דרכי נועם ליקוטי מוהר"ן י"ז שיעור ו'

פתיחה - סיכום קצר מהמתבאר עד כה

התכלית הוא לזכות לאהבה ויראה

הנה הצדיקים גילו את תכלית האמת בעולם שהעיקר הוא שהאדם יכיר את בוראו באמונה בהירה וזכה ויירא בליבו ממנו ויבא לאהבה אותו, ועי"ז יתפלל כראוי וכו' ויוכל לעבור את היום בנעימות האהבה והיראה, וכמו שהבעש"ט כבר פתח בעולם את אור האמת הזאת שאף שיש דברים גדולים להיות למדן ובעל מקובל או להיות בעל צדקה וכו' אבל האיר בעולם להבין שמוכרחים לעבוד את השם באמת, דהיינו לצאת מתאוות ולהכנס לאמונה אהבה יראה ודביקות, ובשביל זה הרי צריך לבוא לרבינו ז"ל ולקום חצות ולהרבות בהתבודדות ולצעוק בתפילה (שזה עיקר העצה למעשה לכל אדם) ושאר עצותיו הק' של רבינו, שעי"ז זוכים לכך באמת לאחוז באור קדושת היראה שבלב ואהבת הבורא.

הדרך לאהבה ויראה הוא ע"י ידיעת ההתפארות

והנה הדרך להגיע לזה, מקובל בעולם שהוא ע"י התבוננות וע"י לימוד ספרי חסידות וכו', אבל רבינו במאמר זה פותח שורש הדרך לבא להתגלות היראה ואהבה בלב האדם, שהוא ע"י ידיעת ההתפארות והשעשועים שיש להש"י מאיתנו, שעי"ז מתגלה היראה והאהבה, כי ע"י שנכנס לאור ההתפארות לידע שהיום הזה הוא יום גינוסיא דמלכא כי זכה להמליך את המלך בהיום הזה והשם מתפאר עמו, וכמו שכתוב קיצור הענין בפשיטות במשיבת נפש (אות ד') 'צריך לדעת שהשם יתברך מתפאר אפילו עם הקל שבקלים שבישראל אפי' פושעי ישראל כל זמן ששם ישראל נקרא עליו יש בו התפארות פרטית שהשם יתברך מתפאר עמו, על כן אסור לאדם ליאש עצמו מהשם יתברך אפי' אם קלקל ופגם הרבה מאד ח"ו כי עדיין לא פסק חביבות השם יתברך ממנו כנ"ל ועל כן עדיין יכול לשוב לשם יתברך, והעיקר הוא ע"י אנשי אמת שהם יכולים למצוא גם הטוב וההתפארות שיש אפי' בגרוע שבגרועים ולהשיב הכל לשם יתברך' בדיבורים אלו הכתובים בקיצור בפשיטות יכול כל אדם אפי' מי ששבור לגמרי להתחזק בידיעה זו, וכל כמה שמתחזק ונכנס לאור ידיעת ההתפארות כך הוא יוצא מההסתרה והחשך וזוכה ליראה.

שורש ההתחזקות הוא בכח עבודת הצדיקים

ושורש תורת החיזוק בעמקותו הוא ענין התקשרות לצדיקים כי הצדיקים הם הפועלים בעבודתם הנוראה שיהיה התפארות להשי"ת מהאדם כמו שיתבאר להלן, ורק בזכות זה נולד אצל האדם האהבה והיראה.

ורבינו ממשיך בדבה"ק שבכל זאת יש שנחשך אור הצדיק ונופל על האדם קדרות וחושך ואינו מרגיש שום יראה בליבו, ועתה באות ג' ממשיך לגלות התיקון לזה.

וטרם נבאר ההמשך, נעתיק תחילה לשון רביה"ק באות ג'.

[ג] וְהַתִּקּוּן לָזֶה, לְהַכְנִיעַ וּלְבַטֵּל כְּסִילוּת הַשֵֹּכֶל, הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת מִזְבֵּחַ, כִּי עִקַּר יְנִיקַת הַכְּסִילוּת, דְּהַיְנוּ הַקְּלִפּוֹת, הוּא רַק מִבְּחִינַת מִזְבֵּחַ (עַיֵּן זֹהַר תְּרוּמָה קל"ט), הַיְנוּ בְּחִינַת אֲכִילָה, כִּי 'שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר כְּמִזְבֵּחַ' (בְּרָכוֹת נ"ה), וּמִשָּׁם עִקַּר יְנִיקָתָם.

וְעַל כֵּן אֲפִלּוּ אַחַר אֲכִילַת אִישׁ הַכָּשֵׁר, בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בִּלְבּוּל הַדַּעַת קְצָת אַחַר הָאֲכִילָה, וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁיְּנִיקַת הַכְּסִילוּת הוּא מִשָּׁם. אַךְ צָרִיךְ שֶׁלֹּא לִתֵּן חִיּוּת לְהַקְּלִפּוֹת, כִּי אִם כְּדֵי חִיּוּנוֹ בְּצִמְצוּם וְלֹא יוֹתֵר. וְאָז כְּשֶׁהַמִּזְבֵּחַ כְּתִקּוּנוֹ, הַיְנוּ שֶׁהָאֲכִילָה בְּכַשְׁרוּת כָּרָאוּי, אֲזַי נִכְנָעִים הַקְּלִפּוֹת, הַיְנוּ הַכְּסִילוּת,. כִּי אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם כֹּחַ וְחִיּוּת, כִּי אִם כְּדֵי חִיּוּנוֹ בְּצִמְצוּם, שֶׁזֶּה מֻכְרָח לִתֵּן לָהֶם, כַּיָּדוּעַ, אֲבָל אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם שׁוּם כֹּחַ וְחִיּוּת יוֹתֵר מִכְּדֵי חִיּוּתָם:

וְעַל כֵּן עַל יְדֵי אֲכִילָה בְּכַשְׁרוּת נִכְנָע הַכְּסִילוּת וְנִתְרוֹמֵם הַשֵֹּכֶל, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּגְּמָרָא (בָּבָא קַמָּא עב.), בְּבַעְיָא דִּבְעָא רָבָא מֵרַב נַחְמָן וְכוּ', לְצַפְרָא אָמַר לֵהּ וְכוּ', וְהַאי דְּלָא אֲמָרִי לָךְ בְּאוּרְתָּא דְּלָא אֲכָלִי בִּשְׂרָא דְתוֹרָא וְכוּ'. נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי שֶׁלֹּא אָכַל, לֹא הָיְתָה דַעְתּוֹ צְלוּלָה, כִּי עַל יְדֵי הָאֲכִילָה נִכְנָע הַכְּסִילוּת וְנִתְגַּדֵּל הַשֵֹּכֶל. אֲבָל כְּשֶׁאוֹכֵל כְּזוֹלֵל וְסוֹבֵא, שֶׁזֶּה בְּחִינַת פְּגַם הַמִּזְבֵּחַ, אֲזַי יוֹנְקִים הַקְּלִפּוֹת, דְּהַיְנוּ הַכְּסִילוּת, יוֹתֵר מֵהָרָאוּי, וַאֲזַי מִתְגַּבֵּר הַכְּסִילוּת עַל הַשֵֹּכֶל; אֲבָל עַל יְדֵי אֲכִילָה כָּרָאוּי נִכְנָעִין כַּנַּ"ל:

וְזֶה בְּחִינַת (זְבָחִים נ"ג.): 'מִזְבֵּחַ בְּחֶלְקוֹ שֶׁל טוֹרֵף', זֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קי"א): "טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו", בְּחִינַת אֲכִילָה בְּכַשְׁרוּת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מַכְנִיעִין וְטוֹרְפִין אוֹתָן, הַיְנוּ אֶת הַקְּלִפּוֹת וְהַכְּסִילוּת. אֲבָל עַל יְדֵי פְּגַם הַמִּזְבֵּחַ, הַיְנוּ פְּגַם הָאֲכִילָה, עַל יְדֵי זֶה נוֹתֵן כֹּחַ לְהַכְּסִילוּת, וְנַעֲשֶׂה מִטּוֹרֵף טֵרוּף הַדַּעַת, שֶׁמִּתְגַּבֵּר עַל יְדֵי זֶה כַּנַּ"ל:

התמיהות

יש לבאר מה שנכנס לבאר בענין קדושת אכילה בדרך מיוחד שמכפר כמזבח וכו' ולא בדרך פשוטה כמבואר בשאר ספה"ק שהאכילה סותמת העינים והלב ומבלבל המח ומאבד ישוב דעתו וכו'. - וגם יש לעורר מה שבתחילת דבריו מדגיש שיניקת הקלי' הוא מהמזבח ועוד כופל לומר שמשם עיקר יניקתם, דלכאורה המזבח הוא ענין קדוש ואינו שייך לקלי', ואדרבה הוא מכניע הכסילות.

גם יש להבין מ"ש שגם איש הכשר יש לו בלבול הדעת קצת אחר האכילה, דלכאורה הרי הוא להיפך, שאיש כשר שמקדש עצמו לאכול בקדושה במתינות ובדרך ארץ ומכוין בברכותיו ושובר תאוותו וכו' הלא הוא מרגיש קירבה גדולה להשם יותר מכל התענוגים הגשמיים ויכול בכח זה ללמוד ולהתפלל, - וגם דממ"נ אם מדבר להצדיקים הרי אין נחשב להם לבלבול כלל, ואם לדרגא שלנו הלא אנו מלאים בבלבולים גדולים כים וכי יוסיף ה'קצת בלבול הדעת' איזה טיפה לים.

ביאור המאמר

הרע שבבריאה הוא מצד האדם התחתון

אלא הענין הוא כי הנה הש"י ברא ומחיה את כל הבריאה דומם צומח חי מדבר, ו'אני השם לא שניתי' השם לא מסתיר את אלקותו ית', אלא מצידו ית' ברא כל הבריאה אנשים נשים וטף, הארץ וכל אשר עליה, החיות והבהמות, וכל צבא השמים, בשלימות נפלא, וכל הבריאה היא כולה טוב נסים ונפלאות גדולות עד אין שיעור ואין בה שום רע בעצם.

וכל הרע נעשה ונוצר רק מצד האדם למטה, שע"י שחושב רע ועושה מעשים רעים, עי"ז נתהווים הקלי'. ותחילת התהוותם הי' ע"י אדם הראשון שחטא בעץ הדעת טוב ורע שאז נפלה כל הבריאה בכיסוי הרע ונתערב הטוב ברע וכן הוא נגרם ע"י כל חטא של כל אדם רח"ל, ומזה נעשה מציאות שהאדם מסתכל ותופס את הבריאה באופן של רע ומזה שורש הרע, ולכן כל עבודת האדם תמיד הוא לברר את הטוב מן הרע ולהעלות את כל הבריאה חזרה להש"י.

והש"י ברוב רחמיו עלינו בחר בנו מכל העמים להודיע לנו חוקיו ומשפטיו אשר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום ונתן לנו את תורתו להודיע לנו האמת מהו טוב כשר טהור ומותר ומהו רע פסול טמא ואסור, שיש בהמות טמאות אשר אסור לאכלם, ושם הוא העבודה והיגיעה להתרחק מהם לגמרי כי הם נפלו לגמרי לקלי' בחטא עה"ד והם כבר סגורים ברע עד ביאת משיח צדקינו וא"א להעלותם, ואם יכשל ח"ו באכילתם אזי אדרבה הקלי' של הבהמה טור"ף אותו והטוב שלו נופל להיות כבוש ברע ומסתיר לו את האמונה הק' לגמרי ולא יוכל לדעת מהשם, ולכן הם נקראים אסורים לשון מאסר וקשר, כי ע"י שנופל שם הוא נקשר ונאסר אצל הקלי' רח"ל שלא יהיה לו אמונה, ויש בהמות טהורות שהם טוב וזאת הבהמה אשר תאכלו, כי בהמות אלו לא נפלו לקלי' בחטא עה"ד, ואם יאכל בהמה זו יהיה בכוחו להעלותה, כי לשם יכול להגיע הקול דקדושה ולא יסתיר לו את האמונה והדעת דקדושה, כי היא נכללת במרכבה דקדושה וע"י אכילתו בקדושה יוכל גם הוא להכלל באלקות ולהעלות את העולם חזרה להש"י. אבל הטוב הזה הוא בחי' נגה שחציו טוב, ורצון השם הוא שנחיה עם זה ולהחזיק שם מעמד, ואע"פ שזה מסבב ומסחרר את המוח, צריך לחיות עם זה, וכן הוא בכל עניני הבריאה השם הודיע מהו הטוב ומהו הרע והתיר לנו המותר ואסר לנו את האסור.

עבודת בירור הנגה

וכלל עבודת האדם הוא להעלות את הבריאה חזרה להשי"ת, אשר זהו כלל צוואת רבינו ז"ל לחפש את הצדיק ולהתקרב אליו בשביל לזכות לברר את המדמה ולזכות לאמונת חידוש העולם (כמבו' בליקו"ת תו' ח'). והבירור של המדמה והנגה הוא, ע"י שהולך בכל היום עם מחשבות אמונה שהש"י מחיה את כל הדומם צומח חי מדבר, השם ברא הכל לבד ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, שאז יש לו דעת ברור ושכל בהיר.

סדר עבודת היום בבירור הנגה

וזהו כלל סדר היום שמאחר שכל עבודת היום הוא לברר את הנגה ולגדל את האמונה, לכן מתחילת היום כשקם כבר צריך לתקן מחשבתו להתחיל לילך במחשבות אמונה דהיינו להסתכל על הבריאה בעיני אמונה ובזה טור"ף חזרה את חלקי דעתו מבין הקלי', ומאחר שהאמונה היא חלשה על כן צריך לקום בחצות או לפנות בוקר כדי לבנות ולגדל את האמונה וכמ"ש 'ותקם בעוד לילה ותתן טר"ף לביתה וחוק לנערותיה' שהמלכות יורדת בלילה לטרו"ף חזרה את ניצוצי הטוב מתוך הרע שבבריאה (עי' ליקוה"ל השה"ב ה"א).

ואח"כ יש את סדר התפלה שע"י תפלה בכוונה ואמירת תהלים והתבודדות ובפרט בחלקי התפלה כגון פסוקי דזמרה ויוצר אור וכו' המעריב ערבים וכו', עי"ז מעלה את הבריאה כי הרי תיבות התפלה מדברים מעניני הבריאה, וכל פירושם של התיבות הוא איזה חלק שנעשה בהבריאה והבן, כי העולם הוא ציור להשיג משהו בגדולת השם באלקותו, וכשמשיג גדולת הבורא ומבין תיבות התפילה זהו בירור הנגה, ובזה בא ליישוב הדעת ויודע איך לברר את הבריאה.

ואח"כ יעסוק בתורה ששם מברר יותר את הנגה כי ע"י הלימוד מכניס מלכות שמים בעולם וזוכה ממש להרגיש שיש מלך, שזהו לימוד לשמה כידוע (עי' תו' א').

ואח"כ יכול בכח זה לעסוק בעסק מו"מ באמונה ובברירות כדי לברר הניצוצין שיש בכל דבר השייכים לחלקי נפשו להחזירם להקדושה ומוצא עבודת השם בכל דבר, שזה כבר בירור גדול מאד שבזה לא רק רואה את הבריאה ומאמין שהיא טוב, אלא כבר לוקח ומחזיק את הבריאה בידו ממש שקונה וכו' וממש עושה עם זה משהו [כמ"ש בתו' נ"ד בענין מו"מ 'שכ"ד שבעולם יש בו ניצוצות הקדושה שנפלו בשעת שבירה ושבירה הוא בחי' אותיות שנשברו ונפלו לכל דבר ודבר מזה העולם וכל דבר יש לו שעה וצריך לבא בשעה זו לאדם זה שהוא משורש אחד עם אותן הניצוצות שיש בזה הדבר וכשמגיע זה הדבר לאדם זה והוא מקבל חיות מזה הדבר היינו מהאותיות הנשברים שיש שם עי"ז נכללין האותיות הנשברין בזה האדם בחיות שלו ונעשה מהם קומה שלימה ומתפשט בחיות של כל הגוף ועי"ז נשלמין האותיות ויש להם שלימות, וצריך לשהות הדבר אצל זה האדם להשתמש בו עד שנפסקין האותיות והניצוצות השייכין לשרשו ואח"כ יוצא מרשותו לאדם אחר שהגיע העת שיהיה עליה להאותיות הנשארים שהם משורש אחד עם האדם האחר וע"כ יוצא לרשותו וכו' וכשמשלים אותיות אלו נתוסף לו הארה בנר"ן שלו מחמת הארות אותיות אלו שהגיעו אליו ונשלמו אצלו' וכו' ע"ש ופי' הפ' ותתן טר"ף לביתה וגו' ע"ש].

ותכלית כל הבירורים נעשה בעת האכילה שיש עבודה ליטול ידיו ולברך ברכה ראשונה ובהמ"ז וכו' אז ממש מכניס את הבריאה לפיו ונתהפך למהותו של האדם ועולה למוחו שהוא מח ישראל ומזכיר עליו שם השם, ובזה הוא תכלית היחוד קוב"ה ושכינתי' אפין באפין (כמ"ש בתו' ס"ב ע"ש), ובכח כל עבודתו של הבקר והתפלה וכו' אזי כשבא עת האוכל, מבין שהשם ברא כל זאת כדי לברר, אבל כולו טוב, כולו ציור ודרך להשיג אלקות בכמה וכמה אופנים, אם באופן של ידיעה או באופן של מעשה או באופן של חוש המראה טעם ריח, ועוד כמה דרכי העליה שיש י"ב דרכי העליה בסוד י"ב בקר (כמו שנתבאר במ"א).

כשאדם מתנהג כסדר הזה, וגם כשנופל הריהו שב בתשובה ומתחזק, ומחזיק מעמד בזה יום שבוע וחודש להתנהג בכל דבר בקדושה לשבר את הנגה, הן באכילה והן בכל ענין להתנהג בזה בשכל ודעת להסתכל בנקודה הפנימית שבכל דבר, עי"ז נעשה מחו זך נקי, וזוכה לאמונה בהירה ויכול לחיות עם אמונה, עד שמתלהב ליבו לבעור באש האהבה ויראה, ובפרט בשבת קדש שאז הזמן לעורר האהבה ויראה כראוי ולהמשיכה לכל ימות החול לזכות לחיים טובים לקום לפנות בקר וכו' ולהיות איש כשר שעוסק בהכנעת ושבירת הרע בכל עת.

דרך יניקת הקלי' והתהוות הרע

אבל כשאין האדם מתנהג כן, שאין מסתכל על העולם כפי מה שהיא באמת שכולה טוב, רק מסתכל על העולם שהוא תאוה וגאוה וכו', [שכל זה נשרש מעת חטא עה"ד שהבריאה נפלה בתוך העירוב טו"ר שזה גורם שהאדם מקבל את הבריאה באופן של רע] ובכל דבר גשמי של אכילה וממון וכו' שהוא נגה, הוא נכנס בזה בהתלהבות התאוה של אש היצה"ר, מזה נתהוה הקלי' והרע של הבריאה הן הרע הגמור והן הרע של קלי' נגה, וזהו הסיבה שאינו בא ליראה ואהבה, כי נתן מזון לנחש יומם ולילה ומזה הכח שנתן לו הוא מנגח באדם בחי' תמותת רשע רעה, ובעוה"ר רח"ל זה המצב שלנו שנותנים אוכל ליצר הרע ועי"ז נוצרים הקלי' וההסתרה ויש שכחה וחן של שקר ודמיונות ללא אמונה ולא יכול להרים את עצמו.

ועתה מובן היטב מ"ש רבינו שכל מציאות היניקה של הקלי' והרע הוא מעצם המזבח, כי הבריאה כולו טוב, והשי"ת זן את כל מציאות הבריאה הגשמית ושפע הגשמיות הזה הוא הנגה שהוא אור קטן שמתנוצץ שם חן האמת אבל הוא מכוסה בחן של שקר, וזהו הגורם להאדם את כל הבלבולים, ומאידך שם יש כל ניצוצי הספירות והאורות האהבות והיראות ומשם מבינים מהו אהבה ויראה ושאר כל עניני ההרגשה, ולדוגמא כשרואה שיש או"ר בבריאה הוא מבין מזה מהו אור 'לעכטיג', וכן כשרואה מלכו"ת זה העולם עי"ז בא להרגיש מהו מלכות השם ומתעורר שיש מלך העולם שעושה משפטים, ומודה לו ומהלל לשמו.

והאדם ששולחנו מכפר כמזבח, אם אוכל בקדושה אז אינו מהווה את הרע שבבריאה רק כפי כמה שצריך כדי חיונם שמוכרח להיות גשמיות [כלשון רבינו כאן 'נותן להם כח וחיות כי אם כדי חיונו בצמצום שזה מוכרח ליתן להם' היינו שמוכרח לתת כדי שיהיה עולם נפרד גשמי, אבל באופן שהעולם לא יסתיר את זכרון האמונה והדעת זהו כדי חיונו בצמצום, כי הרי הוא צריך להשפיע שיהיה העולם הזה כדי לחיות שם על כן צריך שיהיה ירידה כזאת בעולם, ומזאת הירידה הוא צריך לטרוף כמו שיתבאר להלן].

אבל כשאינו אוכל בקדושה אזי מעצם אכילתו נעשים הקלי', כי כל הרע הוא ע"י אכילה שאינה בקדושה, שאם זה איסור ממש ח"ו מזה נעשה קלי' חזקות וגורמים הסתר פנים בעולם שהרע מתגבר על הטוב להעלימו, ואם זה לא איסור רק עושה ברכה ואינו מתקדש באכילתו אזי ע"י נפילתו להתאוות לנגה בזה מפרנס את הקלי' נגה ומזה נעשה מציאות הדמיון ונעלם הטוב ומתגבר החן של שקר להגדיל חשיבות הבלי העוה"ז ונסתם מחשבתו שבמקום לראות אמונה הריהו נתפס בדמיונות העוה"ז ואינו בא לבירור המדמה והמרירות גדולה עד למאד, וזהו שאומר כאן רבינו שהרע נעשה מהמזבח [כי השם הרי רוצה בהבריאה והיא צריכה חיות והוא משפיע המזון שכולו טוב להבריאה, ואיך יתכן שיהיה קלי' נגה, רק ע"י האדם הוא נותן המזון לנגה, וזהו קושי התשובה שהקלי' באים לדרוש מהאדם את מזונם מאחר שהוא בראם].

וזה תלוי בבחירת האדם, כי הש"י משפיע מלמעלה אוכל לכל הדרגין, וכל העולמות והמלאכים אוכלין ואכילתם הוא מוחין אהוי"ר, וכשבא השפע לאדם התחתון עד לשולחנו שהוא בחי' מזבח נחש"ת, יש בחירה בידו אם לברר ולקשר העוה"ז התחתון בעליון לרצון השם כקרבן (נחש"ת מלשון חושן המשפט) ולזכות לדעת, או להפיל ח"ו (נחש"ת מלשון נחש, כמבו' בזה"ק), ואז הוא גורם אותו הדבר שגרם אדה"ר בחטא אכילתו מעה"ד.

כלל תורת ההתחזקות בכח עבודת הצדיקים

עבודת הצדיקים

וכל תקותינו אחר שנפלנו להיכן שנפלנו הוא בכח עבודת הצדיקים. וזהו עמקות הקשר שיש בזה המאמר למי שמעיין ומתבונן היטב, מה שרבינו פותח את המאמר שהצדיק מחפש ההתפארות שיש להשם מכלל ישראל בתוך כל פרט בבריאה, אפי' בכל אבר של בעל חי, בצורת רגל האריה וכו', שלכאורה זה דבר הטעון ביאור.

ולהבין עבודה זו של הצדיקים, נוכל להבינו קצת שכמו באופן העבודה שלנו שהוא בפשטות לראות את הבריאה הדומם צומח חי ומדבר בעיני אמונה ובדביקות ולידע בכלליות שהשם ברא את האריה וכו', וכל מה שאנו רואים את הבריאה כגון מה שהשם ברא אור וחושך, היינו כי אחרת לא הייתי מבין מה זה אור לעכטיג ומה זה חושך והסתרה, וזה עבודת האדם שחי עם טוב, שמבין שאור וחושך זה בריאה שהשם ברא זאת, ועד"ז הצדיקים שכבר אוחזים בדרגות גבוהות, נכנסים בזה באופן נעלה ובדרגא עליונה ביותר, שכל כך דבוקים בהשם עד שמחפשים לקשר כל הבריאה להש"י ע"י צורת הבעלי החיים, שעומק ענין זה הוא יחוד וקשר עולם הבריאה באצילות, כי הצדיקים נשמתם מאצילות מאוחדת באלקות בל יובן לנו זאת, והצדיקים הם הרי בעוה"ז, וע"י שמתקשרים עמנו עי"ז הם מקשרים חלקי הבריאה של זה העולם לסוד האצילות, כדוגמת עבודת בית המקדש שהיו מקריבים קרבן מבהמה הרומז על מציאות היצר הרע, דהיינו האדם שנמצא בכל מיני פחדים אהבות ומשיכות כבהמה, כמו כן הצדיק מעלה את הבהמיות שלנו, וע"י שהצדיק עושה עבודתו הנוראה הזאת בשורש, עי"ז מתגלה ההתפארות שיש להשי"ת עמנו.

הבנת כח ההתחזקות

ובזה נבין כל דרכי החיזוק המבוארים בספרי רבינו (המבו' בקיצור במשיבת נפש) כמו החיזוק שיש במאמר זה שהאדם צריך לידע שהשם מתפאר עמו כל כך אפילו בנענוע של הפאה (דהיינו שעי"ז נעשים עוד עליות ויחודים), וכן כגון מ"ש בתו' י' שעיקר גדולת השם נתגלה דייקא על ידי הרחוקים שמתקרבים אליו כמ"ש בזהר 'כד אתי יתרו כדין אתיקר ואתעלא שמא עילאה' על כן מה שיותר רחוק הרי אדרבה ממנו דייקא יתגדל כבודו ית' ביותר ע"ש, וכן שאר דרכי ההתחזקות המחזקים את האדם מאד מאד.

ולכאורה יקשה האדם (ואין אנו נותנים ח"ו מקום לקושיות אלו וכל דברינו רק לחזק), היתכן שהשם מתפאר עמי, הלא גרמתי למעלה צער גדול קלני מראשי כו' ע"י כל מעשי הרעים שעשיתי (אשר באמת יש לו לידע שע"י כל קצת תשובה שיעשה יהיה להשם התפארות גדול עמו), ושמא השם כועס עלי כביכול, ומי אומר שרוצה בי אולי יש גזר דין ולא רוצה לעזור לי רח"ל, ואיך אני יכול לא להסתכל על ירידותי ונפילותי והרי זהו האמת שנפלתי, וגם שאם אתה אומר שאין להסתכל על הירידות א"כ מהו החילוק בין צדיק לרשע, ובכלל אני אדם פשוט ואיך יתפאר עמי השם, וגם מה לי ולהתפארות שיש ממני, מה נפקא מינא לדינא כל זאת, האם אבין עי"ז את הרמב"ם יותר טוב, ובזה נעלם ממנו כל ההתחזקות (וזה עומק פגם חטא המרגלים שנעשו חכמים להרע שצריך לישאר במדבר בדביקות כי איך השם יתפאר מהמצב הרחוק בא"י איש תחת גפנו ותאנתו, ואכ"מ ונתבאר במ"א)

ועומק התשובה לכל השאלות הללו, הוא כח פעולת הצדיקים, וזהו הסיבה שרבינו מספר על גדולתו שהוא הצדיק המופלג יותר משאר הצדיקים, וקורא לנו לבוא אליו על ראש השנה וכו', כי הצדיקים הם יש בכחם לעורר את הי"ג מידות של רחמים (כמו משה רבינו), שעי"ז באמת משתנים הדברים לגמרי בעולם, ודבר זה שהאדם יכול להתחזק בזה שהשם מתפאר ומשתעשע עמו זה מושרש בכח הצדיק שפעל זאת ברחמי השם.

וזהו סדר קשר המאמר שמגלה כאן רבינו, שכל כח סיבת ההתפארות שיש ממנו הוא רק לפי מה שהצדיק מחפש את הרצונות שיש להשי"ת בבריאה אפי' באיברי האריה, שרצונות אלו הם יחודים עליונים מאד דבריאה ואצילות, שמייחד המרכבה י"ב בקר דעולם הבריאה וכל סדרי המרכבה וכו' (שרבינו כדרכו בקודש מרמזו כאן כמחוי במחוג וד"ל), אבל הצדיק יורד לבהמיות שלנו כל אחד לפי בהמיות אבריו שהוא בהמה ממש, שיש לו לשון או לב או כרס בהמי וכדו', והש"י יש לו רצונות בכל הבהמיות של האדם באלו הכרכשין והדקין ולב הבהמה שיתהפך לל"ב בש"ר של ישראל. וזהו שרבינו מדבר מהבהמות שהם היחודים התחתונים שהצדיק יורד אלינו כדי לייחד כל זה לקשרו למעלה.

כח הצדיק בכח התעוררות האדם התחתון

אבל כל כח הצדיק לפעול למעלה שיהיה כח להאדם להתחזק, כל זה תלוי בהאדם שיתעורר מלמטה להתחזק באיזה נקודה טובה שעי"ז יש כח להצדיק לייחד למעלה, כי אם לא עשה איזה נקודה אז אינו יכול להתחזק וכמבו' בלקוה"ל (השה"ב ה"א אות ג' ד') שכשעם ישראל נפלו בחטא העגל שהוא כולל כל החטאים 'משה היה יכול זאת למצוא נקודה טובה אפי' בהפחות שבפחותים' ע"י שעורר הי"ג מידות של רחמים השם השם וכו' ואז נצטוו על המשכן שיביא כל אחד את הטוב שלו להצדיק ומהטוב שנתברר מכל ישראל מזה נבנה המשכן ע"ש, וע"י שהנקודה טובה בא להצדיק, עי"ז היא כבר אינה נקודה קטנה כלל אלא גדולה מאד מאד, משל למה"ד לאדם שייצר בורג קטן, שזה כשלעצמו אינו כלום, אבל אם הכניסו בורג זה להיות חלק ממה שנוסע לירח, הריהו גדול וחשוב מאד, וכ"ש הנקודה טובה שלנו שבכח הצדיק שמעלה את עבודתנו, עולה עד כסא הכבוד וכל היחוד נעשה ע"י האדם ונעשה ענין אחר לגמרי, הרי שהיחוד תלוי בהתעוררות הקצת של האדם, כי הקצת שאנו עושים הוא חשוב מאד, שבזה אנו נכללים בתיקוני הצדיקים שהצדיק מעלה את העבודה, וממילא עי"ז יש להשם התפארות עמנו, כי בודאי עשה נחת שאין לשער ולספר במקום שנפל לשם, ואדרבה עיקר גדולת השם על ידו.

הרי שכל כח החיזוק עם ידיעת ההתפארות שהשם מתפאר איתנו הוא רק ע"י שהצדיק עושה את עבודתו ובזה ממשיך בעולם מציאות הכנעת הבהמיות והכנעת הרע בשורש.

כי בוודאי לכתחילה עבודת האדם הוא לעסוק בכל הזמן להכניע הבהמיות במחשבה דבור ובמעשה, שהמחשבה תהיה דבוקה תמיד באמונה ולהכניע הבהמיות, כי כל אדם בכל רגע ורגע מחייו בכל מחשבה דיבור ומעשה הוא בית היוצר שמייצר כל הזמן אם לטוב אם למוטב, או שנותן כוחות לטוב לבנות הדעת וגילוי אלקות בנפשו ובשאר אנשים שיזכו להרהורי תשובה ואור וחיות עד שיהיה הארץ האירה מכבודו, או שבונה חומות של בלבולים וחושך, שזה מה שעובר על האדם הקליפת נגה ואינו יכול להרגיש את השם וקשה לו מאד האמונה האהבה והיראה והיגיעה קשה מאד.

וכשעסוק בעבודת הקדש הנ"ל, הרי נעשה אדם אחר לגמרי, שמקבל מח זך ונעשה דבוק באהוי"ר. אבל כשלא עוסק בזה, אזי תיקונו הוא להתקשר בהצדיקים והכשרים שכן עסוקים בזה בכל רגע לגלות חזרה אור השם בעולם, וכשהאדם נאחז בזה ומתחזק שלפחות רוצה את הקדושה, בזה נכלל בקטגוריא אחרת שכבר נכלל בהתפארות הכללי מכל עם ישראל שכולם נכללים בזה [כמו המשל של רבינו (בחיי מוהר"ן סי' תס"ד) 'שבאילן אחד יש כמה קלקולים 'יש שנכמשו עליו באיזה ענף ויש שנתקלקל הגרעין שנכנס תולעת לשם, ויש באיזה ענף שהפרי סמוך לראש נתקלקל, וכן כמה וכמה שינויים וקלקולים וכיוצא', וסיים רבינו ז"ל: 'ואעפ"כ האילן הוא אילן', 'והנמשל מובן קצת למבין כי אע"פ שנמצאים עכשיו בעולם מה שנמצאים הרבה שהם מקולקלים לגמרי, ויש שהם כשרים קצת ואעפ"כ יש בהם כמה וכמה מיני קלקולים אבל אעפ"כ האילן הקדוש הוא אילן' (היינו כשמסתכלין מקרוב על האילן רואים כל החסרונות, אבל כשמסתכלין מרחוק דהיינו על כלליות עם ישראל, הריהו איל"ן מפואר, שיש התפארות גדול בכלליות מכלל ישראל), כי בכלליות כל אחד מישראל מלא מסירות נפש בכל יום ובכל שעה בנתינת צדקות ובתפילה וכו' (כדאי' בליקו"ת תו' מ"ו), ועולה ההתפארות כללי הזה למעלה להיות לנחת, וע"י שהאדם נכנס בהתפארות זה בכח הצדיק, עי"ז הוא בא לשמחה.

וכמו כן נכלל בההתפארות הפרטי, שיודע שהשם מתפאר בי, ועי"ז נעשה ממנו מציאות של אדם חדש וחי ומרגיש כאילו נולד היום, היום הזה יש לי עבודה חדשה להיות שליח ויוצא מכל הדאגות והענינים.

ואח"כ נכנס להתפארות בפרטי פרטיות, דהיינו פרטי העבודה שיש לאדם, [ורבינו מרמז נענוע הפאה, דהיינו אפי' עד שם, לא מבעיא תורה ותפילה אלא אפי' נענוע הפאה, ובפנימיות מרומז בזה, שורש עליית הניצוצין מהשבירה, ע"פ סוד תרין פאות דא"א המרומזים בהשם השם, שהם שורש הניצוצין שירדו שצריך להעלותם חזרה ואיכהמ"ל].

ביאור ענין שולחנו של אדם מכפר כמזבח

התעוררות לקדושת האכילה

הנה בפשטות מלמד כאן רבינו התעוררות נפלא שיתגבר האדם בעבודת האכילה כי זה מכפר כמו קרבן, וכגון כשכבר גמר לאכול את סעודתו ופתאום בא לו חשק חדש לאכול עוד ומתאפק בעצמו לא לאכול, הרי הוא כמו קרבן ממש, וכידוע מהראב"ד שכשמשאיר קצת באכילתו או כשחושק לאכול איזה דבר ומתגבר שלא לאכלו, זה כמו תענית ממש, (ובשם הרבי ר' בונים מובא להיפך שלפעמים הקרבן הוא דווקא כן לאכול, כגון כשיושבים עם אנשים אחרים ומביאים אוכל, ואינו רוצה לאכול מחמת בושה, אזי האוכל הוא קרבן להשם, כי אם לא יאכל זה בחי' קרבן לע"ז רח"ל - אבל מספיקות שיש בזה אם לאכול או לא וכדו' זה הכי גרוע וצריך ליזהר מזה מאד).

ובזה רבינו מגלה עבודה נוראה של אכילה, שאכילה בקדושה זה כמו קרבן, ובזמן האכילה הוא עת הכנעת הכסילות, שבזה ממש יוצא מטירוף הדעת, ובא לשלימות הדעת ומחזק את המח והנשמה לבעור להשם ולא רק את הגוף.

ורבינו מדגיש 'אכילה בכשרות ולא להיות כזולל וסובא' ולא כתב עבודות גדולות, רק קצת מסירות נפש לשבר, ולא מבקשים מה שלא יכול, רק את הקצת שכן יכול, אם זה בתחילת האוכל או בסוף או באמצע, בברכות או באכילה או בבהמ"ז, העיקר שיעשה איזה ענין של מסירות נפש לא לזלול ולסבוא אלא קצת ענין של כשרות, ובזה נעשה איש מלחמה ומכניע הסט"א והכסילות, ונתרומם השכל שנעשה בר דעת [ונודע מהעצות של רבינו בקדושת האכילה שידמה לעצמו כאילו אוכל בשולחן לפני אדם חשוב, שאז אוכל במתינות ובדרך ארץ].

ענין קרבן

ויש להבין מהו ביאור ענין הקרבן והשולחן [ובפנימיות הנה שולח"ן הוא אותיות לחוש"ן (כנז"ל בענין מזבח נחש"ת), ושולח"ן בגי' מזב"ח מכפ"ר. והשכינה הק' נקראת שולחן (בסוד מטה כסא שלחן מנורה, לפי עליית השכינה), ושם הוא המקום שמכפר שמהפכים מנחש לחושן, בסוד כוונת הז"ן כידוע מהאריז"ל שמעלים היצירה לבריאה, שמעלים למקום ששם יכול לעלות, וזהו עבודה קשה ולכן יש מלחמה בזה מלשון לחם].

ונבאר מציאות הקרבן, שקרבן הוא שלוקחים בהמה ועולה לאשה ריח ניחוח להשם ומרומז בזה שעולה ד' העולמות שהוא ד' דרגות של התפארות לפני השם, וע"י שלוקח הבהמה ומתודה עליו, אזי נכנס הרע שבו שבא מהבהמה חזרה לבהמה, ובזה יש להשם התפארות גדולה שהאדם עשה רע ושב בתשובה ע"ז, כי זה עיקר ההתפארות, שמוכרח להיות ירידה בזה העולם, שמוכרח לישון ולאכול ולפרנס ושאר בלבולים של חולשות קושיות ומניעות שלא הולך ללמוד ולהתפלל, שאלו הירידות הוא בחי' בהמה, ואת זה צריך להביא לקרבן אשה ריח ניחח להשם.

כי בהירידה הזאת הבע"ד טר"ף ממנו מחמת שהאדם נתן לו טר"ף ומזון ע"י שאכל שלא כראוי, כי באמת השפע של האדם הוא בקדושה מאת השם כמ"ש טר"ף נתן ליראיו, והירידה של האדם הוא בבחי' 'ותקם בעוד לילה ותתן טר"ף לביתה' שירד לבחי' לילה, כדי לברר בזה הניצוצין לטרו"ף חזרה מטירו"ף הבע"ד שטר"ף ממנו ועשה מזה טריפ"ה.

וכל הבריאה סובב סביב הטר"ף, כמ"ש להלן לענין בנימין וגד, שיש מלחמה להאדם עם ההסתרה, מי טור"ף ממי, ועיקר העבודה שלנו לטרוף חזרה מהקלי' ולהפך לדעת, כי יש כאן מלחמה שאחד טורף מהשני. והצרה הוא כשהאדם יושן ולא עושה כלום, וצריך להתעורר מהשינה, שהבע"ד טרף מאתנו הרבה וצריך לתפוס לטרוף בחזרה.

וזהו שלחנו של אדם מכפר כמזבח, שכמו שבהבאת הקרבן עולה לרצון עד א"ס ממש, דהיינו שההתפארות שיש להשם הוא כ"כ גדול עד שנתגלה מצחא דרעוא רצון שברצונות רצון חדש שאפשר ממש לפעול ישועות גדולות, כמו כן ע"י שולחנו של אדם שהתאפק קצת והשאיר קצת ממאכלו ונתן קצת צדקה שמתקן המזבח וכדו'.

וזהו תיקון הקרבן שמעורר הארת הרצון, והכל בכח עבודת הצדיקים שכמו דוגמת עבודת הקרבן בביהמ"ק כן הוא פעולת הצדיקים שעושים זאת בשלימות לכפר על עולם הבהמה שהוא בחי' עולם הבריאה למעלה, ובביהמ"ק היה יכול להיות לכל אחד חלק בזה ע"י הבאת קרבן, לקחת הבהמיות להחזירו חזרה אל הקדושה ממש, שמזה נעשה נחת רוח להשם שאין לשער, ורבינו רוצה לעשות זאת גם היום איתנו שיהיה גם היום כמו בזמן הביהמ"ק, שאפי' שנופל להיכן שנופל, יוכל להפך האהבות לאהבה קדושה והיראות ליראה קדושה, להחזיר הכל חזרה לדעת.

וְזֶה בְּחִינַת (זְבָחִים נ"ג.): 'מִזְבֵּחַ בְּחֶלְקוֹ שֶׁל טוֹרֵף', זֶה בְּחִינַת (תְּהִלִּים קי"א): "טֶרֶף נָתַן לִירֵאָיו", בְּחִינַת אֲכִילָה בְּכַשְׁרוּת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מַכְנִיעִין וְטוֹרְפִין אוֹתָן, הַיְנוּ אֶת הַקְּלִפּוֹת וְהַכְּסִילוּת. אֲבָל עַל יְדֵי פְּגַם הַמִּזְבֵּחַ, הַיְנוּ פְּגַם הָאֲכִילָה, עַל יְדֵי זֶה נוֹתֵן כֹּחַ לְהַכְּסִילוּת, וְנַעֲשֶׂה מִטּוֹרֵף טֵרוּף הַדַּעַת, שֶׁמִּתְגַּבֵּר עַל יְדֵי זֶה כַּנַּ"ל:

ביאור ענין 'מזבח בחלקו של טורף'

האדם הוא הממוצע

הנה המזבח בביהמ"ק נבנה בחלקו של בנימין הנמשל לטורף כמ"ש 'בנימין זאב יטרף'.

והביאור בזה הוא כי הנה כמו שנתבאר מצד השי"ת כל הבריאה כולה היא טוב ויש להש"י רצון פרטי בכל דבר, והאדם הוא הממוצע בין רצון השם שבבריאה לעירוב טו"ר שנעשה ע"י חטא עה"ד, והכל תלוי בו שע"י שנופל לתאוות הגשמי מגביר בזה את יניקת הקלי' והרע בעולם.

תיקון הנפילה ע"י המזבח

והתיקון לזה הוא ה'מזבח' [כמו בעת שנפלו לחטא העגל, שהתיקון היה ע"י המשכן], שע"י הקרבנות בזה לוקחים את הבהמה שהיא בחי' הכסילות והבהמיות שהאדם נפל לתאוות הגשמי לעירוב טוב ורע, ומקריבו על מזבח ומהפך הגשמי לרוחני ומתבררים הנצה"ק שנפלו לעמקי הקלי' ועושה התפארות יחודים ועליית מ"ן מעולם לעולם עד אין סוף ממש, כי בזה לוקח את הרע שברא או את הקלי' נגה שהגביר באכילתו ומעלה לאשה ריח ניחח ע"י עבודת (הכהן) הצדיק (שכל עבודתו תמיד הוא לתקן הבהמות כנ"ל, שזהו עבודת הביהמ"ק תיקון עולם הבריאה שנקרא בהמה), וכל העולמות והמלאכים לוקחים את טרפם ומזונם, ומאידך גם נותן לחיצונים את מזונם בצמצום כדי חיונם מהרע של הבהמה החלב ודם, ובזה הם רגועים ולא באים יותר להחטיא את האדם כי קבלו בדיוק ובצמצום ואי"צ כבר מזון מהאדם, ועי"ז נעשה העולם זך ונקי ויכול לבוא להשגות אלקות כי העולם הוא נקי משום שהקלי' קיבלו רק כדי חיונם בצמצום.

[ובאמת זהו שייך לא רק באכילה אלא בכל רגע שע"י שמתגבר במס"נ להפך בהמיות לרוחניות הרי זה עבודת קרבנות וקטרת, ואף כשמתעורר להסתכל רק על הטוב שלו ומתחזק בנקודות טובות, הריהו כמו קרבן כמו שמתבאר בלקוה"ל השה"ב ה"א].

כלל הבריאה בסוד הטרף

וכל כלל הבריאה מתנהג בסדר הזה (והכל נכלל בענין טור"ף), שהקלי' רוצים לטרו"ף את הטוב כדי שיהיו כלים נשברים, ובאמת השם רצה בזה - טור"ף גי' רצ"ה – שצריך לאכול ולישון ולבנות בית ולהביא פרנסה שזהו הטירו"ף, כדי שיהיה מציאות שצריך לעשות בירורים טוב מהרע, כי ע"י שהאדם מתנהג בזה בקדושה ומברר כראוי עי"ז ממשיך טר"ף ומזון לכל העולמות (באמת גם שפע כל העולמות לגבי הקדושה העליונה הוא טריפה), וע"י שטור"ף מהם חזרה את הקדושה ומעלה להשי"ת עי"ז הוא נעשה פטו"ר מכל העונשים.

ובזה נבין ענין מזבח בחלקו של טורף, דהיינו בנימין, כי הנה נודע שיש צדיק עליון וצדיק תחתון (עי' תו' י"ב) ויוסף הוא בסוד צדיק עליון ובנימין הוא בסוד צדיק תחתון (הדבוק ביוסף), וענין צדיק תחתון מרמז על האדם שמתעורר ב'אתערותא דלתתא' חזקה מאד, להאמין ולהתבטל לצדיק אע"פ שאינו מבין והוא בבחי' שינה (כנודע מס' יצירה בסוד י"ב טבעי הנפש שהוא יבג"א).

ובזה יובן לעניננו, כי כלל עבודת האכילה הוא להתעורר באתערותא דלתתא בחי' בנימין להתייגע להאמין בביטול גמור לצדיק שבכל אכילה נעשים דברים נוראים, ושם הוא הבחירה האם הוא יגביר את יניקת הקלי' ע"י שיפול להתלהבות התאוה של הנגה ועי"ז יטרפ"ו הקלי' את קדושתו ממנו, או שהוא יתחזק ברצון אמתי דקדושה (כי כמו שבמזבח נעשה הארת הרצון שנתעורר הפדיון הכולל שהשם רוצה בנו, כן בעת האכילה צריך לעורר הארת הרצון) ועי"ז יטרו"ף מהם את הטוב ויעלה את הבריאה להש"י [וכדאי' בתו' ל"ז ש'טרף' יש לו שני משמעות, לשון טרפה ולשון מזון ע"ש].

וכל יגיעה ויגיעה שיש לו בזה להיות בחלקו של טורף בבחי' בנימין להתבטל להאמין שיש בכל דבר ניצוצין ואלקות, וכל מה שיש לי פה ושינים וכרס וכרכשין וכו' השם עשה זאת, וכל המאכלים שמונחים לפני השם הזמין לי אותם, ומברך כראוי בלי שום ספיקות וקושיות, כל יגיעה מכפר עליו כמזבח ממש, (וזהו ש'שולחן' גימ' 'מזבח מכפר').

כי כלל הבירור הוא ע"י הארת הרצון בעת האכילה (כדאי' באורך בלקו"ת תו' ז') שצריך להיות איש חיל ולא שלימזל לקבל בעת האכילה הארת הרצון ע"ש. כי הרצון האמתי של האדם להשם מתגלה בעת שרוצים לחטפו ממנו, אז קם בכל הכחות להתגבר נגד הבע"ד שטורף את האורות הנוראים שיש במאכל ששם למעלה הוא אורות עולם הכתר וכאן הוא נראה כחיטה אורז ותפוחי אדמה וכו' ובאמת מונח בזה שם השם ממש. וע"י כשרות המאכלים מברר וע"י הברכה אינו נטרף כי מגלה שם השם על המאכל ומעלה את הניצוץ וכבר אינו טריפה.

וע"י הארת הרצון מברר הטוב מהרע, והארת הרצון הוא ע"י כלליות דרי מטה ודרי מעלה בן ותלמיד, דהיינו שיהיה בחי' תלמיד שמאמין בדברי הצדיק ויכלול בדרי מעלה לדעת שעדיין לא התחיל וצריך לעלות יותר, ובזה מקבל הארת הרצון שיאיר לו הרצון בעת האכילה בהשתוקקות ורצון מופלג בלי שום ידיעה שלא ידע מה הוא רוצה ויזכה למקיפי הדעת העליונים ונעשה בר דעת ע"י האכילה.

ובזה יש גם לבאר מה שגם בשבט 'גד' כתוב 'טרף' כדכתיב 'ולגד אמר וגו' וטרף זרוע אף קדקד', כי נודע (מס"י כנ"ל) שגד הוא בסוד מעשי האדם, שכל מעשי האדם שמבשל או מנקה בבית וכדו' אינו דבר ריק כלל רק כל פעולה גשמית שעושין בזה העולם הוא מעין איזה סוג פעולה של עבודת העולמות העליונים, שבזה מברר מהקלי' וטור"ף מהבע"ד הזרו"ע דהיינו הכחות ואף את הקדק"ד דהיינו הדעת והשכל, לכן כל מעשה בעולם שצריך לעשות, לא יכנס לדאוג שזה ביטול תורה וכדו', ולא יעשה זה באופן מגושם, רק יעשה לשם שמים ולהאמין שיש תורה הנעלמת בכל דבר בכח הפראסטיק הגדול שמגלה זאת (כמבו' בליקו"ת תו' ע"ח), בכח הצדיק שמחפש את הרצונות שיש להשם בכל דבר פרטי בבריאה ומגלה ההתפארות של השם עם ישראל בכלליות ובפרטיות ובפרטי פרטיות.

השם יזכנו להתעורר ללחום בעת האכילה, ולהחזיר הכל אל הקדושה, ולהתחבר אל הצדיק (שלא יהיה טרף טרף יוסף), ובזה נתקן את העולם בהארת אור הצדיק בכל מעשה ופעולה, עדי יתוקן הכל אמן.

[לפי הבנת הכותב - האדם באכילתו הוא כמו המזבח, כי שולחנו של אדם מכפר כמזבח, וכל השפע שהשם משפיע מריש כל דרגין מגיע לשולחנו של אדם, והוא באכילתו נותן שפע לכל המדריגות, ואם נותן לקדושה כראוי ע"י אכילה בקדושה, ולקלי' נותן רק כדי חיונם בצמצום אזי בזה נותן להם שפעם והם שקטים, ואם נותן יותר הם מסתירים את הטוב ומתבלבל, ואם נופל לרע אף שכלפי ה' הכל טוב אבל מכיון שאכל איסור הירבה הקלי' ולא יכול לגלות הטוב, ונסתר ממנו האמונה ואהוי"ר.

והקצת שנותן באכילת היתר היינו מה שהאכילה גורם לו קצת בלבול, אבל בזה הוא נתן להם בכשרות ושם נמצא ציורי האהוי"ר ויש לו כח מהקצת בלבול להשיג מזה אהוי"ר כמו הרוח לספינה. (וזהו שאדם אוכל בקדושה יש לו קצת זכרון וקצת שכחה והשכחה היינו שנופל לתאוה של טעם ומראה וריח של האכילה וכשנזכר ששכח אזי יכול להעלות שכך הוא אהוי"ר ומט"ר דקדושה שזה נתן לו ההרגשה בזה). והצדיק יש לו העבודה של הבלבול בזה שרואה הבהמה הרגל של האריה ומעלה ומקשר לאצילות ע"י שמגלה רצון ה' שיש לה' מזה ומהציור של הבהמיות משיג האהוי"ר ע"י שמקריב הבהמה ומעלה הטוב והבלבול של ראית הגשמי מכניע הרע וזה מעלה התפארות ד'/ דרגות כמו קרבן ונופל יראה ומקבל מתנת אהבה. ואנחנו הפשוטים יש בפשטות שרואים גשמיות האכילה ומתבלבלים ומחפשים רצון ה' בזה שמבין שיש שבירה שיהיה גשמי כדי שנתקן השבירה אבל הלא צריך להחיות הגשמי שלא יתבטל (כי ה' אוהב העולם הזה) ולכן מוכרח להיות בלבול שזה נותן שפע לגשמי וע"י הרגשת הגשמי מבין אהוי"ר, והיגיעה לא ליפול לגמרי לגשמי זהו קרבן שמעלה התפארות והצדיק ע"י עבודתו בשורש גורם שיהיה התפארות גם מהעבודה הפשוטה ע"י שמייחד באצילות ומעורר יגמה"ר].