דרכי נועם ליקוטי מוהר"ן ס"ג
מבוא
[עריכה]א
זמן אמירת המאמר
[עריכה]התורה שבסימן ס"ג המתחלת סוד כונת המילה. נאמרה בבקר קדם סעדת שחרית בשבת שקדם הברית מילה של בנו הקדוש שלמה אפרים זכרונו לברכה שנת תקס"ה סמוך לראש-חדש ניסן.
ואחר שיצאו רב העולם שבאו לקבל פנים כנהוג שנקרא שלום זכר. ומעשה שהיה כך היה. אחר שיצאו ההמון עם נשארנו אנחנו עומדים לפניו בתוך כך הסתכל על המנעל שלי שנתעקם מאוד הינו שהעקב (שקורין פידעשווי) נתעקמה הרבה לפניו על פני המנעל. ענה ואמר המנעל שלך הוא דומה כמי שטופחין בפנים (ואמר בזו הלשון בלשון אשכנז: דיין שיך האט א פנים וויא א פאטש אין פנים) [לנעלך יש פנים כסטירה בפנים]. ואחר-כך שתק מעט והנה אנחנו בודאי היינו מאמינים שכל דבריו אינם פשוטים ובודאי יש בהם רזין גדולים וכמבאר בסימן מ"ב עין שם.
אחר כך ענה ואמר שיחות חלין שלנו (ואמר בלשון אשכנז בזו הלשון: אונזער שיחות חלין) ודחק תבת "אונזער" [שלנו] יאמר לי איזה מקובל איך בהווערטיל הזה כלולים כל הכונות של מילה ומה שהוא גבוה מכונות. והתחיל לזרק מפיו הקדוש בחן קדוש ונורא, ואמר יש וטפח לו על פניו, ויש וטפח לו בסנדלו, והזכיר מאמר רבותינו זכרונם לברכה (יבמות מב.): לעניין סנדל שאמרו שם לעניין מעוברת חברו גזרה שמא יעשה סנדל למשל וכו' כמי שבא וטפח לו על פניו וכו' וגם הזכיר מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (נדה כה:): דרוסת איש וכו' מה שעשתה ענוה עקב לסלותא. ובכל אלו הענינים מרמז שיש סודות התורה בעניין העקב והסנדל ובענין טפחו בפניו שהזכיר, וכל זה נוגע לעניין פגם הברית ותקונו שכל זה עניין מילה שהוא תיקון הברית כמובן מכל הנ"ל למשכיל.
ואחר כך ענה ואמר כל התורה המבארת בסימן הנ"ל ועדין אין אתנו יודע עד מה. וגם התורה הנ"ל לא אמר בבאור קשר הענינים רק הכל בדרך רמז והתנוצצות, ובכל זה ראינו בעינינו גבורות הבורא יתברך איך בדברי שיחה של הצדיקים האמתיים מלבשים סודות כאלה. והשם יתברך יראנו נפלאות שנזכה להבין כל זה בשלמות:
(אמר המעתיק שמעתי שאחר שאמר רבנו זכרונו לברכה, מאמר סוד כונת המילה הנ"ל, שאלו אותו אחר-כך קצת מאנשי-שלומנו איזה שאלות במאמר זה, כי קצת דברים אינם מובנים שם כל-כך וגם קשר המאמר אינו מובן כל-כך. השיב להם רבנו זכרונו לברכה מי חייב לכם שאין לכם השגה וידיעה בענינים דקים ורוחניים. ובלשון אשכנז ווער איז אייך שולדיג אז איהר האט ניט קיין ידיעה אין איידלקייט): (חיי מוהר"ן שיחות השיכים להתורות כז)
בשנת תקס"ה הנ"ל סמוך לראש חדש ניסן נולד בנו כו' שלמה אפרים זכרונו לברכה ורבנו זכרונו לברכה כבד אותי במצות פריעה אצלו, ורבנו זכרונו לברכה בעצמו היה סנדק וחתוך, ומה שהיה נעשה אם היה התינוק הזה נשאר בחיים אי אפשר לבאר ומעט קצת כתוב אצלנו ברמז בעלמא, ואנחנו באנו אליו תכף למחרתו אחר יום שנולד הילד הקדוש הנ"ל והיינו שם בשבת וכל השבוע עד שנמול, וגם אחר כך עד יום שלישי למילה, ובאותו העת שמענו ממנו תורה הרבה ושיחות נפלאות ונוראות מעניין היצר הרע שיש כמה בחינות ביצר הרע וכו' וכמה וכמה צריכין בכל פעם להתחזק מחדש נגדו להכניעו וכו' וקצת מהם נכתבו ונדפסו.
ואז באותו השבת כשעמדנו לפניו אמר לי דברי צחות על המנעל שלי שנעקם לפניו מאוד, ואמר המנעל שלך דומה כמו מי שטופחין לו על פניו ואחר כך ענה ואמר שיחות חולין שלנו (כמפליג בשבח שיחות חולין שלו), איזה מהצדיקים יוכל לומר לי איך בדברי צחות האלו שקורין ווערטיל יש בו כל כוונות המילה ולמעלה מהכוונות, ואחר כך התחיל לזרוק דבורים מתוך פיו הקדוש, וענה ואמר הלא יש וטפחו לו על פניו וטפח לו בסנדלו, ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה סנדל ממאי הוה וכו' משל וכו', ואחר כך התחיל לומר התורה הנדפסת בסימן ס"ג ברית נקרא בלשון תרגום אמה וכו', ומי שלא היה אז איך נתגלה התורה הזאת מדבור הנ"ל אי אפשר לצייר לו העניין, ומי שהיה אז ראה בעיניו גדולת הבורא יתברך וגדולת התורה וגדולת הצדיקים אמתיים איך כל שיחתם ותנועתם תורה גבוה, שראינו בעינינו שבדבור בעלמא שקורין ווערטיל שאמר על המנעל שלי היה כלול בו תורה גבוה ונסתרה כזאת שכלול בה כל סוד כוונות המילה ויותר מזה, כאשר אמר בעצמו, ובאמת גם התורה הנוראה שגלה אחר כך על זה, גם כן אין מי שישיג אותה היטב כי היא גבוה מאוד כדרכו בפרט שזאת התורה לא בארה היטב רק ברמז בעלמא כמבואר למעין שם וכל ימי חייו הקדושים היינו רגילים תמיד לומר, אשרי עבדיך ואשרי אנשיך העומדים לפניך השומעים את חכמתך, אשרינו שזכינו לזה, זה חלקנו מכל עמלנו. (ימי מוהרנ"ת חלק ראשון ה)
מספר באש ובמים חלק ג פרק יא
לידת הבן הקדוש
[עריכה]בסמוך לראש חודש ניסן של שנת תקס"ה נולד בן לרבינו הקדוש, אשר נקרא בשם "שלמה אפרים". רבינו תלה תקוות גדולות ונשגבות בילד הזה, הוא רמז שנשמתו גבוהה מאוד ושהוא עתיד להביא תועלת גדולה לעולם.
השמחה הקיפה את כלל החסידים, ולמחרת הולדת הבן הגיעו מוהרנ"ת ועוד מקורבים לשמוח בשמחת רבינו, ונשארו שם כמה ימים לאחר הברית, וכן כותב מוהרנ"ת:
"ואנחנו באנו אליו תיכף למחרתו, אחר יום שנולד הילד הקדוש הנ"ל, והיינו שם בשבת וכל השבוע עד שנימול, וגם אחר כך עד יום שלישי למילה, ובאותו העת שמענו ממנו תורה הרבה ושיחות נוראות ונפלאות..."
בליל שבת קודש שלפני הברית מילה נחוג שמחת ה'שלום זכר' כנהוג. מוהרנ"ת מתאר מה שקרה באותה שבת:
שיחת חולין שלנו...
[עריכה]"אחר שיצאו רוב העולם שבאו לקבל פנים כנהוג, שנקרא 'שלום זכר', נשארנו אנחנו עומדים לפניו. בתוך כך הסתכל על המנעל שלי שנתעקם מאוד, היינו שהעקב נתעקמה הרבה לפניו על פני המנעל. ענה ואמר: המנעל שלך הוא דומה כמי שטופחין בפנים (ואמר בזה הלשון: דיין שיך האט א פנים וויא א פאטש אין פנים) ואחר כך שתק מעט. והנה אנחנו בודאי היינו מאמינים שכל דבריו אינם פשוטים, ובודאי יש בהם רזין גדולים".
"אחר כך ענה ואמר": ממשיך מוהרנ"ת בתיאורו, "שיחות חולין שלנו (ואמר בלשון אשכנז: "אונזערע שיחות חולין"...) ודחק תיבת "אונזערע"... (כמפליג בשבח שיחות חולין שלו) והתחיל לזרוק מפיו הקדוש בחן קדוש ונורא, ואמר: יש 'וטפח לו על פניו' (מנחות מ"ד), ויש 'וטפח לו בסנדלו' (מו"ק כ')... ובכל אלו הענינים מרומז שיש סודות התורה בעניין העקב והסנדל... ואח"כ התחיל לומר התורה הנדפסת בסימן ס"ג... ובכל זה ראינו בעינינו גבורות הבורא יתברך, איך בדברי שיחה של הצדיקים האמיתיים מלובשים סודות כאלה... ומי שהיה אז ראה בעיניו גדלות הבורא יתברך וגדולת התורה וגדולת הצדיקים אמיתיים איך כל שיחתם ותנועתם תורה גבוהה... שראינו בעינינו שבדיבור בעלמא שקורין 'ווערטיל' שאמר על המנעל שלי היה כלול בו תורה גבוהה ונסתרה כזאת שכלול בה כל סוד כוונות המילה ויותר מזה כאשר אמר בעצמו..."
מוהרנ"ת מסיים את המאורע של אותה שבת:
"אשרי עבדיך, ואשרי אנשיך העומדים לפניך השומעים את חכמתך. אשרינו שזכינו לזה, זה חלקנו מכל עמלנו!..."
על סדר עריכת הברית, כותב מוהרנ"ת: "רבינו ז"ל כיבד אותי במצות פריעה אצלו, ורבינו בעצמו היה סנדק וחיתוך".
מסופר כי לקראת הברית הזאת לבש ר' יודל מלבוש (קאפטן) חדש. רבינו אמר לו אז שבקאפטן זה ילך לקבל פני משיח צדקנו.
סוד המנעל העקום
[עריכה]מלבד הכוונות העמוקות והסודות הטמירים הגנוזים בתורה זו המבוססת על שיחת חולין של רבינו בנוגע למנעלו העקום של מוהרנת – כנראה שהדברים מכוונים גם בפשטות למוהרנ"ת. רבינו לא ראה בעין יפה את נעלו העקומה. חז"ל מקפידים שתלמיד חכם לא יהלך בחוץ עם נעליים מטולאות (ברכות מ"ג). בפרט לאור תפקידו של מוהרנ"ת כמנהיג העדה ומורה נתיבתה לעתיד, שגם זה השכיל רבינו לרמז באותה תורה, שצדיק הדור נמשל לנמלה, ששבחה הוא חריצותה וזריזותה, מעלות בהן שיבח רבינו את מוהרנ"ת באומרו שבזכות מידות אלו בודאי יהיה מנהיג לעמו.
מנהיג ורועה ישראל
[עריכה]כדאי להעתיק כל עניין זה מלשונו של הרב מטשעהרין בספרו פרפראות לחכמה בביאורו לתורה זו:
"שם כותב רבינו: 'והנמלה הוא בחי' חכם הדור המלמד דעת ודרכי ה' אל העם, כמו שכתוב: לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם וכו'. אפשר לומר שזה נוגע לעניין המבואר לעיל שאמר להר"ר נתן ז"ל אודות המנעל שלו שנתעקם העקב על פניו שהוא דומה כמו שטופחים בפנים וכו', ומפשוטו נראה שהוכיח אותו על פניו למה הוא הולך במנעל כזה, כי כבר ידוע מה שהקפידו רז"ל על עניין המנעלים (כמו שאמרו חז"ל 'לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקנה מנעלים לרגליו', בפרט לעניין תלמיד חכם וכו') ועל כן הקפיד גם רבינו ע"ז קצת".
ומוסיף הרב מטשעהרין: "וכבר ידוע מה שמבואר בספר המידות שע"י זריזות זוכה להיות רועה נאמן, וסימן לדבר לך אל נמלה וכו' וכתיב משם רועה אבן ישראל סופי- תיבות נמל"ה. ושמעתי מאנשים נאמנים מאנ"ש הזקנים שענין זה אמר רבינו ז"ל בפרוש על הר"ר נתן ז"ל, שהיה זריז גדול מאוד כידוע. ופעם אחת התפעל רבינו ז"ל מאוד מזריזותו הגדולה והנפלאה, ואמר עליו אז שבודאי יהיה הר"ר נתן ז"ל מנהיג ורועה ישראל, כי ע"י זריזות זוכין להיות רועה נאמן כנ"ל. נמצא מבואר מדברי רבינו ז"ל עצמו שהר"ר נתן הוא חכם הדור שהוא בחי' הנמלה" (פל"ח סי' ס"ג אות ה)
זריזות מופלגת
[עריכה]ואמנם זריזותו של מוהרנ"ת היתה למעלה מגדר הרגיל, כפי שמתאר רבי אברהם, שאביו רבי נחמן מטולטשין היה איש אמונו והקרוב ביותר אל מוהרנ"ת:
"וכל הנהגותיו וכל מעשיו היו בזריזות ובמהירות גדול מאוד... עד שכמעט לא היה באפשרות שום אדם להשתוות עמו, וכן בעת כתיבתו היתה הקולמוס פורחת מתחת ידו שהיה לפלא בעיני כל רואיו, וכן שאר מעשיו היו במהירות גדול ונפלא עד מאוד. וגם אדמו"ר ז"ל התפלא פעם אחת על גודל זריזותו, ואמר שבודאי יזכה להיות על ידי זה רועה נאמן..." (כנ"ל מספר המידות).
הקדמה כללית לדרך הבנת המאמר
[עריכה]"התורה (הזאת)לא אמר בבאור קשר העניינים, רק הכל בדרך רמז והתנוצצות" (חיי"מ כז) "אחר שאמר רבינו... מי חייב לכם שאין לכם השגה וידיעה בעניינים דקים ורוחניים" (שם)
יש להבין, דמאחר שכוונת רביה"ק בדברי תורתו הק' לעורר את האדם וללמדו דרכים נפלאים בעבודת הבורא, אם כן מדוע אמר בדרך רמיזא בעלמא באופן שאינו מובן, ולא בדרך השוה לכל נפש שיוכל כל אחד להתעורר ולהתחזק מדבריו הק' בדרך פשוט, וביותריוקשה שהרי אמר בפירוש שכדי להבינו צריכים השגה והרגשה בענינים של דקות ועדינות, ואם כן מה יענו אזובי קיר שלא ידעו ולא יבינו בכזאת.
אלא העניין הוא, שבוודאי רבינו הקדוש הוא הרופא נפשות האמתי שיכול לרפאות כל נפש להעלותה ממקום נפילתה, לרחצה ולנקותה, ולהעמידה בתכלית המדרגה העליונה, אך לא תמיד יבין הרוצה להתרפא מפני מה נתן לו תרופה פלונית דייקא, [וכמעשה דנעמן שלא הבין עצת אלישע לרפואתו, לטבול בירדן דווקא], רק הרופא בעצמו יודע שרפואה זו דווקא תועיל לו לצאת ממחלתו ולא שום רפואה אחרת, ולכן יש שרביה"ק מגלה דברים עמוקים מאוד, בדרך שאינו מובן בביאור קשר הענינים כלל, כי השיג שרק בדרך זה יתרפא נפש האדם להתעלות מכל נפילותיו ולזכות להכנס לשערי העבודה באמת.
וזאת, על ידי שהאדם יתבונן בזה לאמר, הלא רביה"ק רוצה לתת איזה רפואה עצות נוראות במאמרו, ומה שאמר בדרך קשר בלתי מובן, בדברים עדינים ודקים אלו, הוא כדי לעורר את האדם לחפש בחיפוש אחר חיפוש להבין הדברים, ולהתחיל אמת להרגיש בענינים הדקים והעדינים הרוחניים [אשר זאת הוא קדושת הברית עצמו כמו שית' בתו"ד המאמר], וכאשר עומד ומצפה ומיחל לזכות להבין, ומאמין שבוודאי הצדיק דורש טובתו ללמדו להועיל דוקא בדרך זה, עי"ז בסוף נפתח לו, וזוכה להכנס לפנים, ומקבל האור וההתעוררות שהיה מוכרח לנפשו לרפאותה, שבדיוק לאור זה חיכה וקווה ימים ושנים.
"סוד כוונת מילה"
[עריכה]במאמר זה יתבארו סוד פנימיות הכוונות של מצוות מילה המבוארים בזה"ק וכתבי האר"י, כי אף שבכתבים מובאים הכוונות בפרטות, עכ"ז הרי יש לבאר הכוונות על דרך העבודה התמימה היאך יוכל האדם לעבוד את הש"י כל ימי חייו בדרך מצות מילה.
והנה כדי להיכנס להבנת דברי המאמר, יש להקדים להביא כלליות עניין המאמר, על איזה עניין יגלה עצות ותרופות, וכמו"כ להביא כלליות עניין מצוות מילה וכל הכלול בה, ועל פי הפתיחה יאירו דברי המאמר.
א. פתיחה
[עריכה]על מה יסובבו דברי המאמר.
יסוד המאמר - מלחמת האמונה נגד האפיקורסות
[עריכה]הנה יסוד דברי המאמר מוסד לבאר מאמר זוהר מופלא וסתום של הסבא דמשפטים (זה"ק ח"ב צ"ה) שאמר: "מאן הוא נחש דפרח באוירא ואזיל בפירודא, בין כך ובין כך אית נייחא לחד נמלה דשכיב בין שינוי" ע"כ. ומבארו רביה"ק – בהמשך המאמר – שהנחש הפורח באויר הוא הוא האפיקורסות המעופפת ומתפשטת בעולם, ומזיק למרחוק, שנכנס ונדבק בעומק במוח והלב, והנמלה המונח בתוך פי הנחש הוא המלחמה הגדולה של הצדיק והעובדי השם נגד האפיקורסות, שצריכים לגרום האפיקורסות לא תוכל לעופף, אבל בחי' הליכה בלי עפיפה זה נשאר תמיד (עי' כ"ז חלקו השני של המאמר).
ויש להבין ולבאר איך עניין האפיקורסות שייך ממש אצל כל אחד ואחד, כי כוונת רביה"ק במ"ש שיש אפיקורסות, ומגלהעצות נגד זה, אינו עניין ששייך רק אצל הרחוקים, אלא בוודאי כוונתו לעניין האפיקורסות הנכנס ונדבק במוח והלב של כל אדם, דהיינו שנחלש ממנו אור האמונה וכמ"ש.
כלל עבודת האדם בעולם הזה
[עריכה]כי הנה הבורא ית"ש שהוא לבדו הוא ואין בלתו, עלה ברצונו לברוא אדם, נשמה בתוך גוף השפל והגשמי, בתוך עולם נמוך עב ומגושם, ומשם יעלה נחת ותענוג גדול להש"י, ובשביל זה האציל וברא יצר ועשה עולמות נוראים עד אין קץ ושיעור, בהשתלשלות אחר השתלשלות וצמצומים רבים עד אין מספר, מקום פנוי ושבירת הכלים וכו' אצילות בריאה וכו' מלאכים ושרפים וכו' עד העשייה השפל הזה, שמחמת הכלים השבורים נעשה ישות העוה"ז שמעורב טוב ורע, ומסתיר על מציאות אמיתות האמונה שבאמת הש"י נמצא בכל ואין עוד מלבדו, ובארץ הזאת שלח את האדם הכלול מכל העולמות אבי"ע והמלאכים וכו', שיתחזק להאמין בהשם בתוך ההסתרה ויברר את הניצוצין והחלקים המעורבים טו"ר, ועי"ז יגלה ויגדיל כבוד שמו ית'. כי אין בעולם מי שיכול לגלות כבוד השם במקום המעורב טו"ר כי אם האדם השפל בעוה"ז, (וכנודע בעניין המלאכים [זה"ק ח"א י"ט: כ"ג.] שקטרגו על בריאת האדם דעתיד למחטי קמיה, והפילם הקב"ה לעוה"ז, ונכשלו מאוד ,ומהם נולד כל כח הטומאה ורוחין בישין רח"ל, כי מעלת האדם ורב כוחו עצום מאוד, מה שאין כח כזה לשום מלאך ושרף).
וכשהאדם מתעורר מתוך העוה"ז, להאמין בהשם ולעשות איזה דבר מועט בשביל הבורא ית', לאמר כמה תיבות של תפלה וברכה, או לעשות איזה מצווה וכדו', עי"ז מתעוררים כל צבא מרום המוני מעלה מלאכים ושרפים וחיות ואופני הקדש הבוערים כלפידים, רועשים וגועשים להעלות עבודתן של קבוצי מטה קרוצי חומר המתעוררים מעט לעשות רצון המלך, כי קודם שנקדש על ידי האדם התחתון, אזי גדודי עליונים חשים ודוממים ונאלמים, עדי ימליכוהו עם ישראל החביבים, אז יפצחו לפאר אלוקי עולם, ושרפים המעולים על כל שנאנים, שש שש כנפיים בגווים חנונים, זמר ושיר ורנן מרננים, יתרעם הגלגל ויתרעש הכסא ואופן לאופן וכרוב לכרוב וחיה לחיה לעומת כסא מוליכים עבודת האדם מעולם לעולם וממלאך למלאך הגבוה ממנו, וברוב התלהבותם עולים בסולמות מתגלגלים ונשרפים, עד הגיעו אל הממונה על כולם מט"ט שר הפנים, שאינו יכול לעלות יותר רק משביעה שתעלה לכסא הכבוד, ומתייחדים כל העולמות, והבורא ית"ש מקבל תענוגים ושעשועים נוראים, ועי"ז נשפע שפע רב בכל העולמות, והמלאכים שלוחי המלך עושי דברו מוליכים השפע מעולם לעולם מאצילות לבריאה וכו', ובכל דרגא ודרגא מקבל השפע גוון אחר, עד שמגיע לעולם הזה להיות שפע גשמי דומם צומח חי ומדבר.
וזה הוא כלל עיקר עבודת האדם בכל מעשיו דבוריו ומחשבותיו, להיות חזק מאוד בידיעת האמת להאמין באמונה שלימה כמה הוא מקושר עם הבורא בכל תנועה שעושה, ובכל מה שיעשה יסתכל על זה באופן של אמונה שבוודאי עבודתו מתקשרת ועולה למעלה לנחת ושעשועים לפני המלך, ע"י המלאכים המעלים כל עבודה בקול רעש גדול, והבורא מחכה ומצפה מאוד מאוד לעבודתו, כי רק בשביל זה נבראו כל העולמות.
וכשהאדם חזק באמונה זו בגודל כוחו ומעלתו לעורר המלאכים וחיילי מרום ע"י מעשיו, אזי כל חייו הם חיים נפלאים בקרבת השם, וכל שעה ושעה מלא טעם משמעות וחיות עצומה, מחמת שיודע שהמלך מתענג ונהנה ממנו, ומכל מה שעושה נתעורר למעלה קול רעש גדול, וכל בחירת האדם משתנה ע" האמונה, שמתחיל להרגיש מתיקות צוף טעם היהדות, כמה נפלא ונורא הוא כל מצווה, הציצית והתפילין וכו'.
העולם הזה מסתיר על האמונה
[עריכה]והנה קודם שחטא אדה"ר לאכול מעץ הדעת טוב ורע היה אור הדעת והאמונה מאיר בעולם בגילוי, שכל הרואה את השמים והארץ וכל צבאם הכיר מיד בגדולת הבורא וחסדיו, ונפתח הלב לאהבה וליראה לספר עוזו ולשיח בנוראותיו ברון שיר ושבח, וכן בזמן שביהמ"ק היה קיים האיר התגלות הדעת בעולם שכבודו מלא עולם ואין טבע כלל ועי"ז נצלו מהיצה"ר ותאוותיו מחמת שבכל דבר שראו, התפעלו מגדולת הבורא שיש בו עד שלא היה שום טעם וחשק להמשך אחר התאוות.
אמנם אחר שחטא ונכשל בעה"ד טו"ר נתערב כל העולם הטוב עם הרע, והרע מכסה על הטוב, דהיינו שרואים מציאות טבע העוה"ז המכסה ומסתיר על מציאות הבורא המחיה ומהוה את הכל מאין ליש ואין בלעדו כלל, ועי"ז האדם אינו זוכה לחיות תמיד באור האמונה לזכור את השם יתברך ולהאמין שהעולם הזה וכל הנעשה בו אינו ריק כלל, רק הכל מקושר ומאוחד בקשר אחר קשר לעולמות העליונים, ואין מציאות של אדם שמעשיו אינם מעוררים נח"ר למעלה ע"י המלאכים המעליםהכל עד רום אצילות, כי הפשע מכניס כפירה באדם וסותם הלב שלא ירגיש אור אלקותו הנמצא אתו עמו בכל דבר ודבר ממש.
כי מציאות העוה"ז הוא הסתרת האמת, מחמת שצריכים לירד לדברים המותרים שאינם רע הגמור ממש, רק מעורב דהיינו אכילה ומו"מ ושאר הטרדות והקרירות שמוכרחים להתעסק בהם כל ימי חייו. וזה הוא הנקרא בספ"ק קלי' נוגה המסתיר על אור האמונה הק'. וזהו מ"ש רביה"ק בהמשך המאמר שיש נחש המכניס אפיקורסות בלב ואי אפשר להפסיקו לגמרי כי בחינת הליכה יש לו תמיד, דהיינו הנהגת העוה"ז המסתיר על האמונה א"א להפסיקו לגמרי כי מוכרחים לירד לתוך הגשמי.
ולפעמים נופל האדם לדברים האסורים שהם רע הגמור ממש הנקרא ג' קלי' הטמאות רח"ל...
וכל זה הוא העובר על כל אחד ואחד, ואינו יודע לתת עצה לנפשו לזכות לאור האמונה גם בכל מה שעובר.
מאמר זה הוא עצה לצאת מההסתרה
[עריכה]במאמר זה מגלה רביה"ק איך יזכה האדם לצאת מההסתרה הגדולה והרמאות הנורא של העוה"ז המבלבלו ומטרידו, ולזכות לאמונה שלימה בכל מעשיו, ויוכל להסתדר לעבוד את השם בתוך כל המניעות, והמקרים המתחדשים לא יטרידוהו ולא ימנעוהו מהעבודה השלימה באור האמונה, ועי"ז יזכה להינצל מהיצה"ר – אף מהרע הגמור – להתגבר עליו באמת.
כלל היוצא; שדברי רביה"ק במאמר זה מיוסדים על עיקר העבודה להאמין בהשם כל מה שעושה ולעומת זה יש הנחש שמכניס אפיקורסות בלב דהיינו עצם מציאות הנוגה המסתיר על אור האמונה, ומגלה העצה לאמונה בתוך מה שעור בלבולי העוה"ז.
ב. הבנת כלל עניין כוונת המילה
[עריכה]כלל עצת המאמר-סוד כוונת המילה
[עריכה]והנה אחר שחטא אדה"ר, והעולם התמוטט והתערב טו"ר ונתכסה הדעת האמת והאמונה ונתגשם העוה"ז להיות מציאות של הסתרה ואפיקורסות כבדות ובלבולים, שעי"ז מפחדים מעניינים בעוה"ז ואוהבים דברים נפולים וכו' ונסתר מאוד הדרך לזכור את מציאות הבורא בכל עניין איך כל דבר הוא שפע אלוקי ממש המתחדש מאין ליש בכל רגע.
בתוך כל ההתמוטטות והחשכות הנורא הזה, בא אברהם אבינו ע"ה ראשון למאמינים וחיפש כל ימיו מיהו בעל הבירה, עד שזכה להעביר את הרע של העולם ולגלות את האמונה הק' שיש מלך לעולם והוא נמצא בכל, בתוך העוה"ז וכל מה שעובר בו, גם בימיו שהעולם היה מתמוטט ממש.
ובשכר זאת שגילה את האמונה בעוה"ז, זכה להיות ראשון לנימולים שנתן לו הש"י מתנה מצווה מעשית - מצוות מילה - שהוא התגלות אמונה בתוך תכלית העשייה שבתוך גשמיות בשר האדם, בחלק החיצוניות דחיצוניות, באבר שבו נאחז העירוב טו"ר ביותר, שם דייקא ייחתם בחותם המלך, בקדושה קביעא וקיימא, לאות ולברית שהש"י תמיד עם האדם בכל עת ובכל רגע ובכל מצב.
כלל מצוות הברית - קשר תמידי בין האדם לקב"ה
[עריכה]כי זאת הוא פשטות טעם מצות הברית, שהש"י כרת עם אברהם אבינו וזרעו אחריו, כמ"ש (בראשית ) ואתנה בריתי ביני ובינך וכן כתוב זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם.
והוא כדוגמת הברית שלום ואהבה שעושים בין שני מלכים, השוכנים זה לצד זה, שאם הכל מתנהג על מי מנוחות בשלום ושלוה, אין צורך לכרות ברית ביניהם, אבל כשיש מצב של סכנת מלחמה ויש לחשוש שמא לא יסתדרו ביניהם, וכל מלך דואג אולי לא יהיה בכוחו לנצח, במצב כזה כורתים ביניהם ברית אהבה, שכל מלך מקבל על עצמו לשמור על הברית לא להלחם בחברו אף אם חברו יחטא נגדו.
כמו כן מצות הברית שכרת אבינו מלכנו עם זרע אברהם אוהבו, וצווה לנו לשמור את הברית כמ"ש זאת בריתי אשר תשמרו, וגם הוא קיבל לשמור הברית כמ"ש ( ) ואשמור את בריתי, ענינו הוא בדרך הנ"ל, שמאחר שהאדם אינו יכול להסתדר לבד בלי עזרת הבורא, לקבל ממנו שפע חסדיו ורחמיו, כי כל חיותו ומציאותו מקבל רק מהקב"ה, וכן הקב"ה מוכרח כביכול להשתמש עם האדם, כי הרי ברא כל העולמות עד עולם העשייה הזה הכל כדי לגלות מלכותו, ואין מלך בלא עם, דהיינו שאם אין עם בעוה"ז שיקבלו מלכותו ויתעוררו לקיים מצות המלך, אז אין התגלות המלכות, כ"א כפירה ואפיקורסות והסתרה, ולכן מוכרח כביכול הקב"ה לקחת גוף מגושם ולהכניס בו נשמה חלק אלוק ממעל הכלולה מכל העולמות ומכל המלאכים והשרפים, שיתקן את עולמו ויגלה הדר כבוד מלכותו, נמצא שכל אחד אינו יכול בלתי השני, על כן הש"י כרת ברית אהבה עם האדם, שהאדם ישמור את הברית להמליכו לקיים מצוותיו ולתקן את עולמו לברר את כל הקדושות הנפולות, והש"י ישמור על בריתו להשפיע לאדם כל מה שצריך [וכמ"ש טעם זה הרב מהר"ם חאגיז – הובא בדר"פ מ"ע ב' חלק המחשבה אות ג'].
ברית יסוד - כח המתקן
[עריכה]ואף אם האדם נכשל ולא שמר כראוי את בריתו עם הש"י, עדיין הברית שכרת הש"י עמו קביעא וקיימא בבשרו, ויכול להתחדש ליכנס בברית מחדש, כי כאמור כריתת הברית הוא דייקא בשביל מצב סכנה שיודעים שלא יוכלו לעמוד בדרכי השלום כראוי, להתחדש להיות מקושר ומאוחד באהבה ושלום בכל עת, כמו"כ הברית עם הש"י הוא בחי' כולו טוב ואינו מתקלקל לעולם, והוא כח המתקן (כנודע, ומובא בלקו"ה תפילין ה"ב ב' ע"ש), בחי' יוהכ"פ, שאפי' אם נפל ברע יהיה איך שיהיה, יש כח להעביר את הרע ולתקן את הכל, [וע"כ נמול אברהם ביוכ"פ, כדי לגלות עניין זה שברית הוא תיקון כל הקלקולים בחי' יוכ"פ שהוא כח מחילת כל העוונות].
וע"כ עיקר מצות הברית אינו מקיים האדם לעצמו, אלא הוא מצות האב להכניס את בנו בברית קודם שיש לו עדיין כח הבחירה לבחור בברית, כי כאמור כל עניין הברית הוא שהש"י כורת ברית עם האדם ונותן לו כח מלמעלה בלי אתערותא דלתתא כלל, והוא למעלה מן הטבע למעלה מכל הקלקולים, רק הוא לבד בוחר בנשמות ישראל להיות לנו לאלוקים לגלות אהבתו עלינו ולהשפיע לנו שפע הגשמי ושפע הרוחני השגות אלקותו ית"ש, והוא מבקש מאתנו לשמור הברית עמו להיות קשור אליו ית' תמיד לעשות רצונו בעוה"ז שיש בו הסתרה על מלכותו, ואנו נגלה המלכות להמליכו ולייחדו, ואפי' אם ניכשל ונשכח תכליתנו, נזהר לשמור על ברית האהבה שהוא להיות קשור עמו תמיד בכל מצב, ולהתחדש לשמור הברית, כי הוא כח המתקן למעלה מן הבחירה למעלה מטעם ודעת. וע"כ כל הפסוקים הנאמרים בברית מורים על עניין זה לחדש הברית בכל עת, כמ"ש ( ) הימול ימול וכו' ואמרו אפילו מאה פעמים, היינו שאפילו אם נכשל ולא שמר כראוי, ימול עוד פעם את ערלת לבבו ויחדש הברית שנחתם בבשרו, וכן מ"ש ( ) זאת בריתי אשר תשמרו ביני וביניכם המורה שצריך שמירה תמידית לשמרו בכל יום מחדש, ועוד פסוקים שיש בזה ואכהמ"ל.
וע"כ מובא שכל האנשים המשתתפים בברית ומאמינים בזה, נחשב כאילו נכנסים גם הם בברית מחדש וזוכים למחילת כל העוונות, כי ע"י שמשתתף בברית ומעורר בעצמו האמונה השלימה שיש לו ברית עם הש"י להיות קשור עמו תמיד, ומתחזק ברצונות וכסופין להתחדש בברית הזה למול את ערלת לבבו ולהתקשר להש"י בכל מצב, הריהו כאילו נכנס בברית מחדש, כי הברית הוא עניין תמידי כנ"ל, וע"כ נמחלים כל העוונות, כי נתעורר בחי' יסוד כח המתקן בחי' יוכ"פ מחילת כל העוונות.
קשר עבודת ה' עם המלאכים - ע"י הברית
[עריכה]ובזה נבין כלל העניין המובא לעיל, שעבודת האדם קשור ומאוחד ממש עד א"ס וא"ת, וכל גילוי כבוד השם תלוי במעט התעוררותו, כי על כל אדם בעוה"ז ממונים אלפי אלפים ורבי רבבות מלאכים לעומת שרפים המחכים ומצפים שיתעורר האדם לדבר איזה דבור דקדושה וכדו' כדי שיוכלו להתחיל לעבוד את המלך בכח דבור הזה להעלותו וכו', וכשרק מתעורר מלמטה מיד הם צריכים לפצוח בשירה ובזמרה, ולהתחיל לעופף ברצוא באימה וביראה וכו', ויש להבין מה כוחו של בשר ודם גוש עפר קרוץ מחומר עד כדי כך שכל עבודת צבא מרום גבוהים ורמים עומדים תלויים בו.
אלא משל למה"ד, לאדם שמראה לחברו שטר של הון עתק, אך דא עקא שאין בו חותם וחתימה המורה אמיתות השטר, הלא בטח לצחוק יחשב ואין לו שום שווי כלל, משא"כ כשמראה שטר אפי' שווה פרוטה אחת אך חתום בחותם מלך גדול רם ונשא, בוודאי כל רואיו ירעדו ויחילו משטר זה, כן הוא הדבר בבריאת האדם, שכל העמים יש להם גוף בלי חותם וחתימה, ולכן אף אם יעבדו כל היום בכל מיני עבודות אינם פועלים שום רושם למעלה, אבל זרע אברהם אוהבו אשר בחר מכל עם ולשון החתומים בחותם המלך חותם אמת אות ברית קודש, כל העולמות והשרפים זוחלים ורועדים מהם מכל יחיד שבהם.
ואפילו אם ערך השטר הזה – שהוא גוף האדם – הוא מועט מאוד, דהיינו שהאדם נמצא במדרגה נמוכה ח"ו, מסובב בניסיונות גדולים מאוד, גם שם בשאול תחתית המלאכים מסתכלים לשם, אולי יתעורר האדם באמצע להתאנח מעט על מצבו השפל, אולי יתגבר במעט דמעט, שעי"ז יקבלו כח עוז ותעצומות לשיר בגילת ורנן, וכל זאת משום שהאדם חתום בחותמו של מלך בכל מקום ובכל מצב, ואין שום מציאות של ריחוק ופירוד התקשרות האהבה עם הש"י.
אלא שהאדם לא חלי ולא מרגיש גודל כוחו ומעלתו בנשיאת חותם המלך, מחמת החשכות הגדול וההסתרה הנוראה של העוה"ז המלביש על האדם לבלבלו ולהחליש דעתו שלא ידע מכוחו, ואם היה האדם יודע אמיתת הדבר מה מתרחש בכל ניסיון – אפילו בשאול תחתית – ומה נמצא בכל אכילה ובכל עסק מו"מ וטרדה, שיש כאן חלק אלוקי ממש, כתר המלך שנאבד ממנו ונפל לרפש וטיט, ומצפה ומחכה לתיקון כבר אלפי שנים. והמלאכים מחכים שהאדם יתעורר להביאו חזרה אל המלך, ע"י שיתגבר מעט ויעסוק בכל דבר גשמי באמונה ודעת, ועי"ז יוכלו לפצוח בשירה וזמרה, ולהעלותה דרגא אחר דרגא עד שתשוב למקומה ושרשה.
והכל תלוי באיכות האמונה שיש לאדם בכל זה, כי בוודאי בכל מה שיעשה יתעורר מזה שירה וזמרה למעלה, מאחר ויש לו חותם המלך. אבל איכות השירה תלויה כמה יתגבר להאמין בהתקשרותו עם בוראו, ויתגבר בעבודתו יותר ויותר.
עניין שמירת הברית
[עריכה]ובזה תבין מה שציווה השי"ת לשמור את בריתו אשר כרת בינו ובין בני ישראל. כי הנה עניין שמירת הברית יש בו דרגות הרבה עד אין שיעור, אך כלל עניינו הוא שהאדם ישמור עצמו מאוד מהרע של העוה"ז, שלא יתענג בתענוגים רעים וזרים של העוה"ז ח"ו, רק יהיה לו די חיות וסיפוק בעונג דקדושה, להתענג על ה'. (כנודע שהשה"ק של מידת היסוד הוא שם שד"י ופירש רש"י (בראשית יז, א): שיש די באלקותי לכל ברייה).
והיינו, כי מאחר שיש לאדם כח גדול ונורא כזה, שבשרו חתום בברית אהבה אצל המלך, שהשי"ת מלך מלכי המלכים צריך אותו ומוכרח לו כביכול, ונתן לו כח נורא לתקן את העולם, להעביר את הרע של העולם הזה ולגלות מלכותו שבכל משלה, והשי"ת אתו עמו בכל מעשיו. ועי"ז המלאכי מעלה מפחדים ורועדים מהאדם מחמת גודל כוחו, ומתייחסים אליו כאל המלך בעצמו כי כבוד המלך תלוי בו. על כן מבקשים ממנו שיעורר את עצמו להאמין בנוראת האמת הזו, להחיות את עצמו באור וחיות נפלא ונורא ולהתענג בחיות ועונג דקדושה מגודל זכותו להיות עבד קשור אצל המלך תמיד, בחותם ברית המלך, וישמור את עצמו מליפול בתענוגי העוה"ז חלילה. ועיקר שמירת הברית הוא שמירת המחשבה, דהיינו שישמור את מחשבתו לזכור את ברית התקשרותו עם השי"ת, ויזהר שלא תצא מחשבתו לרע של עוה"ז. וכשהאדם נזהר בזה לשמור מחשבתו שלא תצא מזיכרון הבוית"ש ולא להתענג בדבר זולתו עי"ז זוכה להכנס בדרגות הרמות והנפלאות של קדושת הברית, להשיג השגות אלקות, השש מידות הכלולים בברית כנודע, האהבה, היראה וכו'. אשרי הזוכה לזה.
מציאות מצוות המילה
[עריכה]והנה מהות המצווה היא להכניס בברית כל תינוק בן שמונה ימים ע"י שחותכים ומעבירים הערלה, שהוא כלול מג' עורות ואח"כ פורעים, דהיינו קורעים את העור הרביעי הדק, וגוללים אותו למקום הנכון, ותתגלה העטרה.
וז"ל סידור האריז"ל בכוונות המילה: קודם הברכה יתכוון כי היסוד דזעיר יש ע"ג לבוש קליפות דנוגה חופף והוא נקרא ערלה ולכן ?? לא היו יורדים החסדים ביסוד ז"א כדי שלא ינקו החיצונים. ועתה, ע"י כריתת הערלה תוסר הקליפת נוגה והיא הסרת שם אלקים דעיבור והוא היכל השלישי שביסוד בגי' ערל"ה (בגי' אל"ף למ"ד ה"י יו"ד מ"ם) ואח"כ ע"י פריעה יוסר ג"כ קליפת נוגה מכל וכל ומתגלה שם הקדוש הנק' יאקדונק"י גי' המיל"ה ע"ה עכ"ל. ועי' בע"ח של"ג פ"ג שמתבאר כל עניין מצוות מילה ופריעה שהוא הסרת קלי' נוגה וכו' ע"פ עניין דין אונאה עיי"ש.
והנה כל זה היא העבודה התמידית כי הנה שיורדת הנשמה שהיא חלק אלוק ממעל לתוך גוף האדם, הרי היא נכנסת לגוף של תינוק שהוא בקטנות מאוד בלי שום דעת (וזהו השמות של קטנות "אלקים" שנותנים חיות בזמן העיבור, שהם מילוי אלקי"ם גי' ערל"ה). וכשהאדם בקטנות הדעת עי"ז לא נשמר במחשבתו מלהחמיץ בקושיות וחקירות ואפיקורסות. והעברת הערלה היא העברת אחיזת הקטנות, ואז נמשך הגדלות ויורדים אור החסדים שהוא שפע אור אהבת ה' ויראתו וכו' – וכ"ז נמצא ג"כ באדם במשך ימי חייו, שנמצא בקטנות הדעת, ועבודתו היא להעביר הקטנות שלא ייפול עי"ז, ולהמשיך הגדלות.
וזאת ע"י חיתוך והעברת ג' הקליפות, שהוא כלל עבודת האדם בעולם, להעביר ממנו את הרע הגמור שהוא ג' קליפות המסתירים ממנו את האמונה הקד': א. "ענן גדול" שע"י שנכשל העבירה חלילה, נחשך ממנו האמונה בהסתרה גדולה, ומתגבר עליו קושיות וחקירות ואפיקורסות. ב. "רוח סערה" שע"י הבירה נסער נפשו ומתבלבל מאוד מכל מיני טרדות העוברים עליו. ג. "אש מתלקחת" שע"י העבירות מתגבר ומתלקח בו תבערת אש התאוות רח"ל. וקליפות צריכים לחתוך לגמרי.
ואח"כ צריך לפרוע הקליפה הדקה שהוא קליפת נוגה ולהשימו, על מקומו ולגלות העטרה. ועניינו, שאחר שהאדם נשמר מחטאים ממש, הרי צריך להמשיך להיות דבוק בהשי"ת בכל דבר שעושה ובכל מה שעובר עליו במשך היום, שבאמת אינו רע גמור ומתר לעשותו, אך יש עליו כיסוי של רע שהוא קלי' נוגה המסתיר את מציאות האמונה שהשי"ת נמצא בדבר הזה ומחייהו. וכשלא נשמר בזה, נופל על האדם תרדימה ודמיון להמשך אחר הרע והתענוג הגשמי וההסתרה שבדבר, מבלי ראות את הטוב והחיות האלקי. ע"כ עיקר העבודה לברר את הטוב מן הרע, דהיינו להעביר את הכיסוי הרע שהוא ההסתרה והגשמיות שבדבר, אבל לא לחתכו לגמרי, כי הרי מוכרחים לרדת לגשמיות כדי לבררו, רק לחתוך בו קצת ולשימו על מקומו הנכון. דהיינו לעסוק בעניין הגשמי עם דעת להבין שאינו רע הגמור, ולא טוב הגמור, כי אם מעורב – טוב ורע. ומוכרחים לירד לעניין זה להעביר את הרע המעורב, ולגלות את העטרה, שהוא מלכות ה' – חותם המלך – הנמצא בדבר הזה. ועי"ז נתגלה הדעת לדעת ממציאות הבורא הנמצא בכל, ויודע למה בא לעולם גשמי כזה, הכל כדי לכלול שמיים וארץ (בחי' יסוד), ע"י שיש לו בבשרו חותם המלך שכל המלאכים והשרפים מתפחדים ממנו.
העברת האונאה שהוא נחש דְפרח באוירא
[עריכה]כי הנה כפי מה שנתבאר למעלה, הקב"ה ברא את העולם הזה באופן שיהיה מוכרח להיות מציאות "אונאה". וזהו מה שכתב רבינו בהמשך המאמר שבעוה"ז הנחש נשאר תמיד, ואי אפשר לבטלו לגמרי, ורק אפשר לבטל העפיפה – שלא יעופף, וישאר רק בחינת הליכה. כי זהו רצון הבורא שיעבור על כל אדם האונאה של היצה"ר שמטעה ומרמה מאוד וגונב את האדם ח"ו. ואלו הם חיי היום יום של האדם שיש בהם מניעות וטרדות, אשר בעצם אינם עבירות ממש כ"א בלבול המח וכבידות הלב, וזהו הנקרא קליפת נגה. והנהגת העולם הזה רוצה לעקור את האדם לגמרי מן הקדושה.
ועצת האדם היא להעביר את האונאה, כי האונאה הגמורה שהוא היצה"ר ? של התאוות והג' קליפות טמאות, אותו צריך לחתוך לגמרי, לשוב בתשובה ולהיטהר מחטא ועוון. אבל הרע המעורב שהוא מציאות הגשמיות העובר על האדם בכל יום: אכילה ושתייה, טרדות ודאגות וכו' זאת צריך לפרוע ולהניחו על מקומו, ולא לבטלו לגמרי, דהיינו שיתפוס האדם איזה דרך של דעת ויראה איך להסתדר עם האונאה הזאת, ולא להתבלבל מזה, רק אדרבא לעבוד את הבורא עם הדברים האלו. כי דייקא עתה בתוך מציאות החיים שלו, איך שהוא נראה יהיה איך שיהיה, בתוך כל זה יש עתה מציאות המלאכים והאופנים וחיות הקודש המתנשאים לעומת שרפים שרועשים וגועשים ממקצת הטוב שיש לו בתוך כל זה, מחמת שיש בבשרו חותם המלך, שהוא אור המאיר כשמש בצהריים, כח נורא ונפלא המתקן כל עוונות.
ועבודת האדם הוא לשבר את הרגשת הכפירה והריחוק ולעורר תמיד בעצמו הכוח הזה, להאמין עד היכן מגיעים הדברים, ולצייר לפני עיניו מציאות האמת באמונה שלמה, עד כמה כביכול השי"ת מחזיק לו טובה על התחזקותו בקיום המצוות הפשוטות של ציצית ותפילין וכן כל המצוות. עד כמה נחת רוח הוא גורם למעלה ע"י שמתעורר בכל דבר להעביר כיסוי הרע של הדבר ומברר את הטוב, שמשתמש עם הדבר הגשמי לעבודתו יתברך או בדרך שזוכר את השי"ת, ומחשבתו אינה מונחת ברע. והכל בכח הצדיק יסוד עולם שהוא בחינת ברית, שהוא מעביר את הרע של העולם, ומכניס כל אדם חזרה בברית זה, ע"י שמגלה לדעת האדם האמונה הבהירה, שנעשה דברים עליונים מכל פעולה ופעולה בכל עת. ואפילו אם נפל היכן שנפל, יש כח מתקן בחי' כח הצדיק שמתקן הכל, לחדש תמיד את הברית ולשוב אל הקדושה תמיד. וכמו שהיה בזמן שביהמ"ק היה קיים, שתמיד היו יכולים להביא קרבנות לתקן את הכל (וכמובא בזה"ק הנזכר במאמר זה, מעניין המלאכים הנקראים טוחנות, שמעלים הנחת למעלה ואכהמ"ל).
עניין החשמ"ל
[עריכה]ובזה נבוא להבין עוד מהמובא בדברי האריז"ל בכוונות המילה.
וז"ל סידור האריז"ל (אחר ברכת 'על המילה'): גם תכווין לגלות ע"י פעולה זו להוריד החסדים ממקורם לגלותם בב' שמות ת"ת התחתונים (והם ב' שמות הוי"ה ) ואז מסתלקת קליפת מ"ל נוגה ונגלה מ"ל דחשמ"ל ואינו ח"ש ואז יש זיווג וזה על המילה- מ"ל י"ה, שמ"ל אורותיו מתגלה עכשיו ועל ידו יתגלה השאר עכ"ל.
וביאור העניין על דרך העבודה, כי הנה עניין החשמ"ל הוא המלבוש דקדושה של האדם שזהו החלוקא דרבנן הנצרך לאדם להשיג מה שצריך להשיג בעוה"ב ובג"ע. כי נודע שכל העולמות יש להם לבוש דקדושה, אך האדם בעוה"ז יש לו בתחילה לבוש נוגה הנקרא כתנות אור (עם א' ובתורתו של ר' מאיר היה כתוב כתנות אור בא', כי זכה לשלימות הלבוש דקדושה) והלבוש דקדושה הוא הנקרא ח"ש מ"ל.
ועניינו הוא, כי לפעמים יש זמן שהאדם הוא בבחינת ח"ש, דהיינו שעובר עליו מאוד, ואינו יכול לעשות כלום בעבודת ה', ונסתם פיו מלדבר דיבורי לפני ה'. ואזי עצתו היא ח"ש, להיות בקי בשוב – לדום ולשתוק על בזיונו ולהחזיק מעמד לא ליפול מזה. ועי"ז זוכה למ"ל, שנפתח פיו לדבר מילולים ושירות ותשבחות לה' יתברך [והוא כמו אצל המלאכים שנאמר אצלם ( ) עתים חשות ועתים ממללות, רק שאצל המלאכים הוא להיפך, לעתים חשות הוא הרצוא בעפיפה בשש כנפיים בחי' חסדים, ועתים ממללות הוא השוב בחי' הגבורות ואכ"מ]
והאדם כשנולד יש לו קודם רק בחינת ח"ש, שיש לו לבוש נוגה שהוא כתנות עור בהמה, והשי"ת ברוב רחמיו וחסדיו התרצה עם אברהם אבינו ראש למאמינים וראש לנימולים, ונתן לו ולזרע עבדיו את הכוח לזכות לכלול את הח"ש עם המ"ל, להיות בקי ברצוא ובקי בשוב. שנתן לו הכוח שאפילו כשנופל ח"ו לשאול תחתית רח"ל, ומאבד את לבושו הקדוש, ונשאר בבחינת ח"ש נאלם דומיה, שהוא כתנות עור, גם שם יוכל להיכלל במ"ל בחינת דיבור לה"ק, לזכות לדעת הנפלא שגם משם זוכה להעלות נחת רוח להשי"ת, והמלאכים משתוקקים למקומו שיתחזק שם.
וזהו תכלית כל בריאת העולם, שייפול האדם לבחי' ח"ש ולא יהיה שם מ"ל, דהיינו שייפול לבהמיות ולא יוכל לפתוח פיו כלל, ושם יכלול את עצמו בהשי"ת לסמוך על רחמיו יתברך, לידע שה' אתו עמו ואצלו בכל מקום שהוא. כי כמו שנתבאר לעיל, זה הוא רצון הבורא, שיהיה מוכרח להיות בעולם אונאה, שהעוה"ז המעורב טוב ורע יאנה וירמה את האדם, ולא יבין את הגבול בדברים המותרים,מה מותר לעשות, ומה יש להתעורר לעבוד בזה. ועבודת האדם היא להשים את הגבול במקום הנכון, דהיינו כשנמצא במצב של ח"ש, שאינו יודע איך לעבוד את הבורא, ומעביר את הערלה ופורע, דהיינו שאת הרע הגמור הוא מעביר לגמרי, ואת הרע המעורב הוא פורע – שכוללו בקדושה, דהיינו שאפילו המצב של העוה"ז שהוא אכילה ושתייה, שינה ותרדמה, כוללו בקדושה – לעשותו בקדושה כראוי. ומתגלה סוד הכלליות ימין ושמאל (שלוש ושלוש הם שש) שהוא כלליות החסדים והגבורות, העליות והירידות, בחי' כלליות ח"ש ומ"ל.
כוונת ע' אורות דחיתוך וח' אורות דפריעה
[עריכה]ובזה יובן ג"כ עניין המובא בכוונות שבחיתוך מבטל האונאה, ונמשך ע' אורות – גי' מ"ל י"ה, ואח"כ ע"י הפריעה מתגלה בחי' ח' אורות ובזה קמו שלימות המתקת הגבורות ע"ש. כי עניין הע' אורות הוא במה שצריך לחתוך ולהעביר את הרע הגמור להישמר מכל חטא ועוון, אבל עיקר ההמתקה והכלליות הוא במקום שיש בו אונאות עוה"ז, שהשי"ת רוצה שיעבור האונאה של עירוב טוב ורע ושם יתעורר להמתיקו ולכללו בטוב, והבן.
ועתה אחר שנתבאר באורך כלל עניין המאמר, וכלל כוונות המילה ורמזיהם בעבודת ה', נבוא לבאר דרכי המאמר וה' יהיה בעזרנו.
א
[עריכה]כִּי בְּרִית נִקְרָא בִּלְשֹׁון תַּרְגּוּם אַמָּה, וּכְמֹו שֶׁמֻּזְכָּר בְּלָשֹׁון זֶה בּגְּמָרָא (שבת ק"ח:).
ביאור עניין אמה
[עריכה]הנה רביה"ק מזכיר עניין "אמה" ועניין "טפח" שהם מידת שטח, שמודדים בהם מקום גשמי. כי עיקר ראשית מציאות הבריאה הגשמית הוא התהוות ה"מקום" כדי שיוכל להיות בו עולם גשמי וכל הברואים הגשמיים, וע"י המקום נתהווה גם מציאות ה"זמן". [מחמת שיש אריכות הזמן של הגעת האור מעולם האצילות לעולמות שלמטה עד הגלגלים והמאורות, שמש וירח (ועניינו בפנימיות, כי מאחר שהשפע יורד מלעילא לתתא לספירת היסוד, ושם חוזר לעלות מתתא לעילא, עי"ז נתהווה זמן).]
והמקום והזמן בחי' מידת אמה, שהוא מידת המקום הגשמי בחי' אָמָה שפחה בישא, הם הם העירוב טוב ורע של העוה"ז, המשכיחים ומסתירים מן האדם את האמונה הבהירה. כי הלא באמת אין מקום כלל ואין זמן כלל, כי השי"ת הוא מקומו של עולם, ואין שום מציאות כלל חוץ ממנו ית', אלא שהשי"ת ברצונו שיהיה אונאה וערבוב בעולם למען הבחירה והניסיון, ברא את העולם באופן שיהיה אמה גשמית וזמן גשמי, שיכסה על נוראת השפע וחיות האור האלקי שיש בבריאה, ועי"ז יהיה היצה"ר שיוכל לרמות את האדם להתעסק בגשמי ולא יזכור את שליחותו, להתקרב לה' יתברך בכל דברי העוה"ז. ועי"ז נופל האדם בדעתו ומתרחק מאוד מהעבודה דקדושה להאמין בה' שכל מה שעושה חשוב מאוד למעלה, וכ"ז מחמת שאינו רואה בעיניו את סוד טעם ודעת האמונה הקד'.
(וזה מה שכתב רבינו הקדוש כִּי בְּרִית נִקְרָא בִּלְשֹׁון תַּרְגּוּם אַמָּה כי עניין האמה הגשמי הוא הרי עניין לשון תרגום בחי' הנוגה עץ הדעת טוב ורע, שהוא מסחרר ומבלבל את האדם כמבואר בתורה י"ט, ובתורה י"ב תנינא עיי"ש. וזה מה שכתב וּכְמֹו שֶׁמֻּזְכָּר בְּלָשֹׁון זֶה בּגְּמָרָא כי אבר הברית אין לו שם בלשון הקודש, כ"א בלשון תרגום דהיינו אמה, כי זאת כל עבודת הברית, להפך התרגום בחי' אמה ללה"ק, כמו שיתבאר.)
וכל אמה יש בו ו' טפחים, ועניינו שהעוה"ז הגשמי בחי' אמה, כל מציאות אחיזת הרע הם ו' המידות הנפולים – אהבות נפולות ויראות נפולות וכו'. שלפעמים עובר על האדם דאגות ופחדים מאיזה דבר, ולפעמים עובר תאוות רעות ח"ו [שבעצם הם מידות דקדושה, שפע אלוקי, שהשי"ת עשה זאת (ע"י שבירת הכלים) שיעבור על האדם, כדי לתקן לפעמים מידה זו ולפעמים מידה אחרת וכנודע].
וְהוּא בְּחִינָת אַמָּה בָּת שִׁשָּׁה טְפָחִים (עירובין ג:) שֶׁהַבְּרִית כָּלוּל מֵהֶם.
ועבודת האדם הוא לכלול את המקום והזמן הגשמי למעלה. דהיינו שידע ויאמין שהשי"ת שלחו לתוך המקום והזמן הגשמי דייקא, שיעברו עליו כל האונאה והרמייה של היצה"ר בחי' נחש, ויהיה מוכרח להיות טרוד במו"מ ואכילה ושתייה ושינה ובלבולי הנפש, הדאגות והתאוות ושאר המקרים המתחדשים, כי יש בזה ניצוצין נפולין, כתר המלך שנפל לאשפה, ואין מי שיוכל לעורר בהם עליה, לעלות להתייחד באור פני מלך חיים, כ"א האדם הגשמי במקום הגשמי במעברים הגשמיים. ורק על ידו ייכלל הגשמי ברוחני, המקום והזמן בלמעלה מן המקום והזמן.
ע"י הברית מתגלה הפנימיות
[עריכה]והכוח הנפלא הזה, לעלות ולתקן כל הגשמיות, מקבל כל אחד ואחד מישראל עם קדושו, כשנכנס בבריתו של אברהם אבינו, כשחותך הערלה ומעביר הרע ואז נעשה אמה כלול מששה טפחים.
וביאור העניין, כי הנה יש אמה בת חמשה טפחים, ויש אמה בת ששה טפחים כמוזכר בגמ' הנ"ל. כי "חמשה טפחים" הם המידות דקדושה (חג"ת נ"ה) כשהם בלא כלליות (פי' שהחסד עומד לבדו, והגבורה לבדה ואינם נכללים אחד בחברו. ובעבודה עניינו שכשאדם נופל לריחוק וקטנות וכד', ואינו מבין איך לכללו בטוב וגדלות וקירבת ה', ועי"ז אינו יכול להתחזק ולהתרומם ממקומו לידע שה' נמצא גם שם) ו"ששה טפחים" הם כשהמידות נמשכין ביסוד, ששם נכללים הקטנות והגדלות יחד, החסדים והגבורות. (כמבואר בליקו"מ תו' ה').
וכמו-כן כל אדם, קודם שנכנס בברית, ולא קיבל כח הכלליות, אזי אין לו כח לכלול העולם הזה למעלה. אבל כאשר נכנס בברית קודש שמעביר הרע, ומקבל חותם המלך הנורא והנפלא [אשר זה מקבלים בן שמונה ימים, ואחר כך נמשך עבודת הכניסה בברית תמיד בכל יום מחדש, לשמור את הברית אהבה בינו לבין השי"ת, ע"י חוזק ותוקף האמונה בעניין זה, שבוודאי קשור בברית עם השי"ת, ועי"ז לשמרו בעת ניסיון (ונתעורר ג"כ בעת הכנסת ילד, ובעת התפילה וכו')] נמשך ומתגלהאור הכלליות, בחי' ברית כלול מאמה בת ששה טפחים, ומתגלה הדעת, שיש כח להעביר את הרע הגמור מן העוה"ז, ואת הרע המעורב לכלול בטוב, לגלות שכל מציאות המקום והזמן של העוה"ז הגשמי, ה' נמצא בזה ואין עוד מלבדו, ואינו נופל לאפיקורסות וריחוק מחמת המניעות המתהווים מגשמיות שמוכרח ליפול לטרדות ובלבולים ואונאה, רק אדרבא, מהפך את כל ישות העוה"ז לכבוד הבורא, לאחוז כל פעם בטפח אחר – דהיינו במידה אחרת שנפלה שעתה עובר עליו עניין זה כדי להעלות המידה ולכללה בהשי"ת. ואפילו כשנופל לשאול, ע"י ברית יסוד-כח המתקן, יכול לתקן הכל ולהתחיל הכל מחדש. כי ע"י אור הברית מתגלה שכל מה שעבר ונפל עד עתה, היה ברצון ה' שייפול לתוך אונאה זו ולמעברים כאלו, כדי להרים ולהגביה מקום כזה נפול, שלא היה מי שיגביהו ויכללו למעלה כ"א הוא בלבד. וכל מה שמתחזק להאמין בבריתו עם השי"ת, כך יתגלה ביותר אור הברית כי העוה"ז מבלבל את האדם כאילו אין תיקון.
וְהוּא בְּחִינָת (ישעיה ו): "שְׂרָפִים עֹומְדִים מִמַּעַל לֹו שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד"
פי', כי ע"י שהאדם נכנס בברית, ומקבל חותם המלך, עי"ז הוא שולט על כל אופנים שרפים וחיות הקודש, בחי' כלל המרכבה שראה יחזקאל, כי כולם מתפחדים ומתייראים מאוד מחותם המלך הנחתם בבשרו, שהשי"ת אתו עמו ממש, ומגודל כוחו שיש לו אמה בת ששה טפחים בחי' כח הברית לכלול הכל למעלה, שלמלאכים והשרפים אין הכוח הזה כלל, רק עומדים ותלויים בעבודת האדם, כאשר יתעורר לכלול איזה דבר מן העוה"ז למעלה, עי"ז יתעוררו המה בהמולה ורעש לשורר לפני כסא כבודו. (כמו שנתבאר בפתיחה באורך.)
וזה מ"ש רביה"ק שע"י שהאדם זוכה למצוות מילה ומעביר את הרע, ונכנס בברית קודש, ומהפך את האמה הגשמית לכללה בהשי"ת, ועי"ז הוא אמה בת ששה טפחים ומתגלה סוד ברית כלליות שמאל בימין, עי"ז הוא בחי' שרפים עומדים ממעל לו, שעבודתו עולה לנחת מעולם לעולם, והמלאכים והשרפים נכללים בעבודתו מחמת שיש לו חותם, וגם שם נעשה הכלליות שהוא שש כנפים שש כנפים לאחד, שהוא כלליות שלוש בשלוש (כמו שנתבאר להלן עניין הכלליות שיש אצל המלאכים), עי"ז
ב
[עריכה]'שֵׁשׁ כְּנָפַיִם', הֵם בְּחִינָת הַשִּׁשָּׁה טְפָחִים הנ"ל (שם) "בִּשְׁתַּים יְכַסֶּה פָּנָיו, וּבִשְׁתַּים יְכַסֶּה רַגְלָיו, וּבִשְׁתַּים יְעֹופֵף"
שורש העניין בִּשְׁתַּים יְכַסֶּה פָּנָיו
[עריכה]כדי להבין היטב העניין המובא בדברי רביה"ק, שהמלאכים יש להם שש כנפיים והם בחי' בשתיים יכסה פניו ובשתיים יכסה רגליו ובשתיים יעופף וכו', יש להקדים כל העניין ממקורו ושרשו כמבו' בזוה"ק ובאריז"ל ועי"ז יובן מאוד כלל דבה"ק.
הנה נודע שכלל עניין בשתיים יכסה פניו וכו' הוא עניין שם הקדוש של מ"ב המרומז בר"ת של אנא בכח וכו' המתחלק לז' שמות (כנגד ז' ספירות) ובכל אחד יש בו ו' תיבות.
והכלל, שהשי"ת ברא את כל העולמות מרום האצילות עד עולם השפל הזה, הכל נברא ע"י שהמשיך אורו אור הא"ס בהשתלשלות אחר השתלשלות, שירד השפע האלקי, אורות עליונים ונוראים, מעולם לעולם התחתון ממנו, ובכל מדרגה נתעבו ונתגשמו לערך העולם העליון ממנו, עד שירדו לעוה"ז להיות מציאות גשמי ממש עב ומגושם, המכסה ומסתיר על מציאות הבורא ית"ש, ועל ידן מתעוררת כל ההסתרה והיצה"ר, כי באמת כל הבריאה היא חיות אלקות ממש אלא שנתכסה בגשמיות. והנה האור העליון הזה, מחמת שנמצא בדרגה שפילה כזו שמסתיר על הקדושה, על כן חפצו ותשוקתו לחזור ולעלות למקורו ושרשו, להיכלל בחי החיים יתעלה, ואם ככה יעלה יתבטל כל המציאות הגשמית. לפיכך חתם הקב"ה את כל האורות שיישארו כל אחד במקומו כפי רצון הבורא, ולא יעלו יותר מהראוי להם. והחותם הזה שהשי"ת נועל בו את הגשמיות ומעכבו שלא יעלה, הוא ב' אותיות ראשונות של כל אחד מהז' שמות משה"ק מ"ב (א"ב דאנא בכח, ק"ר דקבל רינת וכו'), האחד לכסות אור הפנימי שלא יעלה לשרשו, והשני לכסות אור המקיף שלא יעלה לשרשו. וזהו "בשתיים יכסה פניו" דהיינו, בשתי אותיות הראשונות שבכל שם, יכסה פניו-אוחז ומעכב את האור שלא יעלה להיכלל בשרשו (שלא יעלה מהמידות למוחין וכו').
והנה יש חלק של השפע האלקי, שלפעמים מתייאש ורוצה לירד וליפול למטה מקדושתו, מחמת שרואה שממילא נמצא במצב שפל וירוד כזה שגורם לכסות על השי"ת, ע"כ רוצה לירד יותר, כדי שתהיה יותר יניקה למציאות הגשמית ח"ו. ועי"ז יהיו יותר עונג והנאה בכל דבר גשמי, כי תהיה בו יותר חיות אלקות. לפיכך חתם הקב"ה את כל האורות שיישארו כל אחד במקומם הראוי להם, ולא ירדו מגבולם. והחותם המעכבם הוא ב' אותיות שניות משם מ"ב (ג"י דגדולת ימינך, ע"ש דעמך שגבנו וכו'), האחת לכסות אור פנימי והשנייה לכסות אור מקיף שלא ירדו יותר מגבולם.
וזהו "בשתיים יכסה רגליו", שבשתי אותיות השניות שבכל שם, יכסה רגליו - ושם גבול שלא ירד למטה ממדרגתו.
וכשיש לאור הגבול הנכון הזה, שלא יעלה יותר מדי, ולא ייפול מחמת ההסתרה, עי"ז יכול האור לעשות עבודתו כראוי, לעלות ולעופף בעת זמן עלייתו למקום הצריך לו באמת בלי ריבוי אור ובלי נפילה. וזאת ע"י ב' אותיות אחרונות משם מ"ב (ת"צ דתתיר צרורה, ט"נ דטהרנו נורא וכו'), שנפתח וניתר ממסגר החותם, לעלות אל מקומו הראוי.
וזהו "ובשתיים יעופף"-בב' אותיות, בפנימי ובמקיף יעופף למקומו הראוי לו ברצוא ושוב ולא יותר. ומבו"ש עוד, בחי' הו' שמות העליונים בשם מ"ב, הם מלבישים השם השביעי- שקוצי"ת, וכל שם מו' השמות מתחבר אל אות אחת משקוצי"ת (אבגית"ץ לאות ש' משקוצי"ת וכן על זו הדרך).
ושם מ"ב זה נקרא ג' ידין, יד הגדולה בחי' חסד, יד החזקה בחי' גבורה, יד הרמה בחי' תפארת-כלליות חו"ג. כי שם זה הוא המעלה כל האורות של כל עבודה של עם ישראל בעולם השפל לעולמות העליונים, לעשות נחת רוח למעלה כנודע. וע"כ אומרים שם זה דאנא בכח בכל פעם שמעלים את עולם העשייה, כמו לאחר אמירת קרבנות, שאז מעלים בחי' בהמה לאדם, ובקבלת שבת שאז מעלים את ימות החול להיכלל בשב"ק. וכן לפני השינה להעלות נפש האדם בעת שינתו, וכן בספירת העומר וכד'. וכל זה הוא עבודת האורות העליונים. וכל שרפי מעלה מלאכי השרת, שעובדים את המלך באימה ויראה, בגבולים אלו, לא לעלות יותר מדי ולא לירד יותר מדי, שיעופף כל אחד וישמש את הבורא ית"ש בגבול הראוי לו ברצוא ושוב כמ"ש "והחיות רצוא ושוב".
והנה כלל דבה"ק במאמר הוא שהאדם יש לו את הכוח הזה של המלאכים והשרפים העומדים ממעל לו, ע"י שיש לו כח הברית להפך אמה הגשמית ולכללה בהשי"ת בכח העבודה במשקל הנכון ובגבול הראוי בכ"ד גשמי, בחי' מצוות מילה ופריעה כנ"ל. וזה עיקר הנחת של השי"ת, ובשביל זה ברא כל העולמות, כדי שיתהווה מזה עולם גשמי כזה, ובתוך זה יזכה האדם לדעת הנפלא לעבדו עם כל זה.
ועתה מגלה רביה"ק, שכדוגמת עבודת המלאכים והשרפים הנוגעים בסוד שם מ"ב, כן האדם צריך לעבוד את השי"ת בדרך העניין הנ"ל של שם מ"ב. כי זהו קדושת הברית, שעובד את הבורא עם כל דבר במשקל הראוי, ומעלה את הגשמיות בסדר עלייתו כראוי, ומעביר הנפילות והרע, ונזהר לא ליפול מהתגברות הגשמיות, קר להתחזק באור הדעת שהשי"ת נמצא עמו במקומו, ורוצה בעבודתו כמו שהוא. ובזה נבוא לבאר דרך עבודת האדם לקדש את ברית אהבתו לבורא בדרך של "ובשתים יכסה פניו ובשתים יכסה רגליו ובשתים יעופף".
'וּבִשְׁתַּים יְכַסֶּה פָּנָיו'
[עריכה]כי כמו שהאור השפע האלקי יש לו בחי' זו, שמשתוקק להתעלות ממקומו הגשמי, לחזור ולהיכלל ברצוא-בשרשם בעולם העליון, ועי"ז יתבטל כל מהותם ותיקונם, והשי"ת מעכב ומכסה את הפנים שלא יעלו ויתבטלו, כן יש בחי' זו אצל האדם שרוצה לשוב בתשובה אל השי"ת, באופן שיתבטל לגמרי מכל גשמיות העוה"ז, ויצא מכל מניעותיו וטרדותיו, וילך לו העבודה כסדר, ודווקא בגלל הרצון הזה הוא נופל ומתבטל לגמרי מכל עבודתו.
וע"כ עצת האדם "לכסות פניו", דהיינו להיות בקי ברצוא (כמבו' בליקו"מ תו' ו'), שבאמת צריך להתעורר ברצוא לחזור בתשובה להשי"ת, ולהגדיל בינתו והרגשי לבו להיות קרוב להשי"ת, אך יהי' בקי בדרך התשובה להבין שרצון השי"ת הוא שישוב בתשובה – לעבדו אפי' כפי מצבו עכשיו. ואפילו אם עדיין לא הצליח להתעלות למדרגה הנכספת לו, מחמת הטרדותוהמקרים המתחדשים, גם שם יתעורר לדעת שהשי"ת נמצא במקומו ממש, ורוצה בעבודתו כמו שהוא דווקא, ולא יותר מיכולתו.