דרכי הגשמה/כספי ההתישבות של הסוכנות היהודית/אגדת היזמה הפרטית

ב. אגדת היזמה הפרטית

שלוש דרגות עברו על ההתישבות בטרם נתנה ההסתדרות הציונית את ידה להתישבות זו למעשה. וכנגדן שלוש דרגות מקבילות של פוליטיקה כספית, הנבדלות זו מזו לפי שיטותיהן והשפעותיהן. בדרגה הראשונה היתה קופת האגודות של "חובבי ציון" המקור הראשי שממנו באו האמצעים העלובים, כשם שקבוצות אלו המאוגדות איגוד רופף בלבד היוו גם את הכוח המיישב העיקרי. התקציב השנתי לא עלה אז על סכום של כמה עשרות אליפי רובל

^[1] וכמעט שאין לציין לגבי תקופה זו פעולת התישבות שיטתית או פוליטיקה קרקעית. אחר כך, תוך כדי משבר כלכלי כבד במושבות הצעירות, עולה על במת הפועלה הגורם כספי אחר שחשיבותו מרובה יותר, הוא ההון הרוטשילדי אשר הוקדש מטעם הברון הפריסאי למטרה פילנטרופית. בעזרת מיליוני הפרנקים של הקרן הזאת מתבצרות שוב העמדות הישוביות הרופפות, נגשים לאשקעות חדשות ויצירת משקי מופת אחדים. ידוע הדבר כי הרצל התנגד כל הזמן להתאים את עבודת ההתישבות המדינית שלו למסגרת זו, שבה המשיכו לעבוד הן הועד האודיסאי הן היק"א, אשר ירשה בשנים שלאחר כך את מקום האדמיניסטרציה של הברון. ובועד הוא דוחה את ה"חדירה בשלום" ללא ערובות בינלאומיות, כשם שדחה את שיטת העבודה הפילנטרופית – העמיד – מדעת ובבחינת השיטה – את הפוליטיקה הכספית של ההסתדרות הציונית, עד בוא תור ההתישבות הגדולה, על תכנית הכנה בלבד. וכמסקנה גמורה מכך מכילה תכנית זו, מלבד עיקרון אחד שלילי – דחית כל ההוצאות לשם עבודה ישובית זעירה – את שני הסעיפים החיוביים: תצבורת הקרנות הלאומיות וריכוז הון הבנקים הלאומיים עד להשגת ה"צ'ארטר". ורק לאחר שנתבדו בהחלט התקוות להשגת המטרה בזמן קצר – נתהווה בציוניות, אשר נדחפה בתוקף התנאים יותר ויותר לעבודת בנין ממשית בארץ, אותן השיטות ותכניות המימון התופסות עד היום הזה, בצורות שונות ומשתנות, את חזית הפעולה.

מני אז מופיעה גם היזמה הפרטית ותופסת מקום כבוד בשורת השיטות הכספיות המקובלות. ומני אז נמצאו בתנועה הציונית קבוצות פרקציות או אישים בודדים, אשר נטלו את היזמה הפרטית תחת כנפיהם לטפחה באהבה רבה, והשתמשו בסיסמתה בשטחי הכלכלה השונים,עניני בנקים, מסחר ותעשיה, והעלוה על ראש תכניתם. החלו ב"ציוניות על יסוד עסקים", שפרחה בזמנו של וולפסון, וכלה ב"שיטות אמריקאיות" בשנים האחרונות, אשר שמשו בסיס להקמת Palestine Development Council בארצות הברית ומוסדות קבוציים באירופה וכיוצא בזה. וכך נאמר בקול הקורא של אחת הפרקציות האלו אל הקונגרס הי"ב: "... התפקיד המכריע להעלות ארצה מספר גדול של אנשים – אין לפתרו באספי תרומות, ואפילו גדולים ביותר. רק יזמה פרטית היא היא הצופנת בחובה את אפשרויות שגשוגה של הארץ. על הקונגרס להכריז ברורות, כי מוכן הוא לעשות הכל לא רק כדי להתייחס בסבלנות אל היזמה הפרטית אלא לעודדה ולהעמידה לרשות הבנין"

^[2] ובדומה לזה מנוסחים הדברים בכרוז פרוגרמתי אחד של אותה קבוצה: "ואילו כל המעשים מחוץ ליצירת התנאים הכלליים להתחלת עבודת התישבות ממשית, המעשים המכוונים ליצור בארץ תעשיה, מסחר ולמלאכה, לפתח את החקלאות וכו' – כל אלה לא יעשו באמצעי הכלל, אלא מוטב להניחם ליזמה הפרטית. הסוחר הפועל דרך חירות היה מאז ומתמיד מיישב משובח מין החיל" ^[3]

.

קל לעמוד על טיבו של הלך מחשבה זה. לידתו היתה בסביבה כלכלית-חברתית שהוגדרה ע"י אנשי מדע כסביבת "המשחק החפשי שלהכוחות", גנוב גונב מעולם רוחני אשר נבנה, כביכול, על היזמה הפרטית של היחידים – ואצלנו אין פירושו אלא הרכבת חקוי של עיקרונים זרים בגוף המאורע ההיסטורי המיוחד במינו של ישוב ארץ-ישראל. כל מנגנון האידיאות של הליברליזם שומר-הדוקטרינות הובא לידי פעולה כדי לשוות ככך האפשר צורה של פריון להרכבה זו. ודמות איש-העסק הפרטי צוידה מחדש בכל "כוח ההעזה שבו, שקדנותו, כוח אמצאתו ורצן ההתעלות", והורמה על נס. לעומת כל הנסיונות לרכז בדרך זו או אחרת אמצעים גדולים בידי האקסקוטיבה – הועמדה הסיסמה העתיקה Laissez Faire, Faissez aller, סיסמה העתידה לחולל נפלאות בגיוס ההון לבנין הלאומי בארץ. אתה רואה כאן גם את הסתירה הפסיכולוגית המאלפת, המצויה בכל סוגי הליברליות האפיגונית: מצד אחד מטעימים אלה בהטמעה יתרה שהם נכונים לערוב לגבי המשקים הפרטיים, מבלי לחשוש לכל סכנה, קדמה ללא-מעצור מבחינה כלכלית ואדמיניסטרטיבית, מצד שני – הם מזהירים בפחדנות על כל "אכספרימנט", ובעיקר בשטח הסוציאלי (כאילו שהוצאה לפועל ביום מן הימים התישבות המונים על קרקע חדשה ללא ככספירימנטיים כלכליים וחברתיים).

אותו צו של Laisez Faire הוכרז גם כתרופה יחידה למשבר הכספי השורר כיום בבנין הארץ. "כמעשה שהיה לפני עשירם שנה", כותב אחד מבאי כוחה התוקפנים והותיקים ביותר של השיטה הזאת, ד"ר סימונסון, "נאלצים גם כיום כמה וכמה מפעלים חיוניים להדחות בכלל המחסור בהון. מצוקה זו מלוה את הציוניות כלוות הצל את הנודד... ומהי משמעותה הפשוטה של הכרה זו? – שאין לך כוח מרוכז שיהא תקיף עד כדי להשתלט על בנינה הישובי-כלכלי של איזו ארץ. מרבית הפעולה מוטלת על ההעזה הפרטית וההון הפרטי". לגבי מרוץ-עועים זה של המחשבה, העלוב ומגוחך כאחד, אין כלל בעיות במציאות. מחשבה זו אינה בוחנת כלל למעשה את התנאים הכלכליים המוקדמים ל"פעולות ההון הפרטי" שבתהליך בנין הארץ, אין היא מוכיחה את מציאות התנאים האלה, אינה בוחנת בחינה מדוקדקת את טעמי העובדה ש"מפעלים חיוניים מרובים" הולכים ונידחים. ואשר להכרה זו, כביכול, בדבר "חולשת הכוח המרוכז" לגבי הבנין – גם כאן כנראה יש להסתפק בנימוקים שטחיים כאלה.

אם נבוא לבחון את השיטה הזאת של "היזמה הפרטית" על מנת לקבוע מה הוא התפקיד העלול ליפול בחלקה בפתר בעית ההון של הסכנות היהודית – יהיה עלינו להטיל הצדה את כל הנימוקים ה"אידיאולוגיים" ואת כל הטענות ה"עקרוניות". טענות אלה מבחינת עצמן אפשר צודקות הן ואפשר לאו, על כל פנים אי אתה בן חורין, נוכח פני המצב הקשה כיום בתנועתנו, מלבחון גם הצעות ותכניות שאין עצמן מעמסה של דוקטרינות, מידת האידיאליזם הגדול ביותר בשעה זו–פרושה לחקור חקירה מעשית, חפשיה ממשטים קדומים וחששות כאחת, בכל מה שהוא בגדר מציאות ואפשרות.

אגב חקירה זו יש לציין בראש וראשונה שאפילו החסידים הגמורים של המשק הפרטי לגבי תחום הכספים וההתישבות – אינם מתכוונים לפרוש את שיטתם על פני כל ההיקף של השאלות המתעוררות בתחום ההתישבות בארץ-ישראל. מתוך כך יוצא להם ההכרח להעמיד, לפחות ליד "היזמה הפרטית" גםשיטות אחרות לשם גיוס הון, כדי לשמש בעזרתן את הצרכים, אשר ההון הפרטי לא נטלם מעולם על עצמו וגם לא יוכל לעולם לקחתם על עצמו. חטיבות אלה, שמחוץ לחוג תפקידיו, מתחלקות לשני סוגים. בסעיף אחד כלולים המפעלים והתפקידים, אשר אצל כל אומה שהתפתחה במשך מאות בשנים התפתחות בריאה מבחינה כלכלית וסוציאלית – הם נופלים ברגלי בחלקו של הצבור; אלה הם, למשל, הכשרת הקרקע, יעור השממה, סיקול או יבוש הבצות, תחבורת השטחים המרוחקים לתנועת האדם. במשך ההיסטוריה היו כמה צורות-חברה שעבודות מרובות אלו בוצעו בגבולן ע"י עמל משותף של בתי-אב מתנחלים, א ע"י שבטים משעובדים שעשו עבודת כפיה במשך דורות רצופים, או על ידי אחים נזירים שקדנים אשר בראו את יערות העד, או במרצם העקשני של חלוצים כובשי יערות; כל אלה סללו דרכים, הכשירו את הקרקע, נטעו יערות. הסעיף השני מקיף את כל הצרכים הכלליים, אשר גם בחברות נאורות ובשטחים מיושבים אינם נתונים לשרירות לבו ואונו החלש של היחד, אלא מסורים למדינה עצמה, בתורת גוף המנהל את עניני הכלל. בתורת גוף המנהל את עניני הכלל. לסוג ענינים אלה השייכים הטפול בהבראת הארץ, הדאגה

לבטחון הצבורי, ובמדינות מפותחות ביותר – גם הדאגה לחינוך כללי וחינוך מקצועי של הדור הצעיר. פוליטיקה הפנימית של מדינה מודרנית כוללת בחוג עניניה מיניסטריון לשלום הצבור, חובת האולפנה, ארגון מודרני של המשטרה או המיליציה. התפקידים משני הסוגים מהוים יחד, לגבי ארץ חדשה העומדת בפני התישבות, מה שקוראים "תנאים כלליים להתישבות וכלכלה מדינית". הללו אינם שייכים, כידוע, לתחום הפעולות של ההון הפרטי, אם כי יש בהם להאדיר את האפשרויות הכלכליות של הארץ כולה; טעם הדבר שאין בכוחם להכניס רוחים כשהם לעצמם, או משום שהם תובעים אשקעות לזמן ארוך היוצאים מגדר החשבון שלה המפעלים הפרטיים.

מבחינת הצרכים הללו הודו החסידים הראדיקלים של "היזמה הפרטית" בנחיצותן של קרנות לאומיות מרוכזות – כגון קרן היסוד. מה שמציין את אנשי היזמה – זוהי הנטיה לצמצם את השפעת הקרנות האלו רק בתחומי הצרכים האלו, ואילו מעבר לכך מתחילה המלכות הקדושה של "משחק הכוחות החפשי". "יש לתחום בבירור את חוג השפעתה של קרן היסוד" – כך נאמר באותו גלוי דעת לקונגרס, "ולהעמידה לשירות היסודות הראשיים של מפעל הבנין. אמצעי הקרן הזאת יספקו בעיקר את ההוצאות לשם עבודות צבוריות (דרכים, אמצעי תחבורהת, נמלים, יעור וכו'). את השימוש בקרן היסוד לשם מטרות אחרות יש לאסור באיסור חמור"..

^[4] בקראך דברים ברורים כאלה אתה בא לכלל ספק, אם מקורם בישרנו חיצונית בענינים מעשיים, או בניומקים מיוחדים שבהלך נפש. איש לא יטיל לכאורה ספק בדבר שאותן "המטרות האחרות", אשר יש להגן עליהן הגנה קפדנית כזאת בפני התערבותו של ההון הצבורי, ודאי יש מי שדואג להן עד בלי די. אך מה הוא המצב לאמתו?

שאלה זו יתכן לענות עליה ברובה לא מבחינת ההלכה אלא מבחינת המעשה והנסיון. והתשובה תהא בקירוב כך: מבחינת מפעל ההתישבות היהודית הכזיבה היזמה הפרטית בארץ-ישראל עד היום הזה את כל התקוות לאורך כל החזית, הן בחקלאות הן בתעשיה. דברים אלה אמורים גם מבלי לנגוע בשאלה המרחיקה לכת: מהו ערך פעולתו של בעל העסק הפרטי בדרגות התפתחות מסוימות של החברה והכלכלה הרכושנית. ואם גם יזהירו הישגיו ההיסטוריים בכללם כזוהר הרקיע, הנה בדברי ימי ההתישבות העממית היהודית בארץ-ישראל עד היום – כמוהם כאפס כמעט. המפעלים המועטים, והזעירים מבחינה יחסית – בנקים, בתי מלאכה, חברות מסחר – אשר נוצרו בארץ והתבססו במידה כזאת שאין לחשוש בלי הרף לתמוטתם, אינם משפיעים במשקלם על כף המאזנים מבחינת בנין-ארץ גדול. ובצדק דיבר רופין, – זה האיש אשר לכל הדיעות אינו חשוד על משטים קדומים סוציאליסטיים – בהרצאתו בועידה השנתית בקרלסבד על "האגדה הציונית בדבר היזמה הפרטית".

על כל פנים תובעים החסידים הציונים של הקדושה האגדית הזאת, היזמה הפרטית, יותר משתובעים הקתולים האדוקים מאת קדושי ה"לוח" שלהם. הם תובעים ממנה לא רק פעולה בחוג ההולמה ביותר, ובתחומי אפשרויותיה הברורות, אלא מצפים מידה למעשי נסים גם מעבר לכל התנאים האובייקטיביים ומבלי לשים לב לכמה הנחות מוקדמות שהן הכרח לגבי כל חטיבה סוציאלית-כלכלית. ברם בלעדי אלה הרי אין לו להון הפרטי כל אפשרות שלעבודה. התנאי היסודי הוא כידוע הבטחון המסחרי, או לפחות האפשרות המסחרית בריוח בינוני בהתאם למצב הכלכלי בעולם. כל ההנחות המוקדמות האחרות הן, בהשואה לזו, שניות במעלה. לשם כך נחוצים תנאים יסודיים מסוימים בתנאי הייצור, בהספקת הגלם, בהספקת כוח לחרושת ומבחינת שוק העבודה; דרשים תנאי שוק מסוימים התלויים בדרגות כוח הקניה ורמת החיים, כשם שתנאי שווק "נורמאליים" נאלצים להתבסס על אמצעי העברה ותעריפים. כל עוד לא נוצרו היסודות האלה, משמע כי התנאי היסודי להכנסת רוחים ממוצעים אינו בגדר האפשרי, ומכאן שהתנאים היסודיים לפעולות ההון הפרטי אינם בנמצא. ולהיפך, יסודות פעולה אלו נוצרים במהירות וממילא בכל מקום שהתנאים הכלליים של המשק הסוציאלי פותחים לפניו סכויי רווחים.

מוזר הדבר כי הבחנות פשוטות אלו אינן קימות לכאורה לגבי האנשים הדוגלים בשם היזמה הפרטית בתורת שיטת מימון למפעל ארץ-ישראל. אלמלא זאת לא היו דיעות תמימות, כאלו של הינריך מרגלית, באות על נקלה לידי בטוי. "יש ליצור את כספי האשקעות במיוחד", מציע הנ"ל, "כלומר לא בתורת נדבות, תרומות או מעשר, אלא בדרך כלכלית. וכיון שהאפשרות הזאת קיימת, שכן לשם אשקעות ימצעו הכספים תדיר, וכיון שדרך אחרת אין–הרי שחטא ופשע יהא זה אם לא נבוא להשתמש בה"

^[5] אך פשוטו של דבר אינו כן. כלום באמת "ימצאו תדיר הכספים לאשקעות"? כלום אין זה מן ההכרח, דוקא לשם כך, למלא אחרי ההנחות היסודיות-הכלכליות, אשר עליהן יחדנו את הדיבור, והחסרות עדיין בארץ-ישראל דהאידנא – זה הבסיס היחידי לחישוב חשבוננו?

וכי אמנם כן הוא הדבר – בכך יכלו הינריך מרגלית וחבריו להוכח על נקלה מתוך תצפיות כלכליות מועטות ואלמנטריות סימן מובהק לערכו של שטח פתוח, מנקודת ראות של איש המעשה, הוא כוח המשיכה הנאצל ממנו על ההון הבינלאומי ועל שאיפת האשקעות הטבועה בהון זה. שאיפה זו, הבאה מתוך הכרח התצבורת אשר להון, היא חזקה כל כך, עד שהמלחמה הכלכלית הרכושנית – מלחמת-עיקר לשם שמירתו העצמית של ההון. שאיפה זו היא היא התוכן הכלכלי של האימפריאליזם המדיני. ידוע הדבר כי בעשרות השנים האחרונות שלפני המלחמה הגדולה, נתחדדה ביותר, בד בבד עם התחדדות הסכסוכים הבין-מדיניים, גם המלחמה בין מעמדות הרכושנים של מדינות המפותחות ביותר, וכל זה בגלל אפשרויות האשקעה. הצטמצמות השוקים, גם שוקי התצרוכת וגם אוצרות הגלם, הכריחו אז את ההון הבינלאומי לחתור ולמצוא מקומות אשקעה פחותים, מבחינה יחסית, לחשב את החשבון בחלקי הפרוטה ולנצלם. בהדחפו על ידי אינטרסים אלה "ירד" ההון הבינלאומי בשנים ההן מצרימה, היא שכנתה הדרומית של ארץ-ישראל, – אף כי זו היתה עדיין בימים ההם חלק של שטח אחיד מבחינה אדמיניסטרטיבית ומדינית, – מבלי לנגוע בה. מפעלים בודדים, כגון הבנק הגרמני בארץ-ישראל (שנוסד בידי פון-דר-הידט ושותפיו), אם נתעלם מן הרקע המדיני-אימפריאליסטי שלהם, הרי גם קשורים היו ברובם מבחינה כלכלית בעבודות הכיבוש הגדולות בארם נהרים ובתכניות של מסילת הברזל הבגדדית.

סימן דומה לזה יש לראות בכוח המשיכה של הארץ לגבי זרם הפועלים הנודדים. ולא רק מצרים, אשר נהפכה לחוג פעולה וחיים לאלפים ורבבות של פועלים איטלקים, ארמנים, ויונים, – אלא גם סוריה העניה ידעה בשנים שלפני המלחמה, ליד הגירה ניכרת מבחינה יחסית, גם עלית עובדים "טבעית" הבאה מאליה, למשל מאלג'יר. בה בשעה שארץ-ישראל לא ידעה כל עליה חפשית המבוססת על יסודות כלכליים, מלבד העליה היהודית-לאומית, וגם נוגעה ביציאה ניכרת מבחינה יחסית. המהגרים היו לא רק מחוגי הפלחים ילידי הארץ, או מחוגי הערבים העירוניים אשר שמו פעמיהם לאמריקה; לא רק מבני הנוער, יוצאי מושבות המטעים היהודיות הפרטיות, אשר פנו לניוזילנד או לדרום אפריקה; אלא גם אנשי המושבות הגרמניות של "בני ההיכל", אלה שתפסו אז את העמדות היציבות ביותר בחקלאות הארץ-ישראלית, היוו חלק מזרם המהגרים, שפנה לאפריקה הצפונית, למשל. אגב, תמונה דומה לזו מתבלטת גם מתוך הסטאטיסטיקה של ההנהלה הבריטית לאחר המלחמה.

טעמי ההופעות האלו, המעידות למדי בפני בעל המקצוע, נעוצים בתנאים הכלכליים של המקום, וכל בר-בי-רב חייב לכאורה לעמוד עליהם. ואילו הציונים אבירי "היזמה הפרטית" מדמים בנפשם כי יוכלו להתעלם מהם. קשה להעלות על הדעת כי בעל הון פרטי, המעונין רק מבחינת "העסק", על כל "העזתו, שקדנותו, כוח אמצאתו, ושאיפת הרוחים שלו" – יפנה עם הונו הרב לארץ ישראל, זו אשר בתנאיה כיום הזה עלולה ליצור רק חוג צר מאוד לכוח אמצאתו, להתוות רק מטרות זעירות לתאות הכבוד שלו ולהפוך את העזתו לשגעון, בה בשעה שבקדנותו לא יוכל לקצור בה את הפירות אשר במקומות אחרים יוכל לקצרם ללא עמל (רק בעזרת מספרים לגזירת תלושים בלבד). ארץ ישראל של עכשיו הריהי ארץ החסרה את קרקע היניקה להתפתחות רכושנית פרטית הראויה למשה, את השוק הפנימי של התצרוכת, המתבסס ברב או במעט על אוכלוסיה חקלאית שכוח הקניה עמה, או ארצות-עורף צרכניות; הי זו ארץ בלתי מפותחה, שוממה, אוכלוסיה דלילים, המוני תושביה מדולדלים, נטולי צרכים, חיים ועובדים בצורה פרימיטיבת, על גבול ארצות בלתי מפותחות ושוממות גם הן. יש טוענים כנגד זה ומצביעים על אפשרויות האכספורט הנובעות מתנאי האקלים; ברם יש להביא בחשבון, כי תוצרת ארץ ישראל אשר שמשה עד כה בשורה הראשונה חומר לאכספורט – אינה תוצרת בעלת תועלת כלכלית גבוהה, כגון חמרי הגלם של הלבשה, או צרכי חיים הכרחיים. התוצרת שאנו יכולים להוציא לשוקי העולם – פרי הדר, יין, שקדים – הריהם צרכי מותרות התלויים מטבעם בכל נדנודי הברומטר הכלכלי של הארצות הצפוניות. ולא עוד אלא תוצרת כזאת הריהי בסיס צר להתישבות המונית, כשם שמצער הוא בסיס זה לגבי התפתחות כלכלית פרטית הראויה לשמה. נוסף על כך חסרה ארץ ישראל גם פחם, ברזל ונפט, ומחסור זה הוא המכביד ביותר על הקמת תוצרת בנויה לפי טכניקה מודרנית, אם כי קרוב לודאי שסבה זו משקלה אינה מכריע, כעדות הדוגמא של כמה וכמה ארצות על חופי ים התיכון. ואם נוסיף על כך את מחירי הקרקע הגבוהים וחוסר כל הגנת-מכס בארץ ישראל – יצא לנו, כי ההון הפרטי יצטרך כיום לעבוד בתנאים הקיימים ללא בטחון של רוחים בינוניים. לעומת זה סכנת ההפסד גדולה ביותר, בהשואה לסכנת ההפסד הקיימת בתנאים הנורמליים שבאירופה ובאמריקה, בה בשעה שבעסקי המסחר ההולך אחרי הרפתקאות שקולים לפחות סכויי רוחים גבוהים כנגד סכויי ההפסדים.

גורמים אובייקטיביים אלה הם אשר מנעו ומונעים גם כיום, בתנאים הקיימים, פעולה רחבה ורבת סכויים של יזמה רכושנית פרטית בארץ – ולא המחסור ב"הסברה" ולא "הפחד בפני הסכנה הסוציאליסטית". ההון לא המתין להסברות של הועדים הכלכליים בקונגו או באיי-זונד, כי אם רכש לו את הידיעות הנחוצות בכוח עצמו. כמו כן לא חשש ההון הזה לפתוח באשקעות גדולות ברוסיה המועצתית מיד לאחר שהובטחו למדי סכויי הרווחים. וכל עוד יתקיימו בארץ ישראל התנאים דהאידנא, אך לשוא כל הועדים הכלכליים, וההחלטות המעודדות מטעם הקונגרס, וגלויי-דעת של סבלנות מצד באי כוח הפועלים. נוסחאות מפשטות, כגון זו של ליכטהיים, – הסבור, בנידון התעשיה, כי דוקא בארץ חדשה כארץ ישראל יכולה רק היזמה הפרטית ליטול על עצמה את סכנת המפעלים החדשים ולכבוש לעצמה שוקים, – ובדומה לזה מסברות הכרס – נידונות לעקרות מלכתחילה.

נוסף על כך עוד קיימות ועומדות השאלות החשובות בדבר העבודה העברית והאשראי במידה מספיקה, שאלות המתעוררות בהכרח בקשר עם פועלת היזמה הפרטית, והמובילות – מנקודת ראות של התישבות לאומית – למעגלי קסמים ממש אשר אין מהם מוצא. מעגל הקסמים הראשון: בלעדי עבודה יהודית לא יתכן להגשים את מטרת ההתישבות הלאומית–למעגלי קסמים ממש אשר אין מהם מוצא. מעגל הקסמים הראשון: בלעדי עבודה יהודית לא יתכן להגשים את מטרת ההתישבות הלאומית, תהא אשר תהא תפיסת הדברים לגבי התישבות לאומית זו. ואילו ההון הפרטי חזקה עליו כי לשם רווחים יפנה תמיד לעבודה הזולה, לאמר, העבודה של ילידי המקום, עבודה לא-יהודית. ואם יש נטיה זו מסכנת את עבדות ההתישבות שלנו ביסודה, אף על פי כן הריהי צצה ועולה מפעם לפעם מחדש, על אחת כמה כששכר העבודה בארץ ישראל שיך לסוג הגורמים המועטים והמשתנים בהוצאות הייצור, בשעה שיתר הגורמים (מחירי הגלם, הובלה, הוצאות המכונות וכו') אינם ניתנים שם כמעט, מבחינת ההוצאות, להשפעת בעל העסק. הנסיונות בדברי ימי מושבותינו הפרטיות, מושבות המטעים והפלחה, מעידים בנידון זה עדות שאין למעלה הימנה לבחירות. מעגל הקסמים השני: אף החסיד הנלהב ביותר של שיטת מימון כלכלית-פרטית בעבודת התישבותנו, חייב להודות כי עבודתו הפוריה של ההון הפרטי בארץ תלויה במודות אשראי ההולמים את צרכיו. תמימות תהא זו לשער, כי דוקא בתנאי ארץ ישראל הנחשלת, המצריכים אשראי לזמן ארוך, יוכלו המפעלים הפרטיים להתקיים בלעדי סיוע מספיק של אשראי. כאן יש להביא בחשבון לא רק את אשראי האשקעה לזמנים ארוכים, אלא גם את האשראי לזמן קצר הכרוך בריזיקו, הוא האשראי לתעשיה, מסחר ומלאכה. הדין וחשבון אשר הגישה ההנהלה הציונית לועידה בקרלסבאד מציין במפורש, כי נתבררו בהחלט התוצאות הממשיות בשל כשלון התכנית להקמת הבנק למסחר ותעשיה. "על ידי כך", – נאמר בדין וחשבון – "נתהוה המצב שבעלי תעשיה מרובים, בעיקר אלה מאירופה המזרחית, אשר הביאו עמהם מכונות, ולפרקים גם מכסת הון מסוימת, ורצו ליסד כאן תעשיות שונות – לא יכלו להגשים את תכניותיהם בגלל המחסור באשראי"

^[6] אפשר להטיל ספק אם "בעלי תעשיה מרובים אלה ממזרח אירופה", היו מצליחים בתכניותיהם גם אילו היה הבנק הזה קיים בפועל, אך בלעדי הבנק הזה הרי פעולתם לא תתכן כלל אף בקנה מידה זעיר ביותר. אך הכל מודים, כי מסודות האשראי הנחוצים יוכלו להתכונן – לפחות לפי שעה – רק באמצעי הכלל; נמצאנו למדים שגיוס האמצעים הלאומיים לשם יסוד מוסדות אלה היא היא הבעיה הראשונית, ורק לאחר פתרונה תוכל היזמה הפרטית לפתוח בפעולותיה.

אם כל הנימוקים אשר הובאו לעיל מכוונים לתקופה שלפני המלחמה, אשר פריחתה המדומה יצרה עודף יחסי של הון "זול" המחפש לו אשקעות, הנה הולמים הם עוד ביתר שאת את ההווה. בין השנים ההן ובין ההוה מבדילים המלחמה העולמית והמהפכות, אשר ספקו בעזרת אשראי צבורי מופרז את תצרכתן העצומה והבלתי פרודוקטיבית – מה שקורין כיום "הוצאות" המלחמה והמהפכה. ומתוך שחלקים גדולים של ההון הפרטי עבור בצורה כזאת לרשות הכלל, על מנת להאכל ללא תמורה בזמן קצר בצורת תחמושת, הזנת הצבא, תעמולה בעתונות המלחמה, זיון וכו', – נתהווה חלל גדול באוצר הקנינים המוכן בעולם. בוטי לכך – המחסור בהון ומצוקת האשראי אשר נתבלטו בשנים האחרונות. מאידך גיסא "נוצרו" בידי המלחמה והמהפכות עצמן אפשרויות עצומות לאשקעה. צרפת הצפונית מערבית, אירופה התיכונה, מדינות הספר – כולן עומדות להבנות מחדש, לקומם את הריסותיהן, ואף שטח האשקעה הענקי של רוסיה עומד להכלל במסגרת זו. כל אלה הם תפקידים המושכים ביותר את ההון הפרטי. תוצאה מזה – רמה גבוהה ביותר של הרווחים אף בארצות אירופה העתיקות. סכויי הריוח הממוצע חייבים משוך כך להגיע לרמה כזאת, המונעת מלכתחילה את משיכתו של הון פרטי לארץ ישראל של עכשיו.

אכן נסיונותינו בשטח המפעלים הפרטיים בארץ ישראל במרוצת השנים שלאחר המלחמה שמשו רק הוכחה נוספת להכרה זו. ולא זאת בלבד שהנסיונות המועטים ליסוד תעשיות או בתי מסחר, והנסיונות להפצת מניות של בנקים ארץ ישראליים, משקלם כאין בשעה שידובר על מימון ההתישבות בארץ ישראל, אשר עליה להבטיח במשך עשרות שנים אחדות את קיום ביתנו הלאומי; ולא זאת בלבד שהמפעלים הפרטיים הם בלעי ממדים קטנים כל כך, שאינם באים כמעט בחשבון בבחינת כלי קבול לעליה גדולה. יחס-הגומלין בין גודל המפעלים והתצרוכת, בעיקר התצרוכת של השוק המקומי, הו כה גלוי לעין, שנעשה ברור כי דוקא אותם המפעלים הנוקטים, בתנאי ארץ ישראל, מנהגים אמריקאיים, ומעמיסים על ידי כך למן היום הראשון של עסקיהם הוצאות עצומות, כגון הוצאות הנהלה וכו' (למשל, חברת "קדם" וכדומה) – הם הם הצפויים לכשלון. וכמו כן אנו מביאים כאן בחשבון את הדבר, כי גורלם הכלכלי של המפעלים המועטים אשר נוצרו עד היום בארץ מעורפל הוא עדיין בהחלט. דומה כי המשבר הכלכלי המתמיד, השורר במפעלי המשק הפרטי בחקלאות הארץ-ישראלית–עתיד להשתרר בתנאים הקיימים גם על נסיונות התעשיה שבערים. ברם הקו החשוב ביותר להתפתחות שלאחר שנות המלחמה היא העובדה, שהאשקעות אשר הושקעו והמפעלים אשר קמו על יסוד זה – נושאים עליהם את חותם "האידיאליזם הלאומי", או את חותם העזרה הפילנטרופית. כל מהלך עניניהם של העסקים האלה משמש עדות נאמנה לכך.

עדות זו היא נאמנה כל כך, שגם החסידים של המימון הפרטי נאלצים להסוג אחור מפניה. ותך כדי נסיגה זו מכריזים הללו דברים מפתיעים: "אין כל ספק בדבר, כי מצד אחת פותח השוק העולמי אפקים רחבים יותר לאשקעות ההון, ומצד שני נתונים סכויי הרווחים בארץ ישראל לצמצום שבהכרח, אך בעל ההון היהודי, הבא להשקיע את הונו בארץ ישראל – אינו עושה את הדבר כדי לנצל את סכויי הרווחים הגדולים ביותר, אלא מעשהו הוא סוף סוף כעין תרומה לקרן הלאומית, מתוך דרישת הלב היהודי ומתוך אהבה לארץ". הנה כי כן מבססים סוף סו ף בגלוי את שאיפת הרווחים של ההון הפרטי וסכויי הרווחים הנפתחים בפני הפרט – על "טעמים שבאידיאליזם" ונימוקים שברגש. יש בזה מעין הודאה סתומה בשפיטת הרגל של "היזמה הפרטית", הודאה מהכרח לאחר כמה וכמה נסיונות שוא שכפו על אותה "קדושה", היזמה הפרטית, ולאחר שעינו אותה בענויי-הגיון כדי שתחולל נפלאות שאינן כלל לפי תפקידה. מובן ממילא כי בתנאים אלה אין ההון הפרטי מסוגל כלל למלא בארץ ישראל את התפקיד המיוחס לו, היינו – את תפקיד הכוח המנחה ומניע ליצירת התישבות יהודית גדולה. אם אמנם נותן השוק העולמי אפשרויות בטוחות וטובות יותר אשקעות – הרי שאין לצפות כי זרם ההון יפנה דוקא למקום שענין האשקעות רופף שם ובלתי בטוח. יתכן אמנם כי ישירו לנו – כפי שהיה עד עכשיו – פירורים פילנטרופים ונתחים אידיאליסטיים מכל שולחן הכרה הגדולה של של העולם הרכושני, אך בסעודה עצמה שתף לא ישתפונו. התקוות אשר נחלו בזה החטיאו את המטרה, כי על כן נוצרו על יסוד הנחות מוקדמות מוטעות או רופפות.

ומשום כך דלות וקצרות-יד הן תכניות-התיקונים אשר הוצעו בזמן האחרון על ידי חסידי היזמה הפרטית לשם ריאורגניזציה של קרן היסוד. רשות לאדם להניח, כי "רבה תהא התועלת ורחב יהיה ההיקף של קרן היסוד – אם תהפך באמת, ולא רק למראית-עין בלבד, לחברה ארצית-פרטית, אשר מניותיה נמכרות בבורסה ומכניסות רווחים כסדרם. אך אם האומר כזאת מוסיף ואומר בנשימה אחת, כי מובן מאליו שאין כאן הכוונה והמטרה לרווחים רוכשנים גדולים, ויש לדרוש מאת בעלי המניות "שיסתפקו בדרגת רווחים נמוכה מזו העומדת לרשותם בשוק הכספים הכללי", הרי מבלד מזה ש"ריאורגניזטור" זה חייב עוד להוכיח את אפשרות הרווחים הבטוחים למניות החברה הארצית הנ"ל – גם מתבררת מאליה התוצאה השלילית הצפויה למאמצים האלה. במיטב המקרים עלולה תכנית כזאת להגיע את התורמים להגדיל במידת-מה את התרומות בעקב הרווחים הפעוטים הצפויים להם, אך בשום פנים אין בתכנית הזאת כדי פתרון מלא לבעית ההון הדרוש לבנין הארץ.

בשעה שגם החסידים הציונים של היזמה הפרטית יודו בדבר, כי אין להבטיח להון, בתנאים הקיימים כיום בארץ, את הרווחים הנכונים לו בלי עמל רב בשוק הכספים העולמי – יהיו נצבים בפני דילמה מעוררת חרדה. בעיני מומחה-הכלכלה הליברלי אין הרינטביליות דבר שבשלטון חברתי בלבד, אלא היא מופיעה בהכרתו כאות ומופת לאפשרויות והכרחים סוציאל-כלכליים. אם מאמין הוא בתורת הכלכלה הליברלית ויש לו יושר המחשבה, החסר לצערנו לאנשינו הכרוכים אחרי "משחק-הכוחות החפשי", – הכרח הוא לו לדחות את תכנית ההתישבות הגדולה בארץ ישראל לעידן ועידנים, עד אם ישתנו תנאי הכלכלה בארץ ישראל ונוצר מצב אחר, או עד אשר עודף ההון בעולם יוריד את רמת הרווחים במידה כזו שגם האשקעות בארץ ישראל תתנה סכויים מספיקים. אנשי תורה ותיקים במקצוע זה, מחוגי הבורגנים, הגיעו בשאלות אחרות למסקנות דומות לזו. כך, למשל, סובר פרופ. גוסטאב קאסל, כי העובדה שבנין בתים בארצות אירופה, בעלות כלכלה הרוסה ושיטת ערכים מעורערת, אינו מכניס רווחים למדי – עובדה זו משמשת ראיה מספקת לדבר, שמבחינת הכלכלה הלאומית קיימות אפשרויות והכרחי-אשקעה תכופים יותר ומתוך כך הוא קורא תגר על הסיוע המדיני לבניה, ועל שכר הדירה הנמוך שהונהג בתוקף תקנות אדמיניסטרטיביות, ולפי דעתו ראוי הדבר ששטח האשקעות בבנין הבתים יצטמצם עד אשר ירוו תחומי האשקעה האחרים. ובכן אם החסידים הציונים של הפוליטיקה הכספית והישובית הרכושנית נרתעים לאחוריהם בפני התוצאות האלו, – או שמא יש את נפשם ליטול על עצמם את תקופת ההמתנה? – אז אחת משתים היא הסבה לכך: או שלא למדו כדבעי את האלפא ביתא שלהם, או שהאמת האורטוגרפית שלהם היא פגומה בעיניהם כשם שהיא גומה בעינינו, והם נותנים את לבם לחפש יחד עמנו אחרי מקורות הון לבנין ארץ ישראל. ואשר האדונים האלה נתעכבו על האלפה ביתא שלהם – שטיבה מוטל בספק – בה בשעה שלמן מהדורתה הראשונה צעדה ההתפתחות הכלכלית בעולם צעדי ענק, ויצרה מיסודות האלפא ביתא הזאת מפעלים גדולים ותורת חדשות – דבר זה עוד נציין להלן.

וכמה למעשה בלתי מוצדקת היא הסברה, כי הרינטביליות של המשק הפרטי משמשת עדות לנחיצותו של משק זה מבחינת הכלכלה הלאומית, – דבר זה יתברר לנו מתוך הנסיון בשני ענפי הפעולה שבהם נשתרשה לכאורה היזמה הרכושנית בארץ ישראל במרוצת השנים האחרונות: עבודות הבניה ועסקי האימפורט. אשר לעבודת הבניה, – ברור קודם כל כי הן יצרו בזמן האחרון אפשרות מחיה לאלפי פועלים, הפכו מתוך כך כלי קבול לזרם הפועלים הזורם מן העבודות הצבוריות, ושמשו תריס בפני חוסר העבודה אשר עלול היה להקיף חוגים רחבים. ואף כאן יש מקום לערעור. ציינו לעיל דברים מפי קאסל, הרואה כיום בעבודת בנין הבתים באירופה המזרחית והמרכזית תפקיד כלכלי ממדרגה שניה. סברה זו נאמרה לגבי הארצות שהגיעו כבר לידי בגרות כלכלית מסוימת, אשר אין כמוה בארץ ישראל. לאור הדברים האלה אפשר עוד להטיל ספק בדבר, כי השקעת מיליון לא"י, כפי שאומרים, בבנין בתים בערי ארץ ישראל – היא עובדה אשר רק בקושי רב תמצא לה הצדקה כלכלית לאומית? כלום אין זה גלוי לכל עין כמה תפקידים חשובים יותר ניתנו להמלא על ידי האמצעים האלה: אם לביסוס המושבות החלקאיות, ואם לביסוס המלאכה? על כך יש עוד להוסיף, כי הערים היהודיות בארץ ישראל הריהן רק במידה מועטה מקורות יצור או מרכזי קניה, ובעיקרן אינן אלא מרכזים לבעלי נכסים, פקידים וחינוך. מלבד זאת הרי ההון המשוקע בבנין בתים בערים הושקע לזמנים ארוכים בערך, ואינו חוזר אלא במכסות קטנות של שכר דירה ורבית אפותיקאית. לאומיות ופרודוקטיביות. תנאי שני הוא להגיע לידי בגרות מסוימת של קפיטליזציה יחסית בארץ, שרק על יסוד כך עלול ההון הפרטי להמשיך בעבודה. כי אין לשכוח שגם באירופה לא צמח המפעל הרכושני מקרקע הערבה ולא ביער-עד, ולא בישימון; אלא צמח ועלה לאטו מקרקע היניקה אשר זובל על ידי מעשי יצירה עקשנית וממושכת של דורות שלמים, במשטרי כלכלה אחרים, ובצורות ייצור אחרות, והריהו אוצר בקרבו אוצרות ערכים אגורים, צבורי כוחות, מקורות מרץ שלמים. לאחר שיתברר לנו כי לשם יצירת התנאים המוקדמים האלה לא איכשר ההון הפרטי, – מובן כי המדובר הוא בתנאי ארץ ישראל ולא בתנאיו של עמק המיסיסיפי, – אזי תוסב תשומת הלב ממילא לעבר השיטות האחרות והדרכים האחרות של הפוליטיקה הכספית. מעשה נמהר יהא כאן, אלא יתר על כן: משגה. שאין להתגבר על התנאים האובייקטיביים על ידי "ריקונסטרוקציות" ארגוניות, דוגמת אותו מוסד שאמרו להרכיב מנוטבלים ומ"יהודים אדירים" – דבר זה אפשר היה לראות אפילו מתוך הדוגמה הקטנה של "המועצה הכלכלית".

ובעיקר מצווה היא תנועת העבודה הציונית לחדול סוף סוף מללכת שבי אחרי אילוסיות כאלו. עברו כבר למעלה מעשר שנים מאז בירר יצחק וילקנסקי, בשורת מאמריו "מתוך צפיה להון", מבחינת התישבות חקלאית, את כל סבך העובדות אשר תוצאותיהן אינן מצטמצמות רק בתחום הייצור החקלאי. אפילו נכונתה המופרזת של תנועת העבודה הציונית לשלום, להבנת גומלין, לשתוף עבודה לאומי – אין בה כדי להתגבר על התוצאות האלו. ועל ידי זה בלבד שגילתה זמן רב ניטרליות סבילה כלפי הסיסמאות של אנשי Laissez=Faire אף על פי שהשקפתה בהירה יותר ונכונה יותר, חל גם עליה חלק מן העוון שההכרעה בדרכים והשיטות החדשות ההכרחיות בפוליטיקה הכספית של הציונות – לא באה בשעתה הנכונה ובמלוא בהירותה.

הערות שוליים

1. עיין: 76 A. bohm, Die zionisitische Bewegung l. s.
2. קול קורא של "בנין הארץ" בגרמנית, סעיף ד'.
3. קולנשר, בנין הארץ, עמ' 20. ציטטה זו מסמנת, מלבד הנוסחאות הכלליות, גם את הסתירות העיקריות של תורת היזמה הפרטית:
   1. צמצום שדה פעולתה מתוך הטלת התפקיד של יצירת (התנאים) על (אמצעי הכלל).
   2. חוסר כל הבנה (כיוצא מתוך המימרה על הסוחר הפועל דרך חירות) מבחינה כלכלית-לאומית לגבי קולוניזציה התישבותית.
   3. חוסר עצה לנוכח התפקיד של יצירת משק חקלאי.
4. Aufruf a. a. O. Punkt 3
5. .17 H. Margulies, Die zionistixche Finanzwirtschaft, S.
6. דין-וחשבון של ההנהלה הציונית בועידה השנתית בקרלסבאד, 19-2.