האומה והעבודה/פרק טו

א

לפנינו היום עוּבדה: אספת הנבחרים, אחרי כל מה שעבר עליה ועם כל הפגימות שיש למצוא בה, הצליחה, מוּתר, כמדומה, להוסיף: הצליחה מאוד. היא התחילה ברוּח כהה מאוד, בחרדה לגורלה ובאי-אֵמוּן בהצלחתה, כמעט מותר לומר: ברוח של חולי חולין, והלכה הלוך ועלה, הלוך ועלה, עד כי לאחרונה, בישיבה הרביעית, בשעה שנתקבלו ההחלטות בדבר הארגון, עלתה לגובה כזה, שלא פיללנו לראותה בכך. וגם המקרה המעציב בישיבה האחרונה, אם כי העיב הרבה את זוהרה, אם כי הוריד את הרוח כמעט עד למדריגתה הראשונה, לא גרע, מותר לומר, מכוחה ומערכה כלום. ואולי יש מקום לומר: גם זו לטובה! אולי צדק מי שאמר בנאומו שלפני הסגירה, כי יש צד טוב במה שאנחנו הולכים מהאספה בלתי שבעים רצון. השובע, ואפילו שובע הרצון, אינו גורם מועיל הרבה בעבודה גדולה, קשה ומרובת צדדים.ומעמקים כעבודתנו הלאומית. נחוצה ערוּת רוח תמידית, בלתי פוסקת אף לרגע, עֵרוּת-רוח, הרגשת מה שחסר לנו מכל הצדדים ועד סוף כל המעמקים, – ואת זו אין להשיג במציאות הקיימת אלא במידה גדולה של יסורי נפש, ואולי גם של דכדוכה של נפש. הרגע המעציב וכל הרגעים הקשים היו בבחינת 'והנה רעש ותקרבו עצמות עצם אל עצמו'. אוי, כמה קשה לאזניים וכמה מדכא את הנפש קול התנגשות עצמות יבשות! אבל הנה ראינו גם כי 'הנה עליהם גידים ובשר עלה ויקרם עליהם עור מלמעלה'. עתה בא הרגע של 'ותבוא בהם הרוח ויחיו ויעמדו על רגליהם חיל גדול מאוד מאוד'. כוח גדול מאוד מאוד נוצר לנו, גדול במידה שאין אנחנו יכולים עתה לשערו, עלינו רק לדעת להשתמש בו.

הסתדרות חדשה נוצרה לנו, יותר נכון, הונח היסוד או הונחה אבן הפינה לתחייתה של אותה ההסתדרות, שאנו קוראים לה עם ישראל. אבן הפינה לחיי עם חי.

אולם החובה הראשונה, שחלה מעתה על כולנו, על כל מי שמודה באמת ובתמים בנחיצותה של הסתדרות זו, על כל מי ששואף באמת ובתמים לתחיית עם ישראל, בין חופשי ובין חרד, בין 'שמאלי' ובין 'ימני' – החובה הראשונה היא להכיר בשייכותו האורגנית של כל אחד מאתנו להסתדרות זו, בקשר החי שבינו ובין כל חבריה, בחלקו ביצירת זרם חיים מתוך הארגון הכללי ובהחזקתו וכלכלתו של הזרם הזה כל אחד מאתנו חייב לראות את עצמו חבר הסתדרות זו באות החיוניות ובאותה המסירות, שהוא חבר בהסתדרותו המפלגתית או המעמדית, למשל, בהסתדרות 'הפועל הצעיר' או 'אחדות העבודה', ב'התאחדות המושבות' או ב'מזרחי', ולראות את כל חברי ההסתדרות החדשה באותה המידה חברים לו. אין זה מחייב החלשת חיוניותה של איזו הסתדרות חלקית שהיא, החלשת הקשר שבין החבר ובין הסתדרותו המפלגתית או המעמדית, אבל זה אומר, כי על-ידי ההסתדרות החדשה הכללית נברא היקף חיים יותר גדול, מוסיף כוחות חיוניים. ועומק חיים יותר גדול מפעיל יותר את כל הכוחות החיוניים, ומתוך כך נולדת נגיעה בלתי-אמצעית והפעלה הדדית חיה בין כל הכוחות החיוניים השונים, בין כל ההסתדרויות החלקיות השונות. והדבר הזה, במידה שהוא מחייב את כל הסתדרות חלקית להתחשב עם יתר ההסתדרויות החלקיות ובמובן ידוע לסייע להתחדשותן, בה במידה הוא לא גורע כי אם מוסיף חיים לאותה ההסתדרות החלקית עצמה.

אבאר את הדבר במשלים ממשיים.

עומדת לפנינו שאלת סידור עלייה מצד אחד, ומצד שני – שאלת העבודה במושבות, ופה אנחנו נתקלים בשאלת העבודה העברית במושבות בכלל. אולם השאלה הזאת היא היום לאין ערוך יותר קשה ויותר חמורה ממה שהיתה לפני המלחמה. אם לפני המלחמה, בעת שהמצב הכלכלי בארץ היה נורמלי, היה הדבר תלוי ברצון האיכרים לתקן את עַוָתָתָם בעבודה הזרה ולשוב לעבודה עברית, הנה עתה, בעת שמחירי העבודה ומכשירי העבודה עומדים על גובה לא נורמלי לפי ערך התנאים הכלכליים של הארץ, ומחירי תבואות המשק נמוכים במידה לא נורמלית, עתה אין עוד ביד האיכרים לתקן את הדבר. גם לפני המלחמה לא דבר קל היה לרפא מחלה נושנה, אבל היה בגדר האפשרות, אולם עתה, אם להשאיר את משק האיכרים בצורתו של היום, אין עוד אפשרות כזאת. מצב האיכרים כל כך קשה היום, שלא רק בעבודה עברית, כי אם גם בעבודה זולה הם עומדים לפני פשיטת-רגל גמורה. דרוש שינוי יסודי של כל צורת המשק של האיכרים. ובפתרון השאלה הזאת מחויבים לקחת חלק ידוע גם העובדים.

מבקשים העובדים צורות משק חדשות, יותר מתאימות לרעיון העבודה, מדברים על דבר מושבי עובדים וכדומה, בכלל מבקשים דרכים לאפשר את התגשמוּתו של רעיון העבודה בצורה היותר שלימה. אולם אין השלימות מושגת במציאוּת בפעם אחת. ואם יש לתקן ולוּא רק באיזו מידה, מה שפגום, הרי אסור להסתלק מזה. גם האיכרים מבקשים עתה, מבקשים פשוט מטעמים כלכליים, והמעולים שבהם אולי לא רק מטעמים כלכליים, צורה חדשה למשקם. הצורה הזאת יכולה להיות, אם לא שלימה בתכלית מבחינת רעיון העבודה, אבל בכל אופן יותר רצוּיה, יותר קרובה לרעיון העבודה מצורת משק האיכרים של היום. והדבר הזה תלוּי הרבה ביחסם הרצוי של העובדים ובהשתתפות הסתדרויותיהם במידה ידועה בהגשמה שאיפתם זו של האיכרים.

מובן מאליו, כי כשם שהעובדים, בהסתדרויותיהם ובפרטיהם, חייבים מעתה לשנות במובן המבואר את יחסם אל המושבות, כך חייבים האיכרים באותו המובן ובאותה המידה לשנות את יחסם אל העובדים.

ב

והנה משל מספירה אחרת.

אם שואפים אנחנו להעמיד את הארגון שנוצר על גובה של ארגון לאומי, אם רואים אנחנו בו ראשיתו של גוף עם חי ויוצר חיים לאומיים ואנושיים בכל מלוא היקפם ועומקם, הרי צריך גם היחס בין החופשים ובין החרדים להתחדש, להיות יותר אורגני, יותר חיוני, יותר מקורי. היחס בין החופשים והחרדים בקרבנו, כמו גם יחסם של החופשים אל הדת וכמו כל יחסי חיינו בדורות האחרונים בכלל, נבראו בצלם אותם היחסים אשר בקרב העמים האירופיים. אולם לעומקו ולאמיתו של דבר אין לחיקוי הזה שום יסוד לא בהיגיון ולא ברגש, ואיננו אלא פרי הגלוּת, פרי העבדוּת הרוחנית. אין לו יסוד מאותו הטעם הפשוט, שדתנו אינה, בדומה לדתם של עמי אירופה, ילידת חוץ, כי אם יצירת רוחנו הלאומית. דתנו מובלעת בכל איברי רוחנו הלאומית, ורוחנו הלאומית מובלעת בכל איברי דתנו. עד כי לא רחוק אולי לאמור, כי דתנו היא עצם רוחנו הלאומית, רק בצורה מגובשת משנים קדמוניות, ולא לחינם התקיימנו בכוחה עד היום. הצורה נתיישנה, אבל הרוח שואפת להתחדשות.

כאילו במצב של חנוט נתקיים גוף עם ישראל בגולה. וכאשר נתבקעה חומת הפירמידה, שהיה הגוף טמון שם, ורוח החיים מן החוץ, רוח החיים של אחרים חדרה לתוכה ותיגע בגוף החנוט, התחיל הגוף להתפורר, והפירורים התחילו להיות נישאים לכל הרוחות בעולמותיהם של אחרים. עתה, בצאתנו מהפירמידה וממצב החניטה לאויר עולמנו אנו ולמצב של חיים, עתה בשעה שהולכת ומתעוררת בנו רוח חיינו אנו, – עתה עלינו לתת את כל לבנו להשיב לרוחנו הלאומית את כל עצמוּתה ומקוריותה, להביא את רוחנו הלאומית לידי גילוּי עצמי לא על-ידי תורה ולא על-ידי מה שקוראים לו חינוך או מה שקוראים לו עבודה תרבותית, כי אם בעצם עבודת החיים ויצירת החיים בכל ספירותיהם, בין בספירות החיים הכלכליים והמדיניים ובין בספירת החיים העליונים.

מצד זה, אם נעמיק קצת להתבונן, נראה, כי יש ברכה לרוחנו הלאומית גם במחנה החופשים גם במחנה החרדים, אם הרוחות, המחַיוֹת את שני המחנות, תתמזגנה לרוח אחת עליונה, וכי יש אפשרות ונחיצות בהתמזגות עליונה כזו.

צריך להודות, כי ההשכלה האירופית, ובכלל זה רוח הכפירה וההריסה, נחוצה היתה לעצם תחיית רוחנו הלאומית. זקוקים היינו ל'שבירת כלים' לשם יצירת עולמנו מחדש. את זה נתנו ונותנים החופשים. אולם מצד אחר, אין להעלים עין, כי האור הגנוז הלאומי נשתמר במידה מרובה בקרב החרדים, אלא שהם אינם יודעים להביאו לידי גילוּי, דווקא מפני שהם באים אליו ב'כלים' הישנים. פה נחוצה הפעלה הדדית, אבל לא הפעלה מתוך המוח, כי אם מתוך עצם החיים ועבודת החיים, לא מלחמת דעות, שאין בכוחה להוליד פה חיוב, ובכל אופן אין היא עיקר, כי אם עבודה משותפת תמה, נאמנה ליצירת חיינו הלאומיים ולתחיית רוחנו הלאומית.

לא אבוא בזה לעסוק בשאלה העמוקה והחמורה: כיצד צריכה לבוא ההתחדשות, גילוי האור הגנוז מצד זה. זה בעיקר עסקם של החרדים. לא, למוֹתר, אולי, להוסיף, כי לזה דרושים אנשים משיעור קומתם של הנביאים, שלפי שעה אין לראותם לא בקרב החרדים ולא בקרבנו בכלל, אבל יש אפשרות, שהם ייבראו בכוח עצם התביעה הגדולה של החיים המתחדשים.

העיקר מה שכולנו, גם החופשים גם החרדים, גם 'השמאליים' גם 'הימניים', צריכים לעמוד עליו עמידה נכונה הוא, שמכאן, מהארגון הכללי, שנוצר ע"י אספת הנבחרים, מתחילה התחדשוּת חיינו הלאומיים ממקורם, ושלפיכך צריכים כל יחסינו אל עבודת החיים וכל היחסים בין המשתתפים בעבודת החיים להיות מקוריים, זאת אומרת, לא מקובלים, כי אם בלתי-אמצעיים, חיים, מתחדשים מתוך עצם החיים המתחדשים. והדבר הזה, שהוא לכאורה כל כך טבעי וכל כך פשוט, אינו, במצב בני דורנו, לא פשוט כלל ולא קל כלל להוציאו אל הפועל. פה לפנינו עבודה גדולה של שחרור הרוח – הלאומית והאישית – מצד אחד, מהשפעת רוחם של אחרים, ומצד שני, מהתאבנותה בתוך עצמה, עבודה גדולה וקשה בכל עבודה לשחרור הגוף.

רגילים, למשל, החופשים בקרבנו לראות בחרדינו, ובייחוד ברבנינו, קלריקלים שואפים לשלטון בכוח הדת, בדומה לקלריקלים שבקרב האחרים. אבל על פי האמת אין בין חרדינו ובין הקלריקלים שבקרב האחרים דמיון כלל, מאותו הטעם הפשוט, שאין דתנו נותנת שלטון למי שהוא על מי שהוא. ואם בדורות האחרונים דבקו בחלק ידוע מרבנינו מידות קלריקליות ובכללן גם המידה של שאיפה לשלטון בכוח הדת, הרי גם בחלק ידוע מחופשינו דבקה המידה הזאת של שאיפה לשלטון, אם כי, כמובן, בצורה אחרת, למשל, בצורת שאיפה לשלטון בכוח ההשכלה או בכוח הפרוליטריון וכדומה.

ומצד שני, רגילים חרדינו, על פי המקובל מהדורות הקודמים, לראות בחופשים מומרים להכעיס או לפחות לתיאבון, בכל אופן מוּמרים או ממרים או בדומה לזה. ואינם רואים, כי פה, בתוך כל התוהו והבוהו של הכפירה והשלילה והחיים על פי חשבון עולמם של אחרים, ובכלל על פי חשבון עולם מצומצם, מתחבטת ומתלבטת רוח האדם בשאיפתה להתחדשות, לצורות חיים חדשות וגם לצורות מחשבה, הרגשה, יצירה חדשות. וגם עָדֵיהם, עד החרדים בכבודם ובעצמם, הגיעה התחבטות הרוח הזאת. לא רק בניהם הולכים מהם, כי אם גם הם עצמם אינם עומדים על מקום אחד. רק עיוור או מי שעוצם עיניו בכוונה לא יראה, כי החרדים של היום אינם החרדים של אתמול. העולם אינו עומד על מקום אחד. לא רק העולם התחתון, הכלכלי והמדיני, כי אם גם העולמות העליונים שואפים להתחדשות. והעולמות העליונים אינם נגמרים בספירת התפארת, כמו שגוזרת השקפת העולם המיכנית. זהו צמצום, שאין נפש האדם סובלתו. הצמצום הזה ממעט את דמותו של האדם, מטשטש ומרסק את צורתו האנושית, את 'צלם האלוהים' שלו ומוליד תוהו ובוהו בעולמו. נפש האדם שואפת למעלה מזה. נפש האדם מתחבטת כציפור בכלוב צר בשאפה לחירות עליונה, לאין סוף. ומי כחרדים, הבאים בשם הדת, בשם העולם העליון על כול, היו צריכים קודם כל לחתור לדעת לחַשב חשבונו של עולם זה במצב האדם של היום, אם רצון להם וכוח להשפיע שפע עליון על רוחנו הלאומית? אבל מחשבי חשבונות גרועים הם חרדינו, אם הם חושבים כי החופשים יראו איזה שפע עליון או איזה אור גנוז ברעש שהחרדים מקימים עליהם על אי שמרם את הדת. 'לא ברעש ה. וגם לא באות 'הקדושה', הבאה לשלול זכות אדם מהאשה. את הקדושה של 'קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהיכם' מבינים ומרגישים אנו כולנו, כל בעל נפש מישראל, כחרד כחופשי, כמאמין כבלתי מאמין. אבל הקדושה הזאת גידלה לנו נשים כדבורה הנביאה, שהיתה שופטת בישראל. אדרבה, ישפיעו החרדים על רוחנו הלאומית קדושה עליונה כזאת, אשר תועיל לגדל לנו נשים כאלה. אז לא יהיה להם צורך ללחום נגד זכות הבחירה לאשה. על נשים כדבורה הנביאה יוכלו גם החרדים לסמוך, כי הן לא תפגומנה פגימה כל שהיא לא בצניעות ולא בקדושה העליונה, בין אם לא תשתתפנה ובין אם תשתתפנה באספות של גברים.

כללו של דבר: אספת הנבחרים באה להניח יסוד לא רק לארגון הגוף הלאומי, לארגון הכוחות הציבוריים, היוצרים את החיים הממשיים של האומה, כי אם גם לארגון הרוח הלאומית, לארגון הכוחות העליונים, היוצרים את החיים העליונים, הלאומיים והאנושיים של האומה, אשר בלתו, בלי הארגון העליון הזה, אין כל הארגון אלא כגוף בלי נשמה. אולם התנאי הראשי לזה היא חירות עליונה, השתחררות גמורה מכל השפעה זרה ומכל התאַבּנות, בין בעבודתנו לבנין הארץ וליצירת הבסיס הכלכלי ובין בעבודתנו לתחיית האומה.

הנעמוד על כך? הנעמוד כולנו, כחופשים כחרדים, כ'שמאליים' כ'ימניים'? הנשתחרר, הנחיה?...