לדלג לתוכן

דרכי נועם ליקוטי מוהר"ן י"ז שיעור ד'

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

"וְעַל יְדֵי הִתְגַּלּוּת הַהִתְפָּאֲרוּת, שֶׁזֶּה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הַיִּרְאָה, עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה הָרָצוֹן, שֶׁזֶּה בְּחִינַת אַהֲבָה. כִּי כֵן דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ בְּיוֹם גְּנוּסְיָא דְּמַלְכָּא, שֶׁלּוֹבֵשׁ בִּגְדֵי הִתְפָּאֲרוּת, שֶׁאָז נוֹפֵל יִרְאָה גְּדוֹלָה עַל כֻּלָּם וְהַכֹּל חֲרֵדִים וְזוֹחֲלִים מִפָּנָיו, שֶׁאַחַר כָּךְ מְגַלֶּה הַמֶּלֶךְ רְצוֹנוֹ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וּמְחַלֵּק וְנוֹתֵן מַתָּנוֹת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד לְפִי כְּבוֹדוֹ, כְּפִי רְצוֹן הַמֶּלֶךְ וְאַהֲבָתוֹ שֶׁיֵּשׁ לוֹ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁזֶּהוּ בְּחִינַת אַהֲבָה.

וּכְמוֹ שֶׁעַל יְדֵי הִתְגַּלּוּת הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁמְּגַלִּין הַצַּדִּיקִים, שֶׁמִּתְפָּאֵר הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם יִשְׂרָאֵל, עַל יְדֵי זֶה הֵם מְגַלִּין הָרְצוֹנוֹת שֶׁל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ שֶׁיֵּשׁ בְּכָל דָּבָר וְדָבָר כַּנַּ"ל, כֵּן בְּיוֹם גְּנוּסְיָא דְּמַלְכָּא, שֶׁאָז הוּא הִתְגַּלּוּת הַהִתְפָּאֲרוּת, אֲזַי הוּא הִתְגַּלּוּת רְצוֹנוֹ יִתְבָּרַךְ, כִּי אַחַר כָּךְ הוּא מְגַלֶּה רְצוֹנוֹ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, וְנוֹתֵן לָהֶם מַתָּנוֹת וּמְרוֹמֵם קַרְנָם, לְכָל אֶחָד וְאֶחָד כְּפִי רְצוֹנוֹ כַּנַּ"ל. וְזֶה בְּחִינַת הִתְגַּלּוּת הָאַהֲבָה, כִּי מִתְּחִלָּה, בְּעֵת הִתְגַּלּוּת הַהִתְפָּאֲרוּת, נָפַל פַּחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ עַל כֻּלָּם; וְאַחַר כָּךְ, כְּשֶׁרוֹאִים רְצוֹן הַמֶּלֶךְ וְקִרְבָתוֹ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, עַל יְדֵי זֶה מִתְקָרְבִים אֵלָיו וְאוֹהֲבִים אוֹתוֹ:

(פֵּרוּשׁ: כְּמוֹ שֶׁעַל יְדֵי הַהִתְפָּאֲרוּת שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ מִתְפָּאֵר עִם יִשְׂרָאֵל, עַל יְדֵי זֶה הָיוּ כָּל הָרְצוֹנוֹת שֶׁל הַבְּרִיאָה כַּנַּ"ל, כְּמוֹ כֵן עַל יְדֵי הַיִּרְאָה שֶׁנַּעֲשֶׂה מֵהִתְגַּלּוּת הַהִתְפָּאֲרוּת הַזֹּאת כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה נִתְגַּלֶּה אַחַר כָּךְ הָרָצוֹן, שֶׁמִּתְרַצֶּה הַמֶּלֶךְ אַחַר כָּךְ לְכָל אֶחָד וְאֶחָד וּמְקָרְבָם בִּרְצוֹנוֹ וְכוּ' כַּנַּ"ל, שֶׁזֶּה בְּחִינַת אַהֲבָה כַּנַּ"ל. נִמְצָא שֶׁיִּרְאָה וְאַהֲבָה נִמְשָׁכִין עַל יְדֵי הַצַּדִּיק, שֶׁמְּגַלֶּה הַהִתְפָּאֲרוּת, שֶׁעַל יְדֵי זֶה מוֹצֵא כָּל הָרְצוֹנוֹת שֶׁהָיָה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ בְּכָל הַבְּרִיאָה וְכוּ' כַּנַּ"ל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה נַעֲשֶׂה יִרְאָה וְאַהֲבָה כַּנַּ"ל)".

השאלות[עריכה]

יש להבין בדברי רביה"ק שאחרי שמבאר שע"י התגלות ההתפארות שאז נופל יראה גדולה על כולם והכל חרדים וזוחלים מפניו עי"ז נתגלה הרצון שמגלה רצונו שזה בחי' אהבה, אח"כ חוזר שוב לקשר הענין למה שפתח בתחילת המאמר לענין מה שהצדיק מחפש את הרצונות הפרטיים של השי"ת שיש בכל דבר בבריאה, וצריך ביאור להבין קשר ב' הענינים כראוי, ובפרט לאור מה שמוהרנ"ת (בהגה ששב' חצאי הלבנה) הוסיף לבאר ולקשר הענין היטב.

עוד נוסיף להבין בענין הנשגב הזה שהצדיק מחפש אחר הרצונות הפרטיים של השי"ת בבריאה מפני מה זה האבר של האריה צורתו כך וכו' שהוא ענין פלאי כשלעצמו מה מכוון הדבר שמעיין בצורת זנב האריה וכדו', איך יהיה לנו הרגשה בענין נורא זה, ואיך יתאחד עבודתו הנוראה של הצדיק להעבודה הפרטית של כל אדם.

עוד יש להבין מ"ש שהמלך מחלק ונותן מתנות לכאו"א 'לפי כבודו', 'כפי רצון המלך ואהבתו שיש לו לכאו"א' וכו' וקרבתו לכאו"א, דבשלמא במשל הגשמי מובן שיש השרים היותר קרובים למלכות וכן בדרגא פחותה יותר וכו', אבל איך נבין בנמשל לעבודה"ש. וכן יש לבאר מהו ענין המתנה, וא"כ מהו העבודה אם הוא מתנה.

עוד יש לבאר בדרך אופן השגת היראה והאהבה כמ"ש להלן.

דרך היראה והאהבה[עריכה]

הנה יסוד דרך היראה והאהבה נתגלה באור פלאות הבעש"ט, שבאורו נתגלה נקודת אמתת עבודת הבורא, כי אף שיש עסק הקבלה ולימוד עמקות וסודות וכו', הרי אחרי ככלות הכל מובן לכל דורש אמת שסוף דבר תכלית האמת הוא את האלקים ירא ולאהבה אותו ית"ש וזה עיקר תמימות היהדות (עי' לקו"ת תו' י"ט). וכלל הדרך לזכות לזה הוא, כי נודע שע"י שבירת הכלים נפלו המדות ח"ג וכו' ונתלבשו בלבושים אחר לבושים עד שנתלבשו בלבוש הרע בזה העולם בחי' י"א סממני הקטורת, ונעשה חסדים נפולין דהיינו אהבות שאינן זכות וקדושות, וכן נעשו גבו' נפולות ועי"ז העולם מלא יראות ופחדים ובלבולים, והמחשבות מעורבות באופן שקשה להעלות המחשבה לאמונה, וזה עיקר נסיון האדם איך לצאת מהיצר הרע והאהבות והיראות הנפולות, שמתוך מה שנופל בעוה"ז לאהוב לטעום האכילה והשינה ואהבת הכבוד ושאר עניני קדושה, עי"ז הוא נזכר ובא לאהבת השם [ונזכר ובא לטעם השב"ק וטעם התפילה בכוונה] ומקיים מש"כ בתוה"ק ואהבת את ה"א, ואז ממילא ידחה ויזרוק האהבה הנפולה, ובשביל זה התקרבנו לרביה"ק שנזוז באלו הנושאים, כמו שגילה הבעש"ט בעולם דעת זה, שירגיש האדם אהבה קדושה כזאת להשי"ת, ובזה יוכל להחזיק מעמד להיות איש כשר כראוי. ועי"ז אף יוכל לזכות למש"כ הרמב"ם שיתבונן בגדולת הבורא ויפול עליו האהבה לזכור שהשי"ת ממש כאן.

וכן לענין היראה "שבא ליראה ע"י יראות תחתונות ע"י שירא מחיה או משר או מפחד אחר עי"ז הוא נזכר ובא ליראת השם" (ליקו"מ תו' קפ"ה), דהיינו להעלות היראות הנפולות לפחד ה', שמסתכל בעולם ורואה פחד קושי הפרנסה המחלות והמלחמות וכו' ומתיירא איך יוכל לחיות כאן, אך כשנזכר שהעולם צל עובר והכל מתנהג מאת ה' לטובה, בזה הוא יוצא מיראה הנפולה ונזכר בהשגחה פרטית, נפלאות השמירה העליונה שהשי"ת שומר עלי, ואין בעולם מי שיקח ממני פרוטה אחת, והכל יחזור אלי בכפלי כפליים באופן שלם, ועי"ז נעשה שלימות הדעת, זאת הוא פשטות כלל עניין אהבה ויראה שהאיר הבעש"ט בעולם, באופן נפלא ונורא, ומבלעדיו לא מובן עניין נורא זה.

אבל לכאורה בזה המאמר ניגש רביה"ק באופן ודרך אחר איך לזכות לאהבה ויראה, וצריך להבין איך זה מתקשר לדרך הידוע והפשוט מהבעש"ט, שלזכות לאהוי"ר הוא ע"י ההרגש שיש בזה מהמידות הנפולין שעי"ז נפתח ההרגשה לאהבת ויראת השם.

ביאור כלל קשר המאמר[עריכה]

"הצדיק מבקש ומחפש תמיד ומוצא ההתפארות שיש בישראל"

כלל עבודת הצדיקים - להעביר הרע ולגלות הטוב וההתפארות[עריכה]

וכדי לבאר הענין יש לחזור ולקשר באופן תמציתי ביאור דבה"ק מתחילת המאמר עד כה, כי הנה כלל עבודת הצדיקים הקדושים הוא לגלות ההתפארות של כלל ישראל של כאו"א בפרטיות בעיני ה', והם פועלים להעלות הטוב והמעש"ט של ישראל לפני ה'. והצדיק הרי רואה את הדינים הקשים שיש על ישראל איך שעוברים יסורים ומסובבים בקיטרוגים ודינים, ועיקר הדין שרחוקים מעבודה"ש ובפרט מענין אהו"יר רחוקים מאד.

והצדיק דבוק בהשי"ת באהבת ודביקות אמת כזה, שכל נפשו ורצונו הוא שמוכרח שישלוט שלטון השם בעולם וימלא כבודו את כל הארץ, וכל זאת אינו בשבילינו ולמענינו, רק למען כבוד שמו באהבה, ובשביל שיוכל להאיר אור השם בזה העולם, הרי צריך להמתיק את הדינים של העולם.

ודרך עבודת הצדיק בזה הוא באותו דרך ששייך לכל אדם בכלליות כך הוא אצל הצדיק בפרטי פרטיות, כי כמו שאנחנו צריכים להמתיק הדינים - שאצלנו ענין המתקת הדינים הוא - לצאת מפיתויי היצר הרע דהיינו לא רק להתאפק מהעבירה אלא להיות רחוק מהנסיון לגמרי שלא יגיע כלל לידי עבירה, וזאת ע"י העבודה הנפלאה שיראה שאין עוד מלבדו ממש ויכנס לחשוב איך שה' בורא שמים וארץ בכל עת, והוא מחדש את הבריאה, והכל הוא רק אהבות ויראות רוחניים, ויכיר בהכרה של הכח המדמה שלו להרימו (עי' תו' כ"ה) לידע שאין העולם כאתמול רק מחודש לגמרי מאת השי"ת ושום דבר אינו סתם ויסתכל בשכל של כל דבר (עי' תו' א') בשכליים ומחשבות של אמונה חידוש העולם (ע' לקו"ת תו' ח') שזה עיקר עבודת כל אדם תמיד, וזהו כוונת למוד התורה כדי לזכור את ה', ובזה להסתכל בשכל שבכל דבר, וממילא כשבא לאכילה או נסיון של ממון וכדו' הוא מתעלה מהפחדים והאהבות וחוזר לה', שזה תכלית העבודה.

וככל המחזה הזה בכל אדם בכלל, על זה הדרך הוא עבודת הצדיקים הקדושים שעבודתם לגלות כבוד ה' בעולם, והם רואים שכבוד שמים מכוסה בעולם, הנה בהכלליות כבר אוחז בשלימות, וכל עבודתו עתה הוא להכנס לפרטיות ולפרטי פרטיות להסתכל בכל איבר של כל חיה וכו'.

ופנימיות הענין, שבזה מתקן עולם הבריאה שהוא עולם המחשבה כנודע, כי הצדיקים תופסים את המחשבה של כל אדם שהמחשבה אצלם כדבר מהותי ממש, וכגון כשהצדיק הולך בשוק ורואה כל מחשבות האדם איך שמלאים בתבערה של כל מיני חשק אם לממון אם לאכילה וכו' כבהמות וחיות השדה ממש (כנודע המעשה שהבעש"ט הראה פעם לתלמידיו באיזה בית איך שיושב ליד השלחן שור ואוכל מתוך קערתו חתיכת שור, כי אכל בתאוה כזאת שכל כולו נהיה שור. אח"כ הראה להם שזה אדם שאכל שור, אלא שמחשבותיו היו שקועים כ"כ בתוך השור עד שנהיה שור, ואף שהיה מצוה של עונג שבת מ"מ הרי אכל כמו שור), הכלל שמציאות האנשים מחשבתם בוערת לדאגות ממון ואכילה, זה כאריה וזה כשועל, וזה מיואש ושבור, או נחשים כאלה, ככה הצדיק מסתכל על העולם, [וכל דברינו לא באופן דווקא אלא להמשיל הענין בכלליות], ואנחנו בעוונותינו רואים עולם יבש, אבל כשנתעוררים לחשוב מחידוש מעשה בראשית שמש וירח ונפלאות הבריאה הנפלאה זה כבר מדרגה אצלינו, אבל הצדיק שרואה יותר, הוא רואה את רגלי האריה וכל פרטי הבריאה, והוא צריך לשבר הרע שבמדות האלה להעלותם לשרשם, והוא ממש כמו עבודת כהנים בבית המקדש כשהביאו לפניהם את הבהמה היו רואים חטא האדם בתוך הבהמה והקריבו וכו', [וכמו שיתבאר להלן מ"ש בהמשך המאמר ענין תיקון המזבח].

עבודת הצדיק לעיין ברצון השם בפרטי הבריאה[עריכה]

ולהבין למה הצדיק צריך לעיין כ"כ לראות את הרצון שברגלי האריה וכו', כי הרי הצדיק צריך להיות באהבה יתרה עם השם בכל רגע ממש, בדביקות עצום ונורא, כל עניין היחודים המוזכר בכתבי האריז"ל, שהם בלשון רביה"ק ההתפארות שה' מתפאר בעולמות, הצדיק ממש אוחז שם, (לא רק מספר וגימ' ודיו), והוא בתוך זה, אש לוהט מאור היחוד, בוער לה' בשלהבת חדשה באש אהבה שמימיו לא אהב כ"כ (כלשון רבינו בתו' ל"ג "הולך ממדריגה למדריגה הוא מתקרב יותר להשי"ת ויכול לידע את הש"י בהבנה יתירה וכו' לאהוב את עצמו עם הש"י באהבה יתירה"), וכשרואה את האריה אינו מסתכל בדרך שראה בספר איזה חידוש שלכן רגל של אריה צורתו כן כי וכו', אלא שרואה ממש איך שהאור שנקרא אריה נתגשם ונתכסה בתוך הלבוש הרע וצריך להעביר את החלק הרע ולגלות את הרצון, ולכן מעורר את ההתפארות של המעשים טובים של ישראל, לראות הנקודות טובות, וההתחלות החדשות, הנה האדם כמו נחש או חיה רעה, והנה יש לו נקודות טובות, והצדיק מגלה התפארות שיש מישראל, כדי להכניע הקליפות שיש בעולם הבריאה, לצורך היחוד העליון, והוא ענין הנקרא בבחי' בהמה. וכשמעביר הקליפה בזה יכול להכנס לאהבה יתרה ובא להשגה חדשה בהשי"ת, שזה נקרא יחוד חדש, והולך מיחוד ליחוד כמה וכמה דרגות עד שעולה ליחוד העליון הנצרך כדי לפעול הישועה.

ובדבה"ק מגלה כמחוי במחוג ברמז מהו עבודת הצדיקים, וצריך להתעורר לאמונת צדיקים, להאמין בהפלגת עבודתם הקדושה שהם באמת אוחזים שם והם זוכים לשלימות האמונה וידיעה ברורה באלקות בהשגה עליונה ונוראה עד שרואים לא רק את השכליים אלא רואים את שמות הקודש ממש בעיני שכלם, שכל זה ביצירה, וצריך להעלות עוד לבריאה, שנכנס לההרגשות של אנשים וצריך לתקנם, כי בלי זה נשאר יצרין בישין ח"ו בעולם.

"ע"י גילוי ההתפארות עי"ז נופל יראה אפי' על שנאני שחק"

התאחדות עבודת האדם עם העבודת הצדיק[עריכה]

והצדיק עושה עבודתו ע"י שמעורר את הטוב שלנו, שהם שערות קטנות של טוב, ומקצת העבודה לשמה שמלקט מתוך כל פעולותינו, וע"י שאנו מתקשרים לצדיק ומגלים ההתפארות עי"ז בא הצדיק להשגתו שנתגלה לו הרצון, (והוא כעין מ"ש בלקו"ת תו' ד' שהיו"ט קורא ומגלה את הרצון שהכל מתנהג רק ע"י רצונו בהשגחה פרטיית, כמו כן הוא כאן) שנתבטל הרע שבאדם בחי' הבהמות שהם בלי רצון רק עובדים ומושכים ואוהבים וכו' ונתתקן העוונות בחי' תקון ביהמ"ק, ונתגלה הרצון לראות השגחה ושהכל הוא ענין רוחני.

וכשנתבטל הרע בחי' הבהמה של האדם ונתגלה ההתפארות שיש מכלל ישראל, עי"ז נמשך גם עלינו זה האור, ונמשך על האדם איזה התחדשות של יראה, וכל דרגא מקבל יראה לפי ערכו, כי על שנאני שחק נופל יראה גדולה ונוראה, שרואים איך שכל הבריאה זז ומתנועע, ואזי הם עפים כמראה הבזק, ובעוצם אריכות גדולתם משתחוים לה' ברצוא ושוב בפחד נורא ואיום, ונמשך בעולם ונופל חרדה ופחד להתעדן ביראתו, וכל אחד לפי מה שמחפש את הצדיק ולהכלל בזאת ההתפארות, כל אחד לפי השורש שלו בעולמות עליונים ששם הוא מתקן ושם הוא קלקל וצריך לתקן, עי"ז נופל עליו יראה, כי הצדיק כבר גילה את ההתפארות וע"י שמחפש את הצדיק שגילה את ההתפארות על ידו, נעשה שם איזה תיקון, ואז נופל על האדם יראת שמים.

ובזה נבין התאחדות פשטות עבודת היראה מצד האדם למה שנתבאר כאן אופן השגת היראה שע"י ההתפארות נופל וכו', כי בוודאי פשטות דרך היראה הוא ע"י שמתעורר ליראת ה' ומחזק הרבה את נפשו בכמה דרכי חיזוק כמה שבודאי ה' רוצה בי, כי אני רוצה בענין של רביה"ק בודאי אני חלק מהנחת רוח של ה', ואף שהוא יום קשה ועבר מה שעבר ואין כח ומח, עוצר באמצע היום ומתחזק ומתעורר וכו', הנה ע"י החלק הזה שהאדם עושה את שלו, בכח זה גם הצדיק עושה את שלו, ומעביר את הבהמיות של האדם כקרבן בביהמ"ק, ומגלה ההתפארות מזה, ובזה נופל על האדם יראת ה', לפעמים היראה מגיע מיד ולפעמים בחצות וכדו', וכל אחד לפי ערכו מבין אחרת היראה.

"אח"כ מגלה המלך רצונו לכאו"א ומחלק ונותן מתנות וכו' שזהו בחי' אהבה"

ביאור ענין המתנות[עריכה]

ואחר שמתגלה יראה, המלך מחלק ונותן מתנות וכו' שזהו בחי' אהבה. כי הנה נתינת מתנה היינו שהבורא נותן מתנה לאדם שיזכה לאהבת השם.

(וכמו שמצינו בעוד ב' מאמרים עניין נתינת מתנה דאיתא בתו' ע' שיש 'כח המושך' להמשיך אלקות וכו' ויש 'כח המכריח' שמפסיקו וכו' והצדיק אצלו נמצא כל הכבוד והגדולה וכולם מקבלים את כבודם מהצדיק, והמובן דהיינו שמקבלים התנוצצות המח (כי הרי הכבוד אינו הכבוד בעצמו אלא ההנאה מהכבוד שהוא התנוצצות המח של הכבוד האלקי) שיוכל לכלול כח המכריח בכח המושך (כמ"ש בלקו"ה באורך).

וכן בלקו"ת תו' ע"ב איתא שהצדיק מחלק לכל אחד גדולה כראוי לו ע"י הסתכלותו ולפי התנוצצות המוחין שלו כן מקבל גדולה, דהיינו שפלות שזה יקום בתחיית המתים, שזה עיקר המתנה שהצדיק נותן, שנכנס לענוה ושפלות עד שאינו צריך כלום (ולכן נקרא תחיית המתים, כי בלי זה האדם אין לו כח כמת, וע"י השפלות הוא תחיית המתים ממש, שהגוף בטל לה' בשפלות, היינו שבטל להשגות אלקות, ומתחיל לאהוב את ה' גם אחרי מה שעובר עליו, שיודע שכל מאורעותיו לטובתו הנפלאה מאד מחמת אהבה בגי' אחד גי' י"ג מדות של רחמים, ונעשה אחדות אחד, ה' הוא האלקים).

הכלל שרבינו קורא כאן לאהבה מתנה שנותנים לאדם. דהנה בוודאי עניין אהבת השם הוא מתיקות ונעימות כזה אהבה קדושה כזאת להשי"ת, אבל מאידך גיסא הרי יש אהבות נפולות, שהאדם נופל מהדעת ומאבד מוחו ומחפש בעולם מה שלא נמצא (כמשל היד הסגורה בשיחות הר"ן ו' ע"ש) ומר לו מאד, ואיך אפשר לצאת ממרירות התאוות והאהבות נפולות שזה בור נורא כמ"ש אלביש שמים שק, והאדם עצמו הוא הכיסוי, ואיך יזכה לאהבת ה', ואף שבאמת אם יתבונן באהבה יש לפעמים שעוזר לו ההתבוננות ובפרט המתחיל בעבודה, אבל אח"כ הרי פורח ונעלם הצפור הזה, ואין לו שום ישוב הדעת בחייו. אלא באמת אהבת הבורא הוא מתנה שה' נותן לאדם, שפע החסד שנתחדש בכל יום בעולת הבוקר, וזאת מחמת שה' אוהב אותך ועשה אותך יהודי, וכמ"ש מהאר"י שלכן מברכים בכל בוקר שלא עשני גוי, להודות להשם שנתן לבוש של יהודי ונשמה של יהודי, שזה מתנה כל יום שאחרי שעלה נשמתו בלילה לא נתעבר בו למחרת נשמת גוי רק ניתן לו במתנה נשמת ישראל ויש לו כח חדש להתחזק להכנס לתורה ותפילה ותשובה, שזה ממש מתנה. כי מצידנו אין אנו ראויים כלל לדעת מרביה"ק, מה מגיע לנו, אנו עומדים מאד רחוק, אלא שיש מדת האהבה וחסד א-ל כל היום, שזהו כלליות ההתפארות שה' מתפאר בישראל ובבריאה שה' אוהב את עמו ישראל ומתפאר בהם.

וכשמקבל כראוי את המתנה מאת המלך שגילה רצונו, עי"ז מקבל רצון ונתבטל ממנו הבהמיות. כי כמו שהבהמה נבראה באהבות כאלו והצדיק מגלה הטעם והרצון למה הש"י ברא את הבהמה כך, כמו כן האדם שקיבל המתנה, שעד עתה היה מבולבל בכל פעם שהגיע לאכילה וכדו' מה העבודה ולא ידע מה לעשות, ועתה זכה במתנה להשיג ולהבין בעצמו בבהמיות שלו שהש"י הלביש את האדם בבהמה וברא לו טעם וחשק ואהבות הנפולות כאלו וצריך לרדת למקום כזה, וכל זה רק מחמת אהבתו שרצה שירויח עוה"ב לנצח ולא יהיה לו נהמא דכיסופא. ואזי כביכול כמו שהצדיק משיג הרצונות שיש להשי"ת בבהמות בחי' עולם הבריאה, גם הוא השיג ותפס את העסק, שכל אהבות הנפולות הם הבהמיות שבתוך גופו שאוהב אוכל וכו' וכו', וזאת הוא המתנה הכי גדולה בעולם שזוכה לקבל הרצון שמבין שה' רוצה את הבהמה הזאת שעי"ז יכול לעשות נח"ר לאבינו שבשמים ונעשים בזה דברים נצחיים עומדים לעד ולנצח נצחים דייקא על ידי ע"י הבהמה שלו שהוא בהמה פלוני או פלוני דהיינו ע"י תאוה כזאת או פריקת עול אחר, שברון לב ויאוש כזה או חולשה כזאת, זהו מתנת האהבה.

עבודת האדם כפי המתנה שקיבל[עריכה]

ולפי המציאות שנתנו לו לאדם מלמעלה כך הוא שלימות עבודתו לשמים (וזמ"ש בתו' ע' שמקבל כבוד מהצדיק וכו' כלומר שהמתנה שנותנים לו זהו העבודה שלו, שהכח המכריח שיש לו יוכל להפך לכח המושך), שנותנים לכל אחד כפי דרגתו שכך וכך הוא צריך לרדת לעוה"ז, אע"פ שלא אוהב את הירידות האלה שהתאוות יתפסו אותו ויהיה לו מלחמות וקשיים כ"כ, מ"מ נותנים לו מתנה כמה כח יהיה לך להפך כח המכריח לכח המושך. וזה היה פגם נדב ואביהו שלא רצו לישא אשה דהיינו שלא רצו לקבל המתנה לכן נשרפו, כי זהו מתנת ה' לכל אחד מהי עבודתו, זה לומד בכולל זה עומד בעבודה, כל אחד לפי עסקו.

וכלל קבלת המתנה הוא שלא להשאר לבד בחושך בחוץ בתעלומה ואי ידיעה מה לעשות, רק לקבל את המתנה כהוראה ברורה מן השמים שיודע בדיוק מה לעשות, כגון כשמגיע לאכילה ויש לו תאות אכילה, לא ישבר מזה כלל, רק יהיה ברור לו בלי שום קושיות שהש"י מחכה בזאת השעה שיקח את המאכל, ואז יתעורר אצלו דברים דמיוניים כמו שבאמת עולה אצלו אז, ויתאמץ לא לחשוב מהמאכל אלא לחשוב מהש"י, והרי כל אחד צריך לאכול אחרת, זה חזק וזה חלש, וכן לענין השינה וכדו', וזהו ענין המתנה שנעשה אצלו בהירות נפלא ברור כשמש שזהו שליחותו שמוכרח לסבול את הבהמיות הזאת שנמצא בו ובודאי יעמוד בזה.

וזהו כל החיזוק שרביה"ק מאריך תמיד שהירידה לצורך עליה, כדי שידע ברור שזהו שליחות האדם, שהש"י שלח אותי לכאן לברר את הכבוד האלקי במקום שאין מי שיברר זאת אפי' מלאכים לא יכלו רק קרוצי חומר, וכשיהיה לו ברור זאת בוודאות גמורה ולא יתבלבל (בבחי' דבר השם זו הלכה כמו שביארנו במאמר לכו חזו), אזי יהיה איש כשר באמת שקיבל המתנה כראוי, וכל זמן שיש ספיקות ולא יודע אם זה נכון, לא יוכל לקיים זאת. וכן הוא לכל עניני החיזוק כגון לענין הפסד ממון, צריך לזה כחות להיות יהודי פשוט לא להסתכל על הפסד ולאבד חייו ביאוש, רק לומר ה' נתן ה' לקח יהי שם השם מברך והכל לטובה נפלאה והכל חוזר בכפליים, וכך הוא היציאה מתאוות ממון, כי זהו אור הדעת שמשבר הבהמיות, שזה מתנה, כמ"ש (אבות פ"א) משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע שהצדיק מוסר במתנה.

התאחדות דרך הבעש"ט לדברי רביה"ק[עריכה]

ועתה נכלל בזה גם הדרך הפשוטה לאהבה שנתגלה מהבעש"ט, שבוודאי כל האהבת ה' מונח בתוך האהבות הנפולות, ומשם חוזרים להרגשת אהבת השם, אבל הרי א"א לבא לאהבה כשהבהמיות שולט, ועיקר הבהמיות הוא שאין לו יראה ומתנהג כאילו אין מסתכלים עליו (כמו ילד קטן שמסתתר מחבריו ע"י שסוגר עיניו ונדמה לו שלא רואים אותו), וכשרוצה לזכות ליראה, הרי אינו יכול מחמת הדינים שלא נותנים ליכנס ליראת השם, ואף שיש העצות להעלות היראה לכבוד (כמ"ש בתו' י"ד), והתבודדות וכו' (כמ"ש בתו' ט"ו), כל עצות אלו הם בדרך עבודה ולפעמים יש בכחו זאת, אבל יש שאין לו כבר כח לעשותו, הרי במאמר זה מגלה העצה בדרך חיזוק שע"י שיחשוב איך שהש"י מתפאר עמו עי"ז יבא ליראה.

"לכאו"א לפי כבודו כפי רצון המלך ואהבתו שיש לו לכאו"א"[עריכה]

ובזה נבין שרבינו מגלה שנותן מתנה לכל אחד לפי כבודו, שיש שר כללי וכדו', ולכל אחד נותן חבילת יהלומים לכל אחד לפי כבודו וכן בגדו המיוחד, 'כפי קרבתו לכל אחד ואחד'.

וביאור הענין הוא, שכל אחד ואחד כמה שדוחק עצמו להיות קרוב להש"י באמת (כלשון תו' א' שצריך להסתכל וכו' להתקרב להשם יתברך), דהיינו שדוחק את עצמו לזכות לאהוי"ר והתפארות ומתאמץ ומתעקש להכנס למחשבות ההתפארות שה' מתפאר בו, ויודע שרבינו מגלה ההתפארות ממני, אפי' שהתפילה לא היתה כ"כ כראוי, הרי בכל אופן אמרתי את תיבות התפילה, ומעלה עשן כלשהו (כדאי' פירושו בכוונות האר"י וז"ל: 'מעלה עשן כל שהוא' כי עם התעוררות מעט שעושה האדם בעולם הזה הוא מעלה עשן ומצטרף למרובה עכלה"ק היינו שאפי' כלשהו מעלה עשן ונחת למעלה הרבה) ומתחזק מאד בזה, אזי זאת ההתפארות ממשיך עליו חרדה ויראה.

ואזי כשבאה היראה, אז צריך להשתמש עם היראה שהנה הוא קרוב למלך ועושה ברכה לפניו עם יראה וכן מתעורר להתפלל עם זאת היראה, ולהתנהג בקדושה עם היראה לאכול עם היראה וכדו', כי מאחר שנזכר לידע שהש"י מסתכל עליו ומתפאר בו ויש לו נחת ממנו, נתגלה שפע הדעת אור הגנוז שהוא אהבה ויראה, כי עיקר הדעת הוא אהבה ויראה, ובלי אהוי"ר אינו בר דעת, וכשמתחיל איזה התעוררות של דעת ויראה, אזי כל אחד 'כפי קרבתו אל המלך' דהיינו כפי כמה שמשתמש עם היראה ויוצא מצד הבהמה להתקרב למלך, כך נותנים לו מתנה הוא הארת האהבה, דהיינו שמתחיל להרגיש מציאות ה'. וזהו כל אחד לפי כבודו, היינו כמה שיוצא מהבהמיות ומשתמש עם היראה.

כלל הדבר שיש דבר נורא בעולם שהוא נפלאות אור הדעת האמתי שאפשר בקל לזכות לזה, ע"י שנכנס בזה לידע שהש"י אוהב אותי ומתפאר בי, ולוחם על זה תמיד לא ליפול תוך קרירות וסתמיות, אלא בודאי ה' כאן ורוצה בי ומתפאר בי, כן יוכל בקל לבא לנפלאות אור הדעת, שיתעורר בלבו איזה פחד, וילך ויחיה עם זאת היראה, עד שיקבל המתנה הנוראה, שהוא לראות איך באמת ה' אוהב אותו, שיראה זאת ההתפארות שה' מתפאר עמו.

יישוב מה שחוזר למה שהצדיק מגלה הרצונות הפרטיים שבבריאה[עריכה]

ובזה נבין מה שרבינו חוזר כאן לדבר ממה שהצדיק מחפש הרצונות שיש בתוך הבריאה, כי הרי הרצון בתוך הבריאה הוא הוא ממש ענין הפיכת האהבות הנפולות לאהבה קדושה, ולא עוד אלא שיש לו מדריגה יותר גבוהה שמשיג גם עצם הרצון בעצמו למה הש"י ברא את הדבר כן, ודבר זה א"א להסביר כלל וקשה לדבר ולהבין בזה (והוא כמו שזרח לו בזריחה הראשונה כעוור שהולך על מקלו שעתה לא מאיר לו וסומך על הזריחה הראשונה), וזהו התעוררות האהבה, שזה מה שרבינו מזכיר כאן ענין נורא נוראות שאי אפשר לדבר מזה, שלימות נורא שא"א להוציא בפה את הרצון של השם בבריאה מה שרוצה דבר זה ואוהב את הדבר באהבה ורצון והוא בחי' עונג שבת עולם הבא ממש, ואנו יכולים לטעום הטעם הזה ע"י שנתחזק להבין שהשם מתפאר בי, שאף שזה עצה כללית של חיזוק שכשהאדם שבור יתחזק שה' מתפאר בו, ועי"ז בודאי כבר יצא ידי חובת תו' י"ז, אבל רבינו הרי מגלה לא להשאר בזה לבד רק להמשיך עם זאת ההתפארות שהשם מסתכל עליו ולבא עי"ז לסור מרע ולעשות ברכה וכו' בדרך של הכל חרדים וזוחלים מפניו, וכפי מה שנכלל באנשי המלך, כן זוכה לקבל המתנה.

וזהו גלגל העבודה בזה, שהצדיק התחיל בענין המתקת הדין המתקת היראות הנפולות להמתיק את העולם הזה, ובשביל זה גילה את ההתפארות כדי להחזיר את העולם לאהבה, ולכן על כל אחד מישראל שמתחזק מאד יבוא הארה חדשה נפלאה מאד של שפע אהבה חדשה שהוא השגת הרצון שיש בבהמה שאין לשער ולספר, דהינו לא רק דרגת ההבנה של הרצון של השם בבריאה מחמת שבירת הכלים שברא זאת כדי שנהפך וכו' אלא דרגת ההבנה של הרצון בעצמו שזהו זריחה שא"א לספר, ולכן חוזר על זה רבינו, שזה הרצון שה' ברא את הבהמיות וכו', להבין שבזה יתגלה האהבה שזה הרצון כשלעצמו, שזה זריחה נוראה מאד. כל אחד כפי קרבתו וחיפוש קרבת המלך, כן זוכה למתנה.

כי השגת אהבת ה' הוא מתנה, שרק כשה' מרחם ונמתק הדין ואז מקבל האהבה, ואז ישקני מנשיקות פיהו נגילה ונשמחה בך, שבת קודש, חצות, דביקות בה' כזה שהלב כלה ונכסף ומתמוגג באהבה יתרה עם ה', כמובא בתו' ל"ג שאפי' כל נקודה שהאדם זוכה קצת להתגבר על היצר הרע, זוכה לאהבה כזאת, אם מעט ואם הרבה ב"ה זכיתי קצת, ב"ה פחות עבירה אחת, ב"ה למדתי קצת, שזה שייך לנו יותר, הנה זכה לזה לקרבת ה'. מי יתן לנו כל זאת, האם נישאר מודאגים על המחיה ועל הכלכלה, הזה תכליתנו, רבינו נותן לנו משהו יותר יפה, שפותח את הדרך לבא לאהבה ויראה, לענינים שנתגלו מהבעש"ט באופן שנוכל להתחיל לחיות עם זה.

ובזה מובן מה שמוהרנ"ת חוזר ע"ז (בהגה), כי הכל מקושר לענין חיפוש הרצון הראשון לעיל, שעניינו לשבר הבהמיות ולגלות אלקותו ית', כן נתגלה אהבה שהוא כח נפלא כזה שיהא ברור לאדם בידיעה ברורה בבחי' מתנה, בחי' מסרה ליהושע, שנותנים לי מתנה, בהירות למה אני צריך לאכול ולישון ולמה צריך את הירידות, כי יש לו ית' נחת מזה, עד שנתגלה לו יותר מזה שהוא הרצון בעצמו, שזה הוא עבודתו הנוראה של הצדיק לחפש, שאין לשער זאת מה שהצדיק מחפש לגלות רצון ה', שרוצה לאהוב את ה' באהבה יתרה, והצדיק נותן לנו זה הרצון, מה שקשה לדבר מזה, זה הארת השבת וקבלת התורה ושער הנ'. כי התורה כולה רצון, התורה היא להבין את הבהמה אחרת, כי בהמה אין לה תורה, היא עושה מה שרוצה, אנחנו קבלנו התורה להפך הבהמה לתורה, האהבות נפולות לאהבות קדושות, זהו קבלת התורה, שנבין למה ברא ה' נפילות כאלה, מה הוא רוצה ממני, ולמה, כל זה לכבודו ואהבתו את עמו ישראל אתה אחד ושמך אחד, ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין הכל אלקותו ית"ש הכל אהבה אחת.

וְזֶה בְּחִינַת "כִּי תִפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ אָתָּה, וּבִרְצוֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵנוּ". "תִּפְאֶרֶת עֻזָּמוֹ" זֶה בְּחִינַת הַיִּרְאָה, שֶׁנִּתְגַּלֶּה עַל יְדֵי הִתְגַּלּוּת הַהִתְפָּאֲרוּת כַּנַּ"ל, כִּי עֹז הוּא בְּחִינַת יִרְאָה כַּנַּ"ל; וַאֲזַי "בִּרְצוֹנְךָ תָּרוּם קַרְנֵנוּ", כִּי מְגַלֶּה רְצוֹנוֹ, וּמְרוֹמֵם קַרְנָם שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד כַּנַּ"ל, שֶׁעַל יְדֵי זֶה הִתְגַּלּוּת הָאַהֲבָה כַּנַּ"ל נִמְצָא שֶׁהַצַּדִּיק מְגַלֶּה הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה:

תפארת עוזמו, תפארת - שהצדיק מגלה ההתפארות שיש מאיתנו, עוזמו - ובזה נעשה עוז היראה, ואז מגלה רצונו, לרומם קרנו של כאו"א לתת לו דעת והשגות אלקות, ולצאת מהנפילות והאוטם לעולם אחר לגמרי, וזהו מתנת האהבה.

נמצא שאהוי"ר נתגלה ע"י מה שהצדיק עוסק להעביר הקליפות וההסתר פנים לגלות הארת הרצון, וכשאנו מתקשרים לזה, וכל אחד כפי יגיעתו לבא לזה, הוא ממשיך להרגיש היראה יותר ויותר ובזה מקבל המתנה, שזה המתנה יש בה כל מה שהאדם רוצה.

[ב] וּכְשֶׁנֶּחֱשָׁךְ אֵצֶל אֶחָד הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה, בִּבְחִינַת "אַלְבִּישׁ שָׁמַיִם קַדְרוּת וְשַֹק אָשִׂים כְּסוּתָם". "שָׁמַיִם" זֶה בְּחִינַת אֵשׁ וּמַיִם, הַיְנוּ יִרְאָה וְאַהֲבָה, נִתְלַבְּשִׁים בְּקַדְרוּת וְנֶחֱשָׁכִים וְנִתְכַּסִּים בְּשַֹק, דְּהַיְנוּ שֶׁנֶּחֱשָׁךְ אֶצְלוֹ הַיִּרְאָה וְהָאַהֲבָה זֶה מֵחֲמַת שֶׁנֶּחֱשָׁךְ אֶצְלוֹ אוֹר הַצַּדִּיק, שֶׁמִּמֶּנּוּ מְקַבְּלִין יִרְאָה וְאַהֲבָה כַּנַּ"ל:

כִּי לִפְעָמִים יֵשׁ שֶׁנֶּחֱשָׁךְ אֵצֶל אֶחָד אוֹר הַצַּדִּיק, וְאֵינוֹ זוֹכֶה לְהָבִין וְלִרְאוֹת אוֹרוֹ הַגָּדוֹל; וְאַף שֶׁהוּא אֵצֶל הַצַּדִּיק, אֵינוֹ יָכוֹל לִטְעֹם וּלְהָבִין וְלִרְאוֹת אוֹרוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל הַצַּדִּיק, שֶׁעַל יָדוֹ יוּכַל לָבוֹא לְתַכְלִית הַטּוֹב. וּכְמוֹ שֶׁמָּצִינוּ גַּבֵּי עֶפְרוֹן, שֶׁמְּקוֹם מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה, שֶׁהוּא שַׁעַר גַּן עֵדֶן, שֶׁדֶּרֶךְ שָׁם עוֹלִין כָּל הַנְּשָׁמוֹת, וְאוֹרוֹ גָדוֹל מְאֹד, אַף עַל פִּי כֵן אֶצְלוֹ הָיָה מְקוֹם חשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, וְעַל כֵּן מְכָרוֹ בְּשִׂמְחָה רַבָּה לְאַבְרָהָם, כַּמּוּבָא (זֹהַר חַיֵּי שָׂרָה קכ"ח). וּכְמוֹ כֵן כְּשֶׁנֶּחֱשָׁךְ אוֹר הַצַּדִּיק, שֶׁהוּא מֵאִיר בְּכָל הָעוֹלָמוֹת, מִכָּל שֶׁכֵּן בָּעוֹלָם הַזֶּה, וְאַף עַל פִּי כֵן אֶצְלוֹ אֵינוֹ מֵאִיר כְּלָל, אַדְּרַבָּא הוּא חשֶׁךְ אֶצְלוֹ.

וְזֶה מֵחֲמַת עֲכִירַת הַמַּעֲשִׂים וּכְסִילוּת הַשֵֹּכֶל, שֶׁעַל יְדֵי מַעֲשִׂים רָעִים נִתְחַשֵּׁךְ שִׂכְלוֹ בִּכְסִילוּת, דְּהַיְנוּ דֵּעוֹת נִפְסָדוֹת וְחָכְמוֹת נָכְרִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע, וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ", כִּי עַל יְדֵי מַעֲשֵׂיהֶם הָרָעִים אֵינָם יְכוֹלִים לְהִשְׁתַּמֵּשׁ כְּלָל בְּשִׂכְלָם לְהֵיטִיב, כִּי אִם לְהָרַע, וְעַל יְדֵי כְּסִילוּת הַשֵֹּכֶל, עַל יְדֵי זֶה אֵינוֹ יָכוֹל לִרְאוֹת וּלְהָבִין אוֹר הַצַּדִּיק:

להיטיב לא ידעו - לקחת את דברי הצדיק באופן חיזוק[עריכה]

הנה עניין חכמים המה להרע ולהיטיב לא ידעו שפירשו רבינו שאינם יכולים להשתמש כלל בשכלם להיטיב כי אם להרע, ביאורו שיש שהאדם יודע רק לשבר את לבו ולא להתחזק ואף שיש להאדם ראש טוב ויודע הרבה ענינים, אבל להטיב לא ידעו, כי כל דבר שלומד ושומע גורם לו חלישות דעת ולא חיזוק והתחדשות, זהו בחי' חכמים המה להרע, כי באמת צריך להבין איך לתת עצה לנפשו, ולהשתמש עם הידיעות שיש לו להתחזק, שבכל אופן יש איזה דרך לגרום נחת רוח ושעשוע עליון.

וע"י כסילות השכל עי"ז אינו יכול לראות ולהבין אור הצדיק - היינו מה שרבינו מדבר מגילוי הרצון והאריה וגילוי יראה ואהבה, אין לו הרגשה בכל האורות הנפלאים המתוקים שיש בעולם ונשאר בחוץ.

והנה עצם דברי רבינו כאן שאומר שיש שנחשך וכו' מחמת עכירות המעשים וכסילות השכל וכו', הרי גם בזה יוכל לשמוע זאת בדרך לא נכונה וליכנס לחלישות הדע ושברון לב שהנה באמת יש לו מעשים רעים וכסילות השכל ועי"ז מתייאש ונופל.

אבל בוודאי כמו שנתבאר הרי רבינו לא בא לשבור אותנו, רק אדרבה כל המאמר הזה הרי בא לגלות כמה הש"י מתפאר עמנו אפי' עם פחות שבפחותים.

אלא שבאמת מה שרבינו מייסר אותנו במוסר מפחיד כזה, שנצא מעכירת המעשים, לאכול בעדינות וכדו', ולצאת מכסילות השכל רק להיות חכם, כדי לקבל מתנת היראה ואהבה שהמח יאיר ויחשוב מה', כי יש שהצדיק מרחק את האדם כדי לנסותו, והוא כמו אחד שבא לציון רשב"י ולא מרגיש כלום ומתייאש ואומר לנפשו הרי רשב"י מרחק אותי, אבל יש שבא באופן המובא בזוה"ק על ר' חייא שבא למירון וצעק על ההר איך אתה יכול לכסות על קדושת אורו דרשב"י, וצעק למה אין מרגיש האור, והתענה מ' יום ולילה (ונכנס לשמים למעלה, ורצו שישאר שם, ונכנס להיכלא דרשב"י לעילא, ושאלו מיהו הבשר ודם שעלה לכאן, ונתנו לו זמן שירד לעוה"ז עוד פעם), והיינו כי ר' חייא כשלא הרגיש אור הצדיק לא הסכים לחיות בלא זה, בלי להרגיש אורו דרשב"י, ואותו דבר הוא כוונת רבינו כאן שהצדיק מאיר בכל העולמות ומכ"ש בעולם הזה, ואנו בזה העולם מה אנו יודעים מהצדיק, ואף שלפעמים זוכים אצל רשב"י להרגיש טעם נורא, וכן אצל רביה"ק יש שטועמים טעם רביה"ק, מתוק מדבש, מ"מ יש שהצדיק מרחק, כמו שרואים שיש זמן שיש לו עינים לראות ובוער ומתלהב, ואז שמח, ויש שיושב ואין לו כלום ואז מתייאש ונופל, והרי בוודאי לא לזה התכוון רביה"ק לייאש אותנו, אלא מודיע לנו מה נעשה בעולם, אחר שזכינו לדבר מאיזה מתנות אפשר לזכות, שיש ששכל זה נחשך אצל האדם.

כי כל ענין כיסוי הצדיק הוא שמנסה ובוחן אותנו, וכדאיתא בזוה"ק לענין ימי הספירה שבב' שבועות האחרונים נסגרים השערים, דהיינו שמפסח שני נפתחין השערים לעוד שבוע וכלול בו ל"ג בעומר ואח"כ נסגר השער, והוא הרגשה קשה כשסוגרים את הדלת בפני האדם, כמו שזורקים מישהו מהישיבה ונועלים אחריו הדלת שלא יוכל לחזור, כן הוא אחד שרוצה לגדול להתקרב לצדיק וכאילו זורקין אותו החוצה, ושומע שובו בנים שובבים חוץ ממך, ושומע זה בדרך ברור יותר מבת קול משמים, כי הרי גם רבינו אומר שיש לי עכירות המעשים וכסילות השכל, ואומר לי שאני כמו עפרון החיתי ונכנס בעגמת נפש שה' לא רוצה וצריך אותי, ונפלט לגמרי.

ומצינו אצל רבינו ז"ל (שבחי הר"ן) שאמר שגם אצלו בצעירותו היה צועק ומתפלל ונפל בדעתו על שלא שומעים אותו משמים, ואח"כ היה שב על זה בתשובה איך עלה על דעתו כזאת, שהשם לא שומע אותו ח"ו, כי זהו כמו נסיון שיבא בדעתו כך לראות אם לא יתרחק עי"ז.

וזהו ענין ספירת העומר דכתיב שבע שבתות תמימות תהיינה, ומובן פשטות הכונה שכל יום יהיה בשלימות, וא"כ כשהפסיד יום אחד אפשר להשבר לגמרי, אבל באמת יש גם פירוש הפוך מהסה"ק עבודת ישראל, שכל יום מספירת העומר יש לו כח כל הנ' ימים, וזלה"ק: עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום ר"ל כשלא עשה תשובה ולא העיר א"ע תיכף בתחילת ספירת העומר אל יאמר שאין לי עוד תקוה, אלא עד ממחרת השבת השביעית תספרו, ר"ל כל זמן שיש אפי' יום אחד מהספירה תספר"ו ר"ל תוכל להאיר ביום זה כל החמישים יום ע"י תשובה ע"כ.

והענין כי עיקר ההתפארות הוא לא מאחד שהולך לו טוב מדרגא לדרגא ביראה ואהבה, אלא עיקר ההתפארות הוא מאחד שלא הולך לו כלום, שנשאר בחור מבוגר ואין לו ילדים ואין בית וגנבו לו הכל, ואיפה תורה ותפילה וכו' וכו', וכמ"ש אחרי הספירה 'ולאומים בארץ תנחם סלה' דהיינו לגלות איך בתוך העפר והארציות מחזיקים מעמד, כי בזה גנוז תכלית ההתפארות אצל ה', אפי' שזרקו אותי לגמרי, אני חוזר כל יום מחדש, אין לי בלעדיך כלל, אני על משמרתי אעמודה, אין לי לאן לברוח, ונשאר לשבת בפתח האוהל, ואפי' כשגם רבינו אומר שיש לי כסילות השכל, ואומר לי שאני כמו עפרון החיתי, זהו עיקר ספירת העומר שמתחיל לספור וכואב לו למה לא מאיר לו כלל האהבה והיראה, אבל בכל אופן מתחזק לספור ומחזיק מעמד, שהתחלתי ואני בודאי אצליח, וכמו שאמר פעם רבינו ז"ל 'רק בעיניך תביט' אפינטל מיטן אויג, עם הסתכלות אחד להשי"ת כראוי, הסתכלות אחת גיוואלד, עם בטחון ואמונה והתחדשות, שה' כן מתפאר ממני, בכל זאת נבראתי בשביל משהו, לא על כלום, זהו עיקר האמונה שמקבלים בהר סיני, [כמ"ש בפרשתן עניין השמיטה שלא לעבוד שנה שלימה כדי לגלות אמונה, כי תכלית העבודות הוא אמונה].

לזה מגלה רבינו עוצם כח הפלגת התגלות ההתפארות שיש לזה כח להחזיר אותך ליראה ואהבה ולאור הצדיק, כשיש לאדם הרגשה בצדיק, אשרי הזוכה לקבל הרגשה בצדיקים, בר' שמעון, בבעש"ט, באיש כשר, אזי מרגיש שיש קדושה אחרת לגמרי, והדעת מאיר שיש תכלית, בפרט כשיש הרגשה בהאמת, שהרצון שיש לה' בבריאה זה כ"כ אמת ונורא, אזי יש לו הרגשה ברביה"ק.

אבל כשאלביש שמים קדרות ושק אשים כסותם, אין לו שום הרגשה, הרי אז ח"ו לומר שרבינו שובר אותנו, אלא אדרבה זהו עיקר התפארות של ה' כשאין לו הרגשה ומתאמץ להאמין שיש קדושת רשב"י ורביה"ק בעולם, ובכל זאת השי"ת מתפאר בנו.

וכשאדם שבור למה לא מאיר לו השבת או יו"ט או ל"ג בעומר וכדו', הרי האמת היא פשוט שה' רוצה להאיר לך שתשוב בתשובה, ותתבייש קצת עם עכירות המעשים, ותכנס למחשבות של תשובה, בזה אתה זוכה להעלות שעשועים והתפארות, כי כשנכנס לשפלות והענוה כשלא מאיר לו, היא התפארות עצומה, וזהו עבודת ימי הספירה למשוך ולקשר כל הימים כאחד.

[ג] וְהַתִּקּוּן לָזֶה, לְהַכְנִיעַ וּלְבַטֵּל כְּסִילוּת הַשֵֹּכֶל, הוּא עַל יְדֵי בְּחִינַת מִזְבֵּחַ, כִּי עִקַּר יְנִיקַת הַכְּסִילוּת, דְּהַיְנוּ הַקְּלִפּוֹת, הוּא רַק מִבְּחִינַת מִזְבֵּחַ (עַיֵּן זֹהַר תְּרוּמָה קל"ט), הַיְנוּ בְּחִינַת אֲכִילָה, כִּי 'שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל אָדָם מְכַפֵּר כְּמִזְבֵּחַ' (בְּרָכוֹת נ"ה), וּמִשָּׁם עִקַּר יְנִיקָתָם. וְעַל כֵּן אֲפִלּוּ אַחַר אֲכִילַת אִישׁ הַכָּשֵׁר, בְּהֶכְרֵחַ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ בִּלְבּוּל הַדַּעַת קְצָת אַחַר הָאֲכִילָה, וְזֶה מֵחֲמַת שֶׁיְּנִיקַת הַכְּסִילוּת הוּא מִשָּׁם. אַךְ צָרִיךְ שֶׁלֹּא לִתֵּן חִיּוּת לְהַקְּלִפּוֹת, כִּי אִם כְּדֵי חִיּוּנוֹ בְּצִמְצוּם וְלֹא יוֹתֵר. וְאָז כְּשֶׁהַמִּזְבֵּחַ כְּתִקּוּנוֹ, הַיְנוּ שֶׁהָאֲכִילָה בְּכַשְׁרוּת כָּרָאוּי, אֲזַי נִכְנָעִים הַקְּלִפּוֹת, הַיְנוּ הַכְּסִילוּת, כִּי אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם כֹּחַ וְחִיּוּת, כִּי אִם כְּדֵי חִיּוּנוֹ בְּצִמְצוּם, שֶׁזֶּה מֻכְרָח לִתֵּן לָהֶם, כַּיָּדוּעַ, אֲבָל אֵינוֹ נוֹתֵן לָהֶם שׁוּם כֹּחַ וְחִיּוּת יוֹתֵר מִכְּדֵי חִיּוּתָם: וְעַל כֵּן עַל יְדֵי אֲכִילָה בְּכַשְׁרוּת נִכְנָע הַכְּסִילוּת וְנִתְרוֹמֵם הַשֵֹּכֶל.

התעוררות והתחזקות לקדושת האכילה[עריכה]

יש להבין למה נקרא תיקון המזבח, וכן בהמשך רבינו קורא לזה גרים, (שע"י צדקה מוצאים דרך איך הדיבורים הכשרים מתפרסמים בעולם ודבריו נשמעים ובזה נעשים גרים, שהגוי שומע שהוא טעה כל חייו, ומוצא היפך אמונתו - ובאותו זמן שרבנו דיבר זאת, באו הרבה גרים - וממשיך בענין הטוב שנבלע, והצדיק בוחש ומוציא ומגלה חזרה את הטוב).

וביאור עניינו עפ"י קשר המאמר כמו שרבינו פותח את המאמר שהצדיקים מסתכלים כראוי על הבהמות וכו' כנ"ל, וזהו ממש עניין תיקון המזבח דהיינו שיש כח לקשר חזרה את העולם להשי"ת, כי השי"ת נתן כח לעמו ישראל שהם בחי' המזבח, לקשר העוה"ז וכל דבר גשמי שבא אליו, שיהא נכלל באדם ועי"ז נכלל למעלה ועולה לרצון ונעשה שפע אהבה ורצון.

וכשיש תיקון המזבח כנ"ל אזי נעשין גרים, כי כשחסר העבודה הזאת לקשר וכו' אזי נעשה בחי' גויים, שהניצוצין נופלים וקשה לקרב העולם לה', כי כשהאדם נופל, נדמה לו כל ענין הניצוצין כדברים מיותרים, וכאילו אין דבר כזה ולא נדבק לו לשכל כל זאת, כי נעלם הדעת ונעשה עולם של גוי שלא מקשר את העולם חזרה לשורש, וזה היה חטא העגל שנפלו לבהמיות, ולכן משה רבינו נתן התיקון לבנות משכן ועבודת המזבח להקריב קרבנות מהבהמות וכו', שכל תכליתו כדי לעקור מאיתנו הכסילות והטפשות ולהוציא מעצמינו את סתימת ואטימת הלב, שלא רואה ולא מרגיש כלום, והרי יש לפנינו כזה גן עדן נעימות בעוה"ז ובעוה"ב, ואפשר לשוב באמת לה,' בפיך ובלבבך לעשותו ממש, ונדמה לנו שזה בלתי אפשרי, ובפרט כשמדברים מאכילה, שנדמה שהצדיק לא נותן לי לטעום משהו והרי אני חלש עכשיו וכדו' ולא תופס איך לצאת מזה, כי כשיש כסילות השכל אינו רואה דרך איך להרגיש ההתפארות שהצדיק מגלה ממנו.

אבל באמת עיקר הדרך לבא לקדושת האכילה הוא ע"י שרואה את הסעיף הקודם מה שרבינו מוכיח אותנו, הנה תראה איזה יראה נפלאה יש בעולם, ואתה מונח בעכירות המעשים וכסילות השכל, באהבות ויראות ופחדים נפולין מרים כלענה, מה אתה צריך לחיות כך, הרי אתה יכול לזכות למתיקות אור הצדיק אור היראת שמים, רק תעזוב את ההפקרות באכילה, כי הרי זה לא כדאי לחיות כל החיים בפחדים, שזה רק ע"י שאוכל בלי שכל, הרי יש דרך לאכול כראוי ולקדש א"ע, שיחשוב שהשם רצה כל זאת שנאכל וכו', בזה אני יוצא מיראות ופחדים, ואדרבה אכנס להתפעלות והתפארות שה' מתפאר בי, וכ"ש כשאוכל ממש בקדושה. והוא כמו שנותנים מתנה לאדם ומאבדו ואח"כ שואל למה אני לא קבלתי, כמו כן כאן יש מתנה נפלאה שהוא היכולת להעלות האהוי"ר הנפולין, והכל ע"י קדושת האכילה, בחי' תיקון המזבח, ששם הכח להעלות הכל ושם אפשר לתקן הכל, אפי' בחי' גוי דהיינו הירידה הכי גדולה והסבך הכי נורא, שיש שנופלים נפילות נוראות בעולם, הרי אפילו גוי אפשר לגיירו, וזהו תיקון המזבח, שמביא קרבן ומתכפר, כי ענין הקרבן הוא העלאת ההתפארות מתוך הבהמיות.

ה' יזכנו להחזיק מעמד בימי הספירה, אפי' כשנעלם האור, שנדע שזה עיקר הנחת רוח לפניו שנתחיל מחדש כל פעם, ויתגלה רצון מתוך החושך והשכחה, ומתוך החולשה נקבל כחות חדשים, ונסמוך על ה' בבטחון חזק, שזה עיקר תיקון המזבח ה' יזכנו אמן.