דרכי נועם ליקוטי מוהר"ן י"ז שיעור ה'

עבודת קדושת האכילה

מעיקרי יסודות היהדות בכלל ויסודות החסידות בפרט, הוא ענין קדושת האכילה, ולזאת אנו צריכים לזכות לקבלת התורה כדי שנזכה להשתנות בענין האכילה, וכשאחז"ל עד שאתה מתפלל שיכנסו דברי תורה לתוך פיך התפלל שלא יכנסו מעדנים לתוך מעיך, כי קבלת התורה הוא בא לשנות את גדר האדם במציאות חדשה לגמרי שיהיה כמו מזבח (ע' לקוה"ל בב"ח ד' י"א).

וזהו מהדברים שרביה"ק מרחם עלינו ומלמד הדרך להשתנות בענין קדושת אכילה, כי עבודת האכילה נדמה בעיני האדם כענין קשה ויש בזה הרבה מניעות וירידות וכמעט שאינו אפשרי, וכאילו הצדיק לא נותן לו להנות ולאכול, עד שקשה לדבר מענינים האלה, אבל בכל זאת רביה"ק המנהיג הרחמן מכניס אותנו לקדושה נפלאה זו להיות בגדר אדם, ובזה מצילנו מכל צער ודאגה, כי כל הצער והעגמ"נ וחסרון פרנסה הוא רק כשאינו עסוק בקדושת אכילה, וכלל עבודת היום דהיינו עבודות הפנימיות של דביקות בתורה ותפלה בכוונה ואמונה הכל קשור בעבודות החיצוניות שהוא עבודת האכילה, שכשעסוק בשני העבודות פנימיות וחיצוניות יחדיו כל היום, אזי נעשה אדם אחר לגמרי ואין לו שום דאגות הן דאגת הפרנסה והן שאר דאגות, ואין לו שום זמן לדאוג.

סיכום קצר מתחילת המאמר

הנה במאמר זה רבינו פותח לנו עולם חדש, שערי שפע ההתפארות, עולם האהבה והיראה בכזה פאר והדר, יום גנוסיא דמלכא, שרביה"ק פועל למעלה את ההתפארות שהשם מתפאר בכלל עמו ישראל ובפרט וגם בפרטי פרטיות אפי' מה שיהודי מנענע בפיאה שלו נעשה נחת רוח למעלה אשה ריח ניחוח להשם, ובזה נעשה התגלות של יראה, שממליך את השי"ת, ואזי נעשה רצון ואהבה שנתגלה לאדם מתנה של אהבת השם ורצון שזה שורש הנפש, וכל אחד כפי ערכו זוכה למתנת האהבה בבחי' דבקה נפשי אחריך לרוץ ממש להשי"ת עד שלא יוכל להתפרד ממנו ית' כלל.

ואומר רבינו, שברגע אחד יכול להתחשך אצלו כל האור הנפלא הזה, ורבינו מדגיש לאמר שנחשך אצלו 'אור הצדיק', כי זאת שאדם נופל לפעמים מאור האהבה ויראה, הרי ידוע שיש זמן גדלות וזמן קטנות, אבל אז בזמן הקטנות יש לו להחזיק עצמו באור הצדיק שאורו מאיר בכל העולמות ואפי' בעוה"ז [כי זהו עצם שפע האור של העולמות ואפי' שנאני שחק המלאכים והשרפים מקבלים כו'], שהרי הצדיק מגלה שגם עתה יש התפארות ממנו, ויש לו ליקח משפע זה לידע ולהתחזק שהשם מתפאר בו, שזהו כלל קבלת התורה להתחיל תמיד התחלה חדשה לידע שאנחנו עם השם והוא ית' מתפאר בוודאי על ידי.

אבל כשנחשך גם אור הצדיק, ואז האדם הוא כעפרון החיתי, עפרון לשון עפר עצבות ועצלות כידוע, החיתי לשון חת ופחדים, ואזי אפי' ששערי גן עדן (מערת המכפלה) - דהיינו ההתפארות של השם ממנו - הם אצלו בידו ממש, הכל ככלום נחשב בעיניו והוא ממש כבהמה. ואזי הוא בבחי' חכמים המה להרע ולהטיב לא ידעו שאף שהשכל פועל כהוגן איך להרוויח כסף ולעסוק בעסקי העוה"ז אבל להבין תוס' אחד אין ביכולת שכלו אף שיש לו מוח חריף, או שעסוק בלחשוב על אחרים ודאגות כו' ועל עצמו לא מבין איך להיות יהודי מרוב חכמות והמדמה ששולט עליו מאד ונתגשם, ואז אינו מרגיש אור הצדיק, ובאמת אף שאינו זוכה להרגיש, באמת אם היה מדבק באור הצדיק, היה ביכולתו להתחיל ברגע זה כי הרי רבינו מחדש ההתפארות תמיד ואפשר להתחיל תמיד כי הרי ברגע זה כבר היה התפארות חדש, אלא שנפל לכסילות השכל ששכלו מבולבל ואינו הולך בדרך ההתפארות, לחזק את עצמו תמיד ולהתחיל לילך בדרך האהבה ויראה, רק מלובש בקדרות ושק עד ששוכח מאור כלל [ושוכח מאור שבת ויו"ט ובכלל שכח שעכשיו חודש סיוון והנה הולך שבועות לפנינו].

לשון המאמר

[ג] "וְהַתִּקּוּן לָזֶה, לְהַכְנִיעַ וּלְבַטֵּל כְּסִילוּת הַשֵֹּכֶל, הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת מִזְבֵּחַ, כִּי עִקַּר יְנִיקַת הַכְּסִילוּת, דְּהַיְנוּ הַקְּלִפּוֹת, הוּא רַק מִבְּחִינַת מִזְבֵּחַ (עַיֵּן זֹהַר תְּרוּמָה קל"ט), הַיְנוּ בְּחִינַת אֲכִילָה, כִּי 'שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר כְּמִזְבֵּחַ' (בְּרָכוֹת נ"ה), וּמִשָּׁם עִקַּר יְנִיקָתָם. וְעַל כֵּן אֲפִלּוּ אַחַר אֲכִילַת אִישׁ הַכָּשֵׁר, בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בִּלְבּוּל הַדַּעַת קְצָת אַחַר הָאֲכִילָה, וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁיְּנִיקַת הַכְּסִילוּת הוּא מִשָּׁם. אַךְ צָרִיךְ שֶׁלֹּא לִתֵּן חִיּוּת לְהַקְּלִפּוֹת, כִּי אִם כְּדֵי חִיּוּנוֹ בְּצִמְצוּם וְלֹא יוֹתֵר. וְאָז כְּשֶׁהַמִּזְבֵּחַ כְּתִקּוּנוֹ, הַיְנוּ שֶׁהָאֲכִילָה בְּכַשְׁרוּת כָּרָאוּי, אֲזַי נִכְנָעִים הַקְּלִפּוֹת, הַיְנוּ הַכְּסִילוּת, כִּי אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם כֹּחַ וְחִיּוּת, כִּי אִם כְּדֵי חִיּוּנוֹ בְּצִמְצוּם, שֶׁזֶּה מֻכְרָח לִתֵּן לָהֶם, כַּיָּדוּעַ, אֲבָל אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם שׁוּם כֹּחַ וְחִיּוּת יוֹתֵר מִכְּדֵי חִיּוּתָם: וְעַל כֵּן עַל יְדֵי אֲכִילָה בְּכַשְׁרוּת נִכְנָע הַכְּסִילוּת וְנִתְרוֹמֵם הַשֵֹּכֶל, כְּמוֹ שֶׁמָּצִינוּ בַּגְּמָרָא (בָּבָא קַמָּא עב.), בְּבַעְיָא דִּבְעָא רָבָא מֵרַב נַחְמָן וְכוּ', לְצַפְרָא אָמַר לֵהּ וְכוּ', וְהַאי דְּלָא אֲמָרִי לָךְ בְּאוּרְתָּא דְּלָא אֲכָלִי בִּשְׂרָא דְתוֹרָא וְכוּ'. נִמְצָא שֶׁעַל יְדֵי שֶׁלֹּא אָכַל, לֹא הָיְתָה דַעְתּוֹ צְלוּלָה, כִּי עַל יְדֵי הָאֲכִילָה נִכְנָע הַכְּסִילוּת וְנִתְגַּדֵּל הַשֵֹּכֶל. אֲבָל כְּשֶׁאוֹכֵל כְּזוֹלֵל וְסוֹבֵא, שֶׁזֶּה בְּחִינַת פְּגַם הַמִּזְבֵּחַ, אֲזַי יוֹנְקִים הַקְּלִפּוֹת, דְּהַיְנוּ הַכְּסִילוּת, יוֹתֵר מֵהָרָאוּי, וַאֲזַי מִתְגַּבֵּר הַכְּסִילוּת עַל הַשֵֹּכֶל; אֲבָל עַל יְדֵי אֲכִילָה כָּרָאוּי נִכְנָעִין כַּנַּ"ל":

פשטות הביאור

ביאור ענין מזבח

הנה המזבח הוא מכפר, וכמו שהיה בחטא העגל (שנפלו אז משלימות קבלת התורה) שנתן להם השי"ת תיקון על החטא (לחזור לשלימות) ע"י המזבח להקריב עליו סולת ונסכים וכו' כי המזבח הוא מחבר ארץ ושמים, שלוקחים בהמה ומקריבים אותו לקרב"ן מלשון קירוב שמקרב תחתון בעליון ונקשרים ונכללין עד אין סוף, כמובא בכונות האר"י (כוונת פ' התמיד) עה"פ 'אשה ריח נחוח להשם' שד' הלשונות מרמז על עליית הד' עולמות ע"י הקרבן [אשה עליית ראש עשייה ברגלי יצירה, ריח עליית יצירה בבריאה, ניחח עליית בריאה באצילות, להשם עליית אצילות עד א"ס], כי המזבח הוא עיקר תיקון ההתפארות מזה העולם שמעלה ההתפארות אשה ריח ניחח להשם וזהו 'תיקון המזבח'.

ומ"ש שאפילו איש כשר בהכרח שיהיה לו בלבול הדעת קצת וכו', כוונתו בזה שלא יהיה נבהל ונשתומם ממה שרואה שיש לו הבלבול, כי אדרבה ע"י בלבול השכל שעובר עליו עי"ז נכנע הכסילות והדמיונות ונתרומם השכל וכמו שיתבאר.

ובזאת מודיע בפשטות שעיקר יניקת הכסילות הוא מתאוות אכילה, שע"י שחושב מאוכל הוא משתטה עד שאפי' צדיק מתבלבל קצת, אבל אדם פשוט ממש נטרף דעתו ומאבד כל דרכי העבודה. עמוד וראה מה אפשר לאבד ע"י כסילות הדעת, ומה אפשר לזכות ע"י שאוכל קצת עם שכל שבזה הוא מכניע את הקלי' והסט"א והוא יכול לכפר עליו וכו'.

התמיהות

יש להבין מ"ש שעיקר יניקת הכסילות דהיינו הקלי' הוא רק מבחי' מזבח, דלכאורה בפשטות הרי רוצה לומר שכשאין תיקון המזבח דהיינו ע"י תאוות אכילה, אזי מזה יונקים הקלי' והכסילות ונופל מאהוי"ר, אבל בשים לב הרי אומר בצורה שונה שיניקת הכסילות הוא מבחי' המזבח בעצמו ולא כשאין תיקון המזבח.

כלל הכרח ההתקרבות וההתקשרות לצדיקים – שמגלים עבודת האכילה

הנה רבינו (בלקו"ת סי' א') מגלה שבשלש רגלים זוכים להמשיך הארת הדעת לתקן את כל הג' תאוות, בפסח נתתקן תאות ממון כמ"ש וישאילום בעל כרחם, בשבועות זוכין לקדושת הברית בבחי' דם נעכר ונעשה חלב שנתבטל הדמים הרעים והיצה"ר, ובסוכות חג האסיף נתתקן תאות אכילה ע"ש, (כי ביו"ט חוזר המוח והדעת ומאיר אור הפנים לידע שהשם אוהב אותי והוציא אותי ממצרים ונתן לי התורה, וחוזר לקבל ההרגשה שצריך לצאת מתאוות כדלהלן. ועי' בתו' ל' שעי"ז זוכין ביו"ט לשס"ף את עמלק שבולע אותנו ע"ש) ומובן שכל אחד כלול מכל השלשה (כדאי' בלקוה"ל).

וכלל קשר המאמר המתבאר שם בקיצור הוא, שמה שזוכין לדעת היינו שזוכין ליראה (כי ג' תאוות הנ"ל מפסידין היראה), וזוכין לשלוט ולמשול על המלאכים שרוצים להפיל את האדם ע"י קיטרוגם מה אנוש וכו'. ובשביל זה צריך לאחוז פני כסא, לומר 'רבש"ע הרי עשית אותי יהודי, ככה אני צריך להיות באמת, אנא אל תדחה אותי מזה'. ואיך זוכים לבא לכסא הכבוד, בזאת מגלה שם רביה"ק יסוד גדול שעיקר האחיזה בקדושה הוא ע"י שאוחז בהצדיקים שרשי נשמות ישראל, שבזה יוכל להתגבר על מה שרוצים לדחותו מחמת קטרוג המלאכים שאינו ראוי, כי עיקר הדחיה של האדם הוא שלא יוכל להתקרב ולהבין אור הצדיקים, ואינו זוכה להתקרב באמת.

וענין התקרבות לצדיקים, מגלה שם רביה"ק שהנה כנגד הצדיקים הקדושים מפורסמי הדור יש מפורסמים שהם בשקר. ולכאורה צריך להבין וכי מה איכפת לן מזה ובפרט שהרי בודאי טוב שיש רבנים וקהילות ויש להחזיק להם טובה על ששומרים היהדות וכו' (כידוע שיחת רביז"ל בזה), אלא שנקודת הענין מובן ע"פ קשר המאמר שם, שעיקר מה שרבינו קורא לזה מפו' של שקר היינו רק שלא עוזר לאדם לצאת מתאוות אכילה ושאר התאוות, ואינו מגלה כלל לאדם שיש לו תאוות ממון, כי נדמה לו שא"א לומר לאדם חומר תאות ממון שהרי לא יכול ללמוד כל היום (ולכן יש שמלמד להביא הממון לצורך קודש וסגי בזה), וכן לענין תיקון הברית, הרי אין לו דרך לעזור לאדם באמת (כהציון הק' והתיקון הכללי וכו') רק אולי קצת תקנות והנהגות טובים, אבל על מה שעובר על האדם באמת בזה העולם איך יזכה לקדש המחשבה ולהכנס ביראה. אבל למעשה הרי זהו קבלת התורה וזהו עיקר אור הזה"ק והבעש"ט לקבל התחדשות חדשה בכל הנ"ל, שאף שיש לו כבר התורה ונדמה כאילו אין מה לקבל עוד, הרי פשוט שעיקר קבלת התורה הוא קבלת קיום התורה לשמור ולעשות ולקיים, ועיקר הקיום אין בו שום חכמות כלל, רק העיקר רחמנא ליבא בעי, להכניע תאוות הלב ולקבל עול מלכות שמים [וכל החכמות דקדושה שיש בספה"ק הם דרכי חיזוק והדרכה לדעת איך להכניע התאוה, כי ע"י מתיקות החכמה הוא תופס דרך השכל להבין שזהו האמת, ובכח זה עוזב את הדברים הרעים שהם היפך השכל, אבל העיקר הוא הקיום].

ולכן צריך להתקרב להצדיקים האמיתיים שהם כן מגלים לאדם לצאת מג' תאוות, [ולזה זוכין ביו"ט שאז חוזרים לקבל ההרגשה שצריך לצאת מתאוות. וראה דבר פלא שכל מציאות הימים טובים הם סביב ענין האכילה, כי בפסח העבודה הוא אכילת מצה וליזהר מחמץ, בשבועות מקריבין שני הלחם, ובסוכות עבודת האכילה בסוכה, וכן כלל סעודות יו"ט, וכמו כן ימי ספירת העומר שסופרים לעומר שעורים, והיינו כי שעורים הוא מאכל בהמה מה שהאדם אוכל אכילה בהמית ועדיין לא זכה לאכילת חטים (כמו בביהמ"ק שבשבועות הותר החיטין ורק בגבולין הותר החדש כבר בט"ז ניסן)]. וכלל ההתקרבות וההתקשרות לצדיקים הוא להבין זאת.

והנה כשהאדם מתחיל לילך בזה בחריפות ובחוזק, בוודאי אשרי האדם שמתעורר לזה להתנהג בקדושה, אבל הרי כשמגיע אח"כ הירידה הוא מתייאש ונדמה כגוי, אשר אליבא דאמת אסור להשבר אז כי הרי באמת אינו גוי והראיה שעשה ברכה ואכל כשר. ואנחנו עומדים באמצע בין שני הדרגות האלו, וע"ז אנו צריכים לקבלת התורה, לקבל המשקל הנכון, מחד גיסא עיקר התורה בפשטות הוא עבודת הבורא קדושת הברית וקדושת האכילה, כמו שאנו רואים בכלל ד' חלקי השולחן ערוך, שחלק או"ח הוא הל' עבודת השכמת הבוקר ק"ש ותפילה וכו', והשאר זה שו"ע יו"ד שהוא ענין קדושת האכילה, אה"ע קדושת הברית, וחו"מ זה לא לחטוף ממון, נמצא שכל התורה הוא סביב התאוות, ואף שזה דברים פשוטים מאד, הרי האדם כ"כ שבור, וקשה לעורר מענין קדושה כי נשברים ביותר ובפרט כשאדם נכנס במדרגה גדולה מאד ואח"כ נופל עוד פעם, הרי הוא נופל ונשבר לגמרי. אבל רבינו ז"ל יש לו דרך בכל זה שמחזק ומעודד שאף שנופל אל יחלש רק ישמח במה שיש לו ומאידך יתחיל לחתור לזה.

וזהו עיקר אור הבעש"ט וחסידות ברסלב להכנס לזה להיות בגדר אדם, ואף שיש שאי אפשר להכנס לזה, הרי רבינו מרחם ומורה לאדם שיהיה איך שיהיה בזה הרגע יתחזק להתחיל מחדש, ואפי' אלף אלפי אלפים פעמים יעשה התחלה חדשה, כי הרי זהו עיקר ההתפארות של השם מהאדם, שתמיד מתחיל מחדש לכסוף אל האמת לקבל מח זך ונקי להתנהג בקדושה וטהרה לא לאהוב הממון אף שהממון כן מושך אותו וכו', וזהו עיקר ההתקרבות לצדיקים אמיתיים שהצדיק מלמד לחתור תמיד לקדושה ולכסוף ולהתגעגע ללב זך. וזהו פירוש מה שרבינו הקפיד על ענין המפו' של שקר כי בזה מזהיר לאדם שיזהר מהרמיה שהם מרמים את האדם ואין להם תרופה לאלו הדברים, והוא דומה לאחד שהולך לרופא ונשאר חולה וכמעט מת ויש להזהירו ללכת לרופא אחר שהוא רופא אמיתי שיכול באמת לעזור לו ולהתרפאות.

פתיחה לכלל עבודת האכילה בתורת רבינו הק'

בשעת האכילה הוא הזמן לזכות ליראה

בא וראה עד כמה שעת האכילה הוא זמן גדול, שהרי עיקר הזמן שהאדם יכול להמשיך על עצמו היראה אינו בשעת התפילה (רק אז מגדילים הדעת וכו'), רק בעת האכילה, וכמ"ש רבינו (ליקו"ת סי' ע"ז) ש"עיקר היראה היא באה לאדם בשעת אכילה דייקא".

שלימות העבודה הוא דייקא ע"י הנגה להפכה אל הקדושה

ובתו' י"ט מתגלה בכללות ענין האכילה, שזה מושרש במה שהשם ברא את העולם ומחדש את הבריאה וכל המאכלים שיהיה מראה טעם וריח (ועי' ליקו"ת תו' א' בענין זה שמט"ר ר"ת מראה טעם ריח שזה מגדל כל שיח השדה ויצא יצחק לשוח בשדה ר"ת יוב"ל - וכל זה מקושר לשבועות שהוא סוד יובל הגדול שער הנ' שאז מקבלים כח להעלות העולם לשרשו, שבו מתגלה דעת ברורה, כי הרי האדם נפל ואיבד שכלו ומחו, ונמצא בעולם של שכחה מהשי"ת ברוח הטומאה בזוהמת הגוף ודמים העכורים, וסופרים ז' שבועות לקדש האכילה בחי' עומר שעורים, ונכספים ומשתוקקים לקבל את התורה כדי לידע ולהבין מה העבודה בעוה"ז איך לעבוד את השם באלו ג' התאוות), וכמו שמבואר היטב בספר התניא (ומוזכר הענין בד' מוהרנ"ת כמ"פ) שבאמת הכל אחדות השם והתגלות אלקות אלא שרצה הבורא שיהיה קליפת נגה שמסתיר, שהוא המראה טעם וריח הגשמי, ולכן יש מראה השמים והאילנות וכו' שנראה כמו שהן נראין בעוה"ז אשר באמת הם הכל ניסים ונפלאות כאלה עד שהיה אפשר לגווע מגודל פלאות המראה של התחדשות הבריאה בכל יום אותו הדבר, וכן למשל מראה השמש והפלאות שיש בזה איך שבמקומה אש לוהט ולמטה ממנה קר ובכאן הוא מחמם וכו', אלא שהאדם לא מתבונן כלל, וכן לענין הטעם שהוא פלאות שיש דבר כזה הנקרא טעם, והפלאות הגדולות שהאדם רגיל להמשך ולאהוב דבר מתוק או חריף אף שזה סם ממש, וכן (הריח) שהחן שנפרס על הבריאה תופס את האדם ולא מרגיש את השם, ואינו יודע שיש דרך התורה שהמלך אומר לנו איך להתנהג בזה, ונופל לתאוה הגשמית, [וזה נקרא שלא קיבל התורה כי אף שיש לו ספרים בביתו, הרי מונח בתאוות, ועיקר אמיתת קבלת התורה הוא למצוא הדרך איך לעבוד את השם בכל עניני העוה"ז שיהיה לו שמחה וחיות בתורה ותפלה וכו', ואף שבוודאי צריך עצות כשהאדם הוא עדיין באמצע הדרך, ויכול ליקח שנים רבות עד שיזכה כראוי (ואסור לשאול קושיות למה עובר עדיין), הרי בשביל זה צריך את רביה"ק שמוליד מחדש את ידיעת ההתפארות וכו', איפה יש רבי כזה בעולם שמוליד מחדש את ידיעת ההתפארות שהשם תמיד מתפאר בנו].

וזה הקליפת נגה שהוא מציאות העוה"ז המכסה על הקדושה, נתהוה מחמת חטא אדה"ר שאכל מעץ הדעת טוב ורע ונעשה הכל מעורב טוב ורע, ולכן האדם שהוא בתוך זה, הוא במקום של הסתרה ונסיונות ומר לו מאד ואינו מרגיש אמונה וקשה להתפלל בכונה וכו', והוא כמו אדם שרוצה לחיות אבל הוא נמצא במקום אריות ונחשים ורוצה לשחק איתם והרי יכולים לטרפו ומוכרח שיהיה לו דרך להתקיים שם, דהיינו שיהיה לו דרך שיוכל לברר את הטוב שהשם עשה שיהיה דבר זה, ולהכניע ולעזוב את הרע שהוא החלק שמכסה ומשכיח את השם.

והדרך הוא כמ"ש רבינו בכמה מאמרים (עי' תו' א' צ"ד ועכ"מ) להסתכל בשכל של כל דבר, ואין הכוונה דווקא להיות מקובל ולראות רוחניות כמו תלמידי בעש"ט (שזה לא זוכין ביום אחד), רק הכלל לבחור בדרך הדעת להיות בר דעת, ולא ללכת בדרך התגלות לבו ככסיל, ולא יבער לבו בנסיונות.

[וזהו קבלת התורה שהוא קבלת הדעת והשכל, ושכחת התורה הוא הנפילה לתאוות, ולזה בימי ספירת העומר אנו מכינים עצמנו לקבל התורה, כדי לקבל הכח לשלוט בנ' שערי התאוות, כנודע בסוד ספירת העומר מהאר"י סוד אדם מ"ה, שיש לתקן בכל יום הש"ך דינין הניצוצין משבירת הכלים שנקראין אדם, ויש לאדם שליחות כללית בזה העולם וכמו כן יש לו שליחות פרטית בכל יום שצריך ליפול לעוה"ז לפרנסה וכו', ויש שצריך ליפול יותר ויותר כדי לתקן, כי הם ניצוצי המלך חלקי שם השם כתר המלך וטבעתו שנפל לבוץ ושולח אותנו שליחות להוציאו ושום מלאך ושרף לא יכול לרדת לזה ולהרימו [ובאמת זה אלקות גמור, כי קליפת נגה אצל השי"ת הוא יותר גבוה מהקדושה מתורה ותפילה, כי הוא בסוד אי"ה שמקבל חיות מהכתר, כמובא סוד ענין זה במאמר איה מקום כבודו (ליקו"ת תו' י"ב) שהמקומות הנמוכים מאד יונקים ממקום עליון ונורא, אלא שאין שם התגלות אלקות, אבל הוא אור יותר עליון בחי' איה שמאיר בו הארת הכתר, וזהו סוד שבירת הכלים שהספירה נפלה למקום שאין שם התגלות, וחיותה היא שיונק מסוד אי"ה רחמי השם, לכן שרשו גבוה יותר, ויתבאר להלן].

ומגלה רבינו (בתו' י"ט הנ"ל) ששלימות לשון הקודש דהיינו שלימות של תורה ותפילה וקדושה וההתלהבות להשם של כל יום, הוא דייקא ע"י הנגה שמהפך הנגה לקדושה, ע"י כל מה שעושה בהגוף שיושן וקם וכו' ובעיקר ע"י האכילה שמקדש את מחשבתו.

[ומבאר שם שזהו בחי' מ"ש פנים בפנים דיבר השם עמכם (הנאמר בקבלת התורה) דהיינו שצריך לנסוע להצדיק לשמוע תורה מפיו ויש חילוק בין השומע מפיו למעיין בספר וכו' ע"ש, שלכאו' יש להבינו איך זה שייך אצלינו שזה סותר למצבינו היום, ואם לאו, מיהו הצדיק וכו', אלא המתבאר שם מעומק קשרי המאמר, שצריך לחפש מי שמגלה להפך הנגה לקדושה (וכמשנ"ת לעיל מליקו"ת תו' א' שזהו אור הצדיק היפך מפו' של שקר), דהיינו מי שקבל מהצדיקים שראה מה זה ביטול התאוות והבינו כראוי, ולא ביטול לגמרי אלא ההבנה איך להיות בתוך עוה"ז אבל להיות כל כולו בקדושה וטהרה לגמרי, והכל בהמתקת הדין דהיינו בשמחה וחיות וצחוק, זהו אור פני הצדיקים, וזהו פירוש פנים בפנים דיבר השם עמכם. (וע"ש עה"פ 'ישלח עזרך מקדש' ס"ת חשך בחי' תרגום המשלים את לה"ק 'ומציון יסעדך' בחי' קדושת האכילה ע"ש)].

גדר האדם ע"י אכילה בקדושה

ובליקו"ת (סי' ע"ז) "ע"י אכילה בקדושה וכו' עי"ז נעשה הפה בבחי' קומת אדם בבחי' מי שם פה לאדם היינו שעושה ומשים הפה לבחי' קומת אדם כי מי שאין אכילתו בקדושה ח"ו אזי פיו הוא בחי' בעל חי ממש אבל כשאוכל בקדושה אזי משים את הפה לאדם שנעשה מהפה בחי' קומת אדם".

כי עיקר גדר האדם הוא שהוא בר דעת ושכל שמשליט ומכניס את אור השם בעולם, וזאת ע"י קדושת אכילה, שאינו אוכל רק כפי צרכו ולא כבהמה העסוקה בלעיסה ואכילה ומעלה גרה כל היום.

[וזהו מה שאנו מצפים לישועת קבלת התורה שנזכה לחזור להיות אדם, ולקבל שוב נשמה קדושה, נפש טהורה, וכח דעת ושכל, ע"י עשרת הדברות, 'אנכי ה"א' - אמונה ברורה ומזוככת באחדות השם לידע שהש"י נמצא, ולצאת מאלקים אחרים כמ"ש 'לא יהיה לך אלקים אחרים' - לא לעשות עסק מאוכל ושאר התאוות, 'לא תשא את שם השם לשוא' - להחשיב את הברכות שמברך ולא לחשוב שהוציא שם השם לשוא שלא פעל כלום ח"ו רק בוודאי העלה את הדבר, 'זכור את יום השבת לקדשו' – ש"יקים את האמונה הנפולה שעי"ז עולה ומתענג בעונג שבת שזה בחי' אכילה בקדושה" (עי' כ"ז באורך בתו' נ"ז), והענין הוא כי עיקר קדושת אכילה לומדים כראוי כשטועם טעם שבת, שרואה שיש עונג דקדושה, שאינו בשביל הגוף רק שהשם נהנה ממה שיהודי אוכל שנעשה עונג בכל העולמות, הרי שהעונג אינו בשבילי אלא כולו קודש ואלקות, ועי"ז מבין קדושת האכילה ויכול לאכול בכשרות גם בימות החול].

קדושת האכילה ע"י אמונה

ובתו' ס"ב מתבאר ש"הבירור של המאכלים הוא ע"י אמונה" ומגלה שם באורך את סדר העבודה איך בונים את האמונה הקדושה ע"ש ומתבאר בדברי מוהרנ"ת (השה"ב ה"ג) בדרך סדר היום, שבתחילה יש לבטל הקושיות והבלבולים ע"י שינה לסלק דעתו ולהתבטל בתוך אמונה ללא קושיות (וזהו שינה של לילה), ואח"כ צריך לקום ולעסוק בתורה כדי להמשיך הדעת ליישב ולהבין תירוץ על הקושיות, ולכן אסור לאכול קודם התפילה ע"ש באורך. והכלל שעיקר קדושת האכילה אינו עבודה של 'אכילה' אלא הוא המשך של עבודת האמונה.

אמתת התורה הוא שיורד למעשה לענין האכילה

ובתו' מ"ז מתבאר ש"ע"י שיבור תאוות אכילה יש הארת פנים שהוא תיקון 'ואמת' (מי"ג מידות הרחמים)". והענין כי האמת הוא מידת הרחמים, כי אף שאדם יודע התורה והוא למדן גדול, אבל באמת חסר לו את אמיתת התורה שהוא מידה"ר שהשם מרחם עליך ואז נחשב שבאמת קיבל את התורה.

[ולזה אנו מצפים עכשיו, ומשתוקקים לקבל התורה 'באמת', להכנס שכל מעשינו יהיו תורה ע"י הסתכלות בשכל דקדושה, דהיינו שנבין שצריכים לאכול כי השם ברא כן, כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על מוצא פי השם יחיה האדם, שיש במאכל ניצוצין חלקי אלקות שנדמה כגשמי וצריך לחברם חזרה לרוחני, שזהו השכל הפשוט של אכילה שהשם רוצה שנחבר ונעלה את הצומח והחי לדרגא יותר גבוהה שיהיה מזה דם יהודי עובד השם שילמד ויתפלל עם זה, זהו עיקר הסתכלות בשכל בפשטות כמו שמתבאר בדברי מוהרנ"ת בכ"מ. ואם שוכח מזה השכל, ונופל לחשוב על מראה טעם ריח של הנגה, בזה נעשה טירוף הדעת שמאבד מוחו ומתבלבל ואין לו כח לשמוח וללמוד ולהתפלל, ולא זכה לקבלת התורה, כי עיקר קבלת התורה הוא קבלת קדושת אכילה קבלת השכל, ולכן בחג השבועות אחרי קדושת עבודת הלילה התיקון והמקוה והתפילות וקבלת התורה וכו' יש עבודת הסעודה וצריך לאכול מאכלי החלב והגבינה וכו' ומתעורר הנסיון של תאוות אכילה, ושם הוא העיקר, כי קבלת התורה הולך ביחד עם האכילה, איך אוחז בעבודה זו, אם יכול לאכול החלב והגבינה ולחשוב מעינא חד דרחמי (מתיקוני מידה"ר כמ"ש לעיל שקדו' האכילה הוא בחי' תיקון ואמת כנ"ל) ומבין שהאוכל אינו בשבילו ומה שאוכל הוא משום שיש שכל בזה או שמבין שזה מנהג ישראל קודש, או שיפול ח"ו לתוך לבנונית של עוה"ז (בחי' איה), ובאמת צריך הרבה חיזוק בזה, שבכל אופן אני יהודי ב"ה ואוכל חלב וגבינה לכבוד יו"ט שבועות (והוא כמו יהודי פשוט שכשאוכל את הדגים בשבת זה ממש מרוממו לרוחניות, כי המדמה שיש לו בזה הרימו לקדושה שהדג מזכיר לו את השם, ולמה שאצלנו החלב וכו' לא יזכיר לנו את השם), וכן בכל עת צריך שהאכילה יהיה בשמחה וחיות, כי ע"י עצבות לא מגיעים לשום דבר, בפרט בענייני ברית ואכילה, ורק ע"י שמחה וחיות יש קדושת האכילה שב"ה אני רוצה ויש לי את התורה ואני שומר את ההלכה ולא מתנהג כגוי, רק בחסדי השם נוטל ידים ואוכל מאכלים כשרים בברכה לפניה ומברך בהמ"ז, וצריך להיות מאד בשמחה בזה, וזהו קבלת התורה שהתורה משנה את האדם למעשה ממש. (ויש מימרא מאנ"ש 'על שני לחם יבצעו תמימים', לחם מרמז על אכילה וברית, ששם נשברים התמימים, כשאין יודעים איך לקדש שני בחי' הלחם, וזהו תיקון המזבח, כשאדם זז בזה קצת הוא נעשה אדם לגמרי), וזהו עיקר ההתקרבות לרבינו כמו שהזכרנו מליקו"ת תו' א', וכן מתו' י"ט שזהו 'פנים בפנים' שההתקרבות לצדיק הוא להבין איך להעלות הנגה, ולימוד ספרי רבינו צריך להיות באופן שבכל מאמר מבין דרך איך לאכול בקדושה, לברר את הנגה ולבא למחשבה קדושה, ואם לאו, לא קיבל פני הצדיק וזמ"ש שיש חילוק בין הלומד מתוך הספר לרואה פני הצדיק שרואה מה זה צדיק ואיש כשר והבן].

ע"י תאוות אכילה האדם יושן את ימיו

ובתו' ס' מתבאר ש"כשאין אכילתו בקדושה אזי אובד את פניו היינו השכל ונופל לבחי' שינה, שיושן את ימיו אף שנדמה שעובד את השם ועוסק בתורה ותפילה באמת הכל הוא בחי' שינה, וכשרוצין להראות לו פניו ולעוררו משנתו צריכין להלביש לו הפנים בסיפורי מעשיות וכו' של שנים קדמוניות" ע"ש, כי כל עניני קדושת הברית והאכילה צריך פשוט לשמוע כראוי את המעשה הנכונה ואז מתעורר היטב, כי בתחילה נדמה לו שזה קשה ובלתי אפשרי מרוב הירידות שעבר, אך כשישמע כראוי את המעשה יבין שזה כלום, כי צריך שהדמיון דקדושה יתפוס אותו וירומם את דעתו.

[ומגלה מוהרנ"ת שיו"ט הוא בחי' ספורי מעשיות, שיש המעשה של היו"ט שהיו משועבדים במצרים ויצאו משם וספרו נ' ימים וקבלו התורה וירד השם על הר סיני והיה קולות וברקים עד שפרחה נשמתן ונתעלה האכילה שבמעיהן וכל העולם כולו רעד וכולם באו לבלעם, ואמר השם עוז לעמו יתן השם יברך את עמו בשלום, עליונים בכל העולמות ששו, והיה מריח ריח הבשמים בכל העולם, וזכינו לקבל את התורה שהוא רצון העליון של המלך, תורה מתוקה כדבש וחלב תחת לשונך, מתיקות השכל, כמ"ש טוב טעם ודעת למדני, וקבלנו לקיים רצונו לחיות כל חיינו על פי זה, לאכול ולישון ע"פ התורה וכו' (אשר רצון התורה מתגלה רק ע"י הצדיקים כמו שאנו רואים שרבינו מגלה איך זוכים לבא לכל זה שיהיה באמת כל מעשינו ע"פ התורה)].

אכילה בקדושה עושה פנים לכבוד

וע"י קדושת האכילה מתגלה כבוד השם "כי שולחנו של אדם היא בחי' כתר מלכות והוא בחי' כבוד בבחי' מלך הכבוד" כמ"ש בתו' ס"ז (וע"ש באורך בענין הולדת הנפש וגידולה ע"י אהוי"ר וכו'), ובלי קדושת אכילה א"א להאיר לו התגלות כבוד השם, שיש לו גאוה וכו' ע"ש.

ועיקר ההתקרבות לרבינו הוא שאנו רוצים להיות כמו רבינו, ואף שמונחים בעוה"ז במקום שמונחים ונדמה שאי אפשר לצאת מזה, רבינו מעודד ומנחם ומזעזע אותנו, תראו איזה מתיקות ונעימות שמחה והתחזקות ואמת ואמונה ותפילה יש, ולכל זה לא תוכל לזכות כי אם כשתקדש האכילה ששם נכנס המתיקות בעצמות, וכל פעם שתשבר איזה מחשבה של תאוה אפילו ביום הכי פשוט, יש לך לדעת שזהו עיקר התכלית וזה היתה כוונת התורה, ותאמין שהשם מסתכל עליך איך שאתה משבר את משיכות החן של שקר שעובר עליך ביום הכי פשוט. [וזהו אמתת קבלת התורה בהתחדשות ביראה ופחד, שנכנס לאדם היראה].

אכילה בבחי' מן הוא דעת גדול

ואכילה בקדושה הוא בחי' אכילת מן שזוכה לדעת ושכל גדול, כמובן בתו' נ"ו שיש ב' סוגי דעת יש דעת ויש דעת גדול, הדעת הפשוט הוא פשטות גדר הדעת שחוזר לדעת שיש בורא בעולם, ומבין שהגוף הוא מלא תאוות כמו בהמה ממש, ובכל הענינים שמתנהג כרצון הגוף הוא פשוט נותן מזון לנחש דהיינו שנותן כחות ליצר הרע ולעצבות ולשונאיו ולמחלות רח"ל [וכמובא בלקו"ת סי' ח' 'דוק בככי ותשכח בנגרי', שע"י תאוות אכילה יש כחות לקליפות רח"ל שמגדיל עקב דס"א ע"ש (ובתו' רע"ז פי' דוק בככי ותשכח בנגרי שע"י אכילה דקדושה מתקן רגלי הקדושה)], וזהו פשטות גדר קבלת התורה לקבל הדעת 'אנכי' שהשם הוא האלקים אין עוד מלבדו ו'לא יהיה לך' לא לעבוד ע"ז שלכאו' מי יעבוד היום ע"ז אלא שמבואר בספה"ק של תלמידי הבעש"ט על מאחז"ל שאאע"ה היה לו ד' מאות פרקים במסכת ע"ז (שלכאו' מה יש כ"כ הרבה להאריך בזה) דהיינו כי היה ברור לו שכל דבר בעולם הזה אפי' מחשבה וחן והתדבקות שלא להשי"ת, זהו מציאות של ע"ז שעושה ישות חוץ מהש"י ח"ו וזהו שמזהיר הדיבור הב' 'לא יהיה לך אלהים אחרים', והדיבור האחרון שהוא כלל כל הי' דברות וכלל כהת"כ, הוא 'לא תחמוד' שהעיקר הוא להכניע חמדת הלב מתאוות עוה"ז ולקבל הדעת להבין שבאנו לעוה"ז לברר אלו הדברים ולתקנם, וזהו עיקר ההתקרבות לצדיק, שהצדיק מגלה האמת (שהעולם לא כ"כ מלמד א"ז) שנדע שיש תאוות אכילה, וצריך לשמור המחשבה ולקדש הברית ולצאת מתאוות ממון, וזהו 'פשטות הדעת' שזכו לקבל בעת קבלת התורה שפסקה זוהמתן.

אבל יש 'דעת גדול' ועמוק מאד, כי ע"פ הדעת הפשוט אין מי שיוכל לצאת מהרע כי אם מי שיש לו טבע טוב ועדין ואין לו כח כ"כ לאכול ולא כח לחטוא כי טבעו קר ואין דמיו רותחים, אבל מה יעשה האדם שיש לו חמימות וטבעו וכו', בשביל זה צריך 'דעת גדול' של יציאת מצרים, שטעמו טעם מן, לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן, וזה עיקר קבלת התורה לשנות את האכילה, שנהיה בבחי' אוכלי המן שהאכילה תהיה בדעת גדול, וזה התחיל ביצי"מ מאכילת מצה וקרבן פסח וכן אכילת אפיקומן שלנו שהוא כאכילת קרבנות ממש (שזהו ענין מזבח המבו' כאן), וזהו 'הדעת הגדול' שהוא הדעת איך 'להפך' הסתרה לדעת, דהיינו שכשיש לי תאוות אכילה בזאת הרגע, לא תאוות אכילה של פלוני או שלי של אתמול, אלא ברגע זה שתפס אותי החשק הזה, פשוט השם נתן לך זאת כדי שתהפכו לדעת, שרצה ללמדך מהו חשק להשם, כמשל הספינה שהולכת ע"י הרוח, כך התאוות זה הרוח לעוררו ולהוליכו לאהבת השם, כי ככה הלב סגור ואין לו שום מתיקות בכלום, והנה פתאום הגיע רוח לחשוב מאיזה משיכה, ובזה מתעורר למתיקות התורה אהבת השם, אשר זהו הדעת הגדול שמלמד הבעש"ט שיש אהבות ויראות ופחדים וכ"ז ללמד לאדם להבין איך כל דבר בעולם מסביר לי איך לחיות עם השם, וזהו קבלת התורה שכל החיים הוא תורה ומלא חיות, חיות של אמיתת התורה, והבעש"ט גילה זאת בעולם שיש בעולם אכילה דקדושה, אכילת הצדיקים, אכילת שבת.

אכילה בקדושה נלמד מאכילת שבת

וכל ענין קדושת האכילה לומדים רק מאכילת שבת, כי באמת הרי יש באכילה עונג כזה, וזה העונג א"א להבינו מהו, כמ"ש רבינו (שיחות סי' ו') שכל התאוות הם כמו ניצוצי אור השמש שנכנסים דרך החלון, ולא יכולים לתפוס את העמוד אור הזה, אבל באמת בשבת יכולים לתפוס ולאחוז בעונג הזה, כי ע"י שאנו מתענגים בנועם שבת, כל העולמות מתענגים עד א"ס, כי בשבת האכילה הוא כקרבן בלי יניקת הרע, לכן בערב שבת קונים כל ישראל שפע גדול של ירקות בשר ודגים וכל מטעמים (ובכל ערב שבת קונים עם ישראל בכללות בסך עצום ומוציאים ממון הרבה) וכל זה הוא ממש תיקון המזבח בחי' הקרבת קרבנות, שמחזירין כל הבריאה לעונג שבת שהוא התגלות העונג שיש להשם מהבריאה שזה העונג נמשך למטה, ומזה נמשך כל השפע לכל השבוע, כמובא בזה"ק ששואל דבשבת לא עובדים ואיך נמשך השפע, ומתרץ דאדרבה ע"י המשכת העונג בשבת ע'דן נ'הר ג'ן בזה נמשך כל השפע לכל השבוע, שזה השפע של עדן נהר גן הוא טעם המתיקות דקדושה טעם לימוד התורה וטעם התפילה.

ועיקר בנין קדושת האכילה הוא בשבת כמ"ש בתו' נ"ז ש"עונג שבת הזה זה בחי' אכילה בקדושה", שאכילת שבת עי"ז הוא עיקר שלימות האמונה, וכמה שמקבלים שבת בהתעוררות באהבה ויראה לזכור שהשם מתפאר בי שאני שומר שבת, כמו כן זוכה לקבל מהשבת.

[וזהו עשרת הדברות, 'אנכי ה"א אשר הוצאתיך מאמ"צ' היינו שתצא ממצרים שתשבר הגוף להתדבק להקדושה, ולהכנס לזכור את האמונה אנכי, 'לא יהיה לך אל' אחרים' אל תעשה ע"ז וישות מדברי תאווה בעוה"ז, 'לא תשא את שם השם לשוא' אם אתה עוסק בתפילה ומברך ברכה וכו' הרי אתה כן שולט על הבריאה ואל תאמר שזה לשוא ולא פעלת כלום, 'זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעשה מלאכה וגו שהש"י עשה ששת ימים שבהם נכנסים לשק ונאבד מאיתנו אהבה ויראה, ועבודתינו להתייגע לחזור לאהוי"ר שהוא מעין עונג שבת, שבשבת הענג הוא כולו קודש, ובימות החול מתייגעים ולוחמים באכילה להתקרב לצדיק לדעת שנכון שיש תאוות ועיקר חיי הוא לשבר אותם ולנסות לעזוב התאוה, והעיקר שאיך שיהיה בכל אופן אני שמח שאני רוצה להיות יהודי כשר וזכיתי לברך וקבלתי את התורה ועושה כמה שאני יכול, וזה עיקר השינוי שצריך להשתנות אצלינו בקבלת התורה. ועי"ז יוצאים מג' התאוות שהם - 'לא תרצח' תאות אכילה שהוא ריבוי דמים, 'לא תנאף' פגה"ב, ו'לא תגנוב' תאוות ממון, ובזה 'לא יהיה עד שקר' שאינו מקבל עול באמת, רק יקבל אור הצדיקים שאז הוא באמת עם עול אפי' שהתאוות והירידות והעייפות משגעים אותו ונופל ח"ו, בכל זאת אתה כן בעול מלכות שמים האמת. ולכן נתן השם את התורה ע"י הצדיק דהיינו משה רבינו, כי ע"י ההתקרבות לצדיק, אזי אפי' שיש לו שכחה וירידות וחולשות ונראה שאין לו עול באמת, הרי השם עשה כן שיהיה מלחמה אדירה מאד ודייקא כך מחברים שמים וארץ, וע"י התקרבות לצדיק אינו נופל רק יש לו רצון ויש לו איזה שייכות לזה ועושה התחלה חדשה].

ע"י הארת הרצון זוכה לאכילה דקדושה

ובשביל לצאת מהתאוות צריך רצון לצאת מזה (וביו"ט שבועות מקבלים קדושת הרצון), וכדאיתא בדברי מוהרנ"ת (הל' ברה"ש ה"ה) שכשיש דינים על האדם צריך לפדיון הכולל משער הנ' לצאת מהצרות ובעיות, כי כשהאדם שבור א"א לדבר אליו כלום וא"א לרוממו ובוודאי שאין לו זמן לחשוב מתאוות אכילה, אבל ע"י פדיון הכולל משער הנ' (שנמשך ביו"ט שבועות) אור זה גואל ופודה את האדם ויוצא מהדינים ואחיזת הרע ויכול לחזור ולהכנס לקדושה. ואם לא אזי צריך הרבה חיזוק, דהיינו להתחיל הרבה התחלות עוד התחלה ועוד התחלה, והתחלה פירושו שיש ממך התפארות חדשה להשם, כי זה עיקר ההתפארות שאדם מתייגע להתחיל מחדש אף שלא הולך לו, ויש אדם שזה מה שרוצים ממנו, ואל תשאל למה אינך מצליח ושוכח עוד פעם, תרצה ותנסה עוד פעם, תחיה את עצמך עם הברכה, תתבייש במצבך, ותתחיל מחדש. רוב אנשים כ"כ שבורים ואין כח לחשוב מקדושת אכילה, וקשה להחיות אותו, ולכן עיקר דרך הקיום בקדושת אכילה אינו רק הרצון ושברון הלב אלא העיקר הוא הידיעה הברורה שזה יהדות ובלי זה אינו קבלת התורה, שפשוט שאם לא שמח עם הציצית והזקן והפיאות לא קבל את התורה, כי שלימות האמונה הוא כשמבין שהשי"ת צריך כל מה שאני עושה, והתכלית בכל מה שאני עושה הוא כדי שנבא לאהבה ויראה, כמ"ש במפרש הרמב"ם שהתכלית שהשם קידש אותנו בתרי"ג מצוות הוא לבוא לאהוי"ר, ואהוי"ר שזה האמת בא רק בקדושת אכילה, ובלא זה הוא רחוק מאמתת התורה (כמ"ש בתו' מ"ז שאין שם התגלות מידה"ר וכו' כנ"ל), כי בלי קדושת אכילה אינו יודע מה זה נקרא לחיות.

קדושת האכילה הוא ע"י השכליים של הצדיקים

ועיקר קיום קדושת אכילה הוא ספרי הצדיקים, וזה מה שאנו צריכים לאכול כמ"ש לכו לחמו בלחמי דהיינו לחמה של תורה, וזהו הענג דקדושה הטעם המתוק האמיתי שמגלים את השכליים דקדושה, שזהו קדושת אכילה שבמקום להנות מגשמיות המאכל הריהו נהנה מעונג השכל דקדושה, וזהו שצריך לקבל מדברי רבינו באמת, לא רק התבודדות ואנחות, כי הרי רבינו מדבר עוד דברים, אלא כל חידוש של רבינו הוא קדושת אכילה, שכשחושבים החידוש והשכל של רביה"ק יש לו עם מה לצאת מתאוות, וזהו היגיעה של קנין התורה 'במיעוט תענוג', וכשמונחים בלימוד התורה וטועם טעם חיים מה טוב, אבל מה יעשה כשנופל מהתמדת הלימוד, לכן צריך אור הצדיק וספריו הק' שיתן לו מחשבות אחרות.

ע"י קדושת אכילה חי לנצח

רבינו מפרש בתו' קמ"ד 'אין אדם מת וחצי תאוותו בידו' עיקר החילוק בין עוה"ז לקבר הוא אכילה ולעיסה שלאחר המיתה אין יכול לאכול, אבל זה החילוק שייך רק באדם שנמששך אחר תאוות אכילה כל ימיו דהיינו שכל החיים שלו זה רק ללעוס ולאכול, א"כ לא יהיה לו חיים בקבר, אבל כשהאדם משבר תאוותו ואוחז תאוותו בידו 'וחצי תאותו בידו', אזי 'אין אדם מת' שחי לנצח אפי' לאחר מיתה ואין חילוק אצלו בין מיתה לחיים.

להרגיל עצמו לחיות בעוה"ב בלא אכילה

וכן יש שיחה של רבינו (שיחות סי' צ"ו) שצריך להתרגל להיות כבר בעוה"ב, דהיינו שיהיה יכול להתנהג בלא תאוות כמו בעולם הבא שאין בו לא אכילה ולא שתיה, שיחשוב שהוא כבר יושב בעוה"ב כמה שעות בלי לטעום רק מאכלים רוחניים של דעת, ובזה חי בעוה"ב, ויצייר לעצמו שהנה עכשיו יושב ליד רביה"ק ורואה אותו ואת הרבי ר' ברוך והבעש"ט הק', בלי דמיונות אבל תתרגל לחיות בעוה"ב, כי יש חיים טובים ואמיתיים בעולם הזה.

[וזה מה שצריך לקבל התורה מחדש, כי העולם מלא מרירות ומעברים מרים מאד, אם פרנסה, בריאות, גניבות וגזילות וכו' מה שאין הולך לאדם כרצונו, וזה מה שהאדם רואה לפני עיניו בעולמו, וכשבא יו"ט שבועות הגיע הזמן לחשוב ולהסתכל בעצמו, האם זה החיים שלי, הרי אין חיים לנצח כאן, אלא עיקר החיים שלי הוא לקבל התורה, ולא רק מה שהעולם חושבים שהכונה להתחדש ללמוד בחשק, אף שבוודאי הוא נכון, אבל הרי יש לנו רבי שמלמד אותנו מה באמת כתוב בתורה, לקרוא ק"ש בחשק חדש, ולקיים ציצית ותפילין ושבת בשמחה ובהתחדשות, ולראות תמיד כמה רווח נפלא הרווחנו ביהדותינו הפשוט, שיהיה מקובל אצלו שמה שאני מקיים זהו תורת השם ממש, ולהיות בשמחה וששון מזה, וכן שאר הדברים שרבינו מלמדינו מה כתוב בתורה, ובפרט כשהאדם יוצא מהיגון ואנחה וזוכה ליישוב הדעת ומפסיק לחשוב מהטרחות והטירדות הכבידות, שזהו עיקר המתקת הדין שהשם מרומם אותנו אל הקדושה, אזי יש לו זמן לקבל את התורה באמת ורואה מה שכתוב באמת בתורה 'לא תרצח לא תנאף לא תגנוב' שיש ג' תאוות כנ"ל, שזהו שרבינו מרחם עלינו להכנס קצת באלו הענינים, שאף כשזוכה לשפע רב של מעות אבל הוא בלי תאוה ומחשבה ובפרט בתאוות שנופל רח"ל לחן של שקר וסרחון עוה"ז, שזה עיקר מצוות התורה סביב האכילה וברית לקדש אכילתו וכו'.]

הדרך לזכות לקדושת אכילה ע"י הידיעה שאכילה עצמה זה עבודה

ועיקר הדרך בפשטות שהאדם קם ונכנס לעבודת האכילה הוא כשמבין שכמו שיש עבודת השם עבודה הקשה( ללמוד תורה גמרא עם תוס' וכן תפילה בהתאמצות גדולה לכוון, כמו כן יש עבודות חיצוניות שהוא ללכת לביתו ולישב בשלחן לאכול וכו' שבזה גם עובדים את השם אותו הדבר, ועיקר הנפילה הוא כשנופל כאילו שאין שום דבר מזה, ועיקר ההתקרבות לרבינו הוא לידע שיש עבודה כזה קדושת אכילה וברית, וכשנכנס לזה שזה עבודה להשם אזי עושה ברכה כראוי ושמח בכל ברכה, כי יודע טעם מתיקות דבש הקדושה, וכשנופל במוחו מחשבה של תאוה הוא לוחם במחשבתו נגדו לא לחשוב מזה רק לחשוב משהו אחר, אם מבין ענין ניצוצין או שאר ענינים וציורים נפלאים והרעיונות שיש בזה המוזכרים בדברי רבינו ומוהרנ"ת ובספרי הבעש"ט, והעיקר הוא מחשבות האמונה (כנ"ל מתו' ס"ב) לחשוב מאמונה שהשי"ת ברא את האדם והוא צריך לחיות עם קמ"ח (גי' שם רביה"ק, שא"א לחיות בלעדיו) וב"ה שריחם עלי ולא הרעיבני רק חשב עלי להחיותני ונתן לי אוכל, ובכך שחושב מחשבות אמונה, בזה האכילה נהפכת מיד לאכילה קדושה.

וזהו ענין ההתקשרות לצדיקים, שהמש"ש אין מלמדין נקודה זו, אבל רבינו עולה למעלה למידות הרחמים לפעול שנזכה להשתנות לזכות לאכילת ישראל בחי' תיקון המזבח, להבין שיש עבודה פנימית בתורה ותפילה, ויש עבודה החיצונית באכילה ומו"מ וכו', ובזה נכנס לעולם אחר לגמרי וחי עם התורה כל היום חיים נצחיים, שכל כוס מים זה מצוה לנצח נצחים, ברכה ויחוד, וכך יש עבודה בכל דבר, וכידוע מיסודי הבעש"ט, שהאכילה אינה אמצעי כדי שאח"כ יהיה לי כח לעבוד את השם, אלא מעשה האכילה עצמה הוא כבר עבודת השם, וההבנה הזאת שתבין שאתה עובד את השם בזה הדבר בעצמו ממש, זהו אמיתת אור קבלת התורה.

ובוודאי בענינים אלו של התעוררות צריכים הרבה התחזקות, וכמ"ש מוהרנ"ת שעל כל כף של התעוררות צריך חבית של התחזקות, ועיקר להתעורר לעשות ריבוי התחלות, [וכשבא יו"ט שבועות נתעורר האמת שהשם יורד על הר סיני לומר שיש מה לעשות בעוה"ז], ויש עצם הדעת מהו טוב ורע לסור מרע ולעשות הטוב, ויש דעת גדול [שלזה אנו סופרים לקבל הארת התורה בדעת הגדול הזה] שהוא רחמים גדולים ופשוטים, שזה דעת שמלמד איך להפך הסתרה לדעת, שבלא זה הדעת כולם נופלים ונשברים בהסתרות אלו, וההסתרה נקרא חמץ ובשבועות מביאים בתוך הביהמ"ק 'שתי לחם' שמהפכין ההסתרה לדעת, והשתי לחם זהו כמאמר הנ"ל 'על שתי לחם יבצעו תמימים' שכל התמימים נשברים בשני ענינים אלו הנקרא לחם כידוע, אבל כשמקבלים הדעת של הספה"ק של הצדיקים תלמידי הבעש"ט (שהילולא הק' שלו בשבועות) אזי אפשר להסתכל בשכל של כל דבר ולעשות כל דבר בעולם קצת אחרת שאז הוא בקדושה וטהרה, וזה ממש עבודה שלוקח מאכל מעוה"ז ומברך וחושב מחשבות דקדושה, בזה עושה עליות להניצוצין ונעשה אחדות והבריאה מתחדשת והדעת נשלם לדעת גדול שהשם הוא אלקים אין עוד מלבדו והוא מחדש הבריאה תמיד ונמצא פה וכו', ושלימות זה הדעת (חו"ג) נקרא אהבה ויראה, ובזה הוא חוזר לעצמו, לקבל התורה בהארת שער הנ', הארת מדות הרחמים שמוציא אותו מהירידה ומקבל שכל ודעת ברור כזה לתפוס מהו רצון השם ואיך אפשר באמת להחזיק מעמד בזה העולם ואיך עובדים את השם באמת, וזהו ה'דעת גדול' שמתחיל כבר להסתכל בפנימיות ולצאת מיאושו והרגלו הרע במחשבותיו ומתחיל להתרגל לחשוב מהאמונה, ובעיקר כשיש תאוות אכילה וכדו' אז צריך לחשוב מהאמונה ויכול לצאת משם.וכן מאידך לקבל להיות בתכלית השמחה, עליונים ששו ותחתונים עלזו, מעצם זה שהוא יהודי וזוכה לקיים מצוות לעשות ברכה ולשמור שבת וכו'.

אמיתת אור התורה הוא בירור המדמה

כי קבלת התורה הוא לקבל הארת האמונה שהאמונה תאיר לאדם, ועיקר קיום האמונה אצל האדם הוא כשמשתמש עם האמונה לברר בירורים, וכמובא בליקו"ת תו' ח' (שהוא הצוואה של רביה"ק כנודע) שעיקר ההתקרבות לצדיק הוא בירור המדמה, וקודם צריך האדם לידע שהוא במדמה, שזה עיקר הישועה הראשונה של האדם, לידע שכל הצער והעצבות והמרה שחורה זה דמיון ולא בא לעולם בשביל זה, ואז יקבל אור התורה לעסוק בתורה ובזה יתחיל לצאת קצת מצער, וכ"ש כשיקבל שמחת התורה אז יוצא יותר מצער ונכנס יותר לאמת ומשתנה חייו ביותר, וכ"ש כשיקבל אמיתת אור התורה שיש בעולם עבודת בירור המדמה, אז נכנס לעיקר העבודה שבכל דבר שעושה בזה העולם יעסוק לברר בירורים, שזהו הרחמנות של רבינו שמאיר עלינו הארת שער הנ' ומוליך אותנו בדרך שנקבל אמיתת אור התורה שהוא בירור המדמה, וגם כשנפלנו מזה נשוב בתשובה במתיקות ואמת כזה, כי רבינו הולך איתנו יחד בכל המלחמה שאף כשנפל לא יתבלבל רק יתחיל מחדש, כי בכלל קבלת התורה הרי צריך לקבל גם פשטות התורה כמו שנתבאר, דהיינו שאם לא הצלחתי לברר המדמה, צריך לשמור פשטות התורה, ששמח שקיים פשטות ההלכה, וכמ"ש בתו' א' שיש אור הח' שהוא השכל שבכל דבר, ויש זמן שלא הולך אור הח' שאז צריך להחיות א"ע עם בחי' נ', לשמוח שב"ה זכה לברך ברכה ומתחיל התחלה חדשה, ומבואר שם שצריך שיהיה אור הלבנה כאור החמה אור הנ' כאור הח', שיהיה כ"כ מלא שמחה וחיות עם פשטות המצוה והכשרות וכו' שזה נותן לו כחות ממש כמו שהיה לו עכשיו אור הח' שהוא דביקות והרגשת אור אחדות השם ממש באהוי"ר, וקבלת התורה הוא לקבל שני חלקי תורה אלה, בין בח' בין בנ', פשטות ודעת גדול (וזהו המקוה של שבועות שהוא דעת גדול).

וצריך להמתיק ולתקן בחי' מנחת שעורים שהוא המאכל בהמה, בחי' התערובת טו"ר שהעולם נפל בחטא עה"ד שיודע מהרע להפכה לטוב, ובקבלת התורה האיר הטוב בעולם ונודע לנו האמת, שהשי"ת מתרצה עם העולם ומקבל מאיתנו אפי' דברים קטנים למחצה לשליש ולרביע אפי' שאינו חלק מאלף ממעשה טוב, כמו למשל באכילה שאף שאינו מעשה טוב ממש רק שערה קטנה שזוכה בזה, נעשה מזה התפארות נורא ונסים, וזה עיקר אחיזתינו בשערו"ת דדיקנא (ובשביל זה צריכים אנו את היו"ט שבועות).

ביאור דברי המאמר

ועתה נתנה ראש ונשובה לביאור המאמר, שהתחיל לדבר שהצדיק מגלה האור הנפלא של היראה ומתנת האהבה לזכות לדבקה נפשי אחריך שזהו תאוות כל נפש והצדיקים מביאים את ההתפארות של כל אחד לפני השם ועי"ז נופל על כל אחד כח נפלא דקדושה וכו'. ואעפ"כ יש שהאדם מונח בחבלי עבותות החטא בתוך השק ומשיכות רעות של החן של שקר ולא מרגיש כלום כמו עפרון החתי, והעצה הוא תיקון המזבח. והקדים ש"עִקַּר יְנִיקַת הַכְּסִילוּת, דְּהַייְנוּ הַקְּלִפּוֹת, הוּא רַק מִבְּחִינַת מִזְבֵּחַ" ועוררנו שיש להבין דהרי מזבח הוא ענין קדוש, ומהו שהיניקה הוא מבחי' המזבח, ואינו אומר שהיניקה הוא מפגם המזבח תאוות אכילה.

השם אוהב את כל הבריאה ומתפאר ממנה

אלא שיש להבין שבאמת השם מתפאר מאד מכל הבריאה, כמו שנודע המשל מהמגה"ק ממעזיריטש זי"ע בענין העונג של אכילת שבת קודש, שהוא כמו אומן בעל מלאכה שעשה כמה כלי כסף יפה וכבד כמו של העשירים עם ציצים ופרחים ממש אחד בעולם, ושווה הון רב, ואח"כ כשגומר הכלי הרי זה עדיין מלוכלך ירוק וכחול ואין לו פנים, וצריך ללטשו ולרחצו בכל מיני נקיון, ואחרי ככלות הכל הוא תופס את הכלי המפואר בידו ומסובבו לפני עיניו ומתענג ומשתעשע בו עד שנשמתו יוצאת מתענוג שעבד עליו כמה שנים והנה יצא בדיוק כרצונו, כמו כן ממש מתגלה בכל שבת זה העונג שהשם מתענג כביכול מהעולם, וזה העונג אנו ממשיכים על עצמנו ע"י אכילת שבת, ובזה נמשכים כל ההשפעות.

ענין קלי' נגה

ויש לדעת שהשפע הזה שהשי"ת מחיה כל הבריאה, הנה בזה"ק מגלה מהו ענין ההשפעות שהוא השפעה רוחנית ואיך למעשה נהיה עץ גשמי בעוה"ז, והענין כי השם רצה שבהשפעה הרוחני הזאת יהיה שבירת הכלים שעי"ז יתהוו בחי' הקליפות בעולם, ויש הקלי' הטמאות שהם עולמות של רוחות רח"ל (הקלי' שאחורי הבריאה ששם נק' ציפרין כדאי' בתו ג' ואח"כ מעולם היצירה) השם יצילנו מהם, שמזה נתהוה התאוות של איסור שהם אהבות נפולות ואכילת איסור וכו' שהם הם הקלי', ומעין זה יש בתוך עוה"ז מהשבירה כל מעשי הגויים ותאוותיהם נבילות וטריפות.

אבל קיום העולם הגשמי אינו מהקלי' הט' רק מקליפת נגה, וכל הקלי' שיש בזה העולם הוא רק בראש של הבעל עבירה, כי באמת נבילה אסור ליהודי לאכלו וכשאוכלו אז נעשה קליפה, כי העולם מצד עצמו הוא כשר, וכל דברי עוה"ז נתפסים בקליפת נגה, והבירורים של שבירת הכלים הם עולים רק עד נגה.

וזה הנגה הוא נחת רוח נורא להש"י, כי הבריאה אינה דבר ריק אלא כל יום של מעשה בראשית הוא שעשוע עליון, כי הכלים הנשברים הוא הכבוד שמים, כמו שאומר הקב"ה 'עולמי עולמי', וכל העולמות של מלאכים ושרפים וחיות הקודש שלמעלה ששם יש התגלות אלקות, הכל הוא מהבירורים שהצדיקים ביררו מתוך השבירה בעוה"ז, כנודע חכמת האריז"ל שהאצילות נעשה מהבירורים וכו', והכלל שכל הדומם שאנו רואים שהוא כל האבנים והמתכות ואבני שיש ההרים וכל גבעות וכו', וכל הצומח שהם כל האילנות והצמחים והירקות עץ פרי וכל ארזים וכו', וכל ה'חי' כל בהמה רמש וציפור כנף, וכל 'מדבר' בחורים גם בתולות זקנים עם נערים, השם אוהב את זה מאד, ואף אם אתה לא מבין את זה, זה לא אומר שזה לא כך, כי באמת מציאות הבריאה השם אוהב אותה מאד.

ענין ההשפעה לבריאה וחיות הקלי'

והנה הבריאה צריכה לקבל השפעה, וסדר ההשפעה לבריאה זה סוד עמוק מאד, כי לכאו' העוה"ז הוא נמוך מאד ולמה השם מקיים אותה, אלא הענין שבאמת עיקר כבודו הוא דווקא מכאן מהעוה"ז, אבל בכל אופן יש להבין שהרי הבריאה הוא הסתר פנים ונגד רצונו אלא שמתבאר בזה"ק כמ"פ בסוד המזבח, שזה עיקר תיקון הקרבן, כי חלב ודם אסור לאכול, וזה נתקרב ע"ג המזבח, וזהו החלק מה שהמזבח נותן להס"א מעין ענין השעיר לעז' שביוה"כ, כי כשאדם נופל ונכשל באיזה חטא הרי מקלקל הרבה, ואף שיש היום מצות התשובה שכששב בתשובה עם וידוי דברים וכמה שיותר מקורב לצדיק בזה הוא מוציא את הצירופים של השכינה שקלקל (כמובא בתו ד') ומשלים אור התורה וחוזר להשם והשם מוחל לו כי הוא ית' רב חסד ומרבה להיטיב, עכ"ז היום עדיין חסר לנו הקרבן, כי בקרבן נוסף תיקון נפלא, שהרי ע"י החטא יש קטרוג על האדם, כי כשחטא הוא נעשה מפרנס ומשפיע לסט"א, שמאחר שנתת לו שפע, הוא כבר מכיר אותך והוא נהנה ממך, כמו מי שנותן פעם אחד אוכל לכלב או לחתול הוא כבר מכיר אותך והולך אחריך, וכן הבע"ד הוא ממש כך שנעשה כחבר שלו רח"ל, אבל באמת יש לידע האדם הוא חלק מהקדושה, כי השי"ת אוהב את העולם הגשמי, ורק אצלינו הוא רע התאות אכילה וניאוף רח"ל שזה שאול תחתית ופריקת עול, אבל אצל השי"ת הרי הוא ברא את העולם, ההרים וכל גבעות, עץ פרי וכל ארזים, החיה וכל בהמה, בחורים ובתולות, זקנים ונערים, וכל זה הוא שם השם נשגב שמו לבדו, נורא נוראות, שזה סיפורי מעשיות כזה שנעשה יחודים והתעלות מכל מעשה ומעשה בזה העולם, שחותך עץ או קצירת פרי וכל מסמר שתוקעים נעשה יחודים, (ואינו בסוד המוחין הגדולים רק בסוד התבונה הג' וכו' ואינו ממש קדושה ואיכהמ"ל בסודות נוראים אלו), מכל מעשי האדם נעשה דברים נוראים מאד, יותר גדול מלבנות בנין שלם, ואין שום דבר ריק אלא שאנו עוורים ולא רואים. [וזהו קבלת התורה לפתוח את העינים, כי בקבלת התורה נבקעו השמים העליונים ונפתחו העינים וראו האמת, ואף שזה עמוק מאד וקשה לתפסו ולזוכרו מ"מ זה נשרש בנשמתינו שכל יהודי יודע ומבין מה נעשה שאצל השם כל הבריאה הוא כולו קודש, ואדרבה בתוך הנגה שם הוא התגלות אלקות הגדול, אלא שכבודי לאחר לא אתן, רק הוא בסוד אי"ה מקום כבודו (כמבו' בליקו"ת תו' י"ב), כבודו מלא עולם, ונעשים שירות וזמרות, ואדרבה שם יש כל המשלים דקדושה, המראה הטעם והריח, שם כל כתרי המלך, שם אור יותר גבוה, משית אלפי שנין כל רצון השם והבירורים נמצא בתוך הרע, וזה הסיבה שיש לאדם טעם באוכל ושתיה, רעבים גם צמאים, כי נפשם בהם תתעטף, ששם חלקי הקדושה שיכול לבררם שעליך לעשות חידושי תורה מזה, ומצד שני הבע"ד רוצה לינוק ממך.

וזהו סדר הבריאה, שבאמת אין רע בעולם, ורק האדם עושה את הרע שמציאות הגוי הוא הזן את הקליפות, והנגה הוא יונק מהאדם שעשה את הרע, והנגה יש בו שני חלקים הטוב שבנגה והרע שבנגה, כי הנגה הוא ראשית המחשבה של הרע ללא הרע עצמו, כי יש חלק הטוב שבנגה הוא מה שרק עולה במחשבת האדם, וחלק הרע שבנגה הוא מה שנפל בזה.

וכשאדה"ר אכל מעה"ד וכן כל אדם ע"י מעשיו הלא טובים מזה נעשה כח לנחש ואז נתהוו כחות הקליפות והבהמיות, וכך מתקיים העולם על כל ההסתרות והדמיונות וכל הטעמים והתאוות שכל זה נמשך מהכוחות העליונים שנתלבשים וכו', אבל באמת השם נהנה מזה מכל מציאות העוה"ז, שהשם רצה שיהיה חטא עה"ד ויתהוה עולם כזה אחר החטא, ששם יש הציורים נכונים של אהבה ויראה בשלימות, נמצא שכלפי למעלה הכל בשלימות.

דרך הפסקת כחות הקלי' כראוי

בקבלת התורה פסקה זוהמתן ואז כבר מפסיק לתת המזון להבע"ד ואין קיום להרע, ולכן הוא לוחם ומקנא בנו. וכשהאדם רוצה לשוב בתשובה הרי צריך גם להוציא את היניקה שנתן לו, כי הרי מכיר את פניו מאז שנתן לו מזון כנ"ל, וצריך לשנות את פניו וכמ"ש (בתו' כ"א) עה"פ משנה פניו ותשלחהו שצריך לשנות הלבוש להיות אדם אחר כדי שהקלי' לא יכירו אותו ויברחו ממנו (ועיקר הזמן לזה הוא חדש אלול כמ"ש ל'בושה ו'תשחק ל'יום א'חרון לשנות הלבוש ע"ש), ובבית המקדש היה כח זה, שע"י שהאדם הביא קרבן וסמך עליו והתודה, שהרי הבהמה היא הכשילתו ועתה ממש מצא מין את מינו שכל כח הרע נכנס בבהמה, והחלב והדם – 'חלב' הוא מחשבות הקשות של המדמה ו'דם' הוא הכפירה (עי' לקוה"ל הל' חלב ודם) זאת מקריב על המזבח, ובזה נותן להם את החלק שלהם מהקדושה, וזהו שנקרא 'מזבח הנחשת', כי נ' הוא המלכות שמקבלת ברכה את הנ' שערים (דספיה"ע) נותנת ל'נחש', וגם לשון 'תחש' שהוא גוונין סגיאין דקלי' נגה (כמבו' בזה"ק תרומה קל"ט ובעכ"מ ואיכמ"ל).

ובזה נבין מה שרבינו מזכיר כאן ש'עִקַּר יְנִיקַת הַכְּסִילוּת, דְּהַיְנוּ הַקְּלִפּוֹת, הוּא רַק מִבְּחִינַת מִזְבֵּחַ' כי כך הוא באמת, שע"י הקרבת הקרבן על המזבח, עי"ז נותנים להבע"ד את חיונו, ומאחר שמקבל חיונו מהקדושה לכן כבר אינו יכול לקלקל את הקדושה, כי כשנותנים שפע אל הנגה בלי הרע (כמו ע"י המזבח), בזה נפרד ממנו הרע, ואז הרע והבהמיות שנאחזה בהאדם עוזב אותו. ודבר זה הוא מה שחסר לנו היום כי אין לנו המזבח ואי אפשר להקריב בהמות. ולכן התחיל שהצדיק מחפש לגלות התפארות מהאריה, כי קשה לתקן את עולם הבהמה (שהוא עולם הבריאה) ולכן נשארים עם הדמיונות הקשים כי קשה להתפרד מהיניקה שלהם שהוא זן אותם, וצריך לתת להם המזון באופן דקדושה והבן.

וזהו קרבן אשה ריח ניחוח להשם, שע"י הקרבן מקרב הכל כל הד' עולמות עד א"ס, כי כל קרבן שהביאו עשה כזה נח"ר למעלה שלקחו בהמה שמצד אחד נותנים חלק מזון להנגה דהיינו שיש לו דמיונות חדשים אבל הם דמיונות דקדושה, כי אפי' הנגה קיבל עכשיו כוחו מהקדושה ולכן משתנה הנגה אצלו, וחלק הטוב שבקרבן שהוא הכוונה והמחשבה לזבוח זה עולה למעלה באש המזבח ונעשה אשה ריח ניחוח להשם ממש עד א"ס שכל העולמות עולים למעלה (כמו עליית העולמות בשבת ושבועות), וזהו הנקרא 'התפארות' שעולה מישראל למעלה נחת רוח להשם אשה ריח ניחוח להשם, כי זה עיקר ההתפארות של השם כמו במצות ספירת העומר שישראל סופרים מ"ט יום וכוספים שיפתח לנו הרקיע ללמדנו איך התורה (מלשון מורה) מורה ומגלה מה דסתים מיניה (כדאי' בזה"ק), נפתחים השמים ומבינים שהשם מסתכל עלי ויש לו נחת ושעשועים ממני כשאני נכנס ליראה ואהבה, וכשאני מברך ברכה בכונה וכשאני מסיח דעת קצת מהתאוות שלי איזה שעשועים יש לו ממני, ובזה מבין ותופס שיש עולמות דקדושה ויש עולמות דקלי'.

הכרח עבודת הבירורים

וכשיש הארת הדעת בשלימות בבחי' קרבן, אזי האדם נכנס להתעוררות תשובה כזה כמו שראוי לשוב ביו"ט קדש שנדונים על פירות האיל"ן שהוא עיקר השגות אלקות, ומקבל הארת הדעת והשכל של כל דבר דהיינו שתופס ומבין את מה שרבינו אומר כאן, שמבין למה יש חן של שקר בעולם שהשם מקיים את זה ברצונו, ולמה יש תאות אכילה כזה שתמיד אני עוד פעם מתאוה לאוכל, שבאמת הדרך פשוטה, לעצור רגע להבין שהשם רצה זאת ואז כבר נעשה ענין אחר, רק צריך ליזהר לא להימשך אחרי זה, ואז תופס פנימיות הענין שהאדם נברא כדי לקשר שמים וארץ שהוא יהיה הזן ומשפיע למקומות הנמוכים, כי בשביל שיהיה תיקון עוונות האדם, צריך תיקון המזבח שיהיה נמשך לקלי' נגה באופן כשר.

ובזה נבין שהיום בקדושת האכילה הוא גם על זה הדרך, שע"י קצת הבלבול הדעת וכל היגיעה שיש בפרנסה והיגיעה בהכנת האוכל כמו בישול הביצה וכדו' וכל הבלבולים סביב זה, הכל הוא ממש כתיקון המזבח והקרבת קרבן, וזה מתקן את הנגה. ומצד שני נעשה בזה אשה ריח ניחוח להשם, התפארות נפלא, והוא ענין מזבח נחושת מלשון נחש שהוא בסוד קריעת ים סוף תקון ימי הספירה (כנודע מהאר"י בכוונת ז' של פסח).

ועתה כבר מובן מ"ש שעיקר יניקת הכסילות הוא מבחי' מזבח, היינו שעיקר מה שיש תאוות אכילה, כי מוכרח להיות כך שהאדם חייב להיות בתוך הנגה כי אם לא אין בירורים, ובשביל זה מוכרח חצאי ירידות כאלה לתת להם יניקה, ותיקון המזבח הוא שנותן להם יניקה באופן כשר ומברר את חלק הטוב ונעשה עליית הנחת רוח והשעשועים למעלה עד אין שיעור, שזה עיקר כלליות קיום התורה, שכלל המצוות הוא לעשות נחת רוח לפניו ית', רק רואים שרק בקרבן כתוב זאת אשה ריח כו' שאמרתי ונעשה רצוני, כי באמת שם עיקר הנחת להשם, שמתקרבים לצדיק לידע שמוכרח לצאת מהנגה ולעשות תיקון המזבח שבשביל זה צריך ליפול לכסילות וטרדות הממון וכו' ולקבלו באהבה, ועי"ז ששבר הרע, שיבר הקלי' והסט"א, כי כך הוא באמת שכשהאדם אכל בקדושה, אח"כ מתחיל באמת להרגיש את הש"י ומרגיש אהבה ויראה ונתברר דעתו כי שבר את הרע, עד שבאים ניצוצין חדשים לתקן.

ולכן העיקר לבא לדעת ברור ואמיתי שלא יתפעל ויתבלבל מזה שבא תאוה, למה יש זה ההנהגה, כמ"ש הבעש"ט רעבים גם צמאים וכו', שצריך תיקון המזבח כי הבריאה הזאת זהו הנחת להשם ומכאן נעשה השירות ותשבחות כי זה כל סדר הבריאה שמוכרח ליפול קצת לתוך הרע.

ובאמת קשה מאד לדבר מזה ושייך שלא יבינו זאת כראוי, אבל כדי שיוכל להחזיק כראוי בקדושת הברית והאכילה ושמירת המחשבה בתמימות, בשביל זה צריך לצאת מדאגות, כי כשאדם דואג וחושב מדברים צדדיים לא יוכל להחזיק בקדושת האכילה, כי האכילה אינו הצרה שלו רק הדאגות הוא הצרה שלו, ועיקר הישועה הוא שיהיה לך דאגה אחת בחיים, קדושה ועבודה, בלי שום דאגות אחרות, ואיך זוכים להחזיק בדרגא זו, אלא שלזה צריך רוח פנימי, המתקה פנימית שמושרש בנפש האדם שקיבל שזהו האמת, וזהו התקרבות לצדיק, שזה אני וזה מה שאני רוצה באמת, ובוודאי צריך להתחדש בזה בכל יום, בתפילה והתבודדות ורצון, שזה יהיה מקור ושורש שזה אני וזה מה שאני רוצה, רק את השם, אני רוצה באמת רק את זה, וכל הדאגות לא ישוו בעיניו כלום כי לגבי תענוגי עוה"ב שיכול האדם לזכות ע"י שבירת תאוה קטנה אחת, האם כדאי לאבד כל זה ואת התורה והתפילה בשביל איזה תאוות של ממון וכדו', ואף שבוודאי האדם טרוד בזה העולם אבל הרי צריך לשבור קצת את הטירדא.

[זהו קבלת התורה לקבל מחדש עול עבודת השם, לקבל הארה ממדות הרחמים הגדולים והפשוטים, לצאת מזוהמת הגויים שהם המשפיעים לקלי' ואין להשם נחת מהם, אבל מאיתנו יש שעשועים ונחת רוח, זהו קבלת התורה, לקבל העול לעשות באמת להשם נחת רוח, עול לרדת כראוי, כי התורה לא אומרת אל תיגע בכסף ותתענה כל ימיך ואל תבנה בית, רק יש תורה מה מותר ומה אסור, יש כל מיני ענינים מה לעשות וכמה פסקי הלכות נאמרו בזה בש"ך וט"ז וכו' להתיר ולאסור וכו', כי צריכים ליכנס לעולם כדי לברר, והתורה יורדת לברר הבירורים, ומה שקשה, תחזיק מעמד בזה בכח הצדיק].

הכנה לשבועות לאור מאמר זה

הנה בקדושת היו"ט הוא הזמן שזוכין לצאת מאחיזת עמלק שמייאש ומשבר הלב בכל מה שנעשה, וזוכין להשגות אלקות (כמבו' בתו' ל').

וקודם סופרין ספירת העומר, והנה כשזוכה לעסוק כראוי בעבודת השם בלימוד התורה וכו', הרי זוכה לספור ימים כי הרי למד כל יום דף גמרא או סוגיא וכו' וכל יום הוא יום חדש ויש לו מה לספור, וכמ"ש הרה"ק הרבי ר' אלימלך זי"ע כשאדם עוסק כל יום לשבר התאוות אזי כל יום הוא יום, וזה נקרא ספירה, אבל באמת ביום אחד אפשר לתקן כל הספירה כמ"ש בעבודת ישראל, ואל תחכה למחר אלא תחטוף בזה היום מה שאתה יכול, כי כל יום מנוי וספור כמ"ש מוהרנ"ת (לקוה"ל פקדון ה"ד), עד שמגיע לשבועות שהוא כלליות אתעדל"ת ואתעדל"ע, מ"ט אותיות של שמע וברוך שם דעת ואמונה, שע' נפש דבית יעקב מקבלים כח לברר האמונה, שהרי השם יודע כמה קשה להחזיק מעמד בעוה"ז, לכן נותן לנו ימים טובים ששם יש כל ההשפעות שאנו צריכים, ובפרט יו"ט שבועות שערים כל הלילה להמשיך עינא חד דרחמי עינא דאשגחותא, לידע שהשם נמצא בעוה"ז וכל הקליפת נגה השם משגיח ע"ז, ואנו צריכים להשפיע השפע כדי לברר, ובשבועות נפתח השמים והנשמה מקבלת הארה להבין שזה המציאות שהשם רצה שיהיה נגה ואתה צריך לברר זאת, זה עיקר התורה, וכשתופס זאת זה מתנה, כי עד שתופס, בנתיים לומד ומתבודד וצועק ועושה כמה שיכול, אבל כשזוכה לתפוס זאת זה ענין אחר לגמרי, שמבין שבכל דבר צריך בירור וכו'.

ולכן אומרים בליל שבועות כ"ד ספרים, להמשיך מדות הרחמים בעולם שהשם משגיח עלינו לטובה, ומתחילים ג' פסוקים ומסיימים, כי העיקר הוא התחלות ולהאמין שבוודאי יצליח לסיים. והכ"ד ספרים הוא הסדר להמשיך י"ג מידה"ר וט' תיקונין דקדושה להמשיך מוחין להאמונה הק' (כנודע מכוונות אמירת התל"ש), דהיינו לצאת מבלבול הדעת ולבא ליישוב הדעת להבין מה שנעשה כאן, שהנשמה מקבלת בהירות שהפילו אותי לתוך גוף עם נגה ואני צריך להשפיע להנגה כי בלי זה אין תיקון, וזאת ע"י אכילה בכשרות שהוא תיקון המזבח שאז משפיע בכשרות ובזה עושה יחוד שעולה עד א"ס, כמו בשבועות שעולים עד א"ס, שמשם נמשך התורה מדעת הגדול, ואז נמשך עלינו י"ג מדות הרחמים שהוא כח הצדיק.

ואז טובלים במקוה טהרה שמטהרת את הטמאים, שיש דרך טהרה בעולם, שהשם נתן לנו את הבית המקדש וצריך שם טהרה, ולזה יש נ' שערי מקוואות, כל שער הוא עוד קצת בית המקדש, אבל עצם אור ביהמ"ק הוא מקוה של שער הנ' ששם מתגלה האמת, איך לחלק שפע דקדושה, כי ביהמ"ק השפיע שפע עשירות לכל העולם ולכלל ישראל בכפליים, ושמחה וחיות בכל העולם.

וטבילת מקוה שנכנס למים היינו שהאדם נכלל חזרה בראשית הבריאה שהיה הכל מים ומבטל עצמו עד שבטל לגמרי ונשבר לבו, ובזה משבר הגוף ותאוותיו, כמ"ש הבעש"ט שכלי חרס הרי אין לו טהרה במקוה רק שבירתן זו היא טהרתן, וא"כ צריך לשבר לבו והיינו שבירת הלב.

ומ' סאה של המקוה הוא בחי' מ' ימי קבלת התורה, לקבל בכל שנה מחדש את האמונה והארת הדעת אתה הראית לדעת כי השם הוא האלקים ולקבל מחדש את השמחה בתורה ואת מה שהתוה"ק מלמד אותנו לשבא את הג' תאוות.

וזה המקוה נתעורר לפנות בוקר כחצי שעה לפני עלות השחר בקדרותא דצפרא שאז יש בו יחוד נעלם שהוא הכנה לכל היחודים של שחרית מנחה וערבית וחצות, שהוא ההתחלה לכל ההתחלות, שמשם לוקחים כח להיות יהודי, וכמו שטבלו קודם קבלת התורה כמו כן גם היום הולכים לטבול, וגם היום יש קולות וברקים והשם רוצה בנו גם היום, ובכח הצדיקים נתעלים שעשועים והתפארות גם היום.

והעיקר הוא להתחיל לשמוע עשרת הדברות מהש"י 'אנכי ה"א' מצות האמונה לחשוב מהשם, 'לא יהיה' לא לעשות מציאות ממשהו אחר מהתאוות, 'לא תישא שם השם לשוא' שלא יאמר שהתורה והתפלה שלו שנושא אז שם השם הוא לשוא 'כי לא ינקה השם את אשר ישא שמו לשוא' שתורה ותפילה כזו שהוא אומר שזה לשוא לא ינקה אותו, אלא ידע שכל ברכה וכו' יש להשם ממנו התפארות. ואם יאמר האדם מה נעשה כאן בבריאה שיש כאלו מתיקות ותאוות, ע"ז אומר 'זכור את יום השבת לקדשו' שכך הוא סדר העולם שלפעמים האמונה מאירה בשלימות כמו בשבת כי שבת כולו עונג דקדושה ואזי אין צריכים לתת כוחות לקלי' וההתגברות התאוות אין נותן להם כח כי כולו קודש [ואפי' שהאדם עצמו כן מונח בתאוה אינו משפיע להם, כי הסיבה שהאדם מונח בתאות אכילה הוא מחמת שחייב לירד כדי לתת להם חיות אבל בשבת הרי ממילא הם לא מקבלים כי אכילת שבת כולו קודש, אלא שעל האדם הוא רחמנות שהוא נפל לדמיונות אלו], וז"ש שב'ששת ימים' כו' אז צריך להתייגע להתחיל התחלות חדשות לשמוע קול הצדיק שמרומם אותנו להכנס לעבודת השם ולשבר התאות, אבל בשבת העבודה הוא ליכנס לעונג לקדושת האמונה ולהבין שכל הדרך שיוכל לשבר את הרע הוא ע"י שיסתכל בשכל של העונג ועי"ז משבר את הרע כי חושב מהעונג, דהיינו שחושב בתורת הצדיקים ששייך לאכילה ולכל שאר הענינים. ואם יאמר האדם שהרי עובר עליו ואין לו כח, ע"ז אומר 'כבד את אביך' גם כשקשה מאד ולא הולך, אל תתייאש להיות בטרוניא על אביך ואמך למה באת לעולם כזה, כי כשתופס איזה נחת רוח והתפארות נעשה מזה, ובזה"ק מבואר דהיינו שצריך לכבד את המוחין אבא ואימא להרים המוח, והעיקר לשבר ג' התאוות 'לא תרצח' אכילה, 'לא תנאף' לקדש המחשבות, 'לא תגנוב' לצאת מתאוות ממון ולבטוח שהשם יתן לי כל מה שאני צריך ולא ידאוג רק אמונה ובטחון, 'לא תענה עד שקר' שכששותק ולא מתעורר אצלו השירה וזמרה הוא עד שקר על מעשה בראשית כי צריך להעיד, וכלל כל הדברות הוא 'לא תחמוד' ו'לא תתאוה', וכלל עשרת הדברות הם תר"ך אורות דקדושה בחי' כתר שזה מוציא אותנו מחמדת הלב לעוה"ז והם כלליות כל התורה כולה (וכמו שביאר מוהרנ"ת כ"ז).

ולכן מקדימים לקרוא אקדמות שהוא שיר ושבח לקדש הלשון תרגום שהוא הנגה (עי' תו' י"ט), להראות שאנו יכולים ליקח את התרגום שהוא הנגה והעוה"ז ומתוך זה מזמרים להשם מתוך הנגה הזה, עד שהגוף עצמו מבין כמה טוב ומתוק להיות יהודי (וכמו ששיבח רבינו 'וואס אידן פארמאגן, אקדמות מיטן ניגון').

ומפטירין במרכבה, להשלים המרכבה דקדושה ולקשר עצמנו להיות יהודי לקבל התורה בהתחדשות, לראות מה דסתים מיניה, לראות כח כל אחד מישראל, שיכול להחריב ויכול לבנות בנינים עצומים כי הרי אפשר לתקן כ"כ הרבה בכל קצת התעוררות אם אינו מייאש עצמו, כי כל מעט עבודה הוא כ"כ חשוב למעלה עד אין שיעור שהשם יודע כמה זה בא לנו בקושי ומתפאר ומשתעשע ומתעלה מאד.

השם יזכנו להתחדש לקבל התורה באמונה ולקבל יו"ט קודש בהתחדשות וחיות, ולהכניע עמלק לזכות לכח השכל השגות אלקות, ולהכנס לעבודת השם באמת ונזכה לחיי עולם אמן.