דרשות הר"ן ח

<< · דרשות הר"ן · ח · >>

(במדבר יב): "וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה."
השם ית' רצה להוכיח אהרן ומרים על אשר דברו עתה במשה. כמו שכתוב ותדבר מרים ואהרן במשה על אודות האשה הכושית אשר לקח והודיע אליהם כי עם היות שהיתה כונתם לשמים שגו כשדברו בו:
ואמנם מה שנתעורר עתה ולא קודם לכן. הטעם אצלי מפני שעד עתה היו חושבים מפני טרדת מרע"ה בהנהגת ישראל היה כל זמנו כעוסק במצוה שהוא פטור ממצוה אחרת ולזה דנוהו עד עתה לזכות. אבל עתה שבקש מאת הש"י שיצטרפו עמו אחרים בהנהגת ישראל ולא ישאר הוא לבדו. וצרף עמו שבעים איש מזקני ישראל. חשבו שהוא עכשיו מתחייב במצוה הזאת ולכן דברו בו. ואמנם עם היות כונתם לשמים חטאו מפני שדברו שניהם בו זה עם זה ולא שאלו ממנו טעמו של דבר. וגם מפני שהשוו נבואתם עם נבואתו ולא חלקו לו כבוד כראוי ואמרו הרק אך במשה דבר ה' הלא גם בנו דבר. והש"י השיבם כי משה עשה מה שעשה כראוי והם חטאו בו. והודיעם שיש הבדל רב בין נבואתם לנבואתו אשר מצד ההבדל ההוא ראוי לו לפרוש מן האשה כמו שנפרש. והוא אמרו שמעו נא דברי ואמרו בספרי אין נא אלא לשון בקשה והלא דברים קל וחומיר אם מי שאמר והיה העולם דבר בתחנונים קל וחומר לבשר ודם:
וצריך לבאר ענין הבקשה הזאת מה היא. כי אם הם חטאו והש"י היה מוכיחם הלא זה מעלה וכבוד להם שיודיעם חטאם קודם שיענישם וטובה תוכחת מגולה ולא היה צריך לזה לשון בקשה. והנראה בעיני בזה כי מראה הנבואה הזה קשה עליהם וחוץ מטבעם, לפי שהם לא היו מוכנים לנבואה בכל עת כמשה אבל היו צריכין להבין עצמן בתחלה קודם בוא הדבור אליהם. וזה הדבור בא אליהם פתאום כמו שנא' ויאמר ה' פתאום וגו'. ולא היה למשה בזה קושי כלל כי היה מוכן לנבואה בכל עת. ואין דבר בגופו חולק עליה וינגד חול הנבואה עליו פתאום, ולא היה ענין אהרן ומרים כן. ולכן תמצא כשתבא הנבואה עליהם פתאום יקשה עליהם מאד כי כשיעתק הטבע מההפך אל ההפך פתאום יסתמר ויצטער. ויהיה ענין אהרן ומרים דומה למי שעמד בחשך ואפלה זמן רב שאם יעתיקוהו אל האור החזק פתאום יברח ממנו חוש ראותו ויצטער, ולפי שאין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו. ועכשו הוצרך לבא עליהם במדה הזאת פתאום להודיעם שיפה עשה משה והם שגו כשדברו בו. שמפני שהנבואה היתה שורה עליו פתאום היה צריך להית מוכן ומזומן בכל עת. מפני זה אמר להם בלשון נא שהוא לשון בקשה בלשון רז"ל. לומר שלא יקשה בעיניהם בהיותם נגלה עליהם פתאום כי הוא מן ההכרח אצלו לפי הענין.
ולפי דברי ר' אברהם שהוא מפרש בכל מקום שנאמר נא שהוא לשון עתה. יש הוכחה לפירושו בפרשה הזאת. כי משה התפלל ואמר אל נא רפא נא לה. כלומר רפא עתה לה, והש"י השיבו שמעתי את תפלתך שארפאנה אבל לא עתה כי אלו אביה ירוק ירק בפניה הלא תכלם שבעת ימים ק"ו לשכינה. מזה יראה כי נא לשון עתה. או שהיא מלה משתתפת לבקשה ולעתה. לפי זה יבא לשון נא בכאן על נכון. שאמר הש"י אליהם שמעו נא דברי. כלו' אע"פ שאין מחקכם לקבל הדבור פתאום כי אם אחרי ההכנה וההצעה לעת כזאת. עתה תשמעוהו למען תדעו ותבינו שיפה עשה משה, ואין ספק שזה היה שנוי טבע באהרן ומרים כפי ענין הכנתם לנבואה.
ולפי דעתי שזה היה ענין הקריאה למשה עם אהרן ומרים. שצריך לבאר למה קרא הש"י למשה בפעם הזאת כי לא ראינו שדבר הש"י עם משה כלל. והרמב"ן ז"ל אמר כי רצה שיהיה משה שם ויראה בקנאת השם לכבודו ויהיה מצוי להם. שלא ימחול הש"י רק על ידו כאשר התחננו אליו ויתרצה אליהם, וזה יהיה אפשר על דעת ר' נתן שאמר בספרי אף בפניו של משה דברו בו שנא' וישמע ה' והאיש משה ענו מאד אלא שכבש משה על הדבר אבל לדברי מי שאמר בספרי וישמע ה' מלמד שלא היתה שם בריה אלא בינם לבין עצמם דברו בו והנה לפי זה לא ידע משה בחטאם דבר. וגם עתה מפני קנאת הש"י עליהם לא ידע בו, שדבור אם יהיה נביאכם נתיחד לאהרן ומרים לבד, וא"כ מה ענין הקריאה למשה שיעמוד שם ולא ידע מאומה כי חטאם בו. מפיהם היה צריך שישמע אותו כי לא שמעו מאת הש"י.
לפיכך נראה לי כי הקריאה למשה היתה הכרחית בענין. מפני שלא היה בכח אהרן ומרים לקבל הנבואה פתאום הוצרך שיצטרף משה עמהם כי בהיותם שופעת על משה שהיה ראוי ומוכן לכך. ימשך השפע לאהרן ומרים אע"פ שלא היו ראויים בעת ההיא לשפע ההוא. וזה כענין מה שאמר הש"י למשה בשבעים הזקנים וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם. ותרגם אונקלוס וארבי. כי מן הנראה ששבעים איש הזקנים לא היו ראויים שתחול הנבואה עליהם בעת ההיא מצד עצמם. אבל מצד שהיתה שופעת וחלה על משה היתה נמשכת גם עליהם. אע"פ שלא היו כלם מוכנים אליה. וכן זה הדרך בנסי התורה ונפלאותיה שתבקש דבר יהיה שרש להמשכת הדבר הנסיי ההוא. כענין הנס הנעשה על ידי אסוך שמן. וזה היה ענין צירוף משה עם שבעים איש הזקנים וצירופו עתה עם אהרן ומרים.
ולפי דעתי כי הענין בשפע החכמה עם שפע הנבואה נוהג ענין אחד בשוה. כן שניהם נשפעים מהש"י באמצעות השכלים הנבדלים על הנפש. וכמו שכאשר נשתתפו שני נביאים גדול וקטן בנבואה ימשך השפע לקטן יותר ממה שהוא ראוי בחוקו מצד שהוא משתתף לגדול. כן כאשר נשתתפו הרב והתלמיד בחכמה ימשך השפע לתלמיד יותר ממה שראוי בחקו מצד שהוא משתת לרבו ולמלמדו.
וזאת היא הסבה החזקה אצלי בהתמעט הנבואה והחכמה דור אחר דור. כמו שהוא ידוע ומפורסם והעידו רז"ל עליו שאמרו (עירובין נג) לבן של ראשונים כפתחו של אולם. אם הראשונים מלאכים אנו בני איש. ואמרו כאצבעתא בקרא לסברא. והסבה בזה אצלי כי ממרע"ה עד עכשו כל הנביאים והחכמים זה אחר זה כדמות עלול ועלולים. וכמו שהעלול והעלולים כל עוד שימשכו ויתרחקו מהעלה הראשונה תתמעט מעלתם. כן הענין בחכמים ובנביאים בזו. כי מרע"ה היה עלול בחכמה ובנבואה מהעלה הראשונה. כמו שהעיד הכתוב ואמר פה אל פה אדבר בו וגו'. ומפי ה קבל ב' השפעים ההם בשלימותם. ויהושע קבל השפעים ההם באמצעות משה כמ"ש הכתוב וסמכת את ידך עליו ואמר ויסמוך את ידיו, וכן הנביאים הנמשכים באמצעות יהושע כמו שאמרו רז"ל משה קבל תורה מסיני וכו'. וזה שאמר הכתוב ולא קם נביא עוד בישראל וגו'. והנה הש"י לא ימנע טוב להולכים בתמים. אבל זה הענין מחוייב כמו שהוא מתחייב שהמדרגה התחתונה מהמלאכים לא תהיה בעוצם השלימות כמו המדרגה הראשונה. כי כל הנמשכים אחר משה מושפעים באמצעותו ובאמצעות הבאים אחריו, עד שבהשתתף הרב עם התלמיד יתחזק שפע התלמיד מצד השפע הנשפע לרב. ומפני זה הזהירו רז"ל (שם יג) ללמוד עם מי שגדול ממנו ואמרו אינו דומה הלמד מעצמו ללומד מרבו. ומפני זה אמר רבי האי דעדיפנא מחבראי משום דחזיתיה לר"מ מאחוריה ואלו חזיתיה באפיה כ"ש דעדיפנא טפי שנאמר (ישעי' ל) והיו עיניך רואות את מוריך. כי כפי השפע הנשפע לרב הנראה בפנים כמו שאמר הכתוב (קהלת ח) חכמת אדם תאיר פניו יהיה שופע על התלמיד יותר כאשר יקבלוהו:
ונראה לי שזה היה ענין אלישע עם אליהו. שנא' ויהיה כעברם ואליהו אמר לאלישע שאל מה אתן לך וגו' ויאמר אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי וגו' ויאמר הקשית וגו'. והענין כפשוטו וכמשמעו שהשיב אליהו לאלישע הקשית לשאול כי אחרי שאתה עלול ממני ומושפע באמצעותי א"א שתעלה למדרגה יותר ממדרגתי. כי העלול לא יתחזק יותר מהעלה. אבל אם תראה אותי לוקח מאתך. שתהיה שם בעת שימשך השפע עלי יותר ממה שהוא נמשך היום. וזהו בעת אשר אהיה לוקח מאתך. שאין ספק שבעת ההיא התעלה אליהו על אחת כמה וכמה ממה שהיה בתחלה עד שתבוא נפשו וגופו כמלאכי השרת. אם תראה אוי בעת ההיא ויגיע אליך שפע באמצעותי יהי לך כן שיגיע אליך פי שנים ממה שאני עומד בו היום באמצעות המעלה שאתעלה בה בעת ההיא. ואם אין לא יהיה. כי א"א שתתעלה באמצעותי למעלה ממעלתי אם לא שתהיה עמדי כאשר אשיג השפע הגדול. כי אז באמצעותי ובהשתתף עמדי לשפע ההוא ימשך אליך ממנו יותר ממה שאתה מוכן אליו. וזה היה ענין הקריאה למשה עם אהרן ומרים בשוה כפי מה שפירשתי. וזהו ענין חולשת הנבואה והחכמה דור אחר דור. כמו שפירשתי:
ונראה לי עוד. כי מלבד השתתף הנביא עם הנביא והחכם עם החכם בתועלת קבול החכמה כמו שפירשנו. יש בזה ענין אחר. והוא שאין ספק שראוי שנאמין שכמו שבזמן שבית המקדש קיים היה המעון ההוא המקודש מקום מוכן לחול שפע הנבואה והחכמה עד שבאמצעות המקום ההוא היה שופע על כל ישראל. כן ראוי שיהיו הנביאים והחכמים מוכנים לקבל החכמה והנבואה. עד שבאמצעותם יושפע השפע ההוא על המוכנים מבני דורם גם אם לא ישתתפו עמם. אבל מצד המצאה בדורם. שהם עצמם כמו המקדש המקודש. והרמב"ן ז"ל כתב בסוף סדר והיה עקב. ויתכן באנשי זאת המעלה שתהיה נפשם גם בחייהם צרורה בצרור החיים כי הם בעצמם מעון לשכינה כאשר רמזו בעל ספר הכוזרי ע"כ ואפשר שנתכוין גם לה. ולפיכך בהמצא לחכמים והחסידים בדורות יהיה השפע שופע עליהם. ובאמצעותם אפשר שיהיה שופע על כל המוכנים מבני דורם. וכ"ש לאותם שהם מתקרבים אליהם ומשתתפים עמהם. ולא בחייהם בלבד כי גם אחרי מותם. מקומות קברותיהן ראויין להמצע השפע שם בצד מן הצדדים. כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלהי. עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה. ומפני זה אמרו רז"ל (סוטה לד) שראוי להשתטח על קברי הצדיקים ולהתפלל שם. כי התפלה במקום ההוא תהיה רצויה יותר. להמצא שם גופות אשר חל עליהם כבר השפע האלהי.
ואין זה מן התימה. כי הנה ראינו שאמר הש"י למשה ואת המטה הזה תקח בידך וגו'. הנה המטה הזה מפני שהיה בידו של משה בעמדו לפני הסנה וחל עליו מן הענין האלהי עד שנעשה בו האות הראשון. מפני זה אח"כ היה מסייע בעשיית האותות האחרות שבכל האותות שנעשו במצרים צוה האל שיעשו ע"י המטה. ולא היה המטה מסייע בעשיית האותות בתנועתו לבד, אבל בהמצאו שם ג"כ, שהרי מצינו שאמר הש"י למשה במי מריבה האחרונים קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם וגו'. הנה בכאן לא צוהו שיכה בסלע כלל אבל שידבר אליו. ועם כל זה אמר קח את המטה. הנה נראה כי המצא המטה שם היה מסייע בעשיית הנס ההוא. והחטא במשה היה על שהכה בסלע. וכן הוא דעת רש"י מדברי אגדה. אבל הרמב"ן ז"ל ירחיק זה ואמר כי מאחר שצוהו קח את המטה יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור זה לבד מה המטה הזה בידו. ובאמת שאין זו קושיא כי כמו שנצטרך להודות שבתנועות המטה היו מסייעות בעשיית הנסים. אע"פ שלא היה מטבע המטה ולא מטבע התנועות. כן הוא אפשר קרוב שבהמצא המטה לבד יסייע בעשיית הנס.
אבל מפני שהחטא במשה בזה ענין סתום מאד עד שנאמרו בו סברות רבות. ראיתי להרחיב הדבור בו ולהגיד דעתי. ואקדים בזה שלשת הקדמות:
ההקדמה הראשונה. שחפץ הש"י לקיים מנהגו של עולם בכל מה דאפשר. ושהטבע יקר בעיניו לא ישנהו אלא לצורך הכרחי. ומפני זה אמר משה הצאן ובקר ישחט להם וגו'. שחשב משה שהש"י לא יחדש נס ופלא בחנם בדבר שאינו הכרחי להם. והנה על דרך מנהגו של עולם איך יספיק בשר לכל העם ההוא. ומפני היות מנהגו של עולם יקר בעיני ה' וחפץ בו כמו שכתבנו, לפעמים כשיצטרך לחדש נס ופלא יערב בו איזה דבר טבעי יהיה למשענת הנס ההוא. עם היות שהדבר הטבעי ההוא לא יספיק לפעול הנס ההוא אבל ישען בו לבד כענין שאמר אלישע לאשה אחת מנשי בני הנביאים הגידי לי מה יש לך בבית וגו' והשיב אליה לכי שאלי לך כלים וגו'. ואין ספק שבחק הטבע היה נמנע המצא השמן הרב מן האסוך ההוא כאלו לא היה שם שמן כלל. ועם כל זה בקש הנביא להיות נמשך אחר רצון השם יתברך שיהיה לנס ההוא איזה משען טבעי יסמך עליו. וזו היא ההקדמה הראשונה:
וההקדמה הב' היא. שהיסודות מתהפכים קצתם לקצתם. ר"ל כי הארץ כאשר תתרפה ותתלחלח תשוב מים. וכן שאר היסודות ואין צריך לומר המורכבים. וזה ענין מבואר אצל בעלי העיון והעד עליו הנסיון:
ההקדמה השלישית, שהענין כאשר קבל צורה אחת, גם כי תסתלק הצורה ההיא מן הדבר ההוא, שיקבל הדבר ההוא הצורה ההיא שנית יותר בקלות במעט פעולה. וזה מבואר נגלה כי המים כשהוחמו וקבלו צורת החום. גם כי נתקררו יקבלו החום שנית יותר בקלות. מפני שהחום הראשון חלחלו ודקדקו חלקיהם. ולכן יקבלוהו שנית בקלות יותר. וביחוד כאשר לא עמדו בקרירותם זמן רב. גם העץ והפתילה כשידליקו האש או הנר בהם הם יותר מוכנים לקבלו פעם שנית אחר הכבותם מאשר היו וקדם הפעם הראשונה. ומזאת ההקדמה הוציא ר' יהושע בפ"ק דר"ה (יד) תולדה אחת והוא שבניסן עתידין ישראל ליגאל. והוא, כי מאחר שכבר הוכן החדש ההוא לגאולת האבות הדין נותן שבו יגאלו הבנים פעם אחרת. אמרו בניסן נולדו אבות בניסן נגאלו ובו עתידין ליגאל:
ואחר אלו השלש הקדמות שהם מבוארות נגלות, אחר בקשת המחילה להיותי מדבר בדרוש נפלא ממני. אומר דעתי מפני שאני נשען בזה על דברי רז"ל.
הנה אין ספק כי הסלע הזה אשר כבר נמשכו ממנו המים ארבעים שנה או קרוב להם אעפ"י שעתה נסתם מפני מיתתה של מרים. עכ"ז היה יותר מוכן שיצאו ממנו מים יותר בנקל ממה שהיה בפעם הראשונה. וזה נתבאר בההקדמה השלישית. ומפני שבפעם הראשונה לא היה מוכן לזה כלל. אמר הש"י למשה עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל וגו' הנני עומד וגו'. הנה מפני שהצור לא היה מוכן כלל שיצאו ממנו מים. צוה הש"י שיקח בידו המטה שיהיה מסייע במעשה הנסים מפני השפע האלהי אשר היה חל עליו ושיכה במטה ההוא הצור כדי שיקבל חלחול ורפיון וישוב לצורת המים. כי על ידי זה ישתנו הדברים הארציים למים כמו שנתבאר זה בההקדמה השנית. ואין ספק שאלו עם רב בכשיל וכילפות יהלומון זמן רב הסלע ההוא לא יצאו ממנו מים כלל. אבל עכ"ז היתה ההכאה במטה אשר כח בו ועזר ומשען לפעולת המופת הזה כמו שהתבאר בההקדמה הראשונה. הנה זה הענין הראשון בסלע.
אבל הענין השני הוא, שהש"י לא אמר שיכה הסלע במטה כלל. אבל אמר אליו קח את המטה ודברתם אל הסלע. רצה שיהיה המטה לפני הסלע. כי המצאו שם היה עוזר על נתינת מימיו. מפני הכח שנתן בו הש"י. אבל לא צוה שיכה הסלע להיותו בלתי צריך לזה. מפני שכבר היה מוכן לזה יותר מהפעם הראשונה, שכבר יצאו ממנו מים רבים זמן רב אלא שעתה נסתם. ולשון הפסוק יורה על זה הוראה שלמה. שבתחלה אמר והכית בצור ויצאו ממנו מים. ועתה אמר ונתן מימיו. כאלו הוא אומר שיתן המים הטמונים בתוכו אלא שעתה עמד איזה דבר בפניהם נסתם מוצאם. והרמב"ן ז"ל נתקשה בלשון ונתן מימיו ונדחק בו. ואין צריך אלא כמו שפירשתי. הנה א"כ בפעם הראשונה הצריך הש"י להכות הסלע במטהו. ובפעם השני לא הצריך כן אלא שיעמוד המטה בפני הסלע. והמשל אצלי הוא לתינוק אשר בתחלת תלמודו יכהו מלמדו במקל ורצועה. ואחר אשר לומד אם יסיח דעתו די לו בהראו לו הרצועה. מצורף לזה שאין ספק שדברים רבים יפעלו בנפעליהם מבלתי שיפגשו אותם אבל בהפעל האמצעי שביניהם.
ומשה כעס על ישראל ואמר להם שמעו נא המורים וגו'. ובמקום הזה כבודו במקומו מונח לא היה ראוי שיכעוס עליהם. שהרי ראינו שהלחם מפני ששאלוהו כהוגן נתנו הש"י אליהם בפנים מאירות. וכ"ש המים שהוא הכרחי לאדם יותר מן הלחם. ואם מפני שאמרו עתה ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה. הלא גם בפעם הראשונה כששאלו המן אמרו מי יתן מותנו וגו' ועכ"ז השלים להם הש"י שאלתם גם בפעם הראשונה בפנים מאירות. ולא כעס עליהם גם מרע"ה כלל כמו שלא כעס בכל הענין ההוא. כי עם היות שישראל בכל פעם שהיו מתלוננים היו חוטאים לא היה חטאם גדול כל כך כמו שיראה מפשטי הפסוקים:
אבל הענין אצלי כך. שישראל לא נתחרטו בכל תלונותיהם שיצאו ממצרים. רק בענין מרגלים משאמרו איש אל רעהו נתנה ראש וגו'. ומפני זה נגזר עליהם כעת ההיא העונש הידוע. אבל כל מה שאמר ביתר תלונותיהם ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר ולמה העליתונו ממצרים היה ענינם כבן המתחטא אצל אביו, שהם היו רואים שמרע"ה היה משיג מהש"י כל מה שהיה שואל. ולכן היו חפצים שיוליכם אל ארצם בדרך סלולה לא בדרך ערבה ושוחה וציה. או אם יצטרכו ללכת עכ"פ במדבר שיתן להם כל צרכיהם שם. כי היו יודעים כי לא תקצרנה ידיו מהשיג מהש"י כל אשר יחפוץ. אבל היו חושבים כי מאשר לא היה מקפיד בצערם של ישראל כראוי היה צר להם ענינם. ומפני זה היו מתלוננים בו תמיד לכונה הזאת לא לזולתה. ולפיכך אין ראוי למשה שיכעס עליהם במה שהיו שואלים כהוגן. ומפני זה ארז"ל (ילקוט חוקת) שמפני שבא לכלל כעס שאמר שמעו נא המורים. מה שלא היה ראוי אליו לומר כן. בא לכלל טעות. וטעותו עליו השלום היה כי מפני שאמר לו בפעם הראשונה והכית בצור. וגם עתה אמר אליו קח את המטה. חשב שיהיה רצון הש"י שיכהו כבראשונה, ונמשך מזה הטעות מה שנמשך שאמר ויך את הסלע במטהו פעמים. והנראה שבפעם הראשונה לא הוציא אלא טפין טפין, וכך אמרו רז"ל. אע"פ שלא אמר בדרך זה בשוה. אבל מ"מ הענין מראה בעצמו שאם היו יוצאים בפעם הראשונה בשפע לא היה צריך משה להכותו פעם שנית. אבל בראשונה לא יצאו כראוי. והענין בזה שאע"פ שמצד ההכאה היה ראוי שיצאו מים יותר כאשר היה בפעם ראשונה. עכ"ז מפני שלא נעשה ברצון הש"י מה שהיה ראוי לעזור. היה מעכב. כי לא היה הענין פעל טבעי אבל תלוי ברצונו של מקום. ואין ספק כי משה שהכהו בפעם ראשונה עמד כמתמיה. כאדם שאין מלאכתו יוצאת כאשר כוון אליה. וחזר והכהו שנית כמסתפק שמא בהכאה הראשונה לא היתה מחשבתו דבקה בשלמות עם הש"י ולכן יצא הפועל בלתי שלם. והכהו שנית ואז יצאו מים רבים. לא מפני ההכאה השנית אבל מפני שהמים שהתחילו לזוב פרצו ויעבורו. אבל אולי ההכאה השנית מעטה יציאת המים כל המוסיף במצות הש"י גורע. ואין ספק שהעם שהיו מכירים קצת מזה בטענותיו והכרח פניו. היה זה מביא ספק בלבם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע. וזהו ענין הפסוק שנא' יען לא האמנתם בי וגו'. כלומר שלא דקדקתם בדברי להאמין בם כשהתקרב המטה לפני הסלע בלבד יתן מימיו. ואלו עשיתם כן הייתי מתקדש גם בפעם הזאת לעיני בני ישראל וידעו את ידי ואת גבורתי. אבל עתה נעשה הדבר על ידכם בענין שנכנס ספק בלב בני ישראל הפך מה שהיתה הכונה ממני שיתקדש גם עתה שמי לעיניהם.
הנה מ"מ נראה מזה שהראות המטה והמצאו היה עוזר בפעל הנסים מפני השפע האלהי שחל עליו. וכ"ש שראוי שכאשר השתתף משה עם שאר הנביאים בנבואה שישיגו הם מצד שיתופו עמהם יותר ממה שבכחם להשיג. ולזה כשבקש הש"י שינבאו אהרן ומרים פתאום מה שלא היה בכחם שתף משה עמהם. ולזאת הסבה אמר אספר לי שבעים איש וגו'. כי אפשר שאלו השבעים זקנים לא היו ראויים מצד עצמם שתחול עליהם הנבואה, אם לא מצד שתופו של מרע"ה עמהם:
ואני סובר בזה עוד ענין אחר. והוא שידוע שתועלת הנהגת הכולל וטוב סדורו הוא. כשחשוב ההנהגה והעלה אל ראש אחד מיוחד. ומפני זה נצטוו ישראל להקים עליהם מלך כדי שתסודר ותמשך ההנהגה ממנו ולא תפסד ברבוי הראשים. כמו שאמר הכתוב (משלי יב) בפשט ארץ רבים שריה. ולזה מסר הש"י הנהגת ישראל כלה למשה עד שנלאה משה מזה ובקש שיצטרפו עמו בהנהגת ישראל אנשים אחרים. והשם חשש להפסד שאפשר שיקרה מזה. והוא שאפשר שלא יסכימו דעותיהם בהנהגה וימשך מזה בלבול סדר. שעם היות שתבא נבואה אחת לכלם. אם לא יהיה רוחם אחד יהיה בענין נבואתם איזה התחלפות. שכבר הודיעונו רז"ל (סנהדרין פט) שאין שני נביאים מתנבאים בסגנון אחד. ומפני זה נהג הש"י בזה כמנהג הרופא החכם שכשהוא צריך להאכיל איזה סם מצד התיקון הנמשך ממנו ויראה שיהיה אפשר להמשך ממנו איזה נזק שידחה ההיזק ההוא באיזה תחבולה ויגין בעדו. כן כאשר ראה הש"י שיה צריך לצרף עם משה שבעים איש הזקנים להנהגת הכלל. ראה שהיה אפשר להמשך מזה מצד מה איזה רוע סדור ונשמר מזה. והוא שלא השפיע לכל אחד מהם רוח מיוחד אבל עשאם כלם כענפים יונקים משורש אחד נבחר והוא מרע"ה. וזה יהיה סבה להשואת דעותיהם ושתהיה הנהגתם מתאחדת ועולה לראש אחד.
ובזה הענין נתישב מה שכתוב בפרשה וירץ הנער ויגד למשה ויאמר אלדד ומידד מתנבאים במחנה. ויען יהושע בן נון משרת משה מבחוריו ויאמר אדוני משה כלאם. ומאמר יהושע באמת צריך ישוב כי מה פשעם ומה חטאתם אם היו מתנבאים שיאמר יהושע בעבור זה למשה לשומם בבית הסוהר. אבל הענין מתישב על מה שכתבנו. והוא שראה יהושע שהם היו חולקים על הכונה האלהית אשר כוונה שיהיה רוח כלם יונק ונמשך מרוח משה כדי שישתוו דעותיהם ויסכימו כאחד. והנה אלו השרים היו עושים ראש בפני עצמם ורוצים להתנבא מרוח מיוחד. ועם היות שיהיה רוח הש"י בפיהם אמת כאשר יתנבאו לישראל בסגנון מיוחד. יהיה אפשר לימשך מזה רוע סדר וקלקול ההנהגה. ולכן בקש יהושע לשומם בבית הכלא שתהיה נבואתם לנפשם לבד.
מצורף לזה שקנא יהושע לכבודו של משה. שהיה נראה מדעת אלו השנים שהיו בוחרים יותר שיהיה רוח מיוחד לעצמם ולא יהיה נמשך מרוח משה רבינו ע"ה. ועם היות שלא היתה כונת אלו לה. טעה יהושע בכך. כי לדברי מי שאומר שם בסנהדרין (דף יז) שאלו שני האנשים במחנה נשתיירו לא אירע זה להם אלא מצד ענותנותם. שאמרו שם תנו רבנן וישארו שני אנשים במחנה יש אומרים בקלפי נשתיירו שבשעה שאמר לו הקב"ה אספה לי שבעים איש אמר משה כיצד אעשה וכו' כדאיתא התם. ר' שמעון אומר במחנה נשתיירו בשעה שאמר הקב"ה אספה לי שבעים איש וגו' אמרו אלדד ומידד אין אנו רואים לאותה גדולה אמר להם הקב"ה הואיל ומיעטתם עצמכם הרי אני מוסיף גדולה על גדולתכם ומה גדולה הוסיף להם שכל הנביאים כלם נתנבאו ופסקו והם נתנבאו ולא פסקו:
והנה לדעת ר"ש יהושע טעה בכונתם של אלו. כי הם מצד ענותנותם נסוגו אחור והש"י השפיע עליהם הנבואה מצד מעלתם. ויהושע חשב שהם נשארו במחנה כדי שלא ירצה שיהיה רוחם נאצל ונמשך מרוח משה אבל ישימו ראש בפני עצמם. ומפני זה אמר אדוני משה כלאם שראוי לשומם בבית הכלא כדי שלא תפסד הנהגת ישראל בשבילם: ולדברי מי שאומר בקלפי נשתיירו יבא הענין כפשוטו יותר. לפי שאלו השנים כבר ראו שלא היה חפץ הש"י בעת ההיא להיותם נביאים ועם כל זה היו הם מתנבאים במחנה. ומנבאים הוא מבנין התפעל שענינו שהוא מסבב להביא הדבר על עצמו. כמו אלו שהיו מתבודדים ועושים כל יכולתם להשיג הנבואה וגם כי לא ישיגו אותה נקראים מתנבאים. כענין שכתוב (משלי ג) יש מתעשר ואין כל. שגם שלא ישיג העושר קרוי מתעשר. ומפני זה אמר יהושע למשה אדוני משה כלאם. שאחרי שהיו מתחזקים לחלוק על הרצון האלהי היו ראויים לשומם בבית הכלא.
מצורף לזה שחשדם יהושע שמא כשהיו משתדלים להשיג הנבואה לא היה חפצם להשיג נבואה בלבד אבל מצד שהיו מקנאים שלא נתבררו בהנהגת ישראל עם שבעים איש הזקנים, כי אלו עד עתה לא השתדלו להשיג הנבואה. והיה נראה מזה כי אין חפצם בנבואה מצד עצמם. אבל להשתרר עמה על הצבור. ומפני זה בקש יהושע ואמר אדוני משה כלאם, ירצה שיהיה עונשם מדה כנגד מדה. כי הם היו רוצים להיות הנהגת ישראל ע"י ושיהיו משועבדים תחתיהם, ולכן היה ראוי שיענישם משה. שאף הנהגת עצמם לא תהיה ברשותם, כי מי שהוא בבית הכלא אצ"ל שאין הנהגת אחרים ברשותו, כי גם הנהגת עצמו וכל תנועותיו ברשותו אחרים. ומרע"ה בענותנותו השיבו ואמר המקנא אתה לי וגו'. ר"ל כי אין בזה הענין ראוי לי לחוש אליו. כ"א הקנאה למשה בעבור כבודו אשר לא יחוש אליה משה כלל. כי אין לחוש להפסד וקלקול ההנהגה אחרי שתבא באמצעות הנבואה. ושיסכים הש"י בזה והוא אמרו מי יתן כל עם ה' וגו'. ירצה בזה שאלו הם היו מתאמצים לעלות במעלת הנהגת ישראל מצד אחד אפשר שימשך מזה קלקול אבל אחר שיסכים הש"י בזה ושיתן את רוחו עליהם אין לחוש שימשך מזה רוע סדור כלל שאין דבר רע יורד מן השמים. שכבר נשמר הש"י מזה כאשר נתנבאו שבעים הזקנים שרצה שיהיו כלם מושפעים ממשה.
הנה א"כ השתתפם עם משה היה לשתי סבות. הא' כדי שיהיו מסכימים לדעת א'. והשני כדי שיתיחדו בשתופם עמו להשיג במדרגת הנבואה יותר ממה שהיה בכחם:
אבל שתוף אהרן ומרים עם משה לא היה כי אם כדי שישיגו אהרן ומרים הנבואה פתאום מצד השתתף משה עמהם. כי אין לומר ששתופו של משה עמהם היה כדי שיראה משה שהיה הש"י מקנא לכבודו, שא"א לומר כן אלא לדברי מי שאמר בספרי שבפני משה דברו בו. שמחלוקת הוא בספרי אמר וישמע ה' מלמד שלא היה שם בריה אלא בינם לבין עצמם דברו בו, ר' נתן אומר אף בפניו של משה דברו בו שנאמר וישמע ה' והאיש משה. אלא שכבש משה על הדבור.
והמקראות צריכין ישוב לדברי שניהם, שלדברי מי שאומר שלא היתה שם בריה אלא בינם לבין עצמם דברו בו. מה טעם לכתוב והאיש משה ענו מאד. כי גם מי שאינו ענו אינו מקפיד במה שאינו שומע. אבל נראה שיהיה ענין הכתוב כך. להודיענו שמה שקנא ה' ית' לכבודו של משה לא היה בשביל שידע שהדבר יבא לאזניו של משה ושהוא יקפיד בכך. כי הוא ענו מאד אשר לרוב מעלתו, לכל הדברים אשר ידברו עליו לא יתן אל לבו, אבל הש"י הוכיחם וענש מרים מפני שדברו במי שגדול מהם ולדברי מי שאומר שאף בפניו של משה דברו בו. יהיה קשר הכתובים כן. שרצה הכתוב להודיענו שהעונש הנמשך למרים מפני שדברה במשה היה מצד קנאת הש"י לבד. לא מצד שתהיה נפש משה מתעוררת ופועל במרים כלל. כי יש לקצת הנפשות זה הפעולה. כי מאשר עצם הנפש הרוחני מושפע מהשכלים הנבדלים. חומר זה העולם התחתון משועבד לנפש והנפש תפעל בו. וכאשר הוא ידוע ומפורסם שכל נפש ונפש תפעל בגוף שלה. כאשר ישתנה מזג האדם כפי מחשבותיו והפעליותיו הנפשיים. כן אפשר שתמצא נפש פועלת אשר לא תרשום בגופה לבד אבל בגופות אחרים. ומזה המין הוא ענין עין הרע שהזכירו חז"ל. וזה אינו מצד שלמות הנפש ומעלתה אבל מצד שתהי' רעה קנאית כפי כחות השופעים עליה בעת הקשר הנפש בגוף. וכדי שלא נחשוב שמה שתשנה גוף מרים וחל עליה צרעת שעזר על זה התעוררות פעל נפש משה בגוף מרים. וה לא יהיה מעלה במשה אבל היה חסרון לו. הודיענו הכתוב שלא נמשך הענין מזה הצד כלל. אבל מצד שהש"י קנא לכבודו של משה, לא שהוא נתעורר לזה כלל ולא נגעה נפשו בגוף מרים בצד מה, והוא אמרו וישמע ה'. כלומר שנמשך הענין מצד הש"י ששמע וקנא למה שדברו בו, לא מצד משה כי הוא היה ענו מאד:
ואמנם שיהיה זה אפשר שיצא מכח הנפש. כבר ביארו רז"ל במסכת שבת (דף קנו) אמרו שם האי דבמאדים יהא גבר אשיד דמא אמר רב אשי או גנבא או אומנא או טבחא או מוהלא אמר רבה אנא במאדים הואי א"ל אביי מר נמי עניש וקטיל. הנה בארו כאן שאפשר שתהיה איזו הכנה מיוחדת לנפש בהתפעל בגופות אחרים:
אבל יש בכאן ספק שהוא צריך להתבאר. שיראה מזה שהאדם כפי מזלו יהיה ממרה בעבירות או רודף במצות. שהרי אמרו שם האי מאן דבצדק יהא גבר צדקן. האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא. וזה בלי ספק דבר מתמיה שאם ימשך מעשה המצות או העבירות כפי המזל אין כאן מקום לשכר ועונש:
ויש בזה שתי תשובות. כי המזל בענין המצות והעבירות נותן הכנה לבד לא מכריח. כי הנולד בצדק אינו מוכרח להיות צדקן כי אם מוכן לכך. וכן הנולד במאדים אינו מוכרח להיות שופך דמים אבל מוכן לכך. והסבה בזה כי המזל פועל בגופות עד שיעשה רושם בהם. ועכ"ז איננו פועל בנפש שהוא למעלה ממנו. ומתחייב מזה (שכל מה שהוא נמשך לדברים הטבעיים יהיה כפי המזל) אבל מעשה המצות והעבירות שאינו פועל טבעי. ימשך כפי הנהגת הנפש. וזה על ב' פנים, האחד מהם, שהנפש מצד הנהגתה לגוף אפשר לה שתשתנה התכונה הרעה שבגוף הנמשכת אחר המזל, כמו שנאמר שהנולד במאדים אע"פ שמתחייב לפי מזלו שיהיה דם לבו חם רותח מוכן אל הרציחה. עכ"ז הנפש בכחה מצד הנהגתה לגוף תשקיט הרתיחה ההיא, זהו הצד הראשון. והשני שעם היות שלא תשקוט הרתיחה ההיא, הנפש תשתמש בה במה שהוא פעל טוב רצוי ולא תשתמש בה במה שהוא מגונה. כי המזל אינו מחייב פעל פרטי אבל מחייב תכונה. ויש בכח הנפש שתשמש בתכונה אחת בעצמה בפעל טוב או בפעל מגונה. וזהו מה שאמר שם אמר רב אשי או גנבא או אומנא או טבחא או מוהלא. הנה טבחא^[1] ומוהלא שניהם נמשכים מתכונה אחת. ופעל האחד מהם רצוי שנצטוינו עליו. והשני הוא מגונה. הנה מבואר א"כ שאין למזל במעשה המצות והעבירות כ"א לתת הכנה לבד. ויש לנפש כח על ההכנה ההיא כמו שביארנו:
ומפני זה אמרו (נדה טז) (נדה טז) המלאך הממונה על ההריון לילה שמו נוטל את הטפה ומניחה לפני הקב"ה ואומר טפה זו מה תהא עליה חכם או טפש עשיר או עני. אבל צדיק ורשע לא קאמר. הנה בארו שהחכמה והעושר תלוים במזל כפי רגע ההריון והלידה. לא הצדק והרשע. וזהו שאמרו שם ג"כ בשבת (דף קנו) ר' חנינא אומר מזל מחכים מזל מעשיר ויש מזל לישראל. ר' יוחנן אומר אין מזל לישראל. הם בארו שהחכמה והעושר תלויים במזל, ואפי' ר' יוחנן מודה בזה שאע"פ שאומר אין מזל לישראל. אין כונתו לומר שלא יהיה המזל פועל בדברים האלה. אבל הכוונה שעל ידי תפלה וצדקה ישתנה מזלו לטובה. כן פי' רש"י ז"ל שם. וכן סוגית הגמרא מוכחת. ור' חנינא סובר שאין תפלה וצדקה משנה המזל בדברים האלה שהם החכמה והעושר, אבל במעשה המצות והעבירות אין שום חכם חולק שאין למזל יכולת עליהם. והו מה שאמרו רז"ל בני חיי ומזוני לאו בזכותא וכו'. הנה יחסו למזל הדברים הגופניים לא הנפשיים:
אבל מ"מ עדיין יש בכאן ספק קשה, והוא כי מדברי ר' חנינא נראה שהמזל פועל בדברים האלה פועל הכרחי א"א שהשתנה בשום פנים ע"י תפלה וצדקה, וכן פירש רש"י ז"ל. וכן הסוגיא מוכחת. שא"א שכונת ר' חנינא היא לומר שהמזל נותן הכנה באלו הדברים ושאפשר שתשתנה ההכנה ההיא בזכת המצוה. שהרי אמר שם מדשמואל נמי אין מזל לישראל. ומדר' עקיבא נמי אין מזל לישראל. וכל המעשים ההם היו מורים שאפשר למזל שישתנה בזכות המצות כמו שהוא מבואר שם. וא"כ אפילו ר' יוחנן שהוא אומר אין מזל לישראל הוא מודה שמערכת הכוכבים פועלת אלא שהפעל ישתנה כפי עשיית המצות. והנה א"כ לר' חנינא שחולק עליו ואומר יש מזל לישראל. יצטרך לומר שפעל המערכת בדברים האלה אי אפשר שישתנה. וא"כ יקשה מאד ענין יעודי התורה בדברים הגשמיים כאריכות ימים והבריאות והעושר וזולתם. שלדברי ר' חנינא הכל נמשך כפי המערכת ואין למצות ועבירות רושם בהם כלל. ולפ"ז ג"כ לא יועילו תפלותינו בדברים האלה מאומה. וזה הענין קשה וצריך להתבאר:
והתשובה אצלי, שהאדם אפשר שינצל מהפגע שיחייבהו המזל על אחד משני פנים, האחד מהם שלא יהיה במקום שיראה בו רושם המזל ההוא, או שיהיה שם אבל יכין עצמו בענין שלא יוכל המזל לו. והשני שעם היות שיהיה במקום אשר מדרך המזל שירשום בו, שינצח האיש כח המזל עד שלא ירשום בו כלל. כאשר נאמר עד"מ שהאדם יכול להנצל משרפת האש על אחד משני פנים, האחד כשיתרחק ממנו ויעמוד במקום לא תוכל האש לעשות רושם בו. או שיסוך מדם הסלמנדרא כדי שלא תזיקהו האש עם היותר שורפת בכחה. והשני שיעמוד במקום תהיה רושמת בו אלו תשאר על כחה, אבל הוא יבטל כחה כשיכבנה, כן יוכל האדם להנצל מהיזק המזל באלו השני פנים. אם שניהם אפשריים בו. האחד מהם שלא יהיה במקום ההוא שהמזל רושם בו, או שאם עומד במקום ההוא שיעשה איזה פועל אשר בסבת אותו הפועל לא ירשום בו המזל רושם רע. עם היות שלא יפסד ויחלש כח המזל כאשר נאמר עדה"מ שאם המערכת תחייב חום חזק שורף. שיתנהג האיש ההוא בהנהגה הקרה. עד שינצל מרושם המזל מבלתי שיפסד כח המזל ויחלש. זה הצד הראשון אשר אפשר בו לינצל מרעת המזל והמערכת. ובזה הצד מסכים ר' חנינא ור' יוחנן ואין מחלוקת ביניהם כלל. שאפי' ר' חנינא שאומר יש מזל לישראל. יודה שעל זה הצד ינצל האדם מרעת המזל. והוא שהש"י ישים בלב עושי רצונו לעשות פעלים אשר מצדם ינצלו מהיזק המערכת, עם היות שהמערכת לא תשחת. וכבר העיד על זה הענין רבי אברהם. ובזה הצד יהיו נתלים כל יעודי התורה וכל תפלותינו היום לדעת רבי חנינא, אבל אם אפשר שיחליש האדם מצד זכותו כח המזל בעצמו מבלי שיעשה שום פועל מגין בעדו. אבל שיחליש כחו שלא יוכל לרשום בו. כאשר היה ענין חנניה מישאל ועזריה בכבשן האש. שנכנסו בו ולא עשו שום תחבולה להנצל ממנו ועכ"ז לא רשם בהם האש כלל. אם אפשר שיהיה כן במזל. בזה הוא שנחלקו ר' חנינא ור' יוחנן, שר' חנינא סבר שא"א שיהיה כן בשום פנים. ור' יוחנן סובר שגם זה אפשר שהמצוה בעצמה תמנע המזל מעשות רושם רע באיש ההוא שומר המצוה. והסוגיא שם בשבת מוכחת כן. אמר שם ואף רב סובר אין מזל לישראל דאמר רב יהודה אמר רב מנין שאין מזל לישראל שנאמר ויוצא אותו החוצה וגו' ואמר לפניו רבש"ע נסתכלתי באצטגנינות שלי ואין ראוי להיות לי בן א"ל צא מאצטגנינות שלך שאין מזל לישראל מאי דעתיך דקאי צדק במערב אלא מהדרנא ומוקמי' ליה במזרח והיינו דכתי' מי העיר ממזרח צדק הנה לא אמר שיזמין אליו סבות יגינוהו ימנעוהו מרושם המזל, אבל ישנה המזל בעצמו עד שלא יוכל המזל בעצמו לרשום בו. וכן שאר המעשים האמורים שאמר. ומדשמואל נמי אין מזל לישראל ומדר' עקיבא נמי אין מזל לישראל. כלם על זה הדרך שהמצוה היתה מבטלת כח המזל מבלתי אמצעי אחר.
ומ"מ הדבר מוסכם בין חכמי ישראל שהעולם הזה התחתון נמסר ונוהג כפי מערכת הכוכבים. אם לא שעבודת הש"י תבטל הרושם המתחייב ממנה, ונמשך מזה שאם לא יחזק זכות האדם כל כך שתשתנה המערכת בשבילו. או שיהיה מושגח בהשגחה פרטית דבקה עד שישים הש"י בלבו לעשות איזה פעל יגן בעדו מרעת המערכת. כל עוד שלא יהיה אחד מאלו הצדדים יתחייב שיענש האדם ההוא גם כשלא יתחייב אליו כפי מעשיו העונש ההוא. ומפני זה אמרו רז"ל (מ"ק כח) בני חיי ומזוני וכו'. ועל זה הדרך ג"כ הוא שאמר ואתם לא תצאו וגו' כיון שנתן רשות למשחית אינו מבחין וכו':
ובזה הענין יסתלק הספק הגדול המתמיה בהנהגת העולם בצדיק ורע לו וכו'. והוא שאילו היו השפעים הנמשכים בזה העולם התחתון פרטיים. עד שנאמר שיהיה מתיחד כוכב אחד לבד לאיש אחד. ייחדהו הש"י אליו ויפקידהו לשלם לו כמעשהו. היה בלי ספק ענין זר מתמיה, אבל הענין אינו כן כי מנהיגי הועלם התחתון ענינם כללי. עד שאי אפשר לומר שימשך מהם הטוב תמיד ולא ימשך מהם הרע לפעמים. כאשר נאמר שא"א לשמש לבשל הפירות ולא תחמם ראש האיש הטוב ההולך בדרך בתקופת תמוז. עד שאפרש שיתחדש ממנו חולי כפי הכנתו. וכן כשיהיה איזה דבר רע שופע במקום או באקלים, לא יתחדש הענין שיכה הש"י במקל ורצועה איש איש בפרט אבל שיחדש איזו סבה מפסדת כוללת. ויגיע ממנה הפסד גם למי שאינו ראוי שיענש בה. אם לא שיחזק זכותו כל כך שיצילהו הש"י ממנה בשנוי טבע:
ובזה הענין יסתלק ספק גדול שיש לשאול ולומר. הנה הש"י צוה שיהיו הלוים מיוחדים לעבודת המשכן תחת הבכורות. ואמר שראוי שיהיה שכר הלוים מוטל על ישראל לפרוע מפני שזכו בכל בכורות ישראל כאשר ניצולו ממכת בכורות. וכיון שזכו בהם והם בפשעם נפסלו מעבודתם ראוי שיהיו שוכרים אחרים תחתיהם. והוא אומרו כי נתונים נתונים המה לי וגו' כי לי כל בכור וגו' הקדשתי אותה לי וגו'. כלומר שביום שהכיתי בכורי מצרים שהיו ראויים להענישם ולא הכה בהם שלא חטאו, היהיה ראוי שיאמר המלך לאדם אחד הנה זכיתי בך שתעבוד עבודתי מאשר הרגתי איש פלוני שהרג את הנפש ולא הרגתי אותך. הנה בלי ספק שאין זה מן הראוי. והנה יראה שיהיה כאן הענין בשוה:
אבל התשובה שאין הפועלים המגיעים בעולם התחתון לאיש איש. על ידי סבות פרטיות. אבל על ידי סבות כוללות. שאין רצון השם יתברך שישתנה הטבע כפי איש איש. וכשרצה הש"י להכות בכורי מצרים. חידש איזה ענין מפסיד ומתיחס לבכורות. כי הבכורות יש יחס ביניהם כולל ומשתף אותם. והוא שאין ספק שאין הרחם אשר לא נולד בו עובר מעולם באותה התכונה אשר יהיה הרחם אשר כבר נוצרו בו ולדות. ומצד אותו השינוי יהיה אפשר שיהיה בבכורות כלם הכנה לקבל איזה דבר נעלם ממנו. ומפני זה היתה מצות קדוש הבכורות תלויה בפטר רחם. כי הבכורה נותנת יחס והקשר בין הבכורות לא הבכורה לאב כלל. ואע"פ שאמרו במדרש אין שם בכור גדול הבית קרוי בכור, זהו על צד הדרש. אבל כפי פשוטו של דבר הבכורות שהיו נתלים בפטרי הרחמים. הם שלקו. ואם היה ביניהם יחס והקשר אשר מצד היחס ההיא ראוי שילקו גם בכורי ישראל. אם יניחם השם לטבעם. ומפני זה אמר הש"י שמפני שהגין בעדם והצילם מהרע שהיה ראוי לחול עליהם קדש אותם לי:
הנה נתבאר מזה שכאשר נתחדש שפע שופע ממשיך איזה דבר מזיק, יקבל בו היזק גם האיש אשר איננו ראוי שיענש כפי מעשיו. אם לא שיהיה אליו זכות פרטי יגן הש"י בעדו מההזק ההוא הנמשך המתחדש.
ועל זה הדרך לא ישאר ספק מתמיה בענין צדיק ורע לו רשע וטוב לו. וכל מה שאמר הכתוב כי קנאתי בהוללים וגו'. אינו אלא כמתאונן על המדה הזאת הנוהגת. לא שיהיה נעלם מהם טעמו של דבר. וכן אמרו אך ריק זכיתי לבבי וגו' ואהי נגוע כל היום וגו'. הוא כאומר שאם יהיה עקר הגמול ותכליתו טובות העולם הזה ורעותיו. לשוא יכשיר האיש מעשיו אם לא שישיג מעלה יתירה עד שישתנה הטבע בשבילו אבל כל עוד שיהיה עולם כמנהגו נוהג. יחולו באיש הטוב ענינים מכאיבים מצערים. אבל כאשר תכלית הגמול וסופו הוא שכר הנפש בעוה"ב לא תשאר בכאן קושיא, כי כל המעשה יבא שם לבית החשבון וזה מ"ש כי יתחמץ לבבי וגו' ואני בער ולא אדע גו'. רצה שסדר הגמול והעונש בעוה"ז נוהג בענין מתמיה לא יעמוד האדם בו על צדק משפטי הש"י אבל יהיה בו כבער וכבהמה נחשב, עד אשר יבא ויעיין במה שהקדים הש"י והכין לצדיקים ולרשעים ויבין לאחריתם, כי שם נגלה גמול הצדיקים ועונש הרשעים לא בעולם הזה. וזהו בעצמו מ"ש חותם הנביאים מלאכי חזרו עלי דבריכם וכו'. וסיים דבריו ואמרו ושבתם וראיתם בין צדיק וגו'. רצה שסוף הגמול ותכליתו יהיה לעתיד. אבל בעוה"ז אפשר הוא שהאיש הרשע יעמוד בשלוה ושיחולו מקרים על האיש הטוב כפי המערכת שנתיחד בה, וכמו שאמרו ז"ל האי מאן דלבנה יהא סביל מרעין, וזה באמת ענין מבואר כי אחרי אשר הכחות הגלגליות שופעות על זה העלום התחתון. ראוי שימשך ענינם כפי הם. ובכל מה שהוא נמשך אחרי החומר אם ימשך כפי זה הסדור אין בזה ענין מתמיה. אבל במה הוא נמשך מצד תכונות נפשיות הנה זה צריך ביאור. איך יתחייב שיהיה כפי סדר המערכת אחרי שאין הנפש מושפעת ממנה אבל ממה שהוא למעלה מזה:
ואמנם התשובה בזה הוא. שאלו היתה הנפש פועלת באלו התכונות בפני עצמה ולא באמצעות הגוף. אין ספק שלא היה ענינם נמשך אחר המערכת כלל. אבל מפני שהיא כשתפעל או תתפעל מאלו התכונות יהיה באמצעות כלים גופניים. יתחייב שכשישתנו הכלים מצד המערכת ישתנו ג"כ פעולותיה. ומפני זה אמרו בשבת האי מאן דבצדק יהא גבר צדקן והא האי מאן דבמאדים יהא גבר אשיד דמא א"ל רבה אנא במאדים הואי א"ל אביי מר נמי עניש וקטיל. הנה אמר אליו שמצד שנולד בכוכב ההוא היה מוכן להעניש האנשים שחטאו לו. כי יש לקצת הנפשות הכנה חזקה בזה.
ולזה אמר הכתוב וישמע ה' והאיש משה ענו מאד. רצה בזה שכל מה שחל על מרים מן העונש לא היה מצד הנעת נפש משה כלל. אבל מצד שהש"י קנא לכבודו של משה שדברו בו והשוו נבואתם לנבואתו. והודיעם שאין הענין כן כמו שחשבו אבל יש הבדל גדול בין נבואתם לנבואתו. והוא אמרו ויאמר שמעו נא דברי וגו'. רצה שאם יהיה נביא מי שיהיה לא תגיע מעלתו בנבואה כי אם באחד משני דברים. אם שיתנבא בחלום אשר ענינו ידוע. או במראה והוא ענין בו יבוטלו כחות הנביא ותשאר מחשבתו לבדה. אבל הענין במשה אינו כן כי פה אל פה אדבר בו כאשר ידבר איש אל רעהו. והענינים האלה צריכים ביאור ארוך אלא שנקצר בהם מפני הטורח: מהאמנם אבאר כאן שאלה אחת והיא. שאחת מהסגולות אר נתיחדה בה נבואת משה היה, שמרע"ה היה מוכן לניבואה בכל עת כאמרו עמדו ואשמע וגו'. ושאר הנביאים לא היה ענינם כן. וזה ההבדל הוא סבה ונתינת טעם להיות משה נפרש מן האשה מה שלא היו צריכים לעשות כן שאר הנביאים. וכיון שכן זה ההבדל היה ראוי שיודיע הש"י לאהרן ומרים כאשר הוכיחם. ומפני שהוא מעלה לנבואתו של משה ונתינת טעם למה שדברו בו. ושאר הסגולות והמעלות שאמר בפסוק הזה באמרו פה לאל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה' יביט וגו'. אמנם הם מעלות לנבואת משה ולא נתינת טעם למה שדברו בו:
והתשובה בזה. שאותה הסגולה בעצמה שאמרנו. והוא שמשה היה מוכן לנבואה בכל עת. כבר הודיעם הש"י בזה הפסוק ביותר שלמות שאפשר שיהיה בידיעת איזה דבר. והוא שהידיעה בדבר תהיה על שני פנים. האחד מהם הידיעה במציאות הדבר. והשני במציאותו ובסבת מציאותו. ואין ספק שכאשר נודע הדבר בסבותיו, שתהיה הידיעה בו יותר חזקה משיודע במציאותו לבד. ולכן אלו הודיעם הש"י שמשה היה מוכן לנבואה בכל עת ושאר הנביאים לא היה ענינם כך. אמנם ידעו בזה מציאות הדבר ולא ידעו סבותיו כלל. אבל עתה הודיעם הדבר בענין ידעו בו מציאותו וסבותיו.
ולביאור זה צריכה הקדמה אחת אשר היא מבוארת נגלית. והוא שידוע שהדבר לא ישתנה מעצמו ולא מצד דומהו אבל מצד הפכו. ולזה השכלים הנבדלים להעלות ההפך מהם יהיו תמיד שכל בפועל. וכן הנפש אחרי הפרדה מהגוף והחלצה ממקריה. כי מה שתשיג הנפש השינוי והתמורה עודנה בגוף שתהיה פעם סכלה ופעם חכמה. אינו מצד עצמה אלא מצד כחות הגוף המנגדים והמזיקים לה. לזה כאשר ינגדו כחות הגוף לנפש תשתנה הנפש, וכאשר לא ינגדו אותה תעמוד בענין אחד. כי לא תשתנה מעצמה כמו שביארנו, ולזה תיכף הודיעם הש"י ששאר הנביאים לא היו מתנבאים כי אם בחלום או במראה. אשר הענין הכולל הוא בטול כחות הגוף, ושנבואת משה לא היתה כן אבל ינבא והוא עומד על שלמות כחותיו. כאדם המדבר עם חבירו פה אל פה, הנה נודע מזה שכחות גופות שאר הנביאים היו מנגדים לנבואתם. ושכחות גוף משה לא היו מנגדים אליה כלל. ונמשך ומתחייב מזה ששאר הנביאים לא היו מוכנים לנבואה בכל עת מצד נגוד כחותיהם. ושמשה היה מוכן אליה תמיד מפני שלא היה בו כח חולק ומטריד. והנה הודיעם הענין במציאותו ובסבותיו, והיא הידיעה היותר שלמה שתהיה בדבר.
מצורף לזה שהודיעם עוד שנבואתו לא תהיה באמצעות הכח המדמה. כאשר תהיה בשאר הנביאים. והוא אמרו בכל ביתי נאמן הוא. והמפרשים פירשוהו שהיה ענינו כאיש נאמן בית נכנס ויוצא בכל שעה. אבל אני אפרש בזה ענין אחר. והוא שנבואת משה היתה יותר נאמנת משאר נבואות הנביאים על הצד שאבאר. והוא שידוע שהכח שיכזב באדם תמיד הוא הכח המדמה. שמדרכו שיחליף ענין בענין אחר שאין מציאות אליו כלל. והנביאים היו מתנבאים באמצעות זה הכח. והיו רואים ענינים לא היה להם מציאות כלל. ונבאר זה באחת הנבואות והוא ההקש בשאר. הנה זכריה נתנבא ואמר ראיתי והנה מנורה וכו'. הנה הענין הזה בעצמו לאל היה דבר אמתי כלל שיהיה לו מציאות, ומה שאמר ראיתי והנה מנורה לא היה רואה כלל אותה. אבל מצד שהיתה נבואתו באמצעות הכח המדמה היה נראית אליו כאלו היה רואה החזיון הזה. והענין האמתי ממנו היה הדבר המכוון הנמשל, כמו שנאמר (זכריה ד) ויאמר מה שני הזיתים האלה ויאמר אל שני בני היצהר. הנה אם כן עם היות הענין הנרמז ואשר כוון בו אמתי, החזיון כלו לא היה אמתי. אבל הוא ענין נדמה. ולא היה כן ענין משה עליו השלום. כי מפני שלא היתה נבואתו באמצעות הכח המדמה ולא על ידי משל וחידה כלל, כמו שאמר פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות. ולזה אמר בכל ביתי נאמן הוא. כלור בכל אשר יגיד שראה בביתי הוא נאמן. שהכל הוא אמתי בעצמו כמו שיגיד שראה אותו.
ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

1. נראה מהמשך דבריו שהוא ט"ס וצ"ל גנבא