנפש האומה, החולים על ירידת רוחה, עוסקים בתחיית הרוח, ביצירת תרבות, וכו'. וידיים? – מה עניין שמיטה אצל הר סיני?! אנשים, המדברים לכאורה בשם העבודה, רואים מתוך אספקלרייתם המאירה, כי לא זה עיקר – שכל יהודי בארץ-ישראל, בלי כל הבדלים וחילוקים, יעבוד ויבקש בעבודתו תחיית עצמו ותחיית עמו וגאולת ארצו, כי אם זה עיקר – שתהיה לנו בארץ-ישראל מפלגת פועלים בעלי הכרה מעמדית ברורה, בלתי מטושטשת, שלא ייכשלו ח"ו ב'כלל ישראל פוליטיק' במקום להחזיק ב'כלל פרולטריון פוליטיק' וכו'.

כך היא תחייתנו! כך מרפאים את נגע נפשנו היותר עמוק, אשר כל זמן שלא יירפא אין כל תחייה בגדר האפשרות! כך בכלל מרפאים, מצד אחד את הרוח, ומצד שני – את הגוף! ומי יאבה לך ומי ישמע לך, אם תאמר, למשל: הנה חושבים כל כך הרבה על דבר יצירת תנאים בשביל האיניציאטיבה הפרטית, הרודפת אחרי הפרוטה, אולי כדאי לחשוב מעט על דבר יצירת תנאים בשביל האיניציאטיבה הפרטית של ה'אני' – הלאומי והפרטי, שהוא בעצם אחד – המבקש חיים, חיים שלמים, חומר ורוח כאחד? כלומר אולי כדאי להתבונן קצת, מה זה מבקש, וקודם-כול לשחרר אותנו מכל אפיטרופסוּת, מכל תמיכה, מכל תורות, מכל רוחות מנשבות ועומדות?

מי שמכיר את ה'אני' של עצמו פנים אל פנים, יכיר, בטוח אני, במקצת התבוננות, כי זה דורש, כלומר כי תחייתנו וגאולתנו דורשות, כוח רצון שאין דוגמתו, התעוררות העצמוּת, התגברות כוח החיים במידה שאין למעלה הימנה, כי תחייתנו וגאולתנו דורשות מעוף.

רגילים להשוות את תנועתנו הלאומית בזמן הזה לתנועתנו הלאומית בזמן שבי בבל. אבל שוכחים להביא בחשבון שלושה דברים. ראשית, אז לא היה עוד העם חרב לגמרי ונעקר משורשו לגמרי, עוד היתה הלשון חיה בפיו, עוד היה חלק גדול מן העם יושב על אדמתו כקדם וכו'. שנית, אז לא ארכה הגלות יותר משבעים שנה, בכל אופן לא יותר מזמן קצר מאוד בערך לחיי עם, ועוד היה זכרון החיים הלאומיים השלמים חדש וחי. שלישית – והיא עיקר גדול – אז היתה הדת חיה ומלאה כוח.

בזמן קדום בזמן שהאדם היה עוד יותר פשוט, יותר קרוב אל הטבע, עוד ראו בני האדם קשר חי בין חיי אומה ובין חיי הטבע. אז, 'בצאת ישראל ממצרים.... הים ראה וינוֹס' וכו'. מורגש היה, כי לידת אומה יש לה איזו שייכות אל החיים הקוסמיים, כי יש כאן איזו השפעה קוסמית גדולה, וההשפעה הזאת באה דרך צינורות הדת. היום גם הדת רחוקה מן הטבע, היום יש לנו פוליטיקה. אולם גם בדרך הפוליטיקה באנו סוף סוף לידי הכרה, כי מכל הממשלות הגדולות, שצריך שיהיה לנו עסק עמהן, הממשלה היותר חשובה והיותר עיקרית לנו היא עם ישראל (מדברי וייצמן בקונגרס). מכאן, דומני, לא רחוק כל כך לבוא לכלל הכרה, כי יש עוד ממשלה גדולה, לא פחות חשובה ולא פחות עיקרית לנו ולא פחות צריך שיהיה לנו עסק עמה – הלא הוא הטבע. אולי תחייתנו וגאולתנו יש להן איזו שייכות לא רק אל הכוחות הפועלים בחברה האנושית, כי אם גם אל הכוחות הפועלים בחיים הקוסמיים, אולי בא כאן לידי גילוי לא רק רוח האדם, כי אם במובן ידוע, גם רוח העולם בכלל? אולי הולכת ונולדת כאן איזו דעה קוסמית גדולה? אולי באמת אי-אפשר לעם שנעקר מאדמתו, שמת לחלוטין במובן המדיני ולחצאין גם במובן הלאומי, – אולי אי-אפשר לו להיקלט באדמתו, לשוב לתחייה שלמה בלי יחס חדש, עיקרי, קוסמי אל הטבע ואל החיים? אולי זאת היא הרוח, אשר תחייה את העצמות היבשות וגם הרקובות?

אם מאורעות עולם מגידים דבר-מה, אם מה שקורים היסטוריה, אם מהלך החיים מלמד דבר-מה, הרי מהלך חיינו מורה לנו את דרכנו: אל הטבע ואל העבודה! או אל הטבע על-ידי העבודה: אנחנו צריכים להיות הראשונים לפרוץ את החומה אשר בנו בני האדם מסביב לחייהם. אולם לפרוץ את החומה אפשר רק בידיים ורק בכוח החיים, המקיפים את כל גילוייה של נפש האדם ואת כל יחסי האדם אל עצמו ואל מה שאינו הוא עצמו, בכוח החיים, אשר זרמם הרחב והעמוק ישא את האדם למרחבי עולם ולא יתן לו לכבוש לא רק את אחיו האדם, כי אם גם את הטבע, את האדמה. לא לחינם נולדו בקרבנו כמעט בזמן אחד, כמעט תאומים, רעיון העבודה (שהרי גם החלוצים הראשונים התחילו בעבודה) ורעיון הקופה הלאומית, – שני אלה הם שני צדדים של רעיון אחד.

קשה היא הדרך הזאת לעם רחוק מן הטבע ומן העבודה, קשה מאוד וזקופה מאוד, והעיקר, כי בעיני הרבים אין זו דרך כלל. אבל דרך אחרת אין לפנינו. לפחות, עד כמה שכוח ראייתי מגיע, אני רואה, כי הדרכים האחרות מובילות לאשר הן מובילות, רק לא לאשר אנחנו מבקשים, לא לתחייה לאומית ולגאולה לאומית. דרכים קלות, שטוחות, בטוחות, 'טבעיות' אינן מובילות לעולם למטרות גבוהות. בדרכים האלה נשוב לאשר יצאנו משם. אם בארצות פיזורנו הגלות יצרה אות את חיינו ואת רוחנו, הנה פה 'בארץ תחייתנו', אנחנו יוצרים גלות מדגַרמֵנו, גלוּת חדשה, רוח גלוּת וחיי גלות חדשים, ריקבון חדש, ארצישראלי, מזהיר. בדרכים האלה נביא אולי לידי תחייה לאומית ולידי גאולה לאומית את האחרים, את העובדים, את היוצרים האמיתיים כמעט של כל מושבותינו, כמעט של כל 'יצירותינו הלאומיות' אבל לא את עצמנו. מספר ידוע של בעלי אחוזה קטנים עם גדולים, החיים על עבודת אחרים, בעיקר על עבודת בני עם אחר, עם עבודה עברית בשיעור שיש בו כדי לתבל את העסק במצוות יישוב ארץ-ישראל, – יאמרו מה שיאמרו, רק מתוך השקפת גלותית בגולה, ורק מתוך היגיון רקוב בארץ-ישראל אפשר לראות בזה תחייה לאומית או אתחלתא דגאולה.

אבל בייחוד אין דרך אחרת לפני מי שרואה בעבודתנו הלאומית בארץ-ישראל לא עבודת רשות ולא עבודת חובה, כי אם עבודת חיים, מי שמבקש מתוך תיקון האומה ותחיית האומה את תיקון עצמו ותחיית עצמו, כלומר מי שנחוץ עתה בארץ-ישראל יותר מכול, מפני שארץ-ישראל נחוצה לו יותר מכול.

סיכום

אם לסכם את כל האמור בזה עד הנה, יוצא:

בלשונה של הנפש: אם 'אני' כאן – הכול כאן. ובלשון המעשים: העבודה והקופה הלאומית.

וזה הכול, אבל יותר לא צריך. החיים מתחילים מגרעין מיקרוסקופי.

ישנן הרבה שאלות, אבל אין שאלה במקום שיש רצון ויש 'אני'.

היש עוד כוח בעם ישראל לשוב ולהיות עם חי? – אם 'אני' חי – הרי העם חי.

אבל יש גם הוכחה אובייקטיבית, אם כי רק שלילית, אבל נמרצת בהחלט.

פתגם סיני, כמדומי, אומר: מגדל גבוה נמדד על פי צלו ואדם גדול – על פי שונאיו. עם קטן ומשועבד, אשר עמים גדולים ועצומים, המושלים בו בעריצות מאין כמוה, הנוקמים בו שבעתיים בעד כל פשע קטן, מוצאים הכרח להילחם בו כל הימים באכזריות, בשנאה כבושה, לחשוב עליו מחשבות כל הימים לרעה, לבדות עליו שקרים נוראים, עלילות, אשר לשמען תסמר שערת בשר אדם (כשאחד מאלה העמים מגדיש את הסאה ברשעתו, האחרים נעשים צדיקים על חשבונו) – עם כזה בוודאי כוחו גדול ככוח שנאת משנאיו אליו, ולא רק כוחו המעשי, כי אם בעיקר כוחו הרוחני המוסרי. בחלש, בנשחת, בנבזה באמת אין מטפלים הרבה, אותו פוטרים בחדא מחתא ומבטלים כלאחר-יד. והיתה זאת נחמתנו במצבנו הנורא. והיתה זאת עֵדות נאמנה על כוחנו לשאת חבלי תחייה ככוחנו לשאת חבלי שאוֹל.

הנשיג את מטרתנו בארץ-ישראל? – אם נרצה, בלי כל ספק,

אולם לרצות הרי זה אומר לבקש את מטרתנו, למשל, באותו המרץ ובאותה הסבלנות, שאדם מישראל מבקש פרנסה. לרצות הרי זה אומר לסבול ברצון כל מחסור וכל יד עמל, לקבל באהבה כל מיני יסוּרים, כמו שהיה אדם מישראל מוכן ומזומן לסבול את כל זה במשך שנים רבות, לוּא היה בטוח, כי בשכר זה יקבל בעתו ריוח גדול. לרצות הרי זה אומר, שהרוצה יעבוד הוא ובני ביתו כל העבודות, לא יחשוב כסף למאומה במקום שהדבר נוגע לעצם רעיוננו, ישנה את חייו שינוּי מוחלט. אם כך ירצה עם או רוב העם, יותר נכון, אם כך תהיה השאיפה הכללית או הרוח הכללית, אפשר לומר בבטחה גמורה, כי בעוד חמישים – מאה שנה נשיג את מטרתנו, לפחות, באותה המידה, שלא יהיה עוד ספק בהשגתה השלימה בעתיד לפי הערך לא רחוק.

ואין אלה דברי נבואה או אמונה עיוורת, כי אם הבנה פשוטה בעצם העניין.

העיקר הוא, כי בארץ-ישראל, כמובן, במידה שאיננו עושים אותה לעסק, אנחנו יכולים לרצות, לרצות עד כלות הנפש, לרצות עד כדי לאמץ את כל כוחות הגוף והנפש ולתת את כל כוחות הגוף והנפש ביחד עם הגוף ועם הנפש. אין בעולם ארץ מלבד ארץ-ישראל, אשר היהודי יכול לטעום בה טעם ארץ מולדת, ארץ מולדת אמיתית, טבעית. אמנם אנחנו נתרחקנו מארצנו, וארצנו, כל זמן שאנחנו בגולה, רחוקה מלבנו. אבל די ליהודי בעל נפש לבוא לארץ-ישראל, לחיות ולעבוד ולסבול בארץ-ישראל, העיקר לעבוד בארץ-ישראל, לעבוד בתוך הטבע ולחיות את הטבע הארצישראלי, לחיות את חורבן הארץ עם הצער שבחורבן והגבורה שבחורבן שלה, בשביל לטעום ולהרגיש מה היא ארץ מולדת לאדם, מה יכולה ארץ מולדת לתת לאדם, ומה יכול אדם לתת על ארץ מולדת. אם אין אנחנו יכולים עוד לראות את עולמנו בארץ-ישראל, הנה יכולים אנחנו, לפחות, לראות בה את מקומו של עולמנו. בארץ-ישראל אין אנחנו זורעים לרוח, ואיננו יוצרים לריק, להבל ולבהלה. אין כוח מכוחותינו ואין יצירה מיצירותינו האמיתיות אובדים בה לבטלה, אין הם אובדים אפילו אם בעליהם יורדים ונופלים. לפני שנים אחדות נזדמן לי לומר על מצבה החמרי של פתח-תקוה: פתח-תקוה עשירה והולכת ומתעשרת ובני פתח-תקוה רובם עניים, והדבר פשוט. רבים עשו פרדסים שלא לפי כוחם וירדו מנכסיהם, אבל הפרדסים הלא נשארו, אם כי עברו אחר-כך לידי אחרים. ואת הדבר הזה עצמו אפשר לומר על ארץ-ישראל במובן הרוחני: ארץ-ישראל היא – כמובן, לפי הערך – עשירה והולכת ומתעשרת, אם כי בני ארץ-ישראל הם לפי שעה רובם עניים. היו הרבה חלוּצים שירדו מנכסיהם, הרבה פועלים שעבדו וסבלו ועזבו את הארץ וכו' אולם נכסיהם של אלה – הגבוּרה, הצער, מסירוּת הנפש, – הם נכסי דלא ניידי ונשארו בארץ רק עברו לידי בעלים אחרים. בכלל אפשר לומר: בארץ-ישראל ישנן לנו כל האפשרויות להשיג את מטרתנו, ולא רק כל האפשרויות, כי אם גם, אם נכון לומר כן, כל אי-האפשרויות, אשר לגבי מטרה גדולה כשלנו הן אולי לא פחות חשובות ולא פחות נחוצות מן האפשרויות.

והערבים?

התעוררות לאומית גדולה, שיש בה רעיון גדול ורוח עצמוּת כבירה, מעין התעוררות בני ישראל יוצאי מצרים או מעין התעוררות הערבים בימי נביא האיסלם, כוחה גדול לא רק כלפי פנים, כי אם גם כלפי חוץ. פה ראש המדברים לא כוח האגרוף (כוח האגרוף, עד כמה שישנו פה, הוא טפל ולא עיקר), פה מדברים כוחות אחרים, כוחות שיש להם טֶמְבֶּר קוסמי וגבורה קוסמית. ודבריהם נשמעים, בייחוד, כשיש בהם אמת קוסמית. וזה עיקר לנו. אמת יסוד עולמנו. צנועה היא האמת, אבל כוחה גדול מכוח כל 'שוויון, חופש ואחווה', הנכתבים על דגלים. וגם מן האהבה כוחה גדול. ולא רק על היחסים שבין אדם לחברו גדול כוחה של אמת, כי אם גם על היחסים שבין עם לעם. 'לא ישא גוי אל גוי חרב' – גזרה האמת, והאהבה לא קיימה, תבוא האמת ותקיים. בכוח האמת נמצא דרך לחיים משותפים עם הערבים ולעבודה משותפת לברכה לשני הצדדים. גבורה נחוצה לנו, גבורה עילאית. אין לנו צורך ולא נאה להתרפס לפני הערבים או להתהדר לפניהם. אנחנו צריכים להיות אנשי אמת וצדק בשביל עצמנו ולא בשבילם, כל הטפח על דבר יחסים טובים לערבים בכוונה של 'לשם ייחוּד' מיוחד היא שלא במקומה, יחסינו צריכים להיות טובים וישרים לכל אדם. ועל זה עלינו לשקוד תמיד, בכל דרכינו ובכל מעשינו, ועינינו צריכות להיות שקועות במה שבפנים, ולא פונות כלפי חוץ אנחנו את שלנו נעשה, – והאמת תּוֹרֶה דרכה. ואם הם ילכו בדרכים אחרות, אם הם ישתמשו בכוח האגרוף ובכוח השקר, הם יכולים אמנם להרע לנו, אבל לפַנות אותנו מן הדרך אין בכוחם, וגם אנחנו לא נסור מדרכנו. יותר מכל הם יקלקלו לעצמם. אנחנו והם – בעלי-ברית טבעיים: יותר ממה שמאַחדת אותנו האחווה הגזעית מבפנים מאַחדת אותנו השנאה מבחוץ לשני הצדדים יחד.

ועבודת ההווה בגולה?

ועבודת ההווה בתוך הגולה מה תהא עליה? הלא הוא בגדר הנמנע, כי בזמן קרוב יתיישב כל העם או רובו בארץ-ישראל, ומה איפוא יעשו בינתיים היושבים בגולה?מאליו מובן, כי עבודת ההווה אינה עבודה אחת משותפת לכל ארצות הגולה, ואין לקבוע בה כללים. בכל ארץ מוכרחים היהודים להתאים את חיי השעה שלהם ואת העבודה היוצרת את חיי השעה שלהם לתנאי המקום. אחת, כללית, משותפת לכל היהודים בכל ארצות פיזורם יכולה להיות רק העבודה ליצירת חיי עולם. העבודה הזאת לא תוכל, כמובן, לתת להם דברים ממשיים, אבל רוח חיים, אור החיים היא, כמדומני, מסוגלה להכניס לתוכם במידה שאין למעלה הימנה, בכל אופן במידה שאין היהודי בגולה יכול בשום פנים להשיגה במקום אחר. לבאר את זה יותר חושב אני למוֹתר, בפרט אחרי כל מה שנאמר בזה.

סוף-דבר

מובן, כי נגעתי בשאלות האחדות האלה לא בשביל לתת להן פתרון או להראות כי אין כאן שאלות. פתרונים לשאלות נותנים החיים, ואולי נכון לומר, החיים הם פתרונים לשאלות ושאלות לפתרונים. חפצתי רק להגיד, כי במקום שיש חיים ויש רצון, אין שאלות מעכבות, כי אם מעוררות. ובכלל בכל מה שכתבתי בזה הייתי רוצה לתת דחיפה למחשבה ומקום להתבוננות. זה בעיני עיקר.

העיקר הוא, כי נתבונן איפה אנחנו בעולם.

העיקר הוא, כי נכיר בהכרה ברורה ועמוקה ולא נשכח אף לרגע, מה אנחנו מבקשים, כי את עצמו, את עצמותנו החיה, הלאומית והפרטית אנחנו מבקשים, כי את עמנו אנחנו מבקשים, כי את ארצנו אנחנו מבקשים.

העיקר הוא, כי נברר לעצמנו בירור גמור, כי בקלוּת, בהתאמצות קלה, בקרבנות קטנים, במסירות נפש זלה אין להשיג גדולות. אין דבר בעולם ניתן חינם. ואם אנחנו מבקשים הרבה, אם אנחנו מבקשים הכול – עלינו לתת הכול.

העיקר הוא, כי לא נסיח דעתנו אף לרגע מנגענו העיקרי, נגע הגוף ונגע הנפש, שדבק בנו בתוך הגולה – מפרזיטיוּתנו, אשר כל זמן שלא נירפא ממנה, אין כל תחייה בגדר האפשרות, וכי נודה לעצמנו, כי אין לנגע הזה רפואה אלא בשינוי גמור של כל אופן חיינו, כי רפואה שלימה נמצא בעבודה בתוך הטבע ובחיי טבע.

ואם נתבונן, ואם נחשוב, ואם נרצה, – עשׂה נעשה וגם יכול נוכל. אז תהיה לנו תחייה, אז תהיה לנו תרבות, אז יהיה לנו הכול

אז לא ייאָמר עוד: מה יש בקונגרס? מה יכול הקונגרס לתת? משלנו יתן לנו ומעבודתנו יאיר לנו.

תרע"ד (1913)