דרכי נועם ליקוטי מוהר"ן ו'

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

ביאור דרכי התשובה בדרך עבודה על פי תורה ו'

[רבינו אמר על תורה זו שהיא תיקון לפגם הברית, היינו ע"י שילמוד אותה ויעשה איזה עבודה עם מה שנאמר במאמר. והנה תורה זו עמוקה מיני ים ומלא בסודות, ובארנו כאן רק כלליות הענינים בדרך עבודה והתחזקות, ללא העיונים במ"מ וקשרי המאמר, ועפי"ז יוסיף המעיין לראות הכל בפנים המאמר, ויקל לו בעז"ה]

ויאמר ד' אל משה קרא אל יהושע וכו'. כדי לפרש פסוק זה מבאר רבינו כל המאמר הבא, ובסוף יבואר שבפסוק זה מרומז כל הסוד של התקרבות התלמיד לצדיק, מהות ההתקרבות ומה עיקר הלימוד שצריך לקבל מהצדיק, וכדלהלן.

א. כי צריך כל אדם למעט בכבוד עצמו ולהרבות בכבוד המקום, כי מי שרודף אחר הכבוד אינו זוכה לכבוד אלוקים, אלא לכבוד של מלכים, שנאמר בו: כבוד מלכים חקור דבר [משלי כ"ה], והכל חוקרים אחריו ושואלים מי הוא זה ואיזהו שחולקים לו הכבוד הזה, וחולקים עליו שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה, אבל מי שבורח מן הכבוד שממעט בכבוד עצמו ומרבה בכבוד המקום – אזי הוא זוכה לכבוד אלקים, ואז אין בני אדם חוקרים על כבודו אם הוא ראוי אם לאו, ועליו נאמר: כבוד אלקים הסתר דבר, כי אסור לחקור על הכבוד הזה.

העולם הזה מתנהג באופן של כבוד מלכים, שעל זה נאמר 'כבוד מלכים חקור דבר', היינו שהדרך שמשערים ומודדים את גדולת המלך הוא לפי מה שחוקרים לדעת מדת עושרו, וכמה חיילות יש לו, וכמה מדינות יש תחתיו וכו' וכו', וכך הוא הנוהג שבעולם, שהחיות והשמחה של האדם הוא לפי מה שיודע וסופר את ההצלחות שלו, שביודעו שיש באמתחתו ממון רב, או חכמות וידיעות הרבה, או גבורה וכדו' זה נותן לו החיות והקיום, ולהיפוך כשאין רואה את ההצלחות שלו, ורואה כמה עובר עליו שלא כרצונו הן בענינים של רוחניות והן בגשמיות, אזי רואה עצמו כמושפל ונופל בדעתו וכבר אינו יכול להחיות עצמו, כי זהו מציאות האדם, שמחפש כבוד עצמו, אך באמת שלימות האדם הוא להיות 'אדם' היושב על הכסא ושולט על הדין, כי הדין הוא שהוסתר הכבוד אלקי ולכן נפל למצב שבו מחפש כבוד והצלחות, ולכך נברא כדי לחיות במצב זה ולשלוט על הדין - להעלות הכבוד רק להשי"ת, שבכל דבר שרואה בעולם יראה רק את כבודו ית', ויצא מהמציאות שבו הוא חוקר בכל רגע את כבודו של עצמו כמה זכה וכמה הצליח וכו' וכו'.

וזהו הנקרא 'אדם' כי האות 'אל"ף' מורכב משני נקודות, נקודה עליונה ונקודה תחתונה, ואות 'וא"ו' באמצע, והיינו ששליחות האדם בזה העולם לקשר הנקודה התחתונה של עולם הזה שנפל למציאות של כבוד עצמו ולהעלותו למציאות של כבוד ד' [ויבואר יותר בהמשך].

וכעת יבאר הדרך והעצה לזכות לכבוד אלוקי.

ב. ואי אפשר לזכות לכבוד הזה אלא ע"י תשובה.

הנה הכבוד אלוקי הוא הארת שפע המוחין הנקרא בינה, אור גדול ונשגב, אך יש באפשרות של כל אחד לזכות לזה, כי יש חמישים שערים, ובכל פעם מקבלים עוד מעט, שזהו בחינת ספירת העומר שבו מקבלים בכל יום עוד נקודה בזה, כי אי אפשר לקבל הכל בבת אחת, ובהכרח להמתין, וזאת משום שהלב אינו יכול להכיל את הכבוד אלוקי בשלימות, כי הלב אינו חלול, אלא סתום בכל מיני חטאים ומחשבות ר"ל, וע"כ בהכרח לילך בזה דרגא אחר דרגא.

וע"כ כדי לזכות לכבוד אלוקי צריך לעשות תשובה ולעשות חלל בליבו, שיהיה חלול מהעבירות, וכך יכנס בליבו הארת כבוד אלוקי

ג. ועיקר התשובה הוא כשישמע בזיונו ידם וישתוק.

והנה כיון שעדיין אין לו השלימות ע"כ בכל פעם שזוכה לאיזה התעוררות והארת הדעת להכיר בתכלית האמיתי הוא מצייר זאת בדעתו באופן של מרירות, ונכנס מזה לסבך ללא מוצא, כי לוקח את הידיעה והאור האמיתי שנתווסף לו ומזה בעצמו נופל כשרואה שאינו יכול לילך עם אור זה כסדר בתמידות, וזהו בחינת בזיונות ושפיכות דמים שעובר על ליבו, כי הוא מתבזה בעיני עצמו כשרואה ריחוקו מהשי"ת, והתיקון הוא שישתוק על בזיונו ולא יפול לחלישות הדעת ממה שעובר עליו אלא יתחזק להמתין עד שהשי"ת ירחם עליו ויוציאו מאפילה לאורה, ובזה בעצמו הוא ממשיך על עצמו כבוד אלוקי, כי כל החלישות דעת ממה שעובר עליו 'שלא כסדר' הוא משום שחושב הרבה על כבוד עצמו, וזהו תיקונו ששותק וממתין ומייחל ואינו עוזב את העבודת ד' ממה שיש כן ביכלתו לעשות כעת.

וכך הוא אכן סדר התשובה שרבינו מאיר בנו מאוד - להתבודד בכל יום ויום ולהשיח ליבו להשי"ת, להתוודות על עברו, ולהתחרט על כך ולבקש מהשי"ת שיעזרהו מהיום והלאה, ובזמן זה אדם שובר אל ליבו בבזיונות כי רואה אז ריחוקו, ויותר מכך כשרואה למחרת שעדיין לא זכה ולא נתקבלה תפילתו מאתמול, ורואה ששוב נפל ועוד פעם לא הצליח הרי ממש מרגיש שנשפך דם ליבו, עד שזהו עיקר הסיבה שנופלים ומתקררים מהרצון לעבוד את ד', אך באמת זהו התיקון, שיבזה את עצמו ואעפי"כ יאזור כגבר חלציו, ויתגבר שוב לבוא ולעמוד לפני השי"ת ולהתאונן על מצבו, ולא יתייאש כלל, ולא יעזוב מקומו כלל אף אם עובר מה שעובר 'אני על משמרתי אעמודה' [וכפי שר' נתן מרבה לחזקינו בענין זה בליקוטי הלכות, עלים לתרופה], וכל פעם כשכובש בזיונו ומתחיל התחלה חדשה בזה הוא מוציא כל הלכלוך מהלב, ומקבל לב חדש, לב של כבוד אלוקי, כי כבר בהתחלה זו הוא ממשיך על עצמו קצת מהאור הנפלא של ההרגש בכבוד אלוקי.

וזהו תיקון של חודש אלול, וכמובא בתורה קמ"א על הפסוק "ומל ד' א'ת ל'בבך ו'את ל'בב זרעך" ר"ת אלול, כי 'אלול' הוא זמן של התגלות מדת הרחמים שמוציא את האדם מכל הקטנות והבזיונות ומקבל לב חדש.

ד. וצריך לאחוז תמיד במדת התשובה, ולעשות תשובה על תשובה כי מי יאמר זכיתי ליבי טהרתי מחטאתי.

כי הנה בענין דרכי התשובה יש מבוכה גדולה בעולם, כי תיכף בהתעוררות לעשות תשובה יש רצון שהתשובה יהיה באמת, להתחרט באמת על העוונות, ולא סתם בחיצוניות להתוודות וכו', ורצון זה וההשתוקקות לשלימות הוא הוא המרחיק ומפיל בני אדם מלעשות תשובה, ועל זה מגלה רבינו חידוש נפלא, שלעולם אין שלימות בדרכי התשובה, כי תמיד צריך לעשות תשובה על תשובה, ומי יאמר שזכה כבר לשלימות, ולפי זה נמצא שיש ביד כל אחד לאחוז במדת התשובה, כי תמיד יש איזה דבר שביכלתו לעשות אף אם אין זה בשלימות, יתוודה מה שזוכר ואף אם מרגיש בעצמו שהוא רמאי ואינו מתחרט באמת, וכך יכנס פסיעה אחר פסיעה, ולא יפול בדעתו לומר שהוא רוצה דייקא השלימות אלא יכבוש בזיונו שלא זכה עדיין, וימתין ויבקש מה שבכוחו, ובהמשך יעשה עוד תשובה על התשובה שעשה, וכך ילך מדרגא לדרגא.

וזהו עיקר החידוש שמתגלה במאמר זה, כי מקור הטעות הוא שכל אחד מצייר לעצמו איזה דרגא שאליו רוצה לבוא, וע"כ כל זמן שאינו זוכה לזה הוא נפול בדעתו, ומאידך כשזוכה כן לבוא לזה הוא מרגיש שלם עצמו, וזהו הבחינת של 'כבוד עצמו', שאינו מחפש באמת להכניס בליבו לחפש את ההרגש בהכרת מציאות כבוד ד' בעולם, אך כשמתעורר לחפש בלבו את ההכרה בגדולת וכבוד השי"ת ולא את הצלחתו האישית בכל מיני עבודות, אזי יודע שבכל מה שזוכה לחטוף הוא כבר נוגע בדרך התשובה, ומאידך כשזוכה לאיזה מעלה והשגה אזי אינו מסתפק בזה לומר הנה זכיתי, אלא חותר עוד כי לעומת גדולת ד' מי יאמר זכיתי ליבי טהרתי מחטאתי.

והכלל שנראה מדברי רבינו במאמר זה שמדקדק לקרוא לתשובה בשם דרכי בתשובה וכדו', כי התשובה נקרא 'דרך', כי לא רק איזה דרגא בעלמא שצריך להשיג אותו, אלא כל אחד לפי מקומו ומצבו צריך תמיד להחזיק עצמו להיות ב'דרך', כלומר לילך להלן ממצבו, והיינו מי שכבר זכה שהוא יושב ולומד יומם ולילה עדיין צריך לעשות תשובה על השגתו בהשי"ת ולהשתוקק להכניס עצמו לעבודה של 'להסתכל בשכל של כל דבר' שיש בזה לימודים נפלאים חדר לפנים מחדר, כמבואר בספה"ק, ומאידך לכל החלושי כח שנדמה להם שאין ביכלתם גם הם צריכים להחזיק בדרך ולעשות איזה דבר שביכלתם לעשות, וכל זה תלוי רק בזה שיכניס עצמו לחפש כבוד ד', ואזי יכסוף לדרגא הכי גבוה ומאידך לא יפול מהדבר הכי קטן, משא"כ כשלא מחפש כבוד ד' אלא כבוד עצמו אזי כל רצונו הוא להיות איזה איש מכובד וכדו', וכל זמן שלא יגיע לזה הוא יהיה שבור בעיני עצמו, וכשכן יגיע לזה אזי כבר די לו בזה.

ה. וזה בחינת עולם הבא שיהיה כולו שבת, הינו כולו תשובה, כמו שכתוב 'ושבת עד ד' אלקיך', כי עיקר עוה"ב הוא השגת אלקותו.

כאן מתגלה ההגדרה מהו 'כבוד אלוקי' והיינו שמשמעותו השגות אלקות! כלומר שמשיג בליבו היטב ומרגיש את קרבת השי"ת, כמו אדם שמשיג ממון או חפץ כל שהוא, שזה שייך וקרוב לליבו, ואז שייך לומר שהשיג את זה, כמו"כ בלימודי עבודת השי"ת צריך להשיג את זה, שזה יהיה שייך לו, וזהו תשובה, שמשיב לליבו ומחזיר עצמו להרגש בלב שהנה השי"ת איתי ואצלי ממש, שזהו בעצם כבוד ד' מה שמבואר לעיל, ומתוך כך יכול להתעלות ללימודים יותר דקים למצוא אלקות בתוך כל דבר וכו' וכו'.

ומתחדש כאן יותר שהתשובה הוא מלשון 'שבת' – והיינו לא כמו שנדמה שתשובה היא איזה עבודה של מרירות ועצבות אלא מין השגה של בחינת 'שבת מנוחה' שמוציא אותו מכל הדמיונות של עוה"ז להרגיש ולהשיג בליבו איך השי"ת קרוב אליו וממילא יוצא כבר מהטומאה, כי כבר נכנס לטעום מעוה"ב.

ו. וזה שאומר הקב"ה 'אלה עשית והחרשתי דמית היות אהיה כמוך' כי האדם ע"י שמחריש נעשה בחי' אקי"ק, אבל הקב"ה מה שמחריש לאדם, אין זה אלא כדי שיקבלו ענשם לעולם הבא שאז מסדרין לעיניו עוונותיו.

כי כפי שבארנו לעיל שעיקר דרך התשובה היינו שיכניס עצמו לעולם של חיפוש והרגש בכבוד אלוקי, וזה נעשה ע"י ששותק על בזיונו בראותו מצבו האמיתי ואעפי"כ ממתין, שבהמתנתו נוא ממשיך על עצמו שם 'אקי"ק', ועל זה מדגיש רבינו כאן מה כוונתו ב'המתן', שלא תאמר אמתין עד שאפנה לעשות תשובה, כי תדע שאתה עתיד ליתן דין וחשבון לעתיד, ויסדרו כל העוונות לפניך, אלא שתתעורר לאחוז בדרכי התשובה ככל מה שביכלתך לעשות ואף שאין זה כרצונך ויש לך בזיונות מהמצב בו הנך נמצא, אך בכל זאת אתה צועק וממתין לישועה ואינך מתייאש מלבקש עוד, זהו ההמתן! לא להסתכל על כל החלישות הדעת והספיקות שאולי לא יצא ידי חובה, ואולי תשובתו אינו די בשלימות, כי באמת אין שלימות, אלא תאחז במשהו ותמתין לעוד, ואל תיפול ממה שיש כבר בידך לעשות.

ז. וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאות, היינו בקי ברצוא, בקי בשוב, כמו שכתוב [זוהר ויקהל] 'זכאה מאן דעיל ונפיק' [אשרי מי שיודע להכנס ולצאת].

כאן מתבאר מה שבארנו לעיל שכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי ברצוא – להשתוקק תמיד לרוץ עוד ועוד, וכן להיות בקי בשוב – לידע שהשי"ת איתי ועימי ואצלי בכל מצב, שזה סוד כוונת אלול – א'ני ל'דודי ו'דודי ל'י שהוא ר"ת אלול, 'אני לדודי' – בחינת רצוא שמשתוקק להכלל בדביקות לדודי, 'ודודי לי' – שדודי נמצא איתי גם בזמן הבזיונות שלי, שכשנכנס לתשובה זו, אזי הוא זוכה להכנס לחיים של כבוד אלוקי.

וזה מרומז בדברי הזוה"ק 'זכאה מאן דעייל ונפיק', שבפשטות דברי הזוהר הכוונה הוא, עייל – שיודע להכנס לעומק הענינים בהבנת התורה, נפיק – שיודע לצאת בבהירות ולפשט כל הקושיות, והזוהר אומר על זה שזהו השגת הרשב"י והצדיקים המופלגים.

ורבינו מבאר זוהר זה, שמי שרוצה לילך בדרכי התשובה צריך לידע איך להכנס לעבודת ד', ואיך לצאת בשלום, ובקשר הדברים מובן שהצדיקים תמימי דרך הם אלו שהשיגו הדרכים והעצות בעומק הפנימי של אור התוה"ק, איך אפשר להתחזק ולהיות קרוב להשי"ת בכל מצב וענין, כלומר שהם יודעים לצאת בבהירות מהתוה"ק ולפשט כל הקושיות והספיקות והבלבולים שיש בעבודת ד', וע"כ מי שרוצה להתחזק על עמדו להכנס לדרכי התשובה ולביות בקי ברצוא ושוב – לא ליפול משום נפילה, ולכסוף לדבר הגדול ביותר, בהכרח לו להתקרב לצדיקים ללמוד מהם הלימוד הנפלא הזה של 'רצוא ושוב' שע"כ דקדק רבינו באומרו 'בקי ברצוא – בקי בשוב' כי צריך לזה בקיאות גדול, שהרי זה אומנות ממש שצריך ללמוד אצל הצדיקים המופלגים שהם זכו לעייל ונפיק – בהירות בדרכי הבנת פנימיות התוה"ק.

וע"כ רבינו קורא לזה 'בקי בהלכה' היינו להיות בקי בהליכות עבודת ד', לידע בכל פעם איך למצוא עצה לנפשו שייך לו בעת הזו דווקא, כי פעם צריך לעצה הנפלאה של למצוא בעצמו נקודות טובות, ופעם צריך להתבונן יותר בהתפארות שהשי"ת מתפאר בכל יהודי, ופעם צריך להתחזק בזה שהשי"ת מתעלה ומתייקר דייקא מפושעי ישראל שמתקרבים, וכהנה וכהנה עצות נפלאות ורבות שרבינו הק' האיר בנו לכל מצב איך לעשות דרך בים, וצריך להיות בקי בכל אלו.

ועוד יש לפרש 'בקי בהלכה', היינו לידע ההלכות של השו"ע, להכיר בזה שזהו רצון ד', להעריך כל מצווה והלכה, שזהו הגבול של הקדושה, כי דרך קיום פשטות המצווה אפשר תמיד להשאר בקדושה.

ח. וזה וכבדתו מעשות דרכיך, דרכיך – לשון רבים, היינו עייל ונפיק, וכשיש לו השני בקיאות הנ"ל, אזי הוא הולך בדרכי התשובה וזוכה לכבוד ד'.

"וכבדתו מעשות דרכיך" - פסוק זה נאמר על שבת קודש, והיינו שצריך לכבד את השבת ע"י שימנע עצמו מלעשות דרכיו וצרכיו שרגיל בימות החול, ודורש מזה רבינו הק', שהרי בארנו לעיל ששבת הוא בחינת התשובה, והיינו כשרוצה להכנס לדרכי התשובה הוא צריך להזהר מהרגליו ודרכיו הרעים שרגיל בהם בימות החול, כי טבע האדם הוא שכשהולך לו כסדר אזי יש לו יו"ט ומרגיש שמחה וסיפוק, ועל זה הפסוק מזהיר אותו, תכבד את ד' ע"י שתמנע עצמך מהרגליך וכבוד עצמך שאתה מסתפק במה שנקרא אצלך הצלחה, ותתעורר לחפש עוד, וכן להיפוך כשלא הולך כסדר ואתה שבור לגמרי ואין לך כבר חשק אזי הפסוק מזהיר אותך תימנע עצמך מדרכי ימות החול - תעזוב כבוד עצמך, ותתעורר לכבוד ד' ותכניס אמונה ועצה למקום שלך.

"והחיות רצוא ושוב" – פסוק זה נאמר על המלאכים שכל עבודתם בהתכללם בכסא הכבוד הוא בדרך של רצוא ושוב, וזה שלימות מעשה המרכבה, והנה כידוע שכל עבודת המלאכים הוא כפי עבודת האדם, שהרי אין להם רשות לעבוד את ד' ללא שיש התעוררות מלמטה, ומלה רבינו שזה ע"י שאדם משתוקק להכנס לדרכי התשובה להיות מרכבה לקדושה, וזה ע"י שיהיה בקי ברצוא ושוב כדוגמת המלאכים.

ט. ואז נעשה יחוד בין משה ליהושע.

כי זה עיקר הלימוד שצריך ללמוד אצל הצדיקים, שיצא האדם לגמרי מכבוד עצמו ויחפש רק להרגיש בליבו כבוד ד', שזה תכלית התשובה, להעלות את העולם של הכבוד מלכים, מה שכל חיות האדם הוא שמחפש כבוד והצלחות והנאות וכו', ולהעלותו להרגיש בליבו רק גדולת וכבוד ד'.

אך הדרך לזכות לזה הוא ע"י שישמע ביזיונו וידם וישתוק, כי בזה כלול הרצוא ושוב, היינו שיתעורר לבזות עצמו על מצבו ולעמוד לפני ד' ולהתבייש ממנו, ולבוא ליראת אלקים, אך תיכף לשתוק ולהתחזק שהשי"ת נמצא עימו ואוהב אותו ומתפאר בו גם במצב זה, [שזהו כלליות ההדרכה להתבודדות שבהכרח להיות בבחי' רצוא ושוב] ולזה צריך הרבה שימוש ולימוד בספרי רבינו הק' עד שידע לילך בשני דרכים אלו כאחת.

ורק כשהולך בדרך זו הוא ראוי להקרא 'אדם'! כי אדם הוא אותיות א – דם, והיינו שהאות א' מורכב משני נקודות, עליונה ותחתונה, וכשמתחזק למצוא את השי"ת כשעובר עליו בחי' נקודה תחתונה – בזיונות, ושותק, ומתעורר לחפש ולבקש עוד תמיד, ואינו מסתפק בהצלחה שלו כיון שאינו מחפש כבוד עצמו אזי הוא בחי' של שלימות נקודה עליונה ותחתונה, וזהו 'א- דם' כי ע"י הדמימה הוא נעשה א', ואזי הוא בחי' של אדם, שזהו תכלית בריאת האדם להעלות העולם לכבוד אלוקי.

י. וזה סוד כוונת אלול, שכלל כוונות אלול הוא 'הנותן בים דרך' שצריכין להאיר בחינת דרך בים וכו' ואז ע"י כל בחי' הנ"ל הימין פשוטה לקבל תשובתו.

כי צריך לעשות דרך בתוך הים, וזה ע"י שני הדרכים של רצוא ושוב שבארנו לעיל, ואז ימין ד' פשוטה לקבל תשובתו, דהייו שהעבודת ד' נעשה אצלו לדבר נעים שמרגיש איך ד' פושט לו יד לחזקהו ולאמצהו, ומתחזק באמונה שהשי"ת מתפאר בו בכל רגע ורגע, וממילא יוצא מכל הכבידות שיש לו בעבודת ד'.

וזה עיקר הכח של חודש אלול, שמשה רבינו פעל שיאיר בעולם מדת הרחמים בחודש זה, לראות איך השי"ת מלא ברחמנות וימינו פשוטה לקבל שבים, ורוצה מאוד בעבודותינו.

וחז"ל אמרו על חטא העגל "לא היו ישראל ראויים לאותו חטא, אלא להורות תשובה לרבים", כי באמת זהו דבר פלא איך ישראל חטאו בעגל תיכף לאחר שראו גילוי אלקות כזה בקולות וברקים במתן תורה, אך לכן חז"ל מגלים לנו שזה היה בשביל שמשה יעלה באלול לשמיים ויגלה כאלו רחמים עצומים של השי"ת שיועיל לעולם לכל הרוצים לשוב, ונמצא לפי"ז דבר נפלא, שבאמת אין יודעים היכן מתגלה יותר כבוד אלוקי, אם לפני החטא כשמתחדשים לקבל התורה לכתחילה, או לאחר החטא כשנופלים מקיום התורה ובכל זאן אין מתייאשים ושותקים על הבזיון ועומדים ומתחננים להשי"ת שיגלה רחמיו עלינו להראות לנו חיבה, ושניהם אמת, כי בזה השי"ת גילה שקבלת התורה הוא רק בדרך של רצוא ושוב, אך כל זה אפשר לקבל רק כשמחפשים לחזור לכבוד ד', משא"כ כשמחפש כבוד עצמו אזי אין ביכלתו לסבול את עוצם הנפילה.

י"א. ועיקר הדבר – שעל ידי שהאדם כשהוא במדריגה התחתונה מאוד, ואעפי"כ הוא מחזק עצמו ומאמין שגם שם יש לו תקווה עדין, כי גם שם נמצא השי"ת, בבחית ואציעה שאול הנך, אזי ממשיך על עצמו הקדושה משם הקדוש הוי"ה במילוי ס"ג, שהוא מחייה את כל הנסוגים אחור מקדושתו להחזיקם לבל יפלו לגמרי חס ושלום, וזה בחינת בקי בשוב – שזה הבקיאות הוא בחי' שם יב"ק הקדוש בחי' שם ס"ג.

וכן כשאדם זוכה לבוא לאיזה מדריגה בקדושה העליונה, ואעפי"כ אינו עומד שם, והוא מתחזק ומתגבר לעלות יותר ויותר, אזי ממשיך הקדושה על עצמו משם הקדוש אהי"ה במילוי קס"א, שהוא בחי' בקי ברצוא.

כי האדם כפי תנועותיו וכפי התחזקותו בעבודתו ית', כן גורם לייחד השמות למעלה, וממשיך על עצמו הקדושה משם, והבן היטב.

בתורה זו מלמדינו רבינו איך הכוונות שייכים לכל אחד ואחד, ע"י שיתחזק בפשטות לקיים כל הנאמר בתורה זו.

וכאן ראוי להזכיר מה שכתוב בסוף תורה פ"ז ח"ב שתורה ו' הוא תיקון לפגם הברית, היינו לעיין באותו מאמר ולזכות להבין בו, ולעשות עמו איזה עבודה בעבודת השי"ת – עי"ז יתקן פגם הברית.