דרכי נועם ליקוטי מוהר"ן י"ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ביאור ע"ד עבודה במאמר 'תפלה לחבקוק' (ליקוטי מוהר"ן סי' י"ט)

סִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא: 'תְּפִלָּה לַחֲבַקּוּק הַנָּבִיא עַל שִׁגְיוֹנוֹת' וְכוּ' (חֲבַקּוּק ג): אִיתָא בְּ'סִפְרָא דִּצְנִיעוּתָא', פִּרְקָא קַדְמָאָה (זֹהַר תְּרוּמָה, קע"ו:) "עַד לָא הֲוֵי מַתְקְלָא, לָא הֲוֵי מַשְׁגִּיחִין אַפִּין בְּאַפִּין":

הקדמה לענין 'ספרא דצניעותא'[עריכה]

בזה"ק פרשת תרומה (מדף קע"ו), ישנם ה' פרקים ד'ספרא דצניעותא'. ורשב"י בעצמו שם (קע"ה:) מגלה עוצם מעלת שבח הספר, שהוא ספר שבו כלולים כל הסודות שבעולם.

הרבה פירושים נאמרו על 'ספרא דצניעותא', כמו הגר"א ועוד מפרשים, ורבינו הקדוש נכנס לגלות פנימיות הדברים ודרכי העבודה המוצנעים שם.

כלל הספר הוא שבו מגלה יסודות חדשים בסדר שהשי"ת מנהיג את העולם שמצד אחד יש הנהגת המשפט (בחי' ז"א) שדנים כל אדם לפי מעשיו, שכל אחד בעולם צריך להשלים שרשו למעלה, ואם לאו, אזי יש אחיזת הקלי', ולא יוכל להיות יחוד קוב"ה ושכינתיה, ויש צער נורא ואיום למעלה, וכל מה שנעשה הכל בהשגחה פרטית כפי מעשינו, ואפשר לתקן הכל בתשובה והתעוררות, ולזה עלינו להתעורר מאד.

ומאידך יש הנהגת מידות הרחמים (בחי' א"א) שזהו כל תכלית הבריאה לגלות רחמנותו וחסדו, (שבפשטות זה תלוי באדם שהוא הגורם שיהיה הנהגה של רחמים וחסד ע"י שמבקש מה' את רחמיו, ואם אינו מבקש, ואינו עוסק לתקן, אז יש הנהגת הדין) שבאמת ה' תמיד מלא רחמים, בפרט על בנו בכורו, וא"כ איך יוכללו שני הנהגות אלו יחדיו הלא נראים כסותרים זא"ז, שמצד אחד ישנו הטבע ויצר הרע ונדמה כריקנות ותוהו, ומאידך ההשגחה העליונה נמצא תמיד. לכך גילה רשב"י בספר זה גילוי סדר המשכת מידות הרחמים ואיך נמשכים בתוך הנהגת המשפט עד ששניהם תואמים יחדיו.

ושורש הענין בקיצור גילה בספרא דצניעותא ואח"כ המשיך לבאר את הנאמר בספר זה באדרא רבה (זה"ק נשא) ובאדרא זוטא (שם האזינו) שאמרו ביום הסתלקותו לגנזי מרומים.

ורשב"י מקדים לפני הספרא דצניעותא במשל נפלא לאדם שהיה דר במקום שגדל כל החיטה אבל לא ידע איך להשתמש עם החיטה איך טוחנים ואופים ומבשלים וכדו' ולכך היה אוכל החיטה כמו שהם. לימים בא לעיר הגדולה והביאו לפניו לחם טוב ושאר מיני מזונות עוגות וכל מיני מעדני מלכים, ולא הבין מהו כל זה וממה נעשו, והסבירו לו שכל אלו נעשו מחיטה, אז אמר 'אני הוא בעל כל אלו' כי אני אוכל העיקר של כל אלו שהוא החיטה, ומסיים שם רשב"י: שבשביל שהיה חסר דעה לא ידע ממעדני עולם ונאבדו ממנו, והנמשל הוא: אדם שיודע רק כללי החכמה ואינו מבקש ללמוד העידונים והתענוגים המתוקים היוצאים מהם.

לכך, הצדיקים הקדושים שהם עסקו בכל נפשם לחפש ולהבין את הסודות הגנוזים בספד"צ, אצלם נמצא העידונים והדרכים המתוקים הנובעים ממנו, ומהם נלמד ונדע איך להשתמש עם כל המתגלה משם. ולכך במאמר הזה המיוסד לבאר פרק ראשון של ספד"צ בוודאי הוא אוצר נפלא שבו כלול הכל, ויש לנו לחפש בדבריו הקדושים כל פרטי דרכי עבודת השם והעצות הנוראים היוצאים דברי הספד"צ המתגלים במאמר זה. ולא נהיה כרעבים ללחם שיש לנו את החיטה ואין יודעים איך להשתמש בו למעשה.

כלל נושא המאמר[עריכה]

נושא מאמר זה ידוע משאר הסה"ק ספרי הבעש"ט ותלמידיו, שמגלים לאדם מה נעשה כאן, שכל מה שרואים את העולם הוא קלי' נגה המכסה, ומהרגע שקם בבוקר כל מה שמסתכל על העולם הוא קליפת נגה, כי באמת העולם עומד בדבר ה' המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, וכל העולם מלא ניסים ונפלאות בכל הדוממים צומחים חי ומדבר והכל מתנהג בהשגחה פרטיית ממש, רק האדם רואה כל זה אינו חושב כלל מי ברא כל אלה הנפלאות הנוראות שיש בכל דבר.

ועיקר העבודה היא להיכנס לקרבת ה', לחשוב ממנו ית' ולראות האמת שהעולם מלא נפלאות גדולות מאד, והכל אלקות מתנהג בהשגחה נפלאה, ולהודות לו ית' על כל החסדים, ולשמוח ביהדותו. אלא שיש גנב, שהוא קליפת נגה, שהוא השכחה הכללית הישנוניות והתרדמה המונח על העולם שהנה קר והנה חם, הנה צריך פרנסה, והכל נרדם ויושן. ואף שיש הרע הגמור רח"ל שהם חטאים ודברים אסורים ח"ו, שצריך להיפרד מהרע. אבל הרי גם צריך להיפרד מהרע של הנגה שהוא עיקר הכיסוי שמסתיר על כבוד ה', והוא הגורם שאינו יכול להתפלל ואינו יכול להיכנס לביטחון, ואין לו חיות, ומכוסה ממנו התכלית של כל דבר, ואינו מרגיש כמה ה' נהנה ממנו, ולכן עוסק לרדוף אחר כבודו. ועיקר התשובה הוא להתעורר לצאת מקליפת נגה ולשוב לעבודת ה'.

הצדיקים האריכו מאד לבאר יסוד העבודה הזאת בכמה וכמה דרכים נפלאים כידוע מהרבי ר' אלימלך זי"ע בספרו הק' נועם אלימלך וסה"ק מאור עינים והה"ק מבארדיטשוב בקדושת לוי והאור המאיר והמאור ושמש והשפת אמת ובפרט הבעל התניא כל אחד לפי דרכו, כולם כאחד מסבירים שזה היסוד של הקדושה, ומבינים שצריך אמונה ודביקות ובהירות, דאם לא, הוא נגה וקליפות רח"ל.

התמיהות והפליאות[עריכה]

והנה מאמר זה מיוסד כולו על עניין הזה, אבל רבינו נכנס לזה באופן אחר. כי רבינו פותח את המאמר בהעניין שמוכרחים לנסוע להצדיק לשמוע מפיו וכו' שיראה איך פניו משוקעים בחושך. וממשיך בעניין קדושת לשון הקודש שצריך להשלימו ע"י לשון תרגום. ורק אח"כ בהמשך דבה"ק אחר הקדמות אלו התחיל לבאר בלשונות הידועים משאר הספה"ק שהוא ענין עבודת בירור הנגה להפיל את הרע שבו ולהעלות את הטוב וכו'. ויש להבין למה בחר להקדים הענין בלשונות כאלה בלתי מובנים.

ועוד פלא שיש להבין שביאר כל זה בפרק הא' של ספד"צ, ובאמת המעיין יראה שרק בפרק חמישי דספד"צ שם הוא המקום שמדבר מענין הקלי', וכאן מדבר מקלי' נגה כבר בפרק א'.

ועוד יש לבאר מה שנכנס בעניין דק שצריך לראות את הצדיק, אשר זה מעורר פליאה וקושיא עצומה בכל מי שרק פותח ללמוד את המאמר (כדרך מאמרי רבינו שנותן מקום לדחות למי שאינו ראוי ואינו מחפש בכל לב להבין בדבה"ק) שהרי לכאורה זה מנגד לכל יסוד דרכו שמתנהג אחר הסתלקותו שאיננו יכולים לראות אור פניו הק' ולשמוע מפיו הק' וכל קבלתנו ממנו הוא ע"י לימוד מתוך ספריו הק' ואיך יתקיים מאמר זה.

פתיחה להבין כלל העבודה[עריכה]

רבינו מקדים לכלל ענין עבודת בירור הנגה להודיע לנו שבאמת הוא דבר שאי אפשר לכתבו עלי ספר ואי אפשר לבארו בפה רק צריך לבוא לצדיק ולקבל הארת הפנים להתעורר להבין איך שזה מדבר אלי ממש, שה' ממש נמצא כאן היכן שאני נמצא אם בבית אם ברחוב וכו' (כי צריך לידע שכל סדר ההשתלשלות אין הכוונה שהוא ית' התרחק מאיתנו, אלא שזה כמו שמתלבש בכמה לבושים, אבל באמת הוא ממש נמצא כאן), והוא רואה אותי אע"פ שאף אחד אינו רואה אותי עתה, ורצונו שאשרת אותו בכל דברי הרשות מתוך יראה כעומד לפני המלך וכו' וכך ארוויח אצלו חיים טובים ואמיתיים, וצריך שכל ידיעתו יהיה רק בדבר הזה לראות את הבריאה בעיני ההשגחה, וכך יוכל ללמוד ולהתפלל ולהרגיש יראה ואהבה והתלהבות. ולא ידע משום דבר אחר המכסה על אלקותו ית'.

ואדם הראשון בחטא עץ הדעת שורש הנגה, נפל לדעת גם מצד הרע, שהוא המשיכות הגשמיות שיש בכל דבר שזה טעים וצריך את זה. וזה גרם שבכל דבר בעולם אפי' אינו דבר רע ואיסור רח"ל, רק שהוא דבר מותר, מעורב בו טוב ורע שהוא קליפת נגה, והאדם יודע מהצד הרע שבדבר.

וזהו כלל המבואר בספד"צ, שמתחיל מסדר בריאת העולם השתלשלות הקדושה, שבתחילה עלה ברצונו ית' שיהיה עולם, ויצאו האורות וכו', ומחמת אנא אמלוך וכו' היה שבירת הכלים, שזה גרם את כל מציאות הנגה שהוא גשמיות העוה"ז וכל התאוות אשר בו, (כי הנגה אוחז בשבירת הכלים, אבל החיות הפנימי אינו מהנגה), ואח"כ התחיל עולם התיקון, שנתבררו העולמות מתוך הקלי' וכך האציל את העולם האצילות, והחלק שלא יכל לעלות לאצי' נעשה בי"ע, ונברא אדה"ר כדי להשלים את הבירור של הנגה, ולייחד יחוד השלם אפין באפין, שלא יהיה עולם של הסתר פנים כי אם עולם מאיר וברור של השגחה וחסד רצון ורחמים ללא שום צער יגון ואנחה.

וברצון ה' קלקל אדם הראשון בחטא עה"ד, שיהיה עולם של הסתר פנים, כאילו לא ה' עשה את זה, (ובאמת ה' לא עושה רע, מאיתו לא תצא הרע, ואין שמו נקרא על הרע, רק האדם בחטאיו עושה זאת), ובמקום שיהיה דעת ברורה, נתקלקל הדעת, וכל זה ברצון ה' כדי שיהיה עבודה שיצטרכו לברר את הקדושה. לכן עשה שיהיה בזה העולם חן הנפרס על הבריאה שהנגה מכסה הכל. וכל מהות הבריאה הוא נגה, וגם מהות האדם שהוא הגוף והנפש הבהמי (לאחר חטא אדה"ר, כי לפני החטא היה לאדם גוף קדוש כמו של מלאך ראשו בעולם הבריאה וכו') הוא מציאות נגה שמכסה, שיש לו ד' מרות שהם הגורמים כל ההרגשות והמשיכות, ונדמה כאילו אין ענין לחשוב מי עשה את השמים, ואת האוכל שלי, וכאילו אין לי מה לתקן כאן. והשכחה גורמת מציאות היצר הרע וכל המשיכות הרעות, ולפעמים תאוות יותר קשות. וכל זמן שאינו תופס שמונח בהבלי התאוות והשכחה ושוכח מי בורא הכל ואינו מתפעל כלל מה', ידע שעל זה צריך להתבייש מאד בחרפה ובושה גדולה, איך מונח בנגה כזה, ואינו מקדש מעשיו. ואם יתחיל לזכור ה' בכל מעשיו, יתקטן היצר הרע שלו. ויוכל לצאת בקלות מכל זה, לעשות כל דבר לשם שמים בדרך הצדיקים והבעש"ט.

ביאור 'עד לא הוה מתקלא'[עריכה]

ובפרק ראשון דספד"צ מבאר ראשית הבריאה ושבירת הכלים. ובפ"ב מדבר ממידות הרחמים. פ"ג מדבר מהנהגת הז"א איך מקבל שלימות המוחין. פ"ד ופ"ה מדבר איך נמשך עד מלכות. וכאן במאמר זה פותח רבינו עם התחלת הספד"צ בפרק א' 'דעד לא הוה מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין', ורבינו נכנס לבאר זאת.

ונבאר על פי מסקנת דברי המאמר. שבתחילה ברא ה' שבירת הכלים, שהיצר הרע מרמה את האדם מכף רגל ועד ראש, ומתעתע בו נורא נוראות עד שמאבד את חייו עם העוונות והירידות רח"ל, והאדם חושב לעצמו למה אני צריך יצר הרע שכזה, חבל שנפלתי לעולם הזה, למה עשה ה' כזאת, הוא אמר ויהי במאמר האחרון של העשרה מאמרות שיהיה היצה"ר של התאוה כמ"ש לא טוב היות וכו', הלא רק צדיקים יחידים נקיים בתכלית, ושאר האנשים כולם מרומים אחד יותר אחד פחות. ולמה צריך את כל זה?

ולכך מבאר רבינו שחייבים שיהיה המשקל הזה של מציאות הרע נגד הטוב כי 'עד דלא הוה מתקלא' – המשקל הזה שנעשה ע"י שבירת הכלים, וכל זמן שלא היה הנסיון, שהאדם צריך לברר כל יום בין נקודת הטוב שלו לבין המשיכה והרדיפה, וכפי ההתעוררות דקדושה שיש לו כן בא לו לעמת זה איזה משהו המפריע לו. לפני זה המשקל 'לא היה שייך שיהיה יחוד קוב"ה ושכינתיה אפין באפין' - שהוא לשון גבוה על הנחת אמיתי שצריך להתעלות מזה להשי"ת. כי כדי שיהיה שייך נחת רוח אמיתי לה', הוא רק ע"י שיש מציאות התעוררות היצר הרע נגד האדם, ובלי זה 'לא הוו משגיחין' וכו', לא היה היחוד השלם (שזה מה שרשב"י מגלה שם ליישב איך יתכן שבורא גדול כזה יעשה עולם גשמי כזה).

ולכן צריך שיהיה בעולם משקל, שיהיה שאול תחתית ונפילות רח"ל, וכל אדם בעולם הוא שליח של ה' לרדת לנסיונות בענינים כאלה, כדי להעלות משם נחת רוח לה', ע"י תזוזה אחת לכבוד ה'. ובלי חטא עץ הדעת, לא היה תכלית ראשית הבריאה, שה' רצה שיהיה משקל טוב ורע והאדם יתאמץ לכבודו ית', כי ללא השבירה לא היה מציאות הגשמיות וכל הכלול בו.

ובזה נבין מה שרבינו נכנס לדבר מקליפת נגה ומבארו כבר בראשית הבריאה (בריש הספד"צ כשמדבר מעתיק ג' רישין כו' תיקוני הכתר מידות הרחמים), כי כלל הבריאה שהוא לפעול רחמים הוא רק מתוך הגשמי של העוה"ז, שכל זה הסוף מעשה היה במחשבה תחילה, שכל מה שעובר עלינו הכל מושרש ברצון העליון שה' ברא ומקיים את העולם בגלל שרוצה מאיתנו שנעלה נחת רוח לפניו מכל זה דייקא. וצריך לדעת שרצונו יתברך נמצא כאן במצב שלנו ממש, שכל השיגעונות והתאוות שעוברים עלינו עכשיו בזה אנו יכולים לעובדו ולעשות לו נחת רוח, ואדרבה כמה שאני נפלתי יותר, אני עושה לו ית' נחת יותר גדול, כי עד דלא הוו מתקלא וכו', כי בשבירת הכלים יש האורות הכי גדולים שמונחים בכלים הכי נמוכים. וכלל העבודה היא לשוב לדעת זה לידע שהשי"ת יש לו נחת מאיתנו ואוהב אותנו מאד וכל העולמות תלויים בנו, ולהבין שזה לא רק בעת הלימוד, אלא גם כשמברך כראוי על האוכל ועושה כל דבר במתינות וביישוב הדעת ובמחשבות קדושות, או מרגיע איזה כעס אחרי שפגעו בכבודו, ומתבטל בעת שהולך שלא כסדר, וכל עסק התורה היא רק ליתן כח ודעת באור התורה להחזיק מעמד בכל זה.

ורוב אנשים עיקר הסיבה שאינן שבים בתשובה, אינו מחמת היצר הרע כלל, ולא בגלל שאינו מאמין, אלא משום שהיה רוצה להיות דבוק בה', אבל נשבר מחמת כל מה שעובר עליו, ויש לו קושיא למה קורה לי כך וכך באותו ענין, וזה מה שמונע בעדו. וכל זה גורם הנגה, כי הנגה גורם שאין מובן שהגוף הגשמי שלי זה ממש עיקר רצון ה', כי היחוד הגדול, והמשכת הרצון העליון יש בעולם דייקא כיון שיש נסיונות כאלה מהקליפת נגה, וזהו תכלית בריאת העולם.

המשך לשון המאמר[עריכה]

[א] כִּי קָשֶׁה לְהָעוֹלָם: עַל מָה צָרִיךְ לִנְסֹעַ לְהַצַּדִּיק לִשְׁמֹעַ מִפִּיו, הֲלֹא אֶפְשָׁר לְעַיֵּן בַּסְּפָרִים דִּבְרֵי מוּסָר? אַךְ בֶּאֱמֶת הוּא תּוֹעֶלֶת גָּדוֹל, כִּי יֵשׁ חִלּוּק גָּדוֹל בֵּין הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת בְּעַצְמוֹ וּבֵין הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי אַחֵר הָאוֹמֵר בִּשְׁמוֹ; מִכָּל שֶׁכֵּן כְּשֶׁשּׁוֹמֵעַ מִפִּי שֶׁשָּׁמַע מִפִּי הַשּׁוֹמֵעַ, כִּי יוֹרֵד בְּכָל פַּעַם מִדַּרְגָּא לְדַרְגָּא רָחוֹק מִפִּי הַצַּדִּיק. וְכֵן בֵּין הַשּׁוֹמֵעַ מִפִּי הַצַּדִּיק לַמְעַיֵּן בַּסֵּפֶר הוּא חִלּוּק גָּדוֹל בְּיוֹתֵר:

[ב] כִּי צָרִיךְ לְזַכֵּךְ אֶת הַפָּנִים, שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד לִרְאוֹת אֶת פָּנָיו בַּפָּנִים שֶׁלּוֹ כְּמוֹ בְּמַרְאָה, עַד אֲשֶׁר בְּלֹא תוֹכָחָה וּבְלֹא מוּסָר יִתְחָרֵט חֲבֵרוֹ תֵּכֶף עַל מַעֲשָׂיו, רַק מִמַּה שֶּׁיַּבִּיט בַּפָּנִים שֶׁלּוֹ, כִּי עַל יְדֵי שֶׁיַּבִּיט בַּפָּנִים שֶׁלּוֹ יִרְאֶה אֶת עַצְמוֹ כְּמוֹ בְּמַרְאָה, אֵיךְ פָּנָיו מְשֻׁקָּע בְּחשֶׁךְ: היינו שרבינו מדבר אל הצדיק, שהצדיק צריך לברר עצמו, באופן שמי שיביט בפניו יראה את עצמו איך פניו משוקע בחושך.

ענין 'קבלת פני הצדיק'[עריכה]

יש לדייק מהו הענין המבואר כאן שיש חילוק גדול ויש 'חילוק גדול ביותר'. גם מהו העניין שיסתכל בפנים של הצדיק באופן שיראה איך פניו משוקע בחושך ותיכף יתחרט.

נבין עניין ההסתכלות בפני הצדיק על פי המובא בהמשך המאמר בענין השבת, שענין השבת הוא כעין ההסתכלות בפני הצדיק שרק כך ניתן להבין את האמת. כי ללא השבת לא ניתן להבין את העבודה באמת. כי בשבת מטעימים לאדם את הטעם של נועם ועונג דקדושה (כמו שרבינו אמר שבשבת הוא כמו חתונה יפה כשזוכים נפתח לו סדק וזוכה לראות האור שבפנים) שבזה הוא זוכה לצאת ממרירות הנגה, מהריחוק והגלות, והוא נכנס לעונג דקדושה, מלכות דקדושה, ביני ובין בני ישראל, אות היא לעולם, שמתענג מנועם זיו השכינה, תענוג בתורה ובתפילה, נשמת, תהלים, תענוג של התבודדות ותפילות, ואפי' דברי רשות נתהפך לעונג דקדושה להתענג מנועם זיו השכינה ע"י מאכלי השבת, שדבר כזה אי אפשר להסביר בפה רק צריכים לטועמו. ומשבת לוקחים כח זה לכל השבוע, להבין איך לעבוד את ה' בכל דבר.

אבל ללא השבת לא ניתן להבין ההרגשה הנכונה בעבודה בדברי הרשות כגון אכילה וכדו' כי כשאדם מאבד את ההרגשה המאירה בשבת, שהוא הרגשת גדולת הבורא שהוא מלך על כל הארץ, כשזה נעלם, מאבד הכל. ואז המלחמה קשה כ"כ עם הבע"ד וההסתרה. כי הרגשת הקדושה הוא דבר שאי אפשר לכתוב על הנייר, כי באמת יש את החלק הזה מה שאפשר לכתוב, שהוא הכתוב והמתבאר בספרי הצדיקים תלמידי הבעש"ט מה שצריך להיזהר מהנגה שהוא החיצוניות ולא יטעה שיש מצוה ויש עבירה ויש גם רשות, אלא שיש או מצוה או עבירה ואין מציאות של רשות (כידוע מהחת"ס). וצריכים להסתכל בפנימיות לראות אלקות ויאכל בדרך עונג דקדושה (כמו שבת) ועל זה צריכים לחזור ולשננם עד שייכנס בראש מהו עבודת ה' וככה האדם יצליח קצת לתפוס לפי מה שכתוב בספר. אולם באמת זה טוב רק להתחלה, אבל כשנכנס יותר פנימה, צריך דרך ישרה איך להמשיך, כי כשנכנס לזה ברצינות מדי עמוק, ואינו יודע הדרך האמיתי שבזה, יכול פשוט להשתגע, כי אין לו ההרגשה הנכונה איך לבוא לאמונה ושמחה בהשי"ת.

וזהו מה שרבינו אומר שצריך שיראה פני הצדיק באופן שיראה האדם איך פניו משוקע בחושך, שאין הכוונה שירגיש ויראה שהוא משוקע בחושך כדי שיישבר ויתייאש, אלא נקודת הענין הוא שצריך לקבל פני הצדיק, באופן שמאיר בפני האדם שיתפוס כמו שתופסים אור השבת, שהצדיק מטעים לו אור האמת מהו הרהור תשובה אחד אמיתי שזה אי אפשר לבאר לאדם מהו מלכות שמים, רק ההתקשרות לצדיקים גורם שהאדם יכנס לאלו ההרגשות, כמו שרואים בחוש בעולם, שהיכן שיש איזה צדיק המאיר אור הבעש"ט באיזה דרך שהוא, הוא כבר ענין אחר לגמרי שמאיר שם פנים דקדושה, שהאנשים המאמינים בהם ורואים אותם, רואים מהו קדושה, באופן שא"א לבארו בפה, וזה ממש גורם שינוי באדם שנעשה מלא אמונה, ויש לו התלהבות הלב. וזה מציאות שמשנה את האדם, שאפשר לדבר בזה הרבה בכל מיני אופנים, אבל שיכנס בזה באמת, הוא קשה מאד לזכות לזה לחשוב שיש כאן מלך שמחזיק אותו באופן שהוא פשוט כאן, זה לא דבר גבוה, ולא רחוק ממני, ולא פשט'ליך או דמיונות, רק ממש כך, ואינו דבר קשה של עצבות ולחץ, ואפשר גם לישון בחיק המלך, ולא להיות לחוץ או עצוב, פשוט המלך נמצא כאן גם בכל דברי הרשות, כל זה שייך רק כשמקבל פני הצדיק.

וזה ענין פניו משוקע בחשך, שביארו רבינו בהמשך המאמר שחש"ך ס"ת ישל'ח עזר'ך מקוד'ש, דהיינו שעיקר היחוד של קודש הוא דייקא ע"י החושך, כי רק ע"י המשקל שיש חשך (עזרך בחי' אשה שהוא ירידת הנגה) לעומת האור, בזה דייקא נשלם לשון הקודש. ולכן גם כשאוכל או ישן וכו', שם צריך לעבוד את ה'. וזהו נושא המאמר כאן איך זוכים לתפוס זאת.

מאמר זה מגלה דרך הקיום של בירור הנגה[עריכה]

ורבינו מתחיל להיכנס לזה בדרך של קיום, לא כשאר הספרים בדרך של ביאור והחכמה שבדבר, אלא בדרך שמקיימים את הדבר הזה של בירור הנגה. כי זהו אור רביה"ק שרצה לייסד דרך שאפשר בכל דור ודור, להתקשר לפני הצדיק. שלא נשם נשימה בלי דרגא חדשה, ועיקר העבודה הוא אמונת צדיקים, שכל מה שהתייגע הוא כדי שיהיה דרך שגם בדורנו אלה, נוכל לצאת מהחושך.

ומתבאר מהמשך המאמר, שכשאין אדם תופס שפניו משוקע בחושך, אזי לא רק שמונח בתאוות וכבוד וממון ואין לו דרך בעבודה, אלא נופל לפגם הברית רח"ל, וכל מיני נפילות וירידות נוראות רח"ל, שבזה מאבד הרבה הן טעם התפילה והתורה, והן עצם הירידות רח"ל, כפי מה שה' לבדו יודע. וכל זה נלקח מסיבה זו שנדמה לו שעבודת בירור הנגה גבוה מדי בשבילו, אבל הצדיקים רוצים להאיר להטעים טעם הקדושה ולהרגיש קירבת אלקים להיות תמיד עם ה', ושהאדם לא ידאג כי לא מבקשים מה שלא יכול, רק שיחזור להתקרבות לה' בהתבודדות בבושה ושמחה, ויקבל אור של פחד אמתי מה שאי אפשר לספר בפה שה' ממש פה ואני בשמחה ואינו נערווייז ובלחץ, ובודק איה איפה השמחה שלי, הנה אני זוכה לעבוד למלך גדול, למה אני עצוב כל היום, הרי כל מעשי צריכים שיהיו לשם שמים גם כשאני מעורב ומבולבל, ומה שלא הולך לי אספר זאת לה', ואתחיל התחלות חדשות בשמחה. ובזה היצר הרע נחלש ומתבטל, ויכול להכניע עוד ועוד דברים, ורואים ממש שינויים גדולים מאד בכל התאוות, ומתחיל להיכנס ממש ליראה הגדולה והאמיתית, לזכור את ה', באופן שמקושר שם יראת העונש עם יראת הרוממות.

כל המתיקות הנפלא הזה מראה לו הפנים של הצדיק שייתפס לנקודת האמת, ויראה שלא יאבד מתיקות זו, כמה מתוק קיום המצוות, וקדושת דברי הרשות בשמחה וחיות, ובכלליות לשמוח ביהדות, והצדיק מאיר לו שגם הוא בודאי יוכל לזה, אפי' כולו סג יחדיו הצדיק מתקשר איתו, כי הצדיק פועל ומכניס באדם מידת הרחמים שה' איתו, ומאיר לו עצות ודרכים, שיעשה את הקצת שהוא כן יכול. ובשביל זה צריך האדם לעשות הרבה התחלות וחוטים ולא לחכות לשלימות, כי אם לא כן נרדמים, והצדיק כבר מעלה את החוטים הטובים האלו שעשה שהם חוטים של התחלות ונקודות, כי צריך שיהיה מי שילקט ויארוג מזה בגדי מלוכה יפים, זהו ענין הצדיק. ואפי' מי שכבר שזוכה לעבוד במחשבות שהוא עבודת הצדיקים, הרי צריך שרבינו יעלה את זה, ועוד, שהצדיק נותן לאדם את הכח של המחשבה.

וזה התחיל ממשה רבינו, שתיקן אחר פגם חטא העגל, ופעל מדות הרחמים, כי בלי הצדיק בחי' משה אין נמשך מדות הרחמים. ואותו הדבר גם אצלנו שא"א להבין דרך העבודה רק ע"י הצדיק שהוא נותן ההתעוררות והתיקון. כי אחרי שפגם בכבוד ה' לא שייך להיות היחוד העליון להמשיך הרחמים רק ע"י עבודת הצדיקים הממליכים את ה', ופועלים מידות הרחמים כמו משה רבינו, וכך נעשה היחוד בחי' פנים בפנים דיבר ה' עמכם, בחי' שער הנ'. ועל זה אנו מבקשים, שנזכה להתחיל להרגיש אור הצדיקים.

דרך לימוד ספרי רבינו[עריכה]

מזה המאמר מתבאר יסוד הדרך איך ללמוד ספרי חסידות ובפרט הספר של רביה"ק 'לקוטי מוהר"ן', כי אפשר ללמוד ספר באופן שאינו פועל למעשה, ואפשר ללמוד באופן שכן מביא למעשה, ועיקר הדרך מה נקרא למעשה, הוא כך: שאם זה מביא אותך לבירור הנגה זה נקרא שהביא אותך לעובדא למעשה, ואם לא הביא לנקודה זו אזי זה לא נקרא שהביא לעובדא למעשה, ואז אין בזה אור 'פנים בפנים', כי אף שבוודאי זה נכון שלימוד התורה בכל מצב הוא טוב, אבל עיקר הלימוד צריך להיות בשביל שאולי ישמע שם הדיבור היסודי שיאיר לו תמיד, וכ"ש בכל ספרי הצדיקים תלמידי הבעש"ט צריך לחפש בכל ספר את הפנים שהוא נקודת האמת, איך לברר את הנגה בכל דברי הרשות באופן שיהיה לו דביקות ושמחה ויראה כזאת.

ובפרט כשלומדים את הספר של רביה"ק שאצלו יש את מהות היחודים ממש, מהות המשכת אלקות בעולם, והוא הממשיך בעולם את המציאות של עבודת ה' בהתעוררות, צריך ליזהר מללמוד הספר שלו בתרדמה ח"ו, בלי לחפש קדושת אכילה, בלי לחפש שכל דבר יהיה כולו לשם שמים גם בכל דברי הרשות, כמו שמסביר בהמשך המאמר שהעולם נברא בקדושת לשון הקודש, וצריך להשלימה ע"י התרגום, מתוך הענינים של הירידות והתרדמה, להכניע הרע ולברר הטוב, ובזה נשלם לשון הקודש ונשלם הקדושה, כי אף כשהוא חכם ומבין הכל, אפי' חכם שמבין חכמת הספירות והאותיות, אבל הארת פנים אי אפשר רק כשאתה השלמת את הבריאה ע"י דברי הרשות, ואם לא, חסר בזה תוספת קדושה ולא מרגישים כלום.

זוהי הארת הפנים המבואר כאן, שיזכה ל'פנים בפנים', דהיינו שיזכה לעונג דקדושה, טעם בתפילה, טעם בלימוד תורה, טעם לפנות בוקר, טעם של שלום בית והודאה ושמחה, והרגשה של מלכות, שיש פה מלך ועובדים אותו, וממילא זוכה, שה' עוזר בפרנסה ונותן לו בריאות כמ"ש באור פני מלך חיים, כי כשנמצא פני ה' כמ"ש יאר ה' פניו אליך ויחונך, אין אחיזת הרע בנגה, ומאירין מדות הרחמים, שה' מרחם ומטיב. ובלי השייכות עם ענין פנים בפנים להרגיש את ה', אין לו לאדם שום חיות, יום אחד טוב בחיים אין לו.

והתיקון הוא להמשיך בעולם אור הפנים. כי מדת הדין הוא התגברות הנגה וההסתרת פנים, שאין האדם ראוי לעונג דקדושה מעין עולם הבא, כי מקומו בגהינם, כמו שאמר רבינו שכאן בעולם הזה הוא הגהינם, ואיך שהוא חי פה, כך ממשיך שם, ומדת הדין רוצה להפיל את האדם בלי פני ה', בלי חיות, ואינו יודע איך להינצל מזה. וא"כ מה יעשה האדם, אחרי שהעולם מלא בגשמיות וחן של שקר שמושך ומפתה.

רק צריך לדעת ולהבין שזה החושך שלך, הוא היחוד השלם, בחי' ישלח עזרך מקודש, כמובא באריז"ל, שיחוד העליון נעשה דייקא ע"י האדם. כי רק על ידינו, שנמצאים בעולם הגשמי עם משיכות כאלה, וכל מה שמדברים מקדושת אכילה, שוב שתיתי ונפלתי, זהו תכלית התעוררות מדות הרחמים, שה' עשה נגה כזה, שדייקא על ידו יהא נעשה היחוד הגדול. וזהו בנין המלכות שבנינה מגבורות, שצריך חיצוניות הכלים, מציאות הגשמי שקרוב לנגה, אבל מהפכים זאת לאלקות, ונעשה בחי' בהמה כשרה. ובזה מקבל הקליפת נגה את שפעו, כדי שנוכל לעשות לו ית' נחת רוח עי"ז, כי הבריאה מחכה כבר שש אלף שנה, שתוכל לתקן הנגה.

וזהו מה שרבינו מתחיל ש'קשה לעולם למה נוסעים לצדיק הלא אפשר ללמוד דברי מוסר', כי רבינו רוצה ללמד בזה שהצדיק אינו רק דברי מוסר, רק הוא מגלה אמיתת הזה"ק, שהוא אמיתת פנימיות התורה וקיצור כלל דרכי העבודה, כח מהות האמת. שלזה צריך שיהיה שם פני הצדיק, ובלי פני הצדיק, אפי' תלמד לקו"מ זה לא זה, רק כשתתפוס בספרי הצדיקים דרך לבירור הנגה, לקדש אכילה, לא רק ווארט יפה, אלא לתפוס בזה איך לעבוד את ה' באמת, בזה תפסת אור פני הצדיק.

ועיקר בירור הנגה הוא, שבכל מעשיו יהיה שם מחשבה ליראה, והכנעה הבדלה המתקה, להכניע צד הרע ע"י יראה, שזה עיקר מלכות שמים, כשאף אחד לא רואה ולא יודע, אתה עושה ביראה, לעצמך, וכן יש דברים שעושים ברבים.

והתיקון תלוי בנו, בכח של רביה"ק, להתקשר באמונה, ולחפש איך לשוב באמת בתשובה, השיבנו ה' אליך, ואפי' שיש נפילות, להחזיק מעמד בעצות רביה"ק, ולהתחיל מחדש בכל לב ושמחה, להעלות לנחת רצון למעלה, וכך ניכלל בשלימות למעלה אמן.

כלל עבודת בירור הנגה[עריכה]

הנה עבודת הקודש של בירור הנגה כבר נתפשטה בעולם באור הספה"ק של תלמידי הבעשטה"ק והמגה"ק כמו הקדו"ל המאור עינים ובפרט הבעל התניא וכו' המבארים היטב עניינים אלו כל אחד לפי דרכו בקודש. וכלל הדברים: שלכל איש ישראל יש שני נפשות, נפש אחת מצד קליפת נגה ונקראת נפש הבהמית, וממנה כל המידות רעות מד' יסודותיה, וגם המידות טובות שבטבע באים ממנה, כי קליפת נוגה כלולה מטוב רע, משא"כ נפשות או"ה שהן מג' קליפות הטמאות לגמרי. ויש הנפש השנית בישראל שהיא חלק אלוק ממעל כמ"ש ויפח באפיו נשמת חיים מאן דנפח מתוכיה נפח, כי בני בכורי ישראל ונמשכים ממוח האב חכמתו ית"ש דאיהו חכים והוא וחכמתו אחד. ויש לכל נפש ג' לבושים שהם מחשבה דיבור ומעשה של תרי"ג מצות התורה. כשאדם עושה או מדבר או חושב מה שחפץ מהבחי' הטמאות הנ"ל הרי מחשבתו שבמוחו ודבורו שבפיו וכח המעשי שבידיו ושאר אבריו נק' לבושים לבחי' טמאות אלו בשעת המחדו"מ, והן כל המדות אשר לא להשם הנה, וזה סט"א. אלא שהקליפות נחלקות לב', הא' הוא ג' הטמאות שאין בהם טוב כלל, ומהם נמשכים נפשות או"ה ובע"ח אסורים באכילה וכו', והחלק הב' הם הבהמות וחיות ועופות ודגים טהורים המותרים באכילה, וקיום וחיות כל הדומם וכל הצומח המותר באכילה, וכן קיום וחיות כל המעשה דבור ומחשבה בענייני עוה"ז שאין בהם צד איסור שאינן לשם שמים אלא רצון הגוף וחפצו ותאותו, ואפי' הוא צורך הגוף וקיומו וחיותו ממש אלא שכוונתו אינה לשם שמים כדי לעבוד את ה' בגופו, כל זה נשפע ממדרגה השנית שבקליפות וסטרא אחרא שהיא קליפה רביעית הנקראת קליפת נוגה שבעולם הזה הנקרא עולם העשיה רובו ככולו רע רק מעט טוב מעורב בתוכה, והיא ממוצעת בין שלש קליפות הטמאות לגמרי ובין בחי' ומדרגת הקדושה, ולכן פעמים שהיא נכללת בשלש קליפות הטמאות ופעמים שהיא נכללת ועולה בבחי' ומדרגת הקדושה, דהיינו כשהטוב המעורב בה נתברר מהרע וגובר ועולה ונכלל בקדושה, כגון ד"מ האוכל בשרא שמינא דתורא ושותה יין מבושם להרחיב דעתו לה' ולתורתו או בשביל כדי לקיים מצות ענג שבת וי"ט, אזי נתברר חיות הבשר והיין שהיה נשפע מקליפת נוגה ועולה לה' כעולה וכקרבן. וכן האומר מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו לה' ולתורתו ועבודתו שצריכים להיות בשמחה. אך מי שהוא בזוללי בשר וסובאי יין למלאות תאות גופו ונפשו הבהמית ע"י זה יורד חיות הבשר והיין שבקרבו ונכלל לפי שעה ברע גמור שבשלש קליפות הטמאות וגופו נעשה להן לבוש ומרכבה לפי שעה עד אשר ישוב האדם ויחזור לעבודת ה' ולתורתו, כי לפי שהיה בשר היתר ויין כשר לכך יכולים לחזור ולעלות עמו בשובו לעבודת ה' שזהו לשון 'היתר ומותר' כלומר שאינו קשור ואסור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה' רק שהרשימו ממנו נשאר בגוף, מה שאין כן באיסור משלש קליפות הטמאות לגמרי שהם 'אסורים' וקשורים בידי החיצונים וכו' כמבואר כל זה היטב בספה"ק.

וזהו כלל עבודת האדם בעולם להיות דבוק באמונה ובמחשבות של גדולת ה' שזהו לבושים טובים, כי הנפש הבהמית יש בה כח להסתיר את הקדושה ולגרום לו שכחה שישיג רק השגות של המדמה ועוה"ז כמה מתוק לחיך הוא מאכל פלוני וכו', ומילדותו כבר התרגל האדם להסתכל על העולם בצורה של שכחה, עד שאפילו כשרואה נפלאות עצומות ונוראות כאלו איך שהשמש עולה ושוקעת וכדו' אינו חושב מי עושה זאת רק חושב מעצמו אם חם לו או קר, ורואה החן הנפול הפרוס על הבריאה, כי הנפש הבהמית מכסה את הכל כל אחד כפי דרגת הנפש הבהמית שלו, ומפיל אותו לנגה שהוא מחשבה של שכחה, כי [כמו שיש רע הגמור, בהמות טמאות, ועוונות קשות, דינים קשים מאד, ענן גדול ואש מתלקחת ורוח סערה, שקר וטומאת הגויים, תהו ובוהו וחושך, שהוא כלל כח הרע בעולם, והשי"ת הציל אותנו ובחר בנו מכל העמים שהם כולם רע ונתן לנו את התורה שנדע מהו רע, יש גם] בכל דבר בעולם אחיזת קליפת נגה שהוא בכל הדברים הכשרים אם עושה שלא לשם שמים, שהוא מציאות זה העולם שפרוש איזה חן על הבריאה, שהוא אחיזת מידת ההו"ד שנהפך לדו"ה, והוא גורם חן של שקר (חן בגי' נגה), ועי"ז האדם נמשך אחר התפעלות לא טובה, והאמונה לא מאירה כראוי, ואינו מרגיש את ה' ושוכח את האמונה ומתגשם, ובזה נכנס לדאגות, ואין לו שמחת המצוות כראוי, כי אינו חושב מה', ובזה יכול גם ליפול למדות רעות ותאוות קשות וכאן מתחיל דרך הירידה רח"ל, שנופל לפגה"ב ולשאר הירידות, כי לא רק כשנכשל ח"ו באיזה איסור דאורייתא או דרבנן הוא ירידה, אלא אף מי שאינו נזהר בקדושת דרכי הצדיקים, הרי ממילא הוא נופל לקליפת נגה, בהדברים המותרים והכשרים הגורמים לו שכחה, ומסתיר ומעלים על ידיעת הבורא אדון ויוצר הכל, והוא מונח ברע שבנגה, שהוא החן של שקר והדמיונות הנוראים שיש בכל הגשמי, שזה מסנוור את העיניים מלראות את נפלאות המלך, ומזה נמשך ליפול יותר ויותר לחטאים רח"ל.

לכך צריך לצאת מן השכחה ולזכור את המציאות האמתית שה' לבדו נמצא ומחדש עולמו ומשגיח בכל, ואין מי שיעשה משהו אלא הוא לבדו עושה הכל, ואף האדמה שאנו הולכים עליה אינה מחזקת אותנו כלל רק ה' לבדו מחזיק אותנו שלא ניפול. וכל מה שחסר לנו נפנה רק לבקש מהשי"ת כמ"ש אל תפנה אל האלילים, כי כל הישועות אפשר לפעול ע"י תפילה לה', ואף שנראה שיש טבע וכיסוי, באמת אין טבע רק הכל בהשגחה פרטית. ויש לידע שאף שבאמת השי"ת אינו צריך לאף אחד כלל וכלל, בכל זאת ברא את העולם באופן שכביכול הוא כן צריך אותנו מאד, כי השי"ת לבדו נמצא, והוא רוצה שתחשוב ממנו, שתקיים מעש'י קיום המצוות ודיבור'י תורה, אבל גם מחשבו'ת קדושות, שתזכור שה' מחדש את הבריאה, ויש בכל דבר רצון ה' (ובאמת יש בכל דבר מחשבות פשוטות, חוץ מכוונות עמוקות, שאפשר לחיות בזה כל החיים). כל דברים אלו הם עיקרי ויסודי האמונה.

ותחילת העבודה היא ב'אמונה', כי עצם אור ה'דעת' במציאות ה' זה מדי גבוה בשבילנו, כי אם היינו יודעים קצת מזה, היינו נשרפים ומשתגעים ברגע, כי אין כלים למוח לתפוס את האמת איך שה' נמצא כאן ממש, ומה ששייך לנו הוא חיצוניות הדעת שמאיר באמונה, כי הכניסה היא ע"י האמונה כמ"ש בזאת (שהיא האמונה) יבא אהרן אל הקודש, וע"י האמונה שאנו מאמינים שזה באמת כך, בזה קונים עוד קצת דעת ואמת.

ושרשי האמונה הפשוטה, יראת חטא, ועול מלכות שמים מתבארים בפסוקי התורה ובאגדתות של חז"ל, ומהות האמונה כראוי מתבאר בזה"ק שהוא מלכות דקדושה לחיות בצילא דמהימנותא ביראה ואהבה, בקבלת עול ובהתקרבות לה', והבעש"ט ותלמידיו הק' גילו בעולם איך לחיות עם האמונה בהרגשה נפלאה, איך להלהיב לבו באורה בעת התפילה ולא להיות בקרירות ח"ו, וכן כל מצוה לעשותה בשמחה וחיות מתוך אמונה ויראת שמים. כי צריך אמונה מציאותית ממש, אמונה בנוסח הבעש"ט, שאמונה זה עבודה, שתופס את האמונה לגבי זה ולגבי זה, לא באופן שפורח באויר, אלא לזכור אמונת חידוש העולם, שה' ברא עכשיו את העולם, ולחשוב מה' שה' ברא כל דבר, לא לחשוב מהרע שבדבר אלא מהטוב שבדבר, לאכול באמונה, לא להסתכל על צער ויגון, ולברוח לאמונה ובטחון, זהו אמונה אמיתית. לא אמונה פורחת. ובזה מאיר בירור המדמה, כי יש לכל אדם הרבה דמיונות, שהתרגל לראות את העולם איך שהעולם נראה. וצריך לראות איך שבאמת העולם כולו ניסים ונפלאות, לזה צריך בירור המדמה להתחיל לברר עצמו מהדמיון, (שזהו ענין בירור הטוב מן הרע ע"י בחי' לשון הקודש, שהוא כלל מאמר זה, שרבינו נכנס לזה להכניס קדושת לשה"ק למטה מעשרה טפחים, לברר המדמה ממש, שהדעת הזה יהיה לו שייכות עם מה שעובר עליו למעשה, בהמדורין של הע' כוכבין, ששמה ינענע קצת, לצאת מתוקף המדמה, ולקדש עצמו קצת לברר הבריאה ע"י שרואה אלקות בכח הדיבור דקדושה וכו' כמשי"ת).

ועיקר מעלת הצדיקים היא עוצם דרגת האמונה שלהם, כי אף שיש לכל יהודי אמונה, אבל אצל הצדיקים הוא אמונה אמיתית כמו לפני חטא עץ הדעת, כי עץ הדעת הוא לבוש חשמל דנגה שהוא החיצוניות שמרחקת מהאמת ומסתירה את האמונה ונשאר ידיעת צד הרע, אבל הצדיקים מעבירים את הדין ומאירים בעולם את אור האמת, ובכוחם נמשך הגן עדן בעולם, כי העולם מצד עצמם אינם ראויים לכך, כי האדם יש בו 'עפר' מכביד מעציב ומעציל, 'מים' תענוגים, 'רוח' סערה של חנופה, ו'אש' כעס וגאוה (כמ"ש ויקח ה"א את האדם, ופי' הזה"ק מאן לקחו מד' יסודין דיליה) שהם הד' מרות שבאדם הנמשכים מד' הקליפות, וכל זה בתוך הנגה, ואף שה' לקח את האדם ויניחהו בגן עדן, שהוא הארבעה ראשים ד' אותיות הוי' שהם שורש הטוב של הד' יסודות (כמבו' בסי' ח' ע"ש), אבל מקדם לג"ע יש להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים שמי שאינו ראוי מתגרש מהג"ע ולא נותנים לו לבא אל הצדיק ואל האמת, ורוב חייו בקטנות, והחיות רצוא ושוב, הנה יש לו קצת שכל, והנה נופל לעסקי עוה"ז. אבל הצדיקים המופלגים הם ממשיכים הגן עדן, ומגלים אור הגנוז בתורה, לכן צריך להתקרב אליהם.

וזהו עיקר מעלת הצדיקים שהם חיים בלי נגה ולא פגמו בחייהם בנגה, והם מלמדים אותנו ללחום עם נגה, שגם אכילה שאוכל בשביל שיהיה לו כח לעבודת ה', הוא עדיין באחיזת הנגה, כי כל טעימה מזה העולם שיודע לרגע את הצד הרע, בזה הוא כבר התגשם וקשה לו לדעת מאמונה, ולכך הם מלמדים דרכים איך להסתכל בשכל שבכל דבר בפנימיות, שיש איזה עבודה בהאכילה עצמה (ולא שהיא רק אמצעי שיהיה לו כח וכו'), שה' רצה שיאכל, כדי שהלחם וחיטה יתהווה ממנו דם והדם מתעלה מן הכבד ללב ולמוח ומכוחו חושב המוח מאחדות ה' וגדולתו, ובזה יתעלו הניצוצין ויתחברו האותיות, ויעלה לנחת רוח לפני ה'. (וכל אחד יכול לעשות בזה, אך כשאדם מלוכלך בחטא, אין לו חשק לדברים שבקדושה, ולא תופס מיהו, כי הבע"ד עדיין מבלבל אותו, ואינו יודע מהו טוב, ואז כואב לו להפסיד את התאוה. אבל כשמבין ויש לו מושג בקדושה וקרבת ה', מבין שהוא יהודי וה' בחר בו מכל העמים, והוא מציאות הטוב, ואפשר לעשות בכל דבר נחת רוח לה', ומבין שהמשקה נברא כדי שאני יעשה ברכה בכונה ולזכור שה' ברא, וקצת למעט תאוות טבעו, לא ללכת אחרי המשיכה שמושכת אותו, כי עליו לברר את הבריאה בכל יום, והשכינה נמצאת אצלו, ויכול לתקן).

וזהו עיקר אור הבעש"ט, שיעבוד את ה' מבלי לחשוב על הנאת עצמו, ואפי' טעימת מים לא יהיה לכוונה לעצמו, כי יכול להיות עובד ה' שלומד י"ב שעות ביום וגם מתפלל ד' שעות ויושן רק שעתיים, אבל לגבי עבודת ה' הוא עוד לא התחיל, כי עבודת ה' היינו שעומד כל הזמן לפני בורא כל העולמים, וכל מעשיו באימה ויראה, קם בבוקר ביראה, ובזה הולך מדרגא לדרגא (מחשמ"ל דעשיה לחשמל דיצירה וכו' כי יש חשמל ע"ג חשמל כמשי"ת להלן). והצדיקים יודעים דרכי עבודה אלו והם מלמדים אותנו לקבל עול מלכות ולהסתכל בשכל שבכל דבר, ולהרגיש את ה' ביראה שמחה וחיות, להכנס ליראה אמיתית שיהיה באמת וידע כל פעול כי אתה פעלתו, שהאדם יעשה כל פעולה עם השי"ת. וכך בכמה וכמה דרכים כגון שבכל עבודה עם הדומם שבונה בית כנסת עם לבנים או שנוסע על הדרכים אל הצדיק, בזה מתעלה הדומם, כי בכל תזוזה של האדם הוא בירור הנגה, ובפרט בהדברים שיש בהם גישמאק, טעם ועונג, או נסיונות קשים יותר ומחשבות קשות מאד שמסתירים את הדעת, שם הוא עיקר קלי' נגה. והכלל שכל מחשבה שנמשך בעונג עוה"ז הוא כבר אצל הקליפות, אפי' שנכשל בשוגג, ככתוב בסוף המאמר, שכל השוגגים הם נגה, כי כשיש בירור אמיתי, אפי' השוגג אינו נגה, כי גדולה עבירה לשמה, דהיינו כשעושה דבר גשמי לשם שמים.

וכל אלו הדברים נתגלו בעולם ע"י הצדיקים בכמה וכמה לשונות כל נביא מתנבא בסגנון אחר אבל הכל הוא עניין אחד שהוא התגלות האמונה שמברר את העולם בדברי הרשות, שנזהר בדברים שאינם רע, שאינם אסורים לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ומחפש את ה' בכל דבר תאוה ליזהר מהקלי' שמשכיח ממנו את ה', כי כל דברי הרשות מונחים בתוך כיסוי, וכשאין בהם התגלות דעת אור ובהירות, הגם שאינו רע ממש אבל אינו מהקדושה. כי כל מחשבה שאינה מבוררת הוא קלי' נגה, רק כשמבררים אותה אפשר להעלותה לקדושה. וזהו עבודת הצדיקים ותלמידיהם שעבדו את ה' באמת למצוא אותו ית' בכל דבר, ובזה נכנס בעולם דרך הנקיה הזאת, לעשות כל דברי הרשות לשם שמים ולקיים התומ"צ מתוך אמונה ברורה ומזוככת בהתלהבות גדולה. כי לפני הצדיקים היה דרך של סיגופים, והצדיקים לימדו שיכול לאכול סעודה טובה והוא כמו מתענה, מאחר שאוכל בקדושה. זהו קצות דרכי הצדיקים המגלים לנו דרכים אלו בכמה וכמה לשונות.

רבינו משנה הלשון[עריכה]

רבינו כאן במאמר זה מתחיל לבאר עניין עבודה זו של בירור הנגה בלשונות אחרים לגמרי, שפותח את המאמר שצריך לזכות לבחי' 'פנים בפנים' [והיינו שאין זה "חכמה", אלא צריך לתפוס איך עושים זאת למעשה, ובשביל זה צריך לנסוע לצדיק ולראות פנים בפנים איך פניו משוקע ב'חשך' דהיינו התרדמה של הנגה, ואינו חי מתוך דביקות בהירות אלקות - והמכוון הוא, ללמוד לקו"מ ושאר ספרי רבינו ז"ל באופן שמחפש שם איך לצאת מקלי' נגה, וזהו הכוונה במ"ש 'אפין באפין' שלומד לכוונת לשבר הנגה, ולא רק לחפש חכמות וענינים, שאז אין רואים פני הצדיק, ורק כשמחפש בספריו איך להסתכל בשכל שבכל דבר ולברר הנגה, ולעזוב את התאווה והירידה, אז ימצא פני הצדיק. וגם כשרואים איש כשר, אדם נקי, הוא ג"כ בחי' 'פנים בפנים', כמו שראינו את אנ"ש ר' שמואל שפירא, ר' אלחנן ספקטור, ר' לוי יצחק, ר' וועלוול חשין וכו' שהם בערו לה' כל אחד באופן שלו, והלכו עם יראה אמיתית, ומהם הבינו כבר מה שצריך להיות באמת שדייקא מלשון תרגום מבררים את הטוב, כמ"ש רביז"ל שאצל התלמידים רואים את פני הצדיק, שאדם נקי זה עניין אחר]. ואח"כ נכנס לבאר שצריך קדושת לה"ק, ומקדים לגלות גודל יקר ערך קדושת לשון הקודש, והעבודה היא להשלימו ע"י תרגום, (שהוא עניין הנגה המעורב טוב ורע) המכסה על קדושת לשון הקודש, ורק כשמבררים את התרגום הריהו נעשה קדושת לשון הקודש, (והוא דרך פלאות חכמה שרבינו בחר לדבר בעניין הנגה בלשון כזה). ואח"כ מבארו עפ"י עניין אשת כסילות ואשה חכמה, ורק אחרי כל הקדמות אלו מבאר בפירוש כוונתו שהוא עניין בירור הנגה וכו' כדרך שאר הצדיקים. ויש לבאר מה טעם הלך בדרך זו, אחרת מדרך ספרי הצדיקים, כי בוודאי יש בו איזה סיבה שרק כך תהיה רפואת נפשנו. והביאור הוא, כי במאמר זה רבינו רוצה לתת עצה למעשה איך לשבר הנגה. כי אף כשיודע כבר כל לשונות ספרי החסידות כנ"ל מהו עבודת הבירור בכל דבר הטוב מהרע, אבל עדיין נשאר עיקר הקושי מה יהיה לעובדא למעשה בשעת המלחמה עצמה, כי הלא עיקר המלחמה הוא בתאוות כשמגיע על השולחן באכילה וכדו', מה עושים עם הנפילות וחצאי הנפילות, או כשנופל רובו ככולו, איך זוכים לעמוד קיים בעבודה נפלאה זו, בשלמא בתחילת העבודה כשהעניין האיר לו אור נפלא, מה טוב חלקו וחבלו, אבל אח"כ במשך החיים, אף שכל העניין שה' מחדש הכל וכו' זה עניין יפה אבל הרי אינו חי עם זה, ואור אחדות ה' לא מאיר לו ואין לו התלהבות מזה, וממילא אין לו שום כח לעמוד ללחום נגד קליפת נגה, כי אף שכבר שמע שצריך לברר הנגה שהוא הסיחרור והכיסוי שיש בעולם, אבל האם מקיים זאת. נכון שיש זמן שזה בוער בקרבו וזוכה לכך ומחזיק את עצמו באור התלהבות זו, אבל אח"כ הלא יש זמן שאינו יכול לעסוק בזה, וכל מה שמדברים מעניני התאוות, בדרך כלל האדם מיואש מזה. לכך רבינו ניגש לזה באופן אמיתי לעובדא למעשה, באופן ודרך אחרת. ואף שהעניין מבואר בספה"ק באופן נאה ונפלא, כי הידיעה הזאת שיש קליפת נגה וכו' כבר ידוע בעולם החסידות, אבל כדי לקיים, צריך לדבר בלשון אחר, באופן שנוכל לקיים לעובדא למעשה, כמו שיתבאר בהמשך דברינו.

נבאר לשון קדשו של רביה"ק שהוא בעצמו 'קדושת לשון הקודש', אשר בה ממשיך לנו את הכח הנפלא של קדושת לשון הקודש להשלים את הקדושה.

לשון המאמר[עריכה]

[ג] כִּי גֹּדֶל יְקַר הָעֵרֶךְ שֶׁל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם, כְּמַאֲמַר חֲזַ"ל (ב"ר י"ח): "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת" - 'לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן', מִכָּאן שֶׁנִּבְרָא הָעוֹלָם בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ'.

יש להבין מהו עניין 'לשון הקודש' וגודל יקר ערכה. ועוד יש להבין וכי רק מכאן יש ראיה ש'לשון נופל על לשון', הלא יש עוד ראיות מהתורה כמו נח ינחמנו, קין קניתי, שכולם הם לה"ק, ולמה מזכיר דייקא הראיה של אשה כי מאיש לוקחה זאת.

גודל מעלת 'לשון הקודש'[עריכה]

אלא שהמדרש (ב"ר פי"ח ו') מבאר שלשון הקודש הוא השפה היחידה שבו נגזר שם 'אשה' מלשון 'איש' משא"כ בלשונות אחרות הוא שם אחר כגון בל' ארמי קורים לאיש גברא ולאישה איתתא, וכן בשאר שפות, וזה פירוש 'מכאן שנברא העולם בלה"ק' שביום בריאת העולם לא היה כי אם שפה זאת. [הרמב"ן בפ' כי תשא (ל-יג) מבאר שבלה"ק ברא את העולם ובו מנהיג את הקשר והסדר של כל הבריאה, ונקרא 'לשון הקודש' מאחר שכל דברי הקדושה נאמרו בלשון זו הן התורה והנבואות ושמות הקודש ושמות המלאכים ושמות הצדיקים ושמות כל הברואים כולם בשם יקראו מלה"ק. ומביא מהרמב"ם שהוא 'לשון קדוש' שרואים שכולו לשון נקיה, כמו על הברי"ק שנקרא רק בלשון כינוי וכו' ע"ש].

ובזה נבוא להבין מהו מעלת לשון הקודש, שאין המכוון שהאדם ידבר בשפת לה"ק, אלא הכוונה הוא דהנה נודע שה' ברא את העולם במידת המלכות שהוא עולם הדיבור, וכל מציאות נשמות ישראל נבראו כדי לגלות מלכות ה' (עי' ליקו"מ סי' ע"ח), וגילוי מלכות ה' עולם הדיבור הוא ע"י הדיבור דקדושה, ועלינו מוטל האחריות להמליכו ע"י שנברך ברכות ותפילות ונלמד דפי גמרא וכו', ולא מספיק מחשבה, כי ה' רוצה מאיתנו דיבור דייקא (ואפי' המחשבה הוא בעצם אותיות הדיבור). וזהו מה שמתחיל את העניין ב'גודל יקר הערך לה"ק' - שבדיבור לה"ק דהיינו דיבורי קדושה של תורה ותפלה, הוא עיקר העלאת הנחת רוח למעלה, ויש לו כח להמשיך על האדם שפע של קדושה נועם ואחדות ה' (כמ"ש בלקו"ת סי' ב' בעניין אחדות הפשוט מתוך פעולות המשתנות ע"ש באורך, ועי' בדברי מוהרנ"ת בעניין ג' קוי האמת וריבוע הדיבור, שע"י דיבורי אמת בחי' לה"ק שולט על הבריאה ובזה יכול להכניע הכל ע"ש), וכך האדם בזה העולם שאין לו הארת הדעת ושכל דקדושה, ע"י לשון הקודש מקבל שכל דקדושה, ונעשה רוחני.

לכן דייקא בתו' י"ט שבא לגלות את בירור הנגה, הוא מתחיל בעניין לה"ק, כי אחרי שיודעים שצריך לשבר הנגה, שלזה צריך להתקרב לצדיק להבין מהו עבודת ה', אבל מה יעשה שעובר עליו כל מיני הסתרות תאוות וקרירות ונכשל בהנגה, וכתוצאה מזה הנגה מבלבל אותו, והוא חי לבד בלי ה' ואינו זוכר מעשה בראשית מי נותן את האויר השמש והירח, ונופל עליו עצבות וכו'. לכך באה עצת רביז"ל 'קדושת לה"ק' שיפתח את פיו וירבה בדיבורי קודש תורה ותפילה.

וזהו גודל מעלת נשמות ישראל שאוהב אותנו ורוצה בנו ורוממנו מכל 'לשון' שהנפש שלנו בא מעולם הדיבור ואנו גבוהים יותר מקליפת נגה, ובכח הדיבור יש לנו את הכח לשבר את עיקר אחיזת הרע שהוא בחי' 'איש אשה', ובזה מובן למה נקט הראיה שהעולם נברא בלה"ק מעניין 'איש ואשה', ולא משאר מקומות כמו נח ינחמנו וקין קניתי וכדו', כי רוצה לגלות בזה גודל יקר הערך של לה"ק שרק בו ישנו דבר כזה שאשה נגזר משם איש כנז"ל מהמד"ר ורק בו יכולים להכניע את התאוות והרע שהוא 'איש ואשה', והבן.

רבינו נכנס לזה בעניין כח הדיבור דייקא, כי ה' עשה שישתלשל הבריאה מאין ליש ותרד ע"י שבירת הכלים להיות מציאות חיות גשמי חמימות הרע, תהו ובהו - 'תהו' שמתמיה, ו'בוהו' מלשון בו הוא, שנדמה לו שיש בו משהו ורודף אחריה, אבל באמת אין בו כלום, ואינו רע אלא שמתנוצץ בו ניצוץ של טוב שהוא איזה ח'ן (גימ' נג'ה), וכשמסתכל בשכל דקדושה יודע ש'בוהו' בו הוא אהבה או יראה או מדה אחרת דקדושה, והשאר הוא סתם תוהו מתמיה, כי הבר דעת יודע שאני ה' לא שניתי, ה' נמצא בכל דבר, רק לגבי חייביא אישתני, שמי שאינו זוכה קשה לו למצוא את ה', אבל עיקר אור הצדיק הוא שמגלה שמציאות ה' נשאר תמיד והוא נמצא בכל, הכל הוא דבר ה' כמ"ש 'לעולם ה' דברך ניצב בשמים' כמו שפי' הבעש"ט שהמאמר שאמר ה' 'יהי רקיע' ניצב ועומד ברקיע עד היום, כי כל מציאות העולם הוא צירופי אותיות ('אותיות' הוא שפע של יראה וקדושה, ואלו האותיות ירדו ונפלו, ומקבלים עוד ועוד לבושים ע"ג לבושים, אשר באמת ה' לבדו עושה כל זאת, ויתבאר עניין זה בהמשך המאמר באורך, שיכול האדם לזכות לנעימות דקדושה, לקרבת ה' למצוא את שם ה' האותיות המאירין בכל דבר שבעולם), וגם ההסתרה כולה דעת, והוא עשה שיהיה בעולם תוהו ובוהו, וע"י זה הדעת נכנע הרע 'ויהי אור' אור הגנוז בתורה ויכול להיכנס להקדושה, ומחזיר את העולם לשרשו, וכל זה ע"י האדם שהוא הבריאה האחרונה, בכח הדיבור דקדושה שהוא עיקר האדם כמ"ש 'ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה' ות"א 'לרוח ממללא' דהיינו כח הדיבור שזהו שורש היהודי מעולם הדיבור.

נמצא אם כן, שיש לנו עבודה קדושה של 'שלימות לה"ק' להרבות בדיבורים קדושים תורה ותהלים ותפילות, שהוא גדול ויקר הערך מאד, שזה מחזיר לאדם את הכח דקדושה, אף שכבר נפל לתבערת חמימות היצר, ואוכל וטועם מהרע של הנגה וכו', ואין רואה שום דרך איך לצאת מזה, לכן אומר רבינו העצה של לה"ק לשבר את כל לשונות העכו"ם, להרבות בדיבורים דקדושה. לכך יש להתמיד הרבה בלימוד התורה, כי כח הדיבור נורא ונפלא, ואין לשער כח לימוד התורה, כמ"ש רבינו (בשיחות) שאפי' כשנפל לעוונות הכי קשים רח"ל, אם רגיל לעשות שיעור תורה, ללמוד כך וכך בכל יום, בודאי יצא מכל היצרין הרעים, ורבינו מכניס אותנו לדרך כזה שתמיד נדבר בתורה, אם לימוד עמוק בשו"ע או בספרי רבינו, או בלימוד הבקיאות, העיקר שהפה יעסוק תמיד להוציא סחורה, כמו מטחנת קמח שאינה שובתת (כידוע שיחת ראב"ן ז"ל), וכן ידבר ברכות תפילות ודיבורי אמת לה', ורבינו גם הוסיף לתת לנו עבודה של דבורי קודש לומר עשרה מזמורי תיקון הכללי ודרך התבודדות ווידויים להתפייס עם המלך, וגם בדרך לימוד התורה נתן לנו דרך באופן של הרבות דיבורים רבים בשיעורים קבועים בכל חלקי התורה ללא שום חכמות יתירות (עי' שיחות סי' ע"ו). וכשעושה זאת, זוכה שאינו חולם חלומות וריבוי המחשבות. ועבודה זו שייכת לכל אדם, בכל מקום שהוא מונח, שיש לו דרך לצאת מהשכחה והכיסוי, על ידי 'קדושת לשון הקודש'. דהיינו שיעסוק הרבה בדיבורי תורה, תפילה, תהלים, והתבודדות, כי כח הדיבור יכניס בו חמימות דקדושה וזה מקדש את האדם. ולא עוד, אלא שבזה משלים את המציאות של דבר ה' שמים נעשו, דהיינו מה שהעולם מקבל חיות מדבר ה', כי הדבר ה' שיש בבריאה אין לה שלימות, וצריך שהאדם ישלים את המציאות של הבריאה ע"י שמסתכל על הבריאה בעיני אמונה וחושב שה' ברא זאת, ומברך ברכה, ותפילה, ובזה משלים זאת, כי 'שלימות לה"ק' שהוא הדיבור הוא עבודת האמונה. וממילא כלול בזה ג"כ עבודת הדיבור בפשטות, שהוא העצה הפשוטה לדבר דיבורי תורה ותפילה תהילים וברכות כראוי עם אמונה ויראה (כמבו' להלן בהמשך המאמר), שבזה יוכל להחזיק בכל עת ומצב, ויש לדיבורים אלו כח אדיר, לבוא לאמונה בהירה, ובירור הניצוצין.

זוהי עיקר התגלות שלימות לשון הקודש, שכל דיבור הוא דירה בתחתונים, דיבור שה' שורה שם, כמ"ש במקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך, דיבור של ברכה דיבור של משנה וגמ', דיבורי התבודדות, כי כשאדם מתעורר לשבר הרע, להיות אדם אחר, זה תלוי בריבוי הדיבור שהדיבור הוא כח התורה, שיכול לבטל קליפת נגה ולשבר התאוות.

ויש שני דרגות בדיבור, כמובא (ליקו"מ סי' ע"ד) שיש דיבור בלא דעה, כדאי' בזה"ק שגם כשאין אדם מבין לימודו, שאין לו זמן וישוב הדעת להבין, אבל הוא גורס דברי תורה, אזי הש"י לוקח כל מילה ונוטע בזה ערבי נחל (בחי' נה"י כלים אל המוחין, שיר מרובע). ויש דיבור בדיעה כשאדם זוכה שלומד ומבין, לומד דברי הצדיק ומאיר לו, זה עץ החיים. כי שלימות הדיבור לשון הקודש הוא בשני הבחינות, שזה עיקר תקוות חיי האדם.

כי קדושת לשון הקודש היינו שלא רוצה להתבלבל מכל נגה, ומקבל כח לזכור את ה' שה' עושה הכל, והכח הזה מאיר בתוך חידושי תורה ודיבורים, ואפי' דיבורים פשוטים ממש, וכן כשלא יכול לעשות כלום, אל יחכה לגאונות שלו, אם לא לומד בעיון ילמד פשוט.

ולמעשה, אם רוצה להיות איש כשר, יתמיד בלימוד התורה כל יום כמה דפים גמ' כמה פרקי משניות, בזה יוכל לעבור שנות הבחרות באהבת התורה, כשאין אהבת התורה חושב שצריך דווקא בעיון, אבל עיקר העצה הוא כלליות דיבור בלי דעה עם דיבור בדעה, לעשות שלו, לא רק בקיאות ולא רק עיון, רק מה שיכול, באופן שהוא דבוק בתורה. ואם בחור צריך כן, כ"ש אברך צריך להיות דבוק בתורה, וזה מאד קל, פשוט לשבת לומר, בלי הכנות ולשם יחוד. אם הוא במצב של דבור בדעה יאמר לשם יחוד וכו', אבל כשאין דעה, יתחיל ללמוד משהו אחד, וימשיך וכו' ובזה חוזרים לכח התורה.

וְזֶה בְּחִינַת חַוָּה, בְּחִינַת (תְּהִלִּים י"ט): "וְלַיְלָה לְלַיְלָה יְחַוֶּה" כלומר שהעולם הזה מורה ומגלה ומחווה את הדעת, באופן ברור שיכולים להוציא זאת בדיבור [פנימיות ביאור העניין: כי כל הבריאה הוא בגין דישתמודעין ליה, ולכן ברא את זה העולם באופן שהלה"ק מתלבש בתרגום, דהיינו שהדעת מתלבש בנגה, ורק על ידה יש לו הרגשה באלקות להשיג אותו ית', כי איך יבין איך לפחד מה', אלא שע"י שנופל עליו פחד מאריה וכדו' בזה מבין שכך צריך לפחד מה', וכן כל הרגשה שיש בעולם מהמידות אם שמחה חיות ואהבה או קבלת עול וכדו' הכל הוא לבוש בחי' ה' מלך גיאות לבש שמתלבש בתוך תרדימה המכסה את אור האמת בחי' חוה שלא כסדר שזה מחווה דעת שמתוך זה יוכל להבין ולהשיג אהבה ויראה וכו' ואף שהעניין עמוק, באמת כל אחד יכול לעשות בזה כפי ערכו, והצדיקים עוסקים בזה בדרגא נפלאה ומטהרים מעשיהם עד המחשבה הראשונה שהיה להם בילדות]. הַיְנוּ בְּחִינַת הַדִּבּוּר שֶׁל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁבּוֹ נִבְרָא הָעוֹלָם. וְזֶה בְּחִינַת: "לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה", הַיְנוּ הַדִּבּוּר, כְּמוֹ (בְּרֵאשִׁית מ"ט): "וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם": הדיבור דקדושה הוא בחי' אשה דקדושה, דהיינו אמונה ויראת שמים. וְעַל יְדֵי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ רוֹמְמָנוּ מִכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת, שֶׁכָּל הַלְּשׁוֹנוֹת הָעַמִּים נוֹפְלִים עַל יְדֵי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, הַיְנוּ שֶׁהָרַע שֶׁיֵּשׁ לְהַלָּשׁוֹן שֶׁל הָאֻמָּה אֲחִיזָה בּוֹ נִתְבַּטֵּל וְנוֹפֵל עַל יְדֵי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְאֵין לוֹ שְׁלִיטָה עַל יִשְׂרָאֵל, כי כל אומה יש לה מדה רעה השייכת לה אם גניבה או רציחה וכדו'. אבל בקדושת לשון הקודש שיש לישראל כשזה מתעורר כראוי אצל האדם, דהיינו כח האמונה שה' נמצא ממש כאן, בזה נופלים כל המדות רעות, ואנו מתרוממים מהתאוות והבלבולים שלהם, והכל מתבטל, דהיינו שהמידה רעה שלהם אינו פוגע בנו, מאחר שרואה שזה לא שווה כלום, ולא צריך את המדה רעה. וְזֶה בְּחִינַת: 'לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן':

ביאור פנימיות עניין 'לשון נופל על לשון'[עריכה]

הנה הדרך שיש לנו שייכות לאלקות לראות ולהבין בזה כראוי הוא ע"י 'לשון הקודש', כי כל הבריאה נבראה בדבר ה' שהוא אותיות מלשון הקודש ושמות הקודש, ועל ידם מסתכלים בפנימיות חיות אלקות שבכל דבר, אם ע"י הרמזים דקדושה, או הגימטרי', הר"ת וס"ת שיש בדברי לשון הקודש, או משמעויות, שמבינים עניין אחד ממשנהו, ובזה נכנסים להבין הענינים והבחינות שיש בכל דבר דרך הסמיכות של הנושאים, וזהו 'לשון נופל על לשון' שע"י הלשון הזה שרואה בזה תופס ומשיג דרך של יראה או של אהבה ואיך נתעלה שם ה' ע"י אותו הדבר, כנודע כל עניין זה מחכמת הבעש"ט, שזה עיקר הדרך שמבינים את האמונה, וכך מתברר הנגה. נמצא שכל מה שהספה"ק מדברים מעניין הנגה, כלול בזה העניין שנקרא 'לשון נופל על לשון', היינו שמובן אלקות מהבלי עוה"ז והבן.

וְהָרָע הַכּוֹלֵל, שֶׁכָּל הָרָעוֹת שֶׁל שִׁבְעִים לָשׁוֹן כְּלוּלִין בּוֹ, דְּהַיְנוּ תַּבְעֵרַת הַמְּדוּרָה שֶׁל תַּאֲוַת נִאוּף, שֶׁכָּל הַשִּׁבְעִים לָשׁוֹן מְשֻׁקָּעִין וּכְלוּלִין בּוֹ, נוֹפֵל וְנִתְבַּטֵּל וְאֵין לוֹ שְׁלִיטָה עַל יְדֵי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. כי התבערה של שבעין כוכבין גורם לאדם להתייאש שנדמה לו שלא יוכל להצליח, אבל האמת אינו כן, כי ע"י קדושת לה"ק, שמדבר דיבורים עם אמונה שה' לבדו נמצא והוא בורא הכל, בזה בונה מחיצת הדעת חזקה מאד, שכל מה שהוא נגד טוב טעם מתיקות הדעת, יהא נמאס ומאוס אצלו, עד כל התאוה נמאסת עליו וזה פשוט נופל ומתבטל, כי כל זמן שלא טעם את הטעם של אמונה ויראה נתפס לכל מיני טעמים מדומים של הנגה כמו אדם שלא ראה ולא טעם טוב מימיו, אזי מה שיתנו לו הוא רוקד משמחה, אפי' אם יתנו לו אשפה ממש, משא"כ כשאדם טועם טעם של אלקות, טעם 'שמחו בה' וגילו צדיקים', טעם תורה ותפילה, טעם שבת ויו"ט, אז כשהיצר הרע מביא לו סחורותיו, הוא לא שם לבו להסתכל על זה כלל, מאחר שהוא רוצה את אור השבת, וכל כמה שמתרגלים יותר ויותר לטעם דקדושה, כך ממילא אין שום שליטה למדורת היצר.

וְזֶה בְּחִינַת מְדוּרָה שֶׁל שִׁבְעִין כּוֹכְבִין הַנִּזְכָּר בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ (וַיַּקְהֵל ר"ג.), הַיְנוּ הָרָע הַכּוֹלֵל, שֶׁהוּא תַּבְעֵרַת הַמְּדוּרָה שֶׁל תַּאֲוַת נִאוּף, שֶׁכָּל הַשִּׁבְעִין אֻמּוֹת כְּלוּלִין בּוֹ: המדורה של שבעין כוכבין היינו שבוער בו כל סוגי התאוות רח"ל, שרואה עולם יפה ודברים טעימים וכו' ומתגבר באדם השבע מדות רעות, והכל ביחד הוא מדורה זו.

ועניין זה מבואר בזה"ק שם לגבי ערב שבת, שאז כל הבריאה עולה ונכללת בקדושה לקבל חיות מכתר עליון, ואז באים המדורין שהם הקליפות התאוות והמדות, כחות דקלי' שהם העוונות המכסים על הטוב, ורוצים גם הם לינוק מקדושת השבת לקבל חיות ויניקה מהשבת, ושואלים למה אנו לא נקבל שפע. ואז יורד שלהובא דאשא שהוא אש הרחיצה במים חמים [ומבואר בדברי האר"י שאש זה נמשך מאש חמימות אמירת 'נשמת' בצפרא דשבתא, מזה מחממים את המים חמים לרחוץ עצמינו בערב שבת במקוה], ועי"ז נופל המדורה שלהם. [והזה"ק מכנה את הקלי' נגה 'מדורה של ע' כוכבין' דהיינו האש שבוער באדם תבערת התאוות והכעס, אכילה ושינה. ואש זה הוא הדינים, וה' נתן לנו זה האש, כדי שנברר הניצוצין מזה האש להעלות מ"ן, וצריך להמשיך בו מוחין, ועי"ז לא יהיה האש, כי כל האש הוא רק מחמת שהוא בקטנות, אבל כשממשיך מוחין לדעת ממלכות דקדושה, אין אש זה, מאחר שיש לו דרך ארץ לפני המלך].

רבינו קורא לזה בלשון זה שהוא מדורה של השבעים אומות, כי בזה רוצה לעורר בנו קדושת ישראל שיתעורר האדם בנפשו להבין שאין לו שייכות כלל לתאוות אלו, מאחר שהוא יהודי, וכך יוכל למאס במה שבאמת מאוס. וכך היה דרך רבינו למאס את התאוות, איך שזה סתם טעות שלא היה ולא נברא רק קיא צואה ממש, וכל התאוות הם רק בשביל אומות העולם שלא יבואו בהמוניהם להתגייר לכן נתנו להם להיות עסוקים במיאוס תאוותיהם, אבל באמת זה לא מציאות אמיתית כלל רק שזה ניסיון, וכדאי לעמוד בניסיון, כי אם לא אזי הוא פשוט מאבד הכל מה שא"א לשער. ומאידך אפשר להרוויח בלי שיעור ע"י שמתחמק מכל המיאוס הזה. ועל זה באה עצת צדיק שהיא 'קדושת לשון הקודש' - שלא יחכה לעת שכבר מתעורר הניסיון הקשה שאז קשה מאד להינצל, כי אם יבקש להינצל רק מעוונות הקשים והתאות הרעות, לא יוכל לצאת מהתאווה, כי חסר לו מחיצת טוב טעם מתיקות הדעת שישמרנו מליפול, לכן צריך להקדים כבר מתחילה (כמו שאומרים לנזיר סחור סחור לכרמא לא תקרב) לקדש עצמו בקדושת לשון הקודש גם בדברי הרשות, להרגיש תמיד את ה' באמונה וביראה, ואף כשלא מרגיש ממש, יחזיק את עצמו בדיבור דקדושה, דיבורי תורה ותפילה בפשטות.

וְזֶה בְּחִינַת חַשְׁמַ"ל חַיּוֹת אֵשׁ מְמַלְּלוֹת (חֲגִיגָה י"ג); חַיּוֹת אֵשׁ, בְּחִינַת חַוָּה אִשָּׁה, הַיְנוּ בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כַּנַּ"ל, שֶׁעַל יָדוֹ מִתְמַלֵּל וּמִשְׁתַּבֵּר אֵשׁ הַמְּדוּרָה שֶׁל שִׁבְעִין כּוֹכְבִין. כשאדם מדבר דיבורים דקדושה, עי"ז נשבר אש המדורה שלהם, כי בחי' 'איש' הוא דעת שהוא גבוה מהדיבור, אבל בזה העולם צריך לברר מקום האמונה שהוא בחי' חוה אשה, והדרך להתגבר על הרע שיש בבחי' עוה"ז בחי' אשה, ולשבר את התאוה, הוא ע"י חיות אש ממללות שהוא הדבור דקדושה.

ונרמז בזה שמזכיר עניין 'חיות אש ממללות', גם ביאור הפסוק לפי פשוטו, שע"י שהמשיך קדושה בלה"ק וגרם השראת השכינה, עי"ז נעשים יחודים ועליית העולמות וכל המלאכים והשרפים מתעוררים לעבוד את הבורא ולומר לפניו שירה וחיות אש ממללות. וכן להלן מזכיר את הפסוק 'וברוח פיו כל צבאם' להורות על זה, שע"י רוח פיו שהוא קדושת לה"ק מתעוררים כל צבאות ה' שהם המלאכים שרפים וחיות הקודש בשירה וזמרה.

וְזֶה בְּחִינַת מַ"ל מֵחַשְׁמַ"ל, שֶׁהֵם בְּחִינַת מְדוּרָה שֶׁל שִׁבְעִין כּוֹכְבִין, שֶׁנִּתְמַלֵּל וְנִתְבַּטֵּל עַל יְדֵי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כִּי עַל שֵׁם זֶה נִקְרָא לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כִּי כָּל מָקוֹם שֶׁאַתָּה מוֹצֵא גֶּדֶר עֶרְוָה אַתָּה מוֹצֵא קְדֻשָּׁה (מִדְרַשׁ רַבָּה קְדוֹשִׁים פָּרָשַׁת כ"ד).

ביאור עבודת חשמ"ל דקדושה[עריכה]

הנה לא לחינם הזכיר רבינו ז"ל עניין החשמ"ל.

אף שהעניין עמוק מאד, ומתבאר באורך בכתבי האריז"ל, אולם, אנו נבאר קצה העניין מה שנוגע לענייננו איך שמתבארים במציאות נפש האדם בעבודת ה' (כי עניין החשמל הוא חסדים וגבורות ח"ש ומ"ל, שהוא לבוש הנפש).

יש כמה וכמה דרגות של חשמ"ל. החשמל דבריאה דיצירה ודעשיה, זהו קליפת נגה, שזה עושה הרגשה אצל האדם, והעבודה הוא לזכות לחשמל העליון שהוא לבושים דקדושה מקיפי הבינה (כי כל אדם יש לו בחי' החשמל לפי דרגתו ומקומו, ושם הוא מקום בירוריו, אם הוא בעשיה יש לו חשמל דעשיה שהוא קליפת נגה, וע"י שמברר ומקבל חו"ג חדשים, הרי הוא מתעלה ומקבל חשמל דקדושה יותר עליון). ואדם הראשון קודם חטא עה"ד טו"ר היה לו לבוש חשמל דקדושה כתנות אור עם א', אבל אחר החטא נעלם ממנו הלבוש דקדושה ונעשה כתנות עור.

והדרך לצאת מקליפת נגה הוא ע"י חשמל דקדושה שהוא מקיפים דקדושה, כי הנגה שולט רק כשהאדם בקטנות הדעת, אבל כשהמדות בגדלות אין קליפת נגה. אבל באמת ה' עשה זאת שהאדם צריך להיות בקטנות ושינה כמ"ש 'והחיות רצוא ושוב', כדי לברר את הניצה"ק, כי ללא הקטנות לא שייך להיות בירורים, ולכך מוכרח להיות בקטנות (כמו שהתחיל את המאמר ש'עד דלא הוו מתקלא לא הוו משגיחין אפין באפין' [המרמז בשרשו על עולמות גבוהים מאד בחי' עולם המלבוש, ודכר ונוק' דעתיק וכו' שיהיה משקל למעלה], וכל זה מרמז על זה, שכל זמן שאין משקל של טוב לעומת רע, אי אפשר לעשות לו ית' נחת רוח, לכן עשה ה' משקל למעלה, כדי שיהיה בעוה"ז משקל בין טוב לרע), אבל לפעמים (בהארת פני הצדיקים) חוזר לגדלות הדעת והמידות בשלימות בחי' חשמל השלם, שמקיפי הבינה מלבישים את האדם (בחי' אור הסוכה), ואז יש לבוש דקדושה, [ויש בזה כמה וכמה ענינים נוראים, איך שזה נמשך בכל יום בקדושת ל"ב חוטי הציצית, בחי' כלל כל התורה שהוא לעיני כל ישרא'ל' 'ב'ראשית, וכן יש כמה כחות חשמל], וע"י כח החשמ"ל זוכה למידות טובות וחוזר לאהבה ויראה ולדעת מה'. וזהו חשמ"ל בחי' חיות אש, עתים חשות עתים ממללות, 'ממללות' הוא שמודה ומשבח בחסדי ה' בחי' אהבה, ו'חשות' הוא ביראה ופחד.

ולכך רבינו מזכיר עניין החשמל, כי זהו עיקר הדרך להיכנס לקדושת הברית, כי ע"י דיבור 'לשון הקודש' שהוא יקר הערך מאד דהיינו לימוד התורה בפשטות אפי' בקטנות, בזה האדם יוצא מחשמל דעשיה ועולה לחשמל דיצירה, דהיינו שמקבל לבוש חדש דקדושה, ומתחיל לצאת מלבוש הנגה. כי העצה למעשה אחר החטא, שכבר נפל האדם ללבוש נגה לבוש בהמי הוא, להכניע הלבוש הזה של כתנות עור, ע"י תורה ותפילה בכוונה, כי שורש הנפש של ישראל הוא עולם הדיבור, וע"י שמדבר דיבור של יראה, שבחים והודאות לה', בזה לוקח כל צירופי האותיות של הבריאה ומחזיר את הכל לאלקות, לעורר הארת שמות הקודש, וכך לפי שורש נשמתו בכל יום צריך להשלים האותיות.

[וכ"ש בשבת קודש, שבערב שבת לפנות ערב מתבטל כח הרע, ובזה נעשה שבת, ע"י התגלות קדושת שבת, ואז באמת קורים שנים מקרא ואחד תרגום, ואז בכל שעה של שבת זוכים לחשמל עליון יותר, עד כתר. כי הנשמה יתרה יש בה כמה דרגות, בקבלת שבת נפש רוח נשמה, 'לכה דודי' נפש, 'ברכו' רוח, וב'ופרוש' נשמה. ובשבת בבוקר עולים לחשמל אחר ועליון יותר. וכל דרגות חשמל אלו הם כוחות להכניע התאוות. כמו שרבינו אומר לעיל, ש'מל' מחשמל היינו שמשבר וממלל את הרע של הנגה, ע"י 'חש' הוא המשכת היראה. ולכך צריך לשמור הדיבור בשבת, לא להרבות בדברים בטלים כשאינו נהנה מזה, ולהרבות בהרבה דיבורים קדושים, לומר הרבה תהלים וכו', ואז בשבת נעלם החטא עץ הדעת, ולכן הסעודה היא אכילה דקדושה, סעודת המלך, כולו הרגשות של אהוי"ר ודביקות, ומקדשים על היין שהוא בלבול הדעת של הנגה שנכנע ומתהפך לקדושת לה"ק].

וע"י הדיבורים עם יראה וזיכרון בה' כל אחד לפי כוחו, אחד אומר תהלים, אחד אומר ח"י פרקי משניות, אחד רשב"ם ארוך בב"ב, או ש"ך קשה, או דפים בזה"ק דפים בלקו"ה וכדו', ע"י דיבורים אלו מאיר את נפשו, ועולה מחשמל לחשמל יותר ויותר גבוה, עד שזוכה להמשיך קדושת שבת לששת ימי החול, הוא החשמל העליון, עד שהאדם מתלבש במתקלא העליון, רצון שברצונות.

כי כח הדיבור הוא כח הצדיק בחי' אור הפנים בפנים, הנמשך מחשמל העליון בשבת בבוקר, שאז הוא 'אפין באפין' בשלימות, וכשלומד תורה עם כוונה כזאת, אזי עניין הנגה הוא לא 'חכמה' בעלמא, אלא שבכל דיבור בתהלים רואה את זה, בכל ספר הוא רואה את זה, והתורה מקררת את אש הקטנות, כי הקטנות הוא דין חמימות המ"ן כנ"ל, והתורה מקררת שלא יהיה דין בקטנות, ובזה יוכל להתעלות יותר ויותר.

וְזֶה שֶׁפֵּרֵשׁ רַשִׁ"י (בְּרֵאשִׁית שָׁם): "עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ", 'מִכָּאן שֶׁנֶּאֱסַר לָהֶם עֲרָיוֹת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹמֶרֶת כֵּן'; 'רוּחַ הַקֹּדֶשׁ' הַיְנוּ לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כי לשון קודש הוא רוח דקדושה שמודיע ומסביר לאדם שהוא אינו כמו גוי שהוא בהמה, רק הוא יהודי שיש לו כוחות עצומים דקדושה ויש מה שמותר לו לעשות ויש מה שאסור לעשות, כי הבורא ית' נמצא כאן ממש, וכל פעולה שעושה בקדושה, בין סור מרע בין עשה טוב, שהוא פעולה עם קדושת לשון הקודש, בזה נעשה חשמ"ל, שמתעלים כל העולמות העליונים וחיות הקודש מתחילים לשורר שירה וניגונים, והרע נכנע, והניצה"ק עולים. כי זהו הרוח דקדושה שיש בעולם, ילד יהודי שמברך ברכת המזון, או יהודי שלומד כמה שעות בלי הפסק גמ' שו"ע וזה"ק, בזה נעשה רוח הקודש, כי באמת הדיבור ממשיך רוח דקדושה במדרגות הכי נמוכות, עד זה העולם. וזהו 'רוח הקודש' לאו דווקא להיות בעל השגה, אלא רוח דקדושה נגד הרוח הרעה של מדורת הע' כוכבין. כְּמוֹ (תְּהִלִּים ל"ג): "וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם", דיבור לשון הקודש, הוא החיות של כל צבא הברואים. שֶׁעַל יְדֵי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ נֶאֱסָר וְנִתְקַשֵּׁר הַתַּאֲוָה שֶׁל תַּאֲוַת נִאוּף, הַיְנוּ הַמְּדוּרָה שֶׁל שִׁבְעִין כּוֹכְבִין, שֶׁאֵין לוֹ שְׁלִיטָה עַל יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵי לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, בִּבְחִינַת 'לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן' כַּנַּ"ל, שֶׁהָרוּחַ שְׁטוּת נִתְבַּטֵּל עַל יְדֵי רוּחַ הַקֹּדֶשׁ. וְזֶה בְּחִינַת תִּקּוּן הַבְּרִית, שֶׁהוּא בְּחִינַת רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, בִּבְחִינַת "וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ" (כְּמוֹ שֶׁדָּרְשׁוּ רַבּוֹתֵינוּ זַ"ל זְבָחִים קט"ז). היינו שנתבטל רוח הרע. וְזֶה: "וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה" לֹא נִצְרְכָה אֶלָּא לִמְקוֹם הַחֲתָךְ (בְּרָכוֹת ס"א), הַיְנוּ חִתּוּךְ הַדִּבּוּר: שזה כתיב אצל חוה בחי' דיבור, חיתוך הדיבור, והיינו שכל מה שמוציא חיתוך האותיות בה' מוצאות הפה, יעסוק להיכנס בזה נוכח פני ה', לדבר לפני ה', לרדת לפשטות בחי' מלכות בחי' אשה, שזהו עיקר בנין חוה, בנין הצלע שהוא חיתוך הדיבור.

וְזֶה (שָׁם): "וַיִּבֶן" עֲשָׂאָהּ כְּאוֹצָר, שֶׁעִקַּר עֲשִׂיָּה וְתִקּוּן שֶׁל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ תּוֹלֶה בְּ"יִרְאַת ה' הִיא אוֹצָרוֹ" (יְשַׁעְיָהוּ ל"ג) שהעיקר לעשות מהדיבור יראה, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (קֹהֶלֶת י"ב): "סוֹף דָּבָר בחי' מלכות הַכֹּל נִשְׁמָע, אֶת הָאֱלֹקִים יְרָא". וְזֶה: כְּאוֹצָר שֶׁל חִטִּים, הַיְנוּ הַיִּרְאָה הוּא אוֹצָר, שֶׁבּוֹ תָּלוּי עֲשִׂיָּה וְתִקּוּן שֶׁל 'חִטָּה' כ"ב אוֹתִיּוֹת שֶׁל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְזֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים ס): "אֱלֹקִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ", שֶׁדִּבּוּר הַקֹּדֶשׁ תּוֹלֶה בֶּ"אֱלֹקִים יְרָא".

שלימות לה"ק – דיבור עם יראה[עריכה]

'שלימות לה"ק' הוא שמוציא את הדיבורים עם 'יראה', דיבורים שמאיר שם האמונה הק' שזוכר את ה', כי זהו 'קדושת לה"ק' שמדבר דיבור לה' באופן שיש שם רוח דקדושה, שמדבר את הדיבור עם אמונה ויראה. כי כשלומד ומתפלל בלי אמונה רק ישנוני כזה בלי ה' רח"ל, זהו שאין שלימות בלה"ק, אבל הצדיקים מלמדים ללמוד תורה עם התקרבות לה' ואז הלה"ק שמדבר יש בו שלימות. [וזה מה שרבינו דורש מאיתנו לא להתייאש כלל מדבר זה שכל כוונת הלימוד תהיה שאח"כ יזכה לאכול בקדושה, ולא ילמד מבלי לחשוב מה יעשה אח"כ, כי סדר לימוד התורה הוא שידע אח"כ איך לזכור מה' כשיוצא לחוץ, (ואם לא זכר או שנפל, אל יתייאש, רק יבכה לפני ה' ויחזור, כי עיקר עניין של רבינו הוא לא להתייאש)].

וְיוֹסֵף, עַל יְדֵי שֶׁהָיָה לוֹ שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (בְּרֵאשִׁית מ"ה): "כִּי פִי הַמְדַבֵּר אֲלֵיכֶם" בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, עַל כֵּן כָּתוּב בּוֹ (שָׁם מ"א): "הֲנִמְצָא כָזֶה אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ אֱלֹקִים בּוֹ"; רוּחַ אֱלֹקִים הַיְנוּ תִּקּוּן הַבְּרִית, בִּבְחִינַת "וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ", כִּי בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ תָּלוּי תִּקּוּן הַבְּרִית, בִּבְחִינַת "מִכָּאן שֶׁנֶּאֱסַר לָהֶם עֲרָיוֹת", כִּי זֶה בְּלֹא זֶה אִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת, הַיְנוּ תִּקּוּן הַבְּרִית וּשְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הֵם תְּלוּיִים זֶה בָּזֶה. היינו שכשאדם לא מתנהג בקדושה בעניינים הגשמיים, פשוט שאין לו תיקון הברית, כי כשיש תיקון הברית ומרגיש יראה ודביקות, לא יתכן שלא יתעורר לעשות כל דברי הרשות בקדושה, ואין מושג כזה שהאדם רק שומר את ההלכה היבשה, כי אם חסר דביקות חסר גם בהלכה, כי מאנשים כשרים שומעים משהו אחר, מכל חוג שהוא, אם יש לו יראת שמים, הוא שומר על ההלכה אבל יחד עם יראת שמים. כי כשיש קצת תיקון הברית, מבין שיש מלחמה וצריך יראת שמים. וזהו מ"ש שתיקון הברית ושלימות תיקון הנגה היינו לשה"ק הוא תלוי זה בזה. היהודי הנקי מבין שתיקון הברית תלוי בלחשוב כל הזמן על אמונה ולעשות כל דבר בדביקות, וכשזה חסר זה חסר.

וְזֶה (מִשְׁלֵי כ"ט): "וְרֹעֶה זוֹנוֹת יְאַבֶּד הוֹן" אַל תִּקְרֵי 'מֵהוֹנְךָ' אֶלָּא 'מִגְּרוֹנְךָ', שֶׁהוּא בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כִּי מִי שֶׁפּוֹגֵם בַּבְּרִית מְאַבֵּד לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְזֶה (שָׁם ג): "כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ" כַּבֵּד דַּיְקָא, כִּי בּוֹ תָּלוּי בְּחִינַת כָּבוֹד, כִּי הֵפֶךְ הַכָּבוֹד הֵם חֲרָפוֹת וּבִזְיוֹנוֹת. כשאין לאדם קדושה, כל חייו הם חרפה ובזיון, היפך מכבוד דקדושה שהוא כבוד ה' והתגלות הבריאה. וְהֵם תּוֹלִים בִּמְקוֹם עֲרָיִין, כַּמּוּבָא בַּתִּקּוּנִים (תִּקּוּן נ"ח): "וְלֹא יִתְבּׂשָׁשׁוּ" אֵין בּשֶׁת אֶלָּא בִּמְקוֹם עֲרָיִין; עֲרָיִין הוּא פְּגַם הַבְּרִית, בִּבְחִינַת עָרְלָה, בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ל"ד) "כִּי חֶרְפָּה הִיא לָנוּ". וְזֶה: 'כַּבֵּד', שֶׁהוּא הֶפֶךְ שֶׁל חֲרָפוֹת וּבִזְיוֹנוֹת, שֶׁהוּא תּוֹלֶה בְּ'הוֹנֶךָ', הַיְנוּ בִּגְרוֹנֶךָ, שֶׁהוּא שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ כַּנַּ"ל. וְשֵׁם יוֹסֵף, עַל שֵׁם שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהוּא תִּקּוּן הַבְּרִית, בִּבְחִינַת (שָׁם ל): "אָסַף אֱלֹקִים אֶת חֶרְפָּתִי", כִּי בּוֹ תָּלוּי כָּבוֹד, כִּי אֵין בּשֶׁת אֶלָּא בִּמְקוֹם עֲרָיִין כַּנַּ"ל:

וְנָחָשׁ, כח הפיתוי הוא הנחש, שפיתה בחטא עץ הדעת, שֶׁהוּא הָרַע הַכּוֹלֵל הַנַּ"ל הרוצה לינוק מהאדם, כְּשֶׁאֵין שְׁלֵמוּת בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כי שלימות לשה"ק הוא אמונה ויראה, וכשזה חסר ואין לה שלימות, הוא יונק, לכן כל זמן שאנו לא משלימים הדיבור, בא הנחש ושולט ח"ו אֲזַי הוּא הוֹלֵךְ וְשׁוֹלֵט עַל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, בִּבְחִינַת 'נָחָשׁ שֻׁלְטָנוּתֵהּ עַל בִּשְׂרָא' (כַּמּוּבָא בַּזֹּהַר הַקָּדוֹשׁ), 'בשר' היינו שחסר עדיין כלי הדיבור. הַיְנוּ בְּחִינַת חַוָּה הַנַּ"ל, שֶׁהִיא בָּשָׂר מִבְּשָׂרוֹ, בִּבְחִינוֹת "בְּשַֹר קֹדֶשׁ" (חַגַּי ב). וְזֶה בְּחִינַת נָחָשׁ, שֶׁפִּתָּה לְחַוָּה וְהֵטִיל בָּהּ זֻהֲמָא, שֶׁהוּא הָרוּחַ סְעָרָה, הָרוּחַ שְׁטוּת, אֵשֶׁת כְּסִילוּת (מִשְׁלֵי ט), יש 'אשה חכמה' שהיא לשון הקודש, יראת שמים, ויש 'אשת כסילות' שהיא כל הכסילות השקרים והרע שבעולם, וְהוֹלֵךְ וּמְפַתֶּה אֶת הָרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהוּא לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אִשָּׁה חֲכָמָה, בִּבְחִינַת "חַכְמוֹת נָשִׁים" (מִשְׁלֵי י"ד), וּמֵטִיל בָּהּ זֻהֲמָא. ובזה האדם מרמה את עצמו בכסילות, כאילו הכל כלום, ועבודת ה' זה רק בתעניות וכדו', וחושב שאין עבודת ה' בכל דבר. זהו 'אשת כסילות', (כי אור הצדיקים מציל אותנו ממה שהעולם מרמה, כאילו רק אסור לעשות עבירות, חוץ מזה אין יגיעה בעבודת ה', כי ספרי הצדיקים מלמדים לעשות כל דבר בקדושה וטהרה, ובכונה טובה, ויכולים לעבוד את ה' בכל דבר שעושים, ובשביל זה באנו לרבינו, אשרי חלקו של מי שרוצה ומתעורר ומבין מה טמון בזה). והוא כמו שהנחש פיתה את חוה שלא יקרה כלום אם תיגע, מה יקרה אם תדע קצת מרע, אדרבה זה יוכל לעזור לך רח"ל. וְזֶה בְּחִינַת (בְּרֵאשִׁית ד): "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" ר"ת רחל; לַפֶּתַח, הַיְנוּ 'פִּתְחֵי פִיךָ' שֶׁל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהַחַטָּאת הַזֶּה רוֹבֵץ לִינֹק מִמֶּנּוּ:

[ד] וְדַע, שֶׁאֵשֶׁת כְּסִילוּת הַזֹּאת, שֶׁהוּא כְּלָלוּת הָרָע שֶׁל שִׁבְעִים לָשׁוֹן, יש להבין מה שכתב לשונות מתמיהים 'אשת כסילות' ו'אשה חכמה' וה'יניקה' משם, מה עניינם. והביאור בזה, כי הנה אם לוקח את עניני הנגה של העוה"ז כראוי בשביל שזה יחוה לו דעת לקבל הרגשה במידות דקדושה אהבה ויראה וכו' כנ"ל אז הוא 'אשה חכמה', משא"כ כשהוא בקטנות הדעת והמידות אז הוא 'אשת כסילות' כסילות הדעת ונופל לגמרי מה'. ואצל כל אדם זה מתלבש באופן אחר, אחד נתפס בכבידות ועצבות, אחד בקרירות וריקנות, והאדם צריך להתעורר למה אני כ"כ תפוס במידה זו, כגון כשנמשך לאיזה משיכה שיש בעולם או כשמפחד ממשהו, למה אני מפחד, בהתחלה אינו יודע שהוא מפחד בכלל, והוא סתם מבולבל, מחמת שהוא בקטנות, [הנה יש טעות שנדמה בעולם שמי שלא עובד את ה' מראה את עצמו כאילו הוא תמיד מאושר ושמח, ואף אחד לא רואה שהוא מהמיואשים עלי אדמות, רק בזקנותו זה יוצא החוצה, וזה אחד מיסודות השקר שהעולם מרמה, עושר וכו', כאילו אפשר לחיות בלי ה', אבל למעשה מתבשל עם כל אחד מה שנעשה, שבוודאי יש לו כן תאות אכילה שאוהב לשתות ולאכול משהו ויש לו גאווה וכבוד עצמי וטרוד במחשבות של חובות וכדו', ואינו משבר את הרע וכו', ובוודאי שאינו זוכר כשיוצא לרחוב שה' מחדש מעשה בראשית בהתפעלות דקדושה וכו'], וכשמתחיל לבקר את עצמו צריך לבדוק למה אני נמשך אחרי זה או למה אני מפחד ממשהו, האם אני דבוק בה' עכשיו או שמשהו מכסה אותי עכשיו. וזהו מה שמבואר בספה"ק שצריך תמיד להיות קרוב לה', להסתכל בשכל שבכל דבר, אם משיכה ותאווה, או פחד, או טרדה, לראות שזה דבר נפלא שברא ה' שיפול לנגה חיצוני יבש, כדי שישבר זה הכיסוי ויתחבר לאור הדעת בזה הדבר דייקא (דעת אינו דווקא להיום למדן משונן, אלא לקבל את האמת בלב פנימה), שזהו העבודה הכי חשובה, לשבר את המשיכה הזאת או את הפחדים שלו. ובשאר היום יעסוק בלימוד התורה לשמה, כדי שיהיה לו כח לשבר עוד נגה. וכפי שהוא דבוק בשכל כך יש לו כח לשבר הרע (כמבו' בליקו"מ סי' א' באורך). וכשחי באופן זה אז באמת הולך מדרגא לדרגא וחי חיים טובים באמת, ואם לאו, הוא עולה ויורד על הסולם כל היום ואינו מתקדם כלל, כי הנה כאן מתחיל להיכנס לדעת והנה כשיושב לאכול וכדו' כבר מפילין אותו, כי באמת כשעולה לקדושה ומעבירים הנגה, זוכים לבא למשהו, שנכנס ללבוש חשמל קצת עליון יותר, ובזה הוא קצת שמור מהקליפות (ואז יש לו ליזהר לא להיות בעל גאוה על זה, אלא להודות לה' שיש לו קצת הארת השכל, שעי"ז הוא אוחז בבירור של נגה עליון יותר), אבל עדיין יש להתברר ולהמשיך עוד, וכשנופל, שוב צריך להתחיל מחדש, ושוב יורד (עד שיתחיל בעבודת בירור הנגה כראוי בכל דבר).

אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לִינֹק מֵאִשָּׁה חֲכָמָה, מִלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הַנַּ"ל, אֶלָּא עַל יְדֵי בְּחִינַת 'עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע', שֶׁעַל יָדוֹ הוּא מְפַתֶּה אֶת הַלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּמֵטִיל בָּהּ זֻהֲמָא. וכל המצבים הקשים שעובר על אדם, שקשה לו לשבר תאוות אכילה וניאוף ושאר שגיונות, מה יעשה. לזה אומר רבינו שאין להם יניקה וחיות מלה"ק רק ע"י שנכנס לעץ הדעת טוב ורע. כי ה' ברא עולם שהיה בו ידיעת הטוב, שזה נקרא 'לשון הקודש', והיה השגת אדה"ר אחדות ה' ממש. וחטא עץ דעת גרם שיודע גם מרע של הנגה, ועי"ז נשתנה לאדם אחר לגמרי, כי מקודם ידע רק מה' והיה כמו נביא, ועכשיו יודע מעוה"ז. וכן בכל אדם, כמה שמונח בידיעת קצת טוב וקצת רע, אף שאינו רע הגמור, אבל אינו מפריד עצמו מהצד המבלבל, משם יש להם יניקה, ובזה נכנס הנחש ומטיל בה זוהמא, שנכנס הסתרה בתוך הלה"ק, ואין לו הרגשה בתורה ותפילה שלו. כי באמת 'קדושת לה"ק' צריך להביאו להתעוררות והתלהבות, אבל כשמטיל בה זוהמא, אינו מרגיש כלום, כי הנחש ערום רוצה לינוק מהאדם, והנחש עפר לחמו דהיינו כח עצבות ועצלות, והוא מתלבש על האדם כשעוזב את דרכי העבודת ה' ממש. לכן יש להתעורר מאד שמוכרחים להיכנס לעבודת בירור הנגה, כי אל"כ נכנס הנחש ח"ו ויונק ממנו. וְעֵץ הַדַּעַת, שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שְׁנֵי כֹּחוֹת שֶׁהֵן טוֹב וָרָע, הוּא אֶמְצָעִי בֵּין לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁהוּא אִשָּׁה חֲכָמָה, שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב, וּבֵין לָשׁוֹן שֶׁל שִׁבְעִין עֲמָמִין, שֶׁכֻּלּוֹ רַע:

וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע זֶה לְשׁוֹן תַּרְגּוּם, שֶׁהוּא אֶמְצָעִי בֵּין לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּבֵין לָשׁוֹן שֶׁל שִׁבְעִין עֲמָמִין. וּלְשׁוֹן עֲמָמִין, כְּשֶׁרוֹצִים לִינֹק מִלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אִי אֶפְשָׁר לָהֶם לִינֹק מִמֶּנּוּ אֶלָּא עַל יְדֵי לְשׁוֹן תַּרְגּוּם. לְשׁוֹן תַּרְגּוּם הוּא בְּחִינַת "אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת" (מִשְׁלֵי י"ט), בְּחִינַת מַשְׂכִּיל עַל יְדֵי תֻּרְגְּמָן (פְּסָחִים קי"ז), כִּי לְשׁוֹן תַּרְגּוּם יֶשׁ בּוֹ טוֹב וָרַע לִפְעָמִים הוּא בְּחִינַת מַשְׂכִּיל, וְלִפְעָמִים הוּא בְּחִינַת מְשַׁכֵּל.

וְאֵשֶׁת כְּסִילוּת הַזֹּאת הִיא מְפַתָּה אֶת הָאִשָּׁה חֲכָמָה עַל יְדֵי אִשָּׁה מַשְׂכֶּלֶת, כשאדם רוצה אוכל וממון, היצר הרע מפתה אותו שישכח מה', ע"י דברי הרשות, כי דברי הרשות הוא בחי' 'אשה משכלת' שבאמת יש בזה טוב, כי הרי ה' ברא את השמים והארץ, והשמים והארץ באמת הוא טוב בחי' חוה עולם הדיבור, ועל ידו עושים מצוות ומעשים טובים, צדקה וחסד. כי מתוך העוה"ז אפשר לעובדו ית' ע"י בחי 'תורגמן' דהיינו שתופס את ה'רמז' איך לעשות מצוה מכל דבר רשות. אבל כשאינו נזהר, הרי אשת כסילות מפתה את האשה חכמה ע"י אשה משכלת.

וגם כאן רבינו נכנס ללשון כזה הנוגע לענין הדיבור, כי הרי למעשה רחמנות גדולה עלינו, שאנו רחוקים מעבודת ה' וחיים בקטנות של עוה"ז, ורואים את התאוות, ועי"ז יש יניקה לאשת כסילות רח"ל, ואנו נופלים שוב ושוב, ומה העצה. לכך אומר רבינו כל זה לעניין הדיבור שהעצה לכל זה הוא הדיבור דקדושה להיזהר מה'אשת כסילות' שהוא דברי ייאוש ודברים קשים, שמזה יונק הנגה בחי' משכלת, ויחזק את עצמו להיות בחי' 'אשה חכמה' לדבר דבורים של טוב, ולהתבודד לפני ה' בתפילה: רבונו של עולם אני רוצה מאד להיות איש כשר ולהתחיל מחדש. ולכן אומרו רבינו באופן של דיבור כי הדיבור מתקן הכל, ואף שהאדם רוצה שלימות, ולוואי שבאמת נזכה לשלימות לפי ערכינו, שבכל אכילה נזכור כשמברך, לפני שנה איפה היתה החיטה הזאת, שזה היה אין ממש, ועכשיו זה גדל יש מאין, ובניסים זה הגיע אלי, מי עשה את הפרי הזה, מי בורא את המים, הכל ניסים ונפלאות, ונברך כראוי ונחשוב ממעשה בראשית, וכשזוכה להכנס לנעימות דקדושה, שאני כן קרוב לה', בזה אינו מרגיש הצד הרע, (וכ"ש בעונג שבת, שבזה נכנע החטא עץ הדעת ונתגלה האמונה בראשית), וזהו אכילה דקדושה כראוי. וכן אפשר להסתכל בשכל שבכל דבר בהרבה אופנים כגון שחושב הדברי תורה שיש בזה ממה שמוהרנ"ת מבאר וממה שנתבאר בשאר הספה"ק, בזה יזכה לפעול ענינים נאים, וכן בכל עניין בעולם, אפי' במקום אפל וחושך ועניני תאוה, אם יש דבר מצוה, יהיה דבוק בה' באהבה ולא ירגיש הרע, וזהו העיקר מה שצריך לזכות, אבל יסוד עניין רבינו שאף שאין לו שלימות ולא מצליח כ"כ, הוא יעשה את שלו.

ולכן גם כשהאדם אינו זוכה, רבינו אינו מכנה אותו בשם 'בינוני' או מהרשעים, אלא מדבר לשון כזה, שיש אור של פנים בפנים, שהוא כח הצדיק שמאיר בו, וכשהוא עושה את שלו, לכסוף ולהשתוקק (ככתוב בליקו"מ סי' ל"א שע"י רצונות מכניסים את הכל מהחוץ לפנים), וכן בהתבודדות יספר את המצב שלו לה', ואפי' שעובר עליו ימים ושנים, ובפרט בעניני נגה שבזה יש עליות וירידות שיש זמנים טובים ויש זמנים טרודים ומבלבלים שרודפים אותו, וקשה לחזור לעצמו להרגיש את אור הדעת שנעלם ממנו, אבל צריך לדעת שאדרבה, הלבוש הזה של הבריאה שהוא ממעשה הרשעים כך הוא הבירור של שבירת הכלים וזהו עיקר רצון ה', כדאיתא במאמר 'איה' (לקו"ת סי' י"ב) שבזה העולם שולט הנגה כ"כ, והאדם נופל למקום רחוק מאד מה', ואינו יכול לחשוב מהדברים המתוקים, פעם היה יכול לחשוב, וזכר הכל, אבל היום, לא יכול להיכנס למהות הדבר. והעצה לזה - אומר רביז"ל שם - הוא להתעקש שבודאי ה' נמצא כאן, כי הרי לית אתר פנוי מיניה, וכל מה שרואה הוא הכל לבושים וצירופי אותיות הקדושים, בחי' לשון הקודש שמות הקודש מצורף עם ה"פ אור של 'ויהי אור', ובכח הקיבוץ שנצטרפים צירופים רבים, שכל הצירופים מתתקנים ע"י ריבוי הנפשות הרבים, ובאמת כולו אלקות, ה' לבדו עושה הכל, אני ה' לא שניתי, זה אחדות ה' ממש. רק תדע איך לקשר הכל לה', ובזה מחזיר הכל לה' ועושה נחת רוח לה', ואז מאיר בלב אמונה. כי במצב כזה אי אפשר להיכנס לעבודה זו רק ע"י עקשנות בחי' איה, שה' בודאי כאן, ואפי' שהקטנות גורם שאי אפשר לשבר הרע כראוי, בכל זאת יודע בוודאי שזה שטות ששולט עלי, וזה לא אמיתי כלל, וזהו עיקר העבודה אצלנו, לעסוק בחצאי עבודות, ולהתחזק ברצונות וכיסופין שבודאי עוד נזכה ולא ליפול ולא להתייאש מהרצון, זה מה שאני רוצה, זה החיים שלי, אני רוצה להיות יהודי, אני לא רוצה את הדבר הזה, כי זה משכיח ממני את ה' (ולאו דווקא כשהוא כבר כמעט בשאול תחתית רח"ל, אלא לפני זה, לא רוצה להמשך אחרי משיכות, אלא לזכור את ה' בהם). ובינתיים מחלישים כח הנגה כמה שיכולים, ויזכור שה' מסתכל על קצת שעושה, ואפי' שלא מרגיש ועובר עדיין יתחזק לנסות כפי יכלתו, ויאמין שה' רואה מה שמנסה. ועי"ז מתעלה מכבידות ועצבות, וכך יכול להתקדם יותר לחשמל עליון יותר, וכמה שיכנס לתורה לשמה, זה יאיר יותר, ובינתיים יש בירורים במקום נמוך יותר, וכל זמן שלא מצליח, אפי' תהיה בינוני, תזכור שיש צדיק שאוחז כל הבינונים ומקשר הכל חזרה לה', והוא נכלל בצדיק והבן.

כִּי עִקַּר תִּגְבֹּרֶת הַקְּלִפָּה אֵינוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי לְשׁוֹן תַּרְגּוּם כל השקר שבעולם יונק ממה שאין האדם מבורר והוא בנגה. בִּבְחִינַת (דְּבָרִים כ"ו): "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי", וּבִבְחִינַת (בְּמִדְבַּר כ"ג): "מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק", שֶׁהוּא לְשׁוֹן תַּרְגּוּם, שֶׁהוּא לְשׁוֹן אֲרַמִּי, שֶׁדֶּרֶךְ שָׁם מִתְעוֹרְרִים לִינֹק מֵהַקְּדֻשָּׁה: כי כשאדם נופל לעוונות קשים, בודאי יתעורר לצאת, אבל כשנמצא בנגה, ובנוסף 'מקלו יגיד לו' שיש לו רב מיקל שמגיד לו שמותר לחיות כך, וזה בחי' ביקש לבן לעקור את הכל ארמי אובד אבי, ובזה נופל למצרים, לרע הגמור ואינו יודע כלל מרע וטוב, שמונח בפגה"ב רח"ל, ואינו מתחיל לדעת מחייו, ונדמה לו שאי אפשר לצאת מזה, וכל אחד עובר עליו מה שעובר, כי הבע"ד יותר גדול מכל הדרשות שלנו, וגם כשהאדם יודע את האמת, אזי בא הבע"ד באופן אחר, ואינו מרחם עליו, רק אדרבה כשעולה לשפיץ אז נותן לו מכה גדולה, ומפילו לאפיקורסות בחי' דוד עולה עד הראש, אבל באמת בדיוק כך רצה ה', כי עיקר עבודת האדם הוא לברר הנגה, ולכן מפילים אותו לנגה קשה ששם נמצא הניצה"ק, ובלי זה אין משקל, אין 'אפין באפין', וזה המשקל נופל על הראש שלך, באופן ששייך לך, בגדלות באופן אחד, ובקטנות באופן אחר, וזה משגע את האדם. אבל כמה שיתקדש האדם במותר לו בדברי הרשות, כך לא יהיה לו כח לינוק ממנו, כי כל יניקתו הוא מהתרגום (וכן הוא כח יניקת בלק, שבלק עזר לבלעם לינוק מהקדושה ע"י לשון ארמי).

כי שורש וחיות של כל דבר הוא צירופי אותיות, שה' עשה שיהיה בחי' חוה, דהיינו שהאור אלקי ירד עד לחמימות הרע, כי זה המאמר האחרון מהעשרה מאמרות (לפי שיטה אחת) 'לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר' בחי' חוה, וזה נקרא לשון תרגום.

ולכן יש מצוה לקרוא שנים מקרא ואחד תרגום, ואינו מספיק ללמוד רש"י, כי כל עבודת האדם הוא לברר עצמו בששת ימי המעשה בכל מה שנעשה עמו מכחות הנגה וההסתרה, וכל אחד מה שנעשה איתו, אם הולך קל או קשה, באמת למעשה כולו עבודת ה', והוא מכרה זהב שמוציא זהב כל הזמן, כי באמת מתקן תמיד, אלא שצריך לקחת את הזהב הביתה ולהחיות עצמו עם זה, וזהו ה'שבת', כי כשמקבל שבת כראוי, זוכה שהתרגום משלים את לשון הקודש, וה'לשון הקודש' מאיר בשלימות מדרגא לדרגא, ההתחלה הוא מ'ליל שישי' לכסוף לה' תן לי שבת שאזכה לצאת מחטא עץ הדעת, להיזכר במעשה בראשית ולחיות עם אמונה בהירה, שבכל דבר שאני טועם אזכור שה' ברא זאת, ולא לשאול אז מה אם ה' ברא את זה, אלא שזה ידבר אלי, ואח"כ ההתעוררות של קבלת שבת, והשיר של חשק לכה דודי לקראת כלה, וכן במשך יום השבת, כי שבת נכנסים לעולם הנשמות תכלית מעשה שמים וארץ (כמ"ש בלקו"ת סי' ל"ט), כי לפני שבת, אף שהיה הכל, אבל זה לא היה צבא ה', ובשבת הכל נעשה צבא ה', וכמו שמתייגע כל השבוע לא להנות מעוה"ז, כך כשבא שבת, אפשר כבר לאכול משהו, וזה עונג דקדושה, שמבין מה זה להנות באמת מהתקרבות לה', להנות מתורה ותפילה. ועי"ז מבין גם בששת ימי המעשה מהו הוא מחפש, ונמאסים התאוות בעיניו, וכל הרע נופל באור קדושת לה"ק הארת הצדיק פנים בפנים. כי ע"י השבת שהוא הארת אור חשמל דקדושה, עולה ומתקדם יותר ויותר קצת יותר ממה שהיה לך קודם, וכך יכול לעלות למקיפי הבינה ועוד ועוד.

וְעִקַּר בִּנְיָנָהּ וּשְׁלֵמוּת שֶׁל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ אֵינוֹ אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁמַּפִּילִין הָרַע שֶׁל הַתַּרְגּוּם וּמַעֲלִין אֶת הַטּוֹב שֶׁבַּתַּרְגּוּם לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נִשְׁלָם לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. כי לא לוחמים עם האויב כשהוא כבר חותך עם הסכין דהיינו הרע הגמור, אלא כשהוא רק מנסה להתקרב לגבול לבחי' תרגום, שם צריך להכניעו (ע"י דיבורים עם רצונות וכו' כנ"ל). ובזה מעורר את הטוב שבתרגום שהוא עונג דקדושה שמחה וקרבת ה'. ובאופן פשוט הוא ששמח שה' בוודאי ראה את יגיעתו, ובעומק יותר הוא שזוכה על ידי הנגה לאהבה ויראה, התעוררות של אמונה, או בטחון, כדאיתא בסי' ל"ג שע"י הכנעת הרע נעשה אותיות בולטות וכו' עד שיוכל לזכות לאהבה שבימים ואהבה שבדעת, שזה ה'מתקלא' דהיינו גודל האהבה שה' אוהב אותנו, ונותן לנו עבודה קשה כזאת, 'הכנעה' להכניע הרע, 'הבדלה' להבדיל הרע, ו'המתקה' להמתיק ולהעלות הטוב (כמובא בתולדות בשם הרה"ק ר' נחמן מהורודענקא זיע"א).

וְלָבָן הָאֲרַמִּי, שֶׁהוּא אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי הַנַּ"ל, רָצָה לִינֹק מֵהַקְּדֻשָּׁה עַל יְדֵי הַתַּרְגּוּם, וְעַל כֵּן קָרָא לוֹ "יְגַר שָׂהֲדוּתָא" (בְּרֵאשִׁית ל"א); וְיַעֲקֹב הָיָה מַעֲלֶה אֶת הַתַּרְגּוּם לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, וְעַל כֵּן קָרָא לוֹ "גַּל עֵד" בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ: כשברח ממנו יעקב, רצה עוד לינוק ממנו, וזהו 'יגר' דהיינו פחדים, וגם נשבע אז באלוה שלו שזה מרמז על יראה נפולה שמפחד מעוה"ז. ויעקב קרא לו ג"ל עד, שהוא עניין ל"ג בעומר, דהיינו התגלות רשב"י שהוא עניין הכנעת תרגום, (ולכן ל"ג בעומר הוא שורש חג השבועות קבלת התורה שהוא עניין תיקון הנגה אחר שספרנו ל"ג יום כידוע).

וְזֶה "וַיַּפֵּל ה' אֱלֹקִים תַּרְדֵּמָה" מִסְפַּר תַּרְגּוּם כַּמּוּבָא. 'תרדמה' הוא בחי' תרגום שהאדם מורדם ואינו מתעורר לגדלות המוחין. כי בחינת אשה חוה הוא כח הדיבור, הינו שה' ברא בעולם נסיונות, זה בחי' אשה חוה, ומנסיונות יוצאים כל הבריאה וכל הדורות, ובזה עיקר התשובה, ובזה עיקר הקדושה, וכל עניין אשה חוה הוא התגלות כח הדיבור לשון הקודש, שמקרר חמימות הרע, ובזה נעשה עיקר העלאת הטוב, שבזה עיקר היחוד קוב"ה ושכינתיה.

כִּי עַל יְדֵי הַתַּרְגּוּם עִקַּר בִּנְיָנָהּ שֶׁל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ. וְעַל יְדֵי שֶׁמַּעֲלִין אֶת הַטּוֹב שֶׁבַּתַּרְגּוּם לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּמַפִּילִין הָרָע שֶׁבּוֹ, נוֹפְלִין כָּל הַשִּׁבְעִים לָשׁוֹן, בִּבְחִינַת 'לָשׁוֹן נוֹפֵל עַל לָשׁוֹן'. היינו שמפיל כל התאוות. וְזֶה: "וַיַּפֵּל" נוֹטָרִיקוֹן: פֶּ'ה לָ'הֶם וְ'לֹא יְ'דַבֵּרוּ, כי כח הרע רוצים לקבל פה בעולם ולשלוט בעולם, שלטי פרסומת והבלים, כאילו זה מציאות, אבל זה הבל ורעות רוח בחי' 'ולא ידברו' כל הפרסומות לא מדברים אלי כלל, לא ידברו. והוא ע"י בנין לה"ק, וזהו ויפל ה"א תרדמה, שבזה בונה כח אשה, היינו דיבורים דקדושה שמפילים הרע. כִּי עַל יְדֵי בְּחִינַת תַּרְדֵּמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְשׁוֹן תַּרְגּוּם, שֶׁעַל יְדֵי זֶה עִקַּר בִּנְיָנָהּ שֶׁל חַוָּה, שֶׁהוּא בְּחִינַת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, עַל יְדֵי שֶׁמַּעֲלִין הַטּוֹב שֶׁבּוֹ וּמַפִּילִין הָרָע שֶׁבּוֹ כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה נוֹפְלִין כָּל הַשִּׁבְעִים לָשׁוֹן, בִּבְחִינַת "פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ" רָאשֵׁי תֵּבוֹת וַיַּפֵּל וְכוּ' כַּנַּ"ל: כי לשון הקודש אין לו שלימות כשלעצמו, רק עיקר השלימות הוא ע"י שאנחנו ממשיכים את ה' בעולם, כי יש בחי' ערלה, תרגום, וצריך להעביר התרגום, ולהמשיך יראת שמים בתוך הלשון הקודש, להכניס שמה את ה' ע"י דיבורים דקדושה, בהשתוקקות לקרבת ה', וכך נשלם הלשון הקודש ויוצא מבחי' ארמי אובד אבי. (ואומרים זאת בהלל, והמשך הפרק הוא ישראל בטח בה' וכו', כי עי"ז נמשך בטחון, ובזה נמשך כל הישועות כולם).

וְיוֹסֵף, עַל יְדֵי שֶׁהָיָה לוֹ שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, עַל יְדֵי זֶה הָיָה יָכוֹל לְפַשַּׁר חֶלְמִין, כִּי עִקַּר הַחֲלוֹם הוּא בְּשֵׁנָה, הַיְנוּ בְּתַרְדֵּמָה; וּשְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ הוּא עַל יְדֵי תַּרְדֵּמָה, שֶׁהוּא בְּחִינַת תַּרְגּוּם כַּנַּ"ל, כי ע"י לימוד תורה לשמה וריבוי הדיבורים דקדושה, יוצא מהבלבול וכבידות הנגה, כי ע"י קדושת לשון הקודש יש לכל אדם בכל דרגא, איזה דרך של עליית הטוב שבנגה והכנעת הרע. וְעַל כֵּן יוֹסֵף, שֶׁזָּכָה לִשְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, שֶׁעִקַּר שְׁלֵמוּתוֹ עַל יְדֵי תַּרְדֵּמָה כַּנַּ"ל, עַל כֵּן הָיָה יוֹדֵעַ לְפַשֵּׁר חֶלְמִין שֶׁבַּתַרְדֵּמָה [כִּי זָכָה לְבָרֵר אֶת בְּחִינַת לְשׁוֹן הַתַּרְגּוּם, אֶת בְּחִינַת הַתַּרְדֵּמָה, דְּהַיְנוּ לְהַעֲלוֹת הַטּוֹב שֶׁבּוֹ לִלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ וּלְהַפִּיל הָרָע שֶׁבּוֹ, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי לְשׁוֹן תַּרְגּוּם כַּנַּ"ל, וְעַל כֵּן הָיָה יוֹדֵעַ לִפְתֹּר הַחֲלוֹם שֶׁבְּשֵׁנָה וְתַרְדֵּמָה שֶׁהוּא בְּחִינַת תַּרְגּוּם, כִּי הָיָה יוֹדֵעַ לְבָרֵר הַטּוֹב וְהָאֱמֶת שֶׁיֵּשׁ בְּהַחֲלוֹם, שֶׁהוּא בְּחִינַת תַּרְדֵּמָה, בְּחִינַת תַּרְגּוּם, כִּי הוּא זָכָה לְבָרֵר אֶת לְשׁוֹן תַּרְגּוּם, שֶׁזֶּהוּ עִקַּר בְּחִינַת שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ עַל יְדֵי הַתַּרְגּוּם שֶׁזָּכָה לָזֶה כַּנַּ"ל]

עניין פיתרון החלום[עריכה]

הצדיק בחי' יוסף שמקרב אנשים לה' בונה לנו את הדעת (כמו שהזכרנו לעיל שכל עניין קדושת לה"ק הוא לבנות לאדם שכל ודעת בחי' אור החשמל שמוציא את האדם מהנגה, שלא יהא מונח בחשמל נמוך של בלבולים, אלא יעלה להבנה ישרה) ונותן גם לנו את הכח של 'פתרון חלומות', שהאדם יפסיק לחלום בחיים שלו, כי בחי' ה'תרדמה' הוא המחשבות הרבות שיש לאדם, וחולם בזה בהקיץ, ואינו תופס איך יש בזה עבודת הבורא. וה'פתרון' לזה הוא שהמחשבה שהיה לי צער, באמת יש בזה עבודה, שכל הצער והפחד היה כי חשבתי על כבוד עצמי, ולא חשבתי על ה', ולא התפעלתי מגדולת ה'. וזהו בדרגא הפשוטה, וכן יש בזה דרגות עליונות שאנשים כשרים זוכים לה שיכולים להבין מהחלומות עתידות, כמו שראינו אצל גדולי ישראל אמיתיים שהיה להם מח בהיר, והיו מספרים חלומות בהירים כאלה, כי היה להם כח של חלום דקדושה. אבל הדרגא שלנו בזה לעובדא למעשה הוא שיש מה שחולמים בלילה, יש דברים שנוראים מאד מאד, ויש דברים שמשאירים על האדם השארה מאד קשה רח"ל, ויותר גרוע מזה, שגם ביום נמשך החלום, ופשוט יושן וחולם ככה כל היום, חולם על הכסף, חולם על הכבוד, אחד חולם על האוכל שלו, והפתרון של החלום הוא, בפשטות שה' נתן לך נסיון ויש בכח שלך לעמוד בנסיון, כמו שיוסף הצדיק האיר גם בשבע השנים הקשות, שיהיו לך גם זמנים טובים, ובנתיים תלמד משהו, ותמשיך עליך כח הקדושה, ותצא מהירידה. ועיקר הקיום הוא שיפתור את החלומות דהיינו שידע האדם מה יש לפניו, שכשמסתכל על העולם יידע שהעולם הוא גנב שרוצה להסתיר ממנו את ה', ובאמת כל מה שעיני רואים הוא ניסים ונפלאות, אוזני שומעים ניסים, כל שבעת הנרות הם עצמם ניסים, וא"כ למה אני כזה מגושם, והמח בקטנות, פשוט ה' שלח לי נסיון של קטנות כדי להתחדש, וגם כשבא פחד ויראה, ובלבול קשה, או משיכת התאוות, ייזהר לפתור את החלום, ולא ילך עם החלום שהיה לו בזמנים הקודמים, רק יתעורר שזה מדת אהבה וכדו', וכך ייצא מהמדמה.

[ה] וְזֶה בְּחִינַת מִקְרֵה לַיְלָה שֶׁהָרוּחַ סְעָרָה, הַיְנוּ הָרוּחַ שְׁטוּת, הַיְנוּ הַשִּׁבְעִים לָשׁוֹן, עוֹלֶה עַל יְדֵי תַּרְגּוּם, עַל יְדֵי תַּרְדֵּמָה, עַל יְדֵי שֵׁנָה, וְיוֹנֵק מִלְּשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, מֵרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, מִבְּרִית קֹדֶשׁ. לשון הקודש הוא עצמו ברית קודש דהיינו ברית והתקשרות להשי"ת, שהבע"ד לא יוכל לינוק משם, ולא יקבל כחות של שקר, ולא יהיה צרות וקשיים וגלויות רח"ל, שלא יגנוב כחות מברית קודש, כי אין לקליפות שום כח אחר. כִּי מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, מְקָרֵר אֶת חֲמִימוּתוֹ בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, בִּבְחִינַת (תְּהִלִּים ל"ט) "חַם לִבִּי בְּקִרְבִּי וְכוּ', דִּבַּרְתִּי בִּלְשׁוֹנִי", שֶׁמְּקָרֵר חֲמִימוּתוֹ בְּדִבּוּר שֶׁל לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, כשאומר הרבה דיבורים קדושים, אפי' שהוא בקטנות (שזה בחי' חלום ע"י מלאך כמבו' בליקו"ת סי' ה'), וצועק איה כנ"ל, בזה משלים לשון הקודש ע"י תרגום, ועי"ז מקרר החמימות, ואין כח לבע"ד לינוק ממנו. בִּבְחִינַת: "זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי", 'מִכָּאן שֶׁנִּתְקָרְרָה דַעְתּוֹ בְּחַוָּה' (יְבָמוֹת ס"ג). כי אדם הראשון חיפש איך לקרר החמימות, בחי' נגה, כי העיקר הוא לקרר. אֲבָל מִי שֶׁאֵין לוֹ שְׁלֵמוּת לְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, אֲזַי הָרוּחַ סְעָרָה מְקָרֵר אוֹתוֹ בְּמִקְרֵה - לַיְלָה בַּשֵּׁנָה, בִּבְחִינַת (דְּבָרִים כ"ה) "אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ", לְשׁוֹן קְרִירוּת; 'בַּדֶּרֶךְ' הוּא בְּחִינַת (מִשְׁלֵי ל): "כֵּן דֶּרֶךְ אִשָּׁה מְנָאָפֶת", שֶׁהָרוּחַ סְעָרָה הוֹלֵךְ דֶּרֶךְ הַתַּרְגּוּם, שֶׁהוּא בְּחִינַת נֹגַהּ, וְיוֹנֵק מִן הַחַשְׁמַ"ל הַנַּ"ל: היינו שמונח בחשמל נמוך מאד, לכן הוא מבולבל.

והכלל שהעיקר לא להתייאש, רבינו מחזיר אותנו לעבודת ה' האמיתית, שבזה אפשר להרוויח הון רב, וצריך להתחיל עוד ועוד פעם מחדש. וכדי להחזיק מעמד בזה העולם צריך לבחי' איה מאמר סתום, שבודאי ה' נמצא כאן (תו' י"ב), וכן כח הפראסטיק הגדול (תו' ע"ח) שגם בדברי הרשות בודאי יש לה' ממני נחת בזה שאני מחזיק מעמד קצת, וכל זה בכח הצדיק שמעלה קדושת לשון הקודש, וכן 'נעשה' לעשות הקצת שאני יכול ו'נשמע' לרצות יותר (תו' כ"ב), וכן להמשיך על עצמנו בכל יום, לזכור האמונה הק' מזוככת, חידוש מעשה בראשית, נפלאות גדולות (תו' ח'), שהנגה לא יכסה זאת מאיתנו, וכל טעם טוב שיש באיזה משיכה גשמית, שזה משכיח את הקדושה, ועי"ז החשמל מונח בקטנות ותמיהות, נפתור את החלום, לאמר אני מכיר אותך שאתה גנב, ועי"ז ההסתרה תתהפך לדעת, וימצא שלום בכל מקום (תו' ל"ג), שה' ממלא וסובב כל עלמין, ולית אתר פנוי מיניה, בזה יאירו האותיות אמן.