האדם והטבע פרק יד
אחת מצורות היופי, שהמחשבה החדשה מעמידה עליה את החיים העליונים, היא השלטון של יחידים העליונים, הגדולה והגבורה והתפארת שבשלטון והשאיפה לברוא מתוך כך, על ידי בירור טבעי, טיפוס אנושי עליון. מה יש להגיד על זה? מה יש להגיד על אדם עליון שליט, ויהי שלטון עליון שבעליונים? אדם עליון מתוך קטנותם, מתוך עבדותם של אחרים! אדם עליון, שאינו אחראי לקטנותם ושפלותם של אחרים כאילו הן קטנותו ושפלותו הוא, כי אם עושה את קטנותם ושפלותם של אחרים סולם לעלות בו למעלתו העליונה! ומה יעשה האדם העליון, למשל, כשיבוא דור שכולו בני עלייה, שהוא לכאורה שואף אליו, – על מי ישפוך אז את ממשלתו או על מי ישפיע את רוב טובתו? מה יש להגיד על העלאת טיפוס האנושי, שלשמה מקריבים את הרגשות היותר יפים, היותר נעלים בנפש האדם – את רגש הרחמים, את רגש האהבה לכל אדם ולכל מה שחי והווה, – שלשמה מקריבים את הרגש העליון – יסודם של כל הרגשות האנושיים, – את רגש איחודו המוחלט של ה"אני" האנושי עם כל ההוויה העולמית ועם כל גילוייה? צריך באמת להיות גאון בשביל להעלות דעה כזאת למעלת דעה עליונה, שבני אדם חושבי מחשבות ומרגישי הרגשות יקבלוה בתור אמת עליונה. אם להתבונן בתורתו של ניצשה מתוך נקודת האמת הפשוטה, שאינה עשויה להיטשטש בכוח כל מיני אורות עליונים חדשים, לא עמוק הוא לראות, כי כוחו של ניצשה הוא לא בתורתו, כי אם בעצמותו הכבירה במידה שאין למעלה ממנה. הוא לימד דעת – לימד על ידי עצמו ולא על ידי תורתו, – כיצד מעלה אדם את עצמותו למעלת עצמות עליונה. הוא הוכיח הלכה למעשה, כי יסוד עולמו של היחיד הוא בתוכו ומשם הוא צריך להתחיל את בניין עולמו, בכדי שיהיה הבניין מתאים אל היסוד, ולדחות כל מה שסותר אותו מבחוץ, ולא להיפך, לא להתחיל את הבניין מבחוץ ולהתאים את היסוד אל הבניין. הוא הראה, כי אין דבר, אין דעה או מידה עומדים בפני עולמו המיוחד של היחיד, כי יש להפוך את כל הקערות שבעולם, אם הן אינן יכולות לעמוד במחיצה אחת עם קערתו המיוחדת של ה"אני" המיוחד, והעיקר – להפכן יפה בכוח קערתו היפה. זה כוחו של ניצשה, וזהו מה שיש ללמוד ממנו (את זה דווקא לא למדו ממנו). שורש נשמתו הוא מספירת השלטון, וצריך באמת להיות גאון בשביל להעלות עצמות כזאת למעלה עצמות עליונה, בשביל לגלות כל כך הרבה אורות עליונים בספירה כל כך לא עליונה. אבל בשום פנים אין האדם העליון שלו סמל האדם העליון, שהאנושות שואפת אליו (דווקא את זה קיבלו ממנו ודורשים עליו תלי תלים של הלכות).
מצד אחר, מצד המדע והריאליות, באה המחשבה החדשה ומעמידה את החיים על הסדר החברותי – ובעיקר על הצד הכלכלי שבחיים, – על משפט הבכורה של הכלל על פני הפרט, של החברה על פני היחיד. היש צורך לבאר, כי כאן מעמידים את החיים על הצמצום, משליטים את הצורה על התוכן? אפילו הצדק שבתביעה זו אינו אלא צמצום. הצדק הרי אינו בעצם אלא מושג שלילי: לא-רשע. זהו מושג בן התרבות האנושית, בן אותה ההוספה האי-טבעית על החיים הטבעיים, המלאה בהכרח כל מיני סילופים מדרך החיים השלמים, כל מיני עיוות הדין הישר. בטבע העולמי אין מקום לצדק ואין צורך בו. החיים השלמים עומדים על האמת שבטבע, שבטבע העולמי והאנושי כאחד, על נאמנותו של כל אדם לעצמו, לטבעו האנושי, לעצמותו העליונה, והצדק אינו בהם אלא מעין שם נרדף לבריאותו הרוחנית של האדם (משתמשים הרבה במושג "צדק" שלא במקומו. למשל, במקרה של שניים שהלכו במדבר, וביד אחד מהם מים או לחם רק כדי כלכל נפשו של אחד מהם עד בואו אל מקום ישוב, – במקרה כזה אין מקום לשאלה על דבר צדק. איך שיעשה: אם יקח את הכל לעצמו או יתן את הכל לאחר או אפילו יחלקו לשניים, לא יהיה הצדק נפגם. פה יש מקום לרגש אחר. האֵם, למשל, לא תשאל: אם לה או לילדה. פה מקום לא לצדק אף לא לאהבה, – פה מקום, אם יש לאמור כן, להשראה עליונה, לאתערותא דלעילא של הנפש. ובמקום שיש השראה כזאת, יכול אדם אחד במקרה אחד לתת את הכל לחברו ובמקרה שני לקחת את הכל לעצמו או לחלקו לשניים, – והכל יהיה מידה עליונה במידה שאין למעלה ממנה). והסדר החברותי הרי אינו אלא התאמת הפרטים של החברה אל הכלל השלם. זהו מעין התאמת הקולות של חברי מקהלה אל מנגינה אחת שלמה. אבל הרי אין ההתאמה יכולה להיות קודמת למנגינה, ליצירה שבמנגינה, ואינה יכולה ליצור מעצמה את המנגינה. לחשוב, כי יש למצוא סדר חברותי כזה, שלא יהיה בו מקום לכל מיני רשע, זיוף, כיעור, או כי סדר כזה יבוא בכוח הכרח היסטורי מתוך החיים של צמצום, מתוך אותה התרבות, העומדת על אי-הטבעיות שבחיים, – האין זה דומה לאותו הקוורטט הידוע, שתלה את כל הקלקלה שבנגינתו ואת כל תיקונה במקום ישיבתם של חבריו? החיים האנושיים קודמים לצדק ולסדר. החיים האנושיים בוראים את הסדר ועושים את הצדק, אם למיותר, במידה שהם שלמים, בריאים, אנושיים וטבעיים כאחד, או ללא מועיל, לאין-אונים במידה שהם לקויים. יהיו החיים שלמים מתוכן, מתוך האדם עצמו, – והסדר ברא ייברא מתוכם, סדר חי, שוטף, מתחדש, כמו שהגוף החי והבריא של בריה חיה בורא את סדר החי מתוכו. הצדק, הסדר לגבי החברה של היום אינם אלא מעין פתקת הרפואה וסמי המרפא למחלה, אשר כל זמן שלא הוסרו התנאים המולידים את המחלה והחולה לא הובא לתוך תנאים טבעיים, אין בהם שום כוח להועיל. סמי המרפא, במידה שרואים בהם עיקר, רק מסיחים את הדעה מהעיקר ומקלקלים באותה מידה במקום לתקן.
לאחרונה – העמדת החיים על הדת, אשר ממנה בעצם מתחילים החיים האנושיים, כמבואר למעלה, והקיימת עד היום, אם כי בצורה ירודה. בעצם אין יסודות חיים אנושיים, לחיים עליונים אלא שניים – הדת והיופי, יסוד מצד התוכן ויסוד מצד הצורה .יסוד תכני אפשרי, כמובן, רק אם להניח מציאותו של תוכן בעצם ההוויה העולמית, אם להניח שכל נעלם בתור יסוד קוסמי. עם יסוד קוסמי עיוור אין מקום ליסוד תכני לחיים האנושיים, ובהכרח יש להסתפק ביסוד מצד הצורה, אם מבוקשת איזו צורה נאה לחיי האדם העלובים. המוסר אין לו שום יסוד באין יסוד לחיים האנושיים, באין מקום לאמת מוחלטת, לציווי מוחלט או להרגשת אחריות מוחלטת בתור יסודו של ה"אני" האנושי. מוסר על יסוד רצון עיוור הוא פשוט אבסורד, כי אבסורד היא באופן כזה כל חוקיות, כל הגיון, וממילא כל אחריות, כל שאיפה לתיקון. כשאתה אומר: אחריות, הרי אתה אומר בהכרח: שכל נעלם. יותר מזה, כשאתה אומר: אחדות, אחדות בהוויה, אחדות בהכרה, אחדות בהרגשה, אתה אומר בהכרח: שכל נעלם. אף אמנם ניצשה העמיק לראות זאת מצד אחד, כי על כן בבואו להעמיק את יסודו של האתיאיזם, השתדל בכל תוקף להוכיח, כי אין אחדות בטבע, כי האחדות בטבע היא רק מדומה. אבל מצד שני הוא לא רצה לראות, כי בהוכחה זו גופה יותר ממה שהוא הורס את התיאיזם, הוא הורס קודם כל את ההכרה ואת ההגיון, אותו הכוח, שבו הוא מוכיח, כי אין אחדות בטבע, ואין צורך לומר, כי בזה גופו הוא הורס את כל שיטתו על דבר שאיפות עליונות ואדם עליון. ולא לחינם השתדל קנט להוכיח, כי המוסר הוא יסוד הדת ולא להיפך. הוא, שהעמיד הכל על ההכרה הצרופה, על התבונה, הצרופה והמעשית, היה מוכרח להחליט כך. ציווי מוחלט או הרגשת אחריות מוחלטת בנפש האדם מכריחים את ההכרה הכרח הגיוני להודות ביסוד קוסמי שכלי. אולם מצד החוויה, מצד עצם מציאות אותה ההרגשה בנפש האדם, הרי הדת קודמת, הרי ההרגשה הזאת, שהיא בעצם השגת היסוד הקוסמי השכלי, היא היסוד, ולא להיפך. אבל הדת, בשביל להיות יסוד לחיים אנושיים עליונים, לחיים זורמים, מתגברים, מתחדשים, אינה יכולה להיות קבועה ועומדת, אינה יכולה להיות תלויה באמונות ודעות וחוקים מקובלים מדורות עולם ונמסרים לדורות עולם. לא האמונות והדעות, לא החוקים והקבלות הם הדת, – הדת הוא הרגש הדתי, רגש איחודו המוחלט של ה"אני" האנושי עם כל ההוויה העולמית, השגה חווייתית הקודמת להשגה ההכרתית. זהו העיקר הדתי היחידי, הקיים קיום עולמי, נצחי. ואין חוקים אחרים לדת מלבד אותם החיובים, הנובעים ישר מתוך הרגש העליון הזה, והמתחדשים עם התחדשות הרגש הזה.
המבוכה באה מתוך ההסכמה המקובלת והקיימת לחשוב לדת את צורת הדת, ומתוך כך קובעים את הצורה במסמרים ומצמצמים את החיים בתוך הצורה. אבל החיים אינם עומדים, ובהכרח הצורה מתפקעת והתוכן מתנדף ונעלם. הגורם הראשון לכך הוא מה שהדת, הרגש הדתי, היא סגולת הנפש של היחיד, סוד ה"אני", במידה שהוא חי ועמוק, וצורת הדת היא יצירת האומה. כאן מתחיל הקושי. הקושי בא מצד האומה, ומצד האומה באה בעיקר וצריכה לבוא יצירת החיים, – ודווקא הצד הזה לא הובא בחשבון במידה הראויה או לא הובא בחשבון כלל, במקום שיש שאיפה לתיקון האדם, לחידוש החיים בכלל.
הכלל העולה מכל יסודות החיים ודרכי החיים, שנמנו ושלא נמנו פה, הוא, כי השלטת ההכרה על החוויה, הצורה על התוכן, מביאה לידי צמצום חיים, לידי התייבשות מוחלטת של מקור החיים. הקור שבספירות העליונות של ההכרה המעורטלת מכל חיים בא לא מתוך הגובה הגדול והנורא של ההשגה העליונה, כמו שרגילים לחשוב ולהמליץ, כי אם פשוט מתוך אפיסת החום העצמי של המשיגים, מתוך התייבשות מקור החיים. זהו הקור של הירח, שאין לו עוד חמימות משלו ואור משלו, כי אם אור שאול קר, ההכרה הצרופה היא על פי מהותה פסיבית, מחוסרת כוח יצירה. זוהי מכונה שאינה יוצרת, כי אם עושה, מעבדת מה שמכניסים לתוכה. אולם החיים הם יצירה, לא מה שיש, מה שעומד, כי אם מה שמתייצר ומתחדש. זה כוחה של החוויה, כשהיא פועלת בהתאמה גמורה עם ההכרה, וזה כוחה של ההכרה, כשהיא פועלת בהתאמה גמורה עם החוויה.