דרכי הגשמה/כספי ההתישבות של הסוכנות היהודית/מצב הציונות והסוכנות היהודית

א. מצב הציונות והסוכנות היהודית

ביום 24 ליולי שנת 1922 אשרה מועצת חבר הלאומים את המנדט הבריטי על ארץ ישראל, שבסעיפו הרביעי כתוב, כידוע:

"ביאת כוח יהודית מתאימה (הסוכנות היהודית) תוכר כמוסד צבורי שמטרתו לייעץ לממשלת א"י ולהשתתף בפעולת גומלין בענינים כלכליים, סוציאליים ואחרים הנוגעים בהקמת הבית הלאומי ליהודים ובאינטרסים של האוכלוסין היהודים בא"י, – לשם השתתפות וסיוע בענינים האלה, מתוך פיקוחם של השלטונות בארץ.

ההסתדרות הציונית, כל עוד מבנה וארגונה מתקבלים על דעת הממשלה המנדטורית, תוכר בתורת ביאת כוח זו.

בהתאם לסעיף זה שבמנדט קבלה הועידה הציונית השנתית, אשר נתכנסה סמוך לכך בקרלסברד, את ההחלטה הבאה בשאלת הסוכנות היהודית: "הועידה השנתית מכריזה, כי ההסתדרות הציונית נוטלת לעצמה את זכויותיה וחובותיה של "הסוכנות היהודית". הועד הפועל הציוני ישמש בתורת אורגן של הסוכנות היהודית".

כנויים אלה והחלטות אלו נתקבלו בתרועות על ידי העתונות הציונית ונתפרסמו בהתלהבות רבה – ואף על פי כן: אילו היה אז הרצון לצטט שוב בשנוי-מה את אבא סיי, המפורסם גם בלאו הכי, כי אז אפשר היה להציג תחילה מעין שאלה כזאת: מה היא הסוכנות היהודית? וענינו על כרחנו: אפס. ושבנו ושאלנו עמו בשניה: מה צריכה הסוכנות היהודית להיות? והחלשנו במקצת את תשובתו וענינו: הרבה מאד.

מה היא הסוכנות היהודית? בויכוח, שנתעורר בכל העתונות היהודית בעולם ובכל המוסדות הפוליטיים שבציוניות, לרגלי פרסום המנדט וגלוי הדעת של הועידה השנתית בשאלה הזאת, – הובלטו במיוחד שתי בעיות עיקריות: בעית המהות החוקית ובעית ההרכב של הסוכנות היהודית. האופי, אשר לבש הויכוח לרגלי הצגת הבעיות האלו, גם הוא אשם במידה מרובה בכך שעד היום לא נפתרה השאלה פתרון משביע רצון ולא ניתנה אפשרות לסוכנות היהודית לפעול פעולה הקולעת למטרה. בעיות אלו הן לפי טבען בעיות שניות במעלה, בעיות-תולדות. ואם נבוא ונעקרן מתוך הקשר ההדדי מבחינת התפקידים ונדון בהן כבפרובלימות בפני עצמן, הרי שאנו גוזרים מלכתחלה עקרות על כל הדיון. הלך מחשבה זה אינו עלול להשפיע השפעה אדירה ומשחררת על התנועה,כיאות לשעה שבה ינתן לעם היהודי, המפוזר ונטול מולדת, אורגן של ביאות כוח אחיד ומאושר מבחינה בינלאומית.

אם נבוא להציג את שאלת מהותה החוקית של הסוכנות היהודית כשאלה בפני עצמה – ודאי שנתקשה לענות עליה תשובה ברורה וממצה. אילו כינסנו היום ועידה של מלומדים מובהקים ומפורסמים ביותר בשטח של חוקי העמים ומדעי המדינה, ודאי שלא היו יכולים לפסוק במפורש את ההיקף המדיני ואת התוכן החוקי של המושג הנדון – "הסוכנות היהודית". מבחינה זו אירע לאותו מושג מה שאירע למושג "בית לאומי", וכיוצא בהן מן הנוסחאות. בכל המושגים האלה, כבכל שיטת המנדט, אנו נמצאים בתחום Terra infognita, בשטחים נעלמים שבפוליטיקה העולמית. לאשרנו או לאסוננו, נמצאים עדיין כל המושגים האלה בתקופת גמישות יתרה, במצב היולי, בטרם יקפאו וייהפכו לחטיבות-תוכן מוגדרות וכוללות. לאשרנו – אם יש בנו די כוח להשפיע השפעה מכרעת על תוכן אחרון זה ולגלמו לפי רצוננו אנו. לאסוננו – אם יבואו כוחות זרים או אויבים ונטפלו לנוסחאות הנתונות עדיין לפירושים, ושיוו להן פירושים משלהם וכפו עליהן את רצונם הם. על כל פנים ברור הפעם עד מאוד, כי רק יחסי כוחות ממשיים, סוציאלים וכלכליים, הם היוצרים את התוכן "החוקי". גם "הבית הלאומי" וגם מכשיר פעולתה, הסוכנות היהודית, ייהפכו להיות בעולם הממש רק מה שיעלה בידינו לעשות מהם. ערכם יהא רב או מעט, כערך הכוחות החיוניים אשר אנו נצליח לצקת בתוכם. פירוש הדבר בראש וראשונה הוא: כי ערכם יהא רב או מעט לפי המרץ הסוציאלי והכלכלי אשר נצליח לצקת לתוך הנוסחאות היורידיות. כי בלעדי זאת לא תהיינה הנוסחאות אלא נאדות ריקים ונפוחים, – אם כי אין הכוונה בזה להגיד שאין לשמוח על הנאדות האלה שבהם נוכל לצקת משהו בשעת הכושר. ולפיכך עלול דיון מפשט מבחינה משטית בשאלת הסוכנות היהודית להביא רק לידי תשובות משפטיות מפשטות, כלומר תשובות אשר מבחינה פוליטית ומבחינת מהלך הדברים המציאותי ערכן הוא שני במעלה. דיון זה עלול למשל, לקבוע כי הסוכנות היהודית היא גוף בשטח המשפט הכללי הבינלאומי (ולא בשטח המשפט הפרטי האזרחי). אך יחד עם זה נצטרך לצמצם את הדבר ולהוסיף, כי הכונה כאן אמנם לגוף של המשפט הכללי אך לא המשפט הרבוני, – ועל ידי כך נבדלת הסוכנות היהודית, למשל, מחברות הצ'רטר הגדולות שבהיסטוריה הקולוניאלית, מטיפוס "החברה הגרמנית של אפריקה המזרחית", או החברה הקלסית הגדולה "חברת הודו המזרחית". ועוד נצטרך להוסיף כי משום זה מוכרחה הסוכנות היהודית למצוא את מקומה במשפט המדיני הפנימי שבארץ ישראל, וכיוצא בזה. ערכן של נוסחאות אלו לגבי הפעולה העיקרית-הראשונית של הסוכנות היהודית יתחור לנו עוד להלן.

ואשר למבנה הפנימי וההרכב הארגוני של הסוכנות היהודית, הרי שלאחר בחינה יסודית יתברר לנו, כי גם שאלה זו צפה על פני השטח של הדיון הפומבי רק מטעמים חיצוניים ומתוך מבוכה של הרגע. מה הם הקריטריונים אשר יכריעו בהרכב הסוכנות היהודית? ודאי שלא הסיכויים להרווחה מן המצוקה התקציבית המעיקה כרגע, ולא כונות-סתרים טכסיסיות שקופות ביותר אך ברור כמו כן כי שאלה זו לא תפתר מתוך קובינציות ארגוניות בלבד. וטעות תהא זאת אם נשלה את עצמנו לחשוב, כי הכרה זו מוצאת לה מהלכים בה במידה שהולכת וגדלה הרוגזה על דרכי הנסיונות ותוצאותיהם אשר נעשו בכיוון זה. הכרת העקרות הצפונה בהצעות סכימטיות לבחירת אישים ודרכי ארגון – היא היא המהוה לדעתנו גם את היסוד העיקרי לספקות המרובים והשונים שבהם נתקל רעיון הקונגרס העולמי למען ארץ ישראל בקרב החוגים הרחבים של התנועה הציונית. כלום תפתרנה הבעיות–שואלים מכל צד – אשר לבנין הארץ על ידי כינוס קונגרס חדש? כלום נתגבר על המכשולים העומדים בפני מפעלנו על ידי זה שנחליף את צורות הארגון הקיימות ונקים תחתיהן בנינים גדולים או קטנים מהן? כלום יש להעלות על הדעת כי גורלה של התנועה יהא תלוי בסיוע של אישים רבי השפעה, אלה או אחרים, או בסיוען של סיעות פלוניות אדירות-כביכול? כלום יש למצוא פתרון לכך מבחינה ארגונית טכנית? כלום רק זהו המעוות אשר יש לתקנו?

והרי מחשבות בדומה לאלו מתהלכות בקרב התנועה ביחס לסוכנות היהודית, או לפחות מנצנצות מבחינה אינסטינקטיבית. יש בינינו החושבים כי רעיונות מסוימים וברורים על מהותה הממשית – ולא הפורמלית – של הסוכנות היהודית, אילו היתה לנו תכנית בטוחה, לפחות בקויה הכלליים, בדבר פעולתה וגיוס הכספים לפועלה הזאת, אילו יכולנו לבוא בהשקפה רחבה ואעפ"כ מעשית על תפיקדה האמתי של הסוכנות היהודית – היו פני הדברים אחרים. או אז היו שאלות-המשנה, השאלות-התולדות, נפתרות מאליהן. שאלת המהות החוקית של הסוכנות היהודית – לפי הכוח הממשי של פעולתה, שאלת הרכבה – לפי הסגולות הממשיות של היחידים והסיעות מבחינת מלוי תפקידיהן העיקריים.

וכאן טבועה למעשה השאלה העיקרית. מה היא הסוכנות היהודית? ומה עליה להיות? מה הם תפקידיה בתהליך הבנין בארץ ישראל? הסוכנות היהודית היא הגסטור של מפעל הבנין. או ביתר דיוק, כזאת עליה להיות. ובכל איפוא אין היא משרד דיפלומטי, בו נערכות רשימות אסטרטגיות נאות בתוך אפלולית מסתורין. אין היא – או לפחות לא זה בלבד ולא בראש וראשונה – אורגן של רפריזנטציה פוליטית, הרשאי לצמצם את פעולתו רק בשטח "הייצוג כלפי חוץ", ההגנה על "אינטרסים מבוססים", ומלחמה על "זכויות צודקות". היא ודאי שאיננה תפאורת של קישוט במשטר שלנו, כמונרכיה באנגליה, למשל, או שלטונות הסוציאליזציה בגרמניה. אם נכנה את הסוכנות היהודית בשם גסטור של בנין הארץ – פירוש הדבר הו אכי אנו רואים אותה כראות הנהלה של כל המפעל כולו, הנהלה שבידה מתרכזים כל החוטים המרובים המשולבים זה בז, – ארגון, הגנה, יזמה כלכלית ופוליטית, יקוח. מפעל זה יתכן רק במסגרת של תנועת ההגירה בקרב היהודים. והסוכנות היהודית לגייסם, ולמצוא את המכשירים ההולמים את הפוליטיקה הפיננסית שלה ולהשתמש בהם כיאות. מפעל זה מקיף עבודת-התישבות ממושכת, המתפתחת בתנאים קשים. הסוכנות היהודית שומה עליה להכריע בשיטות ההתישבות, לנהל את עבודת הההתישבות ולפקח עליה. ואם להדריך את כל הפעולות האלו, עליה, התישבות, השגת אמצעם, ולבססן ביסוס שיטתי ולא להשאירך ככלי משחק לגורל העיור, – מן ההכרח הוא קודם כל לתכנן תכנית עבודה כלכלית ומקיפה ומבוססת. הסוכנות היהודית היא היוצרת, היא הנושאת ומגשימה את התכנית הזאת. ואם להצלחת הדבר בשלמותו, – לכבוש ארץ וליישבה, להשריש אומה ולטעת אותה על אדמתה, – הרי שזקוקים אנו לפוליטיקה כלכלית והתישבותית תקיפה ומגמתית יותר משאנו זקוקים לשפעת פעולות בכלכלה ובמדיניות ההתישבות – המקבילות או גם מתנגדות אלה לאלה, נחוצה לנו שיטה כלכלית פוליטית הנתונה ביד תקיפה. יד זו צריכה להיות הסוכנות היהודית. מבחינה זו קרובה הסוכנות היהודית לרעיונו של הרצל בדבר of jees Society. שתים אלו אינן מזדהות אמנם, אך יש מקום לומר, כי הסוכנות היהודית היא ההגשמה הממשית-היסטורית, שבאה בתוקף השתלשלות המציאות, הגשמת הדבר שהיה בימי הרצל אידיאה בלבד, נוסחה סכימטית, צורה מפשטת.

ותנאי ראשון לכך שהסוכנות היהודית תוכל למלא באמונה ובכבוד את תפקיד הגסטור – כי זו תתפוס את תעודתה בכל שיעור קומתה, מבלי לצמצמה מלכתחילה ומבלי לקצץ בה, אם תחת לחץ מצוקת השעה הכבדה ואם מתוך חולשה וקטנות אמונה.

תנאי שני: כי הסוכנות היהודית תעמיד מלכתחילה את פעולתה על התפקיד הראשוני, ולא תצמצם בשטח הדיפלומטיה הגבוהה, ולא תרדוף הצלחות פוליטיות פורמליות, אלא תרכז את כל כוחה בפעולה הקונסטרוקטיבית מבחינה סוציאלית וכלכלית.

תנאי שלישי: כי התנועה הציוינת לא תתרופף בשעת ההכרעה ולא תמוד את גודל המפעל לפי חולשתה, כי אם תמוד את כוחה לפי גודל המפעל.

אולם דוקא בשעת יסוד הסוכנות היהודית עומדת התנועה הציונית במזל של משבר כבד ומסוכן.

מול זה אינו מצטמצם רק בשטח החיים המיוחד לנו בלבד. המשבר הציוני אינו אלא חוליה בתוך המשבר הכללי המקיף את כל חוג התרבות שלנו, זה הקרוי העולם המודרני. ניתוח יסודותיו הכללים של המשבר הציוני פירושו איפוא – לתפוס ולתאר את אלפי היסודות של המשבר העולמי המתבלטים לעין כל אדם בכל מאורע, כגדול כקטן, שבזמננו אנו. כל בר הכרה מרגיש בהם, אף אם לא נמנה להם מספר.

ודבר אחד נתחוור לנו במיוחד: בהגשמת האידיאלים שלה היתה הציוניות, בתורת מפעל קונסטרוקטיבי עצום, תלויה, יותר מכל תנועה חברתית אחרת, באוירה בהירה ושקטה וביחסי חיים יציבים בעולם של ערכים קבועים ועומדים, ותעודתה נעשתה כבדה ומורכבת יותר לאחר שהיא עומדת להתגשם בנסבות עולם אשר זעזעו את כל שטחי החיים, זעזוע חמור ביותר שנתרגש ובא על חוגנו התרבותי מאז עשרות בשנים, ואלי גם מאות בשנים, למן שלחי ימי הבינים.

הכל תמוטט, נהרס, נתרופף והופרך. כוחות ההרס האנרכיים שחרגו ממסגרותיהם, בעטיה של המלחמה האימפריאליסטית, ומלאו פני עולם, לא היה בהם כדי להביא לידי גמר את עבודת הכליה. כוחות התקומה וההתחדשות רפויים הם עד היום הזה מכדי להכריע בכל מלוא כוחם. ולפיכך פרק זה של גלגולים ממושך הוא מאוד, והזעזוע חמור ביותר ודרכו תהו ובהו. משקי האומות הרוסים ומדולדלים, היחסים הכלכליים בין העמים נתערערו עד שרשם, או שנותקו בשרירות לב. בתוקפה האימפריאליטסית-קדומה של הרכושנות, תקופה שנתסיימה במלחמת העולם, נתבלט – בהשואה למתבלט היום – מצב כלכלי איתן מבחינה יחסית; ואילו התקופה החדשה שבה נכנסנו עתה יודעת רק התפוצצות על התפוצצות וזעזועי כאב של העמים, התהליך של מלחמת המעמדות בחברה הרכושנית, מלחמה שהחריפה ביותר בעקב המשבר הכלכלי והגיע למרום פסגתה, – מלחמה זו גוררת אחריה ניתוק מהפכני שלשרשראות היחסים החברתיים והחשת מהפכה הסוציאלית. המוני העמים, שנפגעו מן המלחמה וחוסר העבודה, נושאים את הדלדול והעוני כפצעים גלועים בגופם. ומה תימה יש בדבר אם בהכרת העמים נתשררו בעיקר הספק והאמונה התפלה, עיפות כללית ואדישות? לאחר אמוץ הכוחות הנואש בימי המלחמה, לאחר שכרון התקוות הנפרשות, שפשה בשלהי המלחמה וראשית המהפכה, שקע העולם בלאות רוחנית ונפשית, מעין התפכחות שביאוש, ובאין כל כוח עוצר עז ופעיל – נשתרר על גבי ההריסות הרעב לשלטון, זה הרעב הפורץ על נקלה אך מתרסן בקושי, הרעב של מעצמות גדולות, מעמדות, מפלגות דיקטטורים.

וכלום יש צורך בהסברות סוציוללוגיות מלומדות, כדי להוכיח כי חיי העם היהודי בתקופה הזאת נושאים בחובם את סימני המשבר הכללי עוד ביתר בהירות מאשר עמים אחרים? הן ברור מימלא כי מכות הגורל ההיסטוריות מכבידות ביותר על גוף לאומי אשר נתרופף במרוצת מאות בשנים עד כי רק בעמל רב הצליח לעמוד על רגליו ולשמור על קיומו. גם בלאו הכי נתבלטו בו בגוף זה כבר סימנים ברורים של התפוררות חברתית ההולכת ומתגברת. ורק על ידי מאמץ קבוצי עצום, ועל ידי גיוס כל המרץ הלאומי שבעין, אפשר היה לקוות להעלות ארוכה ולהעמיד כתריס בפני תהליך ההתפוררות בשטח תרבותי, פוליטי, כלכלי-חברתי, סוציאלי-ביולוגי, – את מגמת הקונסולידציה. על התאבקות זו, להעמיד סכר בפני הכוחות הפועלים פעולה צנטריפוגלית בחיי החברה היהודיים, יכלה מלחמת העולם וההשתלשלות שלאחריה להשפיע רק השפעה שלילית, שכן בעטיה נהפך המצב האובייקטיבי של האומה היהודית – ודוקא במרכזי ישובו – ונעשה קשה וחסר תקוה עד לאימה. גם כאן ידועות הן העובדות כשלעצמן, אלא שיש לסכמן שוב כדי להבהיר את ההנחות המוקדמות המשמשות לנו נקודות מוצא. המוני העם היהודי באירופה המזרחית נהרסו כליל מבחינה כלכלית או ניזוקו ביותר, התמוטה הכספית של ארצות מגוריהם פגעה בהם עד כדי קטסטרופה, כוח התנגדותם התרבותי נהרס, שנות פרעות, מלחמות ומהפכות נתרגשו ובאו עליהם, ומבחינה פוליטית נתחלקו שוב בין שש מדינות חדשות או למעלה מזה. ארצות ההגירה סגורות על מסגר. נחשול התנועה האנטישמית גאה בכל הארצות. במצב אובייקטיבי זה טמונים שרשיהן של כמה וכמה תופעות, אשר נסתמנו בשנים האחרונות: ההתפצלות הפוליטית הפנימית בקרב היהודים, האטומיזציה של ההמונים היהודים, שפעת מלחמות ומריבות תורניות ריקות ונבובות, השאיפה לרדוף אחרי נצחונות שוא פוליטיים, ותגבורת הטמיעה למעשה. ובל נלך שולל ובל נתנחם למראה חלקים גדולים מן העם החיים גם כיום חיי רווחה יחסית אף באירופה המזרחית. מעמד רוחה מדומה זה משולל כל בסיס איתן. הוא מסתמן רק במקום שם חידקים סוציאליים וכלכליים מכרסמים את גופי המעים שבתוכם אנו חיים; מקום שם קוניונקטורה חולנית שלטת בחיי המשק, הבורסה השחורה, ו"הפוליטיקה הכלכלית החדשה" מנצחת, מקום שם חוגגת את חגה ספסרות הולוטה חסרת הטעם מבחינת המשק הלאומי, מקום שם שוררת הגאות ילידת-האימה של נירות הערך – רק שם מצטבר גם בידי היהודים – עושר חיצוני ובן חלוף. אך ככל שיצליחו העמים האלה לאזן את כלכלתם ואת משטרם החברתי בצורה זו או אחרת, – והרי הדבר ודאי שיצליח ברבות הימים, – כן תלך ותשמט הקרקע מתחת לרגלי העושר הזה, שכן מסתמנים צינורות יניקתו. קשה לתאר כי ההמונים היהודיים ישובו אז וישתרשו בתנאי החיים החדשים, – אם סוציאליסטים ואם רכושניים, – אפילו אם נניח כי רוסיה כולה עד למזרח הרחוק תפתח כארץ הגירה, העם היהודי ישקע אז על כרחו במשבר חמור חדש, אשר אין לראות את פתרונו.

אלה הם התנאים שבהם עומדת הציוניות להגשים את שאיפותיה. והם המה – בסוף כל החשבון – יסודות המשבר הציוני.

הציוניות אינה חיה בתוך חלל חסר אויר, אין היא מנותקת מן העולם החיצון ואינה בת חורין בפעולתה. עם כל נשימה ונשימה סופגת הציוניות את אוירת העולם הזה, כוחותיו וחמריו הם המה היוצרים את חמרי הזנתה. ואם להגדיר בקצרה את ההתפתחות המיוחדת אשר ניתנה לתנועתנו בתנאים האלה, הרי יש לומר: הציוניות פועלת בשנים האלו בקו הליקוידציה המתגברת במהירות הולכת וגדלה. כל שטחי הפעולה הציונית נוגעו בתהליך הליקוידציה הזה–עבודת ההתישבות הופליטיקה, התעמולה והמשק הכספי, התנועה בגולה וארץ-ישראל. מוזר הדבר כי העתונות הציונית הרשמית אינה נותנת דין וחשבון גמור על כך לעצמה ולצבור. אמנם היא נאנחת אנחה כבדה על צוק העתים, אך יחד עם זה הריהי חוששת להתעמק עד שרשי הדברים, ורבים הם הציונים אשר אינם יודעים כמה רחוקים אנו כיום מן הציוניות של הצהרת בלפור ושל ועידת השלום. העתונות הציונית רואה בכך משום עמדה אחראית, כאילו אחריות יש כאן אם מכסים בצעיף את המעוות תחת לתקנו. כלום לא נתחוור לה עדיין כמה גדול הרס הכוחות במחננו? כלום אין הרס זה ברור לעין בשעה שאפשר לתארו על גב הטבלה מתוך שרטוט של קוי-עקלתון – אילו היה תיאור גס כזה עלול להשפיע? וכלום מפקפקת היא עוד העתונות בדבר, שתהליך הליקוידציה בציוניות הגיע לנקודת הגובה הדורש הכרעה? ומאידך – כלום תתכן בקורת עבודתנו, שיטותיה, אמצעיה ומטרותיה – שלא על יסוד הכרה מלאה במצב הקיים?

ישנם אנשים – גם בין המנהיגים הציונים – אשר לפי מזגם הריהם סובלים ביותר מתבוסות פוליטיות, ומשום כך סובלים הם ביותר מן הנסיגה האסטרטגית המתמדת של הפוליטיקה הציונית. ואמנם השפל שבמעמדנו הפוליטי, למן שנת 1918, קשה ומכאיב למדי. הקבלות אחדות, הניתנות בזה, תשמשנה במקום שיטת הערכה מדויקת. רק סימנים אחדים בלבד יצוינו כאן כעדות לתמורה שחלה בכוחות תנועתנו, בערכה והכרתה העצמית. ונוציא מכלל הערכה את כל אותן השמועות הדמיוניות, אשר שמשו במשך זמן מסוים סינסציות בעתונות הציונית והדהימו את הקהל ברשימות מיניסטרים יהודיים וקומבינציות ממשלתיות. אך הבה נשוה, למשל, את ערכו החיצוני ואת כוחו האוטונומי של הישוב היהודי בארץ-ישראל בתקופת הועד הזמני, אשר ראה את עצמו מבחינה מסוימת כראות ועד פועל זמני של כנסיה לאומית מכוננת, וגם פעל את פעולותיו על פי ראיה זו, – לעומת הועד הלאומי ואספת הנבחרים כיום וערכם בחיי הארץ והישוב. וכמו כן נקח לשם הקבלה צמד עובדות שני: באביב שנת 1919 שיגרה היהדות הא"י משלחת לאירופה, והוטל עליה להגן על דרישות הישוב בפני הועידה הציונית ובלונדון. בין שאר הדרישות היתה גם ההצעה, – אשר ודאי לא הוצעה סתמית אלא נתבססה על אינספירציות מסוימות, – כי עניני ארץ-ישראל יתנהלו בממשלה המרכזית באנגליה על ידי סגן מזכיר מדיני מיוחד, בא-כוח הציונים

^[1] ואילו כיום לא רק שאין לאל ידנו לטהר את האדמיניסטרציה הא"י מפקידים אנטי-יהודים ואנטי –ציונים, אלא שגם אין אנו יכולים להשפיע אפילו על המקרה המיוחד בדבר נציב ירולשים, בירת הארץ, עיר בעלת רוב יהודי – אף על פי שזו דרישת הישוב העברי כולו, הנתמכת על ידי ההנהלה הציונית בארץ ועל ידי שלושים וחמש הסתדרויות יהודיות. היו ימים שבהם האמינו אף אישים רצינים, אשר ראו את עצמם כמדינאים ריאליים, באפשרות הפקעת האחוזות הגדולות של הערבים לטובת הבית הלאומי, – ואילו בשנת 1922 נשללו גם קרקעות הג'יפתליק במידה רבה מתביעותיה הצודקות של ההתישבות היהודית.

ואף על פי כן הרי הליקוידציה הפוליטית הקשה, שצוינה בזה, לא היא המכריעה כאן בעיקר. אין היא אלא תופעת לואי, שמקורה בתופעות עמוקות יותר. פירושה: הסתגלות הכרחית ומכאיבה על מדתנו הפוליטית ומצבנו המשפטי למציאות הסוציאלית והכלכלית, זו אשר עצמת השפעתה על תנועתנו מתבלטת בעיקר במפעל ההתישבות שלנו ובתנועת העליה לארץ-ישראל. מבחינה זו הרי ההתפתחות הפוליטית בשנים האחרונות אינה אלא פונקציה או השפעה של מאורעות מקבילים בהתפתחות העבודה ההתישבותית והעליה. חשבונות והצעות בדבר אפשרות הקליטה של הארץ לשנים הקרובות נערכו לפני 4 שנים על ידי כל המנהיגים האחראים של ההסתדרות הציונית, והערכות אלו נתפרסמו ברבים. לא נדון כאן באותן ההערכות שהיו מלכתחילה מחוץ לגדר הגשמה בלוד, טריטש), ולא באותן ההערכות אשר תוצאותיהן הסופיות מכוונות לדורות (קפלנסקי). נצטמצם הפעם בחשבונותיהם של המנהיגים הציונים האחראים, שאינם שייכים לשום קבוצה משתי הקבוצות הנ"ל, אלא להיפך שייכים ברובם ל"תופסי המועט". מהם וייצמן הוא שקבע בפני הועדה של מדינות ההסכמה מספרי עליה של 70-60 אלף איש לשנה. דומה כי סוקולוב פרסם בפאריס הצעה בדבר 5 מיליון עולים יהודים במשך 25 שנים, שפירושה 200,000 עולים לשנה באופן ממוצע, או לפחות אשור חשבונו של ויצמן לעליה בשנים הראשונות. מוצקין דבר אז על מכסת עליה בת 100,000 לשנה. מספריו הזהירים של ד"ר רופין, והם בעלי משקל ביותר, קובעים אף המה מכסה שנתית של 33,3 עד 100 אלף לשנה.

^[2] ואם נניח כי מספרים אלה אינם מבוססים על שעשועים באפסים בלבד, אלא על דיעות מבוססות בדבר הצרכים והאפשרויות של הציוניות, כי אז משנה תדהמה נדהם למראה הקצב המהיר של תהליך הליקבידציה בשטח חיוני זה שבפעולתנו. עוד בישיבת הועד הפועל בפראג נתקף רופין בחריפות, כי על כן עורר להפחית את המכסה השנתית המשוערת של העליה. עמדתו נראתה עוד אז כדפיטיזם מסוכן. מני אז בא השפל לא רק בתקוות, אלא גם במספרי העליה למעשה. ואין לך עדות חותכת מזו של מספרי הירחים האחרונים. ואלה המספרים הרשמיים לעליה היהודית בחדשים האלה:

ספטמבר	1922	...	688	נפש
אוקטובר	1922	...	720	"
נובמבר	1922	...	1148	"
דצמבר	1922	...	614	"
ינואר	1923	...	1022	"
פברואר	1923	...	888	"
מרץ	1923	...	810	"

וכשאני רואים בהתפתחות זו סימן רציני מאוד לתהליך הליקבידציה בציוניות – הנה אין הכונה בזה לנפח מחדש ניפוח מלאכותי את המחלוקת העתיקה והעקרה ביסודה בין המכסימליסטים ומתנגדיהם. מסקנותינו אין להן נגיעה כלל למלחמה בינים זו. גם הציונים שנתפרסמו לגנאי כמינימליסטים קיצוניים – לא צמצמו את מגמתם יותר מכפי שזו נוסחה בשעתה על ידי ליכטהים: "כל הרואה בציוניות לא מפעל של שעת מצוקה, אלא את מפעל העתיד הלאומי היהודי יראה בזה מפעל ענקי אם יעלה בידנו להושיב בארץ-ישראל שלושה מיליון אנשים במשך שני דורות, ועל ידי כך... תחול התמורה המכרעת בגורל העם היהודי"...

^[3] וכלום יש לראות בהתפתחות של מעשה את ראשית ההגשמה של ציונות מינימלסטית זו, לפחות? ובכלל האם יתכן להגיע למטרה הזאת בצעדים כאלה? וכל המשלים עם המהלך הוקצב של העליה הזאת – אשר הפכה הרגל כמעט – כלום מאמין הוא בהגשמת "ביתנו הלאומי לעתיד", אשר ישמש מפנה מכריע בגורלנו הלאומי? ההליכה בדרך זו פירושה ויתור על המטרה.

כגורם יסודי להתפתחות זו הכל קובעים, כמובן, את ההתפתחות המקבילה של משק הכספים הציוני, שבו מתגלים בכל מקום אותם הקוים של ירידה מהירה בתוצאות האוביקטיביות ובתקוות הסוביקטיביות. ודבר זה מביא לידי מחסור כבד באמצעים עד כי כל התכניות יורדות לטמיון. חסרים אמצעים לשם ארגון ומימון עליה בהיקף רחב, והמחסור מכביד עוד יותר בשל כך שהארצות המשמשות נקודת-מוצא לעליה הא"יית – הן שנפגעו ביותר מן המשבר בכלכלה העולמית ובפיננסי העולם. ולא עוד אלא שחסרים גם האמצעים כדי לפתח בא"י גופה מפעל התישבותי בעל היקף, שיוכל לשמש כלי-קיבול לעליה מתגברת וגדלה.

אכן במשך השנים האלו היתה העבודה ההתישבותית בארץ נתונה בתנאים קשים מאוד. ואם גם נודה כי הצלחנו להעסיק ברובם את 15 אלף הפועלים, שנכנסו לארץ בשלוש השנים האחרונות, בעבודות הצבוריות, ובתקופה האחרונה בעבודות בנין הערים, הרי יחד עם זה יש להדגיש, כי עבודת ההתישבות כמעט שלא התקדמה. בסוס המושבות הלאומיות, שנמצאו בדרגות מעבר, וזקוקות היו רק לסכומים נוספים לשם אשקעות משקיות אחרונות על מנת לעמוד ברשות עצמן – אף ביסוס זה נדחה. ואדרבה, יש אשר נדמה כי גם הקיים – קיומו עלול להתמוטט בעטים של משברי כסף רצופים. ואשר לעמדות הישוביות החדשות והמועטות ב"עמק" – הנה כל מי שעקב, ואפילו מרחוק, את דרכם הקשה של חברינו העובדים בנהלל, תל-יוסף, גבעת יחזקאל וגבע, עלול לבוא לכלל דיעה כי הללו עשו את דרכם בתנאים מפוקפקים לא רק מבחינת החסכון-באנישם, אלא גם מבחינת הפריחה המשקית של הישובים האלה לזמן רב. מכסימום של חלוציות והקרבה עצמית אינו יכול למלא את מקום האמצעים המינימליים המשמשים הנחה ראשונה לכיבוש קרקעות חדשים והקמת משקים רציונליים. ברור מימלא, כי נוכח פני תנאים כאלה נדונות לגניזה תכניות ההתישבות הרחבות, כגון זו אשר הביא אוסישקין מא"י לועידה הלונדונית, ושיטות התישבות רחבה דוגמת כיבוש הנגב, וכל שאר התקוות והשאיפות. דוקא ישוב צעיר מבחינה יחסית הוא התלוי ביותר במצב כספי איתן ומותאם ללצרכיו המיוחדים. יוצא איפוא, כי המשבר במשק הכספי הציוני משפיע השפעה יתרה ובלתי אמצעית על התפתחות הישוב יותר מאשר על כל שטחי פעולתנו.

ולבסוף, השפעת המשבר האוביקטיבי הזה, אשר מקורו בבעיה הכספית שלא נפתרה בבנין הארץ, על ההכרה העצמית של התנועה: – השפעה זו היא ברורה פחות אך לא פחות רצינית. תחת רוח ההעפלה והפעילות ללא ליאות בחוגים הרחבים של הציוניות, הביאה השפעה זו לידי עיפות, אדישות וספקנות. האמונה בתעודתנו הלאומית הגדולה ובכוחנו להגשים את התעודה הזאת – פינתה את מקומה בלבבות רבים להלך נפש של ליקוידציה. הציונים נגררים עם הזרם ומצפים לנסים. העתון הא"י "הארץ" מתאר את המצב בדברים כאלה:

"כגודל הגולה היהודית כן גדלה המבוכה והתמוטה שהשתררו בה, גם מבחינה חמרית וגם מבחינה רוחנית. ניתק הקשר החי בין ההסתדרות הציונית והמוני העם. התנועה הציונית שוב אינה ממלאה את נפש האומה, שוב אינה משמשת ביטוי וצרה לשאיפות האומה וצרכיה. ובארץ הבית הלאומי באנו עד דכא. המצב החמרי הוא בכל רע, והפוליטי – רע שבעתים. הפוליטיקה של עוות דין והשפלה לאומית היתה ללחם חוקנו ולאויר נשימתנו

^[4]

תיאור זה כשהוא לעצמו מציין למדי את הלך הרוחות בקרב התנועה. אולם יש בו לפחות בבואה מלאה לדבר אשר אצל רבים מן הציונים, ואולי רובם, אינו עובר את סף ההכרה. בהשתרשות הנסתרת, כמעט השתרשות בלא יודיעם, של פסיכולוגית הליקבידציה בקרב הציוניות – בה רק בה עיקר הסכנה. ממנה שורש ההתרופפות בכוח המשיכה של הציוניות, התרופפות שאינה מיוסדת לא על גורמים מן החוץ, לא על פעולותינו בעבר, ולא על אפשרויותינו בעתיד. הרי זה מצב הדומה למצב שעליו מדבר "אחד העם" לרגלי ההצלחה הראשונה של "חובבי ציון": "מן העת ההיא" – אומר הוא – "החלה לו (לרעיוננו) תקופה חדשה... תחת אשר לפני זה הלך הלוך וגבור והתפשט בכל פנות העם, ובעליו נשאו עיניהם למרחוק בלב שמח ויוו לגדולות, – חדל עתה, אחר נצחונו, לקנות לו לבבות חדשים לבקרים, וגם המחזיקים בו כמו רפתה רוחם

^[5] וכיון שכוח המניע בתנועה הציונית וברעיון הציוני שותק במידה כזאת, מצטמצמת פעילותם של האנישם, אשר שמרו על אוצר מרצם, בהספקת צרכי התקציב הקטנים לעבודת יום יום ולהוצאות השוטפות של המנגנון הציוני. גם מבחינה זו משמש המשבר הכספי סבה ישרה לתשישות הרוחנית והנפשית בקרב התנועה.

ובכוח כל ההשתלשלות הזאת נצבה התנועה הציונית על פרשת דרכים. הסכנה המרחפת עליה לרדת ממדרגת העלילה המכונת של דור-יהודים זה למדרגת שאלה שניה או שלישית במעלה לגבי עתידנו הלאומי, הסכנה לאבד את משמעותה החיונית, – סכנה זו העמידה אותה בפני הכרעה. יכולה היא להמשיך בכך ולהגרר אחרי מהלך המאורעות ולהשלים עם המצב הקיים. תוצאתה של ציוניות-ליקוידציה זו יהא ויתור גמור. והאומה היהודית מחויבת איפוא להציג לפניה תעודות אחרות ומטרות אחרת, אם רוצה היא בחיים ובעתיד. או שתנזר התנועה הציונית מעמדת ההשלמה-עם-הל ותנקוט תחתיה בפוליטיקה של התערבות פעילה. אזי תוכל להעמיד תריס בפני הקפאון שבעבודת ההתישבות והעליה, ובפני המשבר מהתמיד, הפוליטי והנפשי, – ע"י הבחנה ברורה במצב הקיים, בקורת ללא חוס על השיטות המקובלות, וסטיה ממשית לעבר דרכים חדשות ואמצעים חדשים. ואם אמנם נכון הדברכי בעית-אם לכל המצב היא שאלת הכוח הכספי של מפעלו, ובו תלויים מבחינה פונקציונלית כל יתר הסעיפים, – התישבות, עליה, פוליטיקה, – אזי יש לגולל מחדש את הבעיה הראשית של בנין הארץ ולהעמידה במרכזו של המבחן, ובשעה זו, שעת הכרעה כבדה לתנועה הציונית, נגשת הסוכנות היהודית, בתורת גסטור שלה, להתיצב בראש המפעל.

עליה מוטלת החובה לגשת במרץ לפתרון המשבר. עליה לערוך מתוך כובד ראש מבחן נמרץ לאמצעים והדרכים שהשתמשו בהם עד כה בכל שטחי העבודה בארץ-ישראל. עליה לעשות עת עצמה לנושאת השיטות החדשות, אם בשטח פוליטיקה כספית מתוקנת, ואם – מבחינה כללית – לגבי שיטה מאוזנת היטב של הכלכלה וההתישבות בארץ-ישראל. ויחד עם זה נטל עליה לשמש מוסד עליון המוציא לפועל את הפוליטיקה הזאת.

ובכדי שתיאור המצב הכללי לא יהא לקוי בחסר – יש לציין, לצד הגורמים הקובעים את המצב האובייקטיבי של העם היהודי והתנועה הציונית בשעה זו, גם את הגורמים הקובעים את עמדתה של ארץ-ישראל. במעמדה של ארץ-ישראל, תוך המסגרת של מערכת-העולם הפוליטית, חלו שינויים עקרוניים בהתאם למלחמה וחוזי השלום, שנויים בשני כיוונים:

1. ) ארץ-ישראל הוצאה מכלל אגוד טריטוריאלי גדול (הממלכה, העותומנית לשעבר), ובתורת יחידה פוליטית אדמיניסטרטיבית נהפכה לאבן פנה בעמדה האסטרטגית האנגלית במזרח התיכון. ערך העובדה הזאת נתברר למדי גם מתוך גלויי הדעת של מדינאים בריטים וחברי הפרלמנט (וינסטון צ'רצ'יל ודג'ווד ואחרים).
2. מפאת ההתפתחות המדינית של ארצות המזרח – שובצה ארץ-ישראל במערכת מדינות ערביות, רבוניות או רבוניות למחצה. עירק והג'אז, מצרים ועבר-הירדן – מהוות את סביבתה הפוליטית הקרובה. על ידי כך תדחף ארץ-ישראל במידה מסוימת – גם אלמלא היתה קיימת במציאות שאלה ערבית פנימית, – לתחום השפעת-הגומלין שבין הגושים האלה ^[6].
3. בארץ-ישראל גופה נכנסה התפתחות האוכלוסיה הערבית לאצטדיה חדשה מסוימת. השנים האחרונות הביאו בכנפיהן ראשיתה של תנועה לאומית, היולית למדי אך מתפתחת והולכת בצעדים מהירים, באופן יחסי. ואם יש חלוקי דיעות בהערכת הגורם החדש הזה המשפיע את השפעתו כבר כיום, הנה אין להטיל ספק בכוחו הלאטנטי בכללותו.

מבחינת השפעתם על עבודת ההתישבות שלנו, נוטים כל הגורמים האלה לצמצם את התחומים האובייקטיביים להגשמתה וכופים עליה, כיבכול, ךתקופת זמן קצרה ביותר להשלמתה. ובשום פנים אין להניח, כי הקצב וההיקף של העבודה בבנין ארץ-ישראל אינם תלויים כל עיקר בדרגת הבגרות של ההתפתחות הזאת. אדרבה, מכאן נובעת החובה המוטלת עלינו, אם לא ההכרח, לאינטנסיפיקציה מכסימלית ככל האפשר, ולהרחבה מהירה ככל האפשר, של פעולתנו מבחינה כלכלית וחברתית. לאור המצב הזה אסור לנו לא רק לסמוך באפס מעשה על מהלך המאורעות, אלא גם לנקוט קצב אטי אשר אולי היה הולם אותנו בתנאי התקופה שלפני המלחמה. ואם הסוכנות היהודית אינה רוצה לאחר את המועד ורוצה לקבל בחשבונה גם את מערכת העובדות האלה לפי ערכן המשפטי, הרי שעליה לא רק לנקוט בפוליטיקה כספית-התישבותית ההולמת, לפי היקפה, את מטרות התנועה הציונית, – אלא גם לקבוע את גצב ההגשמה אשר יבטיח את קיומו של הישוב העברי בא"י ואת עתידו בכל קונסטלציה מדינית שהיא.

היתכן כי ישמעו קולות מתוך המחנה הציוני נגד התפיסה הזאת, קולות אשר יטילו ספק במסקנות האלו לאור הערכה אחרת של מצב הענינים? כלום רשאים הללו להכריז כי גם מטרה זו שאנו קובעים לישוב ארץ-ישראל מקורו הבנה מוטעית, מופרזת או קלת-דעת בציוניות, וכי מימי אחד העם אין עוד ספק מבחינת הציוניות שארץ-ישראל אין לאל ידה לפתור את שאלת היהודים בתורת בעיה המונית על ידי התישבות מיליונים, ושעל כן הכל שריר וקיים? אין אנו מתכוונים בדברינו אלה לציונים המתונים מסוג אלה היושבים במערכות ה"טיימס" ו"ג'ואיש גרדיאן". כוונתנו לציונים הרציניים, בעלי המצפון,הרואים באמת ובתמים בתורת המרכז הרוחני, הקשורה בשמו של אחד העם, את אידיאלם הלאומי. יש לבוא לידי הבנת גומללין אתם בזמן קצר בנידון מטרת עבודתנו. גם האנשים, המאמינים אמונה שלמה באמתותו של הרעיון היסודי בתורה הזאת, לא יעלימו עין מן העובדה, שתורה זו התפתחה ברבות הימים, הושלמה ונתבגרה. התפתחות זו הושפעה ביותר מעולם הרעיונות וההשקפות של הפועלים בארץ-ישראל. התפתחות זו נקבעת כיום בשני כיוונים. מצד אחד נתחוור כי "מרכז תרבותי לאומי" לא יתואר בלעדי בסיס רחב ויצב של ישוב גדול. תרבות אינה נוצרת במעבדה; היא יכולה לצמוח צמיחה אורגנית רק מתוך חיי טבע ויצרה של צבור. אין היא יכולה להווצר על ידי קומץ קנאים ואנשי הזיה, היא זקוקה לקרקע של חברה חיה היוצרת את התרבות מתוך המהלך הנורמלי של חייה, והמחויבת להקיף מאות אלפים למען תוכל לפעול כמרכז לאומי יצרני עצמאי. מאידך גיסא נתחוור, כי "מרכז תרבותי לאומי" אין לתארו כבלתי-משפיע מבחינה סוציאלית וכלכלית, – כשם שהיתה למשל ה"חלוקה", – אם יש ברצונו לפתח כוחות מרץ לאומיים תרבותיים, ולהאציל מאורו על רחבי הגולה. השפעות כאלו לא תאצלנה מ"אגודות משכילים" ולא מקבוץ אנורגני של תגרנים, פרדסנים ובעלי נכסים סתם. גם המרכז התרבותי הלאומי תובע לעצמו בסיס סוציאלי כלכלי בריא. אשר יסודו המפעיל והמחדש היא העבודה העברית. בלעדי היסוד החברתי והכלכלי של העבודה העברית, בתורת מקור היניקה, לא תוכל היצירה הרוחנית שלארץ-ישראל להשפיע השפעה מחדשת על המוני העם בגולה, כפי שמצפה התנועה הלאומית של היהודים. אולם יצירת בסיס כזה של התישבות עמלנים לשם "המרכז הלאומי" – דורשת קודם כל – מבחינה כלכלית – התישבות רחבה מבחינה יחסית כהנחה מוקדמת למחזור הטבעי של הכלכלה הלאומית.

לגבי אלה התופסים את המושג "מרכז לאומי" תפיסה כזאת, או מודים בתפיסה זו, נעלמים כל חלוקי הדיעות. ואמנם מטרת התנועה הציונית, כפי שנקבעה ע"י תפיסה זו, היא היא המטרה היחידה היכולה לעמוד לעיני בני דורנו. ואין זה מענין כלל אם זוהי באמת "מהטרה הסופית" שלתנועתנו והתישבותנו. איש מאתנו אינו יכול לדעת משהו, או לחזות מראש משהו, על מטרה סופית זו, שכן איש מאתנו אינו יכול לחזות מראש את תנאי ההתפתחות של הישוב בעתיד. יתר כל כן: אין אנו מעונינים כל עיקר לקבוע את המטרה סופית על פי יחסי הכוחות בארץ כיום, ולפיכך עלינו להתרחק מהכרזות מעין אלו. וודאי כי ויכוח בשטח זה אינו מתפקידיה של הסוכנות היהודית.

וזאת תעודתה היא ותעודתנו אנו: ליצור על ידי עליה, התישבות, פוליטיקה – את ההנחות המוקדמות הדרושות לשם קיומו של מפעל הבנין היהודי והתפתחותו בעתיד. במשך עשרות בשנים לא תוכל גם הסוכנות היהודית, אף לאחר שתתקדם בדרך הפתרון של בעית הכספים וההתישבות, ליצור לנו משק לאומי מסועף ופורח. תהליכים סוציאליים, הדורשים תקופות צמיחה ממושכת, אינן נתונות להחשה בדרך נס, אלא זאת אנו יכולים וחייבים לעשות: לכבוש בארץ, במשך פרק זמן שהוא בשבילנו שנסה היסטורית, את העמדות הסוציאליות והכלכליות אשר ישמשו, בתורת כוח ממשי, יסוד מוסד להתפתחות עתידו שלעמנו בארץ-ישראל. אך טעות היא בידי האומר, כי יסוד זה יושג רק על ידי רוב כמותי של יהודים בארץ. הרדיפה הסתמית אחרי הרוב עלולה להטות אותנו מתעודותינו הישוביות הגדולות. תבונה ישובית, משוק רציונלי, מתינות פוליטית, מרץ של תרבות וציביליזציה בקרב ישוב לאומי בארץ-ישראל, הבנוי על יסוד איתן ובטוח של עבודה עברית, – עלולים לשמש כוח העולה בחשיבותו ובהשפעתו על כוח המספרים. ישוב יהודי, אשר במשך עשר שנים יגדל רק פי חמשה או פי ששה, עלול לא רק לעמוד בפני סערות הזין, אלא גם לשמש גרעין לתהליכי גידול בעתיד, אשר צורותיהם ואפשרויות התפתחותם אינם נראים לעינינו. ומאידך – היקף זה של עבודת ההתישבות, אשר תקיף על כל פנים אלפים ורבבות, הריהו במדה ידועה ההיקף המינימלי הדרוש מבחינה מדינית וכלכלית לישוב היהודי, למען יוכל באמת ובתמים להתעלות לשיעור מרכז האומה; ואם לא יוכל לפתור את שאלת היהודים בכל היקפה, הנה יוכל לפחות להבטיח את ההתפתחות החפשית של הלאום העברי לעתיד לבוא.

וכי תעודה זו, אשר שומה עליה על ארץ-ישראל העברית למלא בחיי היהדות העולמית, היא הקובעת בהכרח גם את השיטה והכיוון שבעבודת התישבותנו – דבר זה היה ברור ומובן ממילא לתנועה הציונית מראשית צעדיה. תפיסת התעודה הזאת היא שעוררה בנו תמיד את ההכרה – ואל לנו להתעלם מהכרה – ואל לנו להתעלם מהכרה זו גם תחת לחץ הרגע – כי עלינו לשאוף אל צבור מעורה בקרקע ומושרש בחקלאות בתורת יסוד עיקרי של הישוב, ולא להתישבות עירונית ללא רקע חקלאי מספיק, כפי שהיא נדרשת בבית מדרשם של נביאי אליל בכלכלה, המשבחים ומקלסים את כשרון המסחר והתגרנות של היהודים. שכבת האומה העובדת את האדמה אינה רק הכוח האיתן ביותר מבחינה חברתית וכלכלית. אלא היא גם הקובעת – מתוך השקפה מרחיקה ראות – את האופי הלאומי של שטח ההתישבות, והיא היא גם תריס הבצרון החזק ביותר של מרץ לאומי כלפי כל הכוחות החיצוניים. אותם העמים היושבים לבטח ועובדים את אדמתם – מסוגלים לעמוד בפני כל מכה היסטורית כבדה שבאה להם מידי הגורל. ומשום כך חשובים לנו, מבחינת מטרתנו, כל מיני בתי מסחר, סניפי בנקים מפוזרים, וסוכנויות סחר בערי החוף–הרבה פחות מאשר ישוב המלוכד, ככל האפשר, על שטחים רצופים ומהוה, ולא גם במסגרת בלתי שלמה ומצומצמת לכאורה, יחידה כלכלית-לאומית החיה וניזונים בתוך המחזור הטבעי של ייצור, חלוקה וייצור-משנה.

הנה כי כן תיארנו בשרטוטים מועטים את המטרה אש הסוכנות היהודית מחויבת לשוות לעצמה בעבודתה הישובית בעשר השנים הקרובות, אם יש ברצונה ליענות במידת-מה לצרכים הלאומיים. ברם אל נשלה את עצמנו: עבודת ההתישבות, גם לפי קני-מידה אלה, זקוקה לאמצעים העולים לאין ערוך על הכנסותינו לפי השיטות הנהוגות עד עכשיו. מנקודת השפה כספית זו הרי יש בו בתפקיד של העברת חצי מיליון יהודים במשך עשר שנים לארץ-ישראל – משום מפעל הראוי להמנות בכלל המפעלים של התישבות מודרנית גדולה.

אם נשתמש להערכת ההוצאות במספרים שנתקבלו מן הנסיון של התישבות העובדים בארץ, מספרים העולים בד בבד עם חשבונות המומחים הישוביים האחראים, כגון רופין, אטינגר, וילקנסקי, אליעזר יפה; ואם נודה בחלוקה הפרופורציונלית של התישבות חקלאית ולא-חקלאית

^[7], המחשבת שלוש משפחות בלתי חקלאות כנגד כל משפחה חקלאית – וקבלנו איפוא את הסכום השלם של 25 מיליון לא"י (אם לא למעלה מזה), סכום אשר נזכר תכופות בויכוחים הציוניים בשנים האחרונות.

יוצא איפוא, כי השאלות אשר הסוכנות היהודית נדרשת להשיב עליהן תשובה ברורה, הן השאלות הקשורות בבעיה הכספית של בנין ארץ-ישראל. מה הם האמצעים ההולמים את הצרכים הכספיים של המפעל הציוני? כולם מתאימות הן הדרכים אשר בהן צעדה הפוליטיקה הכספית הציונית עד עתה וכלום מסוגלות הן להוביל אל המטרה? הזקוקות הן להשלמה ולתיקונים, היש צורך להכניסן בתוך מערכת של תכנית כספית מקיפה? כלום יש לבסס את התכנית החדשה הזאת על יסודות חדשים של פוליטיקה כספית? ומה הם התנאים אשר יאפשרו את השימוש בשיטות מימון חדשות מעיקרן והולמות את המטרה?

עד עתה השתמטנו, ואלי בצדק, מלתת תשובה ברורה לכל השאלות האלו. "מתן הצורה לפיננסים שלנו", כך נאמר מצד רשמי, "יהא תלוי במידה רבה בארגון המדיני-משפטי אשר תלבש העדה היהודית בארץ ישראל"

^[8] אולם ההכרעות בשטח זה כמעט עברו כבר, והצורות המדיניות-משפטיות לעבודתנו בעתיד קבועות הן לאורך ימים. מסגרתה החיצונית הן: החלטות חבר הלאומים, מסירת המנדט לידי בריטניה הגדולה, והקמת הסוכנות היהודית. בא איפוא הרגע והתנאי המוקדם "למתן צורה לפיננסים שלנו" נתגשם. הסוכנות היהודית נתבעת כיום לתת את התשובה.

תשובה זו חייבת להכריע קודם כל בדבר: כיצד תתייחס הפוליטיקה הכספית אשר תנהל הסוכנות היהודית בעתיד לשיטות הכספיות שהיו מצויות קודם, לפני יסוד הסוכנות, בקרב ההסתדרות הציונית – אלה שהיו נהוגות למעשה, או מופרכות, או שנויות במחלוקת.

הערות שולים

1. עי' Judische Rundxchau, 1919, מס' 31.
2. עי' . Volk und Land l, s, 688, Protokoll des Palastina Delegiertentages der Z, V, F, D
3. Richard Lichtheim, Massensiedlung, Sozialismus und nationale Kolonisation.
4. ד"ר גליקסון, "הארץ", ד' שבט תרפ"ג.
5. אחד-העם, על פרשת דרכים א', עמ' 26.
6. הפדרציה של מדינות ערב, העומדת כביכול לצאת לפועל, משמשת דחיפה נוספת בשדה הגרביטציה הזה בכיוון השפעה המונית חזקה על ארץ-ישראל.
7. A. Ruppin, Aufbau des Landes Israel.
8. R. Lichfheim, Der Aufbau des Judischen Palastina, S. 16